אור ברסלב
רפואה למכה שיר השירים - פרק א › ג'

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

שיר השירים - פרק א · ג'

ב'

שיר השירים:
לריח שמניך טובים שמן תורק שמך
על כן עלמות אהבוך.

איכה:
גלתה יהודה מעני ומרב עבדה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח
כל רדפיה השיגוה בין המצרים.

לריח שמניך וכו'. הפסוק הזה לפי פשוטו הנה היא רפואה למכת גלתה יהודה מעוני וכו'. אשר כנגד הגלות והטלטול אומר לריח שמניך, על דרך מ"ש במדרש (שהש"ר א, כב): משל לצלוחית של פלייטון מונחת צמיד פתיל ואין ריחה נודף וכו' [בא אחד וטלטלה ממקומה והיה ריחה נודף, אף כן אמר הקב"ה לאברהם, אברהם הרבה מעשים טובים יש לך, הרבה מצוות יש לך, טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל בעולמי]. וכנגד היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח אמר על כן עלמות אהבוך אלו האומות, והמשילה לשמן לומר לך כמ"ש ז"ל (שמו"ר ל"ו, א): מה השמן הזה אפילו אתה נותנו בכל משקין שבעולם לעולם הוא עליון, אף ישראל ונתנך ה' אלקיך עליון (דברים כח, א). א"כ אעפ"י שגלתה יהודה נמשלו לשמן שאינו מתערב ולעולם הוא עליון על כל האומות. אבל כאשר נדקדק אומרו לריח שמניך, מהו ריח שמניך, הנה הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. וכמ"ש ז"ל (ברכות מג, ב) על פ' כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו). אזוהי דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח. וכן אמרו בס' חסד לאברהם (מעיין ד' הנק' עין יעקב נהר כ"ב) ז"ל: אמנם היות קיום העולם בריח או באור, אינו עתה אלא בעולם הנפשות או בעה"ב כנ"ל עכ"ל. והנה השמן הוא כנוי לסודות התורה, וכמו שאמרו בזוהר פ' שמיני ז"ל (זח"ג ל"ט ע"א): ר' אבא אמר מאתר חד נפקי יין ושמן וכו', עד מה בין האי להאי, שמן דאיהו בחשאי בלחישו תדיר אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדיר ולא אשתמע ואיהו בחשאי עכ"ל. וידוע כי תורת ה' תמימה משיבת נפש והגוף גם כן, וכמה שאמרו (דב"ר ח, ד): נעשו דברי תורה קלורין לעין, מלוגמא למכה וכו'. והכתוב אומר ולכל בשרו מרפא (משלי ד, כב). והעוסק בה נקרא אוכל ושותה, והכתוב אומר בפי' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה). אמנם הכוונה בסודות עליונים יקרא מריח, והוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, ובפרט המכוין ומיחד יחודים למעלה, ומתבודדי' להשיג נבואה, צריך להפשיט רוחו ונשמתו מגופו, ועל קצתם נאמר ויפול על פניו. ותרדמה נפלה על אברם (בראשית טו, יב) וכיוצא. והנה כלפי שאמר הכתוב גלתה יהודה מעוני, הנה במדרש (פתיחתא דחכימי א') אמרו על פ' עניה ענתות (ישעיה י, ל). עניה מדברי נבואה. וא"כ מה שגלתה יהודה הוא מדברי נבואה, גם גלתה מרוב עבודה כמ"ש למעלה (פתיחתא דאיכ"ר כ"ג בשם מהר"י סרוק ז"ל) כי על ידי הקרבן היה מכיר הפגם, והכהן נותן לו התיקון, ועתה שגלתה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, שאפי' תחזור להתבודד ולבקש נבואה וכיוצא, הנה טומאת [ארץ] העמים הנה היא מעכבת, ובפרט בהיותם בחוצה לארץ, ולכן לא מצאה מנוח, ובפרט נוסף על זה כל רודפיה השיגוה בין המצרים, כי אפי' שתעלה נשמתה למעלה מ"מ מידי עלותה בית אל כמה וכמה מעיקי' ומסכי' מכאן ועד לרקיע ומשם ולמעלה, וכמ"ש (ס' הגלגולים בליקוטים ע"פ הצילה מחרב נפשי) שמידי עלות הנשמה למעלה, הדרך הטובה אינה אלא א', ויש ל"ו אלף דרכים ושבילים צרים הולכי' לגהינם, ובכל א' מהם יש כלב, וכעלות הנשמה למעלה אם היא מטה את הדרך אז הכלב צועק, ואז יוצאי' כמה מלאכי חבלה וחוטפי' הנשמה, וזהו כל רודפיה השיגוה בין המצרים.

וכלפי כל הדברים האלו, הקדים עתה ואמר כי לריח שמניך, פי' על ידי הכוונה שהיא דמיון הריח, שמניך שהם הסודות, טובים ומאירי'. פי' אדם כורת הקליפות, ולזה אמר דוד: זמירות היו לי חקיך בבית מגורי (תהלים קיט, נד). שאפי' תהיה בבית מגוריו שהם האומות, הנה התורה זמירות היו לי שבהם היה כורת אותם ועולה למקום שהיה רוצה, באופן כי בזה ימצא מנוח בעלותה בית ה'. וגם שמן תורק שמיך, כאדם שמריק מכלי אל כלי כן תשתפכנה אבני קדש וניצוצות שכינתו ית', ואהיה להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה, ובזה אעפ"י שישבה בגוים תמצא מנוח לכף רגלה, וכמ"ש בזוהר פ' שמות (ב' ע"ב) ז"ל: כד עאלו לבבל חשיבו דלא יקומון לעלמין וכו'. ופי' המקובלי' ז"ל: כי חשבו היות כל כוונתם ויחודם להבל ולריק ח"ו, כיון שהיו ברשות האומות והשרים החצוניים, וזהו לדעתי כד עאלו לבבל, שנכנסו לתוכה והיו כמו מובלעי' בתוכה, ולכן מה עשה הקב"ה, תניא אמר ר' שמעון ביה שעתא קרא קב"ה לכל פמיליא דיליה וכו' עד כד נחתו אתפתחו שמיא. וזה נ"ל להורות מ"ש כי ברדת הקדושה אין דבר שיעכב ויעמד בפניה, וזהו אתפתחו שמיא ושראת רוח הקדש ביחזקאל, א"ל לישראל הא מאריכון הכא וכל חילי שמיא ורתיכתי' דאתו למידר עמכון, לא הימנוה עד דא"ל כל מה דחמא, וארא כך. ואמר ר' שמעון ביה שעתא חדו ישראל חדותא שלימתא בסייעתא דמאריהון דהוה עמהון, וכל חד מינייהו אעל רעותא דליביה ברחימותא סגיאה למיסר נפשיהון על קדושה דמאריהון עכ"ל. וזהו שמן תורק ובגולה הלך שמך שהיא השכינה, וכיון שהשכינה עמהם על כן עלמות שהם האומות אהבוך, והנה היא אהבה התלויה בדבר שהיא השכינה הנק' דבר, יען בסבתה הם מקבלי' השפע, וכמ"ש למעלה בפי' הקודם, ולכן בטל דבר, שהשכינה מסתלקת בעונותיהם של ישראל ח"ו, בטלה אהבה והצרות מצירות וכל רודפיה השיגוה וכו'. ועתה שהשכינה עמהם על כן עלמות אהבוך, ובמדרש (איכ"ר א, כח): גלתה יהודה וכו'. ואומות העולם אינם גולים, אלא אעפ"י שגולי' אין גלותם גלות, וא"ה שאוכלי' מפתן ושותים מיינם אין גלותם גלות, אבל ישראל שאינם אוכלים מפתם ואין שותין מיינם גלותם גלות, א"ה שהם מהלכין באסקפטיות שלהם אין גלותם גלות, אבל ישראל שהם מהלכין ויחפין גלותם גלות, לכן נאמר גלתה יהודה עכ"ל. הורה לנו מ"ש בתחילה, אמר אעפ"י שגולי' אין גלותם גלות, כי להיותם כלם תחת ממשלת שרי הטומאה, מה להם הכא מה להם התם, בכל מקום שהם הולכים טמא טמא יקראו, א"כ אין גלותם גלות, ואח"כ פי' ואמר א"ה שאוכלים מפתם ושותים מיינם ומקבלי' שפעם ע"י שרים, לא אכפת להם לקבל משר זה או משר אחר, אבל ישראל שהם מקבלי' שפעם מהשי"ת, ולכן הוצרכה השכינה להקדים ולרדת למצרים, ולכן באו ז' שני שבע מצדה וז' שני רעב להרעיב שרה של מצרים, וזהו והרעב היה על כל פני הארץ (בראשית מא, נו). ועיין בדברי מהר"ם אלשיך ז"ל בפי' התורה כי האריך הרבה בזה. ולכן גלותם גלות, כי מאין יבא השפע אליהם במקום טומאה, ואפי' אם יבא ע"י שתתלבש השכינה בשר, מ"מ נאמר היו צריה לראש, ובתחילה נוטלים האומות ואח"כ ישראל, ולכן גלותם גלות כיון שאין אוכלי' מפתם - לחם מגואל, ואין שותים מיינם - שבא מצד הטומאה, וזה שאומר הכתוב גבי אחז, ובעת הצר לו ויוסף למעול מעל בה' הוא המלך אחז. ויזבח לאלקי דמשק המכי' בו ויאמר כי אלקי מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני והם היו לו להכשילו ולכל ישראל. (דה"ב כח, כב־כג). ואז"ל (מגילה יא, א) הוא המלך אחז, הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו. ונראה שלמדו ממ"ש ויזבח לאלקי דמשק. ופי' דימה בעצמו היות תחת ממשלת הטומאה, וע"י עבוד הע"ז שלהם יקבל שפע ממקום שמקבלים האומות, וטעה בשתים כידוע למבין, וכמאמר הכתוב אותי עזבו מקור מים חיים וכו' (ירמיה ב, יג). ולכן אמרו הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו.

ונחזור למ"ש בביאור המאמר, א"ה שהם מהלכין באסקפטיות. פרש"י מלשון צבים וכרכרות, שהם מרכבות, והכוונה שכולם הם מצד מרכבות הטומאה, ובכל מקום שגולים נעשו כמוהם, אבל ישראל שהם מהלכין יחפין, כי בהיותם על אדמתם אפי' בזמן הכעס נאמר הנה אנכי שולח מלאך וכו' (שמות כג, כ). שהוא מט"ט והוא מצד הקדושה העליונה, ועליו ועל סנדלפו"ן נאמר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ז, ב). והם דמיון מנעלים וסנדלים להגין על ישראל, מלבד מ"ש ז"ל (מ' אם כל חי ח"ג כ"ב), חנוך תופר מנעלים היה וכו'. וכבר פי' ז"ל בזה סודות גדולים, ועתה שגלו ישראל נמנעה השפעה זו מהם, ולכן יקראו הולכי' יחפי' ולכן גלותם גלות, וזהו שאומר לכך נאמר גלתה יהודה, לרמוז לנו שעל דבר זה מתאונן הכתוב, יען הם דברים נוגעי' לכבוד אלקי', וע"ז נאמר גלתה יהודה, וגם ע"ז הקדים רפואה באומרו לריח שמניך וכו'. וזה עפ"י הדרך שאמרנו, כי הריח היא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, ומצד הריח באה ההשפעה לישראל, ומזה לא ירגישו ולא יקבלו א"ה מהשפע הזה, כפי מ"ש חכמי המחקר במשל הדיוט: אין החתול מריח ריח בשמים. ונניח דברים אלו ונביא ראיה מדברי רז"ל (סוטה מח, א) שאמרו הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח. וע"ז אמרו בגמ' (שם מט, א): רב הונא אשכח תמרתא דחינוניתא וכו' עד א"ל בני טהרה יש בך וכו'. הנה שהטהור מרגיש בריח טוב אבל לא הטמא, וגם השמן אשר הנה (הוא) כנוי לסודות התורה כמ"ש, הנה לא שלטו בהם א"ה, וע"ז נאמר מגיד דבריו ליעקב וכו', לא עשה כן לכל וכו' (תהלים קמז, יט־כ). ובפי' אומר בס' אור נערב (ח"ה פ"ב): דמאן דלא עאל בקיומא קדישא לא יבין בסודות התורה, ואעפ"י שאומר איזה דברים שגנבו להם מישראל, מ"מ לא ידעו ולא יבינו עכ"ל. וכן אמרו ז"ל: מה השמן הזה אתה נותנו בכל מיני משקין לעולם הוא עליון ואינו מתערב. וכבר אמרנו שהוא כנוי לישראל, וכן הוא רמז לסודות התורה וכמ"ש. והסודות האלו הם עליוני' ואין יד הא"ה שולטת בהם, ואעפ"י שאמרו (שעה"כ דרוש תיקון חצות) שמיום ששרף אפוסטומוס הרשע את התורה נמסרו התורה וסודותיה לחצוני' עכ"ל. חלילה לנו לומר שהם יודעי' מה שלא ידעו ישראל, ח"ו אדרבא בל ימשול זר במעין חתום, רק הכוונה שהסודות הם סגורי' אצלם ואין יכולת ביד ישראל להוציא את שלהם מתחת ידם זולתי בטורח גדול ע"י ערמה ותחבולה, דמיון ברכות ובכורה של עשיו וכיוצא, וזה נ"ל שרומז במשנה במס' טהרות (פ"ז, א): המוסר מפתחו לעם הארץ. פי' אם השי"ת מסר מפתח סודותיו לעם הארץ שהם האומות, מ"מ הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח, וחלילה להם ליכנס בתוכו כי יהיו נתפסי' כגנב, ועליהם נאמר (סנהדרין נז, א): אזהרתם זוהי מיתתם כידוע.

ונחזור לענין כי בסודות התורה לא הגיעה יד האומות, ואפשר שמפני טעם זה ר' ובית דינו התירו בשמן (ע"ז לה, ב). וכאשר האדם יטהר עצמו ויקדש עצמו במותר לו ויעסוק בתורה ובמצותיה בכוונה הראויה יוציא את בלעו מפי האומות, ואעפ"י שהמפתח ביד הבעלי' ואלילים אלמי' ובית ה' סגור מכל צדדיו, הנה מ"מ כל מי שיש לו טהרה וריח ע"ז נאמר לעיניהם חתור לך בקיר (יחזקאל יב, ה). ובפרט ע"י התפלה בכוונה הראויה בקדושה יפתחו לו שערי שמים ויראה מראות אלקי', וכמ"ש (פסיקתא דרב כהנא) על ויעתר יצחק וכו' ויעתר לו (בראשית כה, כא). ויחתר לו, משל לבן מלכים שהיה חותר אצל אביו ליטול ליטרא זהב, היה חותר מבחוץ ואביו חותר מבפנים. ע"ד הבא ליטהר מסייעים אותו (מנחות כט, ב). ואפשר שזה נרמז בכתוב שאומר חתר בחשך בתים יומם חתמו למו, והם לא ידעו אור (איוב כד, טז). ואז"ל (סנהדרין קט, א): שהיו הולכי' לריח אפרסמון וחותרי' בבתי' וכו'. ואעפ"י שפירשוהו באופן אחר בענין דור המבול לגנאי, נוכל לפרש אותו לשבח, כי הצדיק לריח שמן הטוב אעפ"י שהוא בחשך ובגלות מ"מ חתר בחשך בתים הסתומי' מכל צד ואין מי שיכול להכנס, וע"י חתירתו מבחוץ גם ה' יתן הטוב ויחתר לו מבפני', ועי"ז נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. וידוע כי שם אלקי' כנגד החשך, וזהו חתר בחשך בתים, ופירש ואמר מה שבבתים אלו יומם חתמו למו, יומם שהוא חסדו ית' הגדול מסטרא דאור קדמאה כמ"ש בפסוקים הקודמים, חתמו למו חתמו להם א"ה לעצמם, וסוגר ואין פותח זולתי ע"י חתירה כמ"ש. אבל אעפ"י שחתמו למו מ"מ אין להם לא"ה ידיעה מזה, ואינם יודעים מה שברשותם, וזהו והם לא ידעו אור. ויש רמז למ"ש בזוהר פ' משפטי' (ח"ב צ"ח סע"ב), וזהו כוונת הכתוב לריח שמניך טובים. שהצדיק מריח בהם והולך אחריהם ע"י הטהרה והקדושה כמ"ש, עי"ז שמן תורק שמך שהיא השכינה המריקה שפע על ראשו, ומתראה אליו כדברי הזוהר פ' משפטי' (ח"ב צ"ח סע"ב). וזהו נ"ל בכל עת אפי' בעת צרה והגלות, יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר כמ"ש, וסיים הפסוק ואמר על כן עלמות אהבוך. יפורש עלמות מלשון העלם, ויהיה פי' על כן אותם הדברים הסודות נעלמות אהבוך, והוא ממש דברי הזוהר שאמרנו. והטעם מפני שמצא מין את מינו ונעור, ואפשר שלזה רמז במדרש ילקוט על פ' זה (שה"ש רמז תתקפ"א): ר' חדקא אומר מן הדא את למד שריח הצדיקים יפה וניכר משל רשעים, שכן הוא אומר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג, יט). שהיה ריחו הולך, וכן אתה מוצא ביצחק: ראה ריח בני כריח שדה (בראשית כז, כז). שהיה ריחו של יעקב ניכר משל עשו, וכן אמרו בזוהר (ח"א קכ"ח ע"א) גבי מערת המכפלה, שהיה נראה לעפרון מלאה קוצין, ונתגלתה לאברהם. ואפשר שלזה כיון ר"ע באומרו (שהש"ר א, כ): רבותי חסרוה, ואני לא חסרתיה אלא כמריח באתרוג וכממלא מאמת המים ומדליק נר מנר. ופי' כמריח באתרוג שהוא מלכות, תורה שבע"פ. וכממלא מאמת המים שהוא תורה שבכתב, ומדליק נר מנר שהם ב' נרות של שבת, בינה ומלכות. גם אפשר שזהו המחלוקת (ע"ז סו, ב) אי ריחא מילתא היא אם לא, דלגבי האומות ריחא לא מילתא היא, וגבי ישראל ריחא מילתא ומשם ניזונים כמ"ש.

העולה כי אעפ"י שאין ישראל מקבלים שפע מא"ה, ואין אוכלים מפתם ואין שותים מיינם, וגם אינם תחת מרכבות הטומאה שלהם, והם הולכין יחפין כמ"ש, הנה הם ניזוני' מן הריח ומן האור, וזהו לריח שמניך טובים, פי' טובים מאירים כמ"ש לעיל, ועי"ז מקבלים השפע שמן תורק שמיך כמ"ש, על כן עלמות אהבוך דהיינו שיקבל הברכות משם, כמ"ש: ויתן לך האלקים מטל השמים (בראשית כז, כח). והנה מפשט הכתוב של גלתה יהודה וכו'. נר' שגלתה מעצמה מחמת העוני ורוב עבודה שהיתה לה בארצה, ולא יכלה לעמוד ולכך גלתה והלכה לגור באשר תמצא, והלכה וישבה לה בין הגוים, ומ"מ לא מצאה מנוח וכו'. כן נר' מפשט הכתוב, ולפי זה יקשה כי עינינו רואות היות הדבר בהפך, כי בעוד שהיו ישראל על אדמתם היה להם עושר גדול, עד כי עליהם נתנבא הנביא: כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה (יחזקאל ז, יט). אשר מפני קושיא זו כל א' מהמפרשים ז"ל פי' מה שפירש, וכן במדרש אמרו (איכ"ר א, כח): מעוני - על שאכלו חמץ בפסח. וכמו שנפרש וכן הרבה. אבל מ"מ הפשט לא יופשט, וכן נפרש אותו בעה"ו. וזה עפ"י שאז"ל (סנהדרין כד, א) סימן לגסות הרוח עניות, מאי עניות עניות מתורה, ואין לך עניות כמו עניות התורה. וכן אמרו ג"כ (נדרים מא, א): אין לך עניות כמו עניות הדעת. גם אמרו (ויק"ר א, ו) דעה חסרת מה קנית. וקודם הכל צריך לדייק כי בתחילה התחיל בעיר, איכה ישבה בדד וכו', ועתה הזכיר יהודה. ואם מפני שיהודה היה יושב בירושלים למה לא הזכיר ג"כ שבט בנימין ודרך כלל היל"ל גלתה או גלו ישראל וכו'. אבל נר' שהכתוב לא עשה עיקר אלא משבט יהודה בלבד, וזה כאשר נקדים מה שהובא בס' חסד לאברהם (מעיין ד' הנ"ל נהר י"ג) ז"ל: דע כי י"ב סגולות נבראו בעולם, וכל א' מהם ניתן לשבט א' ואלו הן: הא' סגולת הדיבור ליהודה, ולכן יהודה הנאחז בה יש לו סגולת הדבור. והכוונה נ"ל כי היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד, ב). היא מדה אחרונה אשר הנה היא נקראת דבור, דבר דבור על אופניו (משלי כה, יא). א"ר אליעזר שהיה לו יתרון בכח [הדיבור] על כל [ה]אדם. הב' סגולת ההרהור והעיון בתורה ליששכר וכו' עכ"ל. והנה אז"ל (סנהדרין צט, ב): אדם לעמל נברא, שנאמר אדם לעמל יולד (איוב ה, ז). איני יודע אם לעמל פה ואם לעמל מלאכה, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו (משלי טז, כו). הוי אומר לעמל פה נברא. ועדין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר והגית בו יומם ולילה וכו' (יהושע א, ח). הוי אומר לעמל תורה נברא עכ"ל. הנה כי עמל האדם לדבור, והדבור הנה הוא מיוחד לתורה, א"כ לא יגדל ההספד והקינה וְיִקַרֵא גלות בעצם על העדר דברי תורה לשום א' מישראל כמו לשבט יהודה שיש לו כח הדבור יותר על כל אדם, וזה נ"ל ג"כ טעם למה ויגש אליו יהודה יותר מכל שאר השבטים, מלבד מה שאז"ל, ומטעם זה ג"כ ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות וכו' (בראשית מו, כח). ואז"ל (תנחומא פ' ויגש, יא): לתקן לו בית תלמוד.

ונחזור לענין, כי כיון שיש לו הדבור הנה הוא מרגיש בדבר ביותר, ולכן גלתה יהודה מעצמה והלכה לה מסבת עוני של תורה, וכמ"ש ז"ל (פתיחתא דאיכ"ר ב') ארשב"י אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, על שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים עכ"ל. דקדק באומרו נתלשות ממקומן, שהם מעצמם נתלשות וגולים יושביה חוץ ממקומן, על שלא החזיקו וכו'. ונר' שכיון למ"ש גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה ג"כ, כי מסיבת עוני של תורה נאמר וימררו את חייהם וכו' (שמות א, יד). כמ"ש למעלה, וסוף דבר את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. ואחרי שגלתה כנ"ל היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, דקדק באומרו היא דווקא שיש לה כח הדבור כמ"ש, ישבה קנתה לה התישבות בין הגוים יען הוא דבר חשוב אצלם יופי הדבור והמליצה, אבל מ"מ לא מצאה מנוח כי לא כאלה חלק יעקב, רק לעמלה של תורה נברא, ולכן כל רודפיה השיגוה בין המצרים, כי בעוד שישראל מקיימים מש"ה ושמרתם ועשיתם (דברים ד, ו). (פירש"י): ושמרתם זו משנה, ועשיתם כמשמעו. אז ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי ע"י שמירתה של תורה שבע"פ, ועשיר יענה עזות באופן כי כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, אך כאשר תעוותו אותם מחמת שכחה תחשבו שוטים כמ"ש רש"י ז"ל (שם ט). ואז כל רודפיה השיגוה בכל מקום שהשטן וא"ה מונין את ישראל, השיגוה והקשו עליה בין המצרים בסתירה מינה ובה מרישא לסיפא וממקום אחר וכיוצא, כמ"ש למעלה כיון שגלו ישראל וכו' לא היה א' מהם שיכול לסבור תלמודו וכמ"ש, באופן כי אעפ"י (ליהודה) שיש להם הדבור, מ"מ בגלות אינם יכולים ללמוד תורה, ובפרט שגלו מעוני עניות דתורה כמ"ש. הרי היא כמי שנסתלק מהם הדבור, ע"ד כמו שאמרו בזוהר (ח"ב כ"ה ע"ב) גבי משה, ואני ערל שפתים (שמות ו, יב), בגין דדבורא דיליה בגלותא הוי. וזהו ג"כ שאז"ל מעוני על שאכלו חמץ בפסח. פי' תחת היותם אוכלים המצה הנקראת לחם עוני, שעונים עליו דברים שהם דברי תורה (פסחים קטו, ב), להוציא הדבור מהגלות, אכלו חמץ בפסח כדי לתת כח אל היצה"ר, ולפיכך הוסר מהם הדבור וגלו.

ולתקן זה אמר לריח שמניך טובים, ע"ד מ"ש בזוהר חדש פ' חקת דף פ"ב על פ' רחש לבי דבר טוב (תהלים מה, ב) ז"ל: מאי טעמא רחש לבי, בגין דדבור בלא קול לא יכיל למללא, והאי לבי דאקרי דבור עד השתא לא אשתלימת, עד דאתא שלמה מלכא ובנא לה ביתא וכו'. עד השתא טוב ולא טובים, כיון דאתחבר קול עמו כדין טובים עכ"ל. והכוונה כי מדה אחרונה מלכות, תורה שבע"פ נקראת דבר דבור ג"כ כמ"ש ונקרא יהודה, ובלא קול שהיא הת"ת, תורה שבכתב לא יכילו למללא, וזהו גלתה יהודה מעוני, עניות דתורה כמ"ש, כיון דאתחבר קול עמו שהוא תורה שבכתב כדין טובים, השתא שראת למללא ונתקן הדבור, וזהו לריח שמניך טובים. הנה שב' פעמים הנ"ל נרמז תיקון הדבור שהיא השכינה בעצמה, וכמו כן הצדיקים הנאחזים בה ונמשכים ממנה ונקראים בשם יהודי'.

ובזוהר חדש הנ"ל האריך הרבה בענין זה, והביא אח"כ פ' יפיפית מבני אדם וכו' (תהלים מה, ג). ובסוף אמר: אבל תא חזי האי קרא רזא עילאה אית ביה, לקביל מלכא עלאה אמרית ליה, יפיפית לעילא במשריין עילאין דאינון משבחן קמך, ולתתא באינון זכאי קשוט דקיימין בפלגות ליליא, והוצק חן בשפתותיך בשעתא דאתקרי ומקיש לתרע היכלי פתחי לי אחותי, על כן ברכך אלקים לעולם, אימא עילאה אעטרא בעטרין עלאין לעולם בגין ההוא בתראה, ובגינה קאמר דאיהו אנהיר לה, ד"א לעולם דא ימינא לעילא, דכתיב אתה כהן לעולם (תהלים קי, ד). וכל ברכאן ומשחא טבא שריין ביה ואוקימנא ליה, וע"ד כתיב על כן, האי כן אתחברת לעילא, אבל בזמנא דאתרחק מיניה האי עולם מאי כתיב: שאוג ישאג על נוהו (ירמיה כה, ל). דא מטרוניתא, בגין דאתמנעו מיניה ברכאן, דלא שריין ביה אלא כד האי נוהו אתחברת ביה, האי דכתיב שאוג ישאג על נוהו, לקבל דא כתיב: כי טובים דודיך מיין לריח שמניך טובים, מאי טעמא בגין דברכך אלקים לעולם עכ"ל. הרי בפי' אמר כי בזמנא דאתרחקת מינה מז"א הנקרא קול, האי עולם שהיא השכינה הנקראת דבור כמ"ש, מאי כתיב שאוג ישאג על נוהו, והוא כדמיון הצועק בקול גדול ואינו מדבר, וכנגד זה כד אתחברת על כן ברכך אלקים לעולם, ולקבל דא כתיב כי טובים, לריח שמניך טובים, הנה כי לריח שמניך טובים הוא כנגד הדבור כמ"ש, אבל צריך לפרש המאמר כיד ה' הטובה, והוא יצילני משגיאות. ובזה תבין הדבר על בוריו, אמר שהפ' הזה שהוא יפיפית, וכבר פי' נתיפית בעליונים נתיפית בתחתונים, ופי' אותו על אברהם אע"ה, [פירש] עתה כי רזא עילאה אית ביה, פי' ידוע כי כל רז הוא ביסוד, הן שיהיה ביסוד א"א אבא או אי' או ז"א או נוק', ורזא עילאה הוא יסוד אי', ואמר אית ביה לומר אין כוונתו לומר שהפסוק רומז ליסוד, שהרי אח"כ אומר לקבל מלכא עילאה אמרית ליה, אלא אמר רזא עילאה אית ביה יש בתוכו רמוז יסוד הבינה כי משם בא היופי וכמ"ש, והביאו ראיה מפ' ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה (בראשית לט, ו). ואמר לקבל מלכא עלאה קאמר ליה, ידוע כי מלכא סתם יצדק בת"ת או במלכות, אבל מלכא עילאה לא יצדק כ"א בזעיר בעלותו אל אי' עילאה ונקרא כמוה. ואמר שהפ' הזה לקבל מלכא עילאה ז"א בעלותו אל הבינה קאמר ליה, אז השכינה נוק' אמר ליה יפיפית לעילא במשריין עילאין דאינון משבחן קמך, הנה המחנות האלו יפורשו בינה ותבונה, והטעם שנק' מחנות נ"ל ע"ד מ"ש בפי' התפילה על מילת ברוך ז"ל: כי הז"א נעשה ע"י כ"ב אתוון וכו'. ואח"כ אמר ואלו הם סוד להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא). כי י"ש עולמות הם בבינה וכולם בזעיר, ע"ש כי כמעט עם מ"ש שם יובן כל מה שנאמר, ואין כוונתי להאריך. והנה כאשר נחלק הבינה מהתבונה, ידוע כי התבונה היא שליש א' והבינה ב' שלישים, והנה שליש א' של ש"י עולמות אלו הם כמנין מחנ"ה, וב' מחנות הם כמניין או"ר, ואם נפרש משריין עלאין כולם בבינה העליונה, והוא בהיות הזעיר מקבל מחב"ד חג"ת דאי', והם ל"מ דצלם יצדק ג"כ, ואמר דאינון משבחן קמך שהם משפיעי' שבח שהיא בגימטריא ש"י קמך, פי' בג' ראשונות שהם לפני הז"א, וזהו כוונת הכתוב יפיפית, כי כל זה נמשך מן הארת יסוד בינה, ועיין היטב בפי' התפילה במלת ברוך ותבין כל מה שאמרנו, ולתתא באינון זכאי קשוט דקיימין בפלגות ליליא, אם נפרש כפשוטו כי ע"י עסק התורה בלילה הב"ה שהוא ז"א נכנס בגן עדן שהוא בינה ומשתעשע עם הצדיקים, וגם ע"י עסק התורה בלילה בזה יש כח לעשות אח"כ יחוד קריאת שמע ביום ואח"כ לגמור הזווג בעמידה, א"כ יפורש יפה נק' זכאי קשוט ע"ד מ"ש בזוהר במקום אחר, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. אבל נוכל לפרש על נ"ה דזעיר הנק' זכאי קשוט, שהם הצדיקים של ת"ת הנק' קשוט שהם עומדים, דקיימין בפלגות ליליא בחצי קומת המלכות, יען הנה היא מתחלת כנגד החזה שהיא ת"ת ז"א מאחוריו, באופן דקיימין בחצי הנוק' הנק' לילה, ומהם באה שבח הזה, כנודע כי ע"י עליית פרקא קדמאה דנ"ה בחג"ת דז"א עי"ז מתגדל כידוע מקו המדה, וזהו יפיפית מבני אדם שהם הצדיקים זו"נ, מנ"ה דז"א שהם בני ז"א הנק' אדם כידוע, ועי"ז הוצק חן בשפתותיך בשעתא דאתקרי ומקיש לתרע היכל פתחי לי אחותי, וזה נרמז באדנ"י שפתי תפתח, כי בתחלה היתה הנוק' נע"ר, סוד ש"כ ניצוצין ולא היתה ראויה לזווג, ועתה נעשה נערה, וזה נעשה ע"י שיורד ה' אלפי"ן מן ה' שמות של אהי"ה שבבינה לה' פעמים דין ויעשו אדנ"י, וזהו הוצק ח"ן בשפתותיך שהוא שם חן שבבינה שיש בה שם ס"ג, ובהסיר השליש מה"א אחרת במלוי שהם נה"י דתבונה הנכנסים בז"א, נשאר כמנין ח"ן, ועתה זה החן הוצק בשפתותיך שהם נה"י דז"א, שאמר שפתותיך ולא אמר שפתיך לרמוז על נ"ה דבינה ג"כ הנכללים בתוכם, ועי"ז פתחי לי ונעשית נערה, יש בה פתח ראוי לזווג, ואמר על כן ברכך אלקים לעולם, אי' עלאה אעטרא לך בעטרין עלאין, פי' בינה עליונה שהיא אי' עילאה אח"כ עי"ז אעטרא לך בעיטרין עלאין שהם סוד המקיפי' שמהם נעשו חב"ד לזעיר בתחילה, וזהו על כן פי' על ז' ספירות הבנין של ז"א העולים כמנין כ"ן, ברכך שהם סוד הברכים שמשם בא הברכה שהם נ"ה דאי' הנק' אלקי', וזה לעולם (נמשכים) מלכות הנק' עולם, וזהו שאו' בגין ההוא עולם בתראה, ובגינה קאמר דאיהו אנהיר לה, דקדק באו' עולם בתראה שלא נפרש אותו בת"ת או בלאה או בבינה הנק' ג"כ עולם, לפיכך פירש ואמר עולם בתראה, ובגינה קאמר דאיהו אנהיר לה, שהיא מקבלת ע"י ז"א המאיר לה ונגדלת הימנה, ד"א לעולם דא ימינא, נ"ל דקשיא ליה לפרש לעולם בשביל עולם, ונוסף ע"ז לפי הדרך שפי' המאמר, ידוע כי כל הבנין המלכות אינו אלא מצד החסד, והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה). וגם מצד החכמה, אבא יסד ברתא, ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). ולכן פי' לעולם דא ימינא לעילא, דכתיב אתה כהן לעולם, וכל ברכאן ומשחא טבא שריין ביה ואוקימנא ליה, וע"ד כתיב על כן, האי כן אתחברת לעילא. כי הענין פי' האר"י כי החסד העליון הנק' יומם, שא"ל הנה תכף אחר הגרון של א"א קודם שיראה התפשטות הזרועות, שמקום זה הוא ראשי כתפים, שם הוא מקום חסד העליון הנק' יומם וכו', ואז אור הנמשך מהגרון ירד ונתלבש בחסד זה, ואז יצא הבינה מכח הגרון, כי הגרון היא בינה דא"א, והחכמה יצא מצד החסד ההוא, והנה זה החסד מתפשט בחכמה, ומחכמה לבינה ומתפשט בכל הבינה, ואח"כ נכנס בז"א ומתפשט בכל גופו, וממנו מתפשט בכל המלכות בעת הזווג, עכ"ל האר"י זלה"ה. וזהו דקאמר דא ימינא לעילא שהיא החסד העליון כמ"ש, ואינו החסד התחתון הנק' ימין סתם, ופי' ואמר דכתיב אתה כהן לעולם, אם נפרש אותו בבינה או בז"א או במלכות הכל אמת כמ"ש, וכל ברכאן שהיא השפעת נה"י, ומשחא טבא שהוא מצד החכמה, כידוע כי שמן הוא בחכמה. שריין ביה בהאי חסד, ואוקימנא ליה פירוש נתבאר במקום אחר, וע"ד כתיב על כן שהוא למעלה מז' ספירות הבנין, וזהו כד האי כן אתחברת לעילא, אבל בזמנא דאתרחק מיניה האי עולם מאי כתיב שאוג ישאג על נוהו, דא מטרוניתא בגין דאתמנעו מיניה ברכאן, דלא שריין ביה אלא כד האי נוהו דא מטרוניתא, בגין דאתמנעו מיניה ברכאן דלא שריין ביה אלא כד האי נוהו אתחברת ביה. כל זה מובן פי' על נוהו בשביל נוהו שהיא המלכות, וע"ז שאוג ישאג, וכמ"ש על ויחרד האיש וילפת (רות ג, ח), לקבל דא כתיב כי טובים דודיך מיין לריח שמניך טובים, ויהיה פי' הכתוב לפי דרכו ישקני מנשיקות פיהו שהיא הזווג העולה באו"א בסוד הנשיקין, ובזה כי טובים ומאירים דודיך, קול ודבור זו"ן שהם דודים, מיין מצד האי' שמשם בא היין המשומר בענביו, אבל יותר טובים ומאירים ע"י ריח שהיא מצד א"א, שמניך שהוא מצד החכמה כמ"ש, ואמר שמניך לשון רבים לרמוז אל החסד העליון המתלבש בו, וע"י נקראי' זו"ן טובים יען מתיחדים שני היסודות שלהם זה בזה שניהם כא' טובים, וזהו לריח שמניך טובים, וידוע כי בהזדווג אבא עם אי', לאבא יש יותר על אימא הדבור כמ"ש, וממנה נעשה המלכות, וזהו לריח שמניך טובים, שע"י השמן נעשה הדבור למלכות, וזהו מ"ש למעלה כי בתחלה רחש לבי דבר טוב לבד, ואח"כ ע"י שמניך טובים נתיחדו קול ודבור, וע"י זה שמן תורק שמיך, שמוציא הדבור לחוץ כמש"ה וידבר אלקי'. וכן במשה אלה הדברים אשר דבר, כי ע"י שפע או"א ניתן לה כח להשפיע בתחתונים, וזהו שמן תורק שמך, שהיא נקראת חכמה תתאה ויש בה השמן, ואפשר שזה רמוז במ"ש במדרש (שהש"ר א, כב): א"ר ברכיה אמרו ישראל לפני הב"ה, ממה שאתה מביא אורה לעולם. שהוא החסד העליון אורה קדמאה, לעולם שהיא בינה או מלכות, שמך מתגדל שנעשית אדנ"י כמ"ש לעיל, ובזוהר [חדש] שיר השירים דף י"א ע"ג על פ' זה אומר: פתח ר"ש ואמר כתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו וכו' (בראשית כז, כז). מאי חמא יצחק, דאע"ג דההוא מיכלא ומשתייא דאייתי ליה יעקב לא ברכיה עד זמנא דארח באינון לבושין וכו', עד כגוונא דא אינון לבושין בטופסא הוו לגבי עשו, כיון דאלביש לון יעקב אשתמודעו מאנין למאריהון, מיומא דעביד לון קב"ה לא סליקו ריחין עד זמנא דא דלבש לון יעקב, דהא אהדרו לבושין לדיוקנייהו, יעקב דיוקנא דאדם ודאי הוה ושפירו דיליה, בשעתא דחמו לבושין דיוקנא דאדם סליקו ריחא, תלת ריחין אסתלקו הכא, חד ריח בגדיו, ב' ריח בני וריח שדה אשר ברכו ה', וכלהו תלת סליקו לגביה דיצחק בשעתא דעאל יעקב לגביה, וכלהו כתיב בהאי קרא: ריח בגדיו היינו על כן עלמות אהבוך, ריח בני היינו שמניך טובים, ריח שדה היינו שמן תורק שמך עכ"ל. גם בזוהר פ' תולדות (ח"א קמ"ב ע"ב) כתיב ז"ל: וכד הוה לביש להון עשו לא הוו סלקין ריחין כלל, כדין תב לבושיה לאתריה וסליקו ריחין, בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה וכו', עד ודא הוא שופריה דיעקב ודאי, וכלא רזא עלאה עכ"ל. ויש להקשות כי לפי הנר' רשב"י שאל קושיא גדולה מאי חמא יצחק וכו' ולא השיב כלום על זה, אך לפי מ"ש יובן הכל, ותחלה צריך להקדים מ"ש המקובלים ז"ל, ובפרט בס' שערי אורה אמרו כי כוונת יצחק היה לברך את עשו למען יטול חלקו בעה"ז, ולכן א"ל הביאה לי ואוכלה וכו'. למען תהיה ברכה גשמית ע"י אכילה ושתיה לא זולת עכ"ל. ובזה לא היה חפץ יעקב רק בברכה רוחנית, וכמו שמדייק ג"כ ס' הזוהר שאומר דאילו אמר ואברככה ולא יתיר יאות, כיון דאמר לפני ה' בההיא שעתא אזדעזע וכו'. ונ"ל כי כוונת יצחק היה לברך את עשו מצד המלכות שמשם האכילה וזהו לפני ה', כמו שמדייק בזוהר פ' תרומה (ח"ב קס"ח ע"ב), ויעקב היה חפץ לקבל ברכה מצד בינה אי' עלאה, ולכן כדי לעשות [רצון] אביו ע"י אכילה ושתיה ולקבל ברכה רוחנית מצד אי', מה עשה ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת, דברים רוחניים כמ"ש ז"ל בזוהר ובמקומות רבים, וכמ"ש יצחק אח"כ ואוכל מכל מעדנים שבעולם, וע"ז אז"ל (ב"ב טז, ב): ג' הטעימן הקב"ה מעין העה"ב, אברהם יצחק יעקב, וביצחק אמרו דכתיב ואוכל מכל. ואגב אורחיה בכל הדברים שעשה באותם המטעמים תקן הרבה דברים מענין חטא אדה"ר, וכמו שפירשתי במקום אחר, וכשהכיר יצחק בזה אמר בעצמו לא ידענה מה אדון ביה, אם לברך אותו ברכה רוחנית או גשמית, ואם יברך אותו ברכה רוחנית אפשר לא יהיה ממנו בעה"ז, גם לא הכיר אם נתקן חטא אדה"ר כראוי, אבל כאשר הריח ריח בגדיו הכיר היותו נזון מן האור ומן הריח, וראוי לקבל מצד אי' ומלמעלה ממנו, וגם הכיר כי נתקן חטא אדה"ר ע"י כראוי ולכן ויברכהו. ועד"ז נתיך קצת דברי ס' הזוהר, מאי חמא יצחק דאע"ג דההוא מיכלא ומשתיא קא אייתי ליה יעקב, דקדק באומרו ההוא מיכלא ומשתיא, למ"ש שלא היה לו מאכל גשמי רק מעין עה"ב, וא"כ הוא למה לא ברכו עד דארח וכו'. והשיב וכו' עד כגוונא דא אינון לבושין בטופסא הוו לגבי עשו וכו', ולא היו מעלים ריח, וזה כמ"ש בזוהר פ' תולדות, והטעם כמ"ש שבעוד שהבגדים ההם היו ביד עשו לא היה ניכר מעלתם ולא היו נותנים ריח, ועליו נאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח (קהלת י, א). שלא נודע הדבר כ"א לבעליו, ואמר מיומא דעבד לון קב"ה לא סליקו ריחין. הנה ידוע כי הלבושים הם מצד אי' שמלבשת לזו"ן, ובפרט אלו הבגדים שהיו מצד האור של מעלה, מצד א"א שהוא החסד הראשון הנק' יומם, וזה נ"ל שהיא כוונת הזוהר פ' תולדות (ח"א קמ"ב ע"ב) באומרו: ת"ח וירח את ריח הבגדים לא כתיב אלא את ריח בגדיו, כד"א עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהלים קד, ב) עכ"ל. נר' שהוקשה לו כי בתחלה קראן בגדי עשו, ואם מפני שלא היו של עשו אלא של אדה"ר יותר טוב היה לו לומר ריח הבגדים, גם נ"ל שהוקשה לו שהיל"ל וירח בגדיו, למה אמר את ריח. ולכן פי' בגדיו בגדי וא"ו שהוא ז"א, ו' של שם, ואמר כד"א עוטה אור כשלמה וכו'. ובמאמר פירשתי זה הפ' דא שירותא דיומא קדמאה. וא"כ הבגדים האלו הם מצד הבינה, בהיות חסד עליון נכנס בה ומאירה לז"א מסטרא דאור קדמאה, וידוע ג"כ שמצד א"א בא הריח כמ"ש אשה ריח נחוח. וזה פשוט. והנה אעפ"י שהיה לובש אותם אדה"ר, כיון שחטא והמשיך עליו זוהמת הנחש ונעשו כתנות עור לא היו נותנים ריח עד שלבש אותם יעקב אע"ה ואז סליקו ריחא, וזה רמוז בזוהר פ' תולדות שהבאנו למעלה, וכיון שלבש אותם יעקב ונתנו ריח הכיר יצחק כי ע"י נתקן חטא אדה"ר, וגם כי הנה הוא ראוי לברכה מצד אי', וזה דקדק באומרו וירח את ריח בגדיו וכו' ויאמר ראה ריח בני כריח שדה וכו'. פי' וירח דבר אחר שלא נזכר בכתוב, וסמך על המבין שהוא ריח יעקב בעצמו, את פי' ריח בגדי וא"ו, כי עד עתה בגדי ז"א לא נתנו ריח ולא ניכר האור מהם אצל יצחק, ועתה וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ואמר ראה כי משם הראיה מצד האור, ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וידוע כי הברכה שנותן ז"א שהוא ה' לנוק' שדה תפוחים הוא מצד אי', וזה ע"י החסד העליון, יומם יצוה ה' חסדו כמ"ש, וכיון שריח יעקב הוא כמו ריח שדה אשר ברכו ה', א"כ ראוי לברכה כמו השדה שמקבלת ברכה מצד אי' בהיותה מקבלת מא"א, וזהו ויתן לך האלקים מטל השמים וכו'. וזהו שאומר המאמר תלת ריחין אסתלקו, אעפ"י שמהכתוב נראה שהכל א', אומרו שהם שלשה וכל א' קבל תועלת מחבירו, וזהו שאמר אח"כ וכלהו תלת סליקו לגבי יצחק בשעתא דעאל יעקב לגביה, היינו ריח בגדי וא"ו, שנתנו ריח אצל יצחק והכיר שקבלו תיקון, וגם יעקב בעצמו והשכינה ג"כ, וכלהו כתיבי בהאי קרא, על כן עלמות הם בינה ותבונה שהם נעלמות בתוך ז"א ומקיפין אותו ג"כ מבחוץ, והם על כן, על ז' ספירות הבנין כידוע, אהבוך מצד החסד העליון אהבה רבה כידוע, ריח בני היינו שמניך טובים, כי יעקב בא מצד יסוד אבא היוצא בחזה, וע"י ריח שדה היינו שמן תורק כמ"ש. עוד פי' בזוהר פי' הפ' על יו"ט, אפשר שגם זה הוא תקון על מ"ש גלתה יהודה מעוני. וזה ע"ד מ"ש ז"ל במס' שבת (קמ"ה ע"ב), מפני [מה מועדים] שבבבל שמחים, מפני שעניים הם. באופן אעפ"י שגלתה מעוני, הנה לריח שמניך טובים שהם יו"ט, יקבלו שמחה וישמחו צדיקים בה', גם שם אמרו לריח שמניך אלו תפילין, ואפשר שגם זה תקון לגלות, כי עליהם נאמר וראו כל עמי הארץ וכו' (דברים כח, י). ובמדרש דרשו הרבה דברים על סוף הפ', על כן עולמות וכו'. ונפרש אותם איך הנה הם נחמה לפ' גלתה יהודה, והנה אמרו על כן וכו' על שנתן לנו ביזת מצרים וביזת הים וביזת סיחון ועוג וביזת ל"א מלכים אנו אוהבים אותך. ונר' שפי' תורק מלשון וירק את חניכיו (בראשית יד, יד). שהוריקן בזהב. וגם אם נפרש אותו כפשוטו יפורש ע"ד מ"ש כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה, ח). במה שמשפיל לזה מרים לזה, ונוטל ממון מזה ונותן לזה. וזה כאדם שמריק מכלי אל כלי, והנה אעפ"י שגלתה מעוני והיא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, מ"מ סוף השכר לבא, וכמו שביציאת מצרים יצאו ברכוש גדול, וכמו שאמר גביהה בן פסיסא לפני אלכסנדרוס מוקדון (סנהדרין צא, א): יתנו לנו שכרינו וכו'. כן לעתיד לבא מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים עב, י). כל ממון שנטלו א"ה מישראל עתידים להחזיר (ב"ר עח, יב). וכל שכן הוא כמ"ש בזוהר פ' שמות ז' סע"א על פ' מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו (ישעיה נב, ד). אטיל לון בארעא דסייפי עלמא, ונטל לון ארעא דלהון, ומה מצראי דעבדו כל הני טבאן בישראל אתדנו בכל אינון דינין, אשור ואדום ושאר עמים דמעיקין לון עאכ"ו, וקטלין ונטלין ממוניהון, דקב"ה בעי ליקרא שמיה עלייהו, דכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי (יחזקאל לח, כג). התם במצרים במלכא חד, הכא בכל אומין דעלמא עכ"ל. וכמו כן אעפ"י שכל רודפיה השיגוה בין המצרים אפשר שהוא לתועלת ישראל כמו שאירע בביזת הים שהשיגו אותם חונים על הים ואין דרך לנטות ימין ושמאל, וכן ויצא סחון לקראתינו וכן ל"א מלכים. וזה היה סבה שנטלו את ממונם, ולפי דרך זה אפשר ג"כ לפרש תורק שמך מלשון וירק כפשוטו, שהוא לשון כלי זין. וכן היה בים וכמ"ש בזוהר (ח"ב נ"א ע"א) על פסוק ויסע מלאך האלקים (שמות יד, יט). אפקיד בידהא כל זינין רומחין דיליה וכו', כל אינון מאני מגיחי קרבא עכ"ל. ועל כל הדברים אעפ"י שגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, שמכבידי' עליהם האומות עד כי היא ישבה בגוים וכו'. מ"מ על כן עלמות אהבוך, לא אבדו סברם מן בריים ובטוחים וחזקים הם באהבתו, כי מאן דאחמי לן בעלאי הוא יחמי לן בתתאי בבי"א.

וגם בזוכרם הדבר הזה ישובו אל ה' מעבירות שבידם שעליהם גלו, כמו שאמרו מעוני על שעשקו שכר שכיר, ומרוב עבודה על שעבדו בעבד עברי, וכיון שהתנחמה במה שהוציאה ממצרים ונתן להם שכרם, לא יעכבו שכר שכיר וישלחו לחפשי, ע"ד כי גרים הייתם, מום שבך וכו'. עוד אמרו על שהעלמת מהם יום המיתה ויום הנחמה אהבוך. וזה לפי שאומר הכתוב היא ישבה בגוים. פי' זמן הרבה ולא מצאה מנוח, זה מלך משיחנו שהוא עיקר הנחמה, מ"מ כיון שגאולה נעלמת ובכל יום אנו מצפים לגאולה, אהבוך ולא דחקה את הקץ ובטחה בישועתך, ד"א על כן עלמות אהבוך, בעלמות ובזריזות, הנה זה יהיה תיקון למ"ש ז"ל: היא ישבה בגוים וקנתה לה התיצבות, עד כי הגלות כמעט שב להם לטבע, ולכן אמר אהבוך בעלמות ובזריזות, וזה עפ"י הדרך שפי' למעלה על שמן תורק שמך, כי השכינה מתחלקת לניצוצות, ואהיה להם למקדש מעט, והבאנו ס' הזוהר פ' שמות ובסופו כתוב (ח"ב ב' ע"ב): וכל חד מינייהו עאל רעותא בליביה ברחימותא סגיאה למסר נפשיהון על קדושה דמריהון עכ"ל. וכמ"ש וע"י כי שמן תורק שמך שהיא השכינה עאל רעותא בליביה וכו'. וזהו עלמות אהבוך בעלמות ובזריזות, וזהו ג"כ שאומר אח"כ אלו בעלי תשובה, וזה ע"י שנכנס אהבת השכינה בלבם, וכמש"ה והבאתי אותם בארצות אויביהם או אז יכנע, וע"י התשובה יתכפרו כל העוונות שעליהם גלו כמ"ש על תיבת מעוני, ד"א על כן עלמות אהבוך זו כת השלישית שנא' והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף וכו' (זכריה יג, ט). זאת הכת השלישית הם הבנוניים, והנה בגלות יש שלש כתות אצל צדיקים גמורים, ואלו לא קנו שום התישבות בין הגוים, ע"ד מה שאמרו טובתן של רשעים רעה היא וצער אצל צדיקים. וכמ"ש דהע"ה אעפ"י שהיו מכבדים אותו בברחו מפני שאול, והלך אצל מואב ואכיש, מ"מ היה מצטער ואומר כי גרשוני וכו' (ש"א כו, יט). ב' של רשעים גמורים, ואלו אחר שגלו אמרו נהיה ככל הגוים ח"ו, והג' של בנוניים ואלו קנו התישבות, אבל לא נחה דעתם בזה, ועדין לבם חרד על כי מפני חטאנו גלינו מארצנו, ועל אלו נאמר היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, שאילו מצאה לא היתה חוזרת, ועל אלו נאמר והבאתי את השלישית וכו'. פי' כי ע"י כי שמן תורק שמך ונצוצות השכינה בגלות, על זה נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה, ומיסר אותם ביסורים עד כי אליו ישובו, ואז וצרפתים כצרוף את הכסף וכו' הוא יקרא בשמי וכו' (זכריה יג, ט). ויהיה פי' עלמות מלשון העלם, כי השכינה מסתרת אותם בכנפיה. ד"א על כן עלמות אהבוך אלו הגרי' וכו'. ע"ד מ"ש ז"ל (פסחים פז, ב): לא הגלה הב"ה את ישראל לבין א"ה אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנא' ונלוה הגר עמהם וכו' (ישעיה יד, א). והם נעלמים תחת כנפי השכינה ככתוב אשר באת לחסות תחת וכו' (רות ב, יב). ד"א על כן עלמות אהבוך זה דורו של שמד, כי עליך הורגנו כל היום. אפשר שזה תיקון למ"ש מעוני על שעבדו ע"ז, כד"א קול ענות אנכי שומע (שמות לב, יח). כי הנה עיקר תיקון העבירה הוא להיות אדם מוסר נפשו על אותו דבר, וכיון שחטאו בע"ז הנה התיקון הוא למסור נפשו על ע"ז, ולכן דורו של שמד שמסרו נפשם ע"ז הוא תקונם. ויפורש הכתוב ע"כ עלמות לשון העלם, שנסתלקו במקום העלם, כמ"ש על ר"ע (מנחות כט, ב): כך עלה במחשבה. וכן אמרו (קה"ר ט, א): הרוגי מלכות אין לפנים ממחיצתם. והם במקום נסתר ונעלם, וגם במקום האהבה, אהבה רבה וכמ"ש המקובלים ז"ל. ד"א ע"כ עלמות אלו ישראל, שנאמר כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה וגו' (דברים ז, ח). הנה על פ' ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד (שם יב). פי' לשון גניזה, ואמרו (דב"ר ג, ד): כל מה שישראל אוכלים בעה"ז היא מכח ברכותיו של בלעם הרשע, אבל ברכת האבות משומרי' הם לעתיד לבא. עוד אמרו כל מה שישראל אוכלים בעה"ז בכח היסורי' שהם באים עליהם, אבל שכרם צרור ומזומן לעתיד לבא. עוד אמרו שם: האל הנאמן, מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה, מעשה בר' פנחס בן יאיר וכו', עד א"ל בואו וטולו אוצרותיכם, הוי מאמונתו של ב"ו אתה יודע אמונתו של הב"ה עכ"ל. והכוונה כי את אשר יאהב ה' יוכיח כדי להטיב לו ולתת לו שכרו משלם, ולא די זה אעפ"י שיש דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעה"ז הנה הב"ה עושה מהפירות קרן, עד כי נותן להם בעה"ב פירות ופירי פירות עד סוף כל העולם, וכמ"ש מהר"ם אלשיך זצוק"ל על פי' להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא). אבל אינו נותן להם כלום בעה"ז למען ואוצרותיהם אמלא לעה"ב. וזהו שאומר אעפ"י שגלתה יהודה מעוני שהוא תכלית היסורין, כמ"ש ז"ל (תנחומא פ' משפטים, יא) על פ' השמר אל תפן אל און וכו' (איוב לו, כא). ומרוב עבודה והכבידו עליהם האומות, מ"מ ע"כ עלמות אהבוך שהם הש"י עולמות ופירותיהם הנעלמים ואינם נראים אפילו דוגמתן בעה"ז, וכן שבועת אבות וברכתם ע"כ אהבוך. וזהו ג"כ מ"ש אח"כ על שהעלמת מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא, ומ"ש בתחילה כי מאהבת ה' וכו' הוא על הפירות שאין אדם יודע כמה יהיו הפירות והשבח המגיע מהשכר הצפון, ואח"כ אמר שגם אינו יודע מהות השכר מה הוא ומפני זה אהבוך. עוד אמרו שם: הוא ינהגנו עלמות (תהלים מח, טו). בעלמות ובזריזות, לומר אעפ"י שכל רודפיה השיגוה מ"מ תשועת ה' כהרף עין, ובמהרה בימינו בקרוב יפדנו ויגאלנו.

דבר אחר כאילין עולמתא, לומר לך אעפ"י שגלו ישראל לבין א"ה, מ"מ הנה הם כבתולה, ושמם הראשון עליהם, בתולת ישראל. עוד אמרו עלמות עולם שאין בו מות, אעפ"י שמצרים א"ה לישראל בגלות, מ"מ את נפשם ישמרו, וכמ"ש מרע"ה אתם נצבים (דברים כט, ט). ופי' רש"י ז"ל: היסורים מעמידין אתכם. וסוף דבר בשני עולמות ינהגנו בעה"ז ינהגנו בעה"ב, בעה"ז כי ה' אלקיך ברכך וכו' והעבטת וכו'. אעפ"י שגלתה יהודה מעוני. פי' בכל מקום שיצאו ברכת ה' אתם ושולטים באומות, וזהו והעבטת וכו'. וכן בעה"ב ונחך ה' תמיד. אעפ"י שכל רודפיה שהם יצה"ר וחיילותיו השיגוה גם יכלו לה, לעתיד לבא ונחך ה' תמיד, והסיר לב האבן מבשרנו וינחנו במעגלי צדק למען שמו, ולמען תהיה אחרית דבר טוב כראשיתו, הנני אומר כי הגם כי גלתה יהודה מעוני וכו'. ואין לה שפע משום צד, גם כל רודפיה השיגוה בין המצרים, וסתמו כל הדרכים ומעברות השפע בעה"ז, אדרבה הנה זה סיבה כי יתרבה השפע במאוד מאד, וקובץ על יד ירבה, עד כי לריח שמניך טובים. יבקע הר הזתים, יקלקלו וישברו המחיצות, ועי"ז שמן תורק שמך וירד השפע מלמעלה וישטוף המחיצות וכל המעכבים, ויעבר ה' על פניו ונגלה כבוד ה' בבי"א, והמבין יבין.

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה