רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק לה · פסוק ו
אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְגוֹ׳. יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם עַכְשָׁיו פִּסְחִים וְחַלָּשִׁים. מָצִינוּ שֶׁקּוֹרְאָם פִּסְחִים חַלָּשִׁים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז״ (ישעיהו לג:כג):
וְתָרֹן. בִּישׁוּעָתִי:
לְשׁוֹן אִלֵּם. לְשׁוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ בֵּין הַכַּשְׂדִּים אִלְּמִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפּוֹת וְאֵינָם מְשִׁיבִים (גיטין לו ב):
כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם. כִּי תְּשַׂמְּחֵם יְשׁוּעָתוֹ, וְיִפְרְחוּ כְּמִדְבַּר צִיָּה הַצְּמֵאָה לְמַיִם וּמַעְיָנוֹת נִבְקָעִים בְּתוֹכָהּ, כְּלוֹמַר, כִּי יִצְמַח יֶשַׁע לַנִּדְכָּאִים: