רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק כג · פסוק טו
וְנִשְׁכַּחַת צֹר. לְפִי שֶׁמַּזְכִּירָהּ בִּלְשׁוֹן גְּנַאי, לְשׁוֹן ׳זוֹנָה׳, אָמַר ״וְנִשְׁכַּחַת״ כְּזוֹנָה שֶׁשְּׁכָחוּהָ אוֹהֲבֶיהָ, אַף הִיא תִּשָּׁכַח מֵאֵין סוֹחֲרִים וְתַגָּרִים פּוֹנִים אֵלֶיהָ, לְפִי שֶׁתִּהְיֶה חֲרֵבָה:
כִּימֵי מֶלֶךְ אֶחָד. יְמֵי דָוִד שִׁבְעִים שָׁנָה הָיוּ; וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ הַסִּימָן הַזֶּה הַנִּתָּן כָּאן:
יִהְיֶה לְצֹר זִכָּרוֹן מְעַט, שֶׁתִּתְנַעֵר מִשִּׁפְלוּתָהּ וְתַחֲזוֹר לְאוֹתָן שֶׁהָיוּ רְגִילִין אֶצְלָהּ, לַחֲזוֹר אֵלֶיהָ לָשׁוּב לְקַדְמוּתָהּ:
כְּשִׁירַת הַזּוֹנָה. שֶׁרוֹאָה שֶׁאֵין פּוֹנֶה אֵלֶיהָ, וְנוֹשֵׂאת קוֹל עָרֵב וְנָעִים בְּשִׁיר, אוּלַי תֶּעֱרַב עַל מְאַהֲבֶיהָ: