רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק ב · יג
(שה"ש ב, יג):
התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח
קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך. (איכה ב, ו):
ויחמוס כגן שכו שחת מועדו
שכח ה' בציון מועד ושבת
וינאץ בזעם אפו מלך וכהן.
אפשר שהוא נחמה ממה שאמרנו בפסוק שלמעלה מזה, וירב בבת יהודה תאניה ואניה. בין שמפרש אותו כפשוטו לשון בכי ויללה, או אם מפרש לשון תאנה, ואמר עתה התאנה כמו שאמרנו, חנטה פגיה אלו פושעי ישראל ששבו בתשובה, כי ע"י הצרות והבכי והיללה הנה הם שבים בתשובה, וגם ע"י מה שמתגברים הקליפות עליהם עי"ז באזנו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, לפי דרכנו נאמר הנה הכתוב אומר: ויחמוס כגן שכו. ופירשו ז"ל (איכ"ר ב, י): ר' חמא בר חנינא אמר כגינה שנחמס מעיינה והלבין ירקה. זה יפורש עפ"י משז"ל (ב"מ פה, א): על מה אבדה [ה]ארץ, [דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ה'] על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יא־יב). וזה כי כל זמן שישראל עוסקי' בתורה אין כל אומה ולשון יכולי' לשלוט בהם. ואין חיותם אלא במים זו התורה, וכיון שפירשו ממנה הם מתים, וזה הוא ג"כ שאמרו (ויק"ר טו, ג): משל לגינת ירק שהמעיין בתוכה, כל זמן שהמעיין בתוכה ירקה משחיר, פסק המעיין [הלבין ירקה]. ופי' ז"ל על חרבן בית המקדש שנחמס ונחתך כירק, וכן ג"כ נחתך ב"ה של מטה אשר היה מכוון כנגד ב"ה של מעלה. ולפי דברי המתרגם שפי' ושרש אפשר שהוא ע"ד הכתוב שאומר: ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז). ועי"ז שחת מועדו שבטלו עולי רגלים, גם שכח ה' בציון מועד ושבת, כמ"ש כי ע"י הקרבנות היו ניכרים היו"ט והשבתות בו במוספי שבת וראש חדש, וגם ע"י השיר שהיו הלויים אומרים עתה שנתבטל קרוב הדבר לבא לידי שכחה, וזהו שכחה בציון מועד ושבת. וכן [פי'] מהר"ש אוזידא בשם מהר"ם קורדוווירו ז"ל. גם וינאץ בזעם אפו מלך וכהן אשר עליהם נאמר: וכי יעשה הנשיא נדבה עולה או שלמים נדבה לה' ופתחו לו את השער הפונה קדימה (יחזקאל מו, יב). גם אמרו (יומא כה, א): אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. הנה שבב"ה היתה ניכרת מעלתו של מלך, גם מעלת הכ"ג בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות וכו'. ועתה שחרב הבית וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. ועל זה אמר: התאנה חנטה פגיה, ואז"ל (שהש"ר ב, כז): אלו הבכורים, והגפנים סמדר נתנו ריח אלו הנסכים. אשר מלבד לפי פשוטו נוכל לומר אעפ"י שנחרב הבית מ"מ מקריבי' במקום המקדש אעפ"י שאין בית וכו' (זבחים סב, א). אבל עדיין קשה למה יצאו אלו משאר הקרבנות. ולכן נוכל לומר כי קרבנות אלו אדם יכול להקריב אותם אפי' אחר החרבן, פי' לא הם בעצמן אלא בדומה להן, כמשאז"ל (כתובות קה, ב): ויבא לאיש האלקים לחם בכורים (מ"ב ד, מב). כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים. וכן ג"כ (יומא עא, א): הרוצה שינסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין. וכבר פי' המאמר הזה למעלה בפסוק (לעיל א, יז): פרשה ציון בידיה ע"ש. ועי"ז קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך כי ע"י הקבלת פני ת"ח הנה הוא דומה להקבלת פני שכינה, ועי"ז וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' (דברים יז, ח). והנה במדרש אמרו: כגינה שנחמס מעיינה והלבין ירקה, אפשר לפרשו על ביטול תורה, שהכתוב אומר ויחמוס כגן כי התורה הנה היא גנה אשר זרועיה תצמיח. גם כ'גן' הנה הוא רמז לנ"ג פרשיותיה של תורה, וכמו שישראל בטלו את התורה כן ג"כ הב"ה סלק שכינתו, ויפורש 'שוכה' מלשון שוכת גפן שהיא זמורה. וכמו כן ניצוץ שכינתו אשר היה משלח לשכון בתוך בני ישראל כמו שהם כרתו את התורה כן גם הוא סלק שכינתו מביניהם, ונתן טעם לזה הן על סילוק שכינה וגם על הפרדת התורה ויחמוס כגן כמ"ש, ויהיה פי' כריתת תורה שבכתב מתורה שבע"פ, הטעם הוא מפני כי שחת מועדו שלא קבע עתים לתורה ואפי' העת אשר היה קבוע לו ללמוד שחת אותו וביטל ולא עסק בתורה ולכן הוא ית' ע"ז סלק שכינתו, וכמ"ש בס' הזוהר (ח"א קכ"ב ע"ב): מאן דפסק יתפסק. אעפ"י שפירשוהו באופן אחר. ואם נפרש שחת מועדו אליו ית', יפורש כמו שפי' בזוהר חדש פ' כי תבא (דף צ"ה ט"ב): כי בגלות בתראה דבית שני עברו ישראל ג"ן פרשיות, ארחין דאתגליין ואסתים קצייהו. וזהו שחת מועדו שלא נתן להם זמן קבוע לסוף גלותם כמו שעשה לגליות אחרות. שכח ה' בציון מועד ושבת, כי לא ניתנו שבתות וי"ט לישראל אלא שיעסקו בהם בתורה (ירושלמי דשבת פט"ו ה"ג דף עח,א). גם הנה ארז"ל (מס' שבת א, ד): וי"ח דברים גזרו בו ביום. והטעם מפני שראו היותם בגלות לפיכך ראו לעצמם היות כל אותם הדברי' צריכים אליהם. והנה א' מאותם הדברים שגזרו לפי דעת הרע"ב הוא אין קורין לאור הנר וכו'. והנה בזה לא שייך טעם היותם בין העמים, אבל אפשר לומר כי הם ראו היות היצה"ר מתגבר ובפרט כנגד העוסקים בתורה, ובזמן שב"ה קיים מלבד שאם היה האדם חוטא מביא קרבן ומתכפר לו ואימת בית המקדש עליו, אבל משחרב הבית נתבטלה היראה הזאת ועיניהם ראו מה שאירע לר' נתן שקרא והטה (שבת יב, ב). והנה ר' ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. וקשה וכי לא ידע שאין לו לאדם לעבור על דברי חכמים, אבל היה סבור שכיון שכבר עמד בזמן שבית המקדש קיים, ג"כ היה כ"ג שהקריב לפני ולפנים כמשז"ל בברכות (דף ז, א). היה סבור שלא יעלם הדבר מנגד עיניו, ומ"מ בקש להטות ולכן גזרו שלא יקרא לאור הנר, וזהו שכח ה' בציון מועד ושבת, נתן מקום אל השכחה לשלוט בשערים המצויינים לשכח מועד ושבת, וכן מצינו ג"כ על ריש לקיש דהוה קא פסיק סידרא וקא נפיק חוץ לתחומא דשבתא והוא לא ידע, ועי"ז וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. ע"י שמירת השבת יתקיים המלכות והכהונה. כמ"ש בירמיהו: ואל תשאו משא ביום השבת וכו' (ירמיה יז, כא). ועי"ז ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וכו' (שם כה). גם ובאו מערי יהודה וכו' מביאים עולה וזבח ומנחה ומביאי תודה בית ה' (שם כו). וההפך בהפך כי ע"י ששכח ה' בציון מועד ושבת עי"ז וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. ולפי הדרך שפי' שהוא על ביטול תורה ז"ש ר' חמא בר חנינא במדרש: כגינה שנחמס מעיינה והלבין ירקה. כי מלבד כי דברי תורה הנה הם חיותנו אפשר שבא לרמוז משז"ל (בס' חסד לאברהם עין הקורא נהר י"ד): כי כל מה שאדם מחדש דברי תורה אינו הוא בעצמו, אלא הב"ה ממעון קדשו משגיח עליו ומפיו יתן חכמה להוציא דעת ותבונה, ועל זה נאמר: המשלח מעיינים בנחלים (תהלים קד, י). והוא על דרך: יהב חכמתא לחכימין (דניאל ב, כא). כך הנה הוא ית' יתן חכמה ומשלח מעייני' באותם שהם חכמים כבר ונקראי' נחלים, ועי"ז בין הרים יהלכון שיהיו מורי הוראות בישראל. וגם בפי' אמרו (שהש"ר ב, יט): אין הרים אלא דיינים. וזהו ויחמוס כגן שוכה, כגנה שנחמס מעיינה. וכיון שיבש המעיין נקצץ האילן והלבין ירקה שאין בו כח לפרש דברי תורה. וכבר ביארנו למעלה (לעיל א, ב) בפסוק בכה תבכה. משז"ל (פתיחתא דחכימי דאיכ"ר כ"ג): בשעה שגלו ישראל לא היה א' מהם יכול לסבור תלמודו. שלא היו יכולין לתת סברא וטעם נכון לד"ת שהיו לומדים, וכנגד זה אמר התאנה חנטה פגיה, ופי' בה"א הידיעה אפשר שהוא על דרך מ"ש בירמיה: הראני ה' והנה [שני] דודאי תאנים וכו', כתאנים הטובות כן אכיר את גלות יהודה וכו' (ירמיה כד, א־ה). והוא כמשז"ל: שלכך הקדים גלות החרש והמסגר, כדי שלא תשתכח תורה מישראל. ועי"ז התאנה חנטה פגיה שהם אותם התאנים הרעות אשר לא תאכלנה מרוע, גם הם חנטו ועשו פרי, והגפנים סמדר נתנו ריח, הנה הגפנים הם ת"ח בהיותם סמדר שהם קטנים אז נתנו ריח שהם הבל שאין בו חטא, ועל ידם אעפ"י שויחמוס כגן שוכה כמ"ש ונתקלקלו אותיותיה של תורה. הנה בס' חסד לאברהם במעין ג' נהר כ"ד בענין הבל התינוקות פי' כי הענין הוא שהעולם נברא בסוד כ"ב אותיות, ואותיות אלו נחלש כחם ומתמוטטות מפני פגם מעשה התחתונים, ולזה צריך להחזיקו ולהעמידו ולחדשו, וזה ע"י הבל תינוקות של בית רבן וכמ"ש עכ"ל. באופן כי ע"י שהגפנים סמדר נתנו ריח יתוקן מ"ש ויחמוס כגן שוכה, גם ע"י יתוקן מ"ש שכח ה' בציון מועד ושבת, שהרי אמרו (מס' שבת א, ג): החזן רואה היכן תינוקות קוראי'. ועי"ז אעפ"י ששחת מועדו ונעלם הקץ, קומי לך רעייתי יפתי, גם אעפ"י שוינאץ בזעם אפו מלך וכהן ואין לנו לא מלך ולא נביא ולא כהן מ"מ 'ולכי לך' לעצמך, כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלקי ישראל (ישעיה נב, יב). ולפי דברי המדרש: כגנה שנחמס מעיינה וכמ"ש, אפשר לומר שזהו שאומר שכח ה' בציון מועד ושבת כפי מ"ש כי היתרון לעם הארץ הוא לת"ח כחול, וגם קדושת שבת בעצמה היא נמשכת משבת לחול, והנה מציאות נשמה יתירה הוא חכמה ובינה יתירה ניתוסף באדם להבין ולהשכיל בכל אשר יפנה, ועתה כי מעיינות החכמה נסתמו הרי בזה שכח ה' בציון, פי' בשערים המצויינים מועד ושבת שאין להם עוד לא רוח ולא נשמה יתירה בעוה"ר.
עוד אמרו במדרש (איכ"ר ב, י): ר"ש בן נחמני אמר כאדם הראשון, כד"א ויגרש את האדם וגו' עכ"ל. אפשר לפרש ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך על מדרש (ב"ר יט, ט): ר' אבהו פתח והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז). אמר הב"ה אדה"ר הכנסתיו לג"ע וצויתיו ועבר על צווי ודנתי אותו בגירושין וכו', אף ישראל וכו'. ופי' כי הכוונה כי להיות אדה"ר בג"ע מקום קדוש מושב אלקי' מקדם, ולכן אי אפשר לסלק שכינתו משם רק שלח אותו חוצה לג"ע, וכן ישראל להיות כי קדושת המקום קדושתו קדושת עולם ואי אפשר שתזוז שכינה מכותל מערבי ולכן הוכרח לשלח את ישראל חוץ למקום הקדושה, עכ"ל בקצור. וזהו ויחמוס כגן שוכה כמו שכרת הג"ע שהיה מחובר לארץ הזאת והיה אדה"ר נכנס ויוצא כרצונו כמי שהולך מביתו לב"ה. ועתה נכרת ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת ונשאר העה"ז בחשך, וגם אדה"ר גורש מג"ע ונשאר בעה"ז החשוך, כן ישראל גדע בחרי אף כל קרן ישראל זה בית המקדש, כרת אותו הן ממה שהיה מחובר ב"ה של מטה עם ב"ה של מעלה. ואפשר שלכן כשנכנסו אויבים לתוכו גבה היכלא, כדי להתחבר עם ההיכל של מעלה, ודרכו אותו כמשז"ל (סנהדרין צו, ב). וגם נכרת ממה שהיה מחובר עם כל העולם וקדושתו מתפשטת ומאירה לכל העולם. ולכן עשה שלמה לבית חלוני שקופים אטומים (מ"א ו, ד). אטומים מבפנים ושקופים מבחוץ כדי שתתפשט האורה לחוץ. ועתה נכרת וחרב, ולפי דרכו למד כי כמו שהג"ע לא נשתנה בעצמו רק נעלם מן העין כידוע, כן ג"כ בחרבן ב"ה לא שלטה בו בריה רק נעלם מן העין, וכמ"ש בזוהר פ' פקודי (ח"ב ר"מ ע"ב) על פ' ויסדתיך בספירים. ונחזור לענין כי נחמס ונחתך הבית המקדש כמו שנחמס ונחתך הגן ובזה שחת מועדו שהיו מתועדים שלש פעמים בשנה. עתה נשחת ונתבטל, שכח ה' בציון מועד ושבת אעפ"י שהוא ית' מתראה לפעמי' בשבתות ויו"ט כמ"ש בפ' דומה דודי לצבי (פ' ט), מ"מ אינו אלא לפי שעה ואחרי שעבר אותו היום נשכח כל השבע, וזהו שכח ה' בציון מועד ושבת וינאץ בזעם אפו מלך בבית ראשון שהיה שם מלך ממלכי בית דוד, וכהן בבית שני שהיו שם מלכי בית חשמונאי, שניהם הוסרו ממלכותם ונתקיים בהם: יולך ה' אותך ואת מלכך וכו' (דברים כח, לו). וכנגד זה אמר התאנה חנטה פגיה, כמשז"ל (ב"ר מו, א): על פ' כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט, י). שהאבות נמשלו לתאנה. וע"י אברהם נפתח שער של גן עדן על ידי מערת המכפלה כי ע"י ילך האדם מן העה"ז אל ג"ע כמשז"ל. וכנגד בית המקדש אומר והגפנים סמדר נתנו ריח. ואז"ל (ילקוט פ' וישב רמז קמ"ו) על פ' גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). מה הגפן הזו כל מי שאוכל ממנה בוסר, שניו קהות עליו, כך כל מי שבא ומזדווג עם ישראל סוף שהוא נוטל (את) שלו מתחת ידו, פרעה סיחון ועוג ל"א מלכים עכ"ל. גם אז"ל (מדרש שוח"ט תהלים פד): כל מי ששלח ידו בבית המקדש עתיד ליתנו בתוך הגת עכ"ל. ועי"ז קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך. והנה על פ' גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). אמרו במדרש (ילקוט תהלים רמז תתכ"ט): מה הגפן הזו בוצרין אותה והיא שותקת, דורכין אותה והיא שותקת, ובסוף היא מגרה את קרניה וקרניה משגין לאדם ומפילין אותו, כך ישראל לא"ה עכ"ל. אפשר שזה נרמז בפ' ויחמס כגן שכה כי 'שוכו' פי' זמורה, והם ישראל שהם ענפים ובדי הגפן מאתו ית', ועתה אמר 'ויחמס' פי' כרת, וגם 'רמס' מלשון נחמסו עקביך (ירמיה יג, כב). כמ"ש המפרשי' ז"ל (רש"י). ואמר כרת ורמס כגן שוכו, שהם ישראל ענף ושוכה מאתו ית', וזה על ידי א"ה ולכן אמר הגפנים סמדר וכו' לומר לך מה הגפן בוצרין וחותכין אותה והיא שותקת שמקבלת מאהבה, וכן דורכין אותה בעקביים וברגל והיא שותקת, ובסוף היא מגרה את קרניה וקרניה משגין לאדם ומפילין אותו כך ישראל לא"ה. והענין כמשז"ל (זח"ב צ"ה ע"ב): עת אשר שלט אדם בליעל, באדם אלו ישראל שנקראי' אדם, לרע לו של אדם בליעל, כי ישראל הנה הם דמיון האדם שבתוך החיה שזכרנו למעלה. והעיקר שהוא ית' קצף מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א, טו). ובחזקתם של א"ה גבה לבם ואלו הם הקרנים שמשגין לא"ה ומפילין אותם, וזהו כך ישראל לא"ה. ואם 'ויחמוס כגן שוכו' על בית המקדש כמשז"ל (איכ"ר ב, י). נפרש לפי דרך זה הגפנים סמדר וכו' על כלי בית המקדש אשר תעה בהם בלשצר, וכמ"ש הכתוב: ואנת בריה בלשצר וכו', ועל מרי שמיא התרוממת ולמניא דביתיה היתיו קדמך וכו' (דניאל ה, כב־כג). וזה מפני כי עינו הטעתו וגסות רוחו הוא שטרדו מן העולם, וזהו כך ישראל לא"ה.
עוד אמרו ז"ל (ילקוט תהלים רמז תתכ"ט): מה הגפן הזה משליכין עליה גולגליות וארנוניות, ובסוף משהיין עולה על ראשו הוא לוקה, כך ישראל קדש ישראל לה' (ירמיה ב, ג). וזהו 'ויחמוס כגן שוכו' כמו שפי' רש"י: כמו שגוזזין ירקות הגנה. כך ישראל שהם ענף מאתו ית' הנה הם נחתכי' כמו שגוזזין ירקות הגנה ע"י מסים וארנוניות, אבל לבסוף והגפני' סמדר נתנו ריח, וזהו משהיין עולה על ראשו הוא לוקה. ומביא ראיה מהפסוק קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו. וכבר ביארנו בהקדמה הפסוק הזה בביאור שכל הנהנה מישראל כאלו נהנה מן ההקדש. וכבר אמר (ר"ה כג, א): תחת הנחשת אביא זהב וכו' (ישעיה ס, יז). תחת ר' עקיבא וחביריו מי מביא לנו תמורתם. ועליהם הוא אומר: ונקתי דמם לא נקיתי (יואל ד, כא). ועי"ז וה' שוכן בציון.
עוד אמרו (ילקוט תהלים, רמז תתכ"ט): ריש לקיש אמר אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו ת"ח, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנין שבישראל, והיינו דשלחו מתם יבעון אתכליא רחמי על עליא דאלמלא עלייא לא מתקיימין אתכליא. וכן אתה אומר: ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י). עכ"ל. אפשר שבא כנגד מ"ש במדרש: כגנה שנחמס מעיינה והלבין ירקה. ומלבד מ"ש צריך להבין מהו הירק ולאיזה בחי' נמשלו ישראל לירק. ואפשר שהוא על עמי הארצות שבהם מפני שאמרו: מה ירק זה גדל על כל מים גם הם צריכים להשקות תדיר, משא"כ בת"ח אשר עליהם נאמר (הוריות יד, א): הכל צריכין למארי חטייא. אלו אינם גדלים על כל מים אלא למטר השמים ישתו מים. וכן האילנות אשר גם בהם נמשלו ת"ח, ואלו אינם גדלים על כל מים שהם תורתם עראי מצות אנשים מלומדה, רק למטר השמים בסייעתא דשמיא ישתו מים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. והנה עתה ויחמוס כגן שוכה, נחמס מעיינה והלבין ירקה, כי עמא דארעא אזלא ומדלדלא וכו' (סוטה מט, א). ולכן עתה אומר והגפנים סמדר נתנו ריח, והם כמו הגפן שאפי' העלין שלה הנה הם מתקיימי' ע"י היותם מחוברים לגפן, וכמ"ש (כתובות קיא, ב): מצאתי להם תקנה מן התורה, ואתם הדבקי' בה' אלקיכם (דברים ד, ד). כל המשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו וכו'. וזהו אומה [זו] נמשלה לגפן וכו'. ואפשר שדרך רמז נרמז במס' עוקצין פ"ב דתנן (משנה ז'): עלי ירקות ירוקין מצטרפין ולבנים אינם מצטרפין. ר' אלעזר בר צדוק אומר הלבנים מצטרפין בכרוב מפני שהן אוכל, ובחזרין מפני שהם שומרי' את האוכל ע"כ. אפשר שבא לרמוז כי אלו העלין עלי ירקות שהם העמי הארצות, בזמן שהן ירוקין שיש בהם ריח תורה מצטרפין עם הת"ח ומקבלים שכר עמהם, אבל לבנים שאין בהם ריח תורה כלל אינן מצטרפין. ור' אלעזר בר צדוק מצא להם סיוע ואמר הלבנים מצטרפים בכרוב מפני שהם אוכל. על דרך משז"ל (ברכות יז, א): הני נשי במאי זכיין, באקרויי בנייהו ונטורי גברייהו. וכן ג"כ אמרו (סנהדרין קד, א): ברא מזכה אבא. וזהו מצטרפין בכרוב שהם התינוקות אנפי זוטרי, מפני שהן אוכל שהם עצמם אוכל כי ניצוצות הבנים הנה הם כלולים בד"ת של הבנים, ובחזרין מפני שהם משמרים את האוכל, פי' בחזרין שהם שאר ת"ח שהם חוזרין על התורה, הנה אלו העלים אעפ"י שהם לבנים מצטרפין עמהן מפני שהם משמרים אותם, והנה הם כגפן הזה שהעלין משמרים את האשכולות, באופן שאעפ"י שהלבין ירקה והגפנים סמדר נתנו ריח כמ"ש.
עוד אמרו (ילקוט תהלים, רמז תתכ"ט): א"ר ירמיה בר אבא גפן אלו ישראל, ג' שריגים אלו ג' רגלים שעולים ישראל בכל שנה, והיא כפורחת עלתה נצה הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות. ולא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). גם ארז"ל (ילקוט שם): מה הגפן אינה נטעת ערבובייא [אלא שורות שורות], כך ישראל וכו'. וא"כ אעפ"י שוינאץ בזעם אפו מלך וכהן מ"מ אינם הולכים בערבובייא רק הגפנים סמדר נתנו ריח וניכרים לעצמן. והטעם הוא כמ"ש מה הגפן הזאת שומרה עולה למעלה הימנה ומשמרה, כך ישראל שנאמר: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא, ד). ודרך כלל אמרו: מה הגפן הזאת נרמסת ברגל ואח"כ מעלין אותה על שלחן מלכים, כך הם ישראל בעה"ז על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט, ג). ורפסה ברגליה (דניאל ז, ז). תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו). אבל לעתיד לבא והיו מלכים אומניך (ישעיה מט, כג). וא"כ אע"פ שויחמוס כגן שוכו שנחתך ונרמס הנה הגפנים סמדר נתנו ריח, ובפרט כמ"ש במדרש (שהש"ר ב, כט): אלו הנשארים. ועליהם נאמר: והיה הנשאר בציון וכו' (ישעיה ד, ג). כי על אלו נאמר: והביאו את [כל] אחיכם מכל הגוים (ישעיה סו, כ).
ולהבין יפה מהו נחמס מעיינה והלבין ירקה, נבאר יפה ג"כ מהו השפע הבא אל האדם המחדש דברי תורה. הנה פי' בעל חסד לאברהם ז"ל (עין הקורא נהר י"ד): אמנם התורה הוא סוד הדעת, מהכתר לחכמה ומהחכמה אל הבינה, ולכך התורה נק' ראשית כנודע. ואדם המשתעשע בדברי תורה ומנענע בהם, הרי הוא גורם להמשיך ר"ז סוד מהמוח העליון בסוד: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב, י). דהיינו ר"ז, או"ר זרוע לצדיק (תהלים צז, יא). עכ"ל. והנה בענין ר' עקיבא אמרו (במד"ר יט, ו): וכל יק"ר ראתה עינו. והם ש"י עולמות כידוע. והנה ש"י עולמות פי' האר"י זלה"ה בס' הכוונות שהם כ"ב אותיות התורה, והם תחות עלמא דכורסייא, עלמא דאתי שהיא התבונה, ועיקר הארתם יוצא לחוץ אחר כלות יסוד בינה אשר בחזה ז"א. והנה יסוד אימא הוא נקרא מעיין המתגבר והולך, וכיון שנסתלקו נה"י דבינה מז"א וזהו נחמס מעיינה, כב-יכול הלבין ירקה שהם הש"י עולמות. וזהו ויחמוס כגן שוכה, פי' הבינה שנקראת גן כמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב, י). עתה ויחמוס כגן שוכה, ופי' ז"ל (רש"י): מלשון נחמסו עקביך (ירמיה יג, כב). שהם העקביים הנז' שנסתלקו מן הסוכה הנז', גם אפשר לומר ויחמוס כגן שוכה לשון גלוי, כי במקום שהיתה אימא פורשת סכת שלום עתה ויחמוס כגן, שנסתלקה למעלה ונשארה בגלוי, ועי"ז שחת מועדו שנתבטל הייחוד הנקרא אהל מועד כיון שנסתלקו נה"י למעלה כמ"ש, והנה אין לך ביטול תורה גדול מזה, שהרי אז"ל (ברכות סג, ב): אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שהם נה"י הנז'. ועי"ז שחת מועדו וזה גרם כי שכח ה' בציון מועד ושבת, פי' במקום שהיה מתיחד היסוד שהוא בסוד הזכרון, עתה נכנס במקום השכחה. ואמנם פי' שכח ה' בציון מועד ושבת הכוונה כיון שנסתמו מעיינות החכמה כמ"ש, גם הנשמה יתירה שבאה אל האדם אינה מאירה בתוכו, והטעם הוא שהרי אמרו בזוהר פ' יתרו (ח"ב פ"ט ע"א) ז"ל: תאנא כל האי יומא, כל נשמתהון דצדיקייא מתעדני' בתפנוקי עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, ורוחא [ח]דא מענוגא דההוא [עתיקא קדישא] מתפשטא בכלהו עלמין, וסלקא ונחתא ומתפשטא לכלהו בנין קדישין, לכלהו נטורי אורייתא, ונייחין בנייחא שלים, ומתנשי מכלהו כל רוגזין כל דינין כל פולחנין קשין, הה"ד: ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך (ישעיה יד, ג). עכ"ל. ומדקאמר 'לכלהו בנין קדישין, לכלהו נטורי אורייתא' צריך לומר כי לא ראי זה כראי זה ולכל א' נתוסף נשמה יתירה כראוי לו, ומ"מ הכלל העולה כי ומתנשי מכלהו כל רוגזין וכו'. וכיון שעתה נסתמו מעינות החכמה כמ"ש, גם נסתלק בית המקדש כפשוטו ונחרב, אין כח בנשמה יתירה לשכח ממנו הצרות, כל רוגזין וכו', שעתה נסתמו מעינות החכמה כמ"ש. גם נסתלק בית המקדש כפשוטו, רק נשאר במכונתו ועי"ז שכח ממנו מועד ושבת. אי נמי לפי שנמצא כתוב בשם מהרח"ו כי במוצאי שבת מתגברים הקליפות ולכן אנחנו אומרי': ויהי נועם וכו' עכ"ל. והנה הקליפות הם ממש השכחה וזהו שכח ה' בציון מועד ושבת, והנה שם בדברי הרח"ו זלה"ה נתן תקון לשכחה, ונפרש מקצתו לקמן. והנה בשבת מתגלה הרצון העליון כידוע, ועתה כי שכח ה' בציון כנז' נעלם הרצון הנז' ועי"ז וינאץ בזעם אפו, שהוא החוטם של ז"א שממנו יוצא האף כמ"ש, ע"י האף נאץ מלך וכהן, כמ"ש מהר"א גלאנטי שהיא המלכות כנז', וכהן שהוא החסד וכפי' הב' דרכי' שפי' מהר"א וק"ל ז"ל. וכנגד זה אמרו התאנה חנטה פגיה, כמ"ש בס' הליקוטי' כי התאנה הוא רמז לחכמת הקבלה שאין בה פסולת, חנטה פגיה פירוש הוציאה פריה. והנה העוסקי' בחכמה זו הנה הם כורתים הקליפות ומעלים מ"נ בכח כוונתם ע"י עסקם בתורה זו, גם מורידים שפע רצון מאת פניו ית', ועל ידי החכמה זו הנה ה'אם' שהיא אימא רובצת על האפרוחי' וכו'. עי"ז גם יתיחדו זו"ן. וכלל העולה כי ע"י יתוקן הכל. והנה אז"ל על פסוק נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח). 'נוצר תאנה' הם המוחין של אי' שהם קס"א קנ"א קמ"ג עולה תנ"ה ועם הכולל תאנ"ה, יאכל פריה הם המוחין דאבא שהם ג' פעמים ע"ב, וג' פעמים כ"ו עם הכולל בגימט' פרי"ה עכ"ל. והנה חז"ל לפי פשוטו פי' הפסוק הזה על השוקד על ד"ת, והכל א' כי ע"י עסק התורה ימשיכו שפע מאו"א, והנה חנט"ה בגימט' ע"ב, גם פגי"ה בגימט' צ"ח שהוא ע"ב כ"ו. והנה הפגים נקראי' משיתבשלו שליש וזהו פגיה שהוא שליש פריה, והנה שליש מהפרי הנזכר הוא א' מהמוחין, והוא יסוד אבא שממנו יוצא תורה, ואמר 'התאנה' שהיא אימא במוחין שלה כמ"ש, חנטה ע"י שם ע"ב והוציאה פגיה שליש מהפרי אשר עליו נאמר: דודי צ"ח שהוא היסוד הנז'. גם במלת 'חנטה' נרמזו כ"ב אותיות התורה בתוספת נו"ן, רמז לנ' שערי בינה שנתגלו מן האימא הנקראת מ"י, ועי"ז אעפ"י שויחמוס כגן שוכו ונסתלקו נה"י דאי' כמ"ש, גם נחמס מעיינה והלבין ירקה שהם ש"י עולמות, הנה ע"י מה שהתאנה חנטה פגיה כמ"ש יתוקן הכל. והגפנים הנה אז"ל (ברכות לה, א): אין אומרי' שירה אלא על היין. וביארוהו. וכן גפן אמרו שהוא בגימט' ד' מילואי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הם קכ"ח, וד' אותיות והכולל הם כמנין גפ"ן, גם גפ"ן עם הכולל הוא קל"ד שנז' שם אדנ"י, גם הגפ"ן עולה חק"ל, והם הוי"ה אהי"ה והוי"ה אדנ"י, גם הוא בגימט' ב' פעמים אדנ"י שהוא ק"ל ועם ח' אותיות הם חק"ל כמנין גפ"ן. והענין כי בכל יום יו"ט ושבתות ג"כ אנו מקדשי' על היין כדי להמשיך מוחין לז"א וממנו לנוק', ויש בזה בחי' מתחלפות כפי העליות כידוע, וא"כ אעפ"י ששחת מועדו שהוא היחוד כנז', וכן שכח ה' בציון מועד ושבת מ"מ ע"י הגפנים שהם הקידושי' שאנו מקדשים בשבתות ויו"ט ימשכו המוחין המצטרכים ויתיחדו זו"ן. גם לפי מ"ש שכח ה' וכו' שהם הקליפות המתגברות במוצאי שבת וגורמים השכחה, הנה ע"י ההבדלה שמבדילין על היין ומברכים בורא פרי הגפן, וכן ג"כ יש כוונה על פ' פור"ה דרכתי לבדי (ישעיה סג, ג). ועיין בלקוטי'. סמדר נתנו ריח, הנה ע"י הריח מתקמט הדין ומתמתק בשרשו, וא"כ אעפ"י כי וינאץ בזעם אפו מלך וכהן הנה ע"י הריח מתקמט הדין ומתמתק בשרשו, וא"כ אעפ"י כי וינאץ בזעם אפו מלך וכהן הנה ע"י הריח יתמתק הדין ויתעורר החוטם העליון של א"א דמיניה נשיב רוחא דחיי ועי"ז קומי לך מעצמך, רעיתי יפתי ולכי לך.
ועל מ"ש ויחמס כגן שוכו [אמרו] במדרש: ויגרש את האדם (בראשית ג, כד). מלבד מ"ש בזוהר [חדש] איכה (דף נ"ב ט"א) על שכינתו ית' ונתגרשה גם היא. וזהו ויגרש א"ת. אפשר לומר כי אדה"ר ע"י חטאו גרם שירדו העולמות, והמלכות רגליה יורדות מות וזהו ויחמס כגן שוכו וככל הדרכים שאמרנו למעלה. וגם שחת מועדו שאילו לא חטא וגם אילולי לא נזדווג עם חוה בערב שבת והיה ממתין בליל שבת, לא היה חוטא והיה נעשה הזווג תכף ומיד והיו חוזרי' זו"ן פנים בפנים. ועתה נתארך הדבר עד שמיני עצרת כמבואר בס' הכוונות וזהו שחת מועדו. גם שכח ה' בציון מועד ושבת זה יובן עם מ"ש בס' הגלגולים בענין מעלת אדה"ר קודם שחטא ועליית העולמות עד א"ק, פי' שאילו לא חטא היו עולים תכלית העליה והיו קיימים באותה עלייה לעד לעולם. ועתה בשביל החטא מלבד מה שירדו ממדרגתם כמבואר שם, מלבד זה אפי' אם יעלו בכל שבת ושבת וכן בי"ט כפי העליות, מ"מ אינו אלא לפי שעה שבמוצאי שבת חוזרי' לקדמותם, שאילו היו קיימי' היתה באה הגאולה, וכמ"ש בלקוטים על (שבת קיח, ב): אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן וכו'. פירוש שלא היו חוזרים העולמות לקדמותם היו נגאלים, וזהו שכח ה' בציון מועד ושבת כי אחרי עבור שבת חוזר החול לקדמותו ונשכח כל הקדושה, ואעפ"י שנשאר איזה רושם כמשז"ל, הנה אחר יום ג' נתבטלה כידוע, באופן כי ע"י חטאו של אדה"ר גרם כי שכח ה' בציון מועד ושבת, וינאץ בזעם אפו מלך וכהן אפשר שהם קין והבל שא' מהם היה איש האדמה ומלך על הארץ, והאחר הביא מבכורות צאנו ומחלביהן כמו כהן המקריב, והאמת שהיו בסוד חסדים וגבורות כידוע, ושניהם נולדו שלא בעונתם ונטרדו, דקין נשתקע בנוקבא דתהומא רבא, והבל אשתקע בימא אעפ"י שנמתק מ"מ נשקע וזהו וינאץ בזעם אפו וכו'. ובסתרי תורה בזוהר חדש פ' וישב (דף מ"ו ט"ג) ז"ל: וכד גרמו חובין ודחו לההוא כ"ל דאקרי צדיק [מאתריה], אמר קב"ה אנא גזרנא דיהא עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה ויהא ההוא צדיק שליט על הארץ ויהויין כל בני עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה, ויהא ההוא צדיק שליט על הארץ ויהויין כל בני עלמא מתברכין על ידוי הה"ד: בן פורת יוסף (בראשית מט, כב). דהא לית בכל שייפי גופא דיעביד פירין אלא האי צדיק יסוד עולם, ובן פורת עלי עין מאי קא מיירי, אלא כמה דהאי עין קיומא דגלגלא וכו' [דלא יכלא גלגלא לאתקיימא אלא בבת עין דיליה, הכי יוסף איהו כעין לכל אינון שיתא דסחרין ליה, מימיניה תלתא ומשמאלא תלתא, ואיהו מקים לון. והכי איהו לכל עלמא דהא עלמא לא קיימא אלא על אינון שיתא, ושביעאה דעלייהו. וקרא קב"ה לצדיק ברזא דשבת ונח ביה, ואנח ביה כל ברכאן לברכא כל שאר יומין. הה"ד: וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת], מאן יום השבת, דא צדיק, אמר לון קב"ה אתון חללתון להאי שבת דאנא גזרנא דיהא מלך על כל שאר יומין, ואתון עבדתון יתיה עבד עבדין, אוף אתון תסבלון ההיא עבודה קשיא וכו' עכ"ל. והענין כי ע"י מכירת יוסף אשר הורד למצרים למקום הקליפות והקטנות עי"ז נסתלק הארת היסוד מן המלכות, וכן בעולם העליון כי בחי' יוסף הנה הוא בכל העולמות ובכל הפרצופין כמ"ש בפ' כי הנה הסתיו עבר (פ' יא). וזהו ויחמס כגן שוכו כמ"ש ע"י מכירת יוסף, ועי"ז שחת מועדו כמ"ש שנתבטל היחוד כיון שאין צדיק בארץ שהיחוד על ידו, גם שכח ה' בציון מועד ושבת שהוא המעיין אשר עליו נאמר עלי עין. וכן נמי יפורש 'ויחמוס' לשון חמס, כיון שגנבוהו ומכרוהו אין לך חמס גדול מזה. וכן נמי אמרו (ב"ר לא, ה): כי מלאה הארץ חמס (בראשית ו, יג). זה הגזל. ולפי החילוק שארז"ל (ב"ק סב, א): חמסן יהיב דמי. אפשר לומר אעפ"י ששלמו הדמים כמ"ש (ב"ר פד, יח): אתם מכרתם וכו'. שיהא כל א' שוקל ה' סלעים, מ"מ מידי חמס לא יצאו והיא שגרמה כי גם הוא ית' ויחמס כגן שוכו. והנה בעוד שהיו משמרים את השבת ארז"ל בזוהר (חדש פ' וישב דף מ"ז ט"א) הנז': יכולה היא שבת שתרחם. אבל כאשר שכח ה' בציון מועד ושבת אז וינאץ בזעם אפו מלך וכהן שהם ר"י בן אלישע כ"ג ורשב"ג נשיא ישראל, וה"ה שאר הרוגי מלוכה שנתעורר עליהם הדין מכח מכירת יוסף כידוע וכמבואר. ועל כל הנז' בא הכתוב התאנה חנטה פגיה וכו' אשר מלבד מ"ש למעלה אשר יפורש דרך נחמה לזה, עוד נוכל לפרש התאנה חנטה פגיה ע"ד משז"ל במדרש (שהש"ר ב, כו): אלו רשעי ישראל. (שם כט): א"ר חייא בר אבא דבר בא לעולם והרשעים כלים עכ"ל. והכוונה כי אעפ"י שע"י חטאו של אדה"ר נתלבשו הנשמות בתוך הקליפות מ"מ סוף דבר הרשעה כלה כעשן תכלה וזהו 'התאנה' מלשון: תואנה הוא מבקש (שופטים יד, ד). והוא שם דבר כמ"ש על וכל הרשעה. חנטה פגיה והוציאה כל מה שבתוכה על דרך מ"ש: והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיה נא, מד). ואמר 'פגיה' כי הנה היא בולעת אותם שלא בעונתם, וז"ש (במד"ר יט, יב): שתי נשים לוקות, א' קלקלה וא' אכלה פגי שביעית. שהם הפגים הנזכרי', עתה הוציאה אותם לחוץ, גם והגפנים סמדר נתנו ריח הגם כי רגליה יורדות מות וירדו העקבים למטה מלשון: נחמסו עקביך (ירמיה יג, כב). ונדרכו כענבים [י]רדו למטה עד כמ"ש בעקבות משיחא שהוא סוף הבירור, מ"מ הכתוב אומר: אשר חרפו אויביך ה' וכו' (תהלים פט, נב). מה כתיב בתריה: ברוך ה' לעולם אמן (שם נג). ואז באותה שעה קומה עזרתה לנו והגפנים שהוא עיקר הפרי אשר הוברר אלו ישראל הנשארים, אז נתנו ריח עד למעלה כמ"ש. ואפשר לומר הגפנים סמדר ע"ד מ"ש בתקון שובבים, על"ה נב"ל בס"ר ענ"ב ענבי"ם וע"ש. ובזה יהיה תקון אל הנשמות שנפלו בתוך הקליפות, יעלו בקדושה ויתנו ריח. ואז קומי לך רעיתי וכו'. והנה כבר נתבאר למעלה. ולפי פשוטו חזר ואמר אותו לכאן קומי לך וכו', הראשון על יציאת מצרים והשני על הליכתם ממעלה למטה עד שנכנסו לארץ ובנין בית המקדש. ולפי דרכנו למעלה למד על ההתעוררות שבא אליה מלמעלה ענה דודי וכו', וכאן רמז על עלייתה מצד עצמה אחרי שיושלם הבירור כמ"ש. ואפשר לומר ג"כ שהוא ע"ד (סנהדרין צח, א): זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ועל שניהם הוא אומר קומי לך וכו' עפ"י הדרכים שאמרנו, כי אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב). אכי"ר.