רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק ב · ט
(שה"ש ב, ט):
דומה דודי לצבי או לעופר האיילים
הנה זה עומד אחר כתלנו
משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. (איכה ב, ב):
בלע אדנ"י ולא חמל את כל נאות יעקב
הרס בעברתו מבצרי בת יהודה
הגיע לארץ חלל ממלכה ושריה.
הנה ארז"ל (שהש"ר ח, א): מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו א' פתוחה ועינו א' קמוצה, כך בשעה שישראל עושין רצונו של מקום מביט אליהם בשתי עיניו, הה"ד: עיני ה' אל צדיקים (תהלים לד, טז). ובשעה שאין עושי' רצונו של הב"ה מביט להם בעינו א' שנאמר: הנה עין ה' אל יראיו (תהלים לג, יח) עכ"ל. ראיתי בפירוש מאמר זה כי הכוונה "כשישראל עושים רצונו של מקום" אז הנה הוא ית' משגיח על כללות האומה במדת הדין שנהפכה לרחמים, פי' הדין והרחמים מסכימים ביחד להטיב לישראל, ובשעה שאין עושין רצון הב"ה אז אין בהם כח לעשות שהדין והרחמים יסכימו יחד, רק מביט להם בעין א' דווקא שהוא מצד החסד, וגם זה לא לכללות האומה רק אל יריאיו ע"כ. והוא בס' שושנת העמקים למהר"ם אלשיך. ובזה לא יסתור דברי ס' הזוהר שאומר (ח"ג קכ"ט ע"ב): כתיב עין ה' אל יריאיו (תהילים לג, יח). וכתיב עיני ה' המה משוטטים וכו' (זכריה ד, י). לא קשיא הא בז"א הא בא"א. עוד אח"כ (זח"ג ק"ל ע"א): זכו הנה עין ה' אל יריאיו עין דלעילא, לא זכו עיני ה' המה משוטטות עינא דלתתא עכ"ל. והנה מכאן נראה כי כאשר ישראל זוכים אז נאמר הנה עין ה' אל יריאיו, ומדברי המאמר נראה להפך כי הכוונה הוא כאשר ישראל עושים רצונו אז עיני הז"א רוחצות בחלב העליון ומשפיעים גם הם רחמים, וכאשר אינם עושים רצונו של מקום אין כח בהם להפוך מדת הדין לרחמים, רק מדה"ר הנה היא מטיבה מעצמה לטובים בלבד וזהו הנה עין ה' אל יריאיו. וא"כ אעפ"י שבלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב מ"מ הנה הוא דומה לצבי כמ"ש אשר עינו א' פקוחה, ואפי' בשעת כעסו הנה הוא זוכר את הרחמים, והעיקר הנה הוא כמו שאמרו (זח"ב נ"ב ע"א): מלכא דאין לטב דאין לביש. ואעפ"י שבלע ולא חמל כמ"ש מ"מ בשביל זה לא ימנע טוב להולכים בתמים, והנה על בלע ה' ולא חמל. אמרו ז"ל (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א, דף כג, א): תפ"א בתי כנסיות שהיו בירושלים כמנין מלאת"י, וכל א' וא' היה לו בית ספר ובית תלמוד וכו'. באופן כי עי"ז נתבטלה קבלת התפלה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ו, א): אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבתי כנסיות. גם נתהוה מזה ביטול תורה שהיה בכל א' מהם בית ספר למקרא ולמשנה, וזהו ג"כ שאומר הרס בעברתו מבצרי בת יהודה. כי העיקר מה שמתחזקי' בהם ישראל הוא בדברי תורה, ואפשר שלזה רמזו במדרש איכה על פסוק זה: ר' יודן אמר כל בירה ובירה שהיתה בירושלים לא היתה ראויה להכבש פחות ממ' יום. ר' פנחס אמר פחות מנ' יום. והכוונה כי הוא רמז לתורה שניתנה למ' יום. אי נמי לנ' יום מיום שיצאו ממצרים עד קבלת התורה, ולפי זה לא פליגי כי שניהם הוצרכו לישראל, בתחלה נ' יום כדי להטהר כמ"ש בס' הזוהר (ח"ג צ"ז ע"ב) על פ' וספרתם לכם (ויקרא כג, טו), כד"א: וספרה לה (ויקרא טו, כח). ואח"כ מ' יום כדי להתקדש כמו שנתקדש משה מ' יום, וכיון שגרמו עוונות הרס בעברתו מבצרי בת יהודה ונמסרה התורה וסודותיה ביד החצונים, הגם כי לא ראי זה כראי זה, שהרי אמרו (ע"ד טהרות ז, א): שלא נמסר בידם אלא שמירת המפתח, אבל לפי האמת לא ידעו ולא יבינו, והזכיר 'בת יהודה' יען אליהם נתייחד סגולת הדבור כמ"ש למעלה (לעיל א, ג. בשם ס' חסד לאברהם עין יעקב נהר י"ג), וחוזק הדבור והמבצר שלו הנה הוא בד"ת, וע"י מה שהרס כנז' הגיע נזק לכל העולם כלו בכללו וזהו הגיע לארץ חלל ממלכה ושריה, כי בתחלה בזמן שהדברים כתקונן וישראל על אדמתם וכל א' מהאומות לא היה מתגבר על חבירו רק ניזון כל א' מהשר שלו לפי החלק הראוי לו כמו שהיה בימי שלמה אשר עליו נאמר: וישב שלמה על כסא ה' (דה"א כט, כג). ועתה שנתבלבלו הדברים והגיע נזק לכל העולם כלו חלל ממלכה ושריה וכל א' מתגבר על חבירו כמו שנאמר: וסכסכתי (גוי בגוי) [מצרים במצרים] וגו' ממלכה בממלכה (ישעיה יט, ב). והנה אעפ"י שרחקנו ה' עד כי בלע ולא חמל את כל נאותיו של יעקב לא בשביל זה נהפך לנו לאויב ח"ו אלא עדיין הוא חפץ בבית יעקב וזהו דומה דודי לצבי מלשון די הוה צבא וכו' (דניאל ה, יט). והוא חפץ שיעסקו ישראל בתורה, גם הנה הוא חפץ בתפלתם וזהו או לעופר האיילים. ואמרו ז"ל (מדרש תהלים כ"ב) על כאייל תערוג על אפיקי מים (תהלים מב, ב). האיילה היא חסידה שבחיות ובזמן שהחיות צמאות מתכנסות אצל האיילה והיא חופרת ומכנסת קרניה בקרקע ועורגת להב"ה, וקורע לה את התהום והמים עולים לקראתה עכ"ל. וזהו דומה לעופר האיילים שהוא מתפלל על ישראל, וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ז, א): ושמחתים בבית תפלתם לא נאמר אלא בבית תפלתי, מכאן שהב"ה מתפלל. והנה תפלתו היא כמו שישראל אומרים, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך. כן גם הוא ית' אומר יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי כמו שפי' הרמ"ע מפאנו בס' מאה קשיטה, והנה זה עומד אחר כתלנו שהוא הכותל והמחבת המפסקת בעוונותינו בין ישראל לאביהם שבשמים. והנה הכתוב אומר: ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר והכינות את פניך אליה והיתה במצור וצרת עליה אות היא לבית ישראל (יחזקאל ד, ג). וכיון שאומר והכינות את פניך אליה והוא עומד בפניו כנגד החומה והקיר ברזל, הנה אמרו רז"ל (פסחים פה, ב): אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזהו הנה זה עומד אחר כתלינו והנה הוא משגיח מן החלונות, אפשר לומר שהם עיניו של אדם שהם כמו חלונות, וכמ"ש (שבת קנב, א) על וחשכו הרואות בארובות (קהלת יב, ג). [אלו עינים]. והנה הכתוב אומר: לעיניהם חתר לך בקיר והוצאת (יחזקאל יב, ה). "לעיניהם" אפשר לומר כי הב"ה אומר לנביא אשר הנה הוא אות לבני ישראל כמ"ש למעלה, ופי' אות הוא לבני ישראל כי העיר היא ירושלים, והאויבים הם כרים וכסתות מקיפים אותה כמ"ש הכתובים (יחזקאל ד, ב). והנביא בעצמו היה רמז אליו ית', שלא ישמע תפלתם לסיבת הקיר והמחבת ברזל, ועתה אפשר לפרש דרך רמז בלבד כי אין זו כוונת הכתוב לפי פשוטו לעיניהם של ישראל חתור לך בקיר הנזכר ובזה והוצאת לעיניהם מה שצריך להוציא, וזה כי הנה אמרו רז"ל (תמיד לב, ב): כל העוסק בתורה שכינה כנגדו. גם אמרו ז"ל (של"ה מס' שבועות קצ"א ע"ב): אותיות מחכימות. פי' כי הסתכלות האדם באותיות התורה הנה הם מחכימות אותו. וזה ע"י התנוצצות אורו ית' בקדושת האותיות והם מאירים לנגד עיניו של אדם, דומה למה שפי' מהר"י סרוק בסוד אותיות מחכימות, פי' כי ע"י השיר שאומרי' הגלגלים והאופנים ועל פיהם מתנוצצים האותיות של השמות, ומהתנוצצות האותיות האלו נשפע בעה"ז שפע השכלה לכל מעיין בתורת ה', כי לכל א' נשפע מהאותיות השייכים אליו, וסימן לדבר אותיות מחכימות עכ"ל. העולה מזה כי בהיות האדם עוסק בתורה ומרבה בישיבה כמו שפי' מהר"י קאפנטון ז"ל (בס' דרכי התלמוד): ירבה לישב על הספר ולעיין היטב עכ"ל. עי"ז יתנוצץ אור קדושתו ית' אשר הנה היא באותיות התורה ויאירו בעיני שכלו, וע"י עיונו והסתכלותו על כל דבר, ישבר אותה קליפה והמחבת ברזל המפסקת מלהבין הדבר על בוריו. וזהו לעיניהם חתר לך בקיר. פי' לעיניהם כשהם מעיינים בתורה חתור לך בקיר ברזל הנזכר, והוצאת לעיניהם דבר ברור ודבור על אופניו. והענין כי הכתוב אומר: ויעתר לו ה' (דה"ב לג, יג). ודרשו רז"ל (סנהדרין קג.): ויחתר לו. פי' כמו שישראל חותרים מבחוץ כן הוא ית' חותר מבפנים לשמוע תפלת עמו ישראל ולסייעם כנגד יצה"ר ואומות העולם. וזהו והנה זה עומד אחר כתלנו וכמו שאנו חותרי' מבחוץ כן הוא חותר מבפנים ומשגיח מן החלונות שהם העינים והאותיות שיש בהם פתוחות וסתומות כמו חלונות. וגם מציץ מן החרכים הנה הם שפתיו של אדם שפותח וסוגר אותם כרצונו ועל ידם הב"ה מציץ כמ"ש הכתוב: רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני (ש"ב כג, ב). וא"כ אעפ"י שבלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, עדיין אהבתו גבן והוא דומה לצבי או לעופר האיילים, הנה זה עומד אחר כתלינו כמ"ש, וגם כי הרס בעברתו מבצרי בת יהודה ונמסרה התורה וסודותיה ביד זרים כמ"ש, מ"מ הנה הוא משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כמ"ש. וכנגד חלל ממלכה ושריה כמ"ש אפשר שכוונו ז"ל באמרם מה צבי זה מדלג מהר להר, מבקעה לבקעה, מאילן לאילן, ומסנה לסנה, ומגדר לגדר, כך הקב"ה מקפץ מבית הכנסת זה לב"ה זה, מבית המדרש זה לבית המדרש זה, כ"כ למה כדי לברך את ישראל, באיזה זכות, בזכותו של אברהם הה"ד: וירא אליו ה' באלוני ממרא (בראשית יח, א) עכ"ל. ולהבין המאמר הנז' מהו הדלוג הנזכר, נקדים הקדמה א' אשר תהיה ג"כ נחמה למ"ש בלע אדנ"י ולא חמל את כל נאות יעקב. והוא מה שפי' מהר"ר אזולאי (חסד לאברהם עין כל נהר כ"ה) בענין גלות שכינה היאך תרד בגלות, וז"ל בקיצור: כי עיקר שכינה בארץ ישראל, אמנם דרך פרצות יפרוץ פרץ ותצא אל ארבע רוחות השמים, מקום אשר נפוצו שם ישראל. ואם תאמר אם כן נתבלבל הכל ח"ו, והאריך הרבה, העולה מסוף דבריו ז"ל, הנה השכינה תשתרבב ותתפשט דרך אלכסון אל תוך אותו השר שבח"ל ואל אותו גבול, ותעשה בו שביל ומהלך ותתפשט שם, והיינו 'נפתחו השמים' שהיו נגדיים לגולה והיינו דרך ירידתה עכ"ל. והנה לפי דרך זה ג"כ דרך אותם השבילי' והדרכים שעושה השכינה עולים התפלות וכל מה שישראל לומדים עד כותל מערבי ששם עיקר השכינה אשר לא זזה משם, ומשם מקבלת תפלותיהם של ישראל ושם שער השמים, וא"כ אעפ"י שחלל ממלכה ושריה לסכסך גוי בגוי מ"מ הקדושה עדיין הנה היא עומדת בפני עצמה, ולא נתערב קדש בחול ח"ו, וזהו ג"כ אעפ"י שבלע ה' ולא חמל את כל נאותיו של יעקב כמ"ש, עדיין הנה היא עומדת בפני עצמה, והנה היא למקדש מעט בארצות אשר באו שם. ובזה נבוא לפי' המאמר מה צבי זה וכו' כך הב"ה מדלג מבה"כ זה לב"ה זה. הכוונה כי אור שכינתו מתפשט מבה"כ לב"ה מבלי שיתפשט אנה ואנה, כמו הצבי שהוא מדלג מהר להר ומגבעה לגבעה, אמנם אמרו מהר להר ומגבעה לגבעה וכו'. אפשר לפרש ע"פ הדרך שאמרנו (לעיל א, ב) (זח"ג קס"ג ע"א): אילין טורייא רישי מתיבתי אינון. גם בפסוק הקודם מדלג על ההרים, פי' ז"ל (שהש"ר ב, ב): אין הרים אלא בתי דיני'. והנה אם יש איזה צדיק שראוי להיות מרכבה לשכינה, הנה היא תשלח א' מניצוצותיה להאיר אליו, וזהו מהר להר, גם מבקעה לבקעה שהשכינה בוקעת ויורדת בכל מקום שהוא, וכמ"ש הכתוב: נפתחו השמים (יחזקאל א, א). גם מאילן לאילן, לא בלבד העוסק בתורה רק גם המקיים מצות ומעשי' טובי' כדמיון האילן העושה פרי, ומסוכה לסוכה הם אותם המגינים על ישראל כמו שאמרו רז"ל (פסחים ג, ב): את בנציבין ומצודתך פרוסה וכו'. וכמו כן הנה הם מגינים על כל צרה שלא תבא על ישראל, ולפני שרים יתיצבו להגין עליהם כמו הסוכה המגינה, והנה עליהם נאמר (מס' אבות ב, ב): יהיו עוסקי' לשם שמים שזכות אבותם מסייעתם. ועל זה אנו מתפללין (מוסף דר"ה): היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל. וקורא להם ג"כ גודרי פרץ וזהו ג"כ ומגדר לגדר. והחילוק שביניהם הוא כי הסוכה הנה היא מגינה קודם שיבא השרב והשמש וכיוצא וצלה למרחוק, וכמ"ש מהר"ם אלשיך כי כמו ששיעור הסכך אין לו שיעור מלמעלה, לרמוז כי האדם בזכותו יכול להגין על כל העולם כלו ולעשות סוכה גדולה שכלם ידורו תחתיה כן הנה הוא מגין עד שלא תבא הגזרה. והגדר הוא לגדור בפני הפרצה כאשר יש סכנה בדבר, ובכל א' מהם יש בו להקל ולהחמיר והוא פשוט. כך הב"ה וכו' מקפץ וכו' כדי לברך את ישראל, באיזה זכות בזכותו של אברהם, הה"ד וירא אליו ה' באלוני ממרא. והנה מלבד מה שמביא המדרש אחר זה: ישב כתיב וכו', שב ואתה סימן לבניך וכו'. אפשר לומר כמו שאמרנו על פסוק ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט). כי ע"י שמירת צדקה ומשפט יהיה הדרך פנוי ושמור לבל יעשקוה זדים. וא"כ הוא מה שהשכינה עושה לה שביל ומקפץ מהר להר וכו' מבה"כ זה לב"ה זה, הוא ע"י זכותו של אברהם לעשות צדקה ומשפט, כי בזה השכינה תעשה לה שביל ודרך אותם השבילים והדרכים תתקשר שכינתו ית' וישראל יחדיו יתלכדו ולא יתפרדו. והנה במדרש אומר: אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה רבש"ע אתה אומר לנו דיו דיו, דיאו דיאו את לגבן. אפשר לומר על דרך מ"ש יעקב אבינו: ואל שדי יתן לכם רחמי' (בראשית מג, יד). (ב"ר צב, א): מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די. והנה מצינו שאמרו ז"ל (פסחים פז, ב): אפי' בשעת כעסו זוכר את הרחמים. גם אמרו: ותאחז במשפט ידי (דברים לב, מא). והנה כוונת האומות היא להשחית את ישראל כמ"ש הכתוב: אזי חיים בלעונו (תהלים קכד, ג). והב"ה אומר לצרותינו די וזהו אתה אומר לנו דיו דיו, וזה ע"י דיאו את לגבן, שאתה בא אלינו כאשר דאה הנשר, וע"ז הנה הוא מגין על ישראל כמו הצבי הזה שמדלג מהר להר וכו'. והנה בקונטריס א' למהר"ש מולכו כתב כי 'דיו' במ"ק עולה י"א, והוא כמנין שם אדנ"י במ"ק, וכן עולה ג"כ מכ"ה וברכ"ה כל א' עולה י"א במ"ק. ואמר אח"ז 'דיאו דיאו' העולה י"ב כמנין שם אהי"ה במ"ק, וכנגד י"ב הויות וכנגד י"ב מזלות, ולפי דרך זה אפשר לומר כי הנה הוא דומה בדומה ברכה למכה למ"ש בלע אדנ"י ולא חמל העולה י"א כנ"ל, הנה 'דיאו את לגבן' ע"י הארת שם אהי"ה, ובזה מתמתק הדין של אדנ"י, וגם ע"י הארת י"ב צרופי הוי"ה מתמתקים כ"ד צירופי אדנ"י, וכנגד י"ב מזלות (שהבינה) [שהשכינה] מתלבשת בהם ועושה בהם שביל להגן על ישראל כמ"ש.
עוד אמרו: בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב, את כל נאותיו של יעקב כגון ר' ישמעאל ורשב"ג ור' ישבב וכו' שהם י' הרוגי מלוכה. ועי"ז הרס ג"כ בעברתו מבצרי בת יהודה שהם התלמידים אשר הן הם נטורי קרתא, וכמ"ש בפרקי היכלות: א"ר יוסי יום ה' היה כשבאתה השמועה קשה, לך והכחד י' אבירי ישראל ושמנת אלפים תלמידי' וכו'. וזה הגיע לארץ, כמ"ש הכתוב: ארץ אל תכסי דמי (איוב טז, יח). ועי"ז חלל ממלכה ושריה שניטלה גאותן של ישראל. אי נמי ממלכה ממש כמ"ש בס' הזוהר מגלת איכה (דף נ"ד ט"ד): איכה בנייך עמודין דעלמא קיימין, סמכין דעלמא קיימא עלייהו, ואנת מתעטרא עלייהו בכל יומא, איך אתעברו וכו'. וזהו חלל ממלכה גם 'שריה' כמו שאומר אח"כ: מאן חמא גו גנתא דעדן וכו' וכל אינון נהורין ובוצינין געאן ובכאן ומיללין וכו'. כי גם לנשמות הצדיקים שהיו בג"ע הגיע להם צער. אי נמי אפשר לומר הגיע לארץ שמזה נמשך נזק לכל העולם כולו, וחלל ממלכה ושריה כמשאז"ל (ס' פרקי היכלות רבתי לר' ישמעאל פ"ה־ו'): כי כל אותם הדברים נעשו ללופינוס קיסר, וששה חדשי' ישב ר' חנינא בן תרדיון על כסא המלוכה בדמות הקיסר והרג שיתא אלפי דוכסי. וזו היא נחמה למ"ש בתחלת הכתוב, וכנגד זה אמר דומה דודי לצבי ע"ד משארז"ל (ילקוט שה"ש, רמז תתקצ"ד): מה צבי זה כשהוא בורח מביט לאחוריו וכו'. וכמו כן ע"י מה שבלע ולא חמל וכו' שהוא מה שמסרו עצמן על ייחוד כבודו ית', הנה אעפ"י שהוא אל מסתתר הנה הם בצדקתם העלו מ"ן. וכבר אמרנו כי עי"ז אל נקמות ה' ועל ידם אנו מעלים מ"ן בכל יום. וזהו הנה זה עומד אחר כתלנו וכו'. אי נמי אפשר לומר כי בכאן נרמזו מיתת המלכים וביטולן וזהו בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב, ואמר בלע ה' באדנ"י שבה היה עיקר מיתת המלכים. והנה מלת 'בלע' הוא רמז למלך הא' שהוא בלע ועולה כמנין ק"ב אשר סודו הנה הוא ידוע, ומפני שיש ק"ב בקדושה אעפ"י שהוא דין, הנה הוא מתמתק, וזה כי ג' מילואי' מ"ו ל"ז י"ט עולים כמנין ק"ב, והוא קב ימין, ומלבד כי הנה קדוש ומתוק, הנה הוא מתמתק ביותר כאשר יבא אליו הארת ג' הויות, והנה ע"ב ס"ג מ"ה שעולים ק"פ אמר עתה בלע ה' כמ"ש, ולא חמ"ל שלא השפיע הארת הג' הויות העולים כמנין חמ"ל כדי למתק הדין, רק בלע ולא חמל כפשוטו, א"ת כ"ל נאות יעקב שהוא האצילות בסוד הניקודין הנקראי' יעקב כמ"ש בס' אוצרות חיים. ופי' ואמר הרס בעברתו מבצרי בת יהודה כי כל זה היה ע"י מדת הדין כידוע. אי נמי יאמר בלע ולא חמל את כל נאות יעקב כמ"ש. והנה זה היה בבריאת העולם, אך אח"כ נתקן בסוד הפרצופים כידוע, אבל מה שגרם הוא כי ע"י מיתת המלכים וביטולם נתהוו הדינים, ומהם נתהוו אח"כ הקליפות ונתגברו ע"י העוונות עד כי לבסוף הרס בעברתו מבצרי בת יהודה הגיע לארץ וכו'. וזה יובן ע"פ מ"ש כי המלכות דעשיה שהיא בעמקי הקליפות, ובחי' זו היא מה שאנו אומרים 'שכינה בגלות', והיא בחי' אחור בבחינת דל"ת, כי זמנין היא ה' וזימנין היא ד', וכן מורה על זה שם יהודה כן כתוב בדרושי האר"י. והנה ע"י שנתגברו הקליפות הרס בעברתו מבצרי בת יהודה שאינה אלא ענף ותולדה מאותיות יהודה, ובזה הגיע לארץ חלל ממלכה ושריה כמו שפי' גורי האר"י כי כשהשכינה בגלות נעשית חולין לשרים שלה אשר הם הנערות הראויות לתת לה שהם ז' מדות שעמה. אי נמי חלל ממלכה ושריה, פי' מתחלה הגיע לארץ בלבד כמשאז"ל בענין התחומין בסוד קבלת שבת, כי מתחלה היו הקליפות דנוק' בסוף העשיה, ואח"כ גרמו העוונות ושלטו גם בנ"ה וחצי יסוד דעשיה, כי נ"ה לבר מגופא והם יכולים לשלוט בהם, וכן היסוד באותו החצי, מי רגלים שלטו בו עכ"ל. וזהו הגיע לארץ מלבר מתחלה, ואח"כ גרמו העוונות ונכנסו גם בחלל שלה למעלה בנה"י כנז', ובמקום אחר אמר כי שלטו ביסוד והוד וחצי נצח, וראשון עיקר מדברי הרח"ו. וזהו חלל ממלכה ושריה שהם נה"י שבהם שם י"ה כמבואר בדרוש רפ"ח ניצוצין, וזהו ושריה שרי י"ה. ובתקוני' ג"כ תקון ט' אמרו: חלל ממלכה ושריה שנכנסו לתוך חלל שלה, ופי' אותו בסוד חלול שבת, והנה כנגד מ"ש בלע ה' ולא חמל כמ"ש, הנה אמר הכתוב דומה דודי לצבי ואעפ"י שהכלי נשבר והאור שלו עלה למעלה מ"מ לא היה מתרחק בסוד ואתה ה', ומרחוק היה מאיר בכלי שלו וכמ"ש בס' אוצרות חיים. ורמז ג"כ למ"ש במלת 'בלע' שהוא רמז לק"ב, והוא ק"ב תפלות אשר בו לא חמל כמ"ש, הנה עתה מלת 'צבי' עולה ק"ב, וז"ס (מס' חלה ד, ד): קב חדש וקב ישן שנגעו זה בזה כמ"ש בס' הנז'. גם 'דומה דודי' עולה ע"ט כמנין ג' הויות וא' יותר, אשר אם נוסיף אותם על מנין ק"ב הנז' יהיה כמנין ק"פ, שהוא מנין ע"ב ס"ג מ"ה שהוא עולם התקון, וא' יתר שאמרנו כאשר נצרף אותו עם ל' השמוש של 'לצבי' יהיה כמנין אל, לרמוז כי הק"ב הנז' הוא ימיני בסוד החסד, וגם ידוע כי בסוד החסד נתקנו העולמות וצירוף כלם יחד, פי' 'דומה דודי לצבי' עולה רי"א כמנין 'יאר', לרמוז כי אעפ"י שבלע ולא חמל כמ"ש מ"מ יאר ה' פניו בעולם התקון שנעשה באור פנים ופרצופין, ובמלת 'דומה' נרמז תחלה ד' על ו' שהוא ז"א בצאתו ממעי אי', ואח"כ נרמז מ"ה כי ע"י שם מ"ה החדש נתקן האצילות.
עוד אמרו ז"ל: מה צבי זה אין עורו מחזיק וכו'. ובכוונות שבת פי' כי המלכות מתרחבת בשיעור נה"י, א"כ אעפ"י שהרס בעברתו מבצרי בת יהודה ונשארה בסוד ד' ונסתלקו ג' אותיות יה"ו של יהודה כמ"ש מ"מ הנה דומה לצבי. והנה היא מתרחבת ועולה בג' מדות בנה"י, וזה ע"י הארת ג' אבות שהם ג' אותיות הנז'. ואפשר שזה ג"כ נרמז במלת א"ו לעופ"ר האיילי"ם שהוא בגימט' צבאו"ת. ומלת 'לעופר' בגימט' שכינ"ה עם הכולל, לרמוז שהיא עולה בנה"י כמ"ש.
והנה במדרש אמרו: או לעופר האיילים, לאורזילהון דאיילתא. וקשה מה מוסיף המדרש על דברי הפסוק. ואפשר שבא לפרש שהוא עופר של איילים. והנה מצינו שהאיילה גם היא נקראת בתואר זכר, כמ"ש: כאיל תערוג על אפיקי מים (תהלים מב, ב). לפיכך פי' לאורזילהון דאיילתא, כאלו אמר הכתוב לעופר של איילות. והכוונה כי אעפ"י שהרס בעברתו מבצרי בת יהודה והגיע לארץ חלל ממלכה ושריה ששלטו הקליפות בנה"י, הנה עתה מבאר שכיון שלא שלטו רק בחצי יסוד, עי"ז תעלה מן הגלות. וזה כי כבר אמרנו מ"ש בדרושי יום ז' של פסח בענין הנחש שנושך את רחמה ועי"ז יונקי' החצונים מהדם ומהזוהמא ואינם שולטים בנשמות וז"ש לאורזילהון דאיילתא שהם הנשמות שיולדת האיילה הזאת, והנה היא דומה להם שע"י הנה היא מטהרת ועומדת בקדושה, וזה נרמז במספר הנז' העולה צבאו"ת, כי כן עי"ז יצאו כל צבאות ה'. ונתן טעם לזה ואמר הנה זה עומד אחר כתלינו, שהוא היסוד שע"י המלכות עולה ומזדווגת עם דודה כידוע, ולבאר הדבר על בוריו צריך לפרש דברי ס' הזוהר פ' בחקותי (ח"ג קי"ד ע"ב). ואגב זה נפרש ג"כ מ"ש במדרש: מה צבי זה מדלג מהר להר וכו'. ז"ל: פתח ר' יצחק ואמר דומה דודי לצבי או לעופר האיילים הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, זכאין אינון ישראל דזכו למשכונא דא למהוי גבייהו מן מלכא עילאה, דאע"ג דאינון בגלותא קב"ה אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמני לאשגחא עלייהו ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו דאיהו כיסופא דיליה, למלכא דסרחת מטרוניתא, אפקה מהיכליה, מה עבדת, נטלא ברא דיליה, כסופא דמלכא, רחימא דיליה, ובגין דרעותא דמלכא עלה שבקיה בידה, בשעתא דסליק רעותא דמלכא על מטרוניתא ועל ברה הוה סליק אדרין ונחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא בין נוקבי כותלא עלייהו, כיון דחמי לון שארי בכי מאחורי קומטי כותלא, לבתר אזיל ליה. כך ישראל אע"ג דאינון נפקו מהיכליה דמלכא ההוא משכונא לא שבקו, ובגין דרעותא דמלכא עלייהו שבקיה עמהון, בשעתא דסליק רעותיה דמלכא קדישא על מטרוניתא ועל ישראל, סליק אדרין מקפץ על הגבעות, נחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא בין קומטי כותלא עלייהו, כיון דחמי לון שארי ובכי הה"ד דומה דודי לצבי או לעופר האיילים, לדלגא מכתלא לאגרא ומאגרא לכותלא, הנה זה עומד אחר כתלינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, משגיח מן החלונות דודאי דכנישתא בעיא חלונות, מציץ מן החרכים לאסתכלא ולאשגחא עלייהו דישראל, ובגין כך בעי חדוה ולמחדי בהאי יומא דאנן ידעין דא, וישראל אמרי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. ונ"ל לפרש שהמשכון הזה היא התורה אשר הנה היא משכון ביד ישראל, וכל זמן שיעסקו בה יהיה ה' אלקינו עמנו אל יעזבנו ואל יטשנו. וע"ז אמר זכאין אינון ישראל דזכו למשכונא דא ע"ד (אבות ג, יד): חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. למהוי גבייהו, שלעולם הנה היא אצל ישראל דווקא, וכבר פי' מהר"א גלאנטי כי האצילות והתורה והנשמה שלשתן אזלין כחדא. והנה המשכון שהוא התורה כמ"ש, הנה היא אצל ישראל מן מלכא עלאה שהוא אבא, כי מלך סתם הוא בז"א, אבל 'מלכא עלאה' הוא באבא או באימא כמ"ש, ובזה דאע"ג דאינון בגלותא הנה ע"י התורה שהוא המשכון הנז', קב"ה אתי שהוא הז"א הנקרא קב"ה בקבלתו מאו"א, וע"י קבלתו כנז' אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמני לאשגחא עלייהו ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו, מדקאמר 'לאסתכלא' ולא קאמר למחזי וכיוצא נראה ראייה שהמשכון הזה הוא התורה, שהעיקר בה היא ההסתכלות והעיון, ומה שהב"ה בא לאסתכלא הוא שמוסיף כח והארה ונשמה יתירה לישראל להבין בתורה יותר משאר הימים, ואמר דאיהו כסופא דיליה כי התורה הנה היא המבחר שבכל ספירה וספירה, ומחמד עיני כל ספירה וספירה היא בחינת התורה שבה כמ"ש מהר"א גלאנטי, למלכא דסרחת מטרוניתא אפקה מהיכליה כי קודם הגלות אז ה' בהיכל קדשו, והיא נקראת היכל ה' שהוא שם אדנ"י שבגימט' היכ"ל, ועתה יצאתה וירדה למטה והיא כנקודת י', כמו שאומרת אל תראוני שאני שחרחרת. מה עבדת נטלא ברה דיליה כסופא דמלכא שהיא התורה הנז', והוא ברה דיליה כמו שנפרש אותו באבא או בז"א בסוד: אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב). הנקרא ספר הזכרון, והוא עיקר המשכון בסוד ו' ומשך ו'. והיא ו' זעירא והוא כסופא דמלכא כמ"ש רחימא דיליה, ובגין דרעותא דמלכא עלה שבקיה בידה, אם יפורש כפשוטו כי אהבת המלך עליה ולכן הניחה ליטול המשכון, כדי שעי"ז ימצא הב"ה מקום לבא לראותה כדי להסתכל במשכון הנז'. אי נמי אעפ"י שדעתה קלה כידוע מ"מ נמשך אליה הארת הדעת של זעיר ועי"ז בגין דרעותא דמלכא עלה לפיכך שבקיה בידה. בשעתא דסליק רעותא דמלכא על מטרוניתא ועל ברה, פירוש שעולה הרצון העליון ומתחבר עם המלכות כמו שאמרו: ואני תפלתי לך ה' עת רצון. שהמלכות עולה עד דעת הרצון העליון, וזהו ג"כ בגין דדעתא דמלכא עלה, והנה בעת רצון הנז' הנה הוא סליק אדרין כמ"ש האר"י זלה"ה בהקדמת האדרא וז"ל: כי בראות הרשב"י העולם מתמוטט, שאפילו מאחור לא היה זווג אלא בקיומא דחד סמכא, לזה תקן במלכות הכנה כדי שיהיה זווג מג' קווים שהם בסוד רי"ו, שעתה שם של ע"ב כולו הם סוד עיגולין, ואידרא כמנין רי"ו ע"כ. וזהו סליק אדרין ע"י התורה המשיך במלכות סוד רי"ו, ואפשר שהם ג' אותיות של יה"ו שהם חג"ת, ונחית דרגין שהם בנה"י כמו שנפרש. וסליק כתלין בחג"ת. והענין כמ"ש האר"י במקום אחר כי כאשר הדיני' מתגברי' והשכינה תרד לתחתונים לעומק הקליפות אז יעלו האבות במחשבה ובעלמא דאתי להרבות אורם, ולכשיגיעו ליסוד יתגלו האבות באור רב במלכות וינצלו התחתוני' ע"כ. וזהו סליק אדרין שהם האבות העולים בבינה שנקראת גורן, וכל שכן לפי הנסחא האומרת וסליק אגרין שנקראת גג העליון, והנה סליק אדרין כמ"ש ונחית לדרגין שמתגלים בנה"י ובזה וסליק כתלין שעולה על גבי חג"ת, וזה בסוד הגדלות שמחג"ת נעשו חב"ד, לאסתכלא ולאשגחא בין נוקבי כותלא עלייהו כמ"ש כמה"ר רמ"ק זצ"ל שאין ראוי אל הת"ת ליכנס אל הקליפות ח"ו, אלא הוא מחזר בטהרה יוכל לראות בשכינה ובניה, כיצד להשפיע ביה, ואיזה אור מועט ולעורר על ישראל רחמים ועליה ע"כ. וזה כי אעפ"י שיש מחבת וקיר ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים מ"מ משם הנה הוא משגיח עליהם. וזה מבין נוקבי כותלא שהוא השבילים שעושה בשרים ובמזלות בארץ העמים כמ"ש, כיון דחמי לון שארי בכי מאחורי קוסטי כותלא, צריך לדייק כי במשל הזכיר 'מבין קומטי כותלא' ובנמשל לא הזכיר. אבל מה שנ"ל כי הפסוק הזה מחובר עם מה שלמעלה ממנו קול דודי וכו' שהוא ז"א. והנה הוא מדלג על ההרים חג"ת, מקפץ על הגבעות נה"י, ואח"כ אמר דומה דודי לצבי ואפשר לפרש על יסוד אבא, שמפרש 'צבי' מלשון: די הוה צבא (דניאל ה, יט) כמ"ש, יען הנה הוא מחמד כל האצילות, ועתה במשל הנה הוא אומר 'למלכא' סתם, ויפורש בז"א, בשעתא דסליק רעותא דמלכא וכו' כמ"ש עד לאשגחא בין נוקבי כותלא. כידוע כי כותל א' לשניהם ואיהו נקיב מאחור, וממנו משפיע למלכות, כיון דחמי לון פי' למלכות ולישראל הכלולים בה, שרי בכי מאחורי קומטי כותלא, הנה הבכיה היא מן העינים שהם נ"ה דחכמה, ואלו הדמעות יורדים לים תתאה, חכמה התחתונה מלכות, ועתה אומר כיון דז"א שהוא המלכא הנז' חמי לון שרי בכי שהוא מעורר הדמעות הנ"ל מאחורי קומטי כותלא, פי' שאינו מוריד אותם דרך היסוד של אבא שהוא ביסוד אי' הנתון בתוך זעיר ויש בו שני כותלים, וזה מלבד כותל ז"א כידוע. אלא מוריד אותם מנ"ה דחכמה כנז' בסוד י' מלמעלה למטה וי' מלמטה למעלה, וכן פי' האר"י שכן יורדי' הדמעות. ובזה יש מיתוק הדין ויחוד קצת. לבתר אזיל ליה, כי הזווג אינו אלא לפי שעה. כך ישראל אע"ג דאינון נפקו מהיכליה דמלכא שירדו בגלות, ההוא משכונא לא שבקו שהיא התורה, ולעולם עסקו בתורה ובמצוות, ובגין דרעותא דמלכא עלייהו שבקיה עמהון, אעפ"י שאמרו אין עיקר תורה אלא בארץ ישראל מ"מ שבקיה עמהון, וזה לפי שהשכינה ג"כ שלחה פארותיה בשבילים ידועים כמ"ש, וע"י מצוות ומעשי' טובים שישראל עושי' עי"ז השכינה מתקשטת בהם אפי' בהיותם בגלות, וזהו שאמרו במדרש: א"ר שמואל בשם ר' חנינא כל קילוס וקילוס שישראל מקלסין להב"ה הב"ה יושב ביניהם, הה"ד ואתה קדוש יושב תהלות ישראל עכ"ל. בשעתא דסליק רעותא דמלכא קדישא שהוא רצון העליון, מזלא עלאה דא"א שהוא הרצו"ן נוצ"ר של או"א שהוא מלכא קדישא. אי נמי בשעתא דסליק רעותא כמ"ש דמלכא קדישא הוא ז"א בקבלתו מאו"א המוחין שלו אז נקרא גם הוא קדוש והוא מלכא מצד אי', קדישא מצד אבא. וכאשר מגלה הארת הרצון העליון על מטרוניתא ועל ישראל אז סליק אדרין, מתחלה מתגלה הארתו בחג"ת ונעשים חב"ד, ואח"כ מקפץ על הגבעות נחית דרגין בנה"י וסליק כתלין, פי' בונה חומות ירושלם שהיא המלכות, מתקן אבריה ועושה אותה פרצוף גמור שכן מנה"י דז"א נעשה כל בנין הנוקבא, וזה אחר שקבל ז"א המוחין מאו"א, וכל זה הנה הוא עושה כדי לאסתכלא שמשפיע בה ג"כ סוד העינים בסוד (ברכות נא, א): נותן עיניו בו. ולאשגחא בין קוסטי כותלא, שאחרי שנעשה כל בניינה הנה הוא משפיע בה דרך היסוד שבה, באר חפרוה שרים. כיון דחמי לון שרי ובכי ומוריד בה הדמעות הנז', וכאן לא קאמר מבין קוסטי כותלא מפני כי כיון שנתפשטו נה"י דאו"א בז"א הנה הדמעות שיוצאי' מנ"ה דחכמה יורדים אל חכמה תתאה שהם חו"ב שבמלכות וממתיקים דיניה, הה"ד דומה דודי שהוא ז"א, לצבי שהוא יסוד אבא, כי כיון שנכנסה הארתו בתוכו ומתפשט עד יסוד ז"א נעשה הז"א כמוהו, ונקרא ס"ת והוא תורה שבכתב שמתלבש הארתו בתוך הכתב שהוא יסוד דז"א כמ"ש למעלה, אז הנה הוא דומה אליו. או לעופר האיילים, כבר אמרנו מ"ש במדרש: לאורזילהון דאיילתא. כמ"ש עופר של אילות. ועתה יפורש שהוא הזכר שמזדווג עם הנקבה. וידוע מדרוש ז' של פסח שאמר כי הזווג ההוא נמשך מעתיקא קדישא, כמ"ש (זח"ב נ"ב ע"ב): מה תצעק אלי בעתיקא קדישא תליא. ועתה אמר דומה דודי לצבי או לעופר האילים, שיש לו הארה מאו"א וגם מע"ק. והנה הוא דומה אליהם לדלגא מכתלא לאיגרא ומאגרא לכותלא. כמו שמנה"י דאו"א נתהוה גדלות ז"א ע"י דלוג כנודע מענין (...) וכידוע, וכל שכן ע"י הארת ע"ק שאז נעשים לו ג"כ י"ג תקונים, כן ע"י ז"א מנה"י דידיה נעשה גדלות נוקביה, ונקרא דולג מכותלא שהוא הבנין שלה כמ"ש לאגרא, שאפשר שהוא כתר שלה החופף עליה, ומאגרא שהוא הכתר הנז' לכתלא כנז'. והענין מלבד לפי פשוטו, כי האמת כן הוא שבא לרמוז כל ההארות המתגלות בראשי חדשי' וימי' טובי' ושבתות, וכן העליות שלהם, כי עי"ז נמשכת הארה למטה, מ"מ דרך דרש נוכל לומר וברוך היודע האמת, כי כל זה הוא סוד הוצאת ס"ת בימים האלו, כי עי"ז נפתח ההיכל, יסוד אי' להוציא ס"ת מסוד אבא תוך ז"א. ואח"כ נפתח הס"ת יסוד דז"א ויוצא האור ממנו לחוץ, וזהו ג"כ שאומר במדרש: מה צבי זה מדלג מהר להר, מיסוד אי' הנקרא הר למלכות שגם היא נקראת הר, ומבקעה לבקעה שהם שתי בקיעות שאמרנו, ומאילן שהוא עץ החיים לאילן עץ הדעת טוב שהוא במלכות, ומסוכה שהיא אי' סוכת שלום לסוכת דוד. ומגדר לגדר שכן באי' יש גדר בסוד חותם בתוך חותם וכן נמי במלכות, וכל זה נעשה ע"י הז"א שהוא נוטל מזה ונותן לזה ע"י הארת יסוד אבא שהוא התורה והיא הצבי הנז'. וזהו ג"כ שאומר הזוהר: לדלג מכותלא שהוא בנין המלכות, לאיגרא שהוא הכתר שלה, וידוע כי הכתר שלה הוא שליש החסד שהוא בגימט' כ"ד, והוא סוד כ"ד ספרים אשר על זה נאמר: ותמלא כד"ה ותעל (בראשית כד, טז). כמבואר בדרושי הנוק'. וזהו כי ע"י שתתגלה הארת התורה בחוץ נעשה כל בנין הנוק' והכתר שלה, ומזה יוצא שפע ג"כ לכל העולמות, וזהו הנה 'זה' שהוא היסוד הנז', עומד אחר כתלנו שכן הארתו מקבלת אותו המלכות מרחוק, כמד"א: מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא, ב). וזהו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ששם מתגלה הארתו. ואמר בתי כנסיות לשון רבים, מסכים לדברי המדרש שאומר: מב"ה זה לב"ה זה. שכן הז"א עולה בב"ה של מעלה בינה, ובב"ה של מטה מלכות, וכן בית המדרש של מעלה ושל מטה, משגיח מן החלונות הוא בחי' היסוד שבמלכות, וקראם 'חלונות' לשון רבים, אפשר שהם בסוד עגולא ורבועא שהוא יסוד ומלכות דילה, ומשם הוא משגיח דודאי בית הכנסת בעיא חלונות, פי' פתוחות לאויר השמים כדי לכוין לבו ע"ד הנז' כדי לקבל אור זעיר הנקרא שמים, ואע"ג שישראל בגלות ואין יחוד כמ"ש מהר"ם קורדווירו בפי' המאמר הזה, מ"מ מציץ מן החרכים להטיב להם עכ"ל. ולפי מ"ש למעלה יפורש מציץ מן החרכים שהם השבילים שעושה השכינה בארץ העמים כנז', לאסתכלא ולאשגחא עלייהו דישראל שנתוסף להם נשמה יתירה, וגם נגזר עליהם גזרות טובות וניתן להם שפע רב דרך החרכים הנז', וכמ"ש ג"כ במדרש: וכ"כ למה כדי לברך את ישראל. ובגין כך בעי חדווא ולמחדי בההוא יומא דאנן ידעין דא. וזה כפשוטו כיון שנתגלו בו האורות האלו ונמתקו הדינין צריך לשמוח, וישראל אמרי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, מלבד כפי פשוטו נוכל לפרש שהוא ע"ד מ"ש במדרש: באיזה זכות בזכותו של אברהם. כי כל זה נעשה ע"י החסד הראשון הנקרא יומם כמ"ש, והוא נקרא אברהם. וזהו ג"כ שאומר הכתוב 'זה' שהוא יסוד הנק' היום הידוע שהוא החסד הנז', עשה ותקן ה' וגמר כל בנין הז"א, וה' בהיכל קדשו. ונעשה השם שלם, נגילה ונשמחה בו. ובזה יובן מ"ש במדרש חזית: א"ר אבין אין אנו יודעי' במה לשמוח, אם ביום אם בהב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהב"ה, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך. פי' אין אנו יודעי' במה לשמוח אם ביום שהוא החסד הנז' שהוא הגורם כל זה, אם בהב"ה שהוא ז"א בקבלתו מאו"א כמ"ש, בא שלמה ופי' בך בהב"ה כנז', בך בישועתך שהוא ע"י קבלתו מש"ע נהורין אשר בהתחברם עם שם הוי"ה נאמר: ה' הושיעה (תהלים כ, י). כמ"ש המקובלי' ז"ל. ומשם פי' מש"ע נהורין הנזכרי' בא ג"כ הארת החסד, חסד אל כמ"ש למעלה. וכל זה הוא מן החצוניות שכן החסד הנקרא יומם משם סוד האכילה, ולכן אמר ג"כ בך בתורתך שהוא מן הפנימיות, והוא ע"י ספר תורה שנתגלה הארתו בכל הדרכים שאמרנו, וידוע כי התורה היא מן הפנימיות, וחציו לכם בסוד החצוניות. ומסיים המאמר ואומר: בך ביראתך, שגם אל המלכות הנקראת יראה נתוסף השפע בין מן החצוניות שבה עיקר אכילה, וגם מן הפנימיות, ובזה נתמלא כד"ה. ועם כל אלו אנו שמחי' ומקבלים הארה ושפע. ובמדרש דרשו פ' דומה דודי לצבי וכו' על ענין יציאת מצרים וכמ"ש. ולפי דרך זה יאמר בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב שהיו מובלעים בתוך הקליפה עד כי אין עבד יוצא משם, ואעפ"י שיסבלו עול הגלות, וכמ"ש האר"י ז"ל כי כוונתם היה כדי לעשות התקון כדי לקבל התורה, מ"מ היו הקליפות כ"כ קשות עד כי הרס בעברתו מבצרי בת יהודה שאליו סגולת הדבור כמ"ש, וגם הכתוב אומר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות. ואז"ל (תנחומא פ' ויגש, יא): לקבוע לו בית תלמוד. ואז הגיע לארץ כי שחה לעפר נפשם, גם חלל ממלכה כביכול כמ"ש שכינה ירדה למצרים, ושריה הם הצדיקי' אשר שם כמ"ש הכתוב: וימת יוסף וכל אחיו וכו' (שמות א, ו). וכנגד זה אמר דומה דודי לצבי, א"ר יצחק וכו' כך הב"ה קפץ ממצרים לים ומים לסיני ומסיני לעתיד, במצרים ראו אותו וכו'. והכוונה נ"ל כי ידוע כי כל קפיצה היא שלא כסדר, והנה הנס של יציאת מצרים אמרו המקובלים ז"ל שהוא כי נתגלה הב"ה בהארה כ"כ גדולה עד שנכנעו כל אלילי מצרים מפניו ונתבטלו הקליפות, והנה במצרים ראו אותו שנאמר: ועברתי בארץ מצרי' (שמות יב, יב). פי' שנתגלה הב"ה בכבודו ובעצמו, ועי"ז יצאו משם כמ"ש. והנה זה היה אלא לפי שעה אבל אח"כ חזר ז"א להתגדל כפי סדר הימים וכמבואר בכוונת העומר, וכשחזרו על ים סוף אז ג"כ הוצרך להתגלות אור עתיקא קדישא כמ"ש מה תצעק אלי וזהו בים ראו אותו, וזהו קפץ ממצרים לים ואח"כ מים לסיני, אעפ"י שזה היה כסדר מ"מ נקרא קפיצה, שמכח ההארה שנתגלית בים חזר אח"כ להתגלות בסיני, ואותה הארה היתה הארה גדולה כמ"ש פנים בפנים דבר ה' עמכם. ומשם לעתיד כי ע"י התורה שנתן לנו יש כח לקיים את ישראל בגלות שלא יטמעו בין הקליפות כמ"ש ע"פ כי לא בחפזון תצאו. וע"ד הפשט אפשר לומר קפץ ממצרים לים ומים וכו'. כי כוונתו ית' היתה כי בצאתם ממצרים ילכו לארץ ישראל, ואילו היו הולכים הדור ההוא כבר אמרו המקובלי' ז"ל שהיו הולכים משם לג"ע, וע"י שחטאו לא נתקיים זה רק ויסעו מרעמסס סכותה. ומ"מ כשיצאו מן הים היו ראויים ללכת תכף ומיד לא"י כמ"ש במדרש: כשעלו מן הים היו ראויים ליכנס לא"י אלמלא שחטאו, וימרו על ים בים סוף. וזהו קפץ ממצרים לים. וכיון שחטאו בים קפץ משם לסיני, כי ע"י קבלת התורה וקבלת לוחות ראשונות היו בני חורין מן המלכיות, ואח"כ כשחטאו בעגל ואז נגזר עליהם גלות וזהו מסיני לעתיד, ואז לעתיד לבא יגאלנו ברחמיו סלה אכי"ר.