רש"י על איוב· רש״י
פרק ו · פסוק ו
הֲיֵאָכֵל תָּפֵל. דָּבָר שֶׁהוּא בְּלִי מֶלַח וְצָרִיךְ לְהַמְלִיחוֹ, וְלֹא נִמְלַח, קָרוּי תָּפֵל בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (שבת קכח.; חלין קיג.; נדרים נא.):
אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר. הַבָּא מֵחֲמַת הַחֲלָמוֹת כְּשֶׁאוֹכֵל דָּבָר חָזָק שֶׁמַּרְבֶּה רִיר וְרוֹק, כְּגוֹן שׁוּם. כְּלוֹמַר: וְכִי סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁיִּהְיוּ מִתְקַבְּלוֹת תְּשׁוּבוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ? רִיר, כְּמוֹ ״וַיּוֹרֶד רִירוֹ עַל זְקָנוֹ״ (שמואל א כא:יד):
חַלָּמוּת. כְּמוֹ ״יֶחֶלְמוּ בְנֵיהֶם״ (איוב לט:ד), לְשׁוֹן חוֹזֶק. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים לְשׁוֹן חֲלוֹם, וְאֵין נִרְאֶה בְּעֵינַי, מִפְּנֵי דַּגְשׁוּת הַלָּמֶ״ד: