רש"י על איוב· רש״י
פרק ו · פסוק ז
מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי. כְּלוֹמַר: הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִזְעוֹק, כִּי דְבָרִים שֶׁהָיְתָה נַפְשִׁי מְמָאֶנֶת וְקָצָה לִנְגּוֹעַ בָּהֶן, לְשׁוֹן נְגִיעָה:
הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי. הֵמָּה לִי עַתָּה נְכוֹנִים לְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם כִּמְפוֹת שֻׁלְחָנִי, שֶׁלַּחְמִי נָתוּן בָּהֶם. כִּדְוֵי לְשׁוֹן ״וַיִּכְרֹת אֶת מִדְוֵיהֶם״ (שמואל ב י:ד). כָּךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי מְשֻׁלָּם רוֹפֵא. עִנְיָן אַחֵר: כִּמְפוֹת שֶׁמְּסַנְּנִין בָּהֶן אֶת הַתַּבְשִׁיל וּמַאֲכָל זָב מֵהֶם, דְּוֵי לְשׁוֹן דָּוָה זָבָה (ויקרא טו:לג, יט):
לַחְמִי. כָּל מַאֲכָל קָרוּי לֶחֶם, כְּמוֹ ״עֲבַד לְחֶם רַב״ (דניאל ה:א), וּכְמוֹ ״נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ״ (ירמיהו יא:יט), וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן: ״סַמָּא דְמוֹתָא בְּמֵיכְלֵיהּ״. לָשׁוֹן אַחֵר: הֵמָּה כְּמַבָּטֵי מַאֲכָלִי, כְּלוֹמַר: גַּס לִבִּי לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם בְּרִמָּה, כַּאֲשֶׁר אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּמַאֲכָלִי. וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא: ״וּמְסַגּוֹ כִּי דָווּ״, בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (שבת נג:):