רש"י על הושע· רש״י
פרק ד · פסוק יח
סָר סָבְאָם. נַעֲשָׂה מִשְׁתֵּיהֶם זָר מֵעָלַי. סָר לְשׁוֹן ׳זָר׳, כְּמוֹ (ירמיהו ב:כא) ״סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה״, כְּלוֹמַר סָר מִמְּקוֹמוֹ וְנֶהְפַּךְ לְאַחֵר:
סָבְאָם. מִשְׁתֵּה יֵינָם שֶׁהָיָה עִם הַזּוֹנוֹת:
אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן. הִזְמִינוּ לָהֶם קָלוֹן. הֵבוּ לְשׁוֹן ׳הַזְמָנָה׳, כְּמוֹ ״הָבָה נֵרְדָה״ (בראשית יא:ז), ״הָבָה נִבְנֶה״ (שם), ״הָבָה נִתְחַכְּמָה״ (שמות א:י):
מָגִנֶּיהָ. שָׂרֶיהָ וּמְלָכֶיהָ: