רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק ב · ח
(שה"ש ב, ח):
קול דודי הנה זה בא
מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. (איכה ב, א):
איכה יעיב באפו אדנ"י את בת ציון
השליך משמים ארץ תפארת ישראל
ולא זכר הדום רגליו ביום אפו.
כבר רמזנו בחתימת האלפא ביתא האחרת איך דברי האלפא ביתא הזאת קשים יען אמר בהם בבירור כי איך מיד ה' היתה זאת, והתחיל ואמר איכה יעיב באפו אדנ"י את בת ציון, כמו שדקדקו קצת מהפרשי' ז"ל כי הקינה היא על היות השי"ת בעצמו הפועל הרעה ע"י האף, וחזר ואמר 'איכה' כמוסיף על הראשונות. והנה דרך האדם כשהוא בכעס ומתחרה באפו ועושה רעה הרבה פעמים הנה הוא מרעיש ובזה ורווח לו, וז"ש: קול דודי הנה זה בא, שבקולו אל הכבוד הרעים ובזה שקטה כעסו. והנה החכם מהר"ם אלשיך ז"ל פי' כי הפסוק הזה הוא דרך נחמה ואמר ז"ל בקצור: איכה יעיב באפו אדנ"י בעצמו שהוא אוהב את ישראל, והוא בעצמו ע"י אפו יעיב את בת ציון, משיבה רוח הקדש ואומרת הלא זו לטובה כי ה' הנז' השליך משמים ארץ ת"ת ישראל שהוא דיוקן יעקב, וגם לא לשלוח יד במקדש ה' והיה שופך חרון אפו על ישראל. ועתה כי ה' שם היה, שפך חרון על העצים ועל האבנים וניצולו ישראל, עכ"ל בשינוי איזה דברים. והנה זה הוא מאמר הכתוב קול דודי וכו', כי הנה למעלה אמר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, וכבר פי' מ"ש ר' יודן ור' ברכיה. והעולה מדבריהם שאין לנו לעורר לבקש על שום דבר כי מאד עמקו מחשבותיו ית' וכלם לאהבה את ישראל ולהטיב להם באחריתם ולתת להם אחרית טוב ותקוה, וראיה לדבר כי הנה קול דודי הנה זה בא אעפ"י שהוא דודי בא בקולו ובכעס גדול עלי, אבל מ"מ מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שפך חרון אפו על העצים ועל האבנים, ועפ"י הדרך שאז"ל (שמו"ר טו, ד): מדלג על ההרים, אלו האבות. נוכל לומר כמ"ש השליך משמים ארץ ת"ת ישראל שהוא דיוקנו של יעקב כמ"ש, ובזה כלה ה' את חמתו וגם מקפץ על הגבעות אלו האמהות. אפשר לומר כמשאז"ל (פתיחתא דחכימי דאיכ"ר כד): כי כשגלו ישראל בעברם על קבורת רחל יצאתה רחל וכו' עד שאמרה לה ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם. אי נמי הפליא בקינתו ואמר איכה יעיב וכו', כבר אמרנו כי 'ציון' הוא כינוי אל השלמים העוסקי' בתורה בשערים המצויינים, והנה כבר אמר הכתוב: הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו (ישעיה כט, יד). וגם כבר אמרנו מה שעינינו רואות וכלות בכל יום מתמעטים הלבבות וחשכו הרואות בארובות, כמ"ש בפ' בכה תבכה בלילה (לעיל א, ב) ע"ש. וזהו איכה יעיב לשון עתיד, בכל יום ברכתו מרובה והחשך מתגדל, את בת ציון שהם השערים המצויינים כמ"ש, ואמר בת ציון בתאר נקבה לרמוז כי תשש כח המצויינים בתורה כנקבה. אי נמי ירמוז על התורה שבע"פ שהיא בת לתורה שבכתב.
עוד השליך משמים ארץ תפארת ישראל, כי בתחלה נאמר: ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג). וכל האומות הולכים לאורם, וכמ"ש הכתוב: ולתתך עליון על כל הגוים לתהלה ולשם ולתפארת (דברים כו, יט). וכמ"ש בס' הכוזרי בדברי החבר לכוזר ע"ש מאמר ב' (אות ן'). ועתה אמר כי ע"י מה שיעיב את בת ציון ואבדה חכמת חכמיו הנה בזה השליך משמים ארץ תפארת ישראל כנז', והנה ע"י תפארת ישראל הנז' יש בו תיקון העולם כי באורם ילכו אור, ועתה אשר יעיב ה' כנז' והשליך משמים ארץ יתמוטט העולם והארץ כבגד תבלה אשר היא נקראת הדום רגליו, כמאמר הכתוב: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א). וזהו ולא זכר הדום רגליו שהוא העולם והארץ בכללה לא זכר אותם ביום אפו כנז', וכנגד זה אמר קול דודי הנה זה בא פי' בדברי תורה, אם נפרש שהם דברי תורה שבע"פ שהיא אומרת קול דודי וכו', שהוא כמ"ש במשנה (אבות ו, ב): אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. ואז"ל כי אלו הם הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, כי בצאת הקול מלפניו ית' אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ושמע הקול הזה ומתעורר לשוב. א"כ אעפ"י שיעיב ויחשיך ה' את בת ציון, שערים המצויינים כנז' וחשכו הארובות וכו', מ"מ ע"י השמיעה נשמע את הקול מדבר אלינו וזהו קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים וכו' כפשוטו שהוא יוצא מהר חורב.
אי נמי כמ"ש בס' הזוהר פ' שלח לך ז"ל (ח"ג קס"ג ע"א): חמיתון אלין טורייא, כלהו ראשי מתיבתי לעמא דא דבמדברא וכו' עכ"ל. והנה אעפ"י שהחשיך וכו' ואין תורה ברורה מ"מ רוח ה' מדבר אל השרידים אשר ה' קורא אליהם לעסוק בדברי תורה, וזהו קול דודי הנה זה בא זה קולו של הקב"ה בתורתו התמימה, מדלג על ההרים אלו ראשי ישיבות שבכל דור ודור, שאעפ"י דשריו חכימייא למהוי כספריא וכו', ועמא דארעא אזלא ומדלדלא (סוטה מט, א). עדיין לחד בדרא או לתרי בדרא אפשר עליו לומר אכשור דרי, ואפי' לרבים העוסקים בתורה, ובזה יאירו אורה של תורה ועל ידיהם יתייחדו תורה שבכתב ותורה שבע"פ ויאירו בכל ישראל ועל העולם כלו באור תורתם. ואם נפרש קול דודי זה משה כמ"ש במדרש, נוכל לפרש ג"כ ככל הדרכים שאמרנו, שהרי אור נשמתו מתפשט בכל בעלי תורה והוא מסייע שיש בו ממש, וכמ"ש למעלה (לעיל א, י) בשם הזוהר ורע"מ (ח"ב קס"ו ע"ב) ובשם מהרר"א אזולאי זלה"ה (עין הקורא נהר ל"ז). והוא מדלג על ההרים שהם ראשי ישיבות, מקפץ על הגבעות אז"ל אלו האמהות. מלבד לפי פשוטו נוכל לומר כי בזכות האמהות שהם מגדלות בנינו לתורה, וכמשז"ל (ברכות יז, א): הני נשי במאי זכיין וכו'. עי"ז התורה תהיה מאירה ע"י הבל שאין בו חטא תינוקות של בית רבן. וגם ע"י מה שממתינות לבעליהן עי"ז יזכו בעליהן לתורה, וכמו שאירע לר' עקיבא (נדרים נ, א): כשחזר לסוף י"ב שנה שמע מאחורי ביתה וכו' אמר הואיל ואתיהיב לי רשותא אהדר לאחורי, הדר אזל וכו'. ועי"ז זכה כפלים לתורה. וז"ש הניחו לה שלי ושלכם [שלה] היא. כי בזכותה זכה לכל התורה אשר זכה, והוא ראש לכל תורה שבע"פ, כמשאז"ל (סנהדרין פו, א): סתם מתני' וכו' וכלהו אליבא דר' עקיבא. מלבד מה שארז"ל (במד"ר יט, ו): דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא. וזהו מקפץ על הגבעות שהן האמהות. ועפ"י הדרך הראשון אפשר לפרש פסוק איכה יעיב בלשון שאלה, ופסוק קול דודי תשובה אליו, ורוצה לומר איכה יעיב באפו ה' בהר ציון וכו' וכל אלו לא חטאו, אם נאמר שפך חרון אפו על העצים ועל האבנים לכאורה נראה שלא יתכן, שהרי אמרו (שבת קה, ב): הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו וכו'. והנה שלשה אלו נרמזו בפסוק זה, כנגד הקורע בגדיו אמר איכה יעיב באפו ה' את בת ציון, בין שמפרש אותו כפשוטו על הר ציון ששמם אשר הם לבוש ובית אליו ית' כמ"ש הכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). אבל ביותר יצדק עפ"י מה שפי' בשערים המצויינים בהלכה. אי נמי על תורה שבכתב ושבע"פ אשר על זה נאמר לבש ה' עוז התאזר, וכנגד מפזר מעותיו בחמתו אמר השליך משמים ארץ ת"ת ישראל ופיזרם בארבע כנפות הארץ, וכנגד משבר כליו בחמתו אמר ולא זכר הדום רגליו ביום אפו דומה למ"ש הכתוב: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א). ועתה לא זכר הדום רגליו ושבר השרפרף, וכמ"ש הכתוב: עד די כרסוון רמיו (דניאל ז, ט). (איכ"ר א, א): כב-יכול הפוכות הן. ולכן אמר איכה יעיב באפו וכו' והשיב עפ"י הדין קול דודי הנה זה בא וכו', על דרך מ"ש אח"כ (שבת קה, ב): ואי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה שפיר דמי. וכל שכן בכאן שמאהבה עשה למען תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות ויהיה להם למקדש מעט בארצות אשר יבואו שמה, וכמו שמפרש בפסוק שיבא.
ולפי הדרך שפי' קצת פסוקים על עניין עוונות של אדה"ר, כמשז"ל כי שלחו מגן עדן היה בדומה לגלות ישראל, וכן אמרו (ב"ר יט, ט): ויאמר לו איכה (בראשית ג, ט). אֵיכָה כתיב. יאמר איכה יעיב באפו ה' את בת ציון שאילולי לא חטא אדה"ר ראוי היה שתנתן התורה על ידו, ומפני החטא נאמר עליו: ואומר אך חשך ישופני (תהלים קלט, יא). ואז השליך משמים ארץ ת"ת ישראל שהם הנשמות שהיו כלולות בו אשר נפלו בעמקי הקליפות, ולא זכר הדום רגליו כנז', ביום אפו שירדו ונפלו ממדרגתם כמבואר בדרוש הגלגולי' ובמקומות אחרים. אי נמי לפי דרך זה איכה יעיב באפו דשוי חשך בין כתר לעילת העילות, עפ"י כל הדרכים שפי' האר"י זלה"ה ותלמידיו, שהוריד הכתר למטה ממדרגתו וגרם שנתמעטו עולמות בי"ע. וגם שהכתר של זעיר נתמעט אורו לסיבת שהוריד הדעת למטה בין הכתפים, וגרם שיתפשטו הה' גבורות שניתנו בנוק' בלאה, לא נתפשטו בו' קצוותיה. אמנם תכף ירדו ביסוד שלה, גם גרם לרחל שתרד בבריאה בסוד: רגליה יורדות מות (משלי ה, ה). וזהו איכה יעיב באפו ה' את בת ציון וכו', וכמו שנפרש אח"כ וכנגד זה אמר קול דודי הנה זה בא וכמ"ש למעלה זה משנה שניתנה תורה ע"י. וגם מדלג על ההרים אלו האבות וכו' שעל ידם היה תיקון אדה"ר. וכן ע"י האמהות וזהו מקפץ על הגבעות והוא פשוט. אי נמי אומר הכתוב: סכותה בענן לך מעבור תפלה (איכה ג, מד). סכותה באף ותרדפנו וכו' (שם מג). ופי' [מהר"א גלנטי בקול בוכים]: כי בתחלה כסה עצמו בענן מעבור תפלה, ואח"כ בזה ע"י האף תרדפנו עכ"ל. וזהו איכה יעיב באפו ויחשיך באפו ג"כ את בת ציון שהיא נקודה פנימית של ירושלים, מקום קבלת התפלות, וזה שער השמים (בראשית כח, יז). (ב"ר סט, ו): בית המקדש של מעלה. וזה יובן עפ"י הדרך שמביא מהר"ם אלשיך ע"פ זה, מארז"ל (פתיחתא דחכימי דאיכ"ר כד) ויקרא ה' וכו' (ישעיה כב, יב). בשעה שבקש הב"ה להחריב בית המקדש אמר כל זמן שאני בתוכו אין האויבי' נוגעים בו, אלא אכבוש עיני ממנו וכו' עכ"ל. והנה ע"י כבישת עין מלהשגיח על בת ציון, בזה שערי תפלה ננעלו, וכיון ששערי תפלה ננעלו הנה בזה השליך משמים ארץ ת"ת ישראל אשר עליהם נאמר הקול קול יעקב (בראשית כז, כב). וכמשאז"ל (גיטין נז, ב): אין תפלה נשמעת שאין בה מזרעו של יעקב. ועתה ניטלה אותו הת"ת שהיה להם והושלך לארץ, ואמר 'משמים' כי אפילו בשמים והמלאכים של מעלה היו מתאוים לשמוע תפלתם של ישראל, ואצל המלאכים כנז' היתה ניכרת מעלתם, ועתה השליך משמים ארץ הת"ת הזה ולא זכר הדום רגליו ביום אפו שכתוב בו: והתפללו אליך דרך ארצם (מ"א ח, מח). וכיוצא, לשמוע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל במקום הזה (שם כח־כט). וכנגד זה אמר קול דודי הנה זה בא, והוא הכרוז הנז' בתיקוני' (תקון י"ג, דף כ"ט ע"ב) ז"ל: כרוזא נפיק בכל יומא, מאן דקטיל ההוא חויא דאיהו מקננא בטורין [רברבין] יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא דיתיב על מגדלא דאיתמר בה: מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב (משלי יח, י). עכ"ל. הנה שע"י קול דודי שהוא הכרוז כנז' אשר הנה הוא מדלג על ההרים, השומע הקול וקטיל לההוא חויא יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא ותפלתו נשמעת כו'. גם בזה נאמר כמשאז"ל במדרש: זה משה. וזה על דרך מ"ש אח"כ בתקוני' כנז', אדהכי הא רעיא [מהימנא] קא אתיא [בכמה עאנין ותורין ואמרין וחוטרא בידיה, סליק עיניה למגדלא וחמא חד בר נש עולימא צדיק שמיה, דהוה יתיב על מגדלא, קשתא בידוי והוה זריק חצין לגבי חויא, ודא איהו פזר גדול , וחויא לא הוה חשיב לון. וקשתא איהו לישנא דפומא, אגוזא דקשתא דפומא, חוט השני חוט של קשת] דביה הוה זריק חצין, דאינון מלולין דצלותא לגבי חויא, וחויא לא [הוה] חשיב לון, [ולאו בגין חלישו דצדיק ח"י עלמין, אלא בגין חלישו דההוא דזריק לון דאיהו צדיק דלתתא מניה, כד לאו איהו שלים, ובגין דא לא חשיב לון. עד] דאתא רעיא מהימנא ונטל חץ חד וזריק לגביה דא בתר דא בצלותין, הה"ד עד יפלח חץ כבדו. דחויא דאיהו וכו' עכ"ל. והכוונה כי אעפ"י שלא נתקבלה תפלת הרועים עם ישראל אחריהם, וזהו בכמה עאנין ותורין ואמרין וכו', מ"מ זכותו של משה ותפלתו עושה פירות, וכמ"ש (זח"ב ט"ז ע"ב): אלמלא תפלת המתי' על החיים [לא] היו יכולי' לעמוד. וזהו קול דודי זה משה, הנה זה בא ומתקבלת תפלתו והנה הוא מדלג על ההרים ביני טוריא להרוג הנחש הארור וכו'. ולהבין אומרו יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא וכו' ולדקדק פרטי המלות, צריך לפרש הב' כתובים, איכה יעיב וקול דודי בדרך אחרת. וזה כי צריך לדקדק אומרו איכה יעיב באפו אדנ"י את בת ציון היל"ל איכה יעיב ה' באפו וכו'. ואפשר שזה הוא שבא לתקן המתרגם שאמר איכה יתקוף ה' ברוגזיה, ולא תרגם איך יתקוף ברוגזיה ה' אלא מפני שכך היה סדר הפסוק כמ"ש המתרגם. והנה מהר"א גלאנטי פי' הכתוב הזה, יעויין שם. ולפי קצת דרכו נפרשהו ג"כ לפי דרך האר"י זלה"ה. וזה כי ידוע כי המלכות בכללה נוקבא דז"א נקראת אדנ"י, והנקודה פנימית נקודת יסוד שבה נקרא ציון, וגם נקרא בת ציון להיותה בתאר נקבה כידוע. והנה אעפ"י שהמלכות בכללה היא דין מ"מ הנקודה הזאת היא רחמי', ובפרט בהתיחד עמה היסוד של ז"א הנקרא צדיק היא נקראת צדקה, וכשהוא בסוד החסד ונקרא חסיד, חוורא בפום אמה אז גם היא נקראת חסידה, כמ"ש הכתוב: חסידה ברושים ביתה (תהלים קד, יז). וכן גם חסידה בשמים ידעה מועדיה (ירמיה ח, ז). והנה הכתוב אומר איכה יעיב באפו, פי' מי שבידו להעיב, וסמך לו על המבין כי כן דרך הכתוב בהרבה מקומות. אי נמי נוכל לומר 'באפו' באף ו', וזה יובן עפ"י מ"ש באידרא [רבא] (ח"ג קל"ז ע"ב) וז"ל: תאנא לא דיין לרשעים וכו', אלא דמהפכי מדת רחמים למדת הדין. והיאך מהפכי והא כתיב: אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו). אלא בכל זמנא דעתיק דעתיקי, רישא חוורא אתגלייא רעוא דרעוין, רחמין רברבין אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגלייא כל זיינין (נ"א דינין) דז"א [זמינין], וכב-יכול רחמי עביד ההוא דינא, [ההוא] עתיקא דכלא. ובסוף כתוב: תאנא האי חוטמא זעיר, וכד שארי תננא לאפקא, נפיק בבהילו ואתעבד דינא, ומאן מעכב להאי חוטמא דלא יפוק תננא, חוטמא דעתיקא קדישא דהוא אקרי ארך אפים מכלא עכ"ל. והכוונה כי בא"א אע"ג שאין שם דין מ"מ בהיותו מסתתר ומניח עשות הדין למטה נקרא הוא עושה, וכן פי' מהר"ם קורדווירו בספר הפרד"ס. והנה מחוטם ז"א יוצא האף שהם הגבורות כמ"ש באידרא הנז', וכשמתגלה חוטמא דע"ק הנקרא ארך אפים, מעכב שלא יצאו הגבורות הנז', וכשאינו מעכב כב-יכול נקרא שהוא פועל גבורות ומוציאם. וזה נ"ל על דרך (ע"ז יח, א): כל מי שיש בידו למחות וכו'. והנה הרשעי' שגורמים לסלק רחמי א"א, כב-יכול מהפכי' מדת רחמי' למדת הדין, שצריך גם הוא לכבוד ולהסתיר רחמיו ולהניח הדין לפועל, וזה איכה יעיב אותו הנסתר והנעלם יעיב באפו שלא האיר למטה. אי נמי באף ו' שהוא ז"א, שהוא ו' שבשם, וע"י אפו יעיב ויחשיך המדה הנקרא אדנ"י, נוק' דז"א הנקרא אדנ"י. וע"י האף הנז' אשר יצא מלפני ה' נחשכה המדה הנז', ולא בלבד המדה בכללה אשר היא דין, ובהוסיף דין על דין חשך משחור תארם על דרך מ"ש למעלה בפ' (לעיל א, ח), בשם מהר"ם קורדווירו על פ' ואשה כי תזוב וכו' או כי תזוב על נדתה וכו', יעויין שם. אלא גם הנקודה פנימית שבה אשר היא בסוד החסד והרחמים וזהו איכה יעיב באפו אדנ"י את בת ציון, פי' עם בת ציון שניהם יחד, ותלכנה שתיהם ציון וירושלים כחדא אזלין למקום החשך ח"ו. אי נמי אדנ"י הוא היכל ק"ק שהוא אדנ"י שפתי תפתח שהוא סוד התפלה, את בת ציון שהיא הנקודה פנימית כנז', ונקרא 'גאולה' והיא בהיכל הרצון, והוא סוד סמיכות גאולה לתפלה, ועל שניהם כנז' איכה יעיב וכו'. ויש מי שפירש ג"כ כי לפעמים אדנ"י הוא בעתיקא קדישא, ואפשר שהוא במלכות שלו אשר עליה נאמר: ותהלתי אחטם לך (ישעיה מח, ט). והוא עפ"י הדרך שזכרנו בשם האידרא, שכיון שלא באה הארה מחוטמא דע"ק עלה עשן באפו דז"א, ויחר אף ה' בם וכו'. וע"י שהחשיך את בת ציון כנז' עי"ז ג"כ השליך משמים ארץ ת"ת ישראל כמו שאמרו כי גם עליו נאמר: כן משחת מאיש מראהו (ישעיה נב, יד). ואמר השליך משמים ארץ אפשר שהוא על יסוד הבינה הנקרא שמים, והם שמים של ארץ העליונה, והם נקראי' קצה השמים העליוני'. ומשם השליך ת"ת ישראל וזהו שארז"ל (חגיגה ה, ב): מאיגרא רמא [לבירא עמיקתא]. ולא זכר הדום רגליו ביום אפו שהם נה"י שלו שנסתלקו וחזר לקדמותו בסוד תלת גו תלת, ועל כל זה אמר קול דודי הנה זה בא. כבר ידוע כי הקול הוא הת"ת, וגם דודי הוא בת"ת, והכפל אפשר לומר כמו שאמרנו כי ע"י קבלתו מש"ע נהורין יורדי' ר"ס אורות ז' הכלים, ונחלקי' ק"ל לזעיר ונעשה קול, וע"י ההארה הנז' אפשר שיעצור האף והרבה להשיב אפו, וכבר פי' ז"ל מדלג על ההרים שהם חג"ת, מקפץ על הגבעות שהם נה"י, בסוד גדלות ראשון ושני ונעשה בן ט' ספירות, ואז גם נוקביה מתגדלת גם היא כמותו ומאיר אליה ע"י היסוד. וזהו הנה זה בא. ולדקדק הדברים ביותר נפרש ג"כ דברי התיקוני' כמו שיעדנו שאומר: כרוזא נפיק בכל יומא, מאן דקטיל ההוא חיויא דאיהו מקננא בטורין, יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא, יתיב על מגדלא דאיתמר בה וכו'. והנה בזוהר פ' שלך לך (ח"ג קס"ד ע"ב): פי' מגדל עוז שם ה' (משלי יח, י). על התיבה שהיא מלכות, ונכנס בה הס"ת שהוא היסוד של ז"א, שמתגלה הארתו בתיבה. והנה כבר אמרנו כי המלכות בכללה נקראת תפלה, והיא אדנ"י כמו שאמרנו. ונקודה פנימית שבה בת ציון הנה היא גאולה, והגואל שהוא יסוד דז"א נכנס בתוכה, וזהו ברתא דמלכא שהיא המלכות בקבלתה מצד יסוד אבא שהוא נקרא מלך, ונקרא לפעמים מלכא קדישא דאיהי צלותא דיתבא על מגדלא שהיא יושבת על גבי נקודה פנימית שלה שהיא נקודת ציון דאיתמר בה מגדל עוז שם ה' אשר בה ירוץ צדיק, שהוא היסוד הנק' מגדל הפורח האויר. ונשגב שהוא מתחזק בה, וזהו כרוזא נפיק בכל יומא, מאן דקטיל ההוא חיויא וכו'. כי ע"י השבתת הקליפות עי"ז זוכה לירש הארץ העליונה, ועליו נאמר: ועמך כלם צדיקי' לעולם ירשו ארץ (ישעיה ס, כא). והנה הכרוז היוצא בכל יום כבר אמרנו שהוא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ואין לך דבר חשוב לנצח היצה"ר ולהתיש כחו בין מלמעלה בין מלמטה יותר מדברי תורה, וא"כ הוא קול דודי הנה זה בא ע"י הקול קול דודי שהיא התורה הנמשכת מז"א, וגם אם נפרש 'דודי' שהוא ביסוד אבא שממנו תורה יוצאה כמ"ש, הנה ע"י קול דודי כנז' הנה זה בא שהוא יסוד דז"א להתייחד עם נוקביה, ועי"ז אעפ"י שהחשיך כנז' לבחי' הנקראת אדנ"י ולבת ציון ג"כ, הנה בזה יאר ה' פניו אליה, ואעפ"י שהשליך משמים ארץ ולא זכר הדום רגליו וכו' הנה הוא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות כמו שאמרנו.
ובזוהר פ' פנחס (ח"ג רכ"א ע"א) אמרו ז"ל: דכד נפקו ישראל ממצרים, בעא קב"ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למיבני לון ביתא קדישא ולנחתא לה מגו שמי רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבו קדישא כגוונא דדיוקנא דלעילא, הה"ד: תביאמו ותטעמו בהר נחלתך (שמות טו, יז). באן אתר, מכון לשבתך פעלת ה'. בההוא דפעלת אנת ה' ולא אחרא. מכון לשבתך פעלת ה' דא בית ראשון, מקדש אדנ"י כוננו ידיך דא בית שני, ותרוייהו אומנותא דקב"ה אינון, ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו, ואנח לון קב"ה לבנייהו בארעא דאליפו עובדיהון, וביתא אתבני על ידא דבר נש ובגין כך לא אתקיים, עכ"ל לעניינינו. והגם כי היה צריך המאמר הזה ביאור מ"מ העולה מדבריו כי בית המקדש היה ראוי להיות רוחני על ידו ית', ומפני חטאינו לא נעשה הדבר הזה רק היה חמרי מעצים ומאבנים ולכן לא נתקיים. וז"ש איכה יעיב כפשוטו, פי' יהיה דבר עב חמרי שיש בו עביות, אדנ"י את בת ציון איכה יעשה באפו, שכעס על ישראל, אדנ"י את בת ציון שהוא בית המקדש, והכעס הזה היה בהיותם במדבר כענין מעשה העגל, אז התחיל להעיב ולהחשיך, ואח"כ כאשר שלחו המרגלים אז נחתם הגזר דין הנז' ונגזר עליהם למות במדבר כמ"ש הזוהר מאמר הנז'. וז"ש איכה יעיב באפו וכו'. ובסוף כתיב ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, חזר לומר 'אפו' והוסיף ג"כ לומר 'ביום', לרמוז משאז"ל על פ' זה (איכ"ר ב, ג): יום א' היה אפו של הב"ה, אילו עשו תשובה ביום פשרו. והכוונה כמשז"ל במקום אחר (תענית כט, א): קרא עלי מועד (איכה א, טו). שהוא יום תשעה באב והוקבע להם בכיה לדורות, ואילו עשו תשובה ביום ההוא פשרו. ונחזור לענין איכה יעיב וכו' ע"י מעשה בני אדם, באופן כי בזה השליך משמים ארץ ת"ת ישראל שהוא הבית המקדש שהוא גאון עזם תפארתם של ישראל השליך אותו משמים ארץ, שבמקום שהיה ראוי להיות מעשה ידי שמים ורוחני כמותם הושלך לארץ ונעשה חמרי כמ"ש, וזה גרם שאח"כ ולא זכר הדום רגליו ביום אפו וכמ"ש בזוהר אח"כ (ח"ג רכ"א ע"א) על אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו וכו' (תהלים קכז, א). שלהיותו מעשה בשר ודם גרם שנחרב בעוה"ר. א"נ כבר ידוע שאילו זכינו ללוחות ראשונות היה מתקיים חרות על הלוחות חרות משעבוד מלכיות וכו' והיו הולכי' בהם לארץ ישראל ומשם לגן עדן. והנה בדרוש בענין הלוחות וענין רחל ולאה ביאר האר"י זלה"ה איך כוונת מרע"ה היה ליקח הלוחות מלמעלה מתרין פרקין עליונים דנוק' קרוב אצל ת"ת דז"א, אך אח"כ לא לקח בלוחות שניות, לוחות אבנים מנ"ה דידה, וכבר הבאנו מקצת הדרוש הזה למעלה במקומות מחולפים, וזה גרם להפיל זרעם בגוים ושלטו האומות על ישראל. וזש"ה איכה יעיב באפו אדנ"י את בת ציון כמ"ש, הוא מפני כי השליך משמים שהוא ז"א, ארץ שהיא מלכות ארץ התחתונה, ושם השליך ת"ת ישראל שהם הלוחות כנז'. וזה גרם חרבן בית המקדש וגלות ישראל, וזהו ולא זכר הדום רגליו שהוא בה"מ כנז', ולא זכר ביום אפו. אי נמי אפילו אל הלוחות שהם מבחי' הרגלים, לוחות אבנים, אפי' לא זכר כנז' ביום אפו כי נגנזו, וכל שכן למאן דאמר ארון גלה לבבל (יומא נג, ב). ולפי דרך זה ג"כ נוכל לפרש איכה יעיב באפו אדנ"י את בת ציון, שערים המצוייני' כמ"ש למעלה, הוא מפני כי השליך וכו' את הלוחות הנז', כי אז נגזר על ישראל שילמדו תורה מתוך דוחק מתוך שכחה וכו' (תדבא"ז ד'). וכנגד זה אמר קול דודי הנה זה בא זה משה, פי' אותו הקול שאמר משה: מכון לשבתך פעלת ה' (שמות טו, יז), אשר עליו אמרו דא בית ראשון, וכן מקדש אדנ"י דא בית שני, הנה זה בא ומתקיימת נבואתו, והנה הוא מדלג על ההרים, שעתיד הב"ה להורידו כמ"ש אח"כ בזוהר: בית שני באתגלייא, בית ראשון באתכסיא. ויהיה 'על ההרים' שהם סיני תבור וכרמל וכו' וכמ"ש במדרש [עתיד הב"ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש על גבי ראשיהם] וכו' (פסיקתא דר' כהנא כא, ד). ואז ג"כ משה ירענו על ידי לוחות הראשונות, וזהו קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים שהם חג"ת, ידיו של משה לא יהיו עוד כבדים, וגם מקפץ על הגבעות שלא יהיו לוחות אבנים מנה"י דידה, רק מלמעלה מתרין פרקין קדמאין, ועי"ז ומלאה הארץ דעה את ה' אכי"ר.