רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק טז · פסוק ד
בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ. פושניא״ה בְּלַעַ״ז; כְּשֶׁבָּחַרְתִּי בָּךְ בְּמִצְרַיִם, הָיִית בְּלִי שׁוּם תִּקּוּן; וּלְפִי שֶׁדִּמָּה הַדָּבָר לְלֵידָה, הִזְכִּיר כָּאן תִּקּוּנֵי הַוָּלָד:
שָׁרֵךְ. כְּמוֹ ״שָׁרְרֵךְ״ (שיר השירים ז:ג):
לְמִשְׁעִי. לְצִחְצוּחַ, ״צְחִיחַ הַסֶּלַע״ (יחזקאל כו:ד) תַּרְגּוּמוֹ ״שְׁעִיעוּת כֵּיפָא״, אפלצמנ״ט בְּלַעַ״ז. וּמְנַחֵם חִבֵּר לְמִשְׁעִי לְשׁוֹן שַׁעֲשׁוּעִים:
לֹא הֻמְלַחַתְּ. מִכָּאן שֶׁמּוֹלְחִין אֶת הַוָּלָד כְּדֵי שֶׁיִּתְקַשֶּׁה בְּשָׂרוֹ:
וְהַחְתֵּל. לְשׁוֹן כְּרִיכָה בִּבְגָדִים, וְכֵן ״וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ״ (איוב לח:ט), הוּא שֶׁמְּלַפְּפִין אֶת הַוָּלָד: