אור ברסלב
רפואה למכה שיר השירים - פרק ב › יד

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

שיר השירים - פרק ב · יד

יג

שיר השירים:
יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה
הראיני את מראיך השמיעיני את קולך
כי קולך ערב ומראיך נאוה.

איכה:
זנח אדנ"י מזבחו נאר מקדשו
הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה
קול נתנו בבית ה' כיום מועד.

הנה אז"ל (מנחות קי, א): כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'. וכן ג"כ אמרו (ברכות כו, ב): תפלות כנגד תמידין תקנום. וא"כ אע"פ שזנח ה' מזבחו נאר מקדשו וביטלו הקרבנות מ"מ אומר הב"ה הראיני את מראיך השמיעני את קולך בתפלה זה נ"ל דרך כלל, ולדקדק הכתוב זנח אדנ"י מזבחו נאר מקדשו, ואח"כ הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה מהו השינוי בכל א' וא'. אבל יאמר כי המזבח נעלם מן העין ולא ימצא עד עת קץ, כי מקום המזבח מכוון ביותר, ואעפ"י שמקריב במקום המזבח אעפ"י שאין בית הנה בזמן בית שני שלשה נביאים הוצרכו להם, א' להורות להם מקום המזבח, וכן בזמנינו זה אין אתנו יודע איה מקום כבודו ואפי' אם יוודע הנה מים אין לנו להעביר טומאה, וכל שכן אנחנו על אדמה טמאה, וא"כ זנח ה' מזבחו כמו דבר שאדם מקצה דעתו ממנו, אבל בבית המקדש אמר נאר מקדשו, פי' נתבטל מקדושתו אבל עדיין אנחנו יודעים היכן הוא בקרוב גם יש לנו קצת השגה בו, והטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, פי' לא סילק שכינתו מאת ישראל מכל וכל רק ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם (יחזקאל יא, טז). ובכל מקום שהם ממעון קדשו ישגיח, והשכינה עושה לה שביל ומשלחת פארותיה להאיר להם לכל א' וא' מישראל כראוי לו וכמ"ש, אבל הגרעון אלינו הוא כי האור בא דרך עקלתון דרך חלונות ובהתלבשות השר, וזהו הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה כי החומות שעשתה סביב ארמנותיה לבל יהנו זרים ממנה הנה החומות האלו הם מוסגרים ביד אויב וממשלת השר ולכן קול נתנו בבית ה' כיום מועד, פי' ישראל נתנו קול בבית ה' שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות כיום מועד ושמחו מאד על הדבר הזה, וזה כמ"ש בס' הזוהר (ח"ב ב' ע"ב) והבאנו אותו בפ' הקודמים, כיון שאמר יחזקאל לישראל הא שכינתא הכא, ולא האמינו ליה עד דגלי מה דגלי, וכשידעו בבירור כי שכינה עמהם שמחו שמחה גדולה כי ראו כי ה' עמהם ואז קול נתנו בבית ה' בתפלה ותחנונים כיום מועד כמ"ש. אי נמי הסגיר ביד אויב וכו' על דרך שפי' בזוהר חדש פ' יתרו (דף ס' ט"ג): בענין מראת יחזקאל, נפתחו השמים (יחזקאל א, א). מכאן ואילך שארי נהירו לאתכסייא וכו', ואראה מראות אלקי', מה דהוו מתכסיין בקדמיתא בגו נהירו עלאה ולא אתגליין, השתא חמינא לון בקדרו, [חמינא לון ויצעקו חוצה ואחתו לגלותא דאיהו] חוצה לבר [מארעא קדישא] וכו' ע"כ. וזהו נאר מקדשו ונטל אותו מחשיבותו ששום א' לא היה שולט בו מחמת נהירו עלאה דהוה נהיר, ועתה הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה צווחין לבר מארעא קדישא, לבר מתחומא דלהון. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד דא יומא דשבועות, ההוא יומא דקבילו ישראל [אורייתא] על טורא דסיני. וכמא דההוא יומא הוה חדוה קמי קב"ה הכי נמי יומא דערבוביא ועציבו לאתתרכא שכינתא מתחומא קדישא, והואיל ואתגלייא נבואה דא לא אתגליא אלא ביומא דא, יומא דאדכר קב"ה ההוא קיומא דטורא דסיני וקבילו אורייתא עכ"ל. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד, וכנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע וכו', פי' 'יונתי' שהיא כנסת ישראל שלא החליפה אותו וגם הוא לא החליף אותם ולא יחליפם באומה אחרת, 'בחגוי הסלע' שהם האבות שנקראו סלע כמ"ש (ילקוט פ' חקת רמז תשס"ג) על פ' ירונו יושבי סלע (ישעיה מב, יא). ובהם ובזכותם היא חבויה ונסתרה, וע"י זכות אבות שיש לה עתה 'בסתר המדרגה' אעפ"י שהיא בגלות וישפילה עד עפר, הנה היא בסתר המדרגה שהם אלו השבילים שעושה השכינה להאיר בגלות ודרך אותם השבילים תעלה כנסת ישראל עד שתגיע למקום מעלתה וזהו בסתר המדרגה. הראיני את מראיך הנה ארז"ל (שהש"ר א, ב) על הנך יפה עיניך יונים (שה"ש א, טו). מה יונה זו [אעפ"י שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם] וכו' אף ישראל אעפ"י שחרב הבית לא בטלו עולי רגלים עכ"ל. וקשה שהרי בעוונותינו בטלו, אם לא שנאמר שהוא כמו שאמרו (מכילתא דרשב"י שמות יח, יב): כל המקביל פני ת"ח כאילו מקביל פני שכינה. וכן אמרו (ר"ה טז, ב): חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. וכן מצינו בגמ' (קידושין נט, א): המתן עד שיבא עמנו לרגל וכו'. ואלו הם עולי רגלים שהוזכרו במדרש שלא בטלו וזהו הראיני את מראיך ע"י הקבלת ת"ח וכיוצא, וגם ע"י אקדומי וחשוכי לבי כנישתא (ברכות ח, א). וכמ"ש בזוהר כי ע"י מה שמתראים ישראל למטה בבית הכנסת מתראי' ג"כ נשמותיהם למעלה. ואם נדקדק אומרו 'מראיך' שהיל"ל הראיני את עצמיך או את פניך וכיוצא, אפשר שכוונתו על תפילין שבראש שהם דמיון כתנות אור והם כמו מראה שבהם מתראה האור המתהפך ומראה ג"כ לאחרים, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו' (דברים כח, י). וזהו הראיני את מראיך השמיעני את קולך וכו', פי' אעפ"י שהסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה וכמ"ש, ועי"ז הן אראלם צעקו חוצה לבר מהיכלין, מ"מ אין חשש שהאויב יעכב הקול מליכנס, גם אין חשש לערבוב הקול שיתערבב עם אחרים ח"ו, וכמ"ש איוב (ב"ב טז, א): שמא רוח סערה עבר לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב. לזה אין לחוש רק השמיעני את קולך דוקא אשר עליה נאמר: הקול קול יעקב (בראשית כז, כב). וע"ז נאמר ג"כ והקל נשמע (בראשית מה, טז). כמ"ש בזוהר (ח"א ר"ט ע"ב). לכן אמר השמיעיני את קולך, ערב ומעורב עם הקול של מעלה, כי בתפלתם דווקא מעוררים את הרחמים וקולם נכנסת לפנים בתוך הקדושה, והנה היא בעצמה הנה היא נאוה ומעון לשכינה, וא"כ אעפ"י שזנח מזבחו ונאר מקדשו כמ"ש מ"מ ע"י זכות אבות ואהבתו ית' העולה על הכל תקובל תפלתם ברצון והם בעצמם יהיו מרכבה לשכינה.

עוד נוכל לפרש על ביטול תורה, זנח אדנ"י מזבחו כמ"ש על המזבח עץ שלש אמות (יחזקאל מא, כב). אל תקרי אמות אלא אימות, יש אם למקרא. ומזה למדו לומר משז"ל (מס' אבות ג, ג): אבל שלחן שאמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום. ועתה זנח אדנ"י מזבחו שהוא השלחן אשר לפני ה' שאומרי' עליו ד"ת, עתה הזניחה על דרך אם תעזבני יום וכו' יזניחך לעד. גם 'נאר מקדשו' היא תורה שבע"פ שע"י האדם מתקדש. גם אז"ל (פתיחתא דחכימי דאיכ"ר ב'): ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (ישעיה ה, כד). זו תורה שבע"פ. וזהו 'נאר מקדשו' וכן 'הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה' שיש כמה קליפות השולטות ומעכבים מלהבין ד"ת ועי"ז קול נתנו בבית ה', כי הללו אוסרים והללו מתירים, וכאשר הנה הם מתוועדים לשאת ולתת במלחמתה של תורה הנה הם משמיעים קול במחלוקת, כאלו נעשית תורה כשתי תורות. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. וכנגד זה אמר 'יונתי בחגוי הסלע', כי כל זה נתהווה ממה שעשה משה: ויך את הסלע במטהו (במדבר כ, יא). ומזה נתהוו המחלוקות כמ"ש הכתוב אח"כ: המה מי מריבה (שם יג). אשר אמרו ג"כ במדרש. ועתה אמר בסתר המדרגה הראיני את מראיך ע"ד מ"ש בזוהר פ' משפטים (ח"ב צ"ט ע"א), והמשילו את התורה לרחימתא דאיהי שפירתא ואיהי טמירתא בטמירו גו היכל, ואית לה רחימא יחידאה וכו'. כי עי"ז ע"י מה שישראל למטה הנה הם מראים עצמם לפני הב"ה ועוסקים בתורה, גם הב"ה מתראה להם, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה, כי ע"י מה שאדם מתייגע ועוסק בתורה בקול גדול, ע"ז אמרו (מגילה ו, ב): יגעת ומצאת האמן. כי הנה הוא שובר את הקליפה והנה הוא מגיע אל תוכיותה, ואמר 'כי קולך ערב' דווקא כמ"ש הכתוב: מגיד דבריו ליעקב וגו', לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז, יט־כ). ולזה כיוונו בס' הזהר פ' אחרי מות (ח"ג ס"א ע"א): פתח ר' יוסי יונתי בחגוי הסלע וכו' [יונתי דא כנסת ישראל, מה יונה לא שבקת בן זוגה לעלמין כך כנסת ישראל לא שבקת לקב"ה לעלמין. בחגוי הסלע, אלין ת"ח דלא משתכחי בנייחא בעלמא דין. בסתר המדרגה, אלין תלמידי חכמים הצנועין, דבהון חסידין דחלי קב"ה, דשכינתא לא אעדי מנייהו לעלמין. כדין קב"ה מתבע בגינייהו לכנסת ישראל, ואמר הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב, דלית קלא משתמע לעילא, אלא קלא דאינון דמתעסקי באורייתא]. ובמדרש (שהש"ר ב, לא): רבי אלעזר פתר קריא בישראל בשעה שעמדו על הים, יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתרו של ים, הראיני את מראיך כדכתיב: התיצבו וראו את ישועת ה' (שמות יד, יג). השמיעיני את קולך זו השירה שנאמר: אז ישיר משה. כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה שהיו ישראל מראים באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו. והנה לפי דרך זה, יפורש זנח ה' מזבחו על דרך מ"ש (מכילתא, שמות יד טו): ר' יוסי הגלילי אומר כבר היה המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק בנוי עליו ומערכתו ערוכה עליו, ויצחק כאילו עקוד ונתון ע"ג המזבח, ואברהם כאילו פושט את ידו ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו, אמר הב"ה למשה וכו'. והעיקר כי להיות שלא היתה זכות לישראל באותה שעה, לפיכך הוצרך לזכור להם זכות אבות ועקדתו של יצחק ולכן זנח ה' מזבחו עיר מקדשו, והשליכו למקום רחוק אצל ים סוף, כדי להגן על ישראל, והטעם מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה כמשז"ל (ילקוט פ' בשלח, רמז רל"ח): והמים להם חומה (שמות יד, כט). חימה כתיב. והנה בענין קריעת ים סוף אמרו (שהש"ר ד, ג): לגוזר ים סוף, לגזרים (תהלים קלו, יג). לגזירים. לחלקים הרבה. גם אמרו (ילקוט פ' בשלח, רמז רל"ג): נקבת במטיו ראש פרזיו (חבקוק ג, יד). שנעשה המים כמין כיפה. וא"כ אלו החומות שהיו כמין כיפה וארמון, היו מסורים ביד האויב הוא המקטרג שהיה מקטרג עליהם מה נשתנו אלו מאלו, ולפיכך הוצרך להביא הר המוריה, זנח ה' מזבחו נאר מקדשו, כדי להציל אותם. גם הועיל להם כמ"ש על והמים להם חומה, חימה כתיב כמ"ש, מה זכות הועיל להם, מימינם ומשמאלם, בזכות התורה שהם עתידים לקבל. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד בד"ת ולפיכך ניצולו, וכנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע שהיו חבויים בסדרו של ים, וקשה היאך קרא לים 'סלע', אבל על הדרך שביארנו שאמרו בשם רז"ל שנעשו כמין כיפה ונתחזקו הסלעים, אשר אח"כ כאשר שבו המים על מצרים אז נאמר: וברוב גאונך תהרוס קמיך (שמות טו, ז). וכן ג"כ תרעץ אויב (שם ו). שהיו יורדים אבנים ושוברים ראש המצריים ולזה היו ראויים ישראל ח"ו ולז"א שהיו חבויים בסדרו של ים אשר היה קשה כסלע, ומפני החובות והעוונות שלהם היו ראויים שלא לעלות משם ח"ו.

הראיני את מראיך, היאך מה דאת אמר: התיצבו וראו את ישועת ה' (שמות יד, יג). אפשר לפרש כמ"ש המדרש: התיצבו וראו, אמרו לו אימתי, א"ל למחר, אמרו לו משה רבינו אין לנו כח לסבול, והתפלל משה באותה שעה והראה להם המקום טורמיות של מלאכי השרת עומדים לפניהם, כענין שנאמר: וישכם משרת איש האלהים וכו' (מ"ב ו, טו). והנה ממה שמביא ראיה מאלישע אפשר לומר כי המלאכים הללו כלן נבראו בזכותן של ישראל, אי נמי היו עתידים להבראות, ובזה מדוייק מלת 'לעיניהם', וזהו הראיני את מראיך הה"ד התיצבו וראו את ישועת ה', שבהיותם מתראים לפניו ית' את כל המלאכים האלו הן אותם שנבראו והן אותם שעתידים להבראות בזכותם עי"ז ינצלו. השמיעני את קולך זו השירה שנאמר אז ישיר משה. מלבד שלפי פשוטו בזכות השירה ניצולו, עוד אפשר לומר להיות כי השירה נאמרה ברוח הקדש, והנבואה ורוח הקדש הנה היא מתהוה ע"י הבל וקול ודיבור שקדם אליו בד"ת וכיוצא כמבואר בשער הנבואה ורה"ק. וכבר הבאנו אותו למעלה בפ' ישקני (לעיל א, ב), וע"י זכות זה ניצולו ישראל, כי קולך ערב זה השיר, אפשר לומר שכלם כא' זכו לומר שירה ברוח הקדש כמ"ש בס' הזוהר. ואפשר ג"כ שבא לרמוז על השיר שהיו הלויים אומרים. אבל העיקר נ"ל שבא לרמוז על שיר חדש שנאמר לעתיד לבא, ומראך נאוה, שהיו ישראל מראים באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו ועי"ז נעשו מרכבה אל השכינה ונאוה אליו וזהו ואנוהו, פי' שאהיה לו נאוה ע"ד ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח).

עוד ארז"ל (שהש"ר ב, לא): ר' עקיבא פתר קרייה בישראל בשעה שעמדו לפני הר סיני, יונתי בחגוי הסלע שהיו חבוים בסתרו של דבר ה', נעשה ונשמע, כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות שנאמר וישמע ה' את קול דבריכם הטיבו כל אשר דברו. מהו הטיבו, חייא בר אדא ובר קפרא, חד אמר הטבה כהטבת הנרות וחד אמר כהטבת הקטרת. ומראך נאוה, שנאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק עכ"ל. ולפי דרך זה מפורש ג"כ פסוק זנח ה' מזבחו וכו' שהרי מצינו שחזר הב"ה על א"ה לתת להם התורה וכל א' פתח להם פתח כדי שלא יקבלוה, וכמ"ש בס' הזהר פ' בלק (ח"ג קצ"ב ע"ב), וכן ג"כ מצינו שאמר עשו, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (בראשית כה, לב). שא"ל יעקב ואלו הן שבמיתה וכו'. והוא השיב כיון שיש סכנה בדבר, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וזהו זנח ה' מזבחו עשה עצמו כמתייאש ממנו ואינו רוצה לתת אותה לישראל רק לתת אותה לישמעאל ועשו כי להם חלק הבכורה, וגם 'נאר מקדשו' שהיא התורה ובקש רק לתת אותה לישמעאל ועשו כי להם חלק הבכורה, וגם 'נאר מקדשו' שהיא התורה, ובקש לתת אותה להם, והטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, הדברי' שהם מעמידים התורה שהם דיני נפשות, ואלו יקראו חומות ארמנותיה הנה הם נתונים ביד אויב כי לו משפט לעשות דין ברשעים, ולכן כיון שהדבר הוא ביד אויב כנז', מה עשה הב"ה זנח ה' מזבחו נאר מקדשו כמ"ש למען יסכימו ויאמרו לתת אותה לישראל כאשר כן עשו ואמרו טול מנהירו דילי וכו'. וכמ"ש פי' שבזה נתנו כח לישראל לדון דיני ממונות ודיני נפשות וכל הדברי' המצטרכי', וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד כמ"ש בס"ה על הענין הזה (ח"ג קצ"ג ע"א), והמשילו משל לאסייא דהוה ליה חד מנא מלייא דסמא דחיי ונטר ליה לבריה, בעא למיהב ליה לבריה וכו', מה עבד נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמנא, קרא לעבדוי וכו' אמרו בלבייהו אי האי סמא יהב לבריה ימות ואנן נירת לרבוננא, אמרו קמיה מרנא סמא דא לא אתחזי אלא לברך וכו'. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד וענו ואמרו כלם לתת התורה לישראל, וזהו ג"כ שאמרו במדרש שהיו חבויים בסתרו של סיני מלבד מ"ש בפסוק אני חבצלת השרון, אפשר לומר שבראות הב"ה שממנו תרד שנאה לא"ה כמשז"ל, הגם כי לא היה עדיין הדבר בפועל מ"מ עינו ית' ראתה מה שעתידין לחטוא ועי"ז הא"ה ישנאו לישראל על מה שקבלו התורה, ולכן להיותם חבויים בסתרו של סיני כמ"ש, על זה אמר להם הראיני את מראיך, וכל העם רואים את הקולות ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך כי בעת מתן תורה השלימו כל החמשה חושים עד כי בבת אחת היו רואים את הנראה ושומעי' הנשמע יע"ש. והכוונה כי גם ישראל שמו מגמת פניהם לשמוע הדברים מפי הגבורה ולכן היו כל החושים שלהם שרירות וקיימות, וזהו הראיני את מראיך השמיעני את קולך זה קול שלפני הדברות שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. והכוונה על כל זה כיון שהיות חבויים כמ"ש לכן אמר להם ית' הראיני את מראיך השמיעני את קולך. למ"ש במדרש למען לא יהיה פתחון פה לא"ה לא על הב"ה ולא על ישראל, וזה כי יש להקשות למה פתח הב"ה לא"ה בלא תרצח לא תנאף וכו' למען לא יקבלוה. אבל זה יתורץ כמ"ש (שבת פח, א): אנן דסגינן בשלימותא כתיב בנא תומת ישרים תנחם וכו' (משלי יא, ג). כי הנה הא"ה לא היה להם לשאול מה כתיב בה רק היה להם לקבל אותה כמו שעשו ישראל וכיון שהם התחילו ושאלו שלא כהוגן לפיכך השיב להם שלא כהוגן. וזש"ה מושל בגבורתו עולם (תהלים סו, ז). שהוא השי"ת העושה משפט בכל העולם, עיניו בגוים תצפינה שלא יקבלו התורה, רק הסוררים אל ירומו למו סלה, פי' אע"פ שלפי שעה ירומו ויאמרו לקבל התורה ויעשו עצמם כפרושים, לא יהיה הדבר הזה לעולם רק דועכו כאש קוצים, וזהו אל ירומו למו סלה. ולכן א"ל ברכו עמים אלקינו והשמיעו קול תהלתו. ובאמרו והשמיעו קול תהלתו נראה שא"ל שישמיעו קול תהלתו ויאמרו בפי' אם יש להם איזה תרעומת או לעז עליה, ואם יש להם להוציא קול עליה בקלא דלא פסיק א"ל והשמיעו קול תהלתו. אי נמי ברכו עמים אלקינו כאשר נגלה הב"ה כמ"ש, אז ברכו אותו ונתנו הודאה אליו על מה שהיה רוצה לתת להם התורה, והשמיעו קול תהלתו באמרם סמא דא לא אתחזי אלא לברך, אבל כשבא אצל ישראל אומר השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, פי' השם נפשנו בחיים כמ"ש הכתוב: ובחרת בחיים (דברים ל, יט). ולא נתן מכשול לפניהם להתחיל בדבר הקשה להם וזהו ולא נתן למוט רגלינו. והטעם הוא מפני כי בחנתנו אלקים, כי מתחלה כאשר אמר הב"ה לתת להם התורה מיד אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ולפיכך לא נתן למוט רגלינו יען כתיב בנו תומת ישרים תנחם, וגם טעם אחר מפני צרפתנו כצרוף כסף, שנצרפו ונטהרו במצרים ועשו התיקון הראוי בקבלת התורה כמ"ש, מה שלא רצו לעשות לא ישמעאל ולא עשו, וכמ"ש הכתוב: וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו, ו). מפני שטר חוב (ב"ר פב, יג). וזהו טעם מספיק ג"כ למ"ש השם נפשנו בחיים, ויהיה פי' ג"כ השם נפשנו בחיים כי במעמד הר סיני נקשרה נשמתן בו ית' עד שע"ז אמר הכתוב: נפשי יצאה בדברו (שה"ש ה, ו). מ"מ ולא נתן למוט רגלינו להיותם מצורפים בגוף טהור ונקי כמ"ש כי על אותה שעה נאמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ונחזור לענין כי למען דעת כל עמי הארץ להראות טעם לשבח כי חפץ ה' בישראל לכן א"ל הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, וז"ש כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות שנאמר וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי קול ערב זה קול שלאחר הדברות שנאמר וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו כל אשר דברו. מהו הטיבו, חד אמר הטבה כהטבת הנרות וחד אמר כהטבת הקטרת. אפשר לומר כי כוונת שניהם הוא להורות כי הוכיח סופם על תחלתם כמשאז"ל להוטים היו ישראל אחרי השכינה, והגם כי לא היו מכירים בעצמם שהיה בהם כח לעמוד בדבורו ית' מ"מ רצו להכנס לפנים ממחיצתם, ושבח היה להם כי כוונתם היתה לשם שמים ובטוחים היו שלא יתגלה אליהם אלא לפי כחם כאשר כן עשה, וכראותם שכל א' וא' קבל כראוי לו קול גדול ולא יסף, אמרו אם יוספים אנחנו וכו'. וזה הדבור השני הנה הוא תיקונו של ראשון וזהו כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות אשר בהם הטיבו כל אשר דברו בין לפני הדבור בין לאחר הדבור, ואולם מחלוקת חייא בר אדא ובר קפרא, חד אמר הטבה כהטבת הנרות, הנה תיקון הנרות הנה הוא תיקון אל הנרות עצמן שנתקלקלו, וכן מה שהטיבו כל אשר דברו הוא מפני שהיה להם קלקול במקצת, וכמו שאז"ל (שהש"ר א, יד): שמעין לינוקא מה דאיהו בעי וכו'. וחד אמר הטבה כהטבת הקטורת שאינו צריך תיקון מצד עצמו רק הנה הוא תוספת בה כדי שתעלה תמרתו להריח, וכן ג"כ הטבת דבריהם הוא מה שהטיבו שהוסיפו כח בדבריהם יותר ממה שהיה להם בתחלה וזהו כי קולך ערב יותר ממה שהיה בתחלה, ולפי האמת ב' דברים אלו אמת ומר אמר חדא וכו' ולא פליגי, כי הם הצדיקים הוסיפו הארה למעלה דמיון הטבת הנרות וגם הוציאו האור הגנוז בתוך הקליפות, וכמ"ש (זח"ג קצ"ב ע"ב): טול מנהירו דילי. דומייא דקטרת, ומראך נאוה שנאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. וארז"ל (מכילתא): אין נוע בכל מקום אלא זיעה. והכוונה כמו שאז"ל כי בהתלבש רוח הקדש על האדם יתמלא אימה ורתת וזיע וירגיש בעצמו שתחול עליו הקדושה, וזהו ומראך נאוה. שהכרת פניו ענתה בו איך הנה הוא נעשה נאוה אל השכינה.

ר' יוסי פתר קריא במלכיות יונתי בחגוי הסלע שחבויין בסתרה של מלכיות, הראיני את מראיך זו תלמוד, השמיעיני את קולך זה מעשה הטוב, וכבר נמנו וכו' עד נמנו וגמרו גדול הוא התלמוד שמביא לידי מעשה, כי קולך ערב זה התלמוד, ומראך נאוה זה מעשה הטוב עכ"ל. אפשר שהוא נחמה ממה שביארנו זנח ה' מזבחו על עון ביטול תורה, וזה מלבד מה שביארנו בפסוק עצמו, אמר יונתי בחגוי הסלע שהיתה חבויה בסתרן של מלכיות, והוא ע"ד שפירשנו בפ' הראשון על הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה, ואם כן כיון שאני חבויה בצילם לא אענש כ"כ על ביטול תורה ומצות, ומ"מ אמר הקב"ה הראיני את מראיך השמעני את קולך, אשר פירושו הוא הראיני את מראיך זו התלמוד, השמעיני את קולך זה התלמוד. וכמו שאמר אח"כ כי קולך ערב זה התלמוד, ומראיך נאוה זה מעשה הטוב. גם מה לו להביא בכאן מחלוקת של ר' טרפון ור' עקיבא אם תלמוד גדול או מעשה גדול, מלבד קושיות אחרות אין צריך לאומרן כדי שלא להאריך, לכן נ"ל דהוקשה לו שאומר הכתוב הראיני את מראיך היל"ל הראיני מראייך וכן השמיעני קולך, ולכן פי' 'את מראיך' הטפל למראיך שהוא התלמוד הטפל ממעשה הטוב, וכן 'השמיעיני את קולך' זה מעשה הטוב שהוא טפל אל הקול שהוא התלמוד, והכונה שהיא הלומד על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ועתה הוקשה לו למה לו להזכיר שניהם יזכיר היותר החביב, ע"כ אמר שאין אנו יודעים מהו החביב שהרי כבר נמנו פעם א' (ואין) [בבית] עליית ערים בלוד, ואמרו מי גדול התלמוד או המעשה, ר' טרפון אומר גדול המעשה, ר' עקיבא אומר גדול התלמוד. ולא רצה הכתוב להכריע ביניהם, ומפני כי עדיין קשיא ליה מפני מה הזכיר הכתוב את התלמוד טפל אם המעשה גדול הוא התלמוד המביא לידי מעשה. מלבד מ"ש רש"י ותוספות במס' קדושין. אפשר לומר כי שני מיני תלמוד הם, הלומד סתם הנה בזה מעשה גדול וגם אפי' הלומד ע"מ לעשות עד שלא בא לידי מעשה, וכיון שכן הוא הזכיר עם המעשה התלמוד ואמר הראני את התלמוד עם מראיך שהוא המעשה, וגם השמיעיני את קולך זה מעשה הטוב יהיה מצורף עם התלמוד, ועי"ז כי קולך ערב זה התלמוד שהוא מקובל לפניו ית', ומראך נאוה זה מעשה הטוב, כי כאשר הנה הם כלולים זה בזה אז הנה הם בתכלית השלמות, ולפי מ"ש אין לשנות הגירסא כמו ששינה הרב בעל מתנות כהונה, והאמת יורה דרכו וברוך היודע.

ר' אחא בשם ר' אחא בר חנינא פתר קריא על דעתיה דר' מאיר באהל מועד, יונתי בחגוי הסלע שחבויין בסתר אהל מועד, הראיני את מראיך שנאמר ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. השמיעיני את קולך שנאמר וירא כל העם וירונו. שירה נאה אמרו ע"י שראו דבר חדש. ולפיכך אמרו שירה חדשה, כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה היאך מה דאת אמר ויקהלו כל העדה ויעמדו לפני ה' עכ"ל. ידוע כי תכף שיצאו ממצרים (הלא) [היו] ראויים לעלות לארץ ישראל, כמ"ש ואעלה אתכם וכו' (שמות ג, יז). ונתארך הדבר עד קריעת ים סוף ואח"כ עד מתן תורה, ואח"כ עד שנכנסו לארץ, וכן נעלם מהם ג"כ בנין בית המקדש עד ימי דוד ושלמה, על כל הזמנים האלו אפשר לומר זנח ה' מזבחו והפליג אותו והעלים אותו מן העין, וכן נאר מקדשו שלא נבנה בית המקדש, והטעם מפני שהסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, ולא יכלו להוציאו מיד האמורי שהיה בידו ולא יכלו בני ישראל להורישו, והטעם מפני כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כמ"ש מהר"א גלאנטי שגבר הקטרוג כמו אותו היום שנעשה העגל, שאז נקרא השכינה מועד שהיחוד אינו אלא לזמנים ידועים עכ"ל. והטעם הזה יצדק בכל הזמנים שאמרנו שהקטרוג היה הולך ומתגבר מעט מעט, וכמו שפירשתי על מדלג על ההרים בפ' דומה דודי לצבי, והפי' הזה יצדק בשני הדרכים שאמרנו ג"כ בים ובסיני, ועל זה אמר דרך נחמה יונתי בחגוי הסלע שחבויה בסתר אהל מועד, אעפ"י שזנח ה' מזבחו לבני ב"ה, מכל מקום יסתירני בסתר אהלו זה אהל מועד, והעיקר כי צל הקדושה היתה הולכת עם ישראל, עד כי עיקר השכינה היתה באהל מועד, וכמ"ש כסה הענן את אהל מועד (שמות מ, לד). הראיני את מראיך שנאמר ותקהל העדה וגו', כמ"ש קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו, השמיעני את קולך, וירא כל העם וירונו (ויקרא ט, כד). שירה נאה אמרו, דקדק אומרו 'וירונו' מלשון רון נאה, ע"י שראו דבר חדש לפיכך אמרו שירה חדשה, דקדק בכתוב שלא אמר כמ"ש בבית המקדש בד"ה שכתוב: וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית (דה"ב ז, ג). רק ותצא אש מלפני וכו' וירא כל העם וירונו, לכן הוכרח לומר שלא ראו שום דבר רק ראו דבר חדש שהוא האש האוכלת את הקרבנות ולפיכך אמרו שירה חדשה, ודומה לזה פי' הרב ז"ל בעל קרבן אהרן. ועי"ז הכירו וידעו כי ה' מוחל להם על עוונותיהם, והוא שוכן בתוכם ולפיכך שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה חדשה, וזה מורה באצבע כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה המד"א ויקהלו כל העדה ויעמדו לפני ה'. כמ"ש משל למי שכועס על אשתו וכו' [והוציאה, לאחר ימים נתרצה לה, מיד חוגרת מתניה וקושרת כתפותיה והיתה משמשתו יותר מדאי], אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיהם, קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו. וכן לפי מה שמפרש אח"כ בבית עולמים, אפשר לפרש זנח ה' מזבחו ע"פ הדרך שפירשתי, ולא יצא מיד ארונה היבוסי עד שנפלו כמה אלפים מישראל, וכמ"ש ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד (ש"ב כד, טו). וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד, ואח"כ יונתי בחגוי הסלע שהיו חבויים בסתר בית עולמי' וכו'. ואז"ל (ילקוט שמואל ב' רמז קס"ה): שמתו כל אותם האוכלוסים מפני שלא תבעו בנין בית המקדש. ולזה אמרו במדרש: יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתר בית העולמי'. הראני את מראיך היאך מה דאת אמר אז יקהל שלמה. השמיעני את קולך, המד"א ויהי כאחד [למחצצרים ו]למשוררים [להשמיע] קול אחד (דה"ב ה, יג). ר' אבין בשם ר' אבא כהן בן דליה אמר כתיב ויענו כל העם יחדיו. וכתיב ויען כל העם קול א' ויאמרו. עד היכן עמד להם אותו הקול, עד ויהי כא' למחצצרים ולמשוררים [להשמיע] קול א' וכו'. והכוונה נ"ל כמשז"ל כשנגזרה גזרה ואם ג' ימים דבר בארצך (ש"ב כד, יג). אמרו ז"ל (ילקוט ש"ב רמז קס"ה): ג' ימים נעשים ל"ו שעות, באו סנגורים טובים לישראל ובטלום, באו ז' ימי השבת וח' ימי המילה הרי ט"ו, וה' חומשי תורה וג' אבות הרי כ"ג. א"ר תנחומא בר אבא עוד י' דברות וב' לוחות הברית הרי ל"ה וכו', נשארה שעה א' עכ"ל. הרי שזכות קבלת התורה עמדה להם עד בנין ב"ה, ולכן הוצרכו להעמיד משוררים ומחצצרים כדי לערבב קול המקטרג על ישראל. וכן אז"ל (איכ"ר ב, יא): מאותו הקול נפלה בבל וכן לעתיד לבא. ריב"ל אמר קול צרות מרגשות ואפלה עולה לכרך של צור, ולמה שקולו של עשו מקטרג, הה"ד קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו עכ"ל. הרב בעל מתנות כהונה כתב על ולמה שקולו של עשו מקטרג, וטעות סופר נגלה לעין עכ"ל. ול"נ שאין כאן טעות רק כוונת המאמר כי להיותו עשו מקטרג תדיר לכן לעתיד לבא, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם (ויקרא טז, כב). וכן ג"כ כמ"ש בפרקי היכלות: כל אלו ההתראות קבל עליו וכו' וכמ"ש למעלה (פ' יא). וא"כ בדין כי ע"י אותו הקול שהוא מקטרג בין למעלה בין למטה, בזה ישלם גמול לאויביו, ואם הנוסחא אמת כמ"ש קול ההיכל, אם קבלה נקבל. והנה פשט הכתוב של זנח אדנ"י מזבחו הנה הוא כי בפ' הקודם כמ"ש שחת מועדו שכח ה' בציון מועד ושבת, אמרו במדרש (איכ"ר ב, י): אפשר שהב"ה משכח המועדים ושבתותיהם של ישראל, אלא מועדותיו ושבתותיו של ירבעם. אבל עתה פי' ואמר זנח ה' מזבחו ופי' רחג"י בשם ר"י לבני מדי שערכו שלחנות למלך, הקניטוהו וסבלם, א"ל המלך כלום אתם מכעיסים אותו אלא בשביל שלחן שערכתם לי, הא לכון טרון באפיכון, כך ישראל וכו'. ונראה כי הוקשה לו אם ישראל חטאו המזבח מה חטא, ולכן אמר שהוא דומה למלך וכו'. והעיקר כי אם ארעב לא אומר לך ואין הקרבנות אלא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, וכיון שהנה הם חוטאים בכל יום כמ"ש הכתוב העם המכעיסי' אותי על פני תמיד (ישעיה סה, ג). על זה נאמר זבח רשעים תועבה (משלי כא, כז). ופי' הטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה והם קול נתנו בבית ה' כיום מועד, פי' הנה הכהנים הנה שומרים בבית המקדש, כמ"ש (מס' תמיד א, א): בג' מקומות הכהני' שומרים בב"ה. וכאשר באו הורקנוס וארסתובלוס וכיוצא מאותם שקצת מהם היו צדוקים, הנה חומות בית המקדש והמבצרים היו נתונים ביד אויב וזה גרם אח"כ כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כנר' ביוסיפון שפעם א' בחג הסוכות היו משחקים באתרוגי' וא' מן הפרושי' זרק אתרוג למלך דרך שמחה ונהפכה השמחה לאבל עד נהרגו מהם קרוב לששת אלפים, וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד ולכן זנח אדנ"י מזבחו וכו'. אי נמי נתן טעם למה הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה הוא מפני כי קול נתנו וכו', והטעם כמ"ש בענין ההיא מחלוקת דר' אמי ור' אסי (יבמות צו, ב) בנגר שיש בראשו גלוסטרא, תמיה אני אם לא יהיה הבית הזה ע"ז וכן הוה. וכן ג"כ כיון שנתנו קול בבית ה' כיום מועד כמ"ש, הנה בזה נתנו כח אל הקליפה עד כי לבסוף הסגיר ביד אויב וכו' והכל א'. והנה כנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע וכו', וכמ"ש במדרש: ר' אליהו פתר קרייה בעולי רגלים, הראיני את מראיך אלו עולי רגלים, שלש פעמים בשנה יראה וגו'. השמיעיני את קולך זו קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא והלילא מתברא אגרייאה. כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה זה הדוכן עכ"ל. והעולה מדבריו שאם ישראל יזכו להתראות לפניו ית' ג' רגלים ביראה וכבוד, הנה ע"י קריאת ההלל ישברו כל הקליפות, וכן נמי בגלותינו זה כאשר יתאספו יחד בחבר עיר באהבה וחיבה לקרא כלם כא' הללו עבדי ה', מאן דאחמי לן בעילאי הוא יחמי לן בתתאי, וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות. ועוד נפרש המאמר הזה במקצת בעה"ו.

וע"ד האמת יאמר זנח ה' מזבחו, הנה הנשי"א בס' טוב הארץ פי' כי המזבח הוא בנה"י דז"א ע"כ. והנה אדנ"י הוא במלכות, ועתה אמר כי זנח אדנ"י מזבחו, כי נתרחקה מנה"י של ז"א וירדה למטה. ואם נדקדק אומרו 'מזבחו' יפורש על מזבח הפנימי אשר אמרו איך הנה הוא ביסוד דבינה, נקודה פנימית, וכן מזבח"ו עולה בגימט' ס"ג, וידוע כי ס"ג הוא בבינה, ושני הפירושי' יצדקו. נאר מקדשו, הנה מקדש תחתון היא נקודה פנימית דמלכות, וגם היא נתבטלה כיון שאין יחוד בעוה"ר, הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה כמו שפי' לעיל לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים. ואמר ביד אויב לרמוז מ"ש בשער הקליפות על יותרת הכבד, כי הזכר של הקליפה אין לו כ"א ו' קצוות, וזהו ביד אויב ועי"ז גבר הקטרוג עד כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, וכמ"ש מהר"א גלאנטי בפי' ע"ש. אי נמי קול נתנו בבית ה', הנה המלכות נקראת בית ה', וכאשר הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה אז בלעה הקליפה ניצוצות הקדושה, ולזה עשה עצמה אלוק, וזהו שהיה מכריז העגל אנכי ה' אלקיך וכמשז"ל. וזהו קול נתנו האויבים והקליפות הנזכרי', קול נתנו בבית ה' והכריזו כיום מועד, וכמ"ש מהר"א גלאנטי באותו יום שנעשה העגל הרחמן יצילנו. וכנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וכו', והנה בענין היונה אשר שלח נח מן התיבה אמרו שהיא מלכות דבינה, והנה סלע הוא במלכות, והנה מקום המלכות הוא מחזה דזעיר ולמטה משליש התחתון שלו ולמטה, ולחוה מגעת עד שליש הראשון, והשליש האמצעי הוא בין שניהם, ולפעמים המלכות עולה עד שם, וגם רגלי לאה יורדים שם ומתלבשים רגלי לאה תוך כתר רחל, ועיין מ"ש אוצרות חיים בפ' עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד). ובענין ותגנוב רחל את התרפים (בראשית לא, יט). וזהו יונתי בחגוי הסלע שהם אלו הבקיעות, שהנה היא מסתתרת בהם בסתר המדרגה, הראיני את מראיך. ולבאר הדבר יפה צריך להבין מאמר א' שהובא בילקוט (שה"ש, רמז תתקפ"ו) ז"ל: יונתי בחגוי הסלע אלו ישראל שחוגגין לפני הב"ה שנקרא סלע שנאמר סלעי ומצודתי. הראני את מראיך [מעשים טובים], השמיעני את קולך בתורה ובמצוות, ד"א הראיני את מראיך בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, השמיעני את קולך בהלל, כי קולך ערב בהודו לה' כי טוב, ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא, למה לכם לשבח שאתם צדיקים, שנאמר ועמך כלם צדיקים. ואין הב"ה מבקש להתקלס אלא מהם שנאמר רננו צדיקים בה' עכ"ל. לפי פירושו 'יונתי' הם ישראל למטה, ואמר שחוגגים לפני הב"ה דקדק אומרו 'חגוי' לשון חג, והנה בפסוק דומה דודי לצבי (פ' ט) הבאנו מאמר הזוהר של פ' בחקותי (ח"ג קי"ד ע"ב) שאומר: כיון דחמי לון שארי ובכי. ואפשר שזהו רמז במלת 'חגוי', פי' ב'חג' שהם החגים הנזכרי' אז 'וי', הב"ה צווח וי שארי ובכי, ואמר שהנה הם חוגגים לפני הב"ה, אפשר שהמאמר הזה מסכים עם מ"ש במדרש: ר' אליא פתר קרייא בעולי רגלים, והנה עליית הרגל הוא שמעלים את המלכות למעלה אצל הבינה, ואז אתקשטת במאני דכורא ונקרא אלקי'. וזהו אלו ישראל שחוגגין לפני הב"ה שעולי' בשמחתם ובחגיגתם למעלה לפני הב"ה שהוא בינה, לפני הז"א שנקרא סלע, פי' זה המקום אשר לפני הב"ה נקרא סלע שהיא המלכות בחזרתה פנים בפנים, והנה עי"ז נתקן מש"ה זנח ה' מזבחו נאר מקדשו וכו'. וזהו ע"ד מ"ש האר"י כי קודם העגל אני אמרתי אלקי' אתם, ואח"כ אכן כאדם תמותון, והוא עבר לפנינו בפסוק הקודם, והתיקון לזה הוא בהראות כל זכר לפני ה', ולפי' נזכר מיד אחר מעשה העגל, אלקי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור (שמות לד, יז־יח), ושם נזכרו כל החגים להורות שלתיקון עון העגל צריך לשמור ג' רגלים אלו עכ"ל. הנה שע"י הרגלים נתקן מעשה העגל והמלכות עולה למעלה בבינה ומתייחדת עם הזעי' ונקראת אלקים, א"כ אעפ"י שזנח ה' מזבחו ונתרחקה מנה"י דזעיר, אי נמי מנקודה פנימית שבבינה ונתמעט הייחוד כמ"ש. וסוף דבר קול נתנו בבית ה' כיום מועד שהוא מעשה העגל, מ"מ יתוקן הכל ותעלה המלכות אל הבינה בעלותך לראות את פני ה' ותתלבש בו"ק הזכר שהם אל"ה ותקרא בשם אלקי'. ונחזור לדברי המאמר: יונתי בחגוי הסלע אלו ישראל, כמ"ש שנשמותיהן מצד הבינה, וחוגגין לפני הב"ה שנקרא סלע, מלבד מ"ש נוכל לומר שאומרו שנקרא סלע, פי' אינו סלע ממש כי סלע הוא בשכינה, רק נקרא סלע כי בהיותה מתייחדת עמו שניהם יקראו בשם א', וכמ"ש את פני האדון ה'. וכמו שמביא ג"כ ראיה מפסוק ה' סלעי ומצודתי. הראיני את מראיך אלו מעשי' טובים, הנה בענין נעשה ונשמע שהקדימו עשייה לשמיעה ביאר האר"י זלה"ה כי עשייה היא בבינה ושמיעה במלכות, ועתה אמר הראיני את מראיך אלו מעשי' טובי' כי ע"י שימשיכו הארת הבינה עי"ז יתייחד שם אלקי' כמ"ש, וזהו ג"כ שאמרו במדרש: הראני את מראיך אלו עולי רגלים, כי הכל א'. ודרך רמז נוכל לומר בפי' הראיני את מראיך יהיה כנגד מ"ש על נאר מקדשו שהוא על ביטול תורה שבע"פ, והנה עיקר התורה שבע"פ הנה אז"ל סתם מתניתין ר' מאיר. וא"כ כנגד זה אמר הראיני את מראיי"ך שהוא מאי"ר הנז', ולהמתיק הדבר יפה צריך להביא מ"ש בשם האר"י זלה"ה וז"ל: דע כי נשמת ר' מאיר היה מעורף ששם פרצוף לאה, ושם יש שני שמות אדנ"י ברבוע שגימט' רנ"ב, ובהסרת א' שהוא מקום הדבוק בסוף צואר ז"א יהיה רנ"א כמנין מאי"ר, וע"ש בס' הגלגולי' פ' מ"א. והנה כנגד מ"ש נא"ר מקדשו שהוא בגימט' רנ"א, ופי' שנתבטלה אותה הארה שלא האירה אלינו, גם מקדשו יפורש בלאה אשר היא מד"ת ימי כידוע. וכן עולה מקד"ש, ובא בתוספת וא"ו להורות דבקותה בז"א, אמר הראיני את מראייך שהוא ר' מאיר הנז', והנה הוא בלאה כמ"ש, ונרמז גם זה במדרש באומרו אלו מעשים טובים, כי עשייה היא בבינה כאמור. השמיעני את קולך בתורה ומצוות, זה פשוט כי התורה היא בת"ת ומצוות במלכות. וכן ג"כ שמיעה היא במלכות והכל בת"ת. דבר אחר הראיני את מראייך בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, כבר אמרנו מ"ש האר"י כי הלולב הוא ביסוד יוסף, והנה הוא עולה למעלה עד הדעת בסוד משכיל לאיתן האזרחי, והאתרוג הנה הוא במלכות עטרת היסוד, והנה כשמתפשטים החסדים אז נקרא יוסף יפה תואר ויפה מראה, וזהו הראיני את מראייך בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה שהוא להמשיך החסדי' מז"א לנוק', וכמבואר בכוונת הלולב, השמיעני את קולך בהלל. הנה במדרש אומר: זו קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא והלילא מתברא אגרייא. הנה ההלל אנו אומרי' אותו אחר התפלה כדי להמשיך מוחין דגדלות אל הזעיר מצד הבינה וזהו השמיעני את קולך זו קריאת ההלל בנועם, וידוע כי נועם הוא בבינה, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, פי' לא בלבד נמשך השפע מצד הבינה, רק הת"ת עצמו הנה הוא עולה ונכלל בבינה, וזהו קולן שהוא ת"ת עולה למרום שהיא בינה, ומביא ראיה לזה מתלא אמר פסחא בביתא, הנה הפסח סודו במלכות פ"ה ס"ח, וזהו הנה הוא בביתא, אבל ההלל מתברא אגרייא, הנה הוא משבר הגגות שנחלק האויר לשלישים כידוע מסוד הגדלות, ונכללו בו נה"י דבינה ונעשה בן י"ס שלימות, וזהו השמיעני את קולך, השמיעני לשון קבוץ שנכללו בינה בז"א באורות מעורבים יחד, ופי' ואמר כי קולך ערב בהודו לה' כי טוב שנתערב כמ"ש אף בהודו לה' כי טוב שהם ד' פעמים כי לעולם חסדו שהם כנגד ד' מוחי זעיר וגם כנגד ד' תיקוני דיקנא להשלים לו מנין י"ג, ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא אשר שם הנה הם תיקוני נוק' דז"א המתחילים מאודך ולמטה, וזהו ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא. ואפשר לומר כי במלת 'הושיעה' נרמז שם הוי"ה וש"ע נהורין כמ"ש המקובלי' ז"ל, וידוע כי היופי נמשך מצד תרין תפוחין ששם הוא תיקון ש"ע נהורין וכידוע. וזהו ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא, וכן ג"כ באנא ה' הצליחה נא כי ההצלחה באה מצד המזל, כמ"ש (מו"ק כח, א): לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא תלייא. ומשם ג"כ הנוי והיופי וזהו ומראך נאוה באנא ה' וכו'. וסיים המאמר ואמר למה לכם לשבח שאתם צדיקים, שנאמר ועמך כלם צדיקים. ואין הב"ה מבקש להתקלס אלא מהם שנאמר רננו צדיקים בה' עכ"ל. הנה בזוהר פ' לך לך (ח"א צ"ג ע"א) אמרו על פ' זה: וכי כלהו ישראל צדיקי' נינהו, והא כמה חייבין אית בהו ורשעין דעברי על פתגמי אורייתא, אלא הכי תאנא ברזא דמתניתין זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקב"ה, דמקרבן בנייהו לתמניא יומין לקרבנא, וכד אתגזרין עאלין בהאי חולקא טבא דקב"ה דכתיב וצדיק יסוד עולם, כיון דעאל בהאי חולקא דצדיק איקרון אינון צדיקי' וכו' עכ"ל. הנה שע"י המילה אשר היא ביסוד נקראי' ישראל צדיקים. והנה כבר אמרנו בתחלת המדרש שחוגגין וכו', ועולים אל הבינה. וזהו כי להיותם צדיקים לכן עי"ז יראה כל זכורך וכו' וממשיכים שפע ורנה אל הקב"ה שהוא ז"א. וז"ש רננו צדיקי' בה' ע"ד מ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קל"ז ע"ב) ז"ל: ולבתר ההוא נהר דנפיק מעדן, ודא איהו רזא רננו צדיקי' בה' וכו'. והוא רמז ליסוד או"א שמשפיעי' הרנה לז"א כמ"ש.

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה