רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק א · י"ד
שיר השירים:
אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי.
איכה:
נשקד על פשעי בידו ישתרגו עלו על צוארי
הכשיל כחי נתנני אדני בידי לא אוכל קום.
אחרי שאמר בין שדי ילין, להרויח לנו מכל צרותינו כמ"ש, אמר אשכול הכפר דודי לי. והנה חז"ל פי' מלשון כפרה, ועתה יאמר אחרי שפי' הכתוב נתנני שוממה כל היום דוה, פי' הטעם היאך אפשר שלא היה לה מנוחה, שהרי אפי' הרשעים בגהינם באיזה שעות מן היום יש להם מנוחה, והיאך נתנני שוממה כל היום דוה, פי' ואמר הטעם הוא כי נשקד עול פשעי בידו. ופי' ז"ל במדרש (איכ"ר א, מב): שקודה הייתי מעוונותי, וסבורה הייתי שימחול לי על כל עוונותי, אלא ישתרגו, עשאם עלי סריגות סריגות וכו'. וצריך להבין מנין להם כל זה, אלא שדקדקו בכתוב אומרו נשקד עול פשעי בידו, שמלת 'בידו' אין לו הבנה לפי משמעות הכתוב, וגם מהו העול הזה, אלא נראה שכוונת הכתוב הוא להודיענו כי דרך האדם הוא לחטא בחטאים קלים, עוונות שאדם דש בעקביו, ועל אלו לא ישים עליהם לב, עד כי לפעמים שב אליו כהיתר ואפי' תשובה אינו עושה, ומה מאד הפליא לדבר מהר"ם אלשיך ז"ל בס' משלי על פסוק עד מתי עצל תשכב (משלי ו, ט). ע"ש כי דבריו יהיו לטוטפות בין העינים. והנה הכתוב אומר: הוי מושכי העון בחבלי השוא (ישעיה ה, יח). (סוכה נב, א): בתחלה יצה"ר (והוא הדין העוונות והחטאים, וכמו שנפרש כי הכל א') דומה לחוט של עכביש, ואח"כ וכעבות העגלה חטאה. וזה כי בס' חסד לאברהם כתוב (עין יעקב, נהר לח): כי החטא דומה לחוט א', והעוון לפתיל של ח' חוטין, והפשע של עשרים חוטין, וכשהאדם חוטא ח' פעמים, נעשה החטא עוון, וכשחוטא עשרים אז נעשה פשע עכ"ל. וזש"ה הנה כדמיון העול הקשור בחבלי העגלה, הנה עד"ז נשקד עול פשעי בידו, ופי' 'בידו' כי השי"ת היה שוקל בידו העוונות כידוע. והנה בהיותו ית' שוקל העוונות, אז"ל (ר"ה יז, א): מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה עכ"ל. ופי' בהם הרבה פירושי', וא' מהם הוא כי הב"ה אינו חושב עוון ראשון ושני, ואם ימצא שקול מ"מ רב חסד מטה כלפי חסד, ואם חוזר וחוטא אף העוונות הראשונים נחשבי' ודנין אותו על הכל. וזהו אומרו נשקד עול פשעי בידו, בהיותו שוקל הוא ית' העוונות, שקודה הייתי מעוונותי, הן ע"י יסורין הבאים אלי, כמ"ש נתנני שוממה כל היום דוה, או ע"י דברים אחרים, כגון תשובה שהייתי עושה, כגון הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, ועי"ז הייתי סבורה שימחול לי הב"ה על כל עוונותי, אם להיותו רב חסד מטה כלפי חסד, וגם כי מטבע האדם להיות רואה את הנכנסות, המעשים טובים שעושה, והיסורין הבאים עליו, ואינו רואה היציאות שהם העוונות שעושה, ומחדש אותם בכל יום תמיד וכמ"ש. וזהו שקודה הייתי מעוונותי, והייתי סבורה שימחול לי לכל עוונותי, אלא ישתרגו, עשאם עלי סריגות סריגות, שהוא כדמיון הסורג שנעשה ומחבר עצים זה בזה, והוא עשוי נקבים נקבים, אף כאן החטאים הם קשורים זה בזה, אעפ"י שיש בהם נקבים שהוא הפסק זמן בין זה לזה, וכיון שישתרגו העוונות זה בזה לא נמחלו, אדרבא הביאם עלי מכופלות, בבל וכשדים פרס מדי יון ומוקדון אדום וישמעאל, וזה כי כפי גופי העבירות כן ניתן כח באומות לשלוט על ישראל, ובהיותי מוספת מידי יום ביומו עוונות, לפיכך הביאם עלי מכופלות, וכמשז"ל: משל לא' שהיו לו נושים הרבה, אמר הדיין הנו לפניכם. וכן אמרו ג"כ שבגהינם באים מלאכי חבלה, כל א' וא' נפרע כפי העבירה שעשה, וא"כ כיון שישתרגו עלו על צוארי זה בית המקדש הנתון בצוארו של עולם כמשז"ל, ובזה הכשיל כחי, שהרי בזה לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, ואפילו אם יעמדו סנגורים לפניו ית' ויגידו לאדם יושרו, הנה בהיותו מוסיף על חטאתו פשע, לא ימצאו מענה לפני מדה"ד. ולכן הכשיל כחי, פי' העוון אשר נעשה פשעים, סריגות סריגות, הכשיל כחי. ואפשר שלזה כיוונו זה שהביאו על פסוק זה (איכ"ר א, מג): ארבעה דברים מתישין כחו של אדם, ואלו הן [התענית, והדרך, עון, ומלכות בבל]. ולא אחרים, ומ"ש הכשיל כחי לשון יחיד, אעפ"י שאמר פשעי לשון רבים, הוא מפני הטעם שאמרנו, שמחטא נעשה עוון ופשע, ואח"כ פשעים הרבה, ובזה נתנני ה' בידי לא אוכל קום, מדה כנגד מדה כיון שהעוון הכשיל כחי, נתנני אדני בידי לא אוכל קום, ע"ד (ב"ק צב, ב): קרית חברך ולא ענך. וגם להיות הנושים רבים זה יניחנו וזה יקחנו, וז"ש רז"ל (תו"כ ויקרא כו, יג): משל לא' שהיה לו פרה וכו' [חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה, והיה לאותו האיש עשרה בנים. זה בא וחרש וישב לו, וזה בא וחרש וישב לו עד שנתייגעה הפרה ורבצה לה נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה. לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסמיונים]. ולכן כנגד זה אמר אשכול הכופר דודי לי, שהוא מצרף כל היסורין שקבלו ישראל ועי"ז מוחל להם עוונותיהם. וגם בכרמי עין גדי, אמרו רז"ל (ילקוט שה"ש א' רמז תתקפ"ד): שעושי' פירות הרבה פעמים בשנה. אף כאן הנה הוא ית' מוחל וסולח לעוונות בני ישראל הרבה פעמים בשנה, כמ"ש ז"ל ביוה"ך וגם בכל שאר הי"ט, וכן ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם. וכן ג"כ יש שבת קדש, וכמו שהאריכו ז"ל, ובפרט מהר"ר חכם משה קורדוואירו ז"ל בס' הפרדס, כי לעולם כפי השתנות הזמנים ניתן זמן כפרה, וא"כ ע"כ הרבה סליחתנו כמו כרמי עין גדי, הרבה פעמים בשנה. והנה לפי דרך זה היל"ל כאשכול הכופר, אבל זה נוכל לומר שהכפרה עצמה נעשית מעט מעט עד שנעשית אשכול ואז מוחל להם הכל, אבל מ"מ עדיין קשה שהיל"ל ככרמי עין גדי בכ"ף ולא בב'. ולכך נ"ל דרך אחרת והבוחר יבחר, 'אש־כלו' אפשר לפרש כב' תיבות אש־כל, והכוונה אעפ"י שממרום שלח אש וכו' לסיבת כי נשקד עול פשעי בידו וכמ"ש, מ"מ אומר הכתוב קצף גדול אני קוצף על הגוים השאנני' אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א, טו). ועי"ז ונשא השעיר עליו את כל עוונות־תם (זח"ג ס"ג ע"ב). וזהו אש־כל, ע"י 'אש' שהוסיף כל א' מהאומות על ישראל וזהו אש־כל, הכופר זה הוא שמכפר על ישראל מפני שדודי לי, לעולם אהבתו על ישראל. וכאשר ייסר איש את בנו וכו' (דברים ח, ה). ואם האומות הוסיפו על הגזרות כמ"ש, ובפרט אם נפרש כמשז"ל והמה עזרו לרעה, לעשות רעה ועוונות ביותר. וזהו ג"כ נתנני ה' בידי לא אוכל קום, יען אינו מניח אותי ואדרבה אם אני קם הוא מפיל אותי, א"כ בדין הוא שיכפר לעוונותי, וזהו אשכול הכופר דודי לי. ואפשר שלזה כוונו ז"ל (תורת כהני') באמרם: משל לאיש שהיה לו פרה חורשת, והשאילה לאחר להיות חורש בה, היה לו לאיש ההוא בנים, זה בא וחורש וישב לו, וזה בא וחרש וישב לו, והיתה מענה ארוכה ורבצה לה אותה פרה, נכנסו כל הפרות ואותה לא נכנסה, וכשראה בעל הבית שלא נכנסה פרתו, לא הספיק דעתו לקבל פיוס, מיד קפץ ושבר את העול ופסק את הסמלונין. כך היו ישראל בעה"ז, זה שלטון בא ומשעבד והולך לו, וזה שלטון בא ומשעבד והולך לו, כשמגיע הקץ אין הב"ה אומר לא"ה כך עשיתם לבני, אלא מיד משבר את העול ומפסק את הסמלונין, שנאמר: ואשבור מוטות עולכם (ויקרא כו, יג). וכן הוא אומר: ה' קצץ עבות רשעים (תהלים קכט, ד). עכ"ל. והכוונה במשל על ישראל שהם כפרה סוררה והיא חורשת ומישרת את הקרקע, אם במעשיה הטובים מישרת שדה של תפוחים ומסיר מהם את הקוצים, ובמעשיה הרעים שדה ענתות, וגם חורשת וחושבת מחשבות, ובעוה"ר השאילה לאחר להיות חורש בה, והם השרים החצונים, והשר העליון שעל כלם שרו של עשו, להיות חורש בה שע"י יפתח וישדד אדמתו, ושוה פניה והולידה והצמיחה, והיה לו י' בנים הם כחות הנמשכות ממנו, זה בא וישב לו וזה בא וחרש וישב לו, ע"ד אוכלי עמי אכלו לחם (תהלים יד, ד). זהו וישב לו. וכל א' שולט על ישראל מפני עוונותיהם, וז"ש: זה שלטון בא ומשעבד כפי שיעור העוון והולך לו, וזה שלטון בא ומשעבד והולך לו, כשהגיע הקץ אז רבצה לה הפרה, כי שחה לעפר נפשנו וכו'. ושאר הפרות שהם האומות נכנסו שהם במעלה גדולה, וגם הם מבקשים ופורשי' טלפיהם להטיב דרכיהם לפי דרכם, ואינם מניחים את ישראל לשמור תורת ה' מפני הגזרות שגוזרי' עליהם. והנה הגם כי לאו לאותובה בכילתא יהבה ניהלינהו (ב"מ צו, ב), אלא שע"י יהנו מישראל. וכל המפקיד או משאיל על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, מ"מ כל שבשלו טוען ופורק בשל חבירו טוען ופורק, ולא היה להם להכביד יותר מדאי, וזה כי ג"כ אמרו דינא דמלכותא דינא מה שהוא חק קבוע לכל בני מלכותו, אבל מה שעושה לזה ולא לזה הנה הוא חמסנותא דמלכותא, ועתה כיון שנכנסו שאר פרות ופרתו לא נכנסה, א"כ הוכבד העול עליה יותר מדאי ולכן אינו מקבל פיוס, נוסף על זה שהרי ארז"ל (כתובות קיא, א) על השבעתי אתכם (שה"ש ב, ז). ג' שבועות הללו למה, אלא א' שהשביע הב"ה את ישראל שלא ימרדו בא"ה, וא' שהשביע בא"ה שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי וכו'. וכיון שעברו א"ה על השבועה אינו מקבל פיוס. מיד קפץ ושבר את העול על דרך שעשה במצרים, כי המצרים כל כוונתם היתה שלא יקבלו ישראל את התורה כמ"ש למעלה, ולכן וירעו אותנו המצרים (דברים כו, ו). עשו אותנו רעים, ועי"ז היו משעבדים בישראל יותר מדאי. והנה בהיותם בתכלית הירידה, כמשז"ל שנכנסו במ"ט שערי הטומאה. מה עשה הב"ה, נגלה בהארה גדולה, (ספרי דברים כו, ח): ובמורא גדול זו גלוי שכינה. ועי"ז וה' הכה כל בכור (שמות יב, כט). (זח"ב פ"ה ע"ב): אילין כתרין תתאין. ואז יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב, מא). וכן לעתיד לבא כתיב: חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל העמים, ועי"ז ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו (ישעיה נב, י). ואז ובאו במערות צורים וכו' מפני פחד ה' בקומו לערוץ ארץ (ישעיה ב, יט). וזהו ה' קצץ עבות רשעים (תהלים קכט, ד). ונחזור לעניינינו, 'אשכל' ע"י אש של כל הגוים הבוערים כלפידים נגד ישראל ואין מי שירחם עליהם, עי"ז 'הכופר' מכפר דודי לי, וזה בכרמי עין גדי, פי' דבר פשוט הוא כי כרמים נאמר על ישראל וגם על האומות, כמ"ש (ילקוט שה"ש א, רמז תתקפ"ב) על שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א, ו). ועל מלת 'עין גדי' פירשו ז"ל במדרש (שהש"ר א, נט): על גדיי העזים של יעקב ועי"ז נטל הברכות. ועד"ז נפרש לפי דרכנו, כי הנה אז"ל בילקוט (פ' תולדות רמז קט"ו) בשם מדרש תנחומא ז"ל: ג' דמעות הוריד עשו, א' מימינו וא' בשמאלו וא' נסתלקה בתוך עינו, והיא האכילה לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ, ו). א"כ יפורש 'עין גדי' על אותו העין שבכה בשביל גדי עזים, ויהיה פי' כרמי עין גדי אומות אשר הם מקבלים השפעה מצד עין גדי, אותה הבכיה והדמעה שנשארה בעינו של אותו רשע בשביל גדי עזים של יעקב שרימהו על הברכות, והנה השי"ת בשביל 'אש כל', כמ"ש הכופר דודי לי, הנה הוא מכפר להם עוונותיהם בהיותם בכרמי עין גדי, בתוך כרמי שאר האומות.
אי נמי נשקד עול פשעי וכו', בזוהר חדש פ' בראשית במדרש הנעלם דף כ"ט ע"ב אמרו ז"ל: תנו רבנן כשחלה רשב"י וכו' עד דהא תנינן כשהאדם הוא שוכב בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף זכות דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובה דאחזיין חוביה דבר נש, ולא נפיק איניש מן דינא כמה דהוא בעי, אבל מאן דדאין מלכא עילאה דשליט על כלא הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא בר טב, דהא תנינן מכילוי דמלכא עילאה נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד רחמנותא, ובידוי לשבקא לחטאים וחובין, הה"ד: כי עמך הסליחה (תהלים קל, ד). ולא עם אחר וכו' עכ"ל. והכוונה נ"ל כמשז"ל (אבות ב, א): וכל מעשיך בספר נכתבים. וע"ז אלו מימינים לזכות וכו', ואין להם כח לדון אלא לפי מעשיו כפי הדין. אבל השי"ת עמו הסליחה, והוא דן לפי השעה, וכמ"ש הרב בעל כסף משנה על מ"ש הרמב"ם (בהל' תשובה פ"ג, ב): ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות וכו' [הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה, כענין שנאמר באביה: יען נמצא בו דבר טוב (מ"א יד, יג)] ע"ש. והנני מוסיף על דבריו, כי לפעמים השי"ת דן לזכות בשביל איזה טובה שעתיד לעשות, או להוליד איזה צדיק וכיוצא, ודבר זה נעלם מן המלאכים, אבל על העתיד, פי' אם עתיד לחטא אעפ"י שהוא ית' יודע דבר זה, אינו דן אותו למיתה כמ"ש על באשר הוא שם (בראשית כא, יז). אם לא שהוא לטובתו, לסלק אותו עד שלא יחטא, וא"כ מאן דדאין מלכא עילאה הוא לטב בודאי שאפשר שיצא זכאי, משא"כ ע"י ב"ד של מעלה כמו שאמרנו. אך ימשך מזה דבר א', כי הנה הוא ית' מדקדק הרבה, יען הנה הוא יודע מחשבות אדם, וכיוצא הרבה דברי' נעלמי' מעיני המלאכים, באופן כי בכל א' מהם יש להקל ולהחמיר, כי בהיות הוא ית' דן יחידי הוא מדקדק מאד, אבל עמו הסליחה, וב"ד של מעלה אין מדקדקי' כ"כ אבל אין להם כח לסלוח, וכמש"ה: כי לא ישא לפשעכם (שמות כג, כא). ועתה אומר הכתוב נשקד עול פשעי בידו, בידו ולא ביד אחר, באופן שמדקדק מאד, ומ"מ שקודה הייתי מעוונותי והייתי סבורה שימחל לי הב"ה וכמ"ש במדרש. וזה כי הכח בידו למחול, כי עמך הסליחה כמ"ש בזוהר. ומ"מ ישתרגו וכו' נתנני ה' בידי לא אוכל קום, ומסרני בידי ב"ד שאין בידם למחול, באופן שיש לי החומרות של זה וזה. וע"ז השיב ואמר אפי' אם יהיה כך מ"מ 'אשכל' הכופר דודי לי. וכמ"ש במדרש (שהש"ר א, סא): ודרשוהו על הב"ה, 'אשכל' איש שהכל תלוי בו, והוא יעשה משפט עבדו כמ"ש בזוהר. וזה הכפר שהוא מכפר עוונותיהם של ישראל, כי עמך הסליחה והוא אלקינו ירבה לסלוח ויסלח לכל עוונותינו אכי"ר.
ובמדרש חזית (שהש"ר א, סא): אשכל הכפר, בן גזירה אמר זה הב"ה איש שהכל בו, הכפר שכפר בא"ה והודה בהן בישראל, ואימתי כפר בא"ה, הוי אומר במלחמת יהושפט, הה"ד: ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט למלחמה (דה"ב כ, א). את מוצא ישראל באים מכחו של אברהם, ועמון ומואב באים מכחו של לוט, אלו עושי' מלחמה עם אלו ונפלו אלו ביד אלו, ויהושפט עזרו אלקיו ונצח, הוי שכפר בא"ה. ואם יאמר לך אדם שאין הכתוב מדבר ביהושפט, אמור לו נאמר כאן עין גדי ונאמר להלן בחצצון תמר היא עין גדי (דה"ב כ, ב). מה עין גדי האמור להלן במלחמת יהושפט הכתוב מדבר, אף כאן במלחמת יהושפט הכתוב מדבר עכ"ל. והנה הגם כי הדבר מובן, כי בדרך ג"ש מביא ראיה, כי הפסוק הזה מדבר במלחמת יהושפט, מ"מ עדיין קשה מה נשתנה מלחמת יהושפט עד כי עליה יאמר שכפר הב"ה באומות העולם והודה בישראל. וגם מהו זה שבאי' מכחו של לוט, והרי יש כמה מלחמות שנצחו ישראל בדרך נס ולא אמרו עליהם שכפר וכו'. אבל ע"ד הפשט נוכל לומר כי כוונת עמון ומואב ובני שעיר באותה מלחמה היתה ע"ד משז"ל בפ' חלק (סנהדרין צא, א): שבאו ישמעאל ובני קטורה בימי גביהה בן פסיסא לטעון נגד א"י מכח ירושת אברהם, וכמשז"ל וכנראה מדיוקי הכתובים וכמ"ש, וזה ג"כ כמו שאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח, כי לקח ישראל וכו' (שופטים יא, יג). וז"ש יהושפט בתפלתו, ועתה הנה בני עמון ומואב והר שעיר אשר לא נתת לישראל לבא בהם וכו', והנה הם גומלים עלינו לבא לגרשנו מירושתך אשר הורשתנו (דה"ב כ, י־יא). נראה כי אותה טענה שבשבילה נמנעו ישראל במצוות ה' מלהתגרות בם מלחמה בעלותם ממצרים, עתה לקחו בני עמון להלחם עם ישראל, וכוונתם לא היתה כשאר כל המלכיות לכוף זה את זה ולהשימו למס עובד וכיוצא, רק כוונתם היה לגרשם מירושת הארץ, והיו באים מכחו של לוט ששמש את אברהם, וגם מפני הקרבה שיש לו עם אברהם, ולכן התפלל יהושפט ואמר אלקינו הלא תשפט בם וכו' (שם יב). כי מצד הדין יראו וידעו כל העמים, (בראשית כא, יב): כי ביצחק, ולא כל יצחק יקרא לו זרע, וזהו שבאותה מלחמה כפר בא"ה והודה בישראל. זה נוכל לומר ע"ד הפשט. אבל מה שנל"ל, ובזה נדקדק שאומר הכתוב: "באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים למלחמה", וחז"ל אמרו (רש"י): שהם בני שעיר כמ"ש אח"כ (פ' י), וקראם עמונים מפני שלבשו לבושי עמונים כדי שלא יהיו נכרים לבני יהודה שהיו תחת ממשלתם. ואעפ"י שדבריהם אמת, נוכל לפרש שהם עמונים ממש, וזה כאשר נקדים מ"ש (בליקוטי תורה פ' וירא) בפי' על כן יאמרו המושלים וכו' (במדבר כא, כז). ושם פי' ענין קליפת עמון ומואב, ולמה נקראי' בני עמון, והענין בקצור כי קליפת בני עמון היא כנגד בינה, נוע"ם בהיפוך עמו"ן, ואותה קליפה נתבטלה ויצאתה אח"כ למטה ונק' בני עמון, והנה עתה באותה מלחמה אפשר לומר שלקחו כח מהקליפה של מעלה, שהיא מלכות של בינה בהיותה למעלה, וזהו באו בני מואב ובני עמון שהם הקליפות של מטה, ועמהם מהעמונים קליפה של מעלה, וידוע כי מלכות של בינה לאה היא כנגד הדעת של זעיר, וכנגדו בקליפה יש עשו איש שעיר, בסוד: אם תגביה כנשר וכו' (עובדיה א, ד). גם בתקונים אמרו תקון (י"ח) [ס"ט דף ק"ח סע"ב] ז"ל: לקבל בינה דאיתמר אלף בינה (שבת קד, א). אלין אלופי עשו. והנה בזה הדרוש שאמרנו נתבאר כי קליפת עמון, ראשונה נתהוה קודם שנכנסו מוחין דאבא, אבל אח"כ כאשר נכנסו ג' קדמאין דאי' עם ג' תתאין דאבא, נכנס קצת מן היסוד שלו, והוא ארוך וכורת אחיזת הקליפות, ואז בחי' עמון העליונה נפסקה ונתבטלה, וכדי לבטל זאת הקליפה אפשר שלכן אמר יהושפט בתפלתו: ה' אלקי אבותינו. כמ"ש בברכת אבות על אלקינו ואלקי אבותינו, שאז נכנסי' ג' קדמאין דאי' עם ג' תתאין דאבא כנז' שם, ואמר הלא אתה הוא אלקי' בשמים, לרמוז כי הגבורות עצמן עדיין הם למעלה, ולא ירד מהם למטה כי אם הארה מהם לבל יאחזו הקליפות, וכנז' בדרוש הנ"ל. וזהו הלא אתה הוא אלקי'. פי' 'אתה' גבורות דאבא, שהם חסדים בערך אותם דאי', הוא שהם אותם דאי', וכללות כלם נק' אלקי', הנה הם בשמים בדעת ז"א. ואתה מושל בכל ממלכות לכבוש הקליפות, ובידך כח וגבורה וכו'. ולא נתפשטו למטה. והנה בדרוש הנז' אומר כי אש יצאה מחשבון, כי ע"י זווג או"א הנרמז במלת ארנ"ן, וכמ"ש מאמר הזוהר פ' בשלח (ח"ב נ"ו ע"א) ע"ז, וכן עולה 'אש' כמנין 'ארנן' שהם הגבורות עצמן שירדו אח"כ למטה אחר זווג או"א, עי"ז נתבטלה קליפת מואב וכמ"ש שם. וזה אפשר ג"כ שנרמז בנבואת יחזיאל בן זכריהו וכו', כה אמר ה' לכם (דה"ב כ, יד־טו). פי' שנתגדל הז"א, 'כה אמר' לשון רוממות והעלה המלכות הנק' כה עמו ונעשה השם שלם, כה אמר ה' לכם, לתועלת ישראל, ולכן אתם אל תראו וכו' כי לא לכם המלחמה כי לאלקים, שיתגלו הגבורות ע"ד כי אש יצאה מחשבון (במדבר כא, כח). ועי"ז תתבטל קליפת מואב ג"כ, ולכן כשמעם הדברים האלו אז נאמר ויקומו הלוים שהם מצד הגבורה, מן בני הקהתי ומן בני הקרחי להלל לה' אלקי ישראל בקול גדול למעלה (דה"ב כ, יט). בבינה אשר שם נאמר: קול גדול ולא יסף (דברים ה, יט). ובצאתם למלחמה אמר יהושפט: האמינו בה' אלהיכם וכו' (דה"ב כ, כ). כי בזכות האמונה ימשיכו שפע מבינה, גם ז"ס שאמר יהושפט (איכ"ר ד, טו): אני אין בי כח להלחם אלא אני אומר שירה ואתה עושה. כי ע"י השירה ימשיכו מהנועם העליון ותתבטל הארתם, ולכן: בעת החלו ברנה נתן ה' מארבים וכו', ויעמדו בני עמון ומואב על יושבי הר שעיר להחרים ולהשמיד (דה"ב כ, כב־כג). כדמיון הקליפות כשמרגישים שחסר מהם החיות, מבקשים תפקידם ואינם מוצאים ובולעים זה את זה. ולכן בתחלה כשנתבטלה קליפת העמונים אשר הם כנגד הר שעיר כמ"ש למעלה, גם קליפה שניה בני עמון ומואב הרגישו על חסרון השפע, קמו על יושבי הר שעיר, דקדק באומרו: יושבי הר שעיר ולא קאמר בני שעיר, אלא יושבי הר שעיר שהם העמונים, קליפה ראשונה של עמון היושבים שם, וקמו עליהם בחושבם לירש מקומם, ואדרבא זה היה סיבת אבידתם, שאבדו גם הם, ועזרו איש ברעהו עד למשחית. ועתה נבא אל ביאור המאמר, כי הכתוב אומר אשכל הכפר דודי לי, ופי' 'אש כל' וכמו שכתב בדרוש הנז', כי אש יצאה מחשבון שהם הגבורות העולים כמנין ארנ"ן וכמנין א"ש, עי"ז נאבדה קליפת מואב, וגם ביארו שם כי כל זה ע"י זווג או"א שבא מכח מזלא עלאה, וכמבואר בברכת אבות בענין וקונה הכל. וזהו אש עי"ז הכפר, כפר הב"ה בא"ה שהם עמון ומואב שנתבטלו והודה בישראל וזהו דודי לי. וזהו שאומר איש שהכל תלוי בו זה הב"ה, פי' הז"א כשהוא בגדלותו אז מחג"ת נעשו חב"ד, ומנה"י חג"ת, וזה נעשה תחלה ואח"כ באים אליו הנה"י וזהו גומל חסדים טובים וקונה הכל. וזהו איש ז"א שהכל יסוד הכלול מנ"ה ג"כ בו, ואז כפר בא"ה והודה בישראל. והביא ראיה ממלחמת יהושפט כמ"ש, ואמר: אתה מוצא ישראל באים מכחו של אברהם, שהוא סוד החסד הגדול, הביא חסדים אחרים אשר על ידם באה הגדלת זו"ן, ועמון ומואב באים מכחו של לוט, שהוא ז"א דקליפה, אלו עושים מלחמה וכו'. ויהושפט עזרו אלקיו. אעפ"י שהיה מצד החסדים נעזר מצד הגבורות, הרי שכפר בא"ה, אעפ"י שכל יניקתם של א"ה הוא מצד הגבורות מ"מ כי אש יצאה מחשבון וכו' אכלה ער מואב. וזהו ג"כ ה'כפר, פי' ה' גבורות שעולים כמנין כפ"ר, שהוא כמנין ארנ"ן כמ"ש בדרוש הנז'. ובמה שאמרנו יובן מ"ש במדרש אח"כ (שהש"ר א, סא): א"ר לוי בר זכריה מה אם בעה"ז שכתוב בהב"ה כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא הוא (דברים ד, כד). כפר בא"ה והודה בישראל, לעתיד לבא שנמשל כטל, שנאמר: אהיה כטל לישראל (הושע יד, ו). על אחת כמה וכמה עכ"ל. וזה אם בעה"ז שהגבורות יוצאות תחלה לסבת חטאו של אדה"ר כנז' בדרושים, ומ"מ כפר באומות, לעתיד לבא שנמשלו כטל, שנאמר אהיה כטל לישראל. שאז יתגלה אור עתיקא קדישא, המזל העליון, ועי"ז יתגלה אור הבינה העליונה הנק' לעתיד לבא עאכ"ו שיתבטלו הקליפות, ואז אהיה כטל שהוא שם אהי"ה דההי"ן במילוי ומילוי המילוי העולה כמנין ט"ל, יתגלה לישראל ויאיר בתוכו החסדים שבדעת ז"א שהם ג' אותיות יה"ו. וכשהם במילוי אלפי"ן עולים ט"ל, והנה ג"כ לפי דרך זה, הפסוק הזה הוא נחמה למ"ש הכתוב נשקד עול פשעי בידו, ופי' בשקידה ובתמידות היה על פשעי בידו, וזה ע"ד מ"ש כי בחטאו של אדה"ר ירד הדעת של ז"א בין הכתפים, בשליש העליון דת"ת, וזהו נשקד עול פשעי בידו שהם חג"ת, כי בתחלה היו קודמים החסדים לגבורות, ועתה קדמו הגבורות ונתפשטו בחג"ת, וזה גרם ג"כ כי אעפ"י שאין פגם כי אם בו' קצוות ז"א, חג"ת נה"י, מ"מ ישתרגו עלו על צוארי, גם בבחי' הדעת שהיה למעלה במקומו בין חו"ב, ובזה הכשיל כחי שאין בו כח לעלות למעלה. ואם נפרש 'הכשיל כחי' על איש הישראלי, אפשר לומר ע"ד מ"ש בס' הגלגולי' כי ע"י מה שירד הדעת בין הכתפים גרם ב' גרעונות, א' שהוא באור מועט, וזהו בסוד הפנימיות, והב' בענין החיצוניות כי הנשמות הבאות משם הם מאבר הכתף ולא מאבר הראש, ודע כי זה החצוניות ע"י מעשה האדם יוכל להתקן, אלא שא"א להבטל עד ימות המשיח אחר התחיה וכו' עכ"ל בפ' כ"ב בקצור. וזהו הכשיל כחי נתנני אדנ"י בידי לא אוכל קום עד אחר התחיה בבי"א. ואם נפרש על ז"א כמ"ש, יאמר נתנני אדנ"י וכו' אעפ"י ששמי הוי"ה כידוע מ"מ תשש כחי כנקבה ונתנני ועשאני אדנ"י, והנני בידי לא אוכל קום שאין החו"ג יורדות ממקום גבוה ואינם יכולי' לחזור ולעלות למעלה, וזהו בידי לא אוכל קום. ועפ"י הדרך שאמרנו יתגלה יסוד אבא, אש כל הכופר דודי לי, וע"י ירדו החסדים כמ"ש וקונה הכל, גם ע"י הארת יסוד אבא הוא מקצץ הארת הגבורות שבמלכות, ומעלה אותם דרך קו האמצעי, וכמ"ש בהעלותך את הנרות. וכמבואר בדרוש בנין הנוקבא, ועי"ז אתה תקום תרחם ציון אכי"ר.
אי נמי אעפ"י שנתנני אדנ"י בידי לא אוכל קום, מ"מ אשכל הכפר וכו' שכפר בא"ה וכו', שכמו שעשה במלחמת יהושפט, כי אעפ"י שלא היה בו כח להלחם מ"מ ע"י מה שנלחמו עמון ומואב והרשעים איש באחיו ניצולו ישראל, כן בגלותנו זה בכל דור ודור עומדי' עלינו לכלותינו והב"ה מצילנו מידם, מידם ממש שאינם שוים בעצה א' אלא זה יניחנו וזה יקחנו. ומלחמה עצומה ביניהם ועי"ז ניצולו ישראל, ולעתיד לבא שכתוב בו אהיה כטל לישראל אז נאמ' ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא). בבי"א.
אי נמי איתא בס' הגלגולי', מי שיש לו נפש בלבד הוא דומה לאשה אבלה שמת בעלה, ודומה לשכינה בגלות, וריחק הב"ה ממנה, כי הרוח הוא כלולה בנפש ומזונותיה כמזונות הקצובים לאלמנה עכ"ל. עוד אומר אח"כ כי מי שיש לו נפש בלבד יניקתו משם אדנ"י בלבד עכ"ל. ולפי דרך זה יאמר נתנני אדנ"י אשר הוא שלט עלי ויניקתי משם, ואין לי יניקה אחרת, ונתנני בידי לא אוכל קום, כי אין לי רק מזונותי הקצובים, ומלבד זה כמ"ש בתחלת הכתוב נשקד עול פשעי בידו וכו'. כי הדין נותן כאלמנה שמכרה ונתנה בנכסי יתומים קודם שנשבעה על כתובתה, מה שמכרה ונתנה קיים ומנכין בה מכתובתה. גם אז"ל כי מעשה ידיה הנה הם של יתומים, ועתה אומר הנה נשקד עול פשעי בידו, וכל מה שפשעתי בשמירתי או שמכרתי או נתתי, לא ניתן לימחל רק הכל עלי דידי יהדר. ובאורך הזמן ישתרגו עלו על צוארי הכשיל כחי, כדברי ר' מאיר שאמר משום רשב"ג שיש בעשרי' וחמש שנה שתעשה טובת הנאה כנגד כתובתה, ולכן אבדה כתובתה, מה תאמר אצמצם מזונותי או אעשה מלאכה יותר ממה שפסקו לי, הנה הכל הוא לתועלת היתומים, וזהו נתנני אדנ"י. באל"ף דל"ת בידי לא אוכל קום. והכוונה על ישראל בהיותם בגלות הנה הם תחת ממשלת השר, ונתקיים בהם כמש"ה: ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח). ואין להם אפי' מזונות. ובפי' ג"כ אמרו על פ' איזה ספר כריתות אמכם (ישעיה נ, א). משל לא' שגרש את אשתו ולקח את הגט מידה, כשהיא תובעת (כתובתה) אומר איזה ספר כריתות שיראה את גיטה, וכשהיא תובעת מזונות אומר אשר שלחתיה, וזהו נתנני אדנ"י בידי לא אוכל קום, וכנגד זה אמר אשכול הכופר דודי לי כמ"ש בזוהר (ח"ב כ"ז ע"ב): דא אימא עלאה. שממנה סוד הנשמה, כי כאשר ניתן באדם הנשמה אז הוא בסוד בעל הבית והוא שולט על גופו, וע"ז נאמר: מקימי מעפר דל וכו' (תהלים קיג, ז). ובזוהר פ' וארא בתוספתא אמרו ז"ל (ח"ב כ"ז ע"ב): אשכל הכפר דודי לי, אשכל דא אי' עלאה וכו'. אפשר לפרש על דרך מ"ש על פ' אם עוונות תשמר יה אדנ"י מי יעמוד (תהלים קל, ג). שפי' מ"י שהוא בינה יעמד, א"כ אעפ"י שנשקד עול פשעי בידו כמ"ש, מ"מ אשכל שהיא בינה אי' עלאה, הכפר שהיא מכפר עוונותיהם של ישראל.