אור ברסלב
רפואה למכה שיר השירים - פרק ב › יא

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

שיר השירים - פרק ב · יא

י

(שה"ש ב, יא):
כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. (איכה ב, ד):
דרך קשתו כאויב נצב ימינו כצר ויהרג כל מחמדי עין באהל בת ציון שפך כאש חמתו.

לפי פשוטו הוא ממש דרך קשתו כאויב, שהרי ברע"מ פ' נח (זוהר גדול עמ' רי"ד) (זח"ג רל"א ע"א) בענין הקשת ז"ל: כד אתחזי ביום הגשם אחזי רחמי, וכד אתחזי בלא מטרא אחזי דינא, מעורב בין מטרא לשמשא אחזי דינא ורחמי כליל עכ"ל. וזה כי הכתוב אומר דרך קשתו כאויב בלי רחמים כלל, ובזה נצב ימינו שהוא החסד, נצבה בצד ולא מיתקה הדין חזק שהיה בעולם ולכן ויהרג כל מחמדי עין באהל בת ציון. שפך כאש חמתו ופעלה הדין בחוזק ואין מכבה. ולזה אמר כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו, פי' כאשר דרך קשתו הנז' הגשם חלף הלך לו באופן דאתחזי בין מטרא לשמשא כלול דינא ורחמי, ובזה תתמתק ותתמעט מדת הדין. ובזה יבא על נכון אומרו כאויב ולא אויב ממש, כמשאז"ל (שהש"ר ב, כד־כז־כח־כט): כי 'הסתיו' הוא כינוי אל ימי הרעה והגלות. והנה למעלה מזה ברע"מ (זוהר גדול פ' נח עמ' רי"א) (זח"ג רט"ו ע"ב) אמרו בענין הקשת: אית צדיק דזכווי ועובדוי לאנהרא בהון מטרוניתא, ולמפשט מינה לבושי קדרותא דפשטין, ולקשטא לה בלבושין דגוונין נהירין דרזין דאורייתא, מה כתיב ביה: וראיתיה לזכור ברית עולם. וראיתיה ברזין נהירין דאורייתא, דאו"ר ר"ז אתקרי, הה"ד: כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). ובאלין רזין איתמר וראיתיה. ובההוא זמנא סליק מאני רוגזא דבריה, וחמת המלך שככה (אסתר ז, י). ויימא לה מלכה בצלותא דעמידה קמיה, מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך (אסתר ה, ו). בההוא זמנא שאלת על פורקנא דילה ובנהא ועמה, הה"ד: תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי (אסתר ז, ג). אבל קשת דאתחזייא בעלמא [בגלותא], דעבדא איהו, זמנין דנפיק בשלימו כד בנוי מכשרין עובדוי, ולזמנין לא אשתכח בשלימו כד בנוי לא מכשרן עובדוי עכ"ל. העולה מזה כי בזמן שאין ישראל עושי' רצונו של מקום אעפ"י שתפלתם מקובלת ואתחזי קשת לשון בקשה, והוא על דרך משארז"ל (תרגום אונקלוס) על בחרבי ובקשתי (בראשית מח, כב): צלותי ובעותי. מ"מ אינה מקובלת בשלימות. וזה על דרך מ"ש במקום אחר, דמשכין מבתר כתפוי דמלכא דרך אחוריים ולא דרך פנים, והוא דומה ג"כ למשז"ל (תענית כה, ב): סבור מינה שבחא דצבורא, א"ל אמשול לכם למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, א"ל תנו לו ואל אשמע בקולו. וזהו דרך קשתו כאויב אעפ"י שקבל התפלה המכונה בלשון קשת כנז' הנה הוא כאויב, ועדיין לא הופיעה מדת החסד בעולם ונצב ימינו כצר. והטעם מפני כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב אשר עליו נאמר וראיתיה לזכור ברית עולם, דאתגלי קשת בגוונוי נהירין, ועי"ז באהל בת ציון שפך כאש חמתו. וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר אלו ימי הגלות כמ"ש, וכיון שעברו ימי הגלות הנה השכינה מתגלה והקשת מתחזי בגוונין נהירין. אי נמי דרך קשתו כאויב בתיקוני' (תקון י"ג, דף כ"ט ע"ב) אמרו: קשתא איהו לישנא דפומא. והנה הרבה פעמים מצינו כי אעפ"י שאלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, אם מדת הדין מקטרגת עד שהסניגור אינו יכול עוד להליץ זכות הנה הוא ית' פותח בזכותן של ישראל, וכמו שהיה במצרים וכן לעתיד לבוא: בעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול (דניאל יב, א). וכאן אומר דרך קשתו כאויב והסכים לגזור ולמצוא העוונות כמו האויב עצמו, ובזה נצב ימינו כצר ומלאך טוב יענה אמן בעל כרחו, ישב לו ולא ידע מה לטעון ובזה ויהרוג כל מחמדי עין על דרך שאמרו במדרש (תנחומא פ' משפטים, ז): וממקדשי תחלו (יחזקאל ט, ו). אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. וכמו שאומר אח"כ: ויחלו באנשים אשר לפני הבית. והנה כשאנו דורשים אל תקרי הנה אנו מפרשים הפסוק שלא כפשוטו אלא שנוי קריאתו, וכאן לא די כי ויהרוג כל מחמדי עין, כמ"ש ויחלו באנשים אשר לפני הבית. ואז"ל (שם): אלו בני אדם שקיימו את התורה מא' עד תי"ו. אלא גם באהל בת ציון שפך כאש חמתו, ונתקיים הפסוק כפשוטו ג"כ וממקדשי תחלו. והנה סבת כל אלו הדברים הוא כמ"ש הכתוב: לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא (עמוס ה, יג). והם הימים ששולט בהם הקליפה וכיוצא, מה עושה הב"ה מביא הזמן אשר הוא עת רצון, ואז על זה נאמר: ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו (תהלים קו, מה). והוא כמו שפי' מהרמ"ק, ייחד להם המדות הראויות להם. וזהו כי הנה הסתיו עבר אעפ"י שדרך קשתו כאויב והסכים לדברי המקטרג, הוא מפני הזמן עת אשר שלט האדם באדם. אבל יבא הזמן אשר עליו נאמר כי הנה הסתיו עבר שהם ימי הרעה שאמרנו, הגשם חלף הלך לו שהוא טרחות של סתיו כמשאז"ל (שהש"ר ב, כד). והנה על זה אמרו במדרש (שהש"ר ב, כז): אלו ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים במדבר, ולא היה הדבור מדבר עם משה. הנה שפי' הגשם חלף הלך לו שסר מהם הנידוי אשר היו כמנודים לשמים, ועתה אמר כי הגשם חלף הלך לו בהתייחד דבורו ית' עם המיימיני' לזכות להיות פותח בזכותן של ישראל. ועל פי מ"ש ברע"מ: וראיתיה ברזין נהירין דאורייתא וכו' אפשר שבא כמתרעם על מה שפשטה אש המחלוקת בין החכמים ולא נמצאת הלכה ברורה, וכמשז"ל (סוטה מז, ב): כי בתחלה לא היתה מחלוקת בישראל, וכשרבו תלמידי שמאי והלל אחרי חרבן בית שני אז רבו המחלוקות. וזהו דרך קשתו כאויב כי בתחלה היו כחצים ביד גבור, הוא מותיב לה והוא מפרק לה עד דממילא רווחא שמעתא, ועתה רבו המחלוקות ואין אתנו יודע להוציא הדין לאמתו, וזהו דרך קשתו כאויב שהם ת"ח זה עם זה, כל א' דרך קשתו בתורה כאויב כאלו היו אויבים זה את זה, אבל לפי האמת לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, אעפ"י שדרך קשתו כמ"ש הנה נצב ימינו כצר. ימין ה' רוממה אשר עליה נאמר: מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). עדיין היא ניצבת ולא נתגלית ואין אתנו יודע להיכן הדין נוטה, ואמר 'כצר' לרמוז למ"ש בפסוק: וליוצא ולבא אין שלום מן הצר (זכריה ח, י). מאי אין שלום. הסבה לזה הוא ויהרוג כל מחמדי עין שמתו החכמים השלמים, וכמ"ש (סוטה מט, א): משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה, וכן (סוטה מז, א): משמת יוסי בן יועזר וכו' בטלו האשכולות. ועי"ז באהל בת ציון שהם שערים המצויינים בהלכה שפך כאש חמתו, פי' אש מחלוקת עדיין תלויה ועומדת עד ירחמנו עושנו, וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר אשר יפורש ע"פ הדרך שכתב מהר"ש אלקבץ שהוא כינוי אל כוחות החומר המטרידים אותו כבר חלפו למו ע"ש. והנה סבת כל המחלוקות הוא מפני כי אין כח השגתינו מגעת להבין הדברים על אמתתן. אבל כאשר יאר ה' פניו אלינו ויזכך החומר אז ישיגו בני אדם השגה שלימה, וזהו כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. ובמדרש אמרו (איכ"ר ב, ח): דרך קשתו כאויב זה פרעה שנאמר: אמר אויב (שמות טו, ט). נצב ימינו כצר זה המן שנאמר: איש צר ואויב (אסתר ז, ו). ויהרג כל מחמדי עין, ר' תנחום בר ירמיה אמר אלו בנים שהם חביבים על אבותם כגלגל העין שלהם. רבנין אמרי אלו סנהדרין שהם חביבין על ישראל כגלגל העין. אפשר לפרש כי דרך היורה בקשת לזרוק מרחוק, וזה היה כוונת פרעה כמ"ש דאיהו אמר אויב ארדוף אשיג. וזה כמשז"ל (אסת"ר ז, כג) שאמר: עד דאינון דקיקין וכו'. והוא על דרך מ"ש אחז (פתיחתא דאסת"ר יא): אם אין גדיים אין תישים. אבל המן היה כוונתו להשמיד להרוג ולאבד במהרה ולא היה מאחר, וזהו דרך קשתו כאויב זה פרעה, נצב ימינו כצר זה המן, ויהרוג כל מחמדי עין אלו הבנים שהם חביבים על אבותם כגלגל העין דמיון פרעה שהיה משליך הבנים ליאור, והנה פרעה גזרתו אינה מתקיימת אבל הב"ה נתקיימה גזרתו, ולפיכך נאמר ויהרוג כל מחמדי עין בפועל, וכנגד נצב ימינו כצר רבנן אמרי אלו סנהדרין שחביבין על ישראל כגלגל העין, כי הנה עיקר כוונת המן היתה להרוג למרדכי ולסנהדרין שלו, רק כי ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו. והנה הגם כי הבנים הם כפרה על אבותיהם, וגם כשיש איזה גזרה ח"ו אז דודי ירד לגנו ונוטל הרב שלהם ובזה מתכפר עליהם, עתה אומר אעפ"י שהרג כל מחמדי עין מ"מ עדיין באהל בת ציון שפך כאש חמתו, וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר. אמרו במדרש (שהש"ר ב, כד): כי הנה הסתיו עבר אלו ת' שנה של גלות מצרים. וכמו שבגלות מצרים הציל אותנו אעפ"י שגזר האויב שזה פרעה כל אותן הגזרות שגזר, כן אעפ"י שדרך קשתו כאויב הקדים לנו רפואה למכה וזהו ג"כ הגשם חלף הלך לו דומה למ"ש (מגילה יא, א) על פסוק הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים (תהלים סו, יב). באנו באש בימי נ"נ, ובמים בימי פרעה, ותוציאנו לרויה בימי המן. גם אמרו על אותו זמן נאמר הפסוק בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י, יח). בימי המן. והעיקר הוא כי באמת היה דלף טורד וכל מחשבותיו להרע, וכנראה מפשטי הכתובים, ועתה הגשם חלף הלך לו שכיון שמת המן נתבטלו גזרותיו, והנה גם בגלותינו זה הגם כי נצב ימינו כצר אם יקום עלינו אדם בגזרות קשות ח"ו הגם כי הנה הוא שלוח מאתו ית' מ"מ ע"י שישובו ישראל בתשובה על זה נאמר: כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. ומתוך צרה ימצאו פדות ורוחה.

אי נמי אמרו ז"ל (סוכה נב, ב): בכל יום ויום יצה"ר עומד עליו להורגו ואלמלא הב"ה עוזרו אינו יכול לו. ולפעמים כשהאדם חוטא הרבה ח"ו לא די שנועלים בפניו דרכי התשובה אלא שמסייעים אותו לחטוא, כמ"ש הכתוב: ונתתי מכשול לפניו (יחזקאל ג, כ). וז"ש דרך קשתו כאויב כמו שהאויב הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות (ב"ב טז, א). שדורך קשתו על האדם חץ אחר חץ עד יפלח חץ כבודו וכן ג"כ כב-יכול מפני העוונות דרך קשתו כאויב ובזה כאשר שערי תשובה ננעלו אז אין כח במדת החסד, ימינו הפתוחה לקבל שבים ולהאריך אפו, רק יזכה לה מן הצר וזהו נצב מן הצר. אמר רב כיון שיצא אדם מדבר הלכה שוב אין לו שלום וכו'. וזהו נצב ימינו כצר הזה שאין לו שלום, נצב ימינו כצר ובזה ויהרוג כל מחמדי עין וכו'. אי נמי ויהרוג כל מחמדי עין כמשאז"ל: אלו סנהדרין כמ"ש, ואין מי שיוכיח את ישראל להחזירם בתשובה. ובזה באהל בת ציון שפך כאש חמתו, גם אם אפי' יהיה להם התעוררות לשוב הנה באהל בת ציון שפך כאש חמתו וגודל הצרות התכופות אינם מניחים אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניו ית', וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר, ואז"ל (שהש"ר ב, כט): א"ר עזריה זו מלכות כותים שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה, היאך מה דאת אמר: כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג, ז). הגשם חלף הלך לו, זה השעבוד עכ"ל. והכוונה כי דרך טבע הרע מכלה את עצמו כי לא תהיה האחרית לרע באופן כי הגם כי דרך קשתו כאויב, ובפרט כמשאז"ל (איכ"ר ב, ח): דרך קשתו כאויב זה עשו. מ"מ סוף טומאה לצאת כי הנה הסתיו עבר זו מלכות שהיא מסיתה וכו' עתה נסתלק הקטיגו"ר וההסתה, וגם מה שבאהל בת ציון שפך כאש חמתו עתה הגשם חלף הלך לו זה השעבוד נסתלק ואין פרץ ואין יוצאת, ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר לעבדו שכם א', כי זה עיקר הכל ותכלית כל האדם לעבוד את ה'.

ובזוהר פ' נח הנז' (ח"א ע"א ע"ב) פי' בענין הקשת ז"ל: מאי קשתי, כמה דאיתמר ביוסף דכתיב: ותשב באיתן קשתו (בראשית מט, כד). בגין דיוסף צדיק אקרי. ובג"כ קשתו וכו' עכ"ל. הנה כי הקשת מכונה ליוסף, וזה פשוט ג"כ בהרבה מקומות וכענין אותו מעשה של אשת פוטיפר אשר אז נאמר: ויפוזו זרועי ידיו (שם). הנה נתעורר לו אותה תאוה אבל אח"כ וינס ויצא החוצה (בראשית לט, יב), ואהדר לאחוריה ונעץ צפורני רגליו ויצאו י' טיפין, והן שנתלבשו בי' הרוגי מלוכה. ובס' הגלגולים פרק מ"ג (הקדמה כ"ו) ביאר האר"י זלה"ה יותר ואמר ז"ל: והנה יוסף הוא דוגמת היסוד העליון וכו' עד והנה כמה מיני יסודות יש למעלה, ויוסף הוא רמז לכלם ומכלם יצאו ניצוצות של נשמות לבטלה עכ"ל. עוד ביאר אח"כ ואמר: והנה הזווג היותר מעולה הוא זווג ישראל ורחל, ואמנם יש בו ב' בחינות משא"כ בשאר הזווגים, והוא שביסוד ישראל האמיתי שהוא המזדווג עם רחל נמשכים בו חו"ג ממוחי דאימא וגם ממוחין דאבא, כי היסוד דאבא מגיע עד היסוד דזעיר ממש, וא"כ שני בחינות יש אל או"א, והנה העשר גבורות שהם ה' דאבא וה' דאימא הם סוד י' הרוגי מלוכה אשר נשמותיהם נתלבשו בטיפות האלו. ואמנם ה' גבורות דאבא הם ר' עקיבא וכו' עד ואמנם להיותם סוד גבורות הוצרכו ליהרג, כי הקליפה אוחזת בגבורות עכ"ל. ובפרט בטפות קרי כמו אלו העצומים והגדולים, והי' חסדים הם הי' תלמידים של הרשב"י שהם ר' אלעזר ור' אבא, וגם הם הי' חסדים דאבא ואימא, ולכך לא הוצרכו ליהרג כי אין הקליפה אוחזת בהם עכ"ל. ובזה נבא לביאור הכתוב שאומר דרך 'קשתו' שהוא יוסף הנקרא קשת, ובפרט קשתו קשת ו' שהוא ישראל, הנה דרך קשתו ויצאו ממנו נשמות כמ"ש, וזאת הדריכה היתה כאויב ולא אויב ממש, שהרי לא יצאו הטיפין דרך היסוד עצמו כמוציא קרי ח"ו רק כאויב שיצאו מבין צפורני רגליו, ועי"ז נצב ימינו כצר, אותם שהם באים מצד הימין היה בהם כח לעמוד כנגד הצר ולא נתלבשו כ"כ בקליפה ולא הוצרכו ליהרג וזהו נצב ימינו כמו הצר. והנה 'כצר' עולה נוטריקון שלו כמנין יק"ר, וסודו ידוע בס' הגלגולים הנז', וכל יקר ראתה עינו. אבל בגבורות אשר שלטה בהם הקליפה כנז' ויהרוג כל מחמדי עין, כידוע שבהם נתלבשו י' ניצוצות של עשרת השבטים אשר על השבטים אמרו כי נשמתם הם מז' תיקוני עתיק יומין, ג"ט קר"ע פ"ח שעולים עין. גם נקראי' מחמדי עין שהם מחמד כל הנשמות שבגן עדן כמ"ש בזוהר איכה (דף נ"ד ט"ד) ז"ל: בשעתא דאתמסר דינא לעילא, עשר מרגלאן שפיראן, נהירו דכל גנתא וכו' עכ"ל. והטעם שנהרגו אלו מחמדי עין כנז' הוא מפני כי באהל בת ציון שהיא נקודה פנימית שבמלכות כמ"ש, הנה באהל בת ציון הנז' שפך כאש חמתו ונתגברה מדת הדין עד כי התעותו אנשי החיל, והנה עיוות דינא כמ"ש בזוהר איכה הנז'. ולפי דרך זה אפשר ג"כ לפרש נצב ימינו כצר שלא יכלה מדת החסד להגין כמו שהגינה עד עכשיו כמ"ש בזוהר פ' מקץ (ח"א ר"ג ע"א) על פ' הבקר אור וכו' (בראשית מד, ג). וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר כמ"ש, כי עי"ז יש בהם כח להעלות מ"נ עד ביאת המשיח. וא"כ נחשב אצלנו כאילו הסתיו והגלות עבר, גם אם נפרש מלשון הסתה הנה הסתיו עבר כי עי"ז אין כח בקליפות להתגבר, גם כי הנה הסתיו זו מלכות כותים שמסיתה את העולם וכו' עבר, וזה הוא מ"ש בפרקי ר' ישמעאל: אר"י כל ההתראות הללו והתנאים הללו התנו והתרו בו בס"מ, והוא אומר קבלתים עלי ויכחדו י' אבירים אלו. אר"י מה עשה ה' אלקי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזרות גדולות ומכות עזות ונוראות וכו' אלא מיד נטל הוא נייר וכתב יום נקם וכו' עכ"ל. וזהו כי הנה הסתיו שהוא המלכות, עבר על דרך הא שויתיה בכסלי. וכמ"ש הכתוב: ואשים את הריו שממה (מלאכי א, ג). וזהו כי הנה הסתיו עבר ואעפ"י ששלטו בי' הרוגי מלוכה הללו לא שלטו רק בגופם אבל בנשמותיהם העלו מ"ן ועלו למעלה עד כי עליהם נאמר (פסחים נ, א): הרוגי מלכות אין לפנים ממחיצתם. וזהו הגשם חלף הלך לו שהוא הגשמיות דווקא, וכל שכן לפי מה שפי' (פ' ט) כי כל מה שנעשה היה ללופינוס קיסר, וזהו הגשם חלף שאפי' הגשם שלהם נתחלף בצורה אחרת אבל הם בעצמם לא שלטה בהם יד רק כל א' הלך לו אל המנוחה ואל הנחלה. וכנראה ממעשה דר' עקיבא הובא בילקוט משלי (רמז תתקמ"ד) ע"פ חכמות בנתה ביתה (משלי ט, א). ולפי דברי המדרש שאומר דרך קשתו כאויב זה פרעה וכו'. גם נצב ימינו כצר זה המן, הנה המן אפשר לומר כי הנה פרעה הוא במדרגת העורף, ושם כנגדו הוא הקשת גם כן וזהו דרך קשתו כאויב זה פרעה, גם נצב ימינו כצר זה המן, הנה המן הוא מן הקליפה אשר למטה במלכות אשר שם הגבורות, ולהיותו למטה יש ספק בידו להזיק ח"ו, וכנראה מאותה הגזרה שגזר עלינו. והנה מצינו שאמר ישנו עם א', ישן לו וכו' (אסת"ר ז, יד). שהוא זמן קדרותא דצפרא אשר הדין הנה הוא מתגבר ואין החסד שולט אם לא ע"י תיקון חצות לילה וכיוצא כמבואר במקומו. וזהו נצב ימינו כצר וכו' ויהרוג כל מחמדי עין כמ"ש באהל בת ציון, שפך כאש חמתו הנה אז"ל כי כדי שלא יתפשטו הגבורות למטה מהו עושה, הוא פורס סכת שלום שהוא מסך יסוד הבינה ויתפשט ויתרחב, ובזה אין בהם כח לבקוע שתי דפנות, וכמ"ש בכוונת שבת על ופרוס עלינו סכת שלומך. והנה בזמן החרבן אשר נסתלקו נה"י דאימא אז ירדו הגבורות במרוצה בתוך המלכות דרך שפיכה וזהו באהל בת ציון שפך כאש חמתו, וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר ע"ד שאז"ל על ותקח מרים הנביאה את התף בידה (שמות טו, כ). שהסירה אותה הקליפה העולה כמנין ת"ף והיא לילית, וזהו ג"כ כי הנה הסתיו שהיא כמנין הנ"ל עם הכולל עבר והוסר. וגם לפי הדרך שפי' במדרש מלשון הסתה, הנה עיקר הפיתוי וההסתה היא בנקבה כידוע. ועתה אומר כי הנה הסתיו עבר, והנה הוא כנגד מ"ש דרך קשתו כאויב, וכנגד נצב ימינו כצר זה המן כמ"ש אמר הגשם חלף הלך לו, זה יובן עם מ"ש האר"י זלה"ה בהבדל שיש בין גשם למטר, כי הגשם הנה הוא ביסוד דאבא שכן הוא שבי"ל בגימט' גשם, והנה בזמן המן ואחשורוש ידוע מ"ש האר"י זלה"ה שנתגלה יסוד אבא והאיר במלכות למטה עד סוף העשיה וזהו הגשם חלף הלך לו שנתגלה הארתו למטה שלא כמנהגו וזהו חלף הלך לו. אי נמי חלף הלך לו, הלך לו או שירד למטה יותר מן היסוד של ז"א, וכן יהיה לעתיד לבא בבי"א.

ובס' הליקוטים פי' הפסוק הזה על ענין מילה ופריעה ז"ל: כי המילה היא קליפה קשה, והפריעה הוא סוד אש מתלקחת, והוא הקליפה האחרת. והמציצה היא הקליפה הרחוקה כמו מריטה. ובזה תבין פי' כי הנה הסתיו עבר כי היא קליפה א', הגשם חלף הלך לו הוא מיתוק הקליפה כי יצא ממנו שחוזרת אליו בעצמו כמו שפי' הרשב"י ז"ל עכ"ל. וזה כי למעלה פי' על מ"ש בזוהר (ח"א רי"ז ע"א): עד לא מריט דא רישא דמריה, ועד לא גליש. ופי' כי מריט הוא לגמרי כי אפי' השרש אינו מניח, וז"ס מילה ופריעה ואטיפו דדמא, וא"כ יבא על נכון אעפ"י שדרך קשתו כאויב שהערלה דבוק בו ועי"ז נצב ימינו וכו', מ"מ ע"י מה שיסירו הקליפה כי הנה הסתיו עבר וכו' כמ"ש בלקוטים כנז' הנה תתבטל הקליפה ויעלו לציון מושיעים.

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה