רש"י על הושע· רש״י
פרק ד · פסוק יט
צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ. נִדְבַּק הָרוּחַ בִּכְנָפֶיהָ, כַּעוֹף הַזֶּה שֶׁאֵין הָרוּחַ מַנִּיחָתוֹ לִשְׁכּוֹן עַד שֶׁמּוֹלִיכוֹ לְמֵרָחוֹק, כֵּן יָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים עֲלֵיהֶם וְיַגְלוּם בַּגּוֹלָה:
וְאָז יֵבוֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם. מִזִּבְחֵי תּוֹעֵבוֹת שֶׁאֵין פּוֹנִים אֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר חָטָא חֲטָאָה, כֵּן יֹאמַר זָבַח זִבְחָה, מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ זוֹבְחִים שָׁם. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מֵאִיגוּרֵי תּוֹעֲבָתְהוֹן״. מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (ויקרא רבה יא,ו) מָצָאתִי לְשׁוֹן אַגָּדוֹת: כְּאָדָם הַמְּאַיֵּם עַל אִישׁ הַמַּקְנִיטוֹ, ״חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי צוֹרֵר לְךָ בִּכְנָפֶיךָ״. כָּךְ הַמִּקְרָא הַזֶּה מְאַיֵּם עַל יִשְׂרָאֵל: קִנְאָתִי קְשׁוּרָה וַחֲמָתִי לְהִנָּקֵם בָּאַחֲרִית, וְיֵבוֹשׁוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם.