רש"י על שיר השירים· רש״י
פרק א · פסוק ז
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. עַכְשָׁיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ חוֹזֵר וּמְדַמֶּה אוֹתָהּ לְצֹאן הַחֲבִיבָה עַל הָרוֹעֶה. אוֹמֶרֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְפָנָיו כְּאִשָּׁה לְבַעְלָהּ: "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה צֹאנְךָ בֵּין הַזְּאֵבִים הַלָּלוּ אֲשֶׁר הֵם בְּתוֹכָם, וְאֵיכָה תַּרְבִּיצֵם בַּצָּהֳרָיִם" בַּגָּלוּת הַזֶּה, שֶׁהִיא עֵת צָרָה לָהֶם כַּצָּהֳרַיִם שֶׁהִיא עֵת צָרָה לַצֹּאן"?
שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה. "וְאִם תּאמַר: "מָה אִכְפַּת לָךְ"? אֵין זֶה כְבוֹדְךָ שֶׁאֶהְיֶה כַאֲבֵלָה עוֹטָה עַל שָׂפָה, בּוֹכִיָּה עַל צֹאנִי":
עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ. אֵצֶל עֶדְרֵי שְׁאָר הָרוֹעִים שֶׁהֵם רוֹעִים צֹאן כְּמוֹתְךָ, כְּלוֹמַר: בֵּין גְּדוּדֵי הָאֻמּוֹת הַסְּמוּכִים עַל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְיֵשׁ לָהֶם מְלָכִים וְשָׂרִים מַנְהִיגִים אוֹתָם: