רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק ב
א
שיר השירים:
אני חבצלת השרון שושנת העמקים.
איכה:
צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי
שמעו נא כל העמים וראו מכאבי
בתולתי ובחורי הלכו בשבי.
אפשר לפרש אעפ"י שצוה ה' ליעקב וכו' היתה ירושלים לנדה ביניהם, שהם חשבוה לנדה ומאוסה, אבל אני בפני עצמי לפי האמת אני חבצלת השרון, שרויה וחבויה בצלו של הב"ה כמ"ש, וזה כי הנה היא מצדקת הדין על עצמה ואומרת צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, כי אין אני מצטערת על כל הצרות שעברו עלי רק על מה שפיהו מריתי. וראיה לדבר כי בתולותי ובחורי הלכו בשבי מעצמם מבלי שיוליכם שום אדם, וזהו הלכו בשבי ואינו אומר נשבו, וזה שהם הכירו בעצמם מרו את פי ה' ולכן נתנו שכמם לשאת עול הגלות, וכיון שכן הוא אני חביבה לפניו ית' כי אין אני בועטת ביסורין ח"ו, וגם אין אני קוראה תגר ומתרעמת על מדותיו, ולכן אני חביבה לפניו. אי נמי אפשר לפרש הפך מזה, שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, כאשר נדקדק אומרו שמעו ואח"כ ראו, ויפורש ע"ד מה שאמר איוב: לו שקול ישקל כעסי והותי במאזנים ישאו יחד. כי עתה מחול ימים (איוב ו, ב־ג). וכבר כתב מהר"א גלאנטי בשם רבו המקובל מהר"ם קורדובירו כי זה נאמר על גלות שכינה ובניה וכל ספר איוב על זה, ובתחילה הקדימה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ע"ד צדיק אתה ה' כי אריב אליך (ירמיה יב, א). כי כל דרכיו משפט, והאמת כן הוא כי צדיק הוא ה' וגם אנכי ידעתי כי פיהו מריתי, אבל שמעו נא מה שאני אומר שמריתי פיהו וראו מכאובי, כי הנה הוא גדול מהמרי שמריתי, והמכאוב הגדול שיש לי הוא כי בתולותי ובחורי אשר להם הכח והגבורה הלכו מעצמם בשבי, וזה מבלי היות להם כדי להתקיים ולחיות בפני עצמם הלכו בשבי, שהוא דבר היותר קשה כמ"ש (ב"ב ח, ב): אשר לשבי לשבי (ירמיה טו, ב). כל המאוחר בפסוק קשה מחבירו. ונתקיים בהם והתמכרתם וכו'. וכנגד זה אמר אני חבצלת השרון וכו'. ופי' מהר"ש אלקבץ שהם קלי ההשגה הם טובים לחזק הלב כנגד הארסיים, וא"כ גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע, ובקל ישיגני ה' וישוב ישיבני ה' ירושלים והראני אותו ואת נוהו.
אי נמי צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, הנה אפשר לומר על תורה שבע"פ שניתן מפיו ית', משא"כ תורה שבכתב שניתן מידו ית', וכיון שמריתי דברי תורה שבע"פ לכן במקום שבתחלה עליהם נאמר (ספרי דברים יא, לב): ושמרתם זו משנה וכו'. כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד, ו). עתה ההפך עלי בלהות והנני מצטערת על זה. ולכן שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, כי עתה נאמר: וימררו את חייהם וכו' (שמות א, יד). כמשאז"ל בזוהר (זח"א כ"ז ע"א) והבאנו אותו למעלה במקומות רבי'. ולכן בתולותי ובחורי שהם הת"ח אשר עתה נעשה לבם אטום כמו בתולה, וכמשז"ל (ב"ב יב, ב) על פ' ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט, יז). והם ג"כ המובחרים הלכו בשבי, פי' הלכו להם כמשאז"ל (סוטה מט, א): מיום שחרב ב"ה שריו חכימיא למהוי כספריא, וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ומדלדלא וכו' עד ירחמנו עושנו. וזה 'בשבי' בשביל אותו השבי שנשבה וניטל מישראל, כמ"ש בזוהר פ' בלק (ח"ג קצ"ג ע"א) על פ' וישמע הכנעני מלך ערד וכו' וילחם בישראל וישב ממנו שבי (במדבר כא, א). שהוא השבי שלקחו במרום, שעליו נאמר: עלית למרום שבית שבי (תהלים סח, יט). וזה דומה למשאז"ל במקום אחר (חגיגה ה, ב): מפני גוה (ירמיה יג, יז). מאי מפני גוה, מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. הכלל העולה שע"י שמריתי פיו ית' שלא שמרתי מצוותיו, ובפרט ד"ת שבע"פ, וע"כ בתולותי ובחורי הלכו בשבי, וכנגד זה אמר הכתוב אני חבצלת השרון שושנת העמקי'. וזה כמשז"ל בהרבה מקומות על שושנים וכיוצא (שבת פח, ב): אל תקרי שושנים אלא ששונים. וכן ג"כ אמר שאעפ"י שפיהו מריתי מד"ת שבע"פ, מ"מ הנה אני שושנת העמקים ששונה בד"ת ששונה בתורה שבע"פ, וגם העמקים שלנה בעמקה של הלכה ועי"ז יתוקן מה שמריתי פיהו כמ"ש. וגם לפי פשוטו ע"י תורה שבע"פ אומר הכתוב: גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (הושע ח, י). ואז"ל (ויק"ר ז, ג): אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. וא"כ אעפ"י שבתולותי ובחורי הלכו בשבי, מ"מ ע"י שאני שושנת העמקים ששונה בד"ת ובמשנה ובגמרא, יתקבצו הגליות ויעלני מבור שאון, ומשם אקרא אל ה' ויענני.
ובמדרש: אני חבצלת השרון, אמרה כנסת ישראל אני היא החביבה שחבבני הב"ה משבעים אומות וכו'. והנה מצאנו לרז"ל ורש"י והמתרגם ג"כ שפירש הכתוב הזה על יאשיה שהוא אמרו. א"כ אעפ"י שמגלת איכה בכללה נאמרה על כנסת ישראל, מ"מ הפסוק הזה פירשוהו על יחיד, ושקולים הם. אף אנו נוכל לפרש הכתוב הזה על יחיד א' והוא על אדה"ר. ובפרט שכבר ארז"ל (ב"ר יט, ט) על פ' והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז). זה אדה"ר. אמר הב"ה אדה"ר הכנסתיו לג"ע וכו' אף בניו וכו'. וא"כ חטא ישראל הוא דומה לחטא אדה"ר, וחטא אדה"ר דומה לחטא ישראל, וא"כ לא לזר יחשב אם נפרש הכתוב הזה כאילו אדה"ר אמרו, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, וזה כי מחשבת אדה"ר היתה להפוך כל העמים וכל הקליפות לעבודתו ית'. והגם כי כוונתו היתה לטובה מ"מ לא היה לו להתחכם נגד גזרתו ית' והיה לו להאמין כיון שכך צוה לו ית', לא היה לו לנטות ימין ושמאל, כי יודע אלקים שלא יעלה בידו כאשר כן היה לו שנטיו רגליו, ואתפתא בתר עיטא בישא וכמ"ש בזוהר (ח"ג מ"ז ע"א). וזהו שאומר הנני מכיר בעצמי כי צדיק הוא ה' אעפ"י שכוונתי היתה לטובה, מ"מ חטאתי במה שפיהו מריתי. ועתה שמעו נא כל העמים וראו מכאובי כי בתולותי ובחורי שהם הנשמות שהיו תלויות באדה"ר, מהם זכרים ומהם נקבות וזהו בתולותי ובחורי, שניהם הלכו בשבי ונפלו לבין הקליפות, וזה גרם אליו מכאוב גדול כמשאז"ל שנשרו איבריו. והם הנשמות הנז'. ואמר שמעו נא כל העמים וראו מכאובי כי הנה הם מרגישים בזה יען נתערב קדש בחול בעוה"ר, והנה לסבה זו היה העולם הולך ומתמוטט בעשרה דורות שמאדם ועד נח, ושמנח עד אברהם, עד שבא אאע"ה וקבל עליו וכו'. ואז נבחרו ישראל וע"י נתקיים העולם. וז"ש: אני חבצלת השרון אמרה כ"י אני היא וחביבה אני שחבבני הב"ה משבעים אומות. ואעפ"י שנפלתי לבין הקליפות מ"מ עדיין שמי הראשון עלי וחביבה אני, וסוף טומאה לצאת וע"י ישראל ובהם יתבררו ויתלבנו כל הנפשות, ויצא לצורף כלי טהור ע"י כהנים לויים ישראלים ר"ת כל"י. וזהו אני היא וחביבה אני שחבבני הב"ה מע' אומות והם הסגולה והשאר הם קליפות, ואח"כ חבצלת השרון שעשיתי לו ע"י בצלאל דכתיב ויעש בצלאל את הארון. והנה בתחלה ע"י ישראל נתבררו הנשמות, וכשהוקם המשכן אז נתבסם העולם, ובכל יום ויום יוצא העולם מקללתו ע"י מה שישראל בתפלותיהם ומעשיהם הטובים מוציאים נשמות שנפלו כנז', עד שבתום יצאו כל הנשמות כנז', אז בלע המות לנצח ובן דוד בא בבי"א. וזהו 'השרון' שאמרתי שירה ע"י משה, כי ע"י שירות וזמירות אדם מוציא נשמות כנז', באופן אעפ"י שפיהו מריתי מ"מ התיקון נעשה ע"י ישראל שהם חביבים, וזהו אני חבצלת. והגם שבתולותי ובחורי הלכו בשבי, ע"י השרון פי' השירה והרנה והתפלה שיאמרו ישראל יצאו כל צבאות ה'.
עוד במדרש (שהש"ר ב, א): אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני שהייתי חבויה בצלן של מצרים, ולשעה קלה הכנסני הב"ה לרעמסס והרטבתי מעשים טובים כשושנה ואמרתי לפניו את השירה, שנאמר השיר יהיה להם כליל התקדש חג (ישעיה ל, כט) עכ"ל. אפשר לפרש לפי דרכנו כי הכתוב אומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי וזה היה בהיותי במצרים כמ"ש ביחזקאל: ואומר להם איש שקוצי עיניו השליכו וכו', והם לא עשו כן רק וימרו בי ולא אבו שמוע (יחזקאל כ, ז־ח). וזהו כי פיהו מריתי, וזהו שמעו נא כל העמים וראו מכאובי שאז נאמר לו: אהיה אשר אהיה (שמות ג, יד). אהיה עמהם בגלות זה, אהיה עמהם בגלות אחרת, ובשעת הגאולה ג"כ נאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט, יא). מפני שהיו חסרי התקון, וכמ"ש בפ' איכה ישבה בדד (איכה א, א). על משז"ל (פתיחתא דאיכ"ר יח): השביעני במרורים וכו' (איכה ג, טו). [רבי אבין פתח השביעני במרורים בלילי פסח של יו"ט הראשון, הרוני לענה בט' באב. ממה שהשביעני בלילי יו"ט הראשון של פסח הרוני בלילי ט' באב לענה, הוי בלילי יו"ט הראשון של פסח הוא לילי ט' באב]. וזה גרם שלא היתה גאולה שלמה עד כי אח"כ בתולותי ובחורי הלכו בשבי שחזרו בגלות בעוה"ר. אי נמי ע"ד משאז"ל על פ' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג). פי' בתחלה כי גר יהיה זרעך ואח"כ ועבדום ואח"כ וענו אותם. וכבר פי' למעלה בשם מהר"א אזולאי בס' חסד לאברהם נהר י"א וי"ב, כי בתחלה לא שלטו בהם המצרים, אדרבא שם הרביצו תורה ומתמציתם היו נזונים החצונים, וכשחטאו ופרקו עול תורה אז נכנסו תחת הגזרות הקשות ובתוך עמקי הקליפות, והיינו שבנו ערי מסכנות במקום העוני והמסכנות, פיתום פי תהום, רעמסס רע ומסס. עד שהב"ה ברחמיו גאלם וכו' עכ"ל בקצור. וזש"ה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ולא שמרתי תורתו ומצוותיו וימרו בי כמ"ש. ולכן במקום שהייתי שוברת הקליפה ומבטנו יורישנו אל, עתה נכנסו תחת הגזרות הקשות וזהו שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, שהוא ויעבידו מצרים וכו' (שמות א, יג). ואח"כ עוד הקשו עולם עלי, וימררו את חייהם (שם יד). ובתולותי ובחורי הלכו בשבי. שהוא יותר משעבוד. והנה כוונת פרעה והמצריים היתה לשקעם בעמקי הקליפות, ומ"מ ברחמיו הגדולים רחם עלינו כמ"ש וזהו שאמר המדרש: אני חבצלת השרון אני היא וחביבה אני. פירוש אעפ"י שוירעו, [עשו] אותנו רעים (פי' האברבנאל שמות א'. ופי' השל"ה מצה שמורה על מסכת פסחים). וכוונתם היה לשקעם ח"ו כמ"ש, מ"מ אני היא וחביבה אני, לעולם בשמי יקראוני ולעולם אני הוא ולא נשתנה שמי וגם חביבה אני לפניו ית'. והטעם הוא מפני שהייתי חבויה בצלן של מצרים ואזי חיים בלעונו, ולשעה קלה הכנסני הב"ה לרעמסס שהוא זה המקום אשר היה רע ומסס כמ"ש, וגם רע מסס ע"ד מ"ש מהר"א גאלאנטי בפ' עבדים משלו בנו (איכה ה, ח), בשם מהר"ר קורדווירו זלה"ה. יתוש שבמקומינו ס' רבוא קליפין יש לו בבית המסס שלו (ילקוט שמעוני פ' בחקותי, רמז תרפ"א). ופי' כי ר"ל כי לקליפה זו יש לה ס' רבוא קליפין נגד ס' רבוא נשמותיהן של ישראל, להצטרף ולהתלבן בתוכן בכור הברזל דמיון בית המסס שהוא טוחן המאכל ומצרפו עכ"ל. וזהו לשעה קלה הכנסני הב"ה לרע מסס, למקום הרע שהוא מסס ומצטרף ומתלבן בתוכו נשמותיהם של ישראל, וע"י הצירוף הנז' הרטבתי מעשים כשושנה ואמרתי לפניו את השירה שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. והנה בילקוט אמרו (אסתר רמז תתרנ"ד), שהשירה הזאת היא הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. ופי' הרטבתי מעשים כשושנה, הכוונה כמשז"ל (ילקוט שה"ש, רמז תתקפ"ו): מה שושנה זו כל זמן שהשרב מלקה אותה היא כמושה, ירד עליה טל היא מרטבת, כך כל זמן שצלו של עשו קיים הם כמושים, עבר צלו של עשו ישראל משובחים, שנאמר אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה (הושע יד, ו). עכ"ל. ואף כאן במצרים כאשר נשלם הצירוף אז תזל כטל אמרתו ית' ע"י משה במצות פסח, ובדם פסח ובדם מילה נעשו ישראל משובחים, וזהו הרטבתי מעשים כשושנה. וזה ע"י הטל שירד מאתו יתברך. כאומרו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם (שמות ג, יד). ויש בזה סוד. ואז בליל פסח שנשתלם הצירוף כמ"ש התחיל פרעה ואמר הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, וסר צל פרעה שהיה מחשיך על ישראל, והתחילו גם הם ואמרו שירה, וזהו השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ודקדק אומרו 'התקדש' מעצמו ולא ע"י אחרים, כמ"ש המקובלים ז"ל, שבא הב"ה בהארה כ"כ גדולה, כמש"ה ועברתי בארץ מצרים וכו' (שמות יב, יב). ועי"ז אבדו רשעים מפני אלקים ויצאו כל צבאות ה'. ואז ע"י השירה הזאת שאמרתי הנה הייתי כהולך בחלילים לבא בהר מרום ה' צור ישראל (ישעיה ל, כט). והנה החליל אפשר לפרש על עמוד חלול, שאמרו בזוהר (ח"ב רי"א ע"א): שבו עולים הנשמות מעולם לעולם מג"ע תחתון לג"ע עליון. והנה בספר חסד לאברהם: ובמקומות רבים אמרו, שענין גלות שכינה והמצאה בגלות הוא שתשלח פארותיה והארה שלה בכל מקום שימצא צדיק א', ומשכן השכינה לא זזה מכותל מערבי, ומשם תעשה לה שביל בתוך הקליפות, ומשם תשלח הארתה, ולא יתערב קדש בחול ח"ו עכ"ל בקצור. והנה כשנתגלה ה' לאבותינו במצרים נתגלה בודאי דרך השבילים הנ"ל, ונתרבית הארתם עד שהקליפה לא יכלה לסבול האור הזה בתוכה, ואז הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, ופתח פרעה ואמר הללו עבדי ה'. וזהו השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ושמחת לבב כהולך בחליל. וגם הם היו בשביל ועמוד חלול כמ"ש. וזה לבא בהר ה' דרך השביל הנז' המגיע עד הר ה' זה הר הבית. וזהו ג"כ אל צור ישראל שהוא שמו ית' המשותף בשמנו, וא"כ אעפ"י שפיהו מריתי במצרים כמ"ש, לשעה קלה הרטבתי מעשים כשושנה ואעפ"י שבתולותי ובחורי הלכו בשבי מ"מ אמרתי לפניו את השירה, ומשם עליתי כהולך בחליל לבא בהר מרום ה' אל צור ישראל.
עוד אמרו במדרש: אני היא וחביבה אני, שהייתי חבויה בצלו של ים, ולשעה קלה הרטבתי מעשים כשושנה, והראתיו באבצע שנאמר: זה אלי ואנוהו עכ"ל. והנה בים אומר הכתוב: וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז). א' בירידה וא' בעליה, בירידה המבלי אין קברים (שמות יד, יא). וכו'. וע"ז אפשר יאמר הכתוב צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, ועל אותה שעה ארז"ל: ארבע כתות נעשו ישראל על הים, א' אומרת נפול לים, וא' אומרת נחזור למצרים וכו'. זו שאומרת נפול לים א"ל התיצבו וראו. וזו שאומרת נחזור למצרים נאמר להם כי אשר ראיתם וכו'. ופי' מהר"ר אברהם גדליה נר"ו בפי' הנקרא ברית אברהם, כי הכרח הפסוקים הביאם לרז"ל לדרשה זאת וכו'. ולתקן זה דרשו שהיו ישראל נחלקים לכתות, חלוק א' צדיקים ורשעים, צדיקים שבהם היו מצדיקים עליהם את הדין והיו מודים שהם חייבים מיתה בעונש עוונותיהם, והלא טוב שישליכו עצמם בים ולא ימותו ביד אויביהם. ואליהם אמר אל תתיאשו מן הרחמים התיצבו וראו את ישועת ה'. רשעים היו חושבים שכל המעשים הללו עשאם משה מעצמו כדי למלוך עליהם, ולזה הוציאם ממצרים ולבסוף לא ידע לגמור מחשבתו לכן היו אומרים נחזור למצרים, וכנגדן היתה תשובה כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וכו' עכ"ל לעניינינו. והנה כנגד כת הצדיקי' שהיו מצדיקים את הדין אמר שמעו נא כל העמים וראו מכאובי איך הנני מצטערת על עבירות שבידי וכמשז"ל. וכנגד הרשעים שהיו אומרים נחזור למצרים אמר בתולותי ובחורי הלכו בשבי מעצמם וכמ"ש כנז', וע"ז אמרו במדרש: אני היא וחביבה אני, אעפ"י שפיהו מריתי על ים סוף ובשביל זה הייתי חבויה בצלו של ים והים הולך, ועל אותה שעה אז"ל שהיו ישראל נתונים בדין. גם זה לדעת המפרשים בפ' ועבר בים צרה (זכריה י, יא). פסלו של מיכה עבר עמהם. ולהבין הטעם שהייתי חבויה וכו' צריך להקדים מ"ש אח"כ במדרש: ר' יודן אמר לא זהו חבצלת ולא זהו שושנה וכו', ולמה נקראת חבצלת, שחבויה בצלה עכ"ל. והעיקר כי בעוד האדם קטן, היצה"ר מלביש אותו מראשו ועד רגליו, ומעט מעט יוצא מתחת ממשלתו ושובר הקליפה ההיא עד שנכנס בו יצה"ט ואז נקרא בן לכנסת ישראל וכמ"ש בסבא דמשפטים (זח"ב צ"ח ע"א). וזהו בעוד שהיא קטנה נקראת חבצלת שהיא חבויה בצלה, שהיא הקליפה והיצה"ר הכרוך ומצל עליו מיום הוולדו מרשות הקליפה ההיא, עד שנכנס בו יצה"ט ואז נקראת שושנה, שאפשר לפרש 'שושנה' כמ"ש למעלה, ומ"מ אפי' בקטנותו נקרא זרע קדש, וכמ"ש שהם בני זרע קדש, וז"ש אני היא וחביבה אני כמ"ש למעלה. ואעפ"י שפיהו מריתי ולא עמדתי בנסיון הוא מפני שהייתי חבויה בצלו של ים, וכמשז"ל (שהש"ר ב, ל) על פ' יונתי בחגוי הסלע (שה"ש ב, יד). משל ליונה וכו'. אף כאן פרעה מאחריהם והים לפניהם והמדבר מן הצדדין, ואין דרך לנטות ימין ושמאל, ולפיכך הטחתי דברים. וידוע כי אין אדם נתפס על צערו, ולשעה קלה הרטבתי מעשים כשושנה כשאמר הב"ה דבר אל בני ישראל ויסעו אז היתה יהודה לקדשו, קפץ נחשון לתוך הים, וכן אמרו ג"כ: שם בנימין צעיר רודם וכו' (תהלים סח, כח). וכלם כוונתם היתה למסור נפשם למיתה לקיים מצוות ה', ועי"ז הים ראה וינוס וכו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק יעקב, שנגלה הב"ה בכבודו ובעצמו ועי"ז ראוהו ישראל כאיש בחור ושרתה רוח הקדש עליהם וזכו לומר שירה ואמרו זה אלי ואנוהו. וזהו שושנת העמקים, והכוונה כמ"ש במדרש ילקוט (תהלים רמז תת"א) וז"ל: למנצח על שושנים לדוד, זש"ה מה יפית ומה נעמת, ישראל יפים ונעימים עומדים על הים ורואים את הב"ה שנאמר: וירא ישראל את היד הגדולה. ראו אותו בסיני ונעשו ישרים, שנאמר: יצפון לישרים תושיה. ועוד נעשו על הים [שושנים שנאמר למנצח על שושנים], ואימתי הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש עכ"ל. ופי' הדבר כי כאשר צעקו ואמרו הושיעני אלקים ומסרו עצמם על קדושת שמו ית' אז נעשו שושנים. והטעם כי אפי' אם יהיה היותר רשע שבעולם הנה על מסירת נפשו על קדושתו ית' כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו. גם במס' סנהדרין (פ"ז, ו) בענין ע"ז: א' הזובח וכו' והמקבלו עליו לאלוק, והאומר לו אלי אתה הרי זה חייב. וכל שכן לעניין הטובה. והנה כאשר התפללו לפניו ית' ואמרו הושיעני אלקים, וזה היה בים כמ"ש, ואז ג"כ כי באו מים עד נפש. שנכנסו במים עד צואריהם, ודקדק באומרו עד נפש, שאותם המים טהרו נפשם ע"י ששבו אל ה' בכל לב ובכל נפש, ואז נעשו תמימים בלי שום מום, שנטהרו מעוון ונעשו כשושנה שהיא נפתחת כמ"ש. אי נמי שושנים ממש, ששונים, ששרתה רוח הקדש עליהם ואמרו שירה כלם כא' כמ"ש בס' הזוהר פ' בשלח (ח"ב ס' ע"א): אר"ש בההיא שעתא וכו' עד אלא כלהו בשקולא חדא ורוחא דקודשא בפומא דכל חד וחד וכו' עכ"ל. וזהו שאמרתי שזה נרמז בפ' פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה (משלי לא, כו). פי' בתחלה פיה פתחה בחכמה במה שכבר קבלו ע"י משה וכיוצא, ואח"כ ע"י רוח הקדש דבר ה' בפיהם היה אמת ויאמרו לאמר. שאין ת"ל לאמר אלא תורת חסד מאתו ית' היה על לשונה, והנה ע"י השירה נעשו תמימים ורמזו באצבע מנון עבורי. ופי' בעל מתנות כהונה מלשון אדון, וקבלו אלקותו ית' ואמרו זה אלי ואנוהו.
עוד אמרו במדרש: אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ולבי ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע עכ"ל. ולפי דרך זה יפורש צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי כמש"ה ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ולבם לא נכון עמו וכו' (תהלים עח, לו־לז). ואעפ"י כן והוא רחום יכפר עון (שם לח). וכמ"ש במדרש. והנה כאשר חטאו אח"כ נגזרה עליהם גלות כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וכו' (שמות לב, לד). וזהו שמעו נא כל העמים. וזה כמ"ש ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שמות יט, ב). הקיש ביאתן מדבר סיני לנסיעתן מרפידים, מה נסיעתן מרפידים הכעיסו למקום ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו אף ביאתם מדבר סיני הכעיסו למקום ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו עכ"ל. והנה כאשר חטאו ברפידים אז נאמר ויבא עמלק וכו' וזהו שמעו נא כל העמים, אבל גם כן וראו מכאובי כי האומות ילפי מקלקלתא כשישראל חוטאים הם רצים להרע להם ח"ו, אבל כאשר חוזרי' בתשובה מ"מ לא ישובו מפני כל אלולי רחמיו ית'. וז"ש וראו מכאובי שאני מצטערת על שפיהו מריתי. ואם נפרש על מעשה העגל יאמר שמעו נא כל העמי' וראו מכאובי כמשז"ל במדרש: להוטים היו ישראל אחר השכינה, תדע לך שהוא כן כי מכל מה שא"ל משה לא אכפת להם, כיון שא"ל בשמו של הקב"ה כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, ג). מיד וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וכו' (שם ד). וזהו וראו מכאובי שאני מרגיש באותו מכאוב ולא אחרים. וכנגד זה אמר הכתוב אני חבצלת השרון אני היא וחביבה אני, שהייתי חבויה בצלו של סיני אעפ"י שהוקש נסיעתן מרפידים לביאתם לסיני לענין החטא, הנה יש קול ושוברו עמו, כי לשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו, וא"כ הוא מה שחטאתי הוא מפני שהייתי חבויה בצלו של סיני, ע"ד מ"ש למעלה בפ' עד שהמלך במסבו (שה"ש א, יב). בשם מהר"ם אלמושנינו שפי' על מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' שהוא כנוי אל החומר ויצה"ר שנק' הר, וא"כ מה שחטאתי הן קודם מתן תורה הן לאחר מתן תורה, הוא מפני שהייתי חבויה בצלו של יצה"ר, ע"ד (ברכות יז, א): גלוי וידוע שרצוני לעשות רצונך וכו'. ובפרט שהורגלתי במדות רעות, כמעשה ארץ מצרים וכיוצא, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובי' כשושנה בידי ולבי ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, היינו שעשו תשובה ונתקבלו, ואמר בידי ולבי לרמוז כי אעפ"י שלא קיימו נעשה, כמשז"ל (שמו"ר כז, ט): שברתם נעשה. מ"מ בשעה שאמרו נעשה ונשמע אמרוהו בכל לבם ובכל גופם עד כי כל אבריהם הסכימו בזה, ונחשב להם מחשבה טובה כמעשה, לכפר עליהם על מה שעבר, וכמ"ש שעשו תשובה ונתקבלו. וגם על העתיד על מעשה העגל כבר פי' למעלה בפ' עד שהמלך במסיבו עד שמלך מלכי המלכים ברקיע, כבר הקדימו ישראל ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, וזה גרם לכפר עוון העגל, וכמ"ש מי הקדימני ואשלם יע"ש.
עוד אמרו: ד"א אני חבצלת השרון. אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות, למחר כשיגאלני הב"ה מצלן של מלכיות אני מרטבת כשושנה ואומרת לו שיר חדש, שנאמר שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו עכ"ל. זה פשוט ואין צריך לפרש שום דבר בפסוק רק כפשוטו, אעפ"י שבתולותי ובחורי הלכו בשבי והנה הם תחת צלם של מלכיות מ"מ אני היא וחביבה אני, כי אדרבה ע"י הגלות והשביה ניכרת חבתם של ישראל, וכמ"ש (ויק"ר לב, ה) על פ' ואלה שמות בני ישראל וכו'. בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין. וכן (איכ"ר א, כח): גלתה יהודה, אומות העולם אינם גולים, אלא א"ה שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות, אבל ישראל וכו' גלותם גלות. הנה כי ישראל בהיותם בגלות עבדים לעצמן, והם מובדלים מן האומות, ולפיכך הם חביבים לפניו. וזהו אני היא וניכרת לעצמי, וחביבה אני שלא התגאלתי בפת בג הגוים וביין משתיהם, וגם אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות, ע"ד משאז"ל (איכ"ר א, כט): היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, שאילו מצאה מנוח ולא היתה חוששת על היותה תחת צל הטומאה לא היו נגאלים. וזהו ג"כ אני היא שהייתי חבויה ורמוסה, מפני שהייתי תחת צלן של מלכיות, לפיכך למחר כשיגאלני הב"ה וכו' וזה ע"ד מ"ש בזוהר פ' משפטים (ח"ב קכ"ה ע"ב) ז"ל: תאנא במאי זכו מישאל ועזריה דאשתזיבו מאינון נסיוני, אלא בגין דלא אסתאבו במיכלהון וכו' עד לבסוף נראה מראיהם טוב, דצלמא דמריהון לא אעדיו מנהון וכו' עכ"ל. וא"כ מפני כי אני היא ושמי הראשון עלי, גם מפני שחביבה אני שלא התגאלתי בפת בגי האומות, וגם מפני שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות והייתי מרגשת בדבר כמ"ש, וגם חבויה ורמוסה שלא היה מראה את עצמה, והיתה מסתתרת ומקיימת את המצות מפני המלכיות, באופן כי אעפ"י שהלכתי בגלות בתולותי ובחורי הלכו בשבי, ועדיין נק' בשם בתולותי ובחורי ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי בפ' בתולת בת ציון, בשמך יקראוך בתולת בת ציון, ולכן על כל הדברי' האלו במקומך יושיבוך. וזהו למחר כשיגאלני הב"ה אני מרטבת כשושנה. וזה כי עד עתה היתה מסתרת עצמה וחבויה בצלה מפני צלן של מלכיות, וכשיגאלני הב"ה אני מרטבת כשושנה ומתפשטת לצדדין ואומרת לפניו שיר חדש, שנאמר שירו לה' שיר חדש. שעתיד הב"ה לחדש פניה ודומים לחמה וללבנה וכו'. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע דלא אשתני צולמייהו, ויראו מראיהם טוב. והטעם מפני כי נפלאות עשה אשר יפלה ה' בין א"ה לישראל יען גם הם היו מובדלים ממאכלם ומכל דבר, ועי"ז הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, שהיא התורה שניתנה מימינו של הב"ה, וגם על היותם כחותם על זרועו ושמרו קדושתם, היא שעמדה להם להושיע, ולפי דרכו רמז ג"כ בזה גאולה לעצמו כי אז נאמר: והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים (יחזקאל לח, כג). זהו הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. וזהו ג"כ שאומר אח"כ לעיני הגוים גלה צדקתו זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל וכו'. וכמעט כל המזמור מתפרש לפי דרך זה.
ר' ברכיה אומר הפסוק הזה המדבר אמרו, אמר המדבר אני מדבר וחביב אני, שכל טובות שבעולם חבוים בי שנאמר: אתן במדבר ארז שטה (ישעיה מא, יט). נתנם לי הב"ה שיהו שמורים בי, וכשהב"ה מבקשם ממני אני מחזיר לו פקדונו בלא חסרון, ואני מרטיב מעשים טובים ואומר לפניו שירה, שנאמר: ישושום מדבר וציה עכ"ל. יפה פירשו המאמר הזה החסיד כמהר"ר חנניה מונציליסי ובנו כמהר"ר גמליאל נר"ו בס' מספרי' תהלות ה' ובס' שפתי רננות, כי ע"ד הפשט אפשר לומר שבשעת הבריאה היה נגזר על המדבר להוציא כל טובות שבעולם, אלא שבעוון אדה"ר נחבאו שם עד יבואו ימי השלום. אמנם הנכון בעיני כי המדבר הזה על המדבר שישבו שם ישראל קא מיירי, אשר בתוכו היו כמה מעלות טובות אל ישראל כמשז"ל, ונשארו מופקדים אצלו עד הגאולה אחרונה שאז עתידים ישראל לחזור לשם (הושע ב, טז) עכ"ל. והנה לפי הדרך הראשון שפי' אותו על סיבת אדה"ר, כבר פי' פ' צדיק הוא ה' לפי דרך זה גם על עון דור המדבר פשוט הוא, כמה ימרוהו במדבר (תהלים עח, מ). (אבות ה, ד): עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר. ובפרט בענין העגל והמרגלים, וכבר פי' למעלה. אמנם נוכל לפרש אותו על המדבר בעצמו שאומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, וכנגדו אמר ג"כ אני מִדְבָּר [וחביב אני, שכל טובות שבעולם חבויין בי] וכו'. וזה כאשר נקדים משאז"ל בס' הזוהר [חדש] מגילת איכה (דף נ"ג ט"ד) ז"ל: לית אנת דכיר כד קאימנא לגבך בטורא דסיני שלימין, שיתין רבוא דקבילו לך עלייהו, ואתעטרנא לך בהו יתיר מכל עממיא, והוינא אזלין אבתרך לכל רעותך, וההיא שפחה קטלא בהו לאלפין ולרבבן, ולא אשגחנא ואתאבידו כלהון במדברא ושבקינן לון תמן וכו' עכ"ל. והנה כנגד מה דאתאבידו כלהו במדברא בתחלה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, כי במעשה העגל נתאסף אליהם שר הקליפה השולט במדבר, וזה גרם ששלטה הקליפה ולא נתקנה עד עת קץ, ולכן אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי להחטיא את ישראל, ולכן שמעו נא כל העמים וראו מכאובי שלא נתקנתי, וזה היה על דרך (קהלת ח, ט): עת אשר שלט האדם, אדם בליעל איש און, באדם וכו' לרע לו של אדם בליעל (זח"ב צ"ה ע"ב), ואין לך מכאוב גדול מזה, כי לטוב קויתי ויבא רע וזהו בתולותי ובחורי הלכו בשבי. פי' אותם ניצוצות הקדושה שנכחדו ונטלו ממני, וכבר התחילו לעלות בקדושה הלכו בשבי. וכנגד מה שאמר ושבקינן לון תמן אמרו במדרש: אני מחזיר לו פקדונו. ונבאר המדרש אמר המדבר אני מִדְבָּר, כוונתו באומרו אני מדבר אפשר שהוא ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי בהרבה מקומות, ובפרט בפ' במדבר ארבו לנו (איכה ד, יט). שהוא לשון דבור, ופי' על ידי הקטרוג והדבור ארבו לנו. וזהו אני מדבר ומקטרג, (ב"ב טז, א): יורד ומשטין עולה ומקטרג וכו'. והכל ע"י הדבור הנז'. ומ"מ וחביב אני יען הנה הוא כמשל הזונה עם בן המלך (זח"ב קס"ג ע"א), וזהו שכל טובות שבעולם חבויין בי ע"ד (ב"ר ט, ה־ז): והנה טוב זה יצה"ט, מאד זה יצה"ר זה מלאך המות. שע"י האדם זוכה לעה"ב כאשר ינצח אותו, שנאמר: אתן במדבר ארז (ישעיה מא, יט). פי' ע"י המדבר אתן ארז שהוא ת"ח, שיטה שהם שיטות ההלכה הללו אוסרים והללו מתירים, הדס שהם הצדיקים, נתנם לי הב"ה שיהיו שמורים בי, פי' נתנם ה' בידו של יצה"ר ושל מלאך המות, כדי שיהיו שמורים בו, וע"י יזכו לחיי העה"ב, וגם על דור המדבר הנה הם שמורים במדבר הזה, וכמ"ש בזוהר (ח"ג קס"ג ע"ב): במדבר הזה יתמו (במדבר יד, לה). פי' יהיו תמימים. וכשהב"ה מבקשם ממני אני מחזיר לו פקדונו בלא חסרון. וכמ"ש בזוהר פ' משפטים בענין הנשמה (ח"ב צ"ו ע"ב): לעם נכרי לא ימשול למכרה (שמות כא, ח). רק הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו בלבד, וכן בענין מתי מדבר לעתיד לבא יבא משה עמהם, ויתא ראשי עם (דברים לג, כא). ואני מרטיב מעשים טובים, פי' מרטיב לאחרים, ואומר לפניו שירה ישושום מדבר וציה, פי' ישושום לאחרים היינו לצדיקי' כמ"ש, ובפרט לדור המדבר ישישום מדבר וציה כמ"ש.
רבנן אמרי הארץ אמרה אותו, אמרה אני היא וחביבה אני, שכל מתי עולם חבויים בי, שנאמר: יחיו מתיך נבלתי יקומון (ישעיה כו, יט). לכשיבקשם הב"ה ממני אחזירם לו וארטיב מעשי' טובים כשושנה, ואומרת שירה לפניו שנאמר: מכנף הארץ זמירות שמענו (ישעיה כד, טז) עכ"ל. הנה לפי דרך זה צריך לפרש צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ועברתי על צוויו אשר צוה: עץ פרי עושה פרי (בראשית א, יא), (רש"י): שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה רק עץ עושה פרי, ולכך כשנתקלל אדה"ר נתקללה גם היא. וכן בקין: ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג, יז). ולכן שמעו נא כל העמים וראו מכאובי, אשר אמר: וקוץ ודרדר תצמיח לך (שם יח). שהיא מוציאה מיני יתושין וכיוצא שהם מצערים את האדם. הגם כי לא נברא דבר לבטלה, מ"מ גם ענוש לצדיק לא טוב, וגם בתולותי ובחורי הלכו בשבי יען נגזר עליהם: כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג, יט). וכנגד זה אמרה ג"כ אני היא וחביבה אני, וזה כי האמת כן הוא כי הארץ הנה היא החומר היותר עכור שבכל היסודות, ובפרט אחרי החטא נאמר: לא תוסף תת כחה לך (בראשית ד, יב). ונתגשמה ביותר. מ"מ אמרה אני היא כי עדיין היא בכחה ובגבורתה, אלא שאינה רשאה להוציא כחה לפועל, וזש"ה: לא תוסף תת כחה לך. מכלל שיש לה כח אבל לא תתן והוא כמ"ש, וזהו אני היא כי לעתיד לבא אז תצא הארץ מקללת אדה"ר, אז נאמר: יהי פסת בר בארץ וכו' (תהלים עב, טז). וכל אותם הדברים שארז"ל (שבת ל, ב): עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו'. גם וחביבה אני אעפ"י שנתרחקתי מזיו כבודו ית' מ"מ חביבה אני, כמ"ש (ב"ר ב, ב) על פ' והארץ היתה תהו (בראשית א, ב). משל וכו' כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא, אמרה העליונים והתחתוני' נבראו בבת א', העליונים ניזונים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגיעים אינם אוכלים. וכן אח"כ אומר: העליונים חיים והתחתונים מתים וכו'. מ"מ חביבה אני כי סוף סוף ע"י היגיעה ראויה אל התחתונים שהיא לעמלה של תורה עי"ז יאכלו מפירותיהם בעה"ז והקרן קיים לעה"ב, (דב"ר א, יב): ועתידים צדיקי' להיות מחיצתם לפנים ממלאכי השרת. וגם הארץ בעצמה אמרה חביבה אני, וזה כמ"ש: ששים ושמחים לעשות רצון קונם. ואפי' יצה"ר ומלאך המות גם כן השמחה שלהם הוא בעשותם רצון ה'. והנה מצוות הארץ היא לעכל זוהמת הנחש אשר נתגברה בחטאו של אדה"ר ונאחזה בגופו של אדם. ועתה אחרי שלמעלה ע"י מ"ש המדבר מצאנו ראינו תועלת ושמירה לנפשו של אדם כמ"ש. ולכן במאמר הארץ פי' בו תועלת לגוף ג"כ וזהו וחביבה אני בהיותי שומרת מצות ה', והוא שכל מתי עולם חבויים בי, שנאמר: יחיו מתיך נבלתי יקומון. לפי הנראה היל"ל לכשיבקשם הב"ה ממני כמ"ש יחיו מתיך וכו', אבל לפי הסדר דנקט נראה דפ' יחיו מתיך היא ראיה למ"ש שכל מתי עולם חבויים בי. ונראה דלזה אין צריך ראיה, אבל לפי מ"ש שאמר שהם חבויים ונסתרים ואין ניכר מעלתם ואדרבא בתוך הארץ הנה הם מזדככים, ע"י שבה יתעכל זוהמת הנחש ואח"כ יקומו בגוף נקי וטהור וחדש, מביא שפיר ראיה מפ' יחיו מתיך וכו', שהפסוק מדבר עם הארץ כי להיותם מתיך ונתונים בתוכך לכן יחיו, וזהו מפני כי בה נתעכלה זוהמתם כמ"ש, גם בפי' אמר אח"כ הקיצו ורננו שוכני עפר, נראה שמפני היותם שוכנים בעפר מזה ימשך להם הקיצה והרינה, וכשיבקשם הב"ה ממני אחזירם לו וארטיב מעשים טובים, שתוציא גלוסקאות וכו' כמ"ש. וזה כשושנה זו שהיא נפתחת וכמו כן באותה שעה נאמר: הרחיבי מקום אהלך וכו' (ישעיה נד, ב). ואומרת לפניו שירה שנאמר: מכנף הארץ זמירות שמענו (ישעיה כד, טז). והפסוק הזה פי' בתוספתא מהזוהר (ח"ג קע"ה ע"א) על מצות ציצית, ופי' מכנף הארץ זמירות שמענו דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ. וכאשר נדקדק אומרו 'דאיהו כנף הארץ' אפשר שרמז למ"ש בענין משז"ל (שבת לב, ב): כל הזהיר בציצית זוכה ויהיו לו ב' אלפים ת"ת עבדים וכו'. וקשה מה נשתנה ציצית משאר כל המצות, אבל העיקר הוא כי שאר כל המצות כגון תפילין וס"ת וק"ש ותפילה וכיוצא יש בהם קדושה מצד עצמם, וכן סוכה לולב חביבה מצוה בשעתה וכיוצא, אבל הטלית וג"כ הציצית אין בהם קדושה מצד עצמם, רק ביד כל א' הוא צמר לבד או בגד, ובהתחברם יחד ג"כ אין בהם קדושה זולתי בהתחברם אל האיש הישראלי, דציצית חובת גברא הוא, וכלי קופסא פטורים מן הציצית (מנחות מא, א), ובהתחברם יחד כנז' אז יש בהם קדושה יתירה עד כי אמרו המקובלי' ז"ל, כי בבחי' א' קדושת הציצית גדולה מקדושת התפילין, ועם הציצית אדם יכול לילך אפילו במבואות המטונפות וכיוצא, כי קדושתו גדולה, ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט). והנה בראות העמים כי קדושת האיש הישראלי גדולה כ"כ לקדש הבגדים שעליו אעפ"י שאין בהם קדושת עצמם, לכן יחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי (זכריה ח, כג). באמרם כי בזה ודאי יתקדשו אעפ"י שמצד עצמם אין בהם לחלוחית קדושה. והדברים מגיעים ג"כ למ"ש בזוהר פ' משפטים (ח"ב צ"ח ע"ב): כי הגרים נעשים לבוש אל הצדיקים. הכלל העולה כי גדולה מצות ציצית שאעפ"י שמצד עצמה אין בה מציאות קדושה מ"מ ע"י ישראל יש בו קדושה יתירה, וזהו מכנף הארץ דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ. מפני שהוא כנף הארץ דבר גשמי ויש בו קדושה יתירה, לכן ממנו זמירות שמענו צבי לצדיק, שכלם תאבים להתחבר עם הצדיק, כמ"ש כל הזהיר בציצית וכו'. והחזיקו עשרה אנשים כמ"ש. וגם הארץ בעצמה אשר נעשית לבוש וכסות אל הצדיקים אשר היו חבויים בתוכה עתה בזמן התחיה תקבל תוספת קדושה, הגם כי הנה היא מחומר עכור כמ"ש. והתוספת הנז' תקבל אותו ע"י הטל אשר עתיד הב"ה להוריד כדי להחיות בו הצדיקים לעתיד לבא, וזש"ה: כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל (ישעיה כו, יט). לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב לח, יג). ואז תפתח פיה ותאמר שירה לפניו, מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וכו' כמ"ש.
עוד אז"ל במדרש (שהש"ר ב, ד): ר' אבא אמר אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה אני היא וחביבה אני, שנתונה בעמקי הצרות, וכשידלני הב"ה מהצרות אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה לפניו, הה"ד: ה' בצר פקדוך (ישעיה כו, טז). עכ"ל. כבר אמרו במדרש למעלה, שהייתי חבוייה בצלן של מלכיות, וא"כ מה הוא שחזר ואמר שנתונה בעמקי הצרות, גם צריך לדקדק כי כאן אמר אמרה כ"י לפני הב"ה מה שלא אמר כן למעלה. ולכן אפשר לומר כי כוונת המדרש לרמוז על מ"ש המקובלי' ז"ל בענין כוונת נפילת אפים וכמו שנפרש, וזה כי הכתוב אומר: צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. אפשר לפרש פי־הו. וידוע כי 'פה' הוא ביסוד, והנה יסוד ז"א נקרא שמש, ויסוד נוק' נק' תמר, וזה כאשר יש שם ש"כ דינים כפולים שהם ב' פעמים ש"כ בגימטריא שמ"ש ובגימטריא תמ"ר. והנה כאשר המלכות לוקחת הב' ש"כ הנזכרי' ונק' תמר אז במרירותה עומדת וצריך להמתיקה, וזש"ה צדיק הוא ה' כפשוטו. על כל הבא עלי מפני כי אנכי הוא שגרמתי בעוונותי כי פי ה"ו שהם היסודות של זו"ן מריתי. ומקום שהיה לי להמתיקם ע"י מצוות ומע"ט אדרבה פיהו מריתי, ונתקיים מש"ה: אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי וכו' (רות א, כ). שנסתם הצנור הימיני אשר הוא בסוד חסד אל כל היום הממתיק התמר הזה, ונפתח השמאלי ונשארה במרירותה, ולכן שמעו נא כל העמים וראו מכאובי כי אז הנה היא טועמת מר ממות, בתולותי ובחורי הלכו בשבי שהם הנשמות שבתוכה זכרים ונקבות. אי נמי השפע שבה הנה היא משפעת לחצונים כדי לפעול הדין ח"ו, וע"ז נאמר עליהם הלכו בשבי ח"ו. אי נמי ע"ד שפירשנו הלכו מעצמם בשבי יפורש לשבח, ובזה נפרש המדרש, שמעצמם הלכו בשבי כדי לקדש האויר החצון וכדי ללקט הניצוצות ולקרב פזורינו מבין הגוים, וז"ש במדרש: אמרה כ"י לפני הב"ה אני היא וחביבה אני, כבר ידוע משז"ל על כנסת ישראל שנקראת איילה, (יומא כט, א): מה איילה רחמה צר, שהיא נבנית מצד הגבורות. וזהו אעפ"י שבמרירותה היא עומדת מ"מ אמרה לפני הב"ה שהוא ז"א, אני הוא כמ"ש: כי אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו). ושליטת החצוני' אינה אלא למטה בעולם העשיה וזהו אני היא וחביבה אני, כמ"ש: וחביבה על בעלה כשעה ראשונה, שנתונה בעמקי הצרות כדי לשמר את ישראל, וכשידלני הב"ה מהצרות, שמשפיע בה סוד החסדים אז אני מרטבת מע"ט כשושנה. וזה כי הרע מכלה את עצמו וסוף טומאה לצאת. גם אז"ל (שמו"ר א, ט): כי שחה לעפר נפשנו וכו' (תהלים מד, כו). אז קומה עזרתה לנו (שם כז). כי כאשר תגמר השכינה לברר הניצוצות הנתונים בעמקי הקליפות אז תתעורר מעצמה ע"י שישפיע בה א"א וכמשז"ל. ואז כאשר ידלני הב"ה מהצרות אז תם עוונך בת ציון, וכמ"ש מהר"א גלאנטי ז"ל, נעשה עווניך תם. והמצוות שעשו ישראל בגלות א' מהנה לא נעדרו. וכמשז"ל (ויק"ר לו, ה): אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח. ואז יחדיו כל המצוות כלם יעלו לרצון לפניו והשכינה תתקשט בהם, ואז נאמר: וראיתיה לזכור ברית עולם (בראשית ט, טז). וזהו אני מרטבת מעשים טובים שעשו ישראל ואומרת לפניו שירה, הה"ד ה' בצר פקדוך, פי' השירה הזאת אומרת לפניו ית'. ה' בצר פקדוך ושמרו מצוותיך בהיותם בגלות. ואם נפרש על כנסת ישראל של מטה, פי' על בני ישראל אנחנו אלה פה היום בגלות, יאמר 'אני היא' כמ"ש למעלה וחביבה אני, בשמי יקראוני וכו' מפני שאני נתונה בעמקי הצרות, והנני יורדת במעמקיה כדי להעלות משם מ"נ, וכמשז"ל בענין נפילת אפים, שאדם מפיל עצמו מן אצילות לעשיה כדי לברר בירורין, חלקי הנשמות שנפלו בקליפות, וע"י אומרו אליך ה' נפשי אשא וכו' בכוונה הראויה, וכמ"ש בס' הכוונות. ובלבד שינהג בחסידות וכפי מ"ש שם אז עולים עמו. וזהו וכשידלני הב"ה מהצרות אז אני מרטבת מע"ט כשושנה, שהיא מתרחבת כמ"ש. אף כאן עי"ז מוסיף כח בגבורה של מעלה וגם ניתוסף בנשמות ניצוצות שמתעברים בו, ולפי דרכנו למד באומרו וכשידלני הב"ה מהצרות שע"י הצרות עצמם ידלני הב"ה, שעי"ז יחזרו למוטב, וכמ"ש הכתוב: מדלה תרוממני (ישעיה לח, יב). ואומרת לפניו הה"ד ה' בצר פקדוך וכו'. ופירושו בתוך הצר שהוא בעמקי הצרות ובעומק הקליפה, פקדוך צקון לחש מוסרך למו. פי' אחרי שהתפללו על צרתם, אז בצר פקדוך כמ"ש, וזהו ג"כ שאומר הכתוב שלמעלה מזה, יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת, רחקת כל קצוי ארץ, כי בעלותם מ"נ ומוציאי' ניצוצות מן הקליפות אז הקליפות מתרחקים מן הקדושה לגמרי ונשארים כפגרים מתים, ובזה שמו ית' מתגדל ומתקדש.
עוד במדרש: א"ר אחיא אמרה כנסת ישראל בשעה שאת מעמיק עיניך בי אני מרטבת מעשים טובי' כשושנה ואומרת שירה, שנאמר: שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' עכ"ל. בענין ברכת המפיל ובדרוש ראש השנה פי' האר"י זלה"ה כי ומאיר לאישון בת עין פי' כי סוד ההארה העליונה וההסתכלות העליון נמשך משם מילוי יודי"ן וכו'. ומאיר לאישון בת עין שהוא מלוי ההי"ן של הנקבה מלכות, ומאיר בה בסוד התהפכותה למילוי יודי"ן, ע"ש בס' הכוונות. גם בענין תקיעת שופר פי' כי הבינה יאיר בה' (פי' בד'), בסוד אור המקיף אור גדול, ומשם נמשכת למלכות התחתונה, ואינם ישנות עוד כענין הנסירה. פי' איך מידי יום ביום מי' ימי תשובה ננסר פרק א' מנה"י דז"א וספירה א' של נוק'. ובשביל זה פי' במקום אחר וז"ל: טוב לומר בכל עשרת ימי תשובה בין יוצר לישתבח ממעמקי' קראתיך ה' וכו', כי עומ"ק בגימט' רי"ו שהוא גבורה, וכבר ידעת איך בכל יום מתעורר א' מי' עמקים הנזכרי' בס' יצירה וכו' עכ"ל. והנה הכתוב אומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שהם ישראל המתודים על עוונותיהם באלו הימים שבין ר"ה ליה"כ. א"נ אפשר לומר צדיק הוא ה' שהוא מדת הרחמי', יצא זכאי וצדיק בדינו ויכבוש מדה"ד בחזקה אעפ"י שפיהו מריתי, וזה ע"י התשובה שישראל חוזרים ושבים בתשובה באלו הימים, ובזה לא נשאר מקום לבעל דין לחלוק, ובפרט ע"י הוידוי כיון שאדם אומר חטאתי מיד מסתלקי' החצוני' ממנו. והטעם הוא שמעו נא כל העמים שהם השרים הסובבים כסא כבודו ית', אלו מיימינים לזכות ואלו משמאלים לחובה, יחד כלם שמעו נא הוידוי שאני אומרת, צדיק הוא ה' כמ"ש וגם וראו מכאובי, כי הנני מצטערת על מה שחטאתי, וא"כ בודאי יצא לאור שמפטי. ומלבד זה ג"כ בתולותי ובחורי הלכו בשבי הם מעצמם וזה ע"י הסוכה, וכמשאז"ל (ילקוט פ' אמור, רמז תרנ"ג): כי לפיכך בא סוכות אחר יוה"ך, כדי שאם יתחייבו ח"ו ישראל גלות, כיון שגולים מבית לסוכה נחשב להם גלות ומתכפר להם. ועפ"י הדברי' האלה אומר במדרש, אמרה כ"י שהיא בחי' המלכות, שהיא בחי' נקודה ונעשית רבה ע"י הכללות בה הנשמות כמ"ש בדרוש, וכן בר"ה בתחלה היא נקודה בראש הבריאה, ואנו מעלים אותה מבחי' אל בחי' בברכת אבות. ואח"כ ע"י תקיעת שופר אנו ממשיכים בה הארת אימא עלאה. וגם מבחי' כתר עילאה ע"י שמתאדמים פני התוקע, ועי"ז התקיעה והמיתוק שנעשה בימים האלו נמתק הדין, עד שאח"כ בשמיני עצרת נעשה היחוד והזווג, וממנו נשפע השפע כל ימות השנה ובפרט עד הפסח. וכמבואר בדרושי האר"י זלה"ה. גם בימים האלו נעשית הנסירה מנה"י דז"א אשר הם בסוד העינים, כידוע כי נ"ה הנה הם עיני העדה, והנסירה שנעשית במלכות היא סוד העמקים כמ"ש, וז"ס: תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה (דברים יא, יב). ועתה אמרה כ"י בשעה שאתה מעמיק עיניך בי שהוא בר"ה ויוה"ך, שאז נעשית הנסירה מנ"ה דז"א לט' ספירות נוק', ומשפיע בה עומ"ק בגימט' גבור"ה, אז אני מרטבת מעשים טובים כשושנה. וזה ע"ד מ"ש בזוהר (בהקדמה דף א' ע"א): מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף הכי כנסת ישראל. וזה כי ידוע כי מר"ח אלול עד אחר יוה"ך מתגלים סוד הי"ג מדות, כמבואר בתחלת הדרוש של יודי"ן ווי"ן. וזהו אני מרטבת מעשים טובים שישראל שבים בתשובה, וכל המעשים טובים שעשו אז הנה הם מקובלים לפניו ית' ועי"ז נשפע בשכינתו ית' סוד החסדים, ובכל יום ויום הנה היא עולה עמו ואח"כ בשמיני עצרת נעשה הזווג וזהו שיר המעלות. והשיר הוא ממעמקים קראתיך ה', פי' וע"י העמקים קראתיך ה' שהוא מדת החסד והרחמים. וזה כי כוונת הנסירה היא לתת כל הדינים שבז"א אליה ותשאר היא דינים וז"א חסד, ואח"כ אנו ממתיקים אותה, עכ"ל האר"י זלה"ה (שער הכוונות דרושי ר"ה, דרוש ג'). וזהו ממעמקים קראתיך ה' כמ"ש.
רבנין אמרין כנסת ישראל אמרתהו, אמרה כ"י אני היא וחביבה אני שאני נתונה בעמקי גהינם, וכשיגאלנו הב"ה ממעמקיה, הה"ד: ויעלני מבור שאון (תהלים מ, ג). אני מרטבת מעשים טובים ואומרת לפניו שירה, הה"ד ויתן בפי שיר חדש (תהלים מ, ד). אתיא דרבנן וכו' עכ"ל. במס' ערובין פ' ב' (יט, א): עוברי בעמק הבכא (תהלים פד, ז). אריב"ל עוברי אלו בני אדם שעוברים על רצונו של מקום, עמק שמעמיקי' לו גהינם, הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין. גם ברכות יעטה מורה שמצדיקי' עליהם את הדין ואומרי' לפניו יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת יפה תקנת ג"ע לצדיקים גהינם לרשעים, איני והא אמר ר"ל רשעים אפי' על פתחה של גהינם אינם חוזרים בתשובה, שנאמר: ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי (ישעיה סו, כד). שפשעו בי לא נאמר אלא הפושעים שפושעים והולכים, לא קשיא כאן בפושעי ישראל כאן בפושעי א"ה. וא"כ הוא יאמר הכתוב צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי הם הרשעים שבגהינם המצדיקים דין שמים עליהם ואומרים יפה תקנת וכו'. וא"כ שמעו נא כל העמים, אשר גם הם הנה הם בגהינם אשר עדיין הנה הם פושעים כמ"ש הפושעים, וראו מכאובי והוא כי בתולותי ובחורי אשר בהם גבר החטא, הלכו בשבי וגבר עליהם היצה"ר, והיו שבויים בידו ולפיכך חטאו. וכמ"ש חוה: הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג, יג). ופירש האר"י זלה"ה שנתלבש בה היצה"ר עד שלא יכלה לעמוד על עצמה. ולפיכך ואוכל, אבל אני מצד עצמי לא היה רצוני לחטא עכ"ל. והוא ע"ד (ברכות יז, א): גלוי וידוע שרצוני לעשות רצונך וכו'. וגם אני מה שחטאו בני הוא מפני שהלכו בשבי בידו של יצה"ר. והראיה לזה כי עתה אני מצדקת הדין על עצמי, והוא ע"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל פרק ב' מהלכות גרושין על מ"ש במשנה (גיטין ט, ח): ובגוים חובשין אותו ואומרי' עשה מה שישראל אומרי' לך. כתב לבסוף: לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ"ל. וא"כ הוא כל המכות הראויות ובאות לאיש הישראלי הוא כדי להתיש כח היצה"ר מפני כי נפשם קדושה חצובה ממקום טהור, ולפיכך כאשר גברו עליהם [המכות] תשש כח יצרם הרע ומצדיקים הדין על עצמם, משא"כ בא"ה אשר מצד עצמם הנה הם רעי המזג ולא ישובו מפני כל, ואפי' על פתחה של גהינם. והנה כיון שישראל מצדיקי' את הדין כמ"ש, לפיכך אמרו במדרש: אני היא וחביבה אני שאני נתונה בעמקי גהינם, אעפ"י שאני נתונה בעמקי גהינם, הקדושה שלי אם מעט ואם הרבה לא זזה ממקומה, ועדיין אני היא מושרשת בקדושה, וחביבה אני לפניו, וע"י הוידוי הזה וכשיגאלני הב"ה ממעקמים שנאמר: ויעלני מבור שאון וכו'. זה יובן ע"ד שאמרו במדרש ילקוט (רמז תכ"ח) על פסוק שומר אמונים (ישעיה כו, ב). אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן. שבשביל אמן א' שעונים רשעים מתוך גהינם ניצולי' מתוכו, כיצד עתיד הב"ה להיות יושב בג"ע ודורש וכו' וכיון שמסיים ההגדה עומד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו ואומר יתגדל ויתקדש וקולו הולך מסוף העולם, וכל באי עולם עונים אמן, ואף רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגהינם עונים ואומרי' אמן מתוך גהינם ומתרעש העולם עד שנשמע קול צעקתם לפני הב"ה והוא שואל מה קול הרעש הגדול אשר שמעתי, ומשיבים מלאכי השרת אלו רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגהינם, שעונים ואומרי' אמן ומצדיקים עליהם את הדין, מיד מתגלגלים רחמיו של הקב"ה עליהם ביותר ואומר מה אעשה להם יותר על דין זה כבר, יצה"ר גרם להם. באותה שעה נוטל הב"ה מפתח של גהינם בידו וכו' עד ומעלים אותם, כאדם שהוא מקים את חבירו ומעלהו בחבל מתוך הבור שנאמר: ויעלני מבור שאון מטיט היון. ועומדים עליהם באותה שעה ורוחצים וכו' עד וכיון שנכנסו נופלים על פניהם ומשתחוים לפניו ומברכין ומשבחי' שמו של הב"ה וכו' עכ"ל. והנה המאמר הזה היה צריך ביאור מה שאין בכחי בעוה"ר, וגם שלא להאריך, רק העולה מתוכו שע"י שעונים אמן נצולים מגהינם והוא מפני שזה נחשב להם לצדוק הדין. והטעם הוא מפני שהם מקיימים מ"ש יתגדל ויתקדש שמיה רבא כי צדיק הוא, וכיון שזה נתקן מלשון הפסוק והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים (יחזקאל לח, כג). כשהב"ה עושה דין ברשעי' שמו מתגדל ומתקדש והם מקיימי' הדבר הזה, לפיכך אז באותה שעה אומר הב"ה יצה"ר גרם להם. והוא כמ"ש כי כיון שהם מצדיקי' את הדין גם הנה הם חפצים שיתגדל ויתקדש שמו הגדול אשר הוא קדש קדשים. הנה זה מורה באצבע שיש להם אחיזה בקדושה ונהנים בגדולתה, ולכן אומר הב"ה יצה"ר גרם להם, אבל הם מצד עצמם כוונתם היה להטיב. מיד באותה שעה נוטל הב"ה מפתח של גהינם וכו' ומעלים אותם וכו' ומעלהו בחבל מן הבור. הנה זה החבל הוא יעקב חבל נחלתו, והוא היותם נאחזים ע"י איזה מצוה או איזה זכות אשר בו נאחזים למעלה ועי"ז מעלים אותם מן הגהינם וזהו ויעלני מבור שאון, פי' אותו השאון שהם צועקים ואומרים יפה דנת וכו', וגם השאון שצועקים ואומרי' אמן הוא שמעלה אותם מן הבור של גהינם, וזהו אני היא וחביבה אני כמ"ש וכו'. וכשיגאלנו הב"ה ממעמקיה. מלת 'גאולה' יצדק במי שגבר עליו חבירו ומחזיק בו ובאלמות וכח, כמ"ש וגאלו מיד חזק ממנו. ועתה הב"ה גואל אותם מיד השטן ויצה"ר שגבר עליהם בקטרוגו, ואז כשיגאלנו הב"ה אני מרטבת מעשים טובים שהוא החבל הזה הנאחז בו אשר מתחלה יבש היה כעץ, עתה נתלחלח והרטיב וזהו אני מרטבת מע"ט ואומרת לפניו שירה, שנאמר ויתן בפי שיר חדש וכו'. והוא כמו שאמרו במדרש ילקוט: נופלים על פניהם ומשתחוים לפניו ומודי' ומשבחי' שמו של הב"ה. והנה להתיך תיבות הכתוב ומהות השיר הזה, אפשר שזהו שאומר אח"כ במדרש: אתיא דרבנן כההיא דר' אליעזר המודעי עתידי' שרי האומות לעתיד לבא שיבואו לקטרג את ישראל וכו' עד והב"ה משיב להם א"כ הוא ירדו כל העמים עם אלקיהם לגהינם הה"ד כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו (מיכה ד, ה). א"ר ראובן וכו' עד הוא שאמר דוד ברוח הקדש: גם כי אלך בגי צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי (תהלים כג, ד). עכ"ל. והענין כי כל א' נאחז בשרשו, וישראל קדושים הם, נאחזי' בקדושתו בשכינתו ית', והאומות נאחזי' כל א' וא' בשר שלו, והנה כמו שהשכינה ירדה בגלות כדי לשמור את ישראל וללקט ניצוצי נשמותיהם ע"י מה שנאמר: כי ה' אלקיך אש אוכלה (דברים ד, כד). כן לעתיד לבא כביכול לפי דברי המדרש הזה, תרד לגהינם להציל את ישראל, והצלתם תהיה כמ"ש הכתוב כי ה' אלקיך אש אוכלה. שהוא אש אוכלת אש דשכינה, ואין מיתוק הדין אלא בשרשו וע"י אשו של הב"ה תכבה אשו של גהינם, ועי"ז גם ברכות יעטה מורה, הב"ה שהוא מורה ומלמד ודורש תורה לישראל. וזהו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, ופי' ואמר שִׁבְטְךָ אלו היסורין, ומשענתך זו תורה, המה ינחמוני שהם החבל הזה אשר בו נאחזי' ועולי' מבור שאון, והאומות אשר הם נאחזי' בשריהם אשר הנה הם מכח האש החצוני, הנה נאחז בהם אשו של גהינם, ובערו שניהם יחדו ואין מכבה. ועל ישראל העולים כמ"ש סיים אח"כ המזמור ואומר: אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי. הטוב והחסד רודפי' אותם. וז"ש במדרש ילקוט: מיד מתגלגלים רחמיו של הב"ה ביותר. פי' שהחסד והרחמי' מתגלגלי' ורודפי' את ישראל שבגיא צלמות ויורדי' עליהם ועי"ז ושבתי בבית ה' וכו'. וזהו ויתן בפי שיר חדש שהוא משענתך שהיא התורה אשר היא בפי, ואז ניתן שיר חדש, והשיר הוא תהלה לאלקינו אשר האש שלו כבה אש של גהינם, משא"כ בשרי האומות אשר נאחז בהם האור של גהינם, והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יוצתו (ישעיה לג, יב). וא"כ הוא, יראו רבים ויראו ויבטחו בה' המקים מעפר דל מאשפות ירים אביון.
ב
שיר השירים:
כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות.
איכה:
קראתי למאהבי המה רמוני
כהני וזקני בעיר גועו
כי בקשו אכל למו וישיבו את נפשם.
דברי המתרגם ורש"י ז"ל ג"כ עפ"י המדרש, כלם באי' לפרש הכתוב של קראתי למאהבי על האומות שהיו מראי' עצמם אהובים לישראל, אלא שהמתרגם מפרש אותו על הרומיים שהיו בברית ונראים כאוהבים לישראל. ורש"י ז"ל פי' על בני ישמעאל. ולפי דרכם נוכל לפרש על כל דור ודור, ונדקדק מלת 'מאהבי' דלא קאמר אוהבי כמו שדקדקו ג"כ רז"ל. ונפרש הכתוב הזה ע"ד משאז"ל (אבות ב, ג): הוו זהירין ברשות וכו'. והוא כי יש הרבה מהאומות מאחשדרפני המלך והפחות מנשאי' היהודים על שקר ומבטיחין להם להטיב להם, ולדבר עליהם טוב אל המלך, ובזה מוציאים מהם ממון הרבה בשוחד בחיק, ומ"מ חימה עזה יש עליהם ועוד אכלם בפיהם אין עושה טוב אדרבה ביותר נותנים עיניהם בממון, וזהו קראתי למאהבי אותם שהם מאהבים אותי לפני המלכות, קראתי אליהם למען יהיו בעוזרי והמה רמוני. והטעם שהמה רמוני הוא מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו כמו שפי' מהר"ש אוזידא כי עוונותי הטו אלה כי אני גרמתי לעצמי, כי כהני וזקני העניים שבתוך העיר גוועו מן הרעב ופורש אין להם, הגם כי בקשו אוכל למו כדי שישיבו את נפשם, ופורש אין להם, על כן באה אלינו הצרה הזאת עכ"ל. והטעם כשאז"ל (ב"ב ט, א): על הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח, ז). אם זכיתם הלא פרוס לרעב לחמך אלו עניי ישראל, ואם לאו ועניים מרודים תביא בית. ומראש השנה נגזר על האדם מה שהוא מתחסד, ואם זכה מוציא לצדקה ואם לאו המלכות באה ונוטלם בזרוע, וכנראה ממעשה דרשב"י פ' בהר סיני (ויק"ר לד, יב): דחמא בחלמיה דבני אחתיה מתבעין ו' מאה דינרין מן מלכותא וכו', סוף שע"י שית דינרין נתבטלה הגזירה. והנה אם לא היו נותני' הצדקה כמ"ש רשב"י בודאי היו פורעי' אל המלכות כל הת"ר דינרין והיה השוחד שלהם לבטלה, וזהו קראתי למאהבי כמ"ש המה רמוני, והוא מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם כמ"ש. אי נמי קראתי למאהבי המה רמוני כמ"ש, וא"ת יש אנשים בישראל שיעמדו בפרץ, אמר גם זה אינו כי כהני וזקני בעיר גוועו באופן כי הנני קרח מכאן ומכאן ואין מי שיעמוד בעדי ויהיה בעוזרי, והנה מ"מ לית אנא מובדא סברי מן בריי רק בה' בטחתי כמ"ש כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. כמ"ש במדרש (שהש"ר ב, ח): ר' הונא פתר קריא במלכיות, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים רוח צפון יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה אעפ"י כן לבה מכוון למעלה, כך ישראל אעפ"י שהן נגבין ארנוניות בירסגיות, לבם מכוון כלפי אביהם שבשמים, שנאמר: עיני תמיד אל ה' וכו' (תהלים כה, טו). עכ"ל. ואפשר לומר שבא ללמד דעת את העם כי על כל צרה שלא תבא על הציבור אמת הוא שאין סומכין על הנס וצריך לדבר לפני יועצי המלך וכיוצא, אל ישימו בהם בטחונם ואפי' בדברם ובהתחננם לפניהם יעשו כמו שעשה נחמיה בהיותו לפני ארתחשסתא, כמו שפי' הרמ"ע מפאנו זצוק"ל (מ' אם כל חי ח"א סי' ז) שאומר הכתוב: ויאמר לי המלך על מה זה אתה מבקש ומתפלל אל אלקי השמים, ואומר למלך אם על המלך טוב וכו' (נחמיה ב, ד־ה). והקשה הוא ז"ל היאך אפשר בהיותו לפני המלך והמלך שואל לו מה זה אתה מבקש, והוא מוכרח להשיב כאשר השיב, היאך אפש' שיהיה לו שהות להתפלל אפי' תפלה קצרה. ותירץ שהוא השיב תכף ומיד אל המלך כמ"ש הכתוב אבל כוונתו באותם הדברים היה לבקש מאת ה' אם על המלך, פי' מלך מלכי המלכים הב"ה טוב, ואם ייטב עבדך וכו' והוא היה עושה עצמו כמדבר עם המלך עכ"ל. ואין בזה גניבות דעת, והוא ע"ד מ"ש בזוהר פ' וישלח (ח"א קע"א ע"ב) בפסוק והוא עבר לפניהם (בראשית לג, ג). שאמרו כי מ"ש דוד הע"ה: ואמרתם כה לחי (ש"א כה, ו). לקב"ה קאמר ולא לנבל. וזהו כשושנה בין החוחים שלבה מכוון למעלה, כך ישראל אעפ"י שהן נגבין ארנוניות בירסגיות שהם דורונות שהם נותנים אל יועצי המלך ושופטיו, שכן הוא מלת ארנונא הוא מנת המלך וכיוצא. ובירסגיות פי' בעל מתנות כהונה שהם מסים וכיוצא. וא"כ הוא צריכים לבוא אל המלך להתחנן לו מ"מ לבם מכוון למעלה, ואפי' בהיותם לפני המלך ומדברים עמו או עם יועציו הנה הם מתפללי' אל ה' ולבם מכוון למעלה. ודקדק באומרו רוח צפון מטה אותה כלפי צפון, כי כן דרך האומות הנראין כאוהבין זה יניחנו וזה יקחנו, כל א' דוחה אותו בלך ושוב אצל חבירו ותולה קללתו בחבירו, החוח עוקצה והנה היא הולכת לתומה בעל כרחה שלא בטובתה, מראה עצמה כאילו היא מאמינה אליהם אבל לפי האמת לבה מכוון למעלה. וזהו שמביא ראיה: עיני תמיד אל ה', פי' אפי' בהיותי לפני מלכי א"ה גם כי אלך בגי צלמות וכו' עיני תמיד אל ה' כי אתה עמדי, כי הוא יוציא מרשת רגלי, הוא ולא אחר. ולפי הדרך שפירשנו קצת פסוקי' על ביטול תורה, יאמר קראתי למאהבי המה רמוני, הנה 'מאהבי' יאמר על המלמדים, מלמדי תנוקות של בית רבן, סופרים ומשנים כמ"ש בפ' אשר הוכיתי בית מאהבי (זכריה יג, ו). במס' מכות (דף כב, ב) ז"ל: ורבנן ההיא בתנוקות של בית רבן כתיב עכ"ל. והנה אז"ל (פתיחתא דחכימי דאיכ"ר י): ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג, כב). היה אדם אומר לחבירו, הקרני פרק א' והשנני הלכה א', והוא אומר אין בכחי וכו'. וזהו קראתי למאהבי לסופרים ומשנים שהם מאהבים אותי לפני אבינו שבשמים, קראתי להם למען ילמדו אותי, המה רמוני באומרם שאין בהם כח כמ"ש. אי נמי המה רמוני שלא השגיחו עלי בשעה שהייתי קורא לפניהם, ושבשתא כיון דעל על, ועל כן תפוג תורה, כי [אם] אין גדיים אין תישים וכו'. מה תאמר עדיין יש תלמידי חכמי' אשר הם ירביצו תורה בישראל. אי נמי מהם תצא תורה להורות את בני ישראל על אסור אסור ועל מותר מותר, גם זה אינו כי כהני וזקני בעיר גוועו, וא"כ הוא אין דורש ואין מבקש, וזה גורם כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם ע"ד משארז"ל (שבת קלח, ב): עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה אם טהורה היא ואין מבין וכו'. וזהו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם, שאין מי שיאמר להם אסור או מותר בעוה"ר. וכנגד זה אמר כשושנה בין החוחי'. וע"ז אמרו במדרש (שהש"ר ב, ז): ר' מונה הוה מוליף לתלמידוי ברכת אבלים וברכת חתנים כי היכי דיהוון גוברין בכל מלה. וזה כי למעלה אמרו ז"ל: ר' חנן דצפורי פתר קרייא בגמילות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה אנשים נכנסים לבית האבל ואין א' מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת אבלים ובא א' מהם ופתח פיו וברך ברכת אבלים, למה הוא דומה לשושנה בין החוחים. ועוד בנוהג שבעולם י' בני אדם נכנסי' לבית המשתה ואין א' מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת חתנים, למה"ד לשושנה בין החוחים. בנוהג שבעולם י' בני אדם נכנסים לבית הכנסת ואין א' מהם יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה וא' מהם פורס על שמע ועובר לפני התיבה, למה"ד כשושנה בין החוחים עכ"ל. א"כ אעפ"י שקראתי למאהבי וכו' הנה ימצא מי שישגיח על הדבר כמו שהיה עושה ר' מונה, מ"מ לעולם ימצאו גומלי חסדים וידעו לברך ברכת אבלים וברכת חתנים ולפרוס על שמע וכיוצא, והוא הדין לשאר דברים הצריכים לישראל, והטעם שנקט אלו הג' דברים אפשר לומר דרך דרש, הגם שלא נקט כסדר הפסוק, כי כנגד מש"ה קראתי למאהבי המה רמוני ולא נמצא מי שיאהב אותי ואין מי שיברך ברכת חתנים להכניס אהבה בין איש לאשתו, מ"מ ימצא מי שיברך ברכת חתנים שהוא דומה ממש כשושנה בין החוחים וכו'. ואפשר ג"כ לומר קראתי למאהבי שיפרסו על שמע ויאמרו אהבה רבה וכיוצא ובזה הנה הם יהיו מאהיבים אותי לפני הב"ה, והייתי סבור שידעו המה רמוני שאין א' מהם יודע לפרוס, ואומר הכתוב כשושנה בין החוחים, ימצא א' מהם שיפרוס וירד לפני התיבה, ועד"ז יפורש כנגד כי בקשו אוכל למו ורוצים ללכת לבית המשתה ואין א' מהם יודע זולתי א' מעיר כשושנה בין החוחים. ולפי הדרך הראשון יפורש סוף הכתוב, כי בקשו אוכל למו מאת ה' להתפלל לפניו ואין אתם יודע זולתי כשושנה בין החוחים וכו' ועי"כ ימצאו מי שישיבו את נפשם בהיותם פורסים על שמע, וכנגד מה שאמר הכתוב כהני וזקני בעיר גוועו ואין מי שיודע לברך ברכת אבלים, אם ימצא א' כמ"ש הנה הוא דומה לשושנה בין החוחים, ולתקן כל זה כבר אמרנו ר' מונה הוה מוליף לתלמידוי וכו'. ובמדרש ילקוט מוסיף ג"כ הה"ד נכון לבי אלקים, פי' אעפ"י שמתנהג עמי במדת הדין עד שנגמר הדין ואינו מציל אותי מ"מ נכון לבי וכו'.
עוד במדרש דרשו פ' זה (שהש"ר ב, ו): ר' אליעזר פתר קרייה בגאולת מצרים וכו'. והנה אם נפרש פ' קראתי למאהבי על גלות מצרים, נוכל לומר קראתי למאהבי שהיו בתחלה מראים עצמם אוהבי' ואח"כ המה רמוני. ונוכל לפרש ג"כ המה רמוני שעשו אותנו רמאים כמשז"ל וירעו אותנו המצרים. וכן ג"כ רמוני השליכו אותי למטה, כי כן היתה כוונת המצרים להשפילם עד לעפר ולשקעם בחומר בתוך הקליפות, וזה היה מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכו' ואח"כ ויקם מלך חדש, וכל זמן שא' מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד. וכבר אמרנו בשם מהר"א אזולאי כי הטעם כי בזכותם היו מכניעים הקליפה והיו נזונים על ידם, וכאשר מתו הזקני' ופסקה תורה מביניהם אז גברה הקליפה, גם היו מבקשים למודם להיות נזונים ע"י ישראל ולא היו מוצאים. ולפיכך אמרו: הבה נתחכמה לו. וכאשר יענו אותו היה מתמעט הזכות לישראל והשפע ג"כ, ולפיכך וישימו עליו שרי מסים, ובכל יום היה השעבוד מתחזק עד שלא היו יכולים לסבול, וכן הוא ג"כ בגלותנו זה, והוא משל הפרה שהבאנו למעלה (תו"כ ויקרא כו, יג) בפסוק (לעיל א יד).
וכן מה שפי' על פ' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל (דברים כח, מח). שהאויב יהיה רעב וצמא ובעירום ובחוסר כל ובזה ונתן עול ברזל על צוארך עד האבידו אותך. וכדומה לזה אמרו במדרש (ילקוט שה"ש רמז תתקפ"ה): על כשושנה בין החוחים, מה השושנה הזו שבין החוחים, רוח דרומית באה והיא לוקה בקוץ, רוח צפונית באה והקוץ מכה אותה וכן מד' רוחותיה, כך היו ישראל משועבדים בין האומות, אלו אומרים להם תנו לנו פיסים ואלו אומרים תנו לנו זימין ואלו מבקשים ארנוניות ואלו מבקשים גולגליות, הוי כשושנה בין החוחים עכ"ל. וזהו ג"כ המה רמוני, מלבד מה שהשליכו אותי למטה, עד הנה הם מוליכים אותי מזה לזה, והטעם מפני שאין בי זכות כמ"ש כהני וזקני בעיר גוועו. והאויבים הנזכרי' כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם לבקש למודם כמ"ש ואין מוצאים ולכך כיון שעשו אותנו רמאים כמ"ש, היתה הגאולה קשה, וז"ש ר' אליעזר מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הב"ה, הה"ד או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי עכ"ל. הורה לפי דרכנו כי היו הקוצים והקליפות כ"כ קשות ונתעצמו כ"כ והורידו ישראל למטה, עד כי כב-יכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם ח"ו וזהו מקרב גוי כי בקרבו היו יושבים. ור' יהושע הוסיף ואמר כי לא בלבד היו הקליפות קשות אבל ג"כ לא היה כח בישראל לשברם, אדרבא היו חוטאי' ובזה היו מחזיקים אותם בעוה"ר וזהו גוי מקרב גוי אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם עכ"ל.
והנה קשה שבמקום אחר מצינו, הללו עובדי ע"ז וכו' ולמה הזכיר אלה העוונות יותר מאחרים, ועוד כי לבישת כלאים לא נאסרה להם רק אחר מתן תורה. אבל הכוונה נ"ל כמ"ש כי מלבד היותם מובלעים בתוכם, עוד היו מוסיפים על חטאתם פשע ונותנים להם כח להרבות להרע להם, וזהו אלו ערלים ואלו ערלים והיו אטומים ומכוסים בתוך הקליפה אלו מגדלי בלורית וכו'. וזה כי כבר ידוע כי השערות הם שורש הדינים ובפרט שערות הראש, ולכן המצריים היו מגדלי בלורית כדי להרבות מדת הדין בעולם כי כל יניקתם היה משם אלקי' כידוע, פירוש משני אותיות אחרונות שלו, וגם ישראל היו מגדלי' בלורית ובחטאתם היו מגבירים כח מדה"ד, וכן אלו לובשי כלאים ומערבים טוב ברע ורע בטוב עד כי בבתי כלאים הוחבאו. ואם כן לא היתה מדה"ד נותנת שיגאלו ישראל לעולם. ובמקום אחר הוא אומר שיעלו ישראל לעולם והכל א'. והנה אומר אח"כ אמר ר' שמואל בר נחמני אילולי שאסר הב"ה עצמו בשבועה לא היו ישראל נגאלין לעולם, שנאמר: לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' (שמות ו, ו). ואין לכן אלא שבועה המד"א: לכן נשבעתי לבית עלי (ש"א ג, יד). וצריך לדקדק אומרו שאסר עצמו בשבועה היל"ל אילולי שנשבע, גם צריך לדקדק מפני מה אסר עצמו בשבועה, ואגב זה נדקדק גם כן מאמר הכתוב שאומר לכן אמור לבני ישראל היל"ל לכן אמור אליהם מפני שכבר הזכיר את בני ישראל למעלה. אבל העיקר הוא כמ"ש במדרש ילקוט אחר שהביא דברי ר' אליעזר אומר ז"ל: מה השושנה הזאת ניכרת בין החוחים כך היו ישראל ניכרים בין המצריים, שלא שינו את שמם ולא שינו את מעשיהם ולא היו שטופים בזימה, ולא שינו את לשונם ולא היה בהם לשון הרע עכ"ל. והנה כיון שהיו ישראל ניכרים בודאי לא נתערבו מכל וכל ועדיין שמם הראשון עליהם. והנה פי' רש"י ז"ל על לכן אמור לבני ישראל, על פי אותה השבועה. פי' שנשבע לאבות. וזה הוא בני ישראל כי להיותם בני ישראל סלקין ונחתין ולא נמצא בהם פיסול וניכרים לעצמם, אסר הב"ה עצמו ונתקשר עמהם בשבועה שנשבע אל האבות, וע"י הקשר והאיסר הזה שנתקשר עמהם, (שמו"ר א, ה): הוא הדבר עצמו שהראה למשה בלבת אש מתוך הסנה, על שם: עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו). והוא אסור בזיקים. ועי"ז העלם וגאלם ממצרים והוא דמיון החבל שאמרנו בפסוק הקודם, ואופן הקשר והאיסר הזה שאסר עצמו עם ישראל הוא ע"י שם אל המשותף בשמינו אשר הוא מלשון אלה ושבועה, והנה הוא השלשלת הגדול הקשור במפתח שלא יאבד, באופן שאעפ"י שקראתי למאהבי המה רמוני והשליכו אותי הבורה, וגם מזה לזה ומזה לזה ונטמעתי ביניהם ברמאות, מ"מ לא נשתנה שמי והנה אנכי כשושנה בין החוחים, כמ"ש ז"ל (סנהדרין מד, א): אסא דקאי ביני חילפי, אסא שמיה ואסא קרו ליה. ולכן זכו לגאולה וזהו ג"כ שאומר אח"כ: אמר ר' ברכיה גאלת בזרוע עמך (תהלים עז, טז). בטרוניא. ופי' בעל מתנות כהונה: בחוזק יד. והחוזק שנז' הוא כמו שאומר הכתוב: בני יעקב ויוסף סלה. כי להיותם בני יעקב ויוסף שגדר עצמו מן הערוה, לפיכך נגאלו כמו שפי' בפסוק (לעיל א, ט).
והנה עד עתה לא פירש רק סדר ואופן היאך נבחרו ישראל לחלקו ית' וטעם לזה כמ"ש, ולא פי' היאך היתה הגאולה, לכן אמר ר' אבין בשמו גאלם. ששמו של הב"ה ע"ב שמות הוא עכ"ל. הכונה שנגלה הב"ה בהארה כ"כ גדולה ובחס"ד גדול אשר הוא בגימט' ע"ב, וע"י החסד הזה בכל אלקי מצרים עשה שפטים ונאבדו רשעים מפני אלקים ויצאו ישראל לחירות, וכן ג"כ בגלות הזה אעפ"י שהמה רמוני ככל מה שפירשנו מ"מ להיותה כשושנה בין החוחים, ע"י מה שאני שונה בד"ת אשר ע"ז נקראת שושנה, ששונה כמשז"ל (שבת ל, ב). הנה ע"י אשה של תורה יאכל גוים צריו. וז"ש ר' איבו במדרש ז"ל: ר' איבו פתר קריא בגאולת מחר, מה השושנה הזו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, מהו עושה מביא אור ושורף חוצה לה, שנאמר: והיו עמים משרפות סיד (ישעיה לג, יב). כמשז"ל (סוטה לה, ב): על עסקי סיד. שהיא התורה שנכתבה בסיד, שנאמר: ושדת אותם בסיד (דברים כז, ב). וכן נוכל לפרש והיו עמים משרפות ע"י התורה שנכתבה בסיד, ואז מה כתיב תמן: ה' בדד ינחנו (דברים לב, יב). עכ"ל. ויהיה פי' הכתוב כשושנה בין החוחים אשר לבה מכוון למעלה כמ"ש, כן רעיתי בין הבנות אשר לעולם לבה היה מכוון למעלה, וכן בשעת הגאולה ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר כמו שפי' הרמ"ע זצוק"ל במאמר הנפש ח"א פ"א, ואין עמו פי' עם המושגח, דאילו ס"ד עם המשגיח פשיטא דלאו כל אפיא שוין עכ"ל. וזה יהיה בשעת הגאולה בבי"א.
אי נמי אמרו ז"ל בילקוט בשם מדרש שוחר טוב: מה המכות האלו בין ידיך, אשר הוכיתי בית מאהבי (זכריה יג, ו). המכות האלו גרמו לי לאהב לאבי שבשמים, מה לך יוצא ליסקל, על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא לישרף, על שאכלתי את המצה וכו' עכ"ל. ועד"ז יאמר קראתי בתורה ולמדתי למאהבי, כדי ליאהב אותי לפני אבי שבשמים, ועד"ז אומות העולם הנזכרי' למעלה שמעו נא כל העמים וכו' המה רמוני, השליכו אותי וסקלו אותי על ששמרתי ד"ת ובזה כהני וזקני בעיר גוועו, על שהקהילו קהילות ברבים לעסוק בתורה גוועו. והטעם שמסרו נפשם על יחוד ה' הוא מפני כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם כמ"ש ר"ע לפפוס בן יהודה (ברכות סא, ב): במקום חיותנו אנו מתיראין וכו'. וזהו כי בקשו אוכל למו שהוא עיקר המזון של הת"ח אשר עליהם נאמר: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' (דברים ח, ג). שהם ד"ת יחיה האדם, וזהו כי בקשו אוכל למו בפרט וישיבו את נפשם, כי שאר המאכלים אין בהם להשיב נפש, רק ע"י האוכל המיוחד להם שהם ד"ת מוצא פי ה'. והנה אעפ"י שבשביל תורה ומצוות כמ"ש כהני וזקני בעיר גוועו כמ"ש, מ"מ לית אנא מובד סברי מן בריי רק הנה אנכי כשושנה בין החוחים וכו'. וכמשז"ל במדרש (שהש"ר ב, ט): א"ר אבון מה שושנה זו כל זמן שרב יוצא עליה היא כמושה, יצא טל עליה היא מפרחת, כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים כב-יכול נראים כמושים בעה"ז, עבר צלו של עשו ישראל הם מרטיבין והולכין, הה"ד: אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה (הושע יד, ו). עכ"ל. וע"י הטל יחיו לעתיד לבא. ודומה לזה פי' מהר"ש אוזידא פ' כי בקשו אוכל למו וכו', פי' הסעודה המזומנת לצדיקים לעתיד לבא. ולהתיך תיבות המדרש נפרש פי' אחר בפ' קראתי למאהבי. ואפשר כי הכוונה הוא על ענין נפילת אפים שאחר התפלה, ויהיה פי' קראתי למאהבי, כמו שפירש מהר"א גלאנטי שהוא על איזה בחי' הנק' גפנים ורמונים, אשר הם למעלה בהיכל אהבה, והם מכניסים אהבה בין ישראל לאביהם שבשמי'. ופי' שהשכינה קראה לאלו הבחי' להכניס אהבה ולגרום היחוד, המה רמוני מבלתי יכולת וכו' עכ"ל בקירוב. ולפי דרכו נאמר קראתי למאהבי בהתפללי קראתי לכל אלו הבחינות, הן בקראי ק"ש וגם בתפלת העמידה נאמר למען שמו באהבה שפירשוהו על היכל אהבה שבאצילות, הנה קראתי ק"ש ותפלה למאהבי כדי להכניס אהבה כמ"ש, המה רמוני השליכו אותי בתוך הקליפות. וזה כי סוד נפילת אפים הוא כי אם האדם יכוין יפה בתפלתו אח"כ בנפילת אפים הנה הוא מעלה מ"נ, וזה ע"י שמשליך עצמו ונופל מן האצילות אל סוף העשיה ומוסר עצמו למיתה ועי"ז מעלה ניצוצות, ונשמות שנפלו בתוך הקליפות עולים עמו וכמ"ש בס' הכוונות ע"ש. וזהו קראתי למאהבי כמ"ש, המה רמוני אל תוך הקליפות, כהני וזקני בעיר גוועו שנפלו אל מקום המיתה, והוא כאלו מתו ממש, וזהו דווקא בעיר שהוא מקום שליטת שרו של עשו אשר על מקומו נאמר: והאביד שריד מעיר (במדבר כד, יט). וזהו כהני וזקני בעיר בתוך העיר הנז' גוועו, אבל חוצה לה לא גוועו, והטעם שבעיר גוועו הוא מפני כי בקשו אוכל למו שהוא יחוד ליחדא קב"ה ושכינתיה כדי להביא אוכל ושפע למו, כי בזה ירד שפע גדול אל האדם ואויביו נופלים תחתיו, וגם בזה וישיבו את נפשם, חלק הניצוצות נפשותיהם שנפלו בקליפות משיבים אותם אל הקדושה וזהו וישיבו את נפשם. וזהו שאומר ג"כ במדרש: כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים, וישראל חבויים בצלו כמ"ש למעלה. נראים כמושים בעה"ז. והוא ע"ד כהני וזקני בעיר גוועו כמ"ש, עבר צלו של עשו שעלו אל הקדושה, אז הנה הם מרטיבים והולכים, הה"ד אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה. פי' הנביא בעצמו אומר, וכן כל צדיק וצדיק אומר אהיה כטל לישראל, כמו הטל הזה לישראל להחיותם ולהעלותם ממקום המיתה שכבר מתו ונפלו אל תוך הקליפות, וזה ע"י נפילת אפים אשר הנה הוא יורד כשושנה בין החוחים, ומעלה אצלו ניצוצי הנשמות כמ"ש ומחיה אותם, וזהו יפרח כשושנה שאותם ישראל שנפלו בקליפות ועלו על ידו בקדושה בימיו, הצדיק עצמו הנקרא שושנה שהיא כשושנה בין החוחים כמ"ש.
עוד ארז"ל במדרש: ר' עזריה בשם ר' יהודה א"ר סימון, משל למלך שהיה לו פרדס וירד ונטע שורה של תאנים, שורה של גפנים, שורה של רמונים, שורה של תפוחים, ומסרו לאריס והלך לו, לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה, ומצא מלא חוחים ודרדרים, הביא קצצים לקצצו וראה בו שושנה של ורד ונטלה והריח בה ושבת נפשו עליה, אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, כך העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, לאחר כ"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לראות מה עשה ומצאו מים במים, דור אנוש נמחה במים, דור המבול נמחה מן המים, דור הפלגה במים, הביא קצצים לקוצצו שנאמר: ה' למבול ישב (תהלים כט, י). וראה שושנה של ורד אלו ישראל, ונטלה והריח בה בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, אמר הב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס בזכות התורה ולומדיה ינצל העולם עכ"ל. וקודם שנפרש המאמר נפרש כתוב קראתי למאהבי, ודרך דרש נוכל לומר כי הם דברי הב"ה שאומר קראתי למאהבי שהם אדה"ר ונח וכו' וכל ראשי הדורות אשר היו עד מרע"ה אשר עליהם בקש הב"ה לתת תורה על ידו כמ"ש במדרש, והובאו דבריו בפיוט של שבועות המתחיל ה' קנני וכו' קרא לאדם וכו'. והנה כל אלו יקראו בשם מאהבי שעליהם מוטל לאהב את המקום בפני הבריות, ועתה אומר הכתוב אל מאהבי הנז' קראתי אליהם שיאהבו אותי ויפרסמו אלקותי, המה רמוני כי כל א' חטא, אדה"ר לא שמר מצוה א', נח: ויתגל בתוך אהלו (בראשית ט, כא). אברהם במה אדע (בראשית טו, ח). וכן על זה הדרך עד מרע"ה וכמשז"ל. וגם כהני וזקני שהם ראשי הדורות הנזכרי' היו מתקנים במקצת קלקולי הדברים, אח"כ בעיר גוועו וזכותם לא הועיל כלום להציל את דורם כמ"ש בזוהר חדש פ' בראשית (דף י"ח ט"א), ובזוהר פ' ויגש (דף ר"ו ע"א) על פ' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. וז"ל: שאל ר' אבא לר' חייא וכו' עד כלומר כבר נסתלקו מן העולם ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים עכ"ל. וגם מפני כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם כמ"ש בזוהר פ' ויקרא (ח"ג י"ד סע"ב) ובהרבה מקומות, כשאמר הב"ה לנח: קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו, יג). לא בקש רחמים רק אמר ולי מה את עביד, א"ל והקימותי את בריתי אתך וגו'. ולא בעא רחמי ונחיתו מיא ואובידו עלמא וכו' עכ"ל. וזהו כי בקשו אוכל למו, בקשו השפע לעצמם ולא יותר ולא בקשו רחמים על דורם, ולכן נאבד הדור ההוא, ואח"כ מתו גם הם ולא הגין זכותם על אחרים, ובזה היה העולם הולך ומתמוטט עד שעת מתן תורה ואז נמצאו ישראל כשושנה בין החוחים וע"י נתבסם העולם. ובזה נבא אל כוונת המדרש, כאשר נדקדק למה הזכיר אלו הד' מינים, פי' תאנים גפנים רמונים תפוחים יותר משאר מיני אלנות ועשבים, ושאר דיוקים יובנו ג"כ בפירושו. וזה כי עשה ה' את האדם ישר למען יעסוק בתורה ובמצוות ולהגביר יצה"ט על יצה"ר, ולהוליד בדומה מין במינו, ודבק באשתו ולא זולת, וזהו למלך שהיה לו פרדס זה העולם, ומסרו לאריס זה אדה"ר כמ"ש: ויניחהו בגן עדן (בראשית ב, טו). לעבדה זו מ"ע, ולשמרה זו מל"ת. והנה מלבד מ"ש בזוהר ברע"מ פ' משפטי' (ח"ב קכ"א ע"א) על פסוק התאנה חנטה פגיה (שה"ש ב, יג). אלין מארי מצוות. אפשר ג"כ ליתן טעם לזה, מפני מה מארי מצוות הם בכלל התאנה, הוא מפני שלהיות הנחש כרוך בעקבו של אדם והיצה"ר דר עם האדם בכפיפה, צריך לבקש תואנה ומרמה כדי להמלט ממנו, וכמ"ש הכתוב: ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו (קהלת ט, טו). וג"כ אומר הכתוב: טוב לפני האלקים ימלט ממנה וכו' (קהלת ז, כו). וכבר אז"ל שהב"ה נסתכל בתורה וברא את העולם. ופי' המפרשי' ז"ל, שכל מה שנברא בעולם הם כלם הכנות להגיע אל התורה, וזהו משל למלך שהיה לו פרדס כמ"ש, ונטע בו שורה של תאנים שנתן בו כח שעל ידו ובתוכו ישמור האדם מ"ע, להונות את יצה"ר וזהו שורה של תאנים. וגם נתן בו כח שורה של גפנים, מה גפן זו אינה מקבלת הרכבה שלא במינה אף כאן ודבק באשתו ולא באשת חבירו, ועוד נטע בו שורה של רמונים, הכוונה שיהיה לבם נכון בה' ובתוכם יהיו מלאי מצוות כרמון לפחות במחשבה כדמיון הרמון, אעפ"י שמבחוץ היא קליפה לא תצלח לאכילה מ"מ בתוכו הוא מלא כל טוב, וסוף דבר שורה של תפוחים למען יתנו ריח טוב לפניו ית' כדמיון התפוח שיש בו טעם וריח, וגם יש לו סגולה טבעית למתק כח היין, וכמ"ש בזוהר פ' שמיני (ח"ג מ' ע"א): על סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים (שה"ש ב, ה). והנה השי"ת נטע בפרדס הזה שהוא העולם כל אלו הכחות בשורש למען יגדלו ויעשו פרי כמ"ש, ומסרו לאריס זה אדה"ר כמ"ש. וכן ג"כ בכל דור ודור ושופטיו כל א' יקרא אריס, יען עליו מוטל הנהגת העולם. והנה כל א' קלקל, בתחלה אדה"ר הנה אז"ל (סנהדרין ע, ב): עץ שאכל אדה"ר תאנה היה. ולפי דרך זה נוכל לומר כי הכוונה במקום אשר היה לו להשמר מפיתוי האשה והנחש, אדרבה היה לו להונות אותו ולהתרחק ממנו, אדרבה נתאנה וקבל עצתו וכמעט נטיו רגליו, וכן בדור אנוש תעו ונתאנו מיצה"ר לתת כבוד ה' לאל אחר ח"ו, ונמשך הטעות ונתרבה בעוה"ר, אח"כ דור המבול חטאו ברבה רעת האדם, מין בשאינו מינו ולא היו דמיון הגפן, וכן נח ויתגל בתוך אהלו. והנה אח"כ בא אאע"ה והתחיל לתקן העולם, ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם (בראשית יג, ד). שהקריא שמו בפי כל בריה, והתחיל להשריש בתוכם היראה הפנימית שהיא יראת רוממותו ית', והיה כדמיון הרמון אשר הנה הוא מלא כל טוב, וכן היה ראוי שכל העולם ישתלמו ע"י, והם לא עשו כן רק חטאו בפלגה, ואנשי סדום במקום היותם מלאי מצוות כרמון היו רעים וחטאים לה' מאד. ואפילו הצדיקים שעמו אשר עליהם נאמר: נמולו אתו (בראשית יז, כז). דווקא אתו וכשפרשו ממנו חזרו לסורם, ואח"כ כאשר באו ג' אבות אשר מהם יצאו זרע קדש עם בני ישראל הנה הם היו דמיון התפוח כמ"ש בזוהר (ח"ג קל"ג ע"ב): דאית ביה תלת גווני עינא, חוור סומק ירוק, ואפי' בהיותם יחד לא עלה בידם לתקן העולם, ואפילו ישראל הבאים מהם הדומים לתפוח וכמ"ש, ובמצרים בפרט עליהם נאמר: תחת התפוח עוררתיך (שה"ש ח, ה). מ"מ גם הם חזרו לסורם, וכמ"ש למעלה גוי מקרב גוי, וזהו דור אנוש נמחה מן המים שהיו קוצים תמורת התאנים, וכן דור המבול תמורת הגפנים, ודור הפלגה תמורת הרמונים, ונדונו גם הם במים כמ"ש: ויפץ (בראשית יא, ח). (ב"ר לח, י): אל תקרי ויפץ אלא ויצף, שהציף מהם שלשים משפחות. ואח"כ שורה של תפוחים, וכנגד זה לא הזכיר המדרש כלום יען הנה הוא רומז על זמן יציאת ישראל ממצרים, וגם הם היו דמיון הקוצין, והביא קצצין לקוצצו והיה רוצה להחזיר העולם לתוהו ובהו, אלולי שישראל נתנו ריח במקצת כדמיון השושנה, וזה כי אפי' בהיותם במצרים לא פסקה ישיבה מהם, ואעפ"י שהיו בין החוחים, וירעו אותם המצרים, עשאו אותם רעים מ"מ מחשבתם היתה דבקה בו ית', ובזכות ד' דברים נגאלו שלא היו בהם בעלי לשון הרע ולא נתאנו מיצה"ר, אדרבא שמרו מצות ה' להונות את המצרים, וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). והיו גדורים מן העריות, ענבי הגפן בענבי הגפן. ואפשר שלזה אמר הכתוב: גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). ולא שינו את שמם, בני ישראל נחתין, והאמין בה' כאשר א"ל אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך וכו' (בראשית מו, ד). ובני ישראל סלקין והאמינו בה' ובזכות האמנה נגאלו אבותינו ממצרים, כדמיון הרמון אשר בתוכו הנה הוא מלא כל טוב כמ"ש, ולא שינו את לשונם ומזה זכו לומר שירה ברוח הקדש, ועי"ז נמחל להם עוונותם ונתנו ריח טוב לפניו ית', ומתקו כח הדין ע"י השירה כמ"ש, וזש"ה כשושנה, פי' שושנה כמ"ש בין החוחים אלו המצריים, כן רעיתי אלו ישראל, וקראם רעיתי מלשון מחשבה, אם מפני כי מחשבתם של ישראל קדמה לכל, וגם עיקר הטעם הוא כי מחשבתם היתה דבקה באלקותו ית' ואעפ"י שהיו בצער ובצרה בחומר ובלבנים, את הכל קבלו מאהבתו ית', ומחשבתם היה כדי להדבק בו ית' ולזכות לתורה, כמ"ש המקובלי' ז"ל, כי עיקר כוונת ישראל במצרים היתה כדי להצטרף בכור הברזל כדי לזכות לתורתו ית'. וזהו וראה שושנה של ורד אלו ישראל. וקשה הכפל מהו שושנה של ורד. אך ירצה שושנה, ששונה כמס' של ור"ד שהם רד"ו שנים שקבלו ישראל על עצמם לפרוע השטר חוב הנז' כדי לזכות לתורה, וכמשז"ל על ויעקב ובניו ירדו מצרים (יהושע כד, ד). ובראותו ית' השושנה של ורד הזו כמ"ש, נטלה מבין הקוצים ואח"כ הריח בה בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכו'. ויש להקשות שהרי הקב"ה אמר עשרת דברות לישראל, וגם מהו הסדר הזה היל"ל בשעה שאמרו וכו'. ועוד שהרי מה שהקדימו נעשה לנשמע היה קודם עשרת הדברות והיל"ל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קודם שסדרו עשרת הדברות. ואפשר לתרץ כמו שאומר במדרש ילקוט (פ' יתרו רמז רפ"ה) בשם המכילתא ז"ל: לאמר, מלמד שהיו אומרי' על הן הן ועל לאו לאו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר על הן הן ועל לאו הן עכ"ל. ובמדרש חזית (שהש"ר א, יג) על פ' ישקני וכו', מלמד שהיה הדבור אומר לו מקבל אתה עליך אומר לו הן, מקבל אתה אלקותו של הב"ה א"ל הן וכו'. ואפשר לומר שעל כל דבור ודבור היו ישראל עונים מה ששמענו מהדבור הזה שהוא כך וכך נעשה ונשמע, וזהו שסדרו עשרת הדברות ששמעו מפי הגבורה, והנה תכף ומיד שהתחילו לסדר הדבור הנז' אז נתנו ריח טוב לפניו ית' שהיו מסדרי' אותו בשמחה, וכשאמרו נעשה ונשמע אז שבת נפשו עליו ונחה דעתו מהם.