אור ברסלב
רפואה למכה שיר השירים - פרק ב › יב

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

שיר השירים - פרק ב · יב

יא

(שה"ש ב, יב):
הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע
וקול התור נשמע בארצנו.
(איכה ב, ה):
היה אדנ"י כאויב בלע ישראל בלע כל ארמנותיה
שחת מבצריו וירב בבת יהודה תאניה ואניה.

הנצנים וכו' זהו על דרך משאז"ל בראשית רבה (עה, א): ר' שמעון בר יונה אומר עתה אקום (תהלים יב, ו). כל זמן שהיא מוכפשת באפר כב-יכול, אלא לכשיגיע אותו היום שכתוב בו: התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נב, ב). באותה שעה הס כל בשר מפני ה' (זכריה ב, יז). למה כי נעור ממעון קדשו עכ"ל. ובאותה שעה אז הנצנים נראו בארץ כמ"ש במדרש שמות (טו, א): מיד גילו הצדיקים את ראשן שהיה מכוסה. והטעם כי בעוד שישראל בגלות גם השכינה אינה מראה פעולותיה ע"י ישראל, והנה היא שוכנת לעפר ובזה נראה להם כאויב כמ"ש הכתוב: למה תהיה כאיש נדהם (ירמיה יד, ט). וכן הוא אומר (ישעיה סג, י): והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהי להם לאויב. לא אמר ויהי להם אויב ח"ו אלא לאויב. והוא ע"ד הכתוב שאומר היה אדנ"י כאויב. והצדיקים מקיימים בעצמם (יבמות קכא, א): אם באו לך רשעים כוף את ראשך. וזה מפני כמה טעמים, אם מכח השבועה שכבר השביע הב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות, וגם מפני שהם מקיימים מעצמם דיו לעבד להיות כרבו, וכאשר יגיע אותו היום וכו'. אז התנערי מעפר וכו'. גם הצדיקים יקומו עמה ובמקום שבתחלה בלע ישראל בלע כל ארמנותיה ונבלעו בין האומות, עתה עת הזמיר הגיע, הגיע זמן של אדום לזמר וליחתך ובמקום שבתחלה וירב בבת יהודה תאניה ואניה עתה לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך רק וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהלה, וזהו קול הזמיר הגיע, הגיע זמנה של שירה להאמר, ונודה לך שיר חדש ואז קול התור נשמע בארצנו, כל זה אפשר לומר לפי פשוטי הדברים. אי נמי נוכל לומר היה אדנ"י כאויב ע"ד משאז"ל (רש"י) על פ' ותאמרו בשנאת ה' אותנו (דברים א, כז). והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחימך מה דבלבך עלך ע"כ. וכן ג"כ היה אדנ"י אצלכם כאויב ובזה בלע ישראל בלע כל ארמנותיה פי' מעצמו, וז"ש בִלע ואינו אומר בַלע, והוא כמו נבלע, וכמ"ש היה בענין המרגלי' שאמר שהם בעצמם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרים ובחרו להם הגלות, וגם הוא בעצמו שחת מבצריו שהם העננים אשר שם ה' עליהם למבצר נשגב מאויבים, פרצו ויעברו ויעפילו לעלות אל ראש ההר ובזה וירב בבת יהודה תאניה ואניה כמשאז"ל (רש"י שמות א, כ): הרבה תאניה וכו'. והוא פועל יוצא לעתיד כמשאז"ל (סנהדרין קד, ב): אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות. כאשר כן היה בעוה"ר. והנה כנגד זה אמר הנצנים נראו בארץ. ואז"ל (שמו"ר טו, א): אלו הם שבטו של לוי שהיו צדיקים כלם. וזכותם הגינו עליהם. גם אמרו במדרש (שהש"ר ב, כז): הניצנים נראו בארץ, הנצוחות נראו בארץ, אלו הנשיאים, שנאמר: ונשיא א' נשיא א' (במדבר לד, יח). ועת הזמיר הגיע הגיע זמנה של ערלה שתזמר, הגיע זמנה של כנעניים שיזמרו, הגיע זמנה של א"י להחלק שנאמר: לאלה תחלק הארץ (במדבר כו, נג). והכוונה נ"ל כמ"ש בזוהר מגלת איכה (דף נ"ג ט"ד) ז"ל: לית אנת דכיר כד קאימנא לגבך בטורא דסיני, שלימין שיתין רבוא וקבילו לך עלייהו, ואתעטרנא לך בהו יתיר מכל עממיא, והוינא אזלין אבתרך בכל רעותך, וההיא שפחה קטלא בהו לאלפין ולרבבן ולא אשגחנא, ואתאבידו כלהו במדברא ושבקינן לון תמן, ואעילנא בבניהון ענפין זעירין לקיימא קמך בארעא דא, וגדילנא לון לקיימא קמך בגין רעותך עכ"ל. וכוונתו בקיצור כמ"ש המקובלים ז"ל, כי אלולי חטאו היו מקדשי' טומאת המדבר והיתה קדושתו קדושת עולם כמו שעתיד להיות, וכמ"ש בפ' אני חבצלת השרון (פ' א). אבל לא זכו מפני עון מעשה העגל וי' נסיונות וכו' וע"כ שלטה בהם הקליפה, ואת בניהם הקים תחתם אשר עליהם נאמר: ותשא כל העדה (במדבר יד, א). אשר היו ראויים לביאת הארץ אשר היו מאותה הבחי', כמ"ש עליהם משה: ואתם הדבקי' בה' אלקיכם (דברים ד, ד). וכמו שהאריך בס' אוצרות חיים. וזהו אעפ"י שהיה ה' כאויב עם דור המדבר, מ"מ הניצנים נראו בארץ אלו הנשיאים אשר בכחם היה לנצח הקליפה, ובפרט אלעזר הכהן ויהושע בן נון, גם הנשיאים בעצמם דשילחותייהו דאבות העולם קא עבדי כמ"ש מהרמ"ע זצ"ל בחיקור דין פ' כ"ח. ועי"ז נראו בארץ, כי בתחלה בלע ישראל וכיון שהיו מראים להם התגרים מפרי הארץ מיד היו מתים, עתה נראו ונתקיימו בארץ. עת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה שתזמר כמ"ש: ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב). ועי"ז הגיע זמנם של כנעניים שיזמרו כי ע"י המילה זכו ליכנס לארץ, וכמ"ש במדרש (ב"ר מו, ט): א"ל יהושע מה אתם סוברים שאתם נכנסים לארץ ערלים, כך אמר הב"ה לאברהם: ונתתי לך ולזרעך אחריך (בראשית יז, ח). על מנת ואתה את בריתי תשמור. והעיקר הוא כיון שלא ניתנה ארץ ישראל ביד הכנעניים אלא על דרך קליפה קדמה לפרי א"כ היה צריך שיקשטו עצמן ויסירו הערלה מהם תחלה ואח"כ תתקשט הארץ ועי"ז אעפ"י שבלע ישראל בלע כל ארמנותיה, עת הזמיר הגיע להעביר גלולים מן הארץ במקום שנאמר: וירב בבת יהודה תאניה ואניה נאמר וקול התור נשמע בארצנו. אשר לפי דרכנו ארז"ל (שהש"ר ב, כז): אמר ר' יוחנן קול תייר טוב נשמע בארצנו, זה קולו של יהושע בשעה שאמר: עברו בקרב המחנה (יהושע א, יא). והכוונה נ"ל שאעפ"י שהוקבע להם בכיה לדורות כמ"ש, ע"י זכותו של יהושע ארוכה אתייהיב להון ונכנסו בארץ. וכמשז"ל (בספרי) על פ' כי הוא יעבור והוא ינחיל (דברים ג, כח). אם הוא יעבור הוא ינחיל. וכן בענין העי אמרו לו: קום לך (יהושע ז, י). ואז"ל (ילקוט יהושע רמז י"ז) קם לך. לא [כך] אמר משה כי הוא וכו', אם יעבור עוברים ואם לאו אין עוברים וכו'. הנה כי זכותו של יהושע הכניסם לארץ, והוא על דרך שנפרש. ואמנם אומרו זה קולו של יהושע בשעה שאמר עברו בקרב המחנה. זה יובן כמ"ש במדרש ילקוט (יהושע רמז ז') וז"ל: וכי צדה היתה צריכה להם וכו' אלא כך אמר להם עשו תשובה כדי שתכנסו לארץ. וזהו וקול התור נשמע ששמעו לדבריו ועשו תשובה ועי"ז זכו לירש את ארצנו, וא"כ אעפ"י כי וירב בבת יהודה תאניה ואניה הנה נתקבלה תשובתם ושמע ה' את תפלתם, ראה את דמעתם והנחיל להם את ארצם. והטעם שיהושע הכניסם לארץ הוא כי כל הדור ההוא היו מבחינת יהושע והוא היה עיקר, וכמ"ש בס' אוצרות חיים ז"ל בזוהר פרשת בראשית ביארו דבניהם היו מסטרא דיהושע דאיהו סיהרא שהוא רמז ברחל, נוק' דזעיר, והיא הנקראת ארץ ישראל ולכן נכנסו שם עכ"ל. והוא מבואר לפי מה שאמרנו. ולפי הדרך שאמרנו היה אדנ"י כאויב שאנחנו חשבנוהו לאויב הגם כי הוא אוהב אותנו אפשר לפרש אותו על ביטול תורה כי ע"י ביטול תורה אז"ל (רש"י) על ואם לא תשמעו (ויקרא כו, יד). להיות עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים. וממלת 'לו' דקדקו זה היודע רבונו ומתכוין למרוד בו עכ"ל. ואין לך אויב גדול מזה, והנה אז"ל (תורת כהנים שם טו): כי מזה נמשך ז' גופי עבירות, הראשונה גוררת השניה וכן עד השביעית, לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעיקר. וזהו היה אדנ"י כאויב אצלו יען הנה הוא יודעו ומתכוין למרוד בו, ובזה 'בלע ישראל' כיון שהגיע בכלל היותו כופר בעיקר כי אז העושה זו לא יקרא עוד שמו ישראל, הוא בכלל המינין והמסורות וכו' וזהו בלע ישראל. גם בלע כל ארמנותיה שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות כיון שהוא מונע את אחרים יבא לכלל מ"ש באחז, שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות למען לא ילמדו וכמשז"ל (ויק"ר יא, ז). וע"י זה שחת מבצריו כי נתבטלו אלין נטורי קרתא והסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, וכשאין הקול קול יעקב אז ח"ו הידים ידי עשו, וירב בבת יהודה תאניה ואניה. ואמר 'בבת יהודה' יען אליהם יש סגולת הדבור כמ"ש הרבה פעמים (לעיל א, ג ועוד בשם ס' חסד לאברהם עין יעקב נהר י"ג).

אי נמי וירב בבת יהודה תאניה ואניה כי ע"י התורה אשר כל נתיבותיה שלום ישפטו צדק בין אדם לחבירו, אך אם תחסר התורה ח"ו אז יתרבו המחלוקות ח"ו וכל דאלים גבר ומי שירצה להונות את חבירו יעלה בידו וזהו וירב בבת יהודה 'תאניה' שהוא מלשון: כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד, ד). וגם 'ואניה' שהוא מלשון אונאה. וכנגד זה אמר הנצנים נראו בארץ ע"ד מ"ש מהר"ש אלקבץ כי באומרו 'נראו' רמז כי היה דבר נסתר ונתגלה מחדש, וכן הוא כי כל מה שלומד האדם בעה"ז ידע טרם בואו עכ"ל. וא"כ כיון ששרשי נשמותיהם של ישראל ממקום הקדש באו וכבר למדו תורה א"כ לא ימנע מהם דרכי התשובה ויעסקו בתורה לשמה ועי"ז יתוקנו כל הדברים ותכנס בלבם אהבת ה' וקרא להם שם חדש אשר בשם ישראל יכונה ועי"ז עת הזמיר הגיע לעסוק בדברי תורה, זמר בכל יום זמר בכל יום (סנהדרין צט, ב). ואמר 'הגיע' לשון עבר, כי לרוב קדושת האיש הישראלי אין צריך הכנה לזה רק בכל יום ובכל עת הנה הוא לו עת דודים לקרבה אל התורה ולעסוק בה ועי"ז וקול התור נשמע בארצנו שהם ד"ת אשר ע"י הארץ הנשמה תעבד ונבנו החרבות, ובמקום שנאמר וירב בבת יהודה וכו' עתה ע"י התורה יזכו לה' קולות וישמע בערי יהודה קול ששון וקול שמחה וכו' אכי"ר.

ומהר"ם אלשיך (בס' שושנת העמקים) פי' ז"ל: ראו נא איך ממהר האלקים לעשות הדבר, כי הלא מאז טרם בא הקץ הקדים להצמיח הגואלים כי הנצנים כבר נראו בארץ על דרך הכתוב לעיל עכ"ל. ולעיל פי' על ענין המשיחים ואליהו ע"ש. [הנה הנצנים הם שני המשיחים כבר נראו בארץ, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. והוא מאמר תנא דבי אליהו [רבה] (פ' יח): אותו הנער שהחייתי משיח בן אפרים הוא, ורמז רמזתי לעולם שאני אבא תחלה ואח"כ יבא הוא. ובזה יובן אצלי מאמר רז"ל (פדר"א פ"י): שאמר יונה ללויתן, אני עתיד לחלקך לצדיקים לעתיד לבא. שהנה ראוי לדעת למה זה יתחלק על ידו מעל יד זולתו, שיאמר על זה: אשר נדרתי אשלמה (יונה ב, י). אך הוא כי יונה הוא הנער שהחיה אליהו, והוא משיח בן אפרים וכבר נראה בארץ, וכן משיח בן דוד נראה בעת החרבן, כמאמרם ז"ל באיכה רבתי (א, נא): שנולד בעת החורבן ואחר ימים שנראה נתכסה. וזהו נראה בארץ, הנה כי אין כל חדש וכו']. ולפי דרך זה אפשר לפרש הכתוב כפשוטו, הגם כי היה ה' כאויב וכו' כבר הקדים רפואה למכה והנצנים נראו בארץ שהם הגואלים כמ"ש, ואין לך רפואה גדולה מזו, ולפי דרך זה נפרש פ' היה אדנ"י וכו' גם על הגליות שעברו כמ"ש במדרש (שהש"ר ב, כה): הנצנים נראו בארץ, הנצוחות נראו בארץ, זה משה ואהרן שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים (שמות יב, א). עת הזמיר הגיע, הגיע זמנן של ישראל להגאל, הגיע זמנן של מצרים שיזמרו, הגיע זמן ע"ז שלהם שתעקר שנאמר: ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב). הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו, שנ' ויבקעו המים. הגיע זמן של שירה שתאמר שנאמר: אז ישיר משה (שמות טו, א). עכ"ל. ופירוש הכתוב בגלות מצרים היה אדנ"י כאויב לא אויב ממש אלא כאויב להכניסם בכור הברזל תחת אדונים קשים, פרעה מלך קשה ומצרים אומה קשה, ונתן רשות להם לשלוט בישראל, וימררו את חייהם, ואז בלע ישראל כי נבלעו ביניהם עד כי הכניסום בעמקי הקליפות ואז חיים בלעום, וזהו בלע ישראל, וזה מפני כי בלע כל ארמנותיה שבטלו מהם תלמוד שהיה להם במצרים ולכן שלטו בהם, וראיה לדבר כי שבט לוי שהיו עוסקים בתורה לא נגזר עליהם השעבוד וזהו בלע כל ארמנותיה, וזה גרם ג"כ כי שחת מבצריו למען יבנו אותם ישראל וזהו ויבן ערי מסכנות את פתום ואת רעמסס (שמות א, יא). כי בנויות היו מתחלה רק שסתרו על מנת לבנות ולחזק אותם לאוצר. וגם 'שחת מבצריו' לפי האמת, כי פי תהום בולעו ולא נתקיימה בידם, ובזה וירב בבת יהודה תאניה ואניה כמ"ש ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו (שמות ב, כג). וכנגד זה אמר הנצנים, הנצוחות נראו בארץ. ועל דרך האמת נפרש מה ר"ל בכל א' וא', הנצוחות נראו בארץ זה משה ואהרן שנראו בארץ מצרים, כמ"ש ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים (שמות יב, א). ועי"ז נפל פחדם על פרעה ועל כל מצרים, וכמ"ש הכתוב: גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (שמות יא, ג). וא"כ אעפ"י שבלע ישראל, ע"י משה ואהרן שנראו בארץ פסק מהם השעבוד.

אי נמי היה אדנ"י כאויב בלע ישראל, אפשר לומר כמו שהאויב היה מבקש תחבולות כדי לאבד את ישראל ח"ו, כן לב הב"ה להצילם, וכמשאז"ל (שמו"ר א, יא) על וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א, יב). וזהו היה אדנ"י כאויב. וכמו שהאויב נתיעץ לאבדם במים והיה מביא תינוקות כדי לדעת היכן תנוקות של ישראל נתונים, כן הב"ה חשב להצילם, ואז"ל (שמו"ר א, יב): שהיו נבלעים בקרקע. וזהו היה אדנ"י כאויב כמ"ש, וזה ע"י מה שבלע ישראל והיו נבלעים תחת הקרקע. ועתה אומר הנצנים אלו משה ואהרן, נראו בארץ ולא הוצרכו להבלע בקרקע, והטעם שהוצרכו להבלע בקרקע, למען יטהרו מחלאת טמאתם, גם להיות כי עדיין לא הטהרו ולא נצרפו כראוי הוצרכו להתעלם מן העין כדי להנצל, אבל משה ואהרן לא הוצרכו לכך רק אדרבא היה כח בידם להכניע הקליפה בעל כרחה כאשר כן עשו אח"כ והוציאו בני ישראל משם, וזהו הנצנים נראו בארץ. עת הזמיר הגיע, הגיע זמנן של ישראל להגאל וכו'. דקדק מלת 'זמיר' שיש בו הרבה פירושי', מלשון זמורה ומלשון זמר ומלשון כריתה, וכמו שמפרש הגיע זמנן של ישראל להגאל ועי"ז גפן ממצרים תסיע, וכיון שהגיע זמנן להגאל הגם כי בלע ישראל מוכרח הוא שיצאו משם ואפילו לא הגיע הזמן, גם עינינו ראו כי הקליפה נתחזקה בעוה"ר מ"מ לא תהיה אחרית לרע כי הגיע זמנה של ערלה שתזמר, ולפי דרכו רמז לנו כי בזכות דם מילה יצאו ישראל ממצרים. עוד הגיע זמנן של מצרים שיזמרו אפי' שעדיין לא הגיע זמן ביטול הקליפות כאשר כן היה כי לא נתבטלו רק לפי שעה, מ"מ כבר נתמלאה סאתם של מצרים, וזהו הגיע זמנן של מצריים שיזמרו, ואפי' עדיין לא הגיע זמנם ולא נתמלאה סאתם מ"מ הגיע זמן ע"ז שלהן שתעקר שנאמר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים, שניטלה הממשלה מן השר שלהם ונתבטל לגמרי. וזהו שבכאן אמר שתעקר, פי' עקירה עולמית, ולמעלה לא אמר רק שתזמר, ולפי דרכו למד ג"כ על דם פסח אשר עי"ז נעקרה ע"ז של מצרים ועי"ז יצאו ישראל משם, הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו. עוד טעם אחר כי יש לחוש על כבודו ית' אשר אז היה נחשב אצל המצריים ובכל העולם כלו כאויב, פי' בכל א' מהשרים של מעלה החצונים ח"ו, שכל א' מהם הוא אויב לישראל, והטעם שהיו מחשיבים אותו בכך הוא מפני כי בלע ישראל וכו' ולא היה להם לא מלכות ולא זכרון, וכן בפירוש אמר פרעה: לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב). ויועצי פרעה אמרו (שמו"ר ה, יד): שמענו שבן מלכים הוא בן מלכי קדם. הכלל העולה כי אפי' החשובים שבאומות לא היו מכירים כבודו ית' וא"כ אפי' לא יהיה זכות לישראל ולא נתחייבו המצריים וגם לא השר שלהם, ביותר יש לחוש לכבוד שמו שיתפרסם אלקותו בעולם, וזהו הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו שנאמר: ויבקעו המים (שמות יד, כא). וכבר ידוע משאז"ל (שמו"ר כא, ו): כל המימות שבעולם נתבקעו. הגיע זמן של שירה שתאמר שנאמר: אז ישיר משה. לפי פשוטו אפשר שמביא ראיה מפני שאומר 'אז' על דרך באותה שעה דווקא היתה ראויה ואין לאחר אותה, אבל לפי הדרך שהתחלנו יובן כאשר נקדים מ"ש במדרש שמות רבה (כג, א) על פ' נכון כסאך מאז (תהלים צג, ב). א"ר ברכיה בשם ר' אבהו [אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר: נכון כסאך מאז. משל למלך שעשה מלחמה ונצח, ועשו אותו אגוסטוס, אמרו לו עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס, אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד, שנאמר: עמד וימדד ארץ (חבקוק ג, ו).] אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון, הוי נכון כסאך מא"ז עכ"ל. והגם כי היה צריך ביאור מ"מ העולה ממנו כי ע"י השירה נתישב כסא כבודו וגם הוא ית' נתעלה וישב על כסא כבודו. וא"כ אפילו העולמות העליונים היו צריכים סיוע והגיע זמנם להתקן, ונתקנו ע"י השירה וזהו הגיע זמן של שירה שתאמר. באופן כי גאולתם של ישראל הנה היא מוכרחת מכמה טעמים, כמ"ש ר' תנחומא אמר הגיע זמן שתעשו זמירות להב"ה שנאמר עזי וזמרת יה (שמות טו, ב). זמירותיה. נראה שר' תנחומא אינו מוסיף כלום על דברי המדרש שאומר הגיע זמן לומר שירה, אך אפשר לומר כי כוונתו היא כי מלבד מ"ש כי נתישב העולם ע"י השירה וגם כסא הכבוד, עוד טעם אחר כי הנה הגם כי הוא ית' חפץ חסד מ"מ ותאחז במשפט ידו. ואם הקליפות מתגברות לסיבת העוונות גם כי היכולת בידו לבטלם לא יגע בהם יד אדרבא נתן בהם כח ליסר את הרשעים, אך לישראל הורה להם הדרך כיצד לעשות כדי להנצל מידם, וכאשר ישראל ייטיבו דרכיהם לפניו ית' עי"ז הוא ית' יכרות הקליפות מתגברות, ועתה שישראל במצרים סבלו עול הגלות כבר אמרנו בשם האר"י זלה"ה כי כוונתם היה לעשות התקון הראוי לקבלת התורה, וגם כדי לצרף וללבן הדורות הראשונים, ועתה שנשלם הצרוף כמ"ש הגיע הזמן שהם יעשו זמירות להב"ה כדי להכרית הקליפות, וזה יהיה ע"י מצוות ומעשים טובי' שיעשו והתורה שיקבלו. וזהו עזי וזמרת יה זמירותיה, פי' העז שהיא התורה יהיה לה ע"י זמירותיה. אי נמי כמ"ש הכתוב: תנו עז לאלקים (תהלים סח, לה). והם דברי השי"ת, 'עזי' פי' החוזק שלי הוא ע"י זמורותיה שבהם הוא ית' כורת הקליפות, וכיון שהגיעה השעה שתעשו זמירות כנז' עי"ז ויהי לי לישועה והוציאנו ממצרים. א"ר ביבי זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, שאפי' בהיותם במצרים לא פסקה ישיבה מכל שבט לוי, ועתה עת אותו הזמיר שהיו מזמרי' בד"ת כנז' הגיע ועי"ז הנצנים נראו בארץ ונגאלו ישראל על ידם, וקול התור נשמע בארצנו. אמר ר' יוחנן קול תייר טב נשמע בארצנו, זה משה בשעה שאמר ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא, ד). עכ"ל. ועל אותה שעה נאמר במקום שבתחלה נאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, והוא ע"ד מש"ה וירב בבת יהודה תאניה ואניה. הנה עתה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. רק והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים וכו' אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל.

עוד אמרו: הנצנים נראו בארץ, כגון מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו. עת הזמיר הגיע, הגיע זמן של ערלה שתזמר, הגיע זמן של רשעה שישבר שנאמר: שבר ה' מטה רשעים (ישעיה יד, ה). הגיע זמן של בבליים להשמד, הגיע זמן בית המקדש שיבנה שנאמר: ועלו מושיעים בהר ציון (עובדיה א, כא). וכתיב: גדול יהיה כבוד הבית הזה וכו' (חגי ב, ט). עכ"ל. לפי דרך זה יפורש היה אדנ"י כאויב כמשז"ל (מגילה יב, א): מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, מפני שהשתחוו לצלם, א"ל והלא לא היה אלא לפנים, א"ל אף הוא לא עשה אלא לפנים עכ"ל. וא"כ היה אדנ"י כאויב ולא אויב ממש לגזור עליהם להשמיד להרוג ולאבד ח"ו, אלא כאויב ולא אויב ממש, ואז בלע ישראל כמ"ש הכתוב (תהלים קכז, א): לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך (מגילה יא, א). אזי חיים בלעונו, וגם בלע כל ארמנותיה, שחת מבצריו שבטל מהם בנין בית המקדש, כמ"ש: בתחלת מלכותו כתבו שטנה וכו' (עזרא ד, ו). וירב בבת יהודה תאניה ואניה כי בכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד. ולכן אמר הנצנים נראו בארץ כגון מרדכי וסיעתו וכו'. שבזכותו ניצולו ישראל ואמר 'נראו בארץ' כי בזכותו במה שהיה משים עצמו בסכנה על ייחוד שמו ית' והיה מתראה אצל המן ולא היה משתחוה, בזכות זה ניצולו כמשז"ל, כוונתו היה כדי לתקן מה שהשתחוו לצלם וגם לתקן מה שהשתחוו לעשו ועי"ז נצולו. ואז עת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה להזמר, כמ"ש (מגילה טז, ב): ליהודים היתה אורה ושמחה וששון זו מילה. הגיע זמנה של רשעה שתשבר, בכל מקום שנאמר רשעה סתם היא מלכות אדום ואז נקהלו היהודים ועמוד על נפשם והרוג בשונאיהם וכו'. הגיע זמן של בבליים להשמד כמ"ש והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד (ישעיה יד, כב). ואחז"ל (מגילה י, ב): נכד זו ושתי. ולא נשתייר מזרעו של נ"נ שריד ופליט. הגיע זמן של ב"ה שיבנה, הפך כוונת המן שאמר ישנו עם א' (אסתר ג, ח). (אסת"ר ז, יד): ישן לו אלוק שלהם. אשר הוא זמן הדורמיטא, קדרותא דצפרא שהוא זמן תגבורת הדינים, וידוע כי זהו חובה על מנת לזכות שאח"כ חוזר ונבנה כבתחלה בסוד: ומאיר לאישון בת עין. וכוונתו היתה באותו זמן לכלות את ישראל ולא יבנה ב"ה, וכיון שהגיע זמן ב"ה שיבנה הופרה עצתו והושב לו גמולו בראשו, וכמו שמביא ראייה: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכו'. גדול יהיה כבוד הבית הזה, פי' שלא נשאר בקטנותו רק נתגדל ונעשה שלם ועי"ז וקול התור נשמע בארצנו וכו'.

אי נמי היה אדנ"י כאויב וכו' כבר אמרנו משז"ל כי בתחלה היתה המלכות נוק' בת י' ספירות, וכנגדה בקליפה לא היתה כי אם נקודה א', ואח"כ ע"י העוונות אמלאה החרבה, וזה אמר כמפליג כי כיון שנקראת בשם אדנ"י אז היא פרצוף כמבואר בדרושי הנוק', אלא אמר כמפליג כמ"ש היה אדנ"י ונתמעטה כמו שהיה האויב מתחלה. אי נמי בענין הש"כ ניצוצין ביארו שהם הנקראי' דין של אדנ"י, וכשבא אליה הארת א' של אהי"ה דאימא, ה' אלפין, מ"ה של אהי"ה כנז' הוא דין קשה. וזהו היה אדנ"י כאויב שחסר ממנה א' של אהי"ה ואינו רק היה, ולכן אדנ"י הנה הוא כאויב שהוא דין קשה. אי נמי פירש האר"י זלה"ה על פסוק והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז). אני אמרתי אלקי' אתם, אכן כאדם תמותון (תהלים פב, ו־ז). כי אני שהוא המלכות, האמירה להיותה אלקי' וזהו על ידיכם וזהו אני אמרתי אלקי' אתם, וכשחטאו בעגל והפרידו אל"ה ואמרו אלה אלקיך נשאר מ"ה העולה אד"ם, פי' כי הפרידו אל"ה ונשארו מ"י ונסתלקו ה' חסדים ונשאר מ"ה. וזהו אכן כאדם תמותון שירדו למקום המיתה שעד עתה היו בסוד הבינה הוא אלקים חיים. והנה כאדם סוד שם אדנ"י שגימט' כאד"ם, מקום המלכות ודי בזה. וז"ש והמה כאדם עברו ברית כי בעון העגל חזרו כאדם כדפי', ומאותו היום ואילך צריך תפלה ודמעה להחזירה כבתחלה. וכולי האי ואולי כמ"ש אח"כ כי חסר ממנה לעולם שער הנ' של מ"י, ותחסרהו מעט מאלקי' (תהלים ח, ו). והנה הסיבה לכל זה לכל הפירושים שאמרנו הוא מפני כי בלע ישראל וחזר לנרתקו, ונתמעט בתלת גו תלת ולכן גם היא נתמעטה.

בלע כל ארמנותיה, פי' שהם נצח והוד, ולפי דרך זה יפורש על נה"י דעשיה ששלטה בהם הקליפה כמ"ש לעיל, וזהו בלע 'כל' שהוא יסוד, וגם ארמנותיה שהם נצח והוד, ואם נפרש ארמנותיה כמ"ש בזוהר [חדש] שיר השירי' (דף י"ט ט"ד): באינון פתיחו דהיכלין. וביארנו במקום אחר שהם י' נקודות דידה וע"ש. נוכל לומר כי כל אלו נתבלעו וכמ"ש בס' הזוהר (ח"ג קצ"א ע"א) על פ' אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א, ו). שחת מבצריו, פי' הז"א שחת המבצרים שעשה, וכבר אמרנו שאפשר לומר שהם ג' אבות ג' אותיות יה"ו של יהודה, ועתה נסתלקו ונשארת ד' יחידה אשר נפלה, נשארה כימי עוני דלה ועניה, כמ"ש גלתה יהודה מעוני. וע"י מה ששחת מבצריו כנז' וירב בבת יהודה שהיא הד' הנז' שהיא בת ותולדה של יהודה הנז', הרבה תאניה ואניה שהם הקליפות שיש בהם אונאה וגם נכלי דתות וכיוצא, ולעולם תואנה הם מבקשים להתעולל ברשע, והנה כנגד כל הנז' אמר הנצנים נראו בארץ וכמו שפירש האר"י זלה"ה על מ"ש בזוהר (בהקדמה דף א' ע"ב) על פסוק זה: אלין אבהן דאתגניזו בעלמא דאתי, ע"ש בדרושי' והבאנו מקצתו בפסוקי' הקודמי' (לעיל א יא, ב ט). והכלל העולה כי כאשר יחטאו התחתונים אז יחסר אורה ח"ו ותמלא דינים מפני מעשה התחתונים כי רע הוא, ותרד למקום הדינים לעומק הקליפות, אז יעלו האבות במחשבה לעלמא דאתי להרבות אורם, וכשיגיעו ליסוד יתגלו האבות באור רב במלכות וינצלו התחתונים, וזהו ענין הקשת הרומז ליסוד שנצולים ע"י התחתונים, וז"ש: אמאי אשתזיבו, בגין הנצנים נראו בארץ עכ"ל. והוא מובן כי הגם כי היה ה' כאויב בלע ישראל וכו' כאשר הנצני' נראו בארץ אז נתגלו הרחמי' וחזרה מלכות לקדמותה ועת הזמיר הגיע שהוא זמן השחתת והשבתת הקליפות, וקול התור נשמע בארצנו, פי' אח"כ האר"י זלה"ה ואמר קול התור ולא קול תורין, שהם סוד נצח ובו כלול הוד. אפשר כפי' מאמר הנצנים נראו בארץ של [זוהר] פ' בראשית (בהקדמה דף א' ע"ב), כי משם יובן כל מה שאמרנו. וכיון שנתפשטו נה"י דזעיר בנוקביה אז נתגדלה ונעשית בת י"ס וזהו ג"כ שרמזו במדרש באמרם: הנצוחות נראו בארץ שהם נה"י הנזכרי', וקראם נצוחות לרמוז שהכל נכלל בנצח שהוא הימין, ויצדק לומר על יהושע וכלב שהם היו העיקר כי הנה הם בחי' בי' הכלים דאורות יוצאי' מן הטבור ופי היסוד ומשם יוצאי' יהושע וכלב, והנה הם מתגלים גם הם בנ"ה, כי איהו בנצח ואיהי בהוד. גם מרדכי וסיעתו הנה הם מרדכי ואסתר איהו בנצח ואיהי בהוד. וכן ב' משיחין משיח בן יוסף הנה הוא בהוד כמו שפי' בס' הכוונות בברכת בונה ירושלים, ומשיח בן דוד ג"כ הנה הוא בנצח כידוע. וכאשר נתגלו אלו האורות במלכות אז נתגדלה, וכמו שבפי' אמרו בס' הזוהר פ' ויקרא (ח"ג ד' ע"ב) על הפסוק הזה, שדרשוהו על ענין המשכן, בשעתא דאתקם משכנא אז נתגדלה המלכות ע"י מה שהנצנים נראו בארץ. ופי' המאמר יהיה קצתו לפי מה שפי' האר"י זלה"ה בפי' מאמר של בראשית, וקצתו לפי מה שפי' מהרמ"ק, והעיקר כי הוקשה לו אמרו בארץ וגם בארצנו, ואגב זה מדייק ג"כ החילוק שלבתחלה אומר נראו ואח"כ אומר נשמע. והעיקר הוא שיש נקודה פנימית שהיא למעלה והיא נקראת כלת משה, ויש אחרת למטה והיא מלכות ג"כ, ועתה אומר הנצנים נראו בארץ אלין אינון נטיען דעקר לון קב"ה ושתיל לון באתר אחרא ואתרביאו בנטיעתא, אפשר שהם ו"ק ז"א שנתעלו מחג"ת ונעשו חב"ד, ומנה"י נעשו חג"ת ע"י ריבוי האור שנתרבה ותוספת הארת אימא ניתוסף עליהם, נעשו נה"י חדשים לז"א וזהו כד אפיק פרחין נראו בארץ שמהם נעשה סוד הראייה ועינים אל הארץ שהם המוחי' שלה, וזהו דהאי ארץ מתברכא מינייהו שהיא מקבלת מהם סוד הברכות שהם הברכים נ"ה שהברכות תלויות בהם. אי נמי אפשר לומר ג"כ כי ע"י הברכות הנה עולה המלכות שהיא אחורי הת"ת עם חג"ת, לקבל הברכות בעלמא דאתי כמבואר בכוונת הברכות והכל א'. וביאר ואמר מאי היא ארץ קדישא, ארץ עלאה ודאי, כי היא זאת הארץ העליונה הנקראת כלת משה כמ"ש, ואפשר שהוא כנגד לאה בחי' דור המדבר היוצא מבחי' יסוד אבא, והיא ארץ קדישא מצד אבא, ארץ עילאה מצד אימא ודאי. עת הזמיר הגיע שנעשו קליפות אל המלכות להגין מן החצונים. ואפשר שהוא ע"ד חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה שנקראי' ישועות, אבל עתה שנתגדלה המלכות כמ"ש, פי' עת הזמיר הגיע עידן לאעקרא שלטנותא דרברבי עמין דלא ישלטון בהון בישראל בשעתא דאתקם משכנא. ואפשר שהוא ג"כ ע"ד מ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב ק"מ ע"ב) ע"פ ויהי ביום כלות משה (במדבר ז, א). בההיא שעתא אתתקפת שכינתא ותברת ההוא חשך קבל כמאן דמתבר גזיזין תקיפין ונחתת לארעא, כיון דחמו כלהו כך פתחו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. אדיר ודאי וכו'. וקול התור נשמע בארצנו דא ארץ דלתתא דאחסינו ישראל על ידא דיהושע שהיא המלכות של מטה, ושמע בה קול התור כמו שמפרש מאן הוא קול התור, דא הוא תייר עלאה דאזדווג עמיה, אפשר דהוקשה לו והם שני דברים, קול התור, והנה הקול הוא מכונה אל הת"ת. ואם נפרש 'תור' ביסוד לא יצדק לומר ת"ת של היסוד, ואם נפרש ת"ת בעצמו שהוא ה'קול' שנזדווג עם המלכות הנה מלת 'התור' אין לה הבנה, ולזה הקשה לומר מאן הוא קול התור, לזה פי' דא הוא תייר עלאה דאזדווג עמה, פי' הנה הוא היסוד העליון יסוד דאבא שנזדווג עם הת"ת, שניהם נתייחדו במלכות, וז"ש כד בנא שלמה בית מקדשא לתתא שהוא במלכות, וכדין אתעטר קב"ה שהוא ז"א בעטרוי כחתן בכלה, כמד"א צאנה וראינה בנות ציון שהם ב' יסודות, תחתון של מלכות הנק' בת ציון, וגם יסוד אימא שגם היא נק' בת ציון, וזהו 'בנות ציון' לשון רבים, וא"ל צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה שהשלום שלו שהוא ז"א הנקרא מלך שהשלום שהוא יסוד אבא הנקרא שלום, הנה הוא שלו. בספרא דאגדתא אמר קול התור דא תורה שבע"פ, דתורה שבכתב אקרי תורה סתם, תורה שבע"פ אקרי תור כמד"א ויקרא אל משה. ויקרא דא שלימו דמשכנא, ודא לאו הכי. מהרמ"ק פי' שספרא דאגדתא בא לחלוק על דברי רשב"י, ופי' שקול התור היא תורה שבע"פ, ולפי דרך זה צריך [לומר] כי קול התור דא תורה שבע"פ, פי' 'תור' הנה היא מלכות תורה שבע"פ, ו'קול' הוא הזעיר המזדווג עמה, ולפי זה לא יקשה מאן הוא קול התור, ויהיה פי' נשמע בארצנו על בחי' החצונה שבה. ומביא ראיה כמד"א ויקרא אל משה שהוא בא' זעירא, וכמו שמדייק ג"כ מהרמ"ק ע"ש. אבל רשב"י לא נראה לו דברי ספרא דאגדתא, רק חזר לפי' הא' ואמר: ואוקימנא כמה דאתמר והכי הוא, פי' אעפ"י שהכתוב אומר ויקרא אל משה, ואם הוא התייר הגדול כמ"ש לא שייך ויקרא, יען הנה הוא למעלה. ולתרץ זה אמר ת"ח כד נחתת שכינתא למשכנא כתיב כלת משה חסר ו', כלת משה ודאי ואוקמוה. כבר נתבאר במקום אחר, והיא הנקודה הפנימית כמ"ש, אבל רזא דמלה כלת משה כמד"א כנסת ישראל, פי' האר"י זלה"ה בפי' מאמ' כשושנה בין החוחים, כי כמו שיש דעת מלגאו בסוד משה וישראל, ות"ת מלבר בסוד יעקב, כן יש כלת משה מלגאו והיא כנסת ישראל ומלכות מלבר בסוד שכינה והיא רחל אשת יעקב, וז"ש רזא דמלה כלת משה כמד"א כ"י שהיא הנקודה הפנימית שבה מזדווג משה וכלא חד מלה, פי' שהכל א' ולמלכא עלאה איתמר, פי' שהוא הדעת שהוא משה ונקרא מלך עליון לגבי הת"ת, וידוע שבו יש גנוז יסוד אבא שהוא התייר הגדול וזהו 'וקול התור' שהוא משה ת"ת בסוד הדעת, ויסוד אבא בתוכו שהוא התור הנז', תייר עלאה דאזדווג עמה, כיון דאתקם משכנא קאים משה לבר אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה, מאן ויקרא. כי הוקשה לו מלבד מ"ש דויקרא אינו שייך אלא במלכות החצונה לשון קריאה והשמעת קול בחוץ, גם כבר אמר למעלה נשמע בארצנו דא ארץ דלתתא, ואם להזדווג עם הנקודה הפנימית כלת משה א"כ מאי ויקרא, ותירץ דא ההיא דביתא דילה היא, ההיא כלה דכל ביתא ברשותה דילה. וי"ל כי העיקר כמו שאמר מושיבי עקרת הבית כי רחל היה היא עקר ביתו, והנה היא משאלת כליה ללאה, ומ"מ לעולם היא העיקר כי הנה היא פרצוף דאצילות, ולפי' אעפ"י שמשה נתייחד עם בחי' לאה, כלת משה למעלה מ"מ עיקר הקריאה היתה מן הבחינה התחתונה רחל, וזהו ההיא דביתא דילה, וגם ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה, כי להיות היא עקרת הבית בה שייך הקריאה ונטילת רשות, ולפי' אומר ויקרא אל משה, וכן נמי לעתיד לבא כאשר יתגלו משיח בן דוד ומשיח בן אפרים אז נאמר עת הזמיר הגיע זמנן של ישראל להגאל, מפני כי אז הושלם הבירור, גם הגיע זמנה של ערלה שתזמר, פי' הנה יש ב' מיני ערלות, א' היא הערלה בעצמה אשר היא על גבי המילה, והב' היא רוחנית, והאדם ממשיך אותה על עצמו ע"י מה שמטמא עצמו בעוונותיו ומביא עליו רוח הטומאה. ועל הערלה הזאת השנית נאמר: וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיה ט, כה). והנה עתה על זאת הערלה אפשר שאמר במדרש: הגיע זמנה של ערלה שתזמר, הגיע זמנה של מלכות כותים שתכלה. כי כאן שנגמר הבירור כמ"ש, אז הרשעה כלה כעשן תכלה וכו'. הגיע זמנה של מלכות שמים שתגלה, שהיא המלכות של עתיק יומין כמ"ש דמיניה עתיד לארקא רוחא דחיי על מלכא משיחא, וזהו שמביא ראיה מפסוק והיה ה' למלך על כל הארץ, כי בסופו כתיב: ביום ההוא יהיה ה' א' ושמו א' בבי"א.

ובמדרש הנעלם [זוהר חדש] פ' לך לך (דף ל"ז ט"ד) ז"ל: ר' יהודה פתח, הנצנים נראו בארץ וכו'. אר"י ת"ח אין לך בכל לילה ולילה שאינו אוחז מטטרו"ן שר הפנים כל נשמתן של ת"ח העוסקים בתורה לשמה, ומראה אותם לפני הב"ה וממתינים מלאכי השרת ודוממים מלומר שירה עד שיתכנפו נפשות הצדיקים עמהם ויזמרו ביחד לאל עליון שנאמר: הנצנים נראו בארץ, אלו העוסקים בתורה לשמה, עת הזמיר הגיע, אז הוא עת לזמר לבוראם ביחד, וקול התור נשמע בארצנו זה מטטרו"ן הבא לאסוף נשמותיהם של צדיקי' לזמר ליוצרם בכל לילה ולילה שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. מהו בכבוד, אר"י זה מטטרו"ן עכ"ל. פשט דברי המאמר הנז' הנה הם מובנים, אבל צריך להעמיק בהם, ונפרש קודם פ' היה אדנ"י כאויב. ומפשט דברי המאמר הנז' נוכיח כי הנה הוא נחמה אליו, וזה כי הכתוב אומר היה אדנ"י כאויב. ובמקום היות הוא ית' שולח מלאכיו ועל כפים ישאוהו בכל לילה ולילה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, אדרבא בלע ישראל והדפוהו מאור אל חשך וכו'. וזה מפני כי בלע כל ארמנותיה שהם השבילים והדרכים וההיכלות שבהם היה ראוי לעלות נשמתו, עתה נבלעו במקומן ולא נראו החוצה, וגם שחת מבצריו אף אם יאמר איזה פסוקי שמירה וכיוצא, לפעמים ע"י העוונות שגברו אינם מקובלי' לפניו ית' וזהו שחת מבצריו, המבצרים שהוא עושה כדי להנצל מן החצונים נשחתו ונשברו, ועי"ז וירב בבת יהודה תאניה ואניה כי הקליפות מתגברות עליו בכל יום ומחטיאים אותו וגורמים אליו רעה בנפשו ובגופו ובממונו, וכמעט רוב הרעות הבאים על האדם הוא לסבה זו, וכמ"ש (ב"ר יז, ה): תחלת מפלה שינה. נוסף על זה אם ח"ו יטמאוהו במקרי לילה ובנגע בני אדם הרחמן יצילנו אכי"ר. וכנגד זה אמר הנצנים נראו בארץ שהם הצדיקים, כי בכל לילה ולילה מלאך שר הפנים מעלה אותם כמ"ש, ולבאר תיבות המאמר נקדים משז"ל (אבות ו, א): כל העוסק בתורה לשמה, פי' לשם ה' להמשיך מיסוד אבא אל לאה, גם ידוע כי עיקר תורה הוא יסוד אבא הנתון תוך ז"א, והנה אלו היסודות הם בולטים ויוצאים לחוץ, משא"כ ביסוד אימא ונוק' דז"א שהם בסוד באר חפרוה שרים כידוע, והנה ישראל הנאחזי' בז"א בהיותם עוסקי' בתורה לשמה יקראו נצני' בסוד היסודות האלו שהם כמו נץ וענף היוצא, והנה השכינה בעת הגלות הנה היא במט"ט, והוא קן ציפור אל השכינה האמור בזוהר, וכשמוצא השכינה איזה צדיק שתתלבש בו, אינו צריך להתלבשותה בקן הנז', וע"י מתרבה השפע בעולם אפי' בהיותם בגלות. ולכן אין לך בכל לילה ולילה שאז הוא זמן העלות מ"נ אל השכינה, בסוד: רבה אמונתיך (איכה ג, כג). ולכן מט"ט הנז' אשר שכינתו ית' מתלבשת, אוחז כל נשמתן של ת"ח העוסקי' בתורה לשמה שהוא להמשיך אל הה' כמ"ש, ולפי' מראה אותם לפני הב"ה אם נפרש 'לפניו' ממש, פי' למטה ממנו שהם מתראות במלכות, נוק' דז"א אשר היא לפניו ית'. ואם נפרש 'לפניו' למעלה ממנו, שהם עולי' גם בלאה שהיא למעלה, לפניו ית' וקודם אליו, ומלאכי השרת ממתינים, ירננו ויזמרו ביחד לאל עליון, הנה א"ל סתם הוא במלכות כמ"ש: אלקי' אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל (תהלים פג, ב). ו'אל עליון' יפורש בלאה ואימא ג"כ, ובתהלות לאל עליון פירשו בס' הכוונות שהוא באבא, והכל אמת כי בחצות לילה נכנס הב"ה בגן עדן עם הצדיקים, פי' שהם ז"א ורחל היורדי' בבריאה ושומעי' קול העוסקי' בתורה, וע"י עסק התורה הב"ה משתעשע, שהנשמות עולות בסוד מ"נ אל לאה ועי"ז נעשה זווג יעקב ולאה כמ"ש האר"י בס' הכוונות. והנה הגם כי הוא ית' מסתתר מן הנשמה כמ"ש מ"מ ע"י שר הפנים כמ"ש הנצני' נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וכו'.

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה