רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק ד · פסוק ב
בַּיּוֹם הַהוּא. לְאַחַר שֶׁיִּכְלוּ נוֹי תַּכְשִׁיטֵי הַנּוֹאֲפוֹת וְהַנְּבָלוֹת, לֹא תִּכְלֶה (ספרים אחרים: לֹא תִּסּוֹלֶה) עוֹד צְבִי נוֹי כְּבוֹדָם בְּאֵלֶּה:
יִהְיֶה צֶמַח ה׳. לָכֶם לְנוֹי:
לִצְבִי וּלְכָבוֹד. הֵם הַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בָּם וְהַחֲכָמִים תַּלְמִידֵי הַתּוֹרָה, בָּהֶם יִתְלוּ אֶת צְבִי כְּבוֹדָם:
וּפְרִי הָאָרֶץ. הֵם בְּנֵי הַצַּדִּיקִים, פְּרִי עֵץ חַיִּים, הֵם יִהְיוּ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת, אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְפָּאֲרוּ וְיִתְהַלְּלוּ פְּלֵיטַת יִשְׂרָאֵל. צְבִי – הוּא נוֹי, דָּבָר צִבְיוֹן שֶׁיֵּשׁ חֵפֶץ בּוֹ: