אור ברסלב
רפואה למכה שיר השירים - פרק א

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

שיר השירים - פרק א

הקדמת המחבר.

א'

שיר השירים:
שיר השירים אשר לשלמה.
איכה:
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה
רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס.

כלל גדול אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ז ע"ב): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". והנה כאב את בן ירצה כן עשה ה' צבאות עמנו, ובמה שהראה עצמו כדוחה אותנו בשמאל שהיא מגלת קנות אשר הנה היא בשמאל כמ"ש בזוהר פ' תרומה דף קמ"ג ע"ב. הקדים ורפא אותנו בשיר השירים שהוא בימין כנראה מדברי הזהר כנז"ל. ולזה רמזו ז"ל (שהש"ר א, יא) באמרם: "שיר השירים, המעולה שבשירים". פי' כי שאר השירים הנה הם מצד השמאל וכמבואר בזוהר, אבל זה הנה הוא מצד הימין. והיתה כוונת שלמה בזה בראותו ברוח הקדש מ"ש הכתוב "כי על אפי ועל חמתי וכו'" (ירמיה לב, לא). וכמ"ש. ובזה ימשך כי עתידה השכינה להיות נקשרת בשמאל ואז נאמר איכה ישבה בדד כמ"ש בזוהר פ' הנז"ל, לכן הקדים וקשר אותה בימין, ע"ד מה שעשה דוד אביו ע"ה שאמר (תהלים קלב, ט): כהניך ילבשו צדק וכו' כמ"ש בזוהר פ' פינחס דף רמ"ב ע"א. גם בפ' ויצא דף קמ"ח ע"א. וכמ"ש גם כן על (תהלים טז, יא): נעימות בימינך נצח. ועפ"י אותו הדרך עצמו בא שהע"ה ואשלים עובדוי דדוד אביו, וכמו שאמרו בזוהר פ' תרומה כנז"ל, ותיקן בזה תקון גדול, באופן כי הגם אחרי כן בזמן החרבן גברו עוונות ונסתם הפתוח ונפתח הצנור השמאלי, מ"מ כבר היתה קשורה בימין, וכבר קרבנו ה' לעבודתו ומימינו אש דת לנו וכל הקודם זכה:

והנה כתב מהר"א אזולאי בס' חסד לאברהם (עין הקורא, נהר ס') ז"ל: "ובעבור שפדיון הנפש אין מוצאה ממדת הדין אלא ממדת החסד, כדכתיב (משלי טז, ו): בחסד ואמת יכופר עוון וכו'"1. עכ"ל. ולכן עד אשר לא יבואו ימי הרעה אשר על אותה שעה נאמר איכה ישבה בדד, ופירש"י ז"ל: "מיושביה" עכ"ל. ופי' מהר"א גלאנטי ז"ל (ס' קול בוכים): הם הנשמות המתראות בה עכ"ל. הקדים ע"י השיר הזה שהוא בימין כמ"ש, למען בזה יהיה פדיון לנפשות בני ישראל. וזה ע"ד משז"ל במדרש שוחר טוב (תהלים יח) והובאו בילקוט ע"פ ויעשו בני ישראל וכו' בשופטים סי' ו' (רמז ס'): כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין על כל עוונותיו וכו'. ובסוף אומר ואלה דברי דוד האחרונים, והיכן הם הראשונים, אלא מלמד שמחל לו הב"ה. וזהו גם כן שאז"ל המשובח שבשירים. גם אז"ל: המסולסל שבשירים. ופי' הדבר לפי דרך זה שטבע החסד להתפשט כמים הנגרים. וכמשז"ל בס' הזוהר (ח"ג קצ"א ע"ב) על פ' (תהלים מב, ט): יומם יצוה ה' חסדו, יומא דכלהו יומי, יומא דאזיל עם כלהו יומי וכו'. וכן אמרו ג"כ בזוהר פ' פקודי דף רכ"ד ע"ב. כסף כל מה דאתפשט לתתא הכי הוא טב עכ"ל. וזהו המסולסל שבשירים, ששאר השירים שהם מצד השמאל עולים כטבע האש לעלות ואינם יורדים, אבל זה עולה ויורד והנה הוא משתלשל למטה, וזהו המסולסל שבשירים. ולהבין הדבר על מתכונתו צריך להביא דברי הזוהר של פ' תרומה ולפרש אותו במקצת עפ"י ההקדמות שבידינו מהאר"י זלה"ה ומאחרים נ"ע, וז"ל הזוהר דף קמ"ג ע"ב: שירתא דא איהי שירתא כללא דכל אורייתא, שירתא דעלאי ותתאי מתערין לגבה, שירתא דאיהי כגוונא דעלמא דלעילא דאיהו שבת. שירתא דשמא קדישא עילאה אתעטר (ס"א אתער) בגיניה, וע"ד איהו קדש קדשים, מ"ט בגין דכל מילוי ברחימו וחדוה, אלא בגין דכוס של ברכה אתייהיב בימינא, כיון דאתייהיב בימינא כדין כל חידו וכל רחימו אשתכח, ובגין כך ברחימו וחדוה כל מילוי, בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא כד"א השיב אחור ימינו מפני אויב, כדין כוס של ברכה לא אתייהיב אלא בשמאלא, שריאו עלאי ותתאי קינה עלה למפתח עליה בשמאלא, ומאי קא אמרי איכ"ה א"י כ"ה, אי כוס של ברכה דאתר עלאה דהוית יתבא בגויה אתמנע ואתגרע מינך, בגיני כך שיר השירים דהוה מסטר דימינא דכל מילוי רחימו וחדוה, איכה דחסיר ימינא ואשתכח שמאלא, כל מילוי אינון קנטורין וקינין וכו' עכ"ל.

והנה בפי' מאמר (ישעיה מ, כו): שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. פי' האר"י זלה"ה (בשער מאמרי רשב"י ד"א): כי כוס של ברכה הוא סוד ו"ק של בריאה, ולפי שאימא עלאה מקננא בבריאה, וכבר נודע שה' גבורות הם מבינה, שהיא נקראת בעל הגבורות, [וממנה] יצאו ובמקום הבריאה ושם ירדו וכו', ולפיכך צריך להגביהו מן הקרקע טפח, כי קרקע הוא מקום הגבורות הקשות שלא נמתקו בסוד העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, מקום הקליפות, ולהפריד בין גבורות אלו, והנה בגמ' (ברכות נא, א) אמרו שצריך להגביהו טפח, ובזוהר (ח"ב קפ"ט ע"ב): אמרו זרת. וב' שיעורים אלו עולים למקום א' וכו'. והאריך לפרש ואמר כי שיעור זרת הוא ב' טפחיים בסוד אי' עלאה דמקננא בבריאה בג' ספירן עילאין וכו'. ע"ש כל הדרוש עכ"ל. עוד פי' ז"ל: ודע כי הכלה הכלולה מקום מוחותיה בת"ת שבת"ת, וזרועותיה למטה במקום נ"ה שבו וכו' עכ"ל. ובזה נבא לביאור המאמר, הנה לקמן פי' בזוהר (פ' תרומה קמ"ה ע"א), כי השירה הזאת היא למיעל לה (פי' למטרוניתא) לגבי חתן, ואעיל החתן לחופה במטרוניתא, ואעיל מילין דרחימו בינייהו וכו' עכ"ל. וזהו שאמר שירתא דא איהי שירתא כללא דכל אורייתא (ומהר"ם זכות נר"ו הקשה על זה (אגרות הרמ"ז ב') ואמר כי כל זה הנה הוא נגד כללות ענין שיר השירים, דהלא קיל"ן [מכמה מקומות] בזוהר חדש וישן, והזכירו הרח"ו זלה"ה (עץ חיים פ׳ ל"ד) בשער תקון הנוק' ובמקומות רבים, כי בבנין בית עולמים היו זו"ן שוים בכל קומתם וסיהרא באשלמותא, וגם ידוע שבהשתוות שני מלכים, אז נכנסים נה"י דאבא בז"א ונה"י דאי' ברחל. ובזה יצדק היותה בבחי' שיר מעולה, כי כל שיר הוא מצד הגבורה, ועיין בתיקונים תיקון י"ג דף כ"ז ב'. וכמו שפי' שם, ושיר זה הוא קה"ק, מפני שעולה עד ג' מוחין דזעיר, והוא הוא סוד כוס של ברכה, וכדאיתא בפ' כי תשא (זח"ב קפ"ט ע"ב), וגם על אותו מאמר פי' ענין נכון, והוא מכוון מאד לפי' מאמר הזוהר פ' תרומה, כי אז היתה רחל כללא דכל אורייתא, דכל דייקא, שאז היא מתנהרת מכל יסוד אבא המבריח בכל קו האמצעי דז"א, לאפוקי בהיותה נגד החזה לבד שאז היא קדש סתם, בסוד רוח הקדש עכ"ל. ודבריו נוחים מיוסדים על אדני יסודות האמת. אבל מ"מ לא אפרש כל דברי המאמר, וכמ"ש בפנים להיות ההקדמות אמתיות. וכל זה דרך דרש. ודבריו נכונים בבית ראשון, ופי' שלי יפורש (... וזה) פנים בפנים מן החזה ולמטה, וכבר פירשתי לפי דרכו של מ"ו נר"ו איזה מאמרים בזוהר חדש וישן, גם במדרש [עפ"י] הרב הנ"ל בפתיחתא דחכימי, ובפרט במאמר הארוך ויקרא ה' צבאות וכו'. גם במדרש שם). כי כיון שהשירה הזאת היא רמז אל הכלה הכלולה אשר מקום מוחותיה הם בת"ת שבת"ת, וידוע כי ת"ת נק' תורה שבכתב והיא נק' תורה שבע"פ, ובהיותה בת"ת שהיא תורה שבכתב ובפרט ת"ת שבת"ת שהוא העיקר, אז הנה היא כללא דכל אורייתא, שירתא דעלאי ותתאי מתערין לגבה. כבר פי' אח"כ שהשירה הזאת הוא בסוד כוס של ברכה. והנה בכוס של ברכה אז"ל (ברכות נ"א, א): נותן עיניו בו. ופי' שצריך לתת עיניו בה להיות לה לעינים ולהאיר בה, ועוד שהעינים הם נ"ה שבחכמה ומשם נמשך האור לעינים, ושפתים הם נ"ה שבבינה סוד פומא. וצריך להאיר ולהמשיך לה רחמים מחכמה העליונה למתק גבורותיה ולמזגם ולמשוך מאור נ"ה שבחכמה למטה עכ"ל. וזהו שירתא דעילאי שהם נ"ה שבחכמה שהם עליונים, ותתאי שהם נ"ה דבינה שהם תחתונים בערך נ"ה דחכמה, מתערי לגבה כמ"ש. ואם נפרש תתאי על נ"ה דזעיר גם זה אמת שהם מאירים בה, שירתא דאיהי כגוונא דעלמא דלעילא דאיהי שבת כמו שפי' האר"י זלה"ה על פי' מאמר הנז"ל ז"ל, כמו שהא' ראשונה היא סוד ד"ו הרומזים לת"ת ומלכות דאצי', כן הא' אחרונה היא סוד ה' ת"ת ומלכות שבבריאה עכ"ל. א"כ השירה הזאת היא דוגמא לעלמא דלעילא שהיא אי', מן העולם ועד העולם והוא כמ"ש. והטעם פי' מפני שהיא שבת וזהו דאיהי שבת. ופי' בזוהר במקומות רבים שבת עליון ושבת תחתון, גם בהתחברה עם ג' אבות חג"ת שהם ש', וזה רמוז בש' גדולה של שיר השירים, וכמו שנפרש מאמר של שיר השירים בזוהר, והיא נקראת בת וזהו שב"ת. והנה בהתחברה בג' אבות הנה היא עולה על ידם אל הבינה, וכמבואר בכוונת ברכת הנהנין. וזהו כגוונא דעלמא דלעילא דאיהי שבת, והוא כמ"ש: שירתא דשמא קדישא עלאה מתעטרא בגיניה. הנה כו"ס בגימטריא אלקי"ם, והוא מל"א י"ה מצד החכמה הנק' קדישא, וברע"מ פ' עקב דף רע"ג ע"ב אמרו ז"ל: כוס דברכה מלכות, מצד הבינה נקראת אלקי"ם, ונקראת עטרה מצד הכתר עכ"ל. וכבר אז"ל ג"כ (ברכות נא, א): כוס של ברכה צריכה עטור. ובתקונים תקון מ"ז ז"ל (דף פ"ה ע"א): האי כוס צריך לסלקא בדרגוי, עטור מסטרא דעטרה דאיהי כתר עלאה על רישא דצדיק, עטוף (כגון) עוטה אור כשלמה (תהלים קד, ב), מאי עוטה דא י׳ דאתעטף באור ואתעביד אויר, והאי דאתעטף איהו חכמה עכ"ל. וזהו דשמא קדישא מצד החכמה, עלאה מצד הבינה, מתעטרא מצד הכתר, בגיניה בשביל הכוס הזה של ברכה, וכן ע"י השיר הזה, וזהו אשר לשלמה, כי נתעטף כשלמה הזאת כמ"ש בתקוני', היינו כי החכמה שהיא י' של שם נתעטף באור הבא מן הכתר ואתעביד אויר. וזהו עוטה אור כשלמה, כי מה שהוא פנימי אל הכתר נעשה אור מקיף אל החכמה, וזהו עוטה אור כשלמה. וכן ג"כ אשר לשלמה. ולנוסחא אחרינא דקאמר אתער ג"כ הכל א', כי ע"י עלייתה בשיר הזה עד הכתר, הנה מתעורר הברכה ממקור העליון, וכמו שאנו אומרים נברך שאכלנו משלו, וע"ד איהו קדש קדשים, פי' כיון שעי"ז מתערים שלש ראשונות הנה היא קדש קדשים כמו שאמרו (עץ חיים היכל ז' שער מ"ו פ"א): קדש חד קדשים תרי. וכן ג"כ כיון שעי"ז מתעוררים ג' ראשונות שבבריאה ששם הוא היכל ק"ק, ולכן אמר וע"ד איהו קדש קדשים, מ"ט בגין דכל מילוי ברחימו וחדוה. פי' מנין אני אומר דשמא קדישא עילאה אתעטר בגיניה, בגין דכל מילוי ברחימו מצד החכמה ששם עיקר האהבה כידוע, וחדוה מצד הבינה כי מצדה יש מתוק הגבורות, ואין שמחה (פי' א[ה]בה), אלא בגין דכוס דברכה וכו'. ובס' תורת אמת הגיה: ודא בגין דכוס דברכה וכו'. ונכון, שהוא נותן טעם למה כל מילוי ברחימו וחדוה, בגין דכוס של ברכה אתייהיב בימינא ואזי חסד ה' מלאה הארץ. כיון דאתייהיב בימינא כדין כל חידו וכל רחימו אשתכח, מפני כי באור פני מלך חיים ועל פשעים תכסה אהבה שהוא החסד העליון המתפשט ויורד עד למטה. וכן אמרו בזוהר פ' תשא דף קפ"ט ע"ב ז"ל (ישעיה ב, ב): והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, מאן ראש ההרים דא אברהם סבא, כהנא רבא ראש דכלא, ובגין דאיהו ראש ההרים דא אברהם קדמאה לשאר ההרים, כוס ברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא עכ"ל. והכוונה כי החסד העליון נק' אברהם והוא סבא כהנא רבא מצד א"א ששם הזקנה, ועתיק יומין יתיב, והוא הכהן הגדול מאחיו, שאר החסדים שתחתיו, ובהתגלות החסד הנז"ל כל מילוי ברחימו וחדוה ואין פחד אלקי' זו מדת הדין, רק ימצא חיים ואהבת חסד, וזה נמשך ע"י ברכת המזון שאנו אומרים נברך שאכלנו משלו, ואנו ממשיכים ממקור הברכות, בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא כד"א השיב אחור ימינו, כדין כוס של ברכה אתייהיב בשמאלא, כיון דאתייהיב בשמאלא שריאו עלאי ותתאי למפתח קינה עלה למפתח עליה בשמאלא, ומאי קאמרי איכה, א"י כ"ה אי כוס של ברכה דאתר עלאה דהוית יתבא בגויה אתמנע ואתגרע מינך עכ"ל. זה יובן במ"ש בזוהר [חדש] איכה (דף נ"א ט"ד) ז"ל: פתחו אינהו ואמרו איכה ישבה בדד העיר, כתיב: כי יום מהומה ומבוסה וגו' (ישעיה כב, ה). כי יום, חד יומא אית ליה לקב"ה, רחימא דנפשיה כלילא מכל שאר יומין, שית יומין כלילן ביה והוא כללא דכלהו, ועל דאסגיאו חובין אסתלק לעילא לעילא לבי עלמא דחיין, כדין מתחות שפולי משכנא קם יומא דמרירו יומא דבכיה יומא דצערא, יומא דאקרי מהומה [ומבוסה] ומבוכה וכו' עכ"ל. והכוונה כמ"ש כי זה היום עשה ה' הוא החסד העליון אשר ע"י יצאו ממצרים, והנה זה היום הנז"ל אית ליה לקב"ה שהוא ז"א, והוא רחימא דנפשיה שהיא מלכות הנקראת נפש לז"א, ועיקר אהבתה של מלכות שמים הוא החסד הזה, כי ע"י הנה היא נבנית בסוד: והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה). ובפרט כוס של ברכה שאמרנו שהם ו"ק דבריאה הנקרא כסא, וע"י החסד כשהוא בימין אז נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים כמ"ש, ואמר שהוא כלילא מכל שאר יומין, שהוא כללות החסדים כלם, שית יומין כלילן ביה והוא כללא דכלהו, פי' שיש בו מציאות החסדי' כלם, בין בבחינת אור ישר בין בבחינת אור חוזר, כיון דאסתלק לעילא וכו'. להבין זה צריך להקדים משז"ל בס' הזוהר במקום אחר (ח"ב פ"ג ע"ב): כי גאולת מצרים היתה מסטרא דיובלא ולא מיובלא ממש ע"כ. והטעם לזה מפני שהיו חסרי התקון. ובזה נבין משז"ל (איכ"ר פתיחתא דחכימי יח) על פ' השביעני מרורים הרוני לענה (איכה ג, טו). ממה שהשביעני מרורים בליל פסח הרוני לענה בליל תשעה באב עכ"ל. פי' כי ליל פסח הוא ממש בימי השבוע ליל ט' באב, וסי' נמסר בסדר א"ת ב"ש. אמנם קשה מה בא ללמדנו, אלא רמזו לנו כי להיותם ישראל חסרי התקון ולא היה להם שלימות, וכמו שאמרו (מכילתא פ' בא) ע"פ ואת ערום ועריה (יחזקאל טז, ז). מן המצוות. ואלולי שנגלה הב"ה בכבודו ובעצמו, וזה ע"י זכירת ברית אבות כמ"ש הכתוב: ויזכור אלקי' את בריתו וכו' (שמות ב, כד). לא היו נגאלים, ומפני זה נאמר: ואכלתם אותו בחפזון וכו' (שמות יב, יא). על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט, יא). לרמוז שעדיין היו עומדים במרירותם, וכמו שאמרו ג"כ ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (שמות טו, כג). פי' ישראל היו מרים, ומפני זה לא היתה גאולה שלימה כמ"ש. וזהו ממה שהשביעני במרורים בליל פסח שהיו עדיין חסרי התקון כנז"ל, ולסבה זו לא היתה גאולה שלימה, זה היה סיבה שהרוני לענה בליל ט' באב, שחרב הבית וחזרו בגלות עד ירחמנו עושנו.

ונחזור לענין, כי להיותם חסרי התקון כמ"ש, לזה נתגלה החסד העליון הנז"ל, ובזה נגוף לא"ה ורפוא לישראל, וכל המשטינים והמקטרגים ידמו כאבן, ועל כל פשעים כסה אהבת הב"ה לישראל ולא היה נראה חסרונם, וכל זמן שהיה החסד הזה מתגלה היו הרחמים מתגלים על ישראל, ולא היו יכולים הקליפות וא"ה לשלוט עליהם, וכאשר גברו עוונות ונסתלק החסד הגדול הזה, אז בהסתלק האור העליון נגלה ונראה חסרונם, וזהו ועל דגרמו חובין אסתלק לעילא לעילא וכו'. ואז בהסתלק הרחמים גברה מדה"ד וקם וכו'. וזהו ג"כ משז"ל (ויק"ר ז, א): קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה, עד שנגלתה עליהם בימי יחזקאל, ואומר להם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ, ז). והם לא עשו כן, אלא וימרו בי ולא אבו שמוע וכו' (שם ח). וקשה היאך הוא ית' נוקם ונוטר ולמה לא הוכיחם מיד. אבל יתורץ עם מ"ש כי בעוד אהבתו ית' גבן הנה החסד הנז"ל היה כובש מדה"ד בחזקה ולא היו יכולים המקטרגים לקטרג ע"ז, וגם מדה"ד היתה כפופה תחת מדת החסד והרחמים, והשכינה קשורה בימין ושלטא ימינא וכל מילוי ברחימו וחדוה, אך כאשר נסתלק החסד הנ"ל כדין קם מתחות שפולי משכנא, שהוא מקום הגבורות החזקות כמ"ש למעלה בשם האר"י זלה"ה (בענין כוס של ברכה), קם יומא דמרירו, שהוא החסרון והפגם שהיה לישראל במצרים אז חזר ונתגלה בעוה"ר, וזהו קם יומא דמרירו כנז"ל. גם קם יומא דבכיה הוא יום ט' באב עצמו אשר עליו אמר הכתוב: ויבכו העם בלילה ההוא (במדבר יד, א). א"ל הב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות (תענית כט, א). יומא דצערא הוא היום שנשתברו הלוחות, ואז אמר להם הב"ה: כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, ג). וע"כ וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. ואין לך צער גדול מזה. יומא דאקרי מהומה ומבוסה, הוא היום שנעשה בו העגל אשר בו בא שטן וערבב את העולם, כמאמרם ז"ל (שבת פט, א) על פ' כי בושש משה וכו' (שמות לב, א). ובהסתלק החסד העליון הנז"ל כל אלו הימים גברו עד כי נחרב הבית, ומפני חטאינו גלינו מארצנו:

ונחזור לענין לפי' דברי הזוהר של פ' תרומה, בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא כד"א השיב אחור ימינו וכו'. פי' שנסתלק החסד הזה כמ"ש, כדין כוס של ברכה אתייהיב בשמאלא, ששלט השמאל וקטרגה מדה"ד, כיון דאתייהיב בשמאלא שריאו עלאי ותתאי קינה עליה למפתח עליה בשמאלא. הכוונה בעוד שהיתה בימין היו הכל נהנים ממנה והיתה מ' פתוחה, ועתה נסתתמה מכל צדדיה וכמ"ש בזוהר פ' תזריע דף מ"ה ע"ב על פ' אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א, ו). לא תיכלון למחמי לי, כי היא אוספת נתחיה אליה, ועתה ע"י הקינה הנה יורדים הדמעות, ושערי דמעות לא ננעלו שהם נ"ה דחכמה, וממתקים דיניה ופותחים אותה אעפ"י שהיא מצד השמאל, וזהו למפתח עליה בשמאלא, ומאי קאמרי איכה, א"י כ"ה, אי כוס של ברכה דאתר עלאה שהוא החסד העליון דהוית יתבא בגויה, אתמנע ואתגרע מינך, שנסתלק למעלה ואינו משפיע עוד למטה, וזהו אוי לנו כי פנה היום שהוא החסד הנז"ל. בגיני כך שיר השירים דהוה מסטר ימינא דכל מילוי רחימו וחדוה כמ"ש, מפני כי אז היה שולט החסד כמ"ש, והרחמים והשמחה גוברים, איכה דחסיר ימינא ואשתכח שמאלא, כל מילוי אינון קנטורין וקינין, מפני כי בהסתלק החסד נתגלו כל אלו הדינין והשנאה אשר היתה כבושה, (והנה על פי' מאמר זה הקשה מהר"ם זכות נר"ו ז"ל על מ"ש לעיל כאמור), הכלל העולה כי כנגד מה שקנן המקונן באומרו איכה ישבה בדד מסטרא דשמאלא, הקדים ואמר שיר השירים מצד הימין שהוא הארת החסד, וזהו שאמרנו משז"ל המסולסל שבשירים, שהוא משתלשל ויורד כטבע החסד לכסות על כל פשעים באהבה מסותרת, ועי"ז אפילו בהיותם אח"כ בגלות ע"י השיר הזה יקבלו תנחומין, וכמ"ש פירש"י ז"ל בהקדמתו לשיר השירים, וכן ג"כ אמרו בס' הזוהר [חדש] של שיר השירים דף ה' ע"ג ז"ל: כתיב: הלוך ילך ובכה (תהלים קכו, ו). על חוביהון דישראל, מאן נושא משך הזרע, דא רזא דכורסייא דיקרא דאיהו נטיל משיכו דזרע קודשא עלאה למעבד פירין ואיבין בהאי עלמא, וכד אסתלק בקלא דישראל, אע"ג דלאו אינון זכאין עם כל דא קב"ה אמלי לה ואשקי לה משקיו דנחלא עמיקא ואשתלים מכל סטרין, כדין בא יבא ברינה, מגו דההוא שלימו וברכאן וקדושין דאשתלימת בקדמיתא, הלוך ילך ובכה על חוביהון דישראל, כד תב בא יבא ברינה וכו' עכ"ל. והכוונה נ"ל דרך דרש אם ניתן לידרש, כי הנה היסוד נק' נושא משך הזרע שהוא ממשיך האור מלמעלה, ונוטל החסד מלמעלה מן הדעת, וכמ"ש (זח"ב ק"י ע"א) על משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ"ט). וכבר ביארנו כי כשהכוס של ברכה שהם ו' קצוות דבריאה היא בימין, אז כל חדוה וכל רחימו אשתכח, וכשהיא בשמאל הוא להפך, וידוע ג"כ כי ו"ק דבריאה הם סוד הכסא.

ובזה נבא לביאור המאמר הלך ילך ובכה על חוביהון דישראל, כי בשביל העוונות צריך להמשיך סוד הבכיה והדמעות כמ"ש למעלה, וגם הלך ילך ובכה כי הנה הוא מסתלק ומשפיע סוד הבכיה והדין, נושא משך הזרע, מאן נושא משך הזרע דא רזא דכורסייא דיקרא, הנה ו"ק דבריאה שאמרנו הם כסא אל המלכות הנק' כבוד וזהו כסא הכבוד. וסוד כסא הכבוד ופנימיותו הוא החסד אשר עליו נאמר: והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה). והנה החסד הזה נמשך ע"י היסוד וניתן במלכות, וכמ"ש בזוהר פ' בלק דף ר"ד ע"ב על פ' בקר אערוך לך ואצפה (תהלים ה, ד). וכבר פירשתיו במקום אחר, וזהו מאן נושא משך הזרע דא רזא דכורסייא דיקרא, שהוא היסוד הנז' שהוא סוד הכסא הנז' דאיהו נטיל משיכו דזרע קודשא עלאה שהוא סוד החסד הנז' היורד מסוד הדעת העליון, והזרע הנז' הוא נזרע במלכות להוליד נשמות ושפע בשאר העולמות, וזהו למעבד פירין ואיבין בהאי עלמא, שהיא המלכות הנקראת עולם, וכן אמרו בזוהר פ' תרומה דף קס"ו ע"ב ז"ל: דכתיב: כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין. פי' דהאי צדיק דאיהו גופא דגנתא, ונטיל להאי אור וזרע ליה זרועא דקשוט ועביד ליה שורין שורין בגנתא, ואוליד ואצמח ועביד פירין ומנייהו אתזן עלמא, הה"ד: אור זרוע לצדיק וגו' (תהלים צז, יא). וכתיב: וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא, יא). מאן זרועיה, אילין דאור קדמאה דאיהו זרוע תדיר, השתא אוליד ועביד איבין וכו' עכ"ל. הנה שאור החסד ניתן אל המלכות ע"י היסוד, ושם אוליד ועביד איבין כמ"ש, וכד אסתלק שנסתלק החסד הנז' וגם היסוד, ואז שלטא שמאלא ח"ו, מ"מ בקלא דישראל ע"י תפלתם ותורתם וע"י שירות ותושבחות, אע"ג דלאו אינון זכאין עם כל דא קב"ה אמלי לה בסוד יתגדל ויתקדש שמיה רבא, שבתחלה מאל"ה נעשית אלקים, ואח"כ הוא בסוד המילוי יהא שמיה רבא, ואשקי לה משקיו דנחלא עמיקא שהוא יסוד הבינה הנשפע לה ע"י קולם של ישראל המעוררים הקול שהוא הת"ת, ע"י פתיחת השפתים שהם נ"ה דבינה, ועי"ז ברית שהוא היסוד הנה היא כרותה לשפתים שהם נ"ה כמ"ש, ואשתלים מכל סטרין פי' דקב"ה והנ"ל שהוא ז"א נעשה שלם בכל בחינותיו, ואז כדין בא יבא ברנה שהוא בא עם נה"י דבינה מגו דההוא שלימו, פי' שיבא הארה מפנימיות ומתוך אותו שלימו שהם נה"י דבינה המשלימים אל הז"א, מתוך אותו שלימו וברכאן היוצאים מנה"י הנז', ובפרט מהיסוד וקדושין שנכלל בתוכו נה"י דאבא שהם קדושים, ועי"ז בא יבא הז"א אל המלכות ברינה שהיא אי', בקדמיתא הלוך ילך ובכה וכו'. אפשר שבא לומר כי בתחלה הלוך ילך ובכה להמשיך שפע מנ"ה דאבא, וזה ע"י הבכיה והורדת הדמעות, כי שערי דמעות לא ננעלו, וזה על חוביהון דישראל כי לסבתם שערי תפלה ננעלו, ואח"כ עי"ז כד תב שחוזר ויורד למטה, בא יבא ברינה כמ"ש. העולה מזה כי בגלות הזה אע"ג דשכינתא אסתלקת אשר ע"ז נאמר איכה ישבה בדד וכו', מ"מ בקלא דישראל וכו' קב"ה אמלי לה וכו'. וע"ז נאמר שיר השירים כי ע"י השיר הזה ישפיע בהם הקב"ה שפע רב ויקרבנו אליו לעבודתו. וזהו המסולסל שבשירים, כדרך מי שמשלשל בבגדיו למטה2 ופורס סוכת שלומו על חבירו, וסיום המאמר אומר: נאמר שירים ונשבח למי שעשאנו שיורים בעולם, המד"א: ה' בדד ינחנו (דברים לב, יב). עכ"ל. וכוונתו בפי' הכתוב שיר על השיורים שעשאנו ה' בעולם. ולפי דרכנו רמז לנו נחמה גדולה ע"ד משז"ל (מגילה כט, א): בכל מקום שגלו שכינה עמהם. באופן כי אעפ"י שבכל דור ודור עומדי' עלינו לכלותינו, הב"ה מצילנו מידם, וזהו ה' בדד ינחנו, אפי' בשעה שישבה בדד ה' ינחנו, ובזה נודה למי שעשאנו שיורים בעולם, כי יקויים בנו מקרא שכתוב: והיה שארית יעקב וכו' (מיכה ה, ו-ז).

והנה הגם כי אמרו בזהר כמ"ש כי שיר השירים הוא בימין, יש עוד להביא ראיה ממ"ש בתקונים ז"ל תקון כ"א דף ס' ע"ב: בההוא זמנא אתקיים בישראל: לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף וגו' (ישעיה ס, כ). ואתער שיר השירים בעלמא ואדליק נהורא על זיתא ושרגא, דישראל אינון פתילה, אורייתא משחא, שכינתא שרגא, הה"ד: בהלו נרו עלי ראשי (איוב כט, ג). בההוא זמנא איתמר בשכינתא: וחלצה נעלו (דברים כה, ט). נעלו דקב"ה, לקיים ביה: של נעלך (שמות ג, ה). ואתייחד בשכינתיה, דאתקריאת חליצה ואיהו חלוץ הנעל וכו' עכ"ל. והנה האור הוא כינוי אל החסד, גם אמרו כי השירה היא בגרון, וכמ"ש בפי' שירה חדשה. והנה בענין: יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מב ט). אמרו ז"ל (ס' זוהר הרקיע למהר"י צמח בפי' סבא דמשפטים להאר"י ז"ל): אמנם תכף אחר הגרון של א"א, קודם שיראה התפשטות הזרועות, שם הוא מקום חסד העליון הנק' יומם דכלהו יומי וכו', עד ואז אור הנמשך מהגרון ירד ונתלבש בחסד זה, ואז יוצאת הבינה מכח הגרון, כי הגרון הוא הבינה דא"א, והחכמה יצא מצד החסד ההוא, והנה זה החסד מתפשט אח"כ בכל החכמה ומן החכמה אל הבינה, ומתפשט בכל הבינה ואח"כ נכנס ז"א ומתפשט בכל גופו, וממנו מתפשט בכל המלכות בשעת הזווג וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר כי כאשר יבנה בית המקדש ותתיחד ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה כמ"ש למעלה, אז יתקיים בישראל לא יבא עוד שמשך וכו'. ויתער שיר השירים בעלמא, ועל ידי התעוררותו ירד שפע מגרון א"א כמ"ש, ואדליק נהורא שהוא סוד החסד העליון המאיר מסוף העולם עד סופו, ויתגלה חוורא בפום אמה וזהו על זיתא ושרגא שהיא השכינה כמו שאומר אח"כ, ועי"ז יתיחדו זו"ן כמ"ש אח"כ, בההוא שעתא איתמר בשכינתא וכו' ואתיחד בשכינתיה, וזה על ידי החסד הזה שהוא שובר הקליפות, וכמו שנפרש בפסוק [י']. באופן כי אעפ"י שעל ידי הגלות נאמר איכה ישבה בדד, השכינה מבלי יחוד, גם בדד אי' תתאה מאי' עלאה, מ"מ ע"י השיר הזה ירד אור מן הגרון ויאיר אימא עלאה בתתאה ויתפשט החסד העליון ויתיחדו קב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו.

ובמדרש הנעלם בשיר השירים דף ב' ע"ב וג' ז"ל: פתח ואמר שיר השירים, ש' רברבא וכו', עד דאיהי מתיחדא ברזא דרתיכא עלאה, דאבהן אינון רתיכא עלאה, ואברהם ויצחק אחידן דא בדא וכלילן דא בדא, ויעקב עאל באמצעיתא ואסכים לתרין סטרין, וע"ד מתיחדן כלהו ברזא דעלמא עלאה, ובין כך תושבחתא דא ברזא דרתיכא עלאה איהי, דאתיחדא במלכא דשלמא כולא דיליה, ובג"כ איהי רברבא, ובג"כ אתיחדת בריש ספרא, לאחזאה דכל ספרא על רזא דא אזלא ואתתקן וכו' עכ"ל. ופי' הענין בקצור כי השי"ן היא גדולה, להורות כי השכינה הנה היא מתחברת בג' אבות, ולכן היא גדולה להורות שכל שיר השירים הוא עד"ז, לחבר השכינה עם ג' אבות, וזה יהיה ג"כ כמ"ש כי אעפ"י שהשכינה ישבה בדד ולא עלתה להתחבר עם ג' אבות, וגם לא נתחברה עם צדיק יסוד עולם, ולא עם ז"א מלכא דשלמא דיליה וכמ"ש בפ' הבאים בעה"ו, מ"מ על ידי השיר הזה אשר בתחלתו יש השי"ן גדולה, תתיחד בג' אבות וז"א וצדיק יסוד עולם כנז"ל, ונפרש הפסוקי' בעה"ו. וזה עם מ"ש בזהר פ' ואתחנן (ח"ג רס"ח ע"א) ז"ל: ומאן דמנע אורייתא מיניה, כמאן דנסב מארי (ס"א שארה) דאתתא, ומנע ליה מינה, דהא אשתארת כארמלתא, הה"ד היתה כאלמנה ולא אלמנה עכ"ל. והטעם אפשר לומר כי ע"י התורה אדם ממשיך על נפשו רוח ונשמה, והנה אז"ל בס' הגלגולים, כי מי שיש לו נפש בלבד הוא דומה לאשה אבלה שמת בעלה, ודומה לשכינה בגלות וריחק הב"ה ממנה, כי הרוח הוא בעלה דנפש, ומזונותיה כמזונות הקצובים לאלמנה עכ"ל. באופן כי הנפש מבלי רוח הנה היא כאשה אלמנה, ועל ידי התורה גומל נפשו איש חסד, ומיחד קב"ה בשכינתיה, וכאשר האדם בטל מדברי תורה נשארה נפשו כאלמנה זו שאין לה כ"א מזונות קצובים, ולפי זה יצדקו ב' הגרסאות, בין למ"ד מארי דאתתא ובין למ"ד שארה, וכן ג"כ גורם לשכינה שתרד בגלות והיא ניזונת שלא על ידו, וכמ"ש על המשרה אשתו ע"י שליש וכו' (מס' כתובות ה, ח). וזהו בין שנפרש על נפשו של אדם, בין שנפרש על השכינה, ז"ש דהא אשתארת כארמלתא ולא ארמלתא וכו'. מפני שנסתלק בעלה ומזונותיה קצובים כמ"ש, ולפי מה שמפרש 'היתה כאלמנה' על בטול תורה נפרש הכתוב, וזה כאשר נדייק כי בתחלה אמר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, ואח"כ אמר היתה כאלמנה, וקשה לערבינהו ולימרינהו איכה ישבה בדד והיתה כאלמנה העיר רבתי עם ובגוים, וגם למה פרט בדד לרבתי עם, ואלמנה לרבתי בגוים, עוד נ"ל לדקדק למה כינה הישיבה לבדד, והיתה לאלמנה. ועם זה ידוייק ג"כ משז"ל (סנהדרין קד, א), ולמעלה בדברי הזהר ג"כ כאלמנה ולא אלמנה ממש. והנה כל זה יתורץ כאשר נקדים משאז"ל, כי כל מה שאדם מחדש דברי תורה בשעה שמוציא ד"ת מפיו נבראי' מלאכים, אשר אלו הנה הם סנגורים על האדם, ומלמדים עליו זכות ומשמרים אותו מכל רע, וכמ"ש גבי אלישע (תנדבא"ר ה'): והנה רכב אש וסוסי אש (מ"ב ב, יא), סביבות אלישע ומסייעים אותו לעסוק בד"ת. ע"ד שמצוה גוררת מצוה (מס' אבות ד, ב). גם ידוע מ"ש כי כשהאדם חוטא מסתלקים ממנו, וזה לפי שעה כי אח"כ חוזרים, מפני שאמרו (סוטה כ"א ע"א): עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. עוד ידוע מאמרם ז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה, דף סח א): אם תעזבני יום יומים אעזבך, משל לב' בני אדם וכו' (שנפטרים זה מזה, זה הולך דרך יום לצד מזרח, וזה הולך דרך יום לצד מערב נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב' ימים). וזה כי כמו שאדם מתרחק מד"ת כן ד"ת מתרחקים ממנו, וזהו הטעם שאמרו במשנה (מס' אבות ג, ח), כל השוכח דבר א' ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. מפני כי כשהאדם יושב ומסירם מלבו, פי' יושב בטל ובזה מסיר ד"ת מלבו, וזה גורם ג"כ כי המלאכים שנבראו מדברי תורה שאמר, מתרחקים ממנו ונשאר יחיד, והנה הוא מתחייב בנפשו בזה שהוא הולך יחיד ומפני ה' יסתר ג"כ והיה כל מוצאו יהרגהו ח"ו, ולפי דברי ס' הזוהר שאמרנו למעלה, ידוייק 'מתחייב בנפשו' שמסתלקים ממנו הרוח והנפש כמ"ש (ראה זח"ג ק"א ע"א).

ובזה נבא אל ביאור הכתוב אמר איכה ישבה בהתישבות הרבה זמן, בדד מבלי המלאכים שהיו מתלוים עמה, העיר רבתי עם שהיה לה הרבה שומרים, ע"ד רבים אשר אתנו (מ"ב ו, טז) כמ"ש, והשיב מפני שהיתה כאלמנה מבלי תורה כדברי ס' הזוהר (ח"ג רס"ח ע"א), ועתה אשר היא רבתי בגוים, כמשאז"ל (איכ"ר א, ד): רבתי בדעות. וכיון שיש לה דעת הרבה מוטל עליה להרבות בד"ת, והיא לא עשתה כן רק היתה כאלמנה ומנע מיניה ד"ת, וזה גרם ג"כ שהמלאכי' שהיו לה מקודם לכן ע"י ד"ת, נסתלקו ממנה ונשארה לבדה, ובזה אעפ"י שבתחלה היתה שרתי במדינות, ועליה נאמר משז"ל (ברכות נ"ח ע"א): ברוך שברא כל אלו לשמשני. (ברכות ו' ע"ב): וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. עתה היתה למס, כדתנן (מס' אבות ג, ה): כל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות וכו'. ועתה על ידי שיר השירים אשר הוא רמז לדברי תורה, כמו שאמר הכתוב: זמירות היו לי חקיך וכו' (תהלים קיט, נד). וכן ג"כ אמרו ז"ל (סנהדרין צ"ט ע"ב): ר' עקיבא [אומר] זמר בכל יום זמר בכל יום וכו' (פירש"י: זמר בכל יום, היה מסדר למודך אע"פ שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים). ועי"ז האדם זוכה לתורה. וזהו שיר השירים שמתחבר שיר א' עם הרבה שירים, עד שאח"כ הנה הוא כנחל שוטף, ונעשה אדם שלם ע"י תורה שלימה שבידו וזהו אשר לשלמה, ובפרט אם נפרש למלך שהשלום שלו, ירצה למלך ממלכי רבנן (גיטין ס"ב ע"א), שהשלום שהיא התורה הנקראת שלום היא שלו. ויפורש ג"כ לפי דרך זה שיר מלשון שיראין, וכן אז"ל (מנחות ל"ט ע"ב): השיראין והכלך. וזהו שיר חד, השירים תרי (זח"ב קמ"ג ע"ב). שהם מחברים על ידי עסק התורה ועושים מהם לבושים שלימים וזהו אשר לשלמה, מלשון שַׂלְמָה וגם לשון שלימות. וזה ע"ד מ"ש בזוהר במקומות רבים (זח"ג ר"מ רנ"ד ע"א), ובפרט בתיקונים תקון כ וכ"א דף מ"ו ע"א ז"ל: ואית פסקות דאינון לבושין דמטרוניתא, וחתכין לון לכמה סטרין, ולבתר דמתקנין לון בכמה פרוקין, לאתחזאה בהון מטרוניתא קדם מלכא וכו' עכ"ל. וכן ג"כ אמרו ברע"מ פ' כי תצא דף רע"ו ע"ב: וחתיכו לה כמה לבושין דאינון לבושי דהבא, בכמה פסקות וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר ג"כ שיר, כי התורה הנה היא שיר א'. פי' בגד אחד, כמ"ש וחתכו אותה ועשו ממנה השירים, כמה שיראין, וכל זה כוונתם היא לעשות אח"כ מזה לבוש שלם ושַׂלְמָה שלימה וזהו אשר לשלמה. ובמה שאמרנו יפורש משז"ל (איכ"ר א, א): בשעה שישראל עושים רצונו של מקום כתיב ואלבישך רקמה, ובזמן שאין עושי' רצונו של מקום מלבישן בגדי בדדין, הה"ד איכה ישבה בדד עכ"ל. וזה כי ע"י עסק התורה הנה הם עושים לבושים אל השכינה כמ"ש, וכמו כן השי"ת מלביש את ישראל חלוקא דרבנן, שהם רוח ונשמה באור פנימי ומקיף, ובפרט ע"י החדושים שהאדם מחדש, הנה הוא נעשה מעשה רוקם, וכמאמר הכתוב לרקמות תובל למלך (תהלים מה, טו). וכמו שנפרש בעה"ו. ועל זה נאמר: ואלבישך רקמה. אבל כשאין עושה רצונו של מקום אז מתלבש בהם החומריות והיצה"ר שולט בהם ח"ו, ומלביש אותם בגדים צואים, מלבד כי מסתלקים ממנו הרוח והנשמה כמ"ש ונשאר בדד, עוד מלבישים אותו בגדים צואים ורוחות רעות וכמה נחשים ועקרבים דאינון מערבלין מוחיה, וזהו ג"כ שאמרו (פתיחתא דחכימי כ"ג): וישוב העפר אל הארץ כשהיה. מבבל היו ושם חזרו, והרוח תשוב אל האלקי' וגו' זה רוח הקדש, כיון שנסתלק רוח הקדש גלו, וכיון שגלו היה ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד עכ"ל. ומלבד פשוטו אפשר לומר וישוב העפר אל הארץ כשהיה כי מפני העוונות נתעבה החומריות, ועי"ז חדלו מלהשכיל בלמודים, ואז נתערבבה מחשבתם והשכלתם, וזהו מבבל היו (ראה סנהדרין קט. אמר רב אויר מגדל משכח, אמר רב יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה), מלשון: כי שם בלל ה' (בראשית יא, ט). ושם חזרו ואז והרוח תשוב וכו' זה רוח הקדש, שנסתלק הרוח וכל שכן הנשמה, וכיון שנסתלק כנז"ל גלו, כי אז אפי' בחי' הנפש יורדת למטה בגלות, חבושה בבתי כלאים, ועל זה היה ירמיה מקונן איכה ישבה בדד הנפש כנז"ל, ועוד נפרש בפ' הבא בעה"ו. וידוקדק ג"כ היות זה על ידי ירמיהו, שכן נרמז בשמו ירי"ם י"ה. וכמ"ש למעלה מ"ש בזוהר פ' תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב). והנה להחזיר רוח הקדש למקומו, וכן להעלות הנשמה ממקום שנפלה, זה יהיה על ידי השיר, כמשז"ל כי השיר גורם לכל דבר רוחני וגרם שמיימי לעלות, וכן הוא אומר והיה כנגן המנגן (מ"ב ג, טו). וכן הוא אומר: ולפניהם [נבל] ותוף וחליל [וכנור] והמה מתנבאים (ש"א י, ה). וזהו שיר השירים אשר לשלמה.

ובמדרש הנעלם מדרש רות דף ל"ד ע"ד ז"ל: עיר קטנה דא אורייתא, ואנשים בה מעט (קהלת ט יד), למה היא קטנה, והכתיב: ארוכה מארץ מדה וגו' (איוב יא, ט), אלא משום דאנשים בה מעט הן, ובא אליה (איש) חכם דא שלמה המלך ע"ה דאתקין לה שרגא ואנהיר לה בנהירו במשליו וספריו, ומילט הוא את העיר בחכמתו מידא דאפקורסי' ומינים, דאיהו אתקין אזנים לתורה וכו' עכ"ל. ונפרש דבריו כפי מה שצריך לעניינינו, כי אמר כי התורה נקראת עיר, והיא קטנה מפני שאנשים בה מעט, פי' המעיינים ועוסקים בה הם מעט, ולפיכך ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים גדולים שהם קושיות גדולות ע"ד פשט בלי הבנה מלא קושיות, וטעם הדבר כי הגם כי התורה עצמה אין ערך ליפיה ומעלתה, מ"מ לאו כולי עלמא דינא גמירי, ואין מי שיכיר גדולתה רק ישראל בזמן שהם עוסקי' בה, וכל זה ע"י תורה שבע"פ, כמו שנא' (ספרי פ' ראה): ושמרתם זו מקרא, ועשיתם זו משנה. ופרש"י ז"ל (דברים ד, ו-ט): ובזה תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים, ואח"כ הא אם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים עכ"ל. וזה מפני שע"י התורה שבע"פ אדם מבין תורה שבכתב ומכיר מעלתה, ואם יבא אדם לערער על התורה או על איזה פרט מפרטיה, ידע מה שישיב לאפיקורוס. ובזה אפי' א"ה יכירו מעלת התורה, אעפ"י שלא יגיעו אליה מ"מ יאמרו רק עם חכם ונבון וכו'. והנה א"ה העוסקי' בתורה הנה לגבי דידהו נעשית סם המות, ואינם מבינים והיא מלאה קושיות וסתירות, וכשהם באים אצל ישראל, ומשיבים להם איזה תשובה נכונה בעיניהם, אעפ"י שדוחין אותם בקש כאשר הדין נותן, וכמשז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א, סב ב): לאלו דחית (בקש) [בקנה]. מ"מ כיון שמשיבים להם שאלתם, הנה התורה נחשבת בעיניהם ומכירים מעלתה, ואמרו רק עם חכם ונבון וכו'. ובזמן שאין ישראל עוסקים בה ח"ו, אז תורה שבכתב מונחת בקרן זוית, ותורה שבע"פ מה תהא עליה, ובזה מעוותים אותה מתוך שכחה, ואין מי שיכיר מעלת תורה שבכתב, ולא נודע תורה שבע"פ, וישראל אעפ"י ששומרי' אותה, אעפ"י שאי אפשר כי אם לא למד לא עשה, מ"מ כיון שאינם יודעים אותה יחשבו שוטים, וז"ש במדרש הנעלם כנ"ל, עיר קטנה משום דאנשים בה מעט, והם מקטינים ערכה וחשיבותה, ולזה בא שלמה ומלט את העיר, יהב בה שזבותא דאתקין לה שרגא, היינו שעשה תקון אל התורה שבע"פ הנקרא נר, כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קס"ו) על פ' כי נר מצוה וכו' (משלי ו, כג). והיינו כי ע"י משליו וספריו עשה אזנים וסמניות, ללמוד ולהבין ולזכור תורה שבע"פ, כמ"ש (עירובין נד, ב): אין התורה נקנית אלא בסימנין. ובזה ומלט את העיר בחכמתו זו תורה שבכתב, והעולה מזה כי התורה נקראת עיר, והיא נמלטת ע"י מה שנעשה לה תקון ע"י הנר שהיא תורה שבע"פ, כמ"ש בזהר פ' תרומה כנז"ל, כי כאשר יחדיו יתחברו תורה שבכתב ותורה שבע"פ יחדיו יאירו זה בזה, כדמיון האור והנר מחוברים יחד, כי נר מצוה ותורה אור. ובהתפרדם זה מזה, האור מסתלק ונעלם והנר חשך על פני כלו, ובזה יאמר הכתוב איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, אותה העיר שהיא התורה הנקראת עיר, והיתה רבתי ע"י העם העוסקים בה. א"נ שהיו רבים עוסקים בה, עתה ישבה בקרן זוית, בדד מיושביה שהם אנשים העוסקים בה. א"נ מתורה שבע"פ, וזהו ג"כ היתה כאלמנה. רבתי בגוים כמ"ש למעלה בשם הזוהר פ' ואתחנן (ח"ג רס"ח ע"א), וזה ע"ד מ"ש במדרש (פתיחתא דחכימי ב'): כי מאסו את תורת ה' צבאות, זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, זו תורה שבע"פ. וכיון שהשליכו ד"ת לארץ התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה עכ"ל. ויש לדקדק היאך שייך לקונן איכה על השלכת ד"ת לארץ, וכן מ"ש וכיון שהשליכו ד"ת לארץ למה לא נקט לישנא דקרא והיל"ל וכיון שמאסו ד"ת וכו'. אבל כל זה יתורץ עם מ"ש כי כיון שמאסו תורה שבכתב ונאצו תורה שבע"פ, היינו שהרחיקו ובזו אותה בעוה"ר, הנה בזה נעימים נפלו בחבלים, וד"ת הנחמדי' מזהב ומפז רב נעשו מאוסים בעיני הבריות, ואין לך השלכת ד"ת לארץ יותר מזה, ועל זה קונן עליהם איכה ישבה בדד תורה שבכתב מתורה שבע"פ, והטעם הוא כי התורה אעפ"י שנתלבשה בלבוש נכרי כפי פשוטי הדברים, מ"מ הנה היא רומזת לדברי' עליונים, הגם כי הפשט לא יופשט, וכמו שהאריכו בזה בס' הזוהר פ' בהעלותך (ח"ג קמ"ט ע"ב; קנ"ב א' וב'; קנ"ו ע"א) ובמקומות אחרים אין מספר. והנה לדעת סודותיה ולהכיר מעלתה לא יוודע אלא ע"י תורה שבע"פ, ועפ"י ההקדמות המסורות לנו מרז"ל הלכה למשה מסיני, והכל נכלל בשם תורה שבע"פ, ועל ידה יכירו כי ד"ת הנה הם למעלה מן השמים בגבהי מרומים, וכאשר מאסו את תורת ה', ואמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבע"פ, אז לא ידעו ולא יבינו ד"ת שבכתב אפי' לפי פשוטן של דברים, ואין לך השלכת ד"ת לארץ יותר מזה, פי' משליך ד"ת למקום חמרי ושפל ומארץ ידבר, ועל זה קונן עליהם איכה ישבה בדד בפי' א' בלבד לפי פשוטו, וכולי האי ואולי העיר רבתי עם שישבה יותר מששי' רבוא, פי' כפי נשמותיהם של ישראל, וזה ע"ד הפשט, מלבד שיש ג"כ ששים רבוא כנז"ל עפ"י שאר הדרכים, וכמו שאז"ל בס' הגלגולים (הקדמה י"ז). והנה בזהר [חדש] איכה (מדרש הנעלם דף נ"ב ע"א) אמרו ז"ל: ר' לויטס פתח ואיבה אשית וכו' (בראשית ג, טו). דבבו סגי הוה מן יומא דאתברי עלמא על עילא דעיטא דנחש, והוה כמין תדיר בין גדרין דעלמא, בין אינון גדרין דאורייתא, כל אינון דדשין בעקב באינון גדרין נשיך לון, ווי דאשכח, ווי דנשיך, וי על דבבו בישא דאתנטיר על דבבו בישא דהוות ליה בההיא אשה דאקריא אשה יראת ה' וכו'. וסוף דבר פי' כי ר"ת א'יכה י'שבה ב'דד ה'עיר ר'בתי ע'ם ה'יתה היא איב"ה רע"ה, ואח"כ ר"ת למפרע [כ'אלמנה ר'בתי ב'גוים ש'רתי ב'מדינות ה'יתה ל'מס] ל"ה בשבר"ך. והגם כי כוונתו על אשת חיל שהיא השכינה, נוכל לפרש דבריו על תורה שבע"פ ג"כ, ופי' כי כל מי שעובר על מה שגדרו חכמים, ההוא נחש נשיך לון, ואז נכנס איבה רעה ח"ו וגורם שברון ח"ו, ואין שבר יותר קשה מהפרדת תורה שבכתב מתורה שבע"פ, ועי"ז נכנס הנחש ומפריד בין ישראל לאביהם שבשמים, ואין לך איבה גדולה מזו. והנה להכניס אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, אעיל שלמה ע"ה שירתא דא, וכמ"ש למעלה. וזה ע"י השיר הזה הכולל ב' שירים, תורה שבכתב ושבע"פ, וזה אפשר לומר שנרמז בזוהר חדש פ' חקת (פ"ב ע"א) ז"ל: ת"ח דוד רמז ליה להאי תושבחתא דשיר השירים על ידא דבני קרח, אלא דלא מטא זמנא דאיתמר, בג"כ כתיב למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות וכו'. על שושנים אלין שית שנין דאתחברון בהאי שושנה [סומקא דאיהי שביעאה דכלא] וכו'. וידוע משז"ל (שבת פח, ב): אל תקרי שושנים אלא ששונים. וכן מ"ש כנז"ל אילין שית שנין. אפשר לפרש על ו' סדרי משנה שהם מתחברים עם הגמ' שהיא שביעית, הגם כי כוונת הזוהר הוא על השכינה, כבר אמרנו שהכל א', מלבד כי הגמ' היא במלכות. ויפורש הכתוב למנצח ע"ד (סנהדרין צט, ב): זמר בכל יום, וזה לאותם ששונים. א"נ למנצח לשון נצוח, כי ע"י מה ששונים יש להם כלי זין וכלי נגון שבזה הם מנצחים לאויביהם, והכלי הזה הוא לבני קרח, לישראל אשר הנה הם מקורחים בין האומות, ועי"ז משכיל ישכילו ויבינו בד"ת אשר היא נק' שיר, ואז ידידות נעשים ריעים זה לזה ואוהבים זה לזה, ויחדיו יתלכדו ולא יתפרדו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וגם אהבתה של תורה יכנס בלבו של אדם, ובמעמד שלשתם היינו תורה שבכתב ושבע"פ והאדם המחברם, יקנו שלימות והארה גדולה, וכל א' יוסיף אומץ בחבירו עד אין תכלית, ואז יהיה שיר חד הכולל שירים תרין, הא תלתא. ובזוהר הנז"ל אמרו שיר ידידות, רמז להאי שירתא דאקרי שיר כפול, שיר השירים הכא והכא שיר ידידות כולא חד, קב"ה וכ"י אקרון דודים, הה"ד שתו ושכרו דודים, בג"כ שיר ידידות דאינון דודים, דא משבחא לדא ודא משבחא לדא עכ"ל. וידוע דקב"ה וכ"י רמז לתורה שבכתב ותורה שבע"פ ודא משבחא לדא, כי כל א' מוסיף שבח לחבירו כמ"ש, וכן ג"כ מוסיף אהבה, וזה ג"כ רמזו בס' הזוהר פרשת תרומה (ח"ב קמ"ו ע"ב), שאמר כי שיר השירים הוא בהיכל אהבה, הנה כי ע"י שיר הכולל ב' שירים, תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש, עי"ז יהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וזהו אשר לשלמה, מלך שהשלום שלו, כי הוא יברך את עמו בשלום, ולא יהיה עוד שוד ושבר ולא איבה ח"ו, רק אהבה ואחוה ושלום, וגם לשלמה לשון שלימות, וזהו ג"כ ת"ח מרבים שלום בעולם, אל תקרי בניך אלא בוניך. שהם עסוקים בבניינו של עולם, וקורא להם גודר פרץ. ואפשר שזהו ג"כ איכה ישבה בהתישבות בין האומות, השיב ואמר ע"י שיר השירים וכו'. שהם ד"ת כנז"ל, וכן ע"י התפילות שירות וזמירות עי"ז אשר לשלמה, נכנסי' לתוך האומות ויוצאי' שלמים.

והנה רז"ל במדרש ובהרבה מקומות (נדרים לב, ב) דרשו עיר (קהלת ט, יד), על גופו של אדם, וכמ"ש במדרש קהלת (קה"ר ט, ח) וכן ג"כ במדרש הנעלם (זוהר חדש) מדרש רות (ל"ד ע"ג), עיר קטנה זה הגוף וכו'. ולפי זה יפורש הכתוב על אדה"ר, וכמשז"ל במדרש (ב"ר יט, ט): והמה כאדם עברו ברית וכו' (הושע ו, ז). וזה כי ידוע מעלת אדה"ר קודם שחטא, איך היו כל הנשמות כלולים בו, וכיון שחטא קצתם נסתלקו ממנו, וקצתם נפלו בתוך הקליפות, וזהו איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, אותה העיר קטנה אשר היתה רבתי עם כלולה מנשמות הרבה. וכן ג"כ היתה כאלמנה שנסתלק ממנו ההוא זיהרא עלאה, ואז נאמר וינפש, וי שלא זכה כי אם לנפש כמ"ש בס' תורת נתן, וכבר אמרנו מ"ש כי מי שיש לו נפש בלבד הרי הוא כאלמנה, וזהו היתה כאלמנה, רבתי בגוים שהיה שולט על כל הקליפות, וכל הגוים כאין היו נגדו, וכפי משז"ל רבתי בדעות. אפשר לומר כי אז הדעת היה יותר גדול בהיותו למעלה, כמ"ש בס' הגלגולים ובמקומות אחרים, וכשחטא ירד הדעת למטה ותשש כחו כנקבה, ועי"ז מה שהיה בתחלה שרתי במדינות שולט על הגבורות ועל מדה"ד, עתה היתה למס ששולט עליו כח סטרא אחרא וכח היצה"ר, ולפעמים הנה הוא גובר עליו וצריך כמה דברים להמלט ממנו.

ואפשר כי כנגד זה אמרו בזוהר [חדש] שיר השירים (ד, ע"ב): ודא זהרא כד אשתלים איהו שיר, [אדון שר] רבון, י' שלימו דאשתלים מכלא וכו'. אפשר שבא לרמוז כי ע"י השיר הזה ישתלם ההוא זיהרא ואז יחזור לקדמותו להיות רבון ושליט כאשר בתחלה, וכן ג"כ יצא העולם מקללתו של נחש, ויהיה ה' רבון ושליט על עולמו, גם רבון ממנא על כל חיילין ומשריין דרגין דלתתא. וכל זה דרך רמז כי דבריו עמקו מאד מאד, ואפשר ג"כ שרמזו בסוף דברי הזוהר שהבאנו למעלה, בא יבא ברינה וכו' ז"ל: בשעתא דבנה שלמה בי מקדשא ואשתלים עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה, ישראל כלהו הוו זכאין ואסתלקו בכמה דרגין עלאין, כדין אסתלק כורסייא דיקרא בחדווא בכמה חדוון, בכמה עלויין, וכדין שיר השירים אשר לשלמה, סליקו בחדוה ונחיתו בחדוה, עלמין כלהו בחדוה וחבורא, בחדוא שיר לקב"ה, השירים לעילאין ותתאין, אשר לשלמה חבורא דעלמין כלהו בחדוא, למלכא דשלמא כלא דיליה עכ"ל. והנה ידוע מ"ש בס' הגלגולים בענין עמידת העולמות קודם חטאו של אדה"ר, ואחר החטא ירדו ממדרגתן, וכמו שנביא לשונו בסוף הספר בפ' השיבנו ה' אליך וכו'. ועתה אמר כי שיר השירים רומז לעליית העולמות כנז"ל, ובפרט כדין אסתלק כורסייא דיקרא וכו'. שהוא סוד כסא הכבוד שהוא עולם הבריאה שנסתלק ועלה למעלה, וזהו אשר לשלמה שלימו וחדוה בכלהו עלמין, וכמ"ש ג"כ בס' חסד לאברהם (מעין א' עין כל, נהר ט"ו): כי כשנבנה ב"ה היה העולם קרוב אל התיקון מחטא עון אדה"ר, ואפשר ג"כ כיון שה' צבאות, שר ורבון ושליט על ישראל, בכל מקום שנלך אנחנו עבדיו, וכמ"ש בהקדמה קדש ישראל לה' וכו'. מלבד מה שפירשנו כאן, ובפרט בפתיחת ר"י ור' נחמיה, אין איכה אלא לשון תוכחה, ובפ' ישיחו בי יושבי שער ומקומות אחרים. ואפשר עוד לומר איכה ישבה בדד התחתונה מן העליונה וכו'. וכנגד זה אמר שיר השירים ע"ד מ"ש בהקדמת התיקוני' על פ' שמע ישראל ז"ל: שיר א״ל, שיר משמאלא שיר דלויים, א״ל מימינא דכהניא, עמודא דאמצעיתא, ישראל כליל תרוייהו, חכמה נחית בימינא דכהנא, וביה הרוצה להחכים ידרים, אימא נחית בקדושה דליואי משמאלא, וביה הרוצה להעשיר יצפין עכ"ל. הנה שע"י השיר ימשיכו שפע ויורידו הארת אי' למטה במלכות, ועי"ז יתיחדו שניהם ויבנה ערי יהודה ואלקים יושיע ציון אכי"ר.

ב'

שיר השירים:
ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.
איכה:
בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה
כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים.

מתוך דברי הזוהר פ' משפטים (ח"ב קכ"ד ע"ב) על פ' הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג, כ). אשר נראה בבירור ענין הנשיקה מה היא, כי הנה הנשיקה בין אדם לחבירו הנה הוא מורה על חוזק האהבה שביניהם עד כי האוהב הנאמן יתלהב לשים פיו על פיו להודיע כי רוחו ונשמתו אליו יאסוף ונותנו במתנה, ואם לב חבירו ג"כ עליו באהבה עזה כמים הפנים לפנים, א' בא' יגשו בנשמתם ורוחם, כנחל שוטף יוסיפו הארה ואהבה זה בזה, יען כל א' מהם רוצה בקיומו של חבירו ולדבק נפשו בנפשו, עד כי יאמר עליהם במשל הדיוט, נפש א' בשתי גופים. אך אם הא' אוהב והב' שונא, וכל שכן אם שניהם שונאים זה לזה, על זה נאמר: ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז, ו). כי לא יחפוץ השונא להתדבק ברוחו של נושק, וגם לא שידבק נפש הנושק בו, ולכן דומות למרובות והנם למשא, ועתה מאהבת ישראל להב"ה אמרו לפניו ישקני מנשיקות פיהו. כמ"ש פירש"י ז"ל: מי יתן וישקני המלך שהשלום שלו וכו'. וכמ"ש ג"כ בזוהר פ' הנז', ובזה יהיה תקון לכמה דברים נאבדו מהם, והרגישו בחסרונם בפ' בכה תבכה בלילה, ובתחלה צריך להביא מ"ש במדרש (איכ"ר א, כג): בכה ומבכה אחרים עמה, בוכה ומבכה הקב"ה עמה, דכתיב: ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד (ישעיה כב, יב). בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה, דכתיב: הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג, ז). בוכה ומבכה שמים וארץ עמה, הה"ד שמש וירח קדרו (יואל ב, י). בכה בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, הה"ד ראיתי את ההרים וגו' (ירמיה ד, כד). בכה בוכה ומבכה שבעים אומות עמה. א"ר פנחס אותם שבעים פרים וכו'. בכה בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה, הה"ד ותשא כל העדה וכו' (במדבר יד, א). עכ"ל. והנה מצינו לרז"ל במדרש חזית (שהש"ר א, א) אמרו: ישקני מנשיקות פיהו היכן נאמרה, ר' חנינא בר פפא אמר בים נאמרה, המד"א: לסוסתי ברכבי פרעה (שה"ש א, ט). ר' יודא בר' סימון אמר בסיני נאמרה, שנאמר שיר השירים. שיר שאמרו אותו השרים השוררים, שנאמר: קדמו שרים אחר נוגנים (תהלים סח, כו). תני משום ר' נתן הב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנאמר שיר השירים אשר לשלמה. למלך שהשלום שלו. רבן גמליאל אמר מלאכי השרת אמרוהו, שיר שאמרוהו שרים של מעלה. ר' יוחנן אמר בסיני נאמרה, שנאמר ישקני מנשיקות פיהו. ר' מאיר אומר באהל מועד נאמרה וכו'. רבנין אמרין בבית העולמים נאמרה וכו' עכ"ל. ואפשר לפרש כי גם זה לעומת זה כיוונו ז"ל, היות זה תיקון לזה וכמו שנפרש, וזה כי הכתוב אומר בכה תבכה בלילה.

והכוונה על הגלות הדומה ללילה ואור חשך באהלי תורה, וכמשז"ל (קה"ר יב, א) על וחשכו הרואות בארובות (קהלת יב, ג). אתה מוצא כשגלו ישראל לבין א"ה לא היה א' מהם יכול לסבר תלמודו עכ"ל. והנה כאשר נדקדק אומרו 'אתה מוצא' מה היא מציאה זו וגם היכן נמצאת, ואפשר שמדייק הכתוב שאמר 'וחשכו הרואות בארובות' היה לו לומר וחשכו הרואות סתם למה לו להזכיר 'בארובות', ולמה הזכיר בלשון נקבה, גם למה אמר ארובות לשון רבים, ומה הם ארובות הללו, ואגב זה נדייק ג"כ במדרש אומרו 'לא היה א' מהם' וכו' היל"ל לא היו יכולים וכו'. והתירוץ לכל זה הוא כי מפני שאמר למעלה ובטלו הטוחנות כי מעטו אלו משניות גדולות כגון משנתו של ר' עקיבא וכו'. אשר אלו בטלו מפני שאין מי שיעסוק בהם, והנה בעת היות ישראל על אדמתם היה אור התורה מתגלה עליהם, ובפרט ע"י בית המקדש, כי מציון תצא תורה (מיכה ד, ב). ואוירא דארעא מחכים (ב"ב קנח, ב). וזה היה שלא ע"י מסך רק באור ישר, דמיון השמש המאיר לארץ באור בהיר ונתיב יושר, ובזמן הגלות חשך השמש בצאתו, והכוכבים שהם ישראל אספו נגהם, ואז נאמר (איכה ד, א): "תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות". ותחת היותם שרויים על אדמתם ומקבלי' אור תורתו ית', וראו כל בשר יחדיו, עתה לא נכרו בחוצות, ואעפ"י שבכל מקום שגלו שכינה עמהם, הנה הוא ע"י התלבשות השכינה בשר ההוא אשר תשלח פארותיה להתלבש שם, והוא דמיון האור הנכנס דרך ארובה, ויען כי נתפזרו ישראל בין אומות רבות, לזה יקראו האורות האלו הבאים בשם ארובות רבות, ומשם תצא תורה לכל ישראל בכל מקום שהם, והנה לעתיד לבא נאמר: וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס, ח). וכמ"ש בגמ' (חולין קמא, ב): זיל טרוף אקן כי היכי דלגבינהו. פי' דרך רמז כי השי"ת כנשר יעיר קנו זה קן צפור שמשם בן דוד בא, יפרוש כנפיו יקחהו, וכשיטרוף ויכה בידו על קן צפור זה אז ישאהו על אברתו, וזהו כי היכי דלגבינהו, ואז וכיונים אל ארובותיהם, ידאון נשרייא לקניהון, ודרך אותם הארובות יחזרו הניצוצות ויוכללו בשרשם ויאירו אור גדול כבתחלה, ותגלה ותראה מלכותו עלינו, וכמש"ה: וראו כל בשר יחדיו (ישעיה מ, ה).

ונחזור לענין, כי אמר הכתוב "וחשכו הרואות בארובות", פי' אפי' אותם העומדים כנגד ארובה ממש וצופים באורו ית' הנה עתה חשכו, וכל שכן העומדי' מן הצדדים, כי חשך משחור תארם, ואמר 'הרואות' לומר כי הנה הם בתאר נקבה, יען הנה הוא ע"י התלבשות השר כמ"ש, ועל זה אמר 'אתה מוצא', כלומר איני אומר מאומד ומשמועה או דרך נבואה, אלא אתה מוצא, הנה הוא דבר מצוי אצל כל א'. ולפי משז"ל (תדבא"ז ד'): כי לטובתם של ישראל נגזר עליהם שילמדו מתוך דוחק וכו'. כדי להשלים המירוק על חטאים. א"כ יצדק יפה לשון מציאה, ואמר בשעה [שגלו] ישראל לבין א"ה, שהיא א' קשה כשתים שגלו מא"י מקום הקדושה, ואוירא דארעא מחכים, וגם גלו לבין א"ה מקום טמאה ומפוזרים ומפורדים זה מזה, ולא היו יכולים להתכנס לאלפים ולרבבות, ברזל בברזל יחד, ולכן לא היה א' מהם יכול לסבור תלמודו, ועל זה בכו תבכה בלילה שהיא השעה שבה עיקר רינתה של תורה (שמו"ר מז, ה), ודמעתה על לחיה, הנה אז"ל (איכ"ר א, כה): על גבוריה, כד"א בשבט יכו על הלחי וכו' (מיכה ד, יד). אפשר לומר כי הכוונה על הגבורים בתורה, ועל העדרם בכו תבכה וכו', ונתן טעם לזה ואמר אין לה מנחם מכל אוהביה. כי בתחלה כשאדם לומד אז עליו נאמר: והיה ראשיתך מצער (איוב ח, ז). לשון צער, ומ"מ בהיותו גולה למקום תורה חביריו יקיימוה בידו, וכיון שהם בין האומות, א' גולה לצפון וא' גולה לדרום, אין מי שינחם את חבירו ויאיר עיניו בד"ת, ואם נפרש מנחם מלשון לך נחה את העם (שמות לב, לד). יפורש יפה. וא"כ כיון שכל א' נשאר במבוכתו, הנה זה גורם שלא נמצא הלכה ברורה, ונעשית תורה כשתי תורות. וזהו כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים. פי' כל אותם העוסקי' בתורה שהם רעיה, בגדו בה פי' בתורה, שלא הבינו אותה כראוי, ולכן היו לה לאויבים פירוש בשבילה, כי תחת היותם אוהבים זה לזה, ע"ד אהבה בסופה (קידושין ל, ב). נשארו אויבים, וזה ע"ד משז"ל (סנהדרין כד, א): לא' קראתי נועם זו תלמוד ירושלמי, ולא' קראתי חובלים זו תלמוד בבלי. וכן ג"כ אמרו (פסחים קיג, ב): שלשה שונאים זה את זה וכו' וי"א אף תלמידי חכמים שבבבל. והנה על העדר התורה כמ"ש אפשר שלזה אמרו בוכה ומבכה שמים וארץ עמה, שנאמר שמש ירח קדרו. בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, שנאמר ראיתי את ההרים וכו'. וזה כי ידוע מ"ש בזוהר פ' בראשית (בהקדמה דף ה' ע"א): כי ע"י חדושי התורה נעשים שמים חדשים וארץ חדשה, ועתה כי אין מי שיחדש ד"ת אדרבה עוסקי' בדברים בטלים, הנה נעשה מזה רקיעי תהו ובהו וחשך, וזהו ראיתי את הארץ והנה תהו וכו' (ירמיה ד, כג). ועל זה שמים וארץ בוכים וזהו בוכה ומבכה שמים וארץ. גם על זה אמרו בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, שהם הת"ח כמ"ש בס' הזוהר על פ' שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו, ב). וכן ג"כ אמרו בינוקא פ' שלח לך (זח"ג קס"ג ע"א): כל אילין טורי רישי מתיבתי אינון. וזה מלבד לפי פשוטו ג"כ, כי ע"י ביטול תורה כל העולם כלו בצער, וכמש"ה אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה). גם ע"י ביטול תורה נאמר ועצר את השמים וכו' (דברים יא, יז). אבל בהיות ישראל עוסקי' בתורה כראוי, הנה עליהם נאמר: והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע (דניאל יב, ג). פירוש כזהר אותו רקיע שנעשה ע"י קיום התורה ומצוותיה, אשר על זה נאמר: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וכו' (ישעיה סו, כב). כמ"ש בזוהר פ' בראשית. וכאשר ישמרו התורה כמ"ש אז ההרים והגבעות יפצחו רינה תמורת הבכיה שהיו בוכים כמ"ש בוכה ומבכה שמים וארץ. והנה זה נרמז בפ' ישקני מנשיקות פיהו וכו'. וכמו שפי' רש"י ז"ל: מי יתן וכו' עד וכן יעשה להבא. וז"ש בסיני נאמרה. כמו שבסיני כי כתבור בהרים וכו' (ירמיה מו, יח). כדי לקבל התורה (ילקוט שופטים ה, רמז מ"ז), כן יהיה תמיד על ידי עסק התורה, וזהו עיקר הרינה אשר יפצחו ההרים והגבעות, ויהיה פי' הכתוב כי בשמחה תצאו וכו' (ישעיה נה, יב). הוא נתינת טעם למ"ש כן יהיה דברי אשר יצא מפי וכו' שהם ד"ת שיוצאים מפיו ית', אעפ"י שעליהם נא' והיה ראשיתך מצער, מ"מ סוף דבר ואחריתך ישגא מאד, ויהפך אבלו לששון, וזהו כי בשמחה תצאו. כי אעפ"י שבהיותו נכנס בתחלה בגופה של הלכה, נכנס ונתקל בה, לסוף יוצא ואינו נתקל בה, וזהו כי בשמחה תצאו. וכן ג"כ ובשלום תובלון אעפ"י שבתחלה עליהם נאמר: את אויבים בשער (תהלים קכז, ה). מ"מ סוף דבר: את והב בסופה (במדבר כא, יד). אהבה בסופה (קידושין ל, ב). וזהו ובשלום תובלון. וכמשז"ל (ע"ד יבמות יד, ב): ללמדך שאהבה ושלום ביניהם. ואז ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה ולא יבכו, הן שנפרש כפשוטו, וגם אם נפרש על ת"ח השמחים על חדושי התורה ועל קיומי וביטול הסותרים דבריה, וכמ"ש (מס' נגעים יא, ז): חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. ואפשר שלזה רמזו ז"ל במדרש (שהש"ר א, ה): בפסוק ישקני וכו'. רבי נחמיה אמר שני חברים שהיו עסוקים בדבר הלכה זה אומר בית אב של הלכה וזה אומר בית אב של הלכה, אמר הב"ה משקיותהון (פי' מתנות כהונה: שקיותהון לשון תשוקה) על ידי. שהוא יחבר הד"ת וגם החברים והת"ח זה עם זה בשלום ואהבה וחבה, וזהו ישקני ידביקני, שאעקור הרים בשפתי הדומים לשחקים ששוחקים אבנים וטוחנים הרים ומדביקן זה לזה, וכן ג"כ ישקני יטהרני מטומאת ארץ העמים, ידביקני כד"א ידאון נשריא לקניהון. וכמו שאמרנו.

ובזהר [חדש] שיר השירים אמרו ז"ל דף ז' ע"ג: פתח ר' שמעון ואמר ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, אורייתא דבע"פ היא אמרת לגבי אורייתא דבכתב דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה דבכתב, בתר מתיקו דילה לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין וכו'. ע"ש כי מתוך דברי הזוהר כנז' נראה כי הפסוק הזה הוא מורה על התחברות תורה שבכתב עם תורה שבע"פ, והנה הכתוב אומר בכו תבכה בלילה. ואז"ל (סנהדרין קד, ב): על עסקי לילה. והנה מדת יום רמז לתורה שבכתב, ומדת לילה רמז לתורה שבע"פ, ובמלת בכו כו' אפשר ג"כ שהוא רמז לו' סדרי משנה, ועתה יאמר בכו תבכה בשביל מדת לילה שהיא תורה שבע"פ, ודמעתה שהם דמעות המרים בטבעם כמשאז"ל, והוא רמז למ"ש ג"כ כי בסבת העונות נאמר וימררו את חייהם בחומר בק"ו וכו' וכמ"ש (זח"ג רכ"ט ע"ב), והנה דמעתה הנז' הם על לחיה, כמשז"ל על גבוריה. שהם הגבורים בתורה שנאבדו ממנה, אין לה מנחם וכו' כמו שפי' לעיל. והנה כנגד זה אמר ישקני מנשיקות פיהו וכו'. והם דברי תורה שבע"פ לגבי תורה שבכתב, וכפי דברי הזוהר שאמרנו דאזיל בתר מתיקו דילה, שהוא למתק המים המרים הנז', וזה כי ידוע כי יש מים מתוקים, מים מרים, מים מלוחים, ולכל המימות הנז' נרמזו ד"ת, ואפשר שזהו אז"ל (ב"ק פב, א): אין מים אלא תורה בלשון שלילה, לרמוז כי הגם כי ד"ת מתוקים מדבש ונופת צופים, מ"מ דומים למרים בפי מי שאינו עוסק בהם כראוי, והנה אז"ל (שהש"ר ה, יד): כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז), זו תלמוד. וידוע כי מימי הים הם מלוחים ומרים, גם אמרו ז"ל (זח"א כ"ז ע"א): וימררו את חייהם בחומר בק"ו, ובלבנים בלבון ההלכה וכו'. גם על פסוק וילכו וכו' ולא מצאו מים (שמות טו, כב). אמרו אין מים אלא תורה. ואח"כ ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (שם כג). רמז לתורה שבע"פ שאין דני' הלכה עפ"י המשנה (רשב"ם ב"ב קל, ב ובנדה ז, ב), ואז ויורהו ה' עץ. שהוא תורה שבכתב, וכמ"ש בזוהר חדש ז"ל (פ' בשלח, מ"ח ע"ד): ויורהו ה' עץ דא תורה שבכתב, וישלך אל המים דא תורה שבע"פ עכ"ל. ובזה וימתקו המים. וז"ש במדרש (מכילתא בשלח א') על ויורהו ה' עץ: רשב"י אומר דבר מן התורה הראהו, שנא' ויורהו ה' עץ [וכתיב] ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך וכו' (משלי ד, ד). וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח) עכ"ל. אפשר שכוונת המדרש היא כמ"ש כי ע"י שהראהו דבר מן התורה, והביא לו ראיה ממנה עי"ז נתמתקו, ומביא ראיה ממ"ש יתמך דברי לבך. פי' יתמך דברי שהם דברי תורה שבכתב, יתמכו לבך שהיא תורה שבע"פ הנתונה בלבו של אדם, באופן שדברי תורה שבכתב הם המעמידים תורה שבע"פ, ומפני שאפשר לומר כי הגם שמעמידים אותה, היכן מצינו שיסיר מרירותה, לזה אמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואין לך מחזיק לתורה שבכתב יותר מתורה שבע"פ, ועתה אמר כי התורה שבכתב היא עץ חיים לתורה שבע"פ ועי"ז וימתקו המים. ועיין בתקוני הזהר (תקון כ' וכ"א) דף מ"ד ע"א: ויבאו מרתה וכו' עד וימתקו המים דא ה' בתראה. ועתה כדי למתק המים הנז' שהם דברי תורה שבע"פ, אמר ישקני וכו' כמ"ש דאזיל בתר מתיקו דילה, כי ע"י תורה שבכתב נתמתקו דברי תורה שבע"פ, ועי"ז כי טובים דודיך מיין, כמשז"ל (ע"ז לה, א): ערבים עלי דברי דודים יותר מד"ת. פי' כאשר ישקני מנשיקות פיהו תורה שבכתב כנז', אז נתמתקו ד"ת שבע"פ וניכרת מעלתם ביותר עד שערבי' עלי וחשובים יותר מד"ת. וז"ש בזוהר הנז': כי טובים, דליקו ונציצו דבוצינין עלאין וכל שרגין מתתקנן ודלקין ונהרין כדקא יאות, ודא איהו דודיך עכ"ל. והוא ע"ד שפי' במקום אחר בפ' תרומה (זח"ב קס"ו ע"א) על פ' כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג), דא אורייתא דבע"פ דאיהי נהירא מגו אורייתא דבכתב, ואמר שם: אצטריך שרגא לאתקנא נהורא, אצטריך נהורא לאנהרא. והוא רמז למ"ש כי תורה שבכתב [ושבע"פ] שניהם צריכים זה לזה, וזהו שאומר ג"כ במדרש (שהש"ר א, ב), נעשו דברי תורה קרובים זה לזה, מלשון או דודו וכו' (ויקרא כה, מט). פי' אעפ"י כי למראית העין נראים ד"ת שפלים בעיני האומות, מ"מ או דודו או בן דודו יגאלנו, על דרך מ"ש (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה, יז.): ד"ת עניים במקומן ועשירים במקום אחר. או השיגה ידו מצד עצמו ובמקומו מיניה וביה, דבר הלמד מעניינו, וכמ"ש ג"כ יגעת ומצאת (מגילה ו, ב), ובזה ונגאל. וע"י התחברות תורה שבכתב ושבעל פה יאירו אור גדול וכל רואיהם יכירו מעלת לומדיה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.

ובזוהר פ' ויקרא דף כ"ג ע"ב על פ' או הודע וכו'. מאן הודע ליה וכו' עד ומאן דקאים בפלגות ליליא, אורייתא מודעא ליה חוביה, ולא באורח דינא אלא כאמא דמודעא לבריה במלה רכיך וכו'. ואי תימא דוד מלכא דהוה קם בפלגות ליליא אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר ובעיא דינא, ובמה דעבר אתדן וכו'. עד דאתתקן כדקא יאות ואתענש עכ"ל. מכאן נראה כי להיות כי דוד חטא במדתו מדת לילה, לפיכך נענש ולא הועיל לו קימת חצות לילה, א"כ נוכל לומר כי להיות כי חטאו והפרידו תורה שבכתב מתורה שבע"פ, כי מאסו את תורת ה' ואמרת קדוש ישראל נאצו כמ"ש. ולכן אפי' בהיותם עוסקי' בתורה אחר חצות, התורה לא היה מודיע להם חובם, ועל כן בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה. וידוע כי תורה שבע"פ נקרא נער כמפורסם בזוהר (ח"א כ"ז ע"ב) במקומות רבים, וכן בגמ' (עירובין נג, ב): עלץ בנערה אהרנית וכו'. איכא דאמרי אשה ואיכא דאמרי מסכתא. ובעל נעוריה היא תורה שבכתב, וזהוא בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה כמ"ש, ואפשר לפרש לחיה מלשון לחות ונערות, כי עיקר לחות תורה שבע"פ הוא ע"י תורה שבכתב, וכד אסתלק מינה איהי יבשה כמבואר בזוהר. ועל סילוקה של תורה כמ"ש, אין לה מנחם מכל אוהביה פי' מכל אוהביה אין לה מנחם זה משיח כמ"ש למעלה, ופי' הענין כמ"ש בתקונים על פ' ויזכור כי בשר המה (תהלים עח, לט). כי בכל דור ודור הב"ה שולח ת"ח הראוי להיות משיח אם יזכו ישראל, וז"ל בתקונים (תקון ל') דף ע"ג ע"ב: נתיב תניינא, ורוח אלקי' מרחפת וכו'. מאי ורוח, אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא וכו', עד בההוא זמנא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, ודא איהו רוחא דמשיח, וי לון מאן דגרמין וכו' עד דאיהו רוח הקדש ואיהו רוח חכמה וכו' עכ"ל. וזה ג"כ ע"ד משאז"ל (סנהדרין צ"ד.): בקש הב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. ולזה אמר אעפ"י שיש לה לכ"י אוהבים רבים ות"ח העוסקי' בתורה וצדיקי' המגינים על הדור, מ"מ שום א' לא זכה להיות משיח ולנחם את ישראל, ובזה כל רעיה שהם האומות בגדו בה היו לה לאויבים, וזה להיות כמ"ש (סנהדרין קד, א) על רבתי בגוים, בכל מקום שהולכי' נעשים שרים לאדוניהם. יען הנה הם היושבי' ראשונה במלכות, וע"י יתרבה השפע עד אשר מהתמצית יש בו די והותר, וכמו שאירע בירידת יעקב למצרים, כי בזכותו פסק הרעב, וכל הארץ באו אל יוסף כי הוא המשביר, וכאשר מת יוסף וכל אחיו וכו' אז נעדר השפע, ולכן אמרו הבה נתחכמה לו וכו' (שמות א, י), וכאשר האריך בזה בס' חסד לאברהם (מעין א' עין כל, נהר י"א), וכן היה בגלותינו זה, כי מתחלה היו אוהבים הרומיים לישראל כי ע"י היו נוצחי' עפ"י הדין לשאר האומות, וכמ"ש בגמ' (ע"ז ח, ב): כ"ו קרבי עבדו רומאי עם יווני וכו'. עד [אינך] (פי' רש"י: נופך) וס"ת מי נעשה בסיס לחבירו וכו'. וכאשר חטאו הורקנוס וארסתובלוס (רש"י שה"ש ו, יב) התחילו לשעבדם, עד כי סוף דבר הגלום מארצם, ועתה אמר להיות כי בכו תבכה בלילה ואין לה מנחם כמ"ש, לכן כל רעיה שהם האומות בגדו בה היו לה לאויבים, ויאכלו את ישראל בכל פה, וע"ז נאמר תחת אשר לא עבדת וכו'. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וכו' (דברים כח, מז-מח). פי' שהאויב יבא ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ומבקש למודו ואינו מוצא וחוזר על ישראל, ולכן ונתן עול ברזל וכו'. עוד אמרו במדרש (איכ"ר א, כג) על פ' זה, אזכרה נגינתי בלילה (תהלים עז, ז), זוכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילות וכו'. אפשר לפרש על לילי החג, שאז היה שמחת בית השואבה שהיו משוררים בשירות ותשבחות, וזהו אזכרה נגינתי בלילה, ואז עם לבבי אשיחה שהוא הב"ה, צור לבבי וחלקי אלקי' לעולם (תהלים עג, כו), ואז ויחפש רוחי. פי' רה"ק, וכשאז"ל (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א, כב, ב): למה נק' שמחת השואבה, שמשם שואבים רה"ק. ועתה בכה תבכה בשביל אותה לילה, ואפשר שלזה רמזו ז"ל (סנהדרין קד, ב): שכל הבוכה בלילה מזלות וכוכבים בוכים עמו. וידוע כי בחג נדונים על המים (מס' ר"ה פ"א ב), ואז"ל (יומא כא, ב): כי במוצאי יו"ט אחרון של חג כל העם תולים עיניהם בעשן המערכה, נוטה כלפי מזרח וכו'. באופן כי כל מעשה כל ימות השנה והנהגתה היה ניכר בליל חג, ומעת חסרנו כל אלו הבוכה על אותה הלילה הנה כוכבים ומזלות בוכים עמו, יען גם הם אבדו השפע הניתן להם, וזהו ג"כ אין לה מנחם מכל אוהביה, יען העולם ומלואו לא נברא רק בשביל ישראל, והנה הם חפצים להטיב להם, ובעת שאינם יכולים להטיב בוכים עמהם, יען הנה הם לוקים כמותם, וכל רעיה שהם האומות בגדו בה וכו' כמ"ש, וזהו בוכה ומבכה שבעי' אומות עמה, ע' פרים וכו'. והנה ה' ממעון קדשו השגיח על ישראל לתקן אלו הבכיות בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, שהוא רמז לסודות התורה אשר ע"י ורוח אלקי' מרחפת על פני המים, זה רוחו של משיח, וכמ"ש בתיקוני' כנז', ועי"ז בכו לא תבכה ויהיה לה מנחם, כמ"ש ז"ל (ב"ר ל"ח, יד): כל מקום שנאמר אין - הות לה, אין לה מנחם והות לה, אנכי אנכי הוא מנחמכם. ע"ד משז"ל (ילקוט תהלים כז, רמז תש"ז): א"ר חמא בר חנינא אם התפלל אדם ולא נענה יחזור ויתפלל, שנא' קוה אל ה' וכו'. ולזה אמר אעפ"י שע"י התורה בכו תבכה בלילה כמ"ש, מ"מ ע"י שיעמיק אדם ויתמיד בתורה אז ושב ורפא לו, וזהו אנכי אנכי שני פעמים, רמז לתורה אנכי ה' אלקיך, הוא בדרך נסתר עלמא דאתכסיא הנק' הוא - מנחמכם, וזהו ישקני מנשיקות לשון רבים, וע"י הנשיקות ישאו ברכה מאת ה' וירד השפע בכל העולמות, וזהו כי טובים דודיך מיין, כמ"ש בזוהר [חדש] שיר השירים דף ו' ע"ד ז"ל: והאי כד אתער באתערו דאינון פנים, באינון נשיקין עלאין למהוי דביקו ברזא עלאה ולאשלמא ולמיזן כל עלמין ולמהוי כלהו בחדוה, כמד"א ישקני מנשיקות וכו' עכ"ל. הורה בפי' לכל מה שאמרנו, ואפשר שלזה רמז באומרו באהל מועד נאמרה. על דעתיה [דר' מאיר דאמר באהל מועד נאמרה] יוריד לנו האש ויקבל קרבנותיו, כי ע"י הקרבן היה מכיר בעשן המערכה באותיות פורחות ענין הפגם שעשה, ועי"ז היה עושה התקון שצריך, וגם עתה ישקני מנשיקות פיהו, וע"י תורתו יורה לנו לאמר זה הדרך נלך בה.

ואמרו בס' הזוהר וגם מהר"א גלאנטי (ס' קול בוכים ע"פ קומי רוני בלילה), פי' על עסקי לילה (סנהדרין קד, ב). שהיא השכינה בעת היחוד, עד לא קבילת עליה דכורא נק' ליל, ומדקבילת עלה דכורא נק' לילה (זח"ב ל"ח ע"ב). וא"כ מלת לילה נאמר על הנקבה כאשר קבלה מן הזכר, והנה בשער הנבואה ורוח הקדש פי' האר"י זלה"ה הרבה בחינות בענין הנבואה, קול מקול, קול מדבור, ודבור מקול, ודבור מדבור וכו'. וכמ"ש לקמן בעה"ו. הצד השוה שבהם כי רוח האלקי מתלבש ברוח המתנבא, ונעשה נשמה אליו והם כדמיון זכר ונקבה, פי' כי רוח הנביא בעצמו הוא כדמיון נקבה, ורוח האלקי המתלבש בו הוא הזכר, וא"כ יאמר הכתוב בכו תבכה בלילה על עסקי לילה, שבתחלה כאשר היה רוח הקדש דמיון הזכר שורה על המתנבא, ומתלבש בו כעין זכר עם נקבה, היה נק' לילה שהוא שם אל הנקבה בהיותה מתיחדת עם הזכר. ועתה אבד השם הזה ע"י סילוק רה"ק, והנה אז"ל במדרש על פ' בכו תבכה בלילה, זהו שאמר הכתוב היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וכו' (תהלים מב, ד). וקשה שהרי הכתוב אינו אומר כי אם בכו תבכה בלילה והיאך הוא מש"ה היתה לי דמעתי לחם יומם וכו'. אך זה יתורץ לפי דרכנו כאשר נקדים ג"כ משז"ל, כי ברוח הקדש יש בחינות רבות, יש מצד החסד, ויש מצד הגבורה, כמש"ה וירא ה' באהל בעמוד ענן (דברים לא, טו), וכיוצא מצד החסד, ומצד הגבורה נא' והיה בלבי כאש בוערת (ירמיה כ, ט), ועל שניהם נא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי (תהלים מב, ט). והנה כאשר נסתלקו שניהם נאמר היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, והנה המדרש הרגיש בכתוב אומרו בכו תבכה בלילה שהוא על סלוק רה"ק מצד הדין, ואם זה בלבד נסתלק כנראה מפשט הכתוב למה תבכה, הלא עדיין נשאר מדת החסד שהיא גדולה ממנה, לזה הביא פ' היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וכו'. ששניהם נסתלקו הן בחי' החסד וגם מצד הדין, ולפי זה יהיה פי' הכתוב בכו תבכה בלילה כי אפי' בחינת לילה נסתלקה וכל שכן מדת יום, וז"ש במדרש (איכ"ר א, כב): וכל אילין לא אעלית אל לבי, ואימת אעלית ללבי, באמר אלי כל היום איה אלקיך. יען נסתלק מכל וכל בעוה"ר. וזהו ג"כ שמביא במדרש אח"כ אזכרה נגינתי בלילה שהוא רמז לרוח הקדש, וכמו שמסיים הכתוב עם לבבי אשיחה רמז אליו ית', צור לבבי וחלקי, וכן ג"כ ויחפש רוחי שהוא רה"ק כנז', ועתה בכו תבכה על עסקי לילה, ולכן כנגד זה בא שהע"ה ואמר ישקני מנשיקות פיהו וישפיע על כ"י רוח הקדש, וזה ע"ד משז"ל (שהש"ר א, ה): יוציא לי קול על הנשיקה ע"כ. פי' יוציא לי קול חדש שהוא רה"ק, קול מקול כמ"ש, וזה ע"י הנשיקות, וזהו ג"כ שאמרו ישקני ידביקני, כאדם שהוא משיק וכו'. שהוא לאדבקא רוחא ברוחא. גם מ"ש יזיינני כי ע"י רוח הקדש האדם מתגבר, וכמש"ה ורוח לבשה וכו' (דה"א יב, יט). ותרגם יונתן: ורוח גבורה. וזהו ג"כ שאמרו (שהש"ר א, א): ישקני ישרי עלינו רוח הקדש ונאמר לפניו שירות הרבה. וזה תמורת הבכיה אשר עליה נא' בכו תבכה בלילה על סלוק רוח הקדש כמ"ש. ולהבין הדבר על בוריו נפרש ג"כ מ"ש למעלה, תני משום ר' נתן הב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנא' שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו עכ"ל. וצריך לדקדק מה הוא כבוד גדולתו ית', ואיך יצדק כינוי זה עם מ"ש אח"כ מלך שהשלום שלו, ולזה צריך להביא מ"ש האר"י זלה"ה בענין הנבואה ורה"ק ז"ל (שער רה"ק, ב' ע"ב): וז"ס בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז ג), שאין שום השגה לשום נביא וחוזה אלא על ידי נוקבא דז"א כנז' בתקוני' [תיקון י"ח ל"א ע"ב]. ועיקר הנבואה בנצח והוד וכו'. ואח"כ אמר וכל הנביאים משם מתנבאי', מב' פרקין תתאין דאי' בהיותם מתלבשים תוך נה"י דזעי'. והנה נמצא כי הנביאי' מושכים נבואתם מנה"י דזעי' עצמו ע"י נוק' דזעי' דיתבא תמן, ומשם נמשכת להם נבואתם, ואמנם יש נביאים שאינם מושכי' נבואתם מנה"י דזעיר עצמו אלא מפרצוף נוק' דזעי' לחוד היושבת כנגדם, ויש בהם י' ספירות גמורות, וב' בחי' אלו נק' אספקלריא מאירה ושאינה מאירה כנז' בתקון ל' (ע"ח). והאריך לבאר אספקלריא המאירה ושאינה מאירה ע"ש. ואח"כ אמר: והנה ג"כ בזעי' עצמו יש בו ב' בחי' אלו, כי כשיונקי' מצד הפנים של נ"ה שלו שהם חסדים כנודע, אז נק' אספקלריא המאירה, וכאשר יונקי' מן האחוריים נק' אספקלריא שאינה מאירה, כי הם גבורות עכ"ל. גם ביאר ואמר אח"כ כי הנבואה מצד ז"א, ורוח הקדש הוא מנוק', אך ג"כ יש בהם ג"כ שנק' נביאים, הכלל העולה מדבריו שכל הנביאי' הוא ע"י התלבשות נה"י דבינה בז"א, וזה ע"י המלכות נוק', ויש שאינם מושכים נבואתם רק מצד המלכות ונק' רה"ק. והנה הנבואה שהיא מצד המלכות הנק' רה"ק הנה היא מדת לילה, והנבואה שהיא מצד ז"א הנה היא מדת יום, ובפרט אותם שהם מהפנים מצד החסדים, והעולה על כולם מרע"ה שהוא מתרין פרקין קדמאין דנ"ה דז"א מצד הפנים יקרא יומם, והטעם כמ"ש במ"א, כי התלבשות הבינה בז"א הוא ע"י החסד, וכמ"ש יומא דכולהו יומי, וכנר' מפי' מאמר מבראשית, וזה נ"ל שארז"ל (שמו"ר כ"ח, א): בשעה שעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לפגוע בו, עשה בו הב"ה קלסתרין של משה דומה לאברהם וכו' עכ"ל. וצ"ל מ"ש עשה בו היל"ל צר קלסתר פניו וכיוצא. אבל עם מ"ש יפורש יפה, כי להיות נבואת משה מצד הפנים מתרין פרקין קדמאין, והוא ע"י הבינה אשר הנה היא מתלבשת בז"א ע"י החסד וזהו עשה בו, אם שנפרש הב"ה בז"א או בבינה, קלסתרין פניו של משה שהיא הנבואה והקול והדבור שנתלבש בו, וזהו קלסתרין פניו, ע"ד חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א), דומה לאברהם שהוא מצד החסד, וזהו שמסיים המדרש: הוי ומשה עלה אל האלקי'. אם שנפרש אותו באי' או במלכות, אבל יותר יצדק בבינה שהיא האלקי' בה"א הידיעה, ויקרא ה' (ז"א) מן ההר, בזכות ההר זה אברהם וכו'.

והנה השכינה נקראת כבוד, וכמשז"ל (זח"א ל"ט ע"ב) ובפרט על פ' למען יזמרך כבוד (תהלים ל, יג). וז"ש הב"ה אם נפרש אותו באי' או בז"א, אבל כאן יצדק יותר בז"א, בכבוד גדולתו בהיותו מתלבש בשכינה הנק' כבוד, ע"י גדולתו שהיא מדת החסד, ואמר עשה שהשירה הזאת הנה היא מצד החסד כמ"ש, והארכנו בזה בפ' הקודם, וזהו שאז"ל שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו. פי' למלך ז"א, שהשלום יסוד שלו, וידוע כי ע"י החסד נעשה היסוד, וכן אמרו ג"כ אברהם אב"ר מ"ה, והנה לפי מ"ש במדרש: הב"ה בכבוד גדולתו אמרה. צריך לפרש מהו שאמר הב"ה ישקני מנשיקות פיהו וכו'. והוא להלהיב נפש הצדיק לעסוק בתורה ובמצוות בכוונות הראויות, סוד ה' ליריאיו, אז עושה זווג למעלה ומייחד אורות עליונים עד כי יתלבש בו קולו ית', וכמ"ש על פסוק משה ידבר והאלקי' יעננו בקול (שמות יט, יט), וזהו ישקני מנשיקות פיהו כמ"ש, שהוא דבקות רוחא ברוחא, ופי' ואמר כי טובים דודיך מיין, פי' יותר טובים ומאירים הכוונות והיחודים הנק' דודים יותר מיינה של תורה, וכמ"ש ג"כ האר"י ז"ל, וע"י מה שישקני הב"ה בכבוד גדולתו כמ"ש, יתוקן מ"ש בוכה ומבכה הב"ה עמה, וזה כי ידוע מהות הבכיה כמו שפירש מהר"ם אלשיך ושאר מפרשים ז"ל, היותם המתקת הדינים, אך מ"מ ע"י הדמעות יורד הדין ועושה איזה פעולה, וכנראה מטבע הדמעות, והנה לסבת הגלות והחרבן וסילוק רה"ק כמ"ש והעדר היחודים, על זה מדת לילה בוכה ומורידה דמעות על ישראל, ובזה באים יסורים עליהם, וכמ"ש בכוונת ק"ש, ועי"ז נמתק הדין וזהו בוכה, ולהיות שאין מי שיעלה נשמתו ליחד למעלה, לזה גם מבכה הב"ה עמה, שהיא רוצה להמשיך שפע מלמעלה ואינה מושכת אלא מצד הגבורות, על דרך משז"ל (ברכות נט, א): מוריד שתי דמעות לים. וזהו בוכה ומבכה הב"ה עמה, ומביא ראיה לזה שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וכו' (ישעיה כב, יב). לכאורה נראה דיותר טוב היל"ל פסוק במסתרים תבכה נפשי (ירמיה יג, יז). יען הוא דבר יותר תמיד כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה על פ' זה בשער מהות והנהגה (פרדס שער ח פרק יב), מאמר מס' חגיגה (ה, ב) שאמרו שם: מקום יש לו להב"ה ומסתרים שמו ושם בוכה. ופי' ז"ל: שמשם בא עיקר התעוררות הדין והבכיה, גם מאמר מוריד שתי דמעות, מלת מוריד נראה שרומזת לזה שהב"ה [כב"יכול] ז"א מוריד מלמעלה ממנו שתי דמעות וכו', אבל כאשר נדייק פי' בכה תבכה בלילה לפי דרך זה נר' שיפה הביא ראיה מפ' ויקרא ה' ביום ההוא וכו'. וזה שהכתוב אומר בכו בוא"ו, פי' כב"יכול בכו הז"א הנקרא ו', תבכה בלילה מוריד הדמעות בתוך מדת לילה, פי' בפנימיותה, ועכ"ז לא נמתק הדין בחצוניות, רק ודמעתה על לחיה מבחוץ, ופי' הטעם הוא מפני כי אין לה מנחם מכל אוהביה, שהם שני היכלות, היכל אהבה רבה שחרית, ואהבה זוטא ערבית, ובהם יש יחוד ק"ש כמפורסם, ואילו היו כל ישראל עושים יחוד כראוי ומעלים נשמתם בסוד מ"נ מיד היה בא המשיח, ולהיות שאינם מיחדים לזה אין לה מנחם זה מלך המשיח, וכמו שאז"ל על פ' כי רחק ממני מנחם וכו' (איכה א, טז). ועתה אין לה מנחם כנז"ל מכל היכלות אהבה כמ"ש, ולכן כל רעיה שהם האומות, בגדו בה היו לה לאויבים, גלתה יהודה וכו'. כי כמעט כל הצרות באים מזה, וכמ"ש האר"י זלה"ה בכוונת ק"ש, ולזה כיון שהדין והבכיה הוא מבפנים ובחוץ, וכמ"ש ג"כ במדרש (פתיחתא דחכימי ז'): ואנו ואבלו וכו' (ישעיה ג, כו). אנינה מבפנים ואבילה מבחוץ. א"כ יפה הביא ראיה מפסוק ויקרא ה' ביום ההוא וכו' המורה על השפעת הדין בכל העולמות, וכמו שפי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה בפי' מאמר שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה, רמז רצ"ב): שאני חרבן בית המקדש שאפילו מלאכי השרת בכו וכו'. ע"ש בס' הפרדס (שער ח', פרק יב). ועל זה אמרו ג"כ במדרש: בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה. והטעם הוא מפני כי אין מי שייחד למעלה, וכמו שפי' מהר"א גלאנטי (ס' קול בוכים) על פ' דבק לשון יונק (איכה ד, ד). שעלה מטטרו"ן תת"ק רקיעין ונתן קולו וירד הב"ה ובכה עמו, וזהו בוכה ומבכה הב"ה עמה, בוכה מלאכי השרת עמה. והנה לתקון כל זה אמרו במדרש: רבן גמליאל אומר מלאכי השרת אמרוהו, על דעתיה דרבן גמליאל דאמר מלאכי השרת אמרוהו יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו עכ"ל. ותמורת הדין שהוא משפיע ע"י הבכיה ישפיע לנו מרוחו הטהור וישקני מנשיקות פיהו וכו' הנעשות ע"י העלאת מ"נ והיות ישראל מיחדים למעלה, כי כאשר יעשו ישראל יחודים למעלה ויקיימו מאמרו ית', ישקני מנשיקות וכו' כמ"ש, אז יתיחדו ההיכלות זה בזה, אהבת עולם ואהבה רבה, וכמו שאמרו בהיכלות דפקודי (זח"ב רנ"ו ע"ב), ועל אותה שעה נאמר בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כה, ח). בין מבפנים בין מבחוץ במהרה בימינו וכן יהי רצון אכי"ר.

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה