רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק א · ד'
שיר השירים:
משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך
נזכירה דדיך מיין מישרים אהבוך.
איכה:
דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה שוממין
כהניה נאנחים בתולתיה נוגות והיא מר לה. דברי המתרגם בפסוק הזה ברור מללו דברי תנחומין על מה שמתאונן המקונן דרכי ציון אבלות וכו'. ז"ל: כד נפקו עמא דבית ישראל ממצרים הות מדברא שכינת מארי עלמא קדמהון בעמודא דעננא ביממא ועמודא דאשא בליליא, אמרו צדיקי דרא ההוא, רבון כל עלמא נגידנא בתרך ונהוי רהטין בתר אורח טובך וכו'. א"כ הוא אעפ"י שדרכי ציון אבלות מ"מ ופחדו אל ה' ואל טובו, וע"י עמוד הענן ביום ועמוד האש לילה גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע, וכמ"ש בס' הזוהר [חדש פ' אחרי מות דף ע"ד ט"ד] על הנשמה בעברה בגהינם בבאה לעה"ז ז"ל: ואזלו עמיה לגהינם ועמודא דעננא למיהך בהו ביממא על רישיה, ועמודא דאשתא בליליא עכ"ל. אבל נבוא להתכת קצת המלות, והנה הכתוב אומר דרכי ציון אבילות וצריך לדקדק למה הזכיר ציון ולא אמר העיר כמ"ש למעלה. ולתרץ נאמר כי ידוע כי ציון לשון סימן, וכן אז"ל (שהש"ר ג, כ): בנות ציון (שה"ש ג, יא). בנים המצויינים לי וכו'. וכן ג"כ (ברכות ח, א): אוהב ה' שערי ציון (תהלים פז, ב). המצויינים בהלכה וכו'. וכבר פי' עד עתה כל הענין, איכה ישבה עד כאן על בטול תורה, ובפרט על העדר והפרדת תורה שבכתב מתורה שבע"פ, ועתה כיון שגלתה יהודה מעוני לסבת עניות דתורה, פי' ואמר דרכי ציון אבילות דרכים המצויינים בהלכה אבילות, אם על הדרכים בעצמן שהיו לומדים בהם תורה, כמש"ה והולכי דרך שיחו (שופטים ה, י). גם אומר הכתוב: אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהלים קיט, א). פי' כי ההולכים בתורת ה' הנה הם מתקנים את הדרכים וע"י תורתם והדרכים מתתקנים ומקבלים קדושה עד כי קדשתינהו לכלהו שבילי דנהרדעא והיה ניכרת בהם הקדושה, באופן שהדרכים עצמם היו מצויינים, ועתה שבטל מהם העוסקים בתורה הנה הם אבילות. אבל נוכל לפרש על דרכי התורה הנק' הלכות מלשון הליכות כמ"ש מהר"ם אלשיך, והביא ראיה ממאמרם ז"ל (נדה עג, א), אל תקרי הליכות עולם לו אלא הלכות, ואמר שנקראת הלכה ע"ש שמוליך השפע עד למטה פה בעולם השפל עכ"ל. ועתה שגלתה יהודה מעוני של תורה, וכן ישבה בדד תורה שבכתב מתורה שבע"פ והיתה כאלמנה כמ"ש, הנה לא נמצאת הלכה ברורה בשום מקום וכו'. ואמר דרכי ציון שהם הדרכים המצויינים בהלכה והתורה נשפעת בהם הנה הם אבילות, ופי' הטעם ואמר מבלי באי מועד כי כשהיו הולכים לרגל היו מתאספי' לאלפים ולרבבות, וכל ספק שהיה להם היו מתרצים אותו הן עפ"י בית דין של ע"א יושבי לשכת הגזית שמשם הוראה יוצאה לכל ישראל, וגם כי היו דנים אלו כנגד אלו עד כי היו מחוורים הדברים כשמלה, וזש"ה הקהל את העם וכו' למען ישמעו ולמען ילמדו (דברים לא, יב). וקשה כי בקריאה בעלמא שהיה המלך קורא מתחלת אלה הדברים וכו' לא היו יכולים ללמוד הלכה למעשה מזה, אבל האמת כן הוא, מלבד הקריאה עוד היו מעמיקים בדברים כדי להוציא הדין לאמתו, ויש ראיה לזה בגמ' במקומות רבים במס' קדושין (נט, א): המתן עד שיעלה עמנו לרגל. ובמשנה במס' פרה פ' ז'. המוליך את החבל לדרכו כשר, שלא לדרכו פסול, זה הלך ליבנה שלש מועדות ובמועד הג' התירו לו הוראת שעה. ובמקומות הרבה אין מספר, הנה כשהיו מתאספים ברגל היו מלבנים ההלכות ומוציאים הדין לאמתו, ועתה מבלי באי מועד נתבטל הדבר עד כי לא נמצאת הלכה ברורה בשום מקום, וכמעט נעשית תורה כשתי תורות, וע"כ דרכים המצויינים בתורה אבילות מבלי באי מועד כמ"ש, גם מבלי באי מועד שאין מי שיקבע עתים לתורה אשר עליו אמרו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב). ארז"ל (סנהדרין צט, ב): זה הלמד תורה לפרקים וכו'. ולכן גם כל שעריה שוממין, הנה השערים הם מבוא ליכנס לפנים אל המקום אשר יבחר האדם לבא בתוכו, והנה עתה כי דרכי ציון אבילות כמ"ש, גם השערים שהם י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וכיוצא, כגון ל"ב מדות של ר' יוסי הגלילי, וכמו כן חמשים שערי בינה, כל אלו שוממין אם נפרש אותו כפשוטו מלשון שממה, אבל יותר יצדק לפי דרכנו לפרש אותו מלשון שתיקה, כמו עמדתי משמים (ע"ד יחזקאל ג, טו). והנה כיון שדרכי ציון אבילות כמ"ש גם השערים שהם המדות כמ"ש הנה הם שוממי', כי זה תלוי בזה וזה גורם את זה, ובטול תורה גורם העלמת המדות והכללים, והעלמת הכללים כמ"ש גורם אבלות התורה, וזה נרמז במדרש חזית (שהש"ר א, ח): רב נחמן אמר לפלטין גדולה שהיו בה פתחי' הרבה, וכל שהיה נכנס בתוכה היה טועה מדרך הפתח, בא פקח א' ונטל הפקעת ותלאה דרך הפתח, היו הכל נכנסי' ויוצאין דרך הפקעת וכו'. והכוונה כי התורה יש בה הרבה פתחים שהתורה נדרשת בהם, וזהו ר' פלוני פתח, והאדם הנכנס לתוכה הנה הוא טועה ונכנס במדה א' ויוצא במדה אחרת, ואפי' באותה מדה נכנס ונתקל בה, וכמ"ש שם (פסחים כח, א): שתק ר' יהודה. היינו דאמרי אינשי כפא דחטא נגרא בגויה נשרף חרדלא. ובמס' חגיגה אמרו (י, א): וליוצא ולבא אין שלום מן הצר (זכריה ח, י). אמר רב כיון שיוצא אדם מדבר הלכה אין לו שלום עכ"ל. וזה ג"כ ע"ד מ"ש בזוהר (ח"א כ"ז ע"א) על וימררו את חייהם (שמות א, יד). כמ"ש למעלה. ועפ"י דרך זה נפרש ג"כ דרך רמז המשנה שהבאנו למעלה: המוליך את החבל. כי הנה התורה הנה היא מושרשת בגבהי מרומים ויורדת ממדרגה למדרגה מעולם, צו לצו קו לקו עד הגיעה אל העולם השפל הזה, וכשהאדם [לא] מכוין להלכה אעפ"י שאלו ואלו דברי אלקים חיים ונוטל עליה שכר, מ"מ אינו מוריד כחה של תורה למטה, וראיה לדבר שאין הלכה כמותו ואין עושי' כדבריו. ובשער אשר התורה יורדת בו למטה, הגם כי לעולם הוא פתוח מ"מ אין יוצא ואין בא, וזהו כל שעריה שוממין. וגם זהו המוליך את החבל. שהוא הקו של תורה כמ"ש, לדרכו כשר, שלא לדרכו פי' שהוא דרך עקלתון פסול. וזהו ג"כ שהיו הכל טועים, בא פקח א' ונטל הפקעת ואעפ"י שנכנס ברחובות פלגי מימיה של תורה שהיא כפלטרין גדולה, מ"מ מקומו הראשון לא יניח, ולזה הוא יוצא דרך הפקעת, וזהו ג"כ שאומר במדרש משל לאחד שהוא נתון בתוך המים של תורה כמ"ש, והושיט לו הקברניט זה הקב"ה את החבל א"ל וכו'. כי בעוד החבל בידו יש לו חיים. הכלל העולה כי ע"ז דוה לב המקונן כי דרכים המצוייני' בהלכה אבלות מבלי באי מועד ועולים לרגל כמ"ש. א"נ שאין מי שילמד בזמן הראוי לו וקובע עתים לתורה ולכן כל שעריה שוממין כמ"ש, וכיון שכן הוא כהניה שהם אותם העוסקים בעבודה, הנה הם נאנחים יען אינם יודעים איכה יעבדו את ה', ודקדק באומרו כהניה כי בדברים שבין אדם למקום כל תיקו דאיסורא לחומרא, והרבה פעמים אין אדם יודע מה לעשות, וע"כ נאנחים בתולותיה שהם הת"ח כמ"ש, נוגות אם נפרש אותו כפשוטו לשון יגון, וגם כמ"ש במדרש לשון דונג, וכמ"ש (עירובין נג, א): אנן כאצבע לקירא. והיא מר לה שהתורה בעצמה מצטערת על זה, וכמ"ש ויבאו מרתה (שמות טו, כג). וכן היא אומרת: אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה (רות א, כ). ועל כל הדברים האלה הקדים ואמר כמ"ש משכני אחריך נרוצה. ואז"ל אם למקרא למקרא אם למשנה למשנה וכו'. ואעפ"י שירדה פלאים מתנאים לאמוראי' מאמוראי' לגאונים מגאונים לנגידים וכו'. (סוטה מט, א): ומיום שחרב בית המקדש שריו חכימיא למהוי כספרא וספרא כחזניא וחזניא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ומתבלא וכו'. מ"מ בכל מקום שהם אחריך נרוצה, ואעפ"י ששעריה שוממים כבר הביאני המלך חדריו, ואז"ל משל לבן מלכים שגלה, לעולם אינו בוש לחזור לבית אביו. וכיון שכבר הביאני חדריו אעפ"י ששעריה שוממין כמ"ש, הנה שממית בידים תתפש ובקל יכול לחזור ואז נגילה ונשמחה בך, ולא ישמע עוד זעקה ואנחה, גם נזכירה דודיך מיין. ואז"ל (ב"ב יב, ב): שאפי' לבו אטום כבתולה יין מפקחו. א"כ אעפ"י שבתולותיה שהם הת"ח כמ"ש ז"ל נוגות, מ"מ ע"י יינה של תורה יוסר מהם יגון ואנחה, והנה ארז"ל (שהש"ר א, לג): נזכירה דודיך מיין, כגון הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת וכו'. אפשר שזה כנגד מ"ש מבלי באי מועד וכמ"ש. וע"י שנזכיר הלכות פסח בפסח וכו' יגילו וישמחו צדיקים בה', ואז מישרים אהבוך, לא יבא שפעה של תורה בדרך עקלתון שע"ז נאמר והיא מר לה ע"ש וימררו את חייהם כמ"ש, עתה יבא בדרך ישר לא יכשלו בה ועי"ז אהבה בסופה, וזהו מישרים דרך ישר וע"ז אהבוך כמ"ש.
א"נ דרכי ציון אבילות בין שנפרש ציון כפשוטו או שנפרש על התורה, שערים המצויינים, הנה יצדקו הדרכים על הצדקה והמשפט אשר ע"ז קנן ישעיה באומרו: איכה היתה לזונה וכו' מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים (ישעיה א, כא). אם על היותם מעוותים משפט ומרבים שופכי דמים בישראל. וגם על הצדקה, כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו שופך דמים. ובשעת הגאולה נאמר: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיה א, כז). הנה על ציון יאמר: צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט, טו). ועל התורה ג"כ אמר הכתוב: באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט (משלי ח, כ). וכמ"ש בפסיקתא על פסוק זה: התורה אומרת באיזה שביל אני מצוי בדרכן של עושה מצות, בתוך נתיבות משפט. א"ר הונא לסקופטי של מטרונא, כשהיא מהלכת בשוק משמטים סייף מלפניה וזיין מלאחריה, כך התורה דינין מלפניה ודינין מלאחריה, מלפניה: שם שם לו חק (שמות טו, כה). ומאחריה: ואלה המשפטים (שמות כא, א) עכ"ל. ולהבין המאמר הזה צריך להקדים כי לא כל אדם זוכה לבא אל תוכיות התורה ולדעת אותה על נקל זולתי לשלם, וכמשז"ל (שהש"ר א, כח) על הביאני המלך חדריו (שה"ש א, ד). מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. וכמ"ש בעה"ו. ובפי' אמרו בזוהר פ' קדושים (ע' קכ"ג ע"א) ברע"מ ז"ל: ואית נטירין אחרנין כגון נחשים ועקרבין ושרפים, ונטרין ההוא טוב דלא ייעול תמן דלאו איהו ראוי למיעל, ואם לאו כל חייביא הוו עאלין ברזין דאורייתא, ובגין דא מאן דאיהו חייבא ויעול למנדע רזין דאורייתא, כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חשך ואפלה נחשים ועקרבים חיות ברא אתקריאו ומבלבלין מחשבתיה דלא יעול לאתר דלאו דיליה, אבל מאן דאיהו טב כל אילין נטירין אינון לממריה, וקטגור נעשה סנגור וכו' עכ"ל. ולכן כדי להגיע אל התורה, מלבד העיון הראוי צריך שני דברים, הא' קיום המצות שבזה את הטוב יקבל מאת ה', הבא ליטהר מסייעים אותו ויפתחו לו שערי צדק לבא אל היכל ה' בחדרי התורה. והב' לשמור עצמו מכל רע למען בו ירוץ לא יכשל מאבן נגף וצור מכשול, הוא שטן הוא יצה"ר וחיילותיו נחשים ועקרבים וכו' דאינון מערבבים מוחיה כמאמר הזוהר, ושנים אלו אשר נכללו בסור מרע ועשה טוב, הנה הם צדקה ומשפט כי ע"י הצדקה נאמר: אני בצדק אחזה פניך (תהלים יז, טו). וע"י המשפט אמרו (דב"ר ה, ה): במקום שיש דין אין דין. ונסתלקו המקטרגים. וזהו לדעתי כוונת הפסוק שאומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא אשר דבר עליו. פי' ע"י צדקה ומשפט עי"ז ישמרו דרך ה' לבל יוסיף לבא בה ערל וטמא ולא שום מעכב, וזה יהיה סבה למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, ולא יבוזו זרים יגיעו ח"ו. ובזה נבא אל כוונת המאמר, כי הוקשה לו בכתוב אומרו בארח צדקה אהלך היל"ל אלך. ולפיכך אמר התורה אומרת, כלומר אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, אבל כיון שהתורה בעצמה אומרת כך גם לנו הותר האמירה לשמה, ודקדק ג"כ באומרו ואומרת, כלומר התורה מכרזת ומודעת לבני אדם ע"ד (אבות ו, ב): בכל יום ויום בת קול יוצאת וכו'. באיזה נתיב אני מצויה, בדרכן של עושה צדקות. התחיל בנתיב וסיים בדרך אעפ"י שהכתוב אומר ארח. וזה כי מלת ארח הוא כולל הן לנתיב הן לדרך, והנתיב הוא קטן ונעלם, והדרך היא גדולה ורחבה וגלויה ומפורסמת לכל, וכמשרז"ל (רבינו בחיי שמות לה, לה) והביאו ראיה מפסוק עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם (ירמיה ו, טז). והנה התורה היא עומדת במקום נעלם דמיון הנתיבות והשבילים, וכמ"ש בזוהר פ' משפטים שהבאנו למעלה (ח"ב צ"ח סע"ב), והנה דרכם של עושה צדקות היא דרך ה' שאמרנו למעלה, ושם התורה מצויה אבל לא באמצע הדרך בפרהסיא אלא בהצנע ככלה בחופתה צנועה בארון בהיכלא טמירתא כמ"ש, והצדיק בעברו באותו הדרך שם ימצא את התורה בהצנע לכת, וזהו בארח צדקה אהלך ע"י אחרים שהם מוציאים אותו מהשביל ומוליכים אותו בדרך ההיא, והנה במדרש פ' משפטים (שמו"ר ל, ג) אמר בלשון הזה: והתורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת, בדרכן של עושה צדקות עכ"ל. ונראה דלא פליגי, רק כוונת המדרש לומר שהתורה ג"כ הנה היא מסייעת אל הצדיק ללכת בדרך ההוא ולהוליכו באותו שביל שהתורה בתוכו, וכוונת הפסיקתא לומר ששם התורה מצויה בתוך נתיבות משפט. א"ר הונא לסקופטי של מטרונא וכו'. הנה מטבע המלך או המלכה בלכתם במדינה הוא לקרב את קרוביו ואוהביו והטובים, לרחק את הרעים ושונאים, ולכן משמטים סייף מלפניה ומאחריה, לשמר אותה ואוהביה וקרוביה, ולעשות דין עם הקמים נגדה, וכן התורה הדיני' מלפניה ומלאחריה, לומר לך איך הדינים הנה הם שומרים לבל יבא ערל וטמא מבית לפרכת, וגם הנה הם משמרים מכל רע לכל אוהבי התורה, וזהו שאמר הכתוב שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קיט, קסה). וכדברי הזוהר: אבל מאן דאיהו טוב כל אילין נטירין לממריה. והעושה משפט הנה הוא מאותם שהם שומרים את התורה והתורה מהלכת ביניהם וזהו בתוך נתיבות משפט, א"כ זכינו לדין כי דרכי התורה הנה הם צדקה ומשפט, וכאשר לא עשו משפט וצדקה כמש"ה: הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו, יב). דקדק באומרו ופרי צדקה לרמוז על התורה הבאה מכח הצדקה, וכיון שאינם עושים צדקה נהפכה ללענה כמ"ש ויבאו מרתה, אז כאשר לא עשו כמ"ש נאמר דרכי ציון אבלות על בטול תורה ומצותיה, המחזיקי' ביד התורה ולומדיה, וכמ"ש ג"כ בזוהר פ' וישלח (דף קע"א ע"א): וכד לא אשתכח מאן דסמיך לאורייתא, כדין לא יהא הקול קול יעקב וכו' עכ"ל. ופי' ואמר מפני מה הם אבלות מבלי באי מועד, ע"ד מ"ש בזוהר פ' אמור (ע' ק"ג ע"ב): כי אברהם וה' צדיקייא ודוד מלכא באים לסוכה והם אושפיזין עלאין. ובבואם מברכים אותו הברכות הנז' שם, ואומר שם: ועכ"ד בעי למחדי למסכני, מ"ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין, דמסכני הוא וכו', עד ולא יהיב לון חולקהון, כלהו קיימי מיניה ואמרי: אל תלחם את לחם רע עין (משלי כג, ו). אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב"ה, עליה כתיב: וזריתי פרש על פניכם וגו'. פרש חגיכם (מלאכי ב, ג). ולא חגי וכו' עכ"ל. וכן במקום אחר (ח"ב פ"ח ע"ב) בענין שאר יו"ט ג"כ אמר: ואי איהו חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני, עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וכו'. א"כ כיון שאדם אינו נותן צדקה, הנה הצדיקים האלו לא יבואו ביו"ט ויהפכו לו הברכה לקללה ח"ו, וע"כ אמר הכתוב דרכי ציון אבלות, מבלי הצדיקים שהם באים במועד, ולכן גם שעריה שוממים, שהעניים אינם באים שם וזה גורם חרבן הבית, וכמ"ש (תנחומא פ' ראה, יח): עשר בשביל שתתעשר. וההפך בהפך. וכן אמרו (כתובות סו, ב): מלח ממון חסר. ובמקומות רבים דומים לזה. גם שערי התורה במקום היות בו עוברים ושבים, הנה הם שוממים ועלתה לה השממית ומעכבת ההולכים בתורת ה', והנה היא ניטלת ע"י הצדקה, כמש"ה: שממית בידים תתפש (משלי ל, כח). ע"י מצות הצדקה הנעשית בידים תתפש, ואם אין עושה צדקה הנה הם שוממי' כמ"ש, גם כהניה נאנחים שאין מי שיתן להם המזונות, כמשז"ל (איכ"ר א, ל): בתולותיה נוגות. ע"ד מש"ה: בנות ישראל אל שאול בכינה וכו' (ש"ב א, כד). והיא מר לה, הנה אז"ל (איכ"ר א, ל): לערותה. ופי' מהר"א גלאנטי שנכנס רע בין ו' לה'. ועפ"י דרכנו ג"כ שנכנס הרע בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ יען אין מי שישמור דרך ה' כמ"ש, ולכן נכנס רע ובזה היא מר לה, ותנחומין על כל זה אמר: משכני אחריך נרוצה וכו'. וזה עפ"י המדרש (שהש"ר א, כז) שאמר: ממה שֶׁגֵּרִיתָ בי שכני הרעים אחריך נרוצה. והכוונה כי הרי כבר נאמר: הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית (ישעיה נח, ז). אז"ל (ב"ב ט, א): אם זכית הלא פרוס לרעב לחמך. פי' אתה מעצמך תפרוס לעניי ישראל, ואם לאו ועניים מרודים שהם עניי א"ה, תביא בית בעל כרחך, שיבואו האומות ויטלו בעל כרחך לפרנס בו ענייהם. והנה ידוע כי כל כוונת האומות המצרים לישראל הוא על עסקי ממון, ואפי' גוזרי' שמדות וכיוצא ח"ו, הכל הוא מפני שנותנים עיניהם בממון. וכן אז"ל ונפקא מינה לענין דינא, כמבואר בדברי הפוסקים. ועד"ז אמרתי דרך צחות, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז, ו). פי' ראה ה' בעוני כנסת ישראל שהיתה מתבוססת ונרמסת בשביל הדמים והמעות, וזהו מתבוססת בשביל דמיך, ואומר לך בדמיך חיי, שבמעות שתתן תקבל חיות ותושע יהודה וישראל ישכון לבטח ע"י שיתן מעות ויתכפר לו, וכפל הענין ואומר לך וכו' ב' פעמים, לרמוז חיי בעה"ז ובעה"ב ג"כ, וא"כ אעפ"י שדרכי ציון אבלות מבלי שיתן צדקה אשר ע"י ירימו מכשול מדרך ה', ודבר זה גורם כי ליוצא ולבא אין שלום זו תורה מן הצר, מ"מ ממה שגרית בי שכני הרעים שהם מצרים ומריעים לי, ונוטלים ממני ממון שלא כדין על זה אמר: אחריך נרוצה, וזה כמש"ה: ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה (ישעיה ס, יז). וארז"ל (ב"ב ט, א): כל ממון שא"ה נוטלים מישראל שלא כדין, נחשב להם לישראל לצדקה. ויהיה כוונת הכתוב ושמתי פקדתך שלום זו התורה שנקרא שלום, וזה ע"י כי ונוגשיך שהוא הממון שנוטלי' האומות ע"י נגישה, צדקה תחשב לישראל. וזהו הטעם ג"כ למ"ש בתחלת המקרא: תחת הנחשת אביא זהב וכו'. כי הנה הוא ע"ד משאז"ל (סנהדרין ק, א): אדם נותן מלא עומסו [לעני] בעה"ז, והב"ה נותן לו מלא עומסו בעה"ב. גם על פי הדרך שאמרנו, וזהו ג"כ שאומר במד"ר (שהש"ר א, כז): ממה שנתת לי ביזת שכיני, ביזת מצרים, ביזת הים וכו' אחריך נרוצה. והוא ע"ד שפי' בפסוק הקודם. גם עפ"י הדרך שאמרנו כי כל כוונת האומות הגוזרים על ישראל אינה אלא על עסקי ממון יצדק משז"ל (ר"ה כג, א): על פ' זה: תחת הנחשת וכו', תחת ר' עקיבא וחביריו מי מביא לנו תמורתם. פי' בשלמא על השאר שראינו היות כוונתם על הממון, הנה בזה יקראו עוברים על דת לתאבון בשביל תאות הממון, אבל תחת ר' עקיבא וחביריו שלא באו אלא על עסקי נפשות מי מביא לנו תמורתם, וע"ז נאמר ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד, כא). וידין בגוים מלא גויות (תהלים קי, ו).
ונחזור לענין ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה. וע"י הממון שנוטלים מישראל הנה בזה הם נוטלים חלקם ומסתלקים מהקדושה, והדרך פנוי בין ישראל לאביהם שבשמים, וזהו לא ישמע עוד חמס שהם האומות והמקטרגים, בארצך שוד ושבר, ששברו המקטרגים והנחשים בגבוליך וקראת ישועה חומותיך שהם החומות השומרים הדרך לבל יכנסו זר פנימה יושעו מהאויב, ושעריך שהם השערים שהיו שוממים עתה ותהלה, ע"ד מש"ה: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו). וזהו ממה שגרית בי שכניה. וע"י אחריך נרוצה בדרך ישר לא נכשל כמ"ש. והטעם לזה כי השי"ת עשה זה החסד לישראל, כי ע"י צרת[ם] יחשב להם לצדקה כמ"ש. הנה פי' אותו המדרש על פ' זה ג"כ: ר' יודן אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע על שנהגת עם שכנותי במדת הדין ועמי במדת הרחמים אחריך נרוצה, דא"ר ברכיה בשם ר' אלעזר וכו', עד א"ר תנחומא לא חלת יד ליד, אותם שלא פשטו ידיהם למצוות, אבל אלו פשטו ידיהם למצוות, ידי נשים רחמניות, כ"כ למה היו לברות למו על שבר בת עמי עכ"ל. והטעם כי ישראל קדושים, והנה הם חפצים במצוות אלא שיצרם תוקפם, וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מהל' גרושין (הלכה כ'), וכמו כן הנה הם חפצים לתת צדקה כמנהג בני ישראל רחמנים בני רחמנים, אלא שיצרם תוקפם וחמדת הממון גורם קלקולי הדברים, ולכן כאשר השי"ת מיסרם בממונם, לפחות אם אינם שבים יהרהרו תשובה בלבם, ולכן נחשב להם לצדקה, וע"י קבלת היסורים בעה"ז סר מהם כח המקטרג כמ"ש, והדרך פתוחה להם לעלות בית ה' ואל יהי מונע. גם אפשר שזהו מ"ש (שהש"ר א, כז) על פסוק זה: יאה מסכנותא לברתיה דיעקב כוורדא סומקא בקדלא דסוסיא חוורא. וע"ז אמר ר' אחא צריך יהודאה לחרובא עביד תתובא עכ"ל. והכוונה כי כמו שאמר עשר בשביל שתתעשר, כן מי שאינו מפריש מעשרותיו, וכמו כן מי שאינו מפריש צדקה כראוי כמ"ש (כתובות סז, א) גבי נקדימון בן גוריון: כדבעי ליה למעבד לא עבד. ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, וזהו ממה שאתה ממסכנני אחריך נרוצה, ופי' ואמר הטעם מפני כי הביאני המלך חדריו עד שלא באתי לעולם, וכמ"ש בזוהר פ' ויקרא ע' י"ג ע"ב. ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה (ויקרא ה, א). והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי, ואסהדית בה כד נחתת לעלמא, והוא עד מכמה זימנין דאסהדית ביה לנטרא פקודי, בג"כ הואיל ובר נש הוא, עד בשעתא דיתיב קמי מלכא וכו' עכ"ל. וכן בזוהר חדש מדרש הנעלם פ' אחרי מות בתחלתו (דף ע"ד ט"ג) על פסוק לך לך וכו' ז"ל: מארצך דא גנתא דעדן דלתתא, ומבית אביך דא גנתא דעדן דלעילא, אל הארץ אשר אראך דא ארעא חשוכה שפלה, ואחזיאו ליה כל גנתא דעדן, ואחזיאו ליה היכלין ובתין מדורין עלאין וכמה היכלין דבסימין וכמה ביתין וכמה מדורין וכמה דרגין, וכל חלק וחלק שיש לו לצדיק בפני עצמו עכ"ל. גם בזוהר [חדש] שיר השירים (דף י' ט"ב) ע"פ הביאני וכו' אל חדרי ג"ע. הנה כי הנשמה קודם צאתה לאויר העולם הולכת בג"ע ובהיכלות, וגם בגהינם כמ"ש אח"כ ורואה שכר טוב של הצדיקים וגם פורענות של הרשעים, וע"ז קא מתמה הכתוב והוא עד או ראה וכו'. וכיון שעמדתי בהיכלות וחדרי מלכו של עולם קנו שם מציאות קדושה עד כי בקל חוזרים אצל השכינה, וזהו משכני אחריך נרוצה בכל הפי' שאמרנו, והטעם שארז"ל מפני כי הביאני המלך חדריו כבר, כמ"ש ונפשי יודעת מאד השכר המזומן לצדיקים, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, ולזה דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב לבי. ותדריכני בדרך תשובה, וכבר אמרנו שזה הוא כנגד כל שעריה שוממים, ואז נגילה ונשמחה בך, 'בך' בכ"ב אותיות התורה, וכל מה שאמרו במדרש וכו'. כמו שאמרנו למעלה.
הנה מהר"ר גלאנטי ז"ל פי' על מגילת איכה והפסוק הזה ג"כ על גלות שכינה, ולפי דרכו נפרש הכתוב הזה כפי דרכי האר"י ז"ל, וזה ידוע כי נקודת ציון היא בחינה העיקרית שבמלכות, והשאר באים בסוד תוספת, ועתה אמר כי כל הבאים אליה ונקראים דרכי ציון, הנה הם אבלות שהם בסוד הגבורות החזקות, וזה מבלי באי מועד שהם הנשמות המתראות בה בכל לילה, וע"י נעשית רבה כמ"ש חדשים לבקרים וכו' (איכה ג, כג). וכיון שחטאו ואין מי שיוכל להעלות נשמתו שם בסוד מ"נ כמ"ש: בידך אפקיד רוחי (תהלים לא, ו). זה גורם שהגבורות מתחזקות מאד והדין הווה ח"ו, וגם כל שעריה שוממים דתרעין דילה סתומות, ואמר שעריה לשון רבים לרמוז תרין תרעין פנימי וחיצון, בסוד עגולא ורבועא. כהניה שהם החסדים שלה נאנחים ע"י שאינם יכולים לפעול פעולתם, בתולותיה לשון רבים לרמוז על אי' ומלכות, ואמר בתולותיה בכינוי אליה לומר כי מ"ש גבי אימא דתרעין דילה סתומות מפני פחד החצונים, הוא על ענין מה שנוגע אל מלכות, אבל מצד עצמה או"א כחדא שריין כחדא מזדווגים ולא מתפרשן לעלמין. ואין להאריך עתה בזה, רק אמר כי בתולותיה הם נוגות מלשון יגון או לשון עגון כמ"ש מהר"א גלאנטי. והיא מר לה אעפ"י שהכתוב אומר: ותלכנה שתיהם (רות א, יט). מ"מ עיקר המרירות היא בה, שיש בה הש"כ דינים שעולים ב' פעמים כמנין 'תמר', וגם כי להיותה קרובה אל החצונים לכן 'והיא מר לה', כי למעלה לא יגורך רע ח"ו, ולזה בא שלמה המלך ע"ה בפסוק הזה ומדבר בלשון השכינה כאילו היא מדברת עם דודה בדברי תנחומין, כפי דברי הזוהר [חדש] בשיר השירים (דף י' ט"ב) וז"ל: ברזא דאתוון תליין עילאין ותתאין ועלמין כלהו, וקשורא דמילין הכי הוא, קישורא דתושבחתא לגבי נהורא דעלה אמרה לגבי בעלה, אמצעיתא דאל"ף משכני עמך כמה דאיתמר. ואע"ג דאמרת דא באעת לאשתבחא לגביה, דאע"ג דאיהי תחותוי בשחותא לגבי אמצעיתא דאל"ף ושכיבת תחותיה, אמרת לאו אנא בכך, ואע"ג דאנא לגבך הכי, הביאני המלך חדריו, אבא בעילוייא וחביבו לגבי מלכא עילאה, בלא שחותה. דהא הביאני חדרין, באן אתר באת ה' דהא אתפשטותא דלעילא, רזא דמלכא עילאה את ה"א איהו, וההוא דעאל לגביה אנא איהי, ובגין כך אנא בתושבחתא סגי ובעילוייא יקירא ויקרא, אע"ג דאנא בשחותא לגבך ואנא לא חיישינא אלא למהוי גבך בשחותא, ואת דתשלוט עלי, ועל דא אע"ג דאהא יתיר בשחותא לגבך, אנא וחילי נגילה ונשמחה בך, חדווא ורעוא אית לן למהוי לגבך ולא לאתפרשא מינך, דהא כל חדוא ורעוא לאו איהי אלא בך, דהא לית חדוא ורעו לאתתא אלא בבעלה ולא באמה ואבוה, הביאני המלך חדריו. ולא קבילנא חדוה ורעו אלא בך. והכי פירושו כי בסוד האותיות תלויים כל העולמות עליונים ותחתונים, וכוונתו לומר כי האותיות גדולות בבינה, בינוניות בת"ת, קטנות במלכות. וגם יפורשו באופנים אחרים ואין להאריך. וכאן יפורש עיקר כוונתו לומר כי בסוד האל"ף שרומז לבינה ומלכות, תרין יודי"ן והוא"ו ת"ת באמצע, וגם עלמין כלהון כמ"ש, כי מלת עולם יצדק בזו"ן ובינה ותבונה ולאה ג"כ, ולכך פי' עלמין כלהו תלויים באות א', וקשורא דמילין הכי הוא, קשורא דתושבחתא לגבי נהורא דעלה אמרה לגבי בעלה אמצעיתא דאל"ף משכני עמך. פי' קשורא דתושבחתא הנה היא המלכות שהיא משבחת תמיד, כמש"ה: למען יזמרך כבוד וכו' (תהלים ל, יג). לגבי נהורא דעלה שהיא הבינה נהורא דעלה, והם שני יודי"ן שבאל"ף, יו"ד עליונה בינה, יו"ד תתאה מלכות, והיא אומרת לגבי בעלה ז"א, ו' שבשם, אמצעיתא דאל"ף משכני, אושיט ימינך לגבאי לקבל לי ולסלקא לי בסטרא דאתערותא דשמאלא וימינא לחבקא לי, פי' כי ע"י החסד יקבל אותה, בסוד והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה). ולסלקא לי בסטרא דאתערותא דשמאלא שהיא נאחזת בגבורה ודא איהו משכני, ואח"כ אמר וע"ד משכני מכאן דרעוון וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דדכר ונוקבא אשתכחו, ובגין כך משכני לגבך בקדמיתא, בגין דתקבל רעוא מאתר דכל רעותין אשתכחו, ולבתר אחריך נרוצה, נהא ברעוא. ופי' הענין בקצור, כי המלכות הנה היא נקודה בראש הבריאה בסוף האצילות, וע"י המשכת חו"ג בז"א ממנו למלכות הנה היא עולה בתחלה מאחורי ז"א עד היותה שוה כמוה וזהו משכני אחריך, ועי"ז מקבלים הרצון העליון שהוא מא"א, וזהו שאומר משכני לגבך בגין דתקבל רעוא מאתר דכל רעוין אשתכחו, וזהו נרוצה נקבל מהרצון, וזהו כמה דאיתמר. ואע"ג דאמרת דא וכו' עד לאו אנא בכך. פי' אעפ"י שבהיותה שוה כמוה היה ראוי שתקבל היא שפע מלמעלה שלא ע"י, אמרת לאו אנא בכך. פי' לא איבעית לי. ואע"ג דאנא בכך הכי הביאני המלך חדריו, שהיא עולה אצל הבינה ונגדלו שלא ע"י הזעיר, כמ"ש בענין השינה ומאיר לאישון בת עין מצד א"א. ופי' הענין כי לפעמים הנה היא עולה אצל או"א מאחורי זעיר, בסוד אני ישנה. אני שניה לחכמה, וזהו אנא בעלויא וחביבו לגבי מלכא עילאה שהוא הבינה כמ"ש, וזהו בלא שחותא מבלי היות תחת הת"ת, ו' שבאל"ף, דהא הביאני חדרין, באן אתר באת ה'. וזהו ה' מלך. ומ"מ אנא לא חיישנא וכו'. ולא קבילנא חדוה ורעו אלא בך. וזהו נגילה ונשמחה בך. והטעם כמו שפירש אח"כ נזכירה דודיך מיין, כיון דנתחבר כחדא בההוא חדוה דילן ניהב חולקא לכל חד וחד מההוא חדוה דילן ונרוי לון, כד"א: יזכור כל מנחותיך (תהלים כ, ד). מיין מחדוה דילן. והענין כי כשהמלכות היא מקבלת שלא ע"י הזעיר, הנה הוא לצורך עצמה ואין בה כח להשפיע למטה, וגם לא להוציא נשמות. ויה"כ יוכיח שהיא עולה אל הבינה ולפיכך הוא אסור בזווג, וגם אין בו כח להשפיע למטה, וגם אין בו אכילה ושתיה, וכשהיא מקבלת מז"א ומתיחדת עמו הנה היא משפעת אל התחתונים, וזה כל ישעה וכל חפצה וזהו נגילה ונשמחה בך, ועי"ז נזכירה דודיך מיין כמ"ש, וזהו ג"כ כוונת הזוהר [חדש] פ' חקת (דף פ"ג ט"א) שהביא על פסוק זה: לקבל דא כתיב חגור חרבך על ירך גבור. דא חרב לה' מלאה דם (ישעיה לד, ו). לאתפרעא מחייביא דגרמין לה פרודא מלעילא, קרבין לגבך לרחמא עלמא ותתבסמון כחדא. וכד אתקריבת ביה אתלבש בהוד והדר, הה"ד: הוד והדר לבשת (תהלים קד, א). באינון לבושין דיקר דפרשת עליה אימא עילאה. וכוונתו מבוארת, חגור חרבך שהיא מלכות, על ירך שהוא בחצי ת"ת ששם קומת המלכות, גבור שהוא ז"א, ובזה הודך והדרך שהם נה"י דאי', הוד והדר, יסוד שנקרא הדר, וגם הוד ך' אפשר שהוא על נה"י דא"א שנרמזו באות ך' ארוכה כידוע, ולא אוכל להתאפק מלפרש מה שהובא במדרש (שהש"ר א, לא) שנראה שכוונו לכל זה ויותר בבירור, הגם כי כסו הדבר בדרך ספור דברים בעלמא ז"ל: תמן תנינן א"ר אידי מעשה באשה א' בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי רשב"י בעיין למשתבקא דין מן דין, א"ל חייכם כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה, הלכו כדבריו ועשו לעצמם י"ט וסעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, כיון שנתישבה דעתו עליו, א"ל בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך, מה עשתה היא לאחר שישן רמזה לעבדיה ושפחותיה וא"ל שאוהו במטה והוליכוהו לבית אבא, בחצי הלילה ננער משנתיה כיון דפג חמריה א"ל בתי היכן אני נתון, א"ל בבית אבא, א"ל מה אני בבית אביך, א"ל ולא אמרת לי כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך, אין לי חפץ טוב בעולם יותר ממך, הלכו להם אצל רשב"י ועמד והתפלל עליהם ונפקדו, ללמדך מה הקב"ה פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות. והרי דברים ק"ו ומה אם בשר ודם על שאמר לב"ו שכמותו אין לי חפץ טוב בעולם ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה עאכ"ו, הוי נגילה ונשמחה בך עכ"ל. והנה המאמר הזה הובא בילקוט בסגנון אחר, ונ"ל דלא פליגי ושניהם אל מקום א' הולכים, ומה שחסר זה מלא זה, האשה הזאת רומזת אל השכינה בזמן הגלות אשר אין לה שום יחוד להוציא נשמות חדשות, וזה הוא מצדנו בעוה"ר אשר גרמו אלו, וכדברי ס' הבהיר: משל למלך שהיה נותן לעבדיו פת חמה בכל יום, הניחוהו להתעפש וכו'. וזהו מעשה באשה א' בצידון. פי' שמצדנו שהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, הנה כל ספירה קרוי שנה, ספיר"ה בגימט' שנ"ה, ועשר שנים אפשר שרומז לעשר ספירות, וידוייק ג"כ שנים מלשון שנים, כי אעפ"י שהגדילה כמוהו, י' דידה בהדי י' דידיה, מ"מ לא ילדה נשמות חדשות, ולכן אתון גבי רשב"י וכו'. הנה בזוהר פ' פנחס (דף רמ"א ע"ב) אמרו ז"ל: ר"ש הוה אזיל לטבריא, פגע ביה אליהו וכו' עד (דף רמ"ב ע"א): באתריה לא אכיל ושתי, באתר דילה אכיל ושתי, הה"ד: באתי לגני וכו' (שה"ש ה, א). א"ל חייך מלה דא בעא קב"ה למימר, ובגין דלא למחזק טיבו לגרמיה קמי כנסת ישראל סליק מלה לגרמך. זכאה אנת בעלמא דמרך אשתבח בך לעילא, עלך כתיב: צדיק מושל יראת אלקים (ש"ב כג, ג). עכ"ל. מכאן נראה כי רשב"י נעשה סרסור הרבה פעמים ליחדא קב"ה ושכינתיה, דברים שהיה מכסה כבודו ית' ולא רצה לומר אותם, שלח אליהו ז"ל אצלו למען יגלה אותם, וכן עתה אתון גבי רשב"י למען ימצא להם איזה תיקון כאשר כן עשה וא"ל חייכם כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ומשתה, דקדק באומרו חייכם, כי עיקר השפעת זו"ן הוא ע"י החיים שהם המוחים הבאים לזו"ן, וזהו חייכם שהיא בינה. כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, נר' כי בכוונה אמר בתחלה במאכל ובמשתה, ואח"כ אמר מתוך מאכל ומשתה, וזה כי עיקר זווג זו"ן הוא ע"י השפע הנשפע להם מהבינה, והוא בסוד: אכלו ריעים שתו ושכרו דודים, אבל כשהדין הווה והמלכות צריך מיתוק הרבה, ולא יאמר הזעיר אליה הסבי עיניך מנגדי דאינון מוקדין מרוב תוקף הדינין, צריכה היא להתעלות יותר ממנו ועולה עד הבינה וניזונית מהפנימיות, וזהו יוה"כ אסור באכילה וכו' מטעם זה. וזהו כשם שנזדווגתם במאכל ומשתה כמ"ש כך אין אתם מתפרשי' אלא מתוך מאכל ומשתה שהוא פנימיות האכילה כמ"ש, וכוונתו היה כי עי"ז יתמתקו הדינין כאשר כן היה כמ"ש, והנה בילקוט אמר משל למלך שאמר לאשתו אי אפשי ביך וכו'. נראה כי כוונתו לרמוז למ"ש הסבי עיניך מנגדי וכו'. וזהו אי אפשי ביך וכו'. כלומר איני יכול לסבול תגבורת הדינים שביך, הלכו בדבריו. אפשר לומר דווקא בדבריו שע"י דבריו ותורתו אומנותו הלכו ועשו לעצמן י"ט וסעודה גדולה, דווקא לעצמן שאין בא מזה שפע לתחתונים, כמו שהוא ביוה"כ שאין בו אכילה ושתיה רק ה' תפלות כנגד ה' דברים פנימיים, כמ"ש ושכרתו יותר מדאי, אפשר שהוא על הפלגת רבוי השתיה, כמ"ש על שכרו דודים שהכוונה על רבוי השתיה, לא דרך שכרות ח"ו, אף כאן כיון שעלתה המלכות למעלה ונהנית מהפנימיות, א"כ כל שפע הנשפע לזעיר מצד הבינה, בסוד שתו ושכרו דודים נשאר בז"א. וזהו ושכרתו יותר מדאי, ובזה כיון שנתישבה דעתו עליו, פי' ע"י חטא אדה"ר ירד הדעת למטה בין הכתפים, וגרם הרבה דברים שלא כסדר, ובפרט ירידת הגבורות קודם החסדים, וכיון שנתישבה דעתו עליו ולא בגופו, א"ל בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית, טלי אותו ולכי לבית אביך. ובילקוט אומר הרי כל שלי לפניך, טולי כל מה שתרצי וכל כלי טוב שאת יודעת קחי וצאי לבית אביך. והכל א' כי הכוונה כי אחרי שנגדל הזעיר ונתישבה דעתו עליו כמ"ש, אז מסתלקי' המוחין והארת א"א מן הזעיר ומאירים לנוקבא ונגדלת, וגם הנה היא נמתקת עי"ז, וזהו בתי ראי כל חפץ טוב, שהוא השפעת א"א, ובפרט יסוד א"א שיש לי בבית תבונה שהיא בינה תבונה, ותשובתו הרמתה כי שם בית ו', טלי אותו ולכי לבית אביך שהיא בית ה' עלאה בית לחכמה, וזהו ג"כ כוונת הילקוט: הרי כל שלי לפניך, שהם המוחין המסתלקי' ממנו כמ"ש טולי כל מה שתרצי. שהוא השפעת א"א רצון העליון, וכל כלי טוב שהוא יסוד אי' או אבא או א"א, שאת יודעת שעי"ז בא לה הדעת, הגם שהוא קל קחי לעצמך שלא ע"י, וצאי שהיא עולה דרך אחריו למקום הבינה בית אביה כמ"ש, מה עשתה לאחר שישן שנסתלקו המוחין מז"א כמ"ש, רמזה לעבדיה ושפחותיה. ובילקוט אומר: עבדי בית אביה, והכל א' שהם ישראל עבדיה ודאי, ובאי' מן הבינה, עבדי בית אביה, ורמזה להם כי ע"י כוונתם וע"י עסק התורה א"ל שאוהו במטה והוליכוהו לבית אבא, הכוונה כי בלילה עד חצות הוא זווג יעקב עם לאה מן החזה ולמעלה שהוא סוד עמידה של ערבית, ושם בחזה יש בחי' יסוד ששם מזדווג, ושם היא מטתו. וע"י קריאת שמע שאנו אומרים על המטה אנחנו מושכי' מחיצוניות או"א, וזהו לצורך זווג של חצות לילה, יעקב ולאה למטה מן החזה, וע"י עסק התורה ג"כ אחר חצות, ואח"כ תפלת שחרית הם מזדווגים זו"ן בשים שלום וזהו שאוהו במטה כמ"ש, והוליכוהו לבית אבא שגם הוא עולה עד או"א, בחצי הלילה דווקא ננער משנתיה שחוזרת הבינה להשפיע בו. א"נ כמ"ש בכוונות ר"ה, כיון דפג חמריה שנחזק מהגבורות שבו, א"ל בתי וכו'. עד א"ל בבית אבא, א"ל ומה אני בבית אביך, כי כל עיקר בנין הזעיר הנה הוא ע"י הבינה כמ"ש כונן שמים בתבונה. א"ל וכו' כי עיקר כוונת המלכות היא להיותה מקבלת ע"י הזעיר כמ"ש בזוהר וכמ"ש למעלה, ואז הלכו להם אצל רשב"י והתפלל עליהם ונפקדו, והוא בסוד תפלת שחרית כמ"ש, וזהו מה הקב"ה פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות דומה בדומה, כי הצדיקים מוסיפים כח בגבורה של מעלה, וע"י שמו ית' מתגדל מצד החסד ומתקדש מצד החכמה, כי ע"י אלו הפקידה באה והזווג הווה להוציא נשמות, ובילקוט אומר: נסתכלתי בעל קנינך, פי' קנינך שהוא מצד אימא, והיינו מ"ש בזוהר [חדש שה"ש דף י' ט"ב] על הביאני המלך חדריו. ולא מצאתי לי חמדה יפה יותר ממך, כך אמרו ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, אעפ"י שכפי כוונת הענין השכינה היא שאמרה טוב לי תורת פיך ולא נזכרו ישראל, מ"מ המדרש אומר אמרו ישראל, כי תורה ומצוות שעושים ישראל וע"י התפלות שאומרי' בכוונה, הנה הם עצמם שאמרו בשביל השכינה טוב לי תורת פיך. הכוונה כי יש תורה מצד הבינה והיא חמדה גנוזה וזהו מפי הגבורה, גם יש תורה שבכתב מצד הת"ת חמדה סתם מפי עצמו, עצם ו'. ואעפ"י כי מצד הבינה היא יותר מעולה מ"מ טוב לי תורת פיך, מפי הז"א מאלפי זהב וכסף, פי' מכלילות החסדים והגבורות הנרמזי' בזהב וכסף, ואפילו הפנימיות שהוא בסוד תורה טוב לי לקבלו מפיך מאלפי זהב וכו'. ואומר ואתא מרבבות קדש (דברים לג, ב). פי' ואתא לישראל מרבבות קדש. פי' אחר שהביא ראיה מפסוק טוב לי תורת פיך, כי אין לשכינה חמדה יפה יותר וכו'. הביא ראיה כי ע"י עלית ז"א אל או"א יתיחד עם נוק', וזהו ואתא לישראל, מרבבות קדש שהוא חכמה הנק' קדש. א"נ ואתא מרבבות מן הרבבות שהם ישראל מהם בא הקדש שהוא אבא, כמ"ש שאוהו במטה וכו', כי ע"י קריאת שמע שישראל אומרי' ממשיכים מחצוניות א"א שאמרנו, וכיון שבא ז"א מצד החכמה. א"נ כיון שבא ע"י ישראל השפעת החכמה לז"א אז מתיחדי' אבא ויעקב וישראל, וזהו כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כמו שפי' האר"י ז"ל, כי אבא שהוא י"ה מתיחד עם יעקב וישראל ונעשים כעין סגול וזהו לסגולתו, ואז ה' מנת חלקי וכוסי. כי ע"י תקבל האכילה ושתיה, ועי"ז נגילה ונשמחה בך, ועל כל הדברים האלו נבאר כוונת הכתוב, כי אעפ"י שדרכי ציון נקודה פנימית כמ"ש, אבלות וזה מבלי באי מועד שהם הנשמות בלילה כמ"ש, מ"מ הנה היא אומרת אל הזעיר משכני אחריך ועולה דרך אחוריו ונגדלת ובאים כל שאר הספירות והם מקבלים מהרצון העליון ועי"ז נמתקין הדינים אפי' הגבורות החזקות, ואעפ"י שאין באי מועד מ"מ הביאני המלך חדריו, שהיא עולה אל הבינה שלא ע"י הז"א ונמתקת מיתוק אחר, ועי"ז נגילה ונשמחה בך, שתיחד עמה הזעיר ולא יהיו שעריה שוממין. וארז"ל (שהש"ר א, לב): בך בהקב"ה, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך. אפשר שכוונו למ"ש בך בהב"ה שהעיקר הוא בז"א כמ"ש, וע"י בא השמחה לכנסת ישראל, בך בישועתך שהוא השפעת א"א שבו הישועה, הארת ש"ע נהורין דא"א כידוע, בך בתורתך כמ"ש: טוב לי תורת פיך (תהלים קיט, עב). בך ביראתך, שהוא ע"י השפע הבא לז"א מצד הבינה ששם היראה, ה' ראשונה שבשם. גם אמרו בך בכ"ב אותיות התורה שהוא הארת ש"י עולמות שבאי' מכ"ב אותיות, כמ"ש בפסוק שעבר. וכאשר נגילה ונשמחה בך לא יהיו עוד כהניה נאנחים בתולותיה נוגות, רק נזכירה ונשפיעה לאחרים דודיך מיין, מצד היין המשומר מצד הבינה, ולא יקראו לה עוד מרה, רק נועם ואהבה, והאור יבא דרך ישר וזהו מישרים אהבוך.