רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק א · ב'
שיר השירים:
ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.
איכה:
בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה
כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים.
מתוך דברי הזוהר פ' משפטים (ח"ב קכ"ד ע"ב) על פ' הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג, כ). אשר נראה בבירור ענין הנשיקה מה היא, כי הנה הנשיקה בין אדם לחבירו הנה הוא מורה על חוזק האהבה שביניהם עד כי האוהב הנאמן יתלהב לשים פיו על פיו להודיע כי רוחו ונשמתו אליו יאסוף ונותנו במתנה, ואם לב חבירו ג"כ עליו באהבה עזה כמים הפנים לפנים, א' בא' יגשו בנשמתם ורוחם, כנחל שוטף יוסיפו הארה ואהבה זה בזה, יען כל א' מהם רוצה בקיומו של חבירו ולדבק נפשו בנפשו, עד כי יאמר עליהם במשל הדיוט, נפש א' בשתי גופים. אך אם הא' אוהב והב' שונא, וכל שכן אם שניהם שונאים זה לזה, על זה נאמר: ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז, ו). כי לא יחפוץ השונא להתדבק ברוחו של נושק, וגם לא שידבק נפש הנושק בו, ולכן דומות למרובות והנם למשא, ועתה מאהבת ישראל להב"ה אמרו לפניו ישקני מנשיקות פיהו. כמ"ש פירש"י ז"ל: מי יתן וישקני המלך שהשלום שלו וכו'. וכמ"ש ג"כ בזוהר פ' הנז', ובזה יהיה תקון לכמה דברים נאבדו מהם, והרגישו בחסרונם בפ' בכה תבכה בלילה, ובתחלה צריך להביא מ"ש במדרש (איכ"ר א, כג): בכה ומבכה אחרים עמה, בוכה ומבכה הקב"ה עמה, דכתיב: ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד (ישעיה כב, יב). בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה, דכתיב: הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג, ז). בוכה ומבכה שמים וארץ עמה, הה"ד שמש וירח קדרו (יואל ב, י). בכה בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, הה"ד ראיתי את ההרים וגו' (ירמיה ד, כד). בכה בוכה ומבכה שבעים אומות עמה. א"ר פנחס אותם שבעים פרים וכו'. בכה בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה, הה"ד ותשא כל העדה וכו' (במדבר יד, א). עכ"ל. והנה מצינו לרז"ל במדרש חזית (שהש"ר א, א) אמרו: ישקני מנשיקות פיהו היכן נאמרה, ר' חנינא בר פפא אמר בים נאמרה, המד"א: לסוסתי ברכבי פרעה (שה"ש א, ט). ר' יודא בר' סימון אמר בסיני נאמרה, שנאמר שיר השירים. שיר שאמרו אותו השרים השוררים, שנאמר: קדמו שרים אחר נוגנים (תהלים סח, כו). תני משום ר' נתן הב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנאמר שיר השירים אשר לשלמה. למלך שהשלום שלו. רבן גמליאל אמר מלאכי השרת אמרוהו, שיר שאמרוהו שרים של מעלה. ר' יוחנן אמר בסיני נאמרה, שנאמר ישקני מנשיקות פיהו. ר' מאיר אומר באהל מועד נאמרה וכו'. רבנין אמרין בבית העולמים נאמרה וכו' עכ"ל. ואפשר לפרש כי גם זה לעומת זה כיוונו ז"ל, היות זה תיקון לזה וכמו שנפרש, וזה כי הכתוב אומר בכה תבכה בלילה.
והכוונה על הגלות הדומה ללילה ואור חשך באהלי תורה, וכמשז"ל (קה"ר יב, א) על וחשכו הרואות בארובות (קהלת יב, ג). אתה מוצא כשגלו ישראל לבין א"ה לא היה א' מהם יכול לסבר תלמודו עכ"ל. והנה כאשר נדקדק אומרו 'אתה מוצא' מה היא מציאה זו וגם היכן נמצאת, ואפשר שמדייק הכתוב שאמר 'וחשכו הרואות בארובות' היה לו לומר וחשכו הרואות סתם למה לו להזכיר 'בארובות', ולמה הזכיר בלשון נקבה, גם למה אמר ארובות לשון רבים, ומה הם ארובות הללו, ואגב זה נדייק ג"כ במדרש אומרו 'לא היה א' מהם' וכו' היל"ל לא היו יכולים וכו'. והתירוץ לכל זה הוא כי מפני שאמר למעלה ובטלו הטוחנות כי מעטו אלו משניות גדולות כגון משנתו של ר' עקיבא וכו'. אשר אלו בטלו מפני שאין מי שיעסוק בהם, והנה בעת היות ישראל על אדמתם היה אור התורה מתגלה עליהם, ובפרט ע"י בית המקדש, כי מציון תצא תורה (מיכה ד, ב). ואוירא דארעא מחכים (ב"ב קנח, ב). וזה היה שלא ע"י מסך רק באור ישר, דמיון השמש המאיר לארץ באור בהיר ונתיב יושר, ובזמן הגלות חשך השמש בצאתו, והכוכבים שהם ישראל אספו נגהם, ואז נאמר (איכה ד, א): "תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות". ותחת היותם שרויים על אדמתם ומקבלי' אור תורתו ית', וראו כל בשר יחדיו, עתה לא נכרו בחוצות, ואעפ"י שבכל מקום שגלו שכינה עמהם, הנה הוא ע"י התלבשות השכינה בשר ההוא אשר תשלח פארותיה להתלבש שם, והוא דמיון האור הנכנס דרך ארובה, ויען כי נתפזרו ישראל בין אומות רבות, לזה יקראו האורות האלו הבאים בשם ארובות רבות, ומשם תצא תורה לכל ישראל בכל מקום שהם, והנה לעתיד לבא נאמר: וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס, ח). וכמ"ש בגמ' (חולין קמא, ב): זיל טרוף אקן כי היכי דלגבינהו. פי' דרך רמז כי השי"ת כנשר יעיר קנו זה קן צפור שמשם בן דוד בא, יפרוש כנפיו יקחהו, וכשיטרוף ויכה בידו על קן צפור זה אז ישאהו על אברתו, וזהו כי היכי דלגבינהו, ואז וכיונים אל ארובותיהם, ידאון נשרייא לקניהון, ודרך אותם הארובות יחזרו הניצוצות ויוכללו בשרשם ויאירו אור גדול כבתחלה, ותגלה ותראה מלכותו עלינו, וכמש"ה: וראו כל בשר יחדיו (ישעיה מ, ה).
ונחזור לענין, כי אמר הכתוב "וחשכו הרואות בארובות", פי' אפי' אותם העומדים כנגד ארובה ממש וצופים באורו ית' הנה עתה חשכו, וכל שכן העומדי' מן הצדדים, כי חשך משחור תארם, ואמר 'הרואות' לומר כי הנה הם בתאר נקבה, יען הנה הוא ע"י התלבשות השר כמ"ש, ועל זה אמר 'אתה מוצא', כלומר איני אומר מאומד ומשמועה או דרך נבואה, אלא אתה מוצא, הנה הוא דבר מצוי אצל כל א'. ולפי משז"ל (תדבא"ז ד'): כי לטובתם של ישראל נגזר עליהם שילמדו מתוך דוחק וכו'. כדי להשלים המירוק על חטאים. א"כ יצדק יפה לשון מציאה, ואמר בשעה [שגלו] ישראל לבין א"ה, שהיא א' קשה כשתים שגלו מא"י מקום הקדושה, ואוירא דארעא מחכים, וגם גלו לבין א"ה מקום טמאה ומפוזרים ומפורדים זה מזה, ולא היו יכולים להתכנס לאלפים ולרבבות, ברזל בברזל יחד, ולכן לא היה א' מהם יכול לסבור תלמודו, ועל זה בכו תבכה בלילה שהיא השעה שבה עיקר רינתה של תורה (שמו"ר מז, ה), ודמעתה על לחיה, הנה אז"ל (איכ"ר א, כה): על גבוריה, כד"א בשבט יכו על הלחי וכו' (מיכה ד, יד). אפשר לומר כי הכוונה על הגבורים בתורה, ועל העדרם בכו תבכה וכו', ונתן טעם לזה ואמר אין לה מנחם מכל אוהביה. כי בתחלה כשאדם לומד אז עליו נאמר: והיה ראשיתך מצער (איוב ח, ז). לשון צער, ומ"מ בהיותו גולה למקום תורה חביריו יקיימוה בידו, וכיון שהם בין האומות, א' גולה לצפון וא' גולה לדרום, אין מי שינחם את חבירו ויאיר עיניו בד"ת, ואם נפרש מנחם מלשון לך נחה את העם (שמות לב, לד). יפורש יפה. וא"כ כיון שכל א' נשאר במבוכתו, הנה זה גורם שלא נמצא הלכה ברורה, ונעשית תורה כשתי תורות. וזהו כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים. פי' כל אותם העוסקי' בתורה שהם רעיה, בגדו בה פי' בתורה, שלא הבינו אותה כראוי, ולכן היו לה לאויבים פירוש בשבילה, כי תחת היותם אוהבים זה לזה, ע"ד אהבה בסופה (קידושין ל, ב). נשארו אויבים, וזה ע"ד משז"ל (סנהדרין כד, א): לא' קראתי נועם זו תלמוד ירושלמי, ולא' קראתי חובלים זו תלמוד בבלי. וכן ג"כ אמרו (פסחים קיג, ב): שלשה שונאים זה את זה וכו' וי"א אף תלמידי חכמים שבבבל. והנה על העדר התורה כמ"ש אפשר שלזה אמרו בוכה ומבכה שמים וארץ עמה, שנאמר שמש ירח קדרו. בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, שנאמר ראיתי את ההרים וכו'. וזה כי ידוע מ"ש בזוהר פ' בראשית (בהקדמה דף ה' ע"א): כי ע"י חדושי התורה נעשים שמים חדשים וארץ חדשה, ועתה כי אין מי שיחדש ד"ת אדרבה עוסקי' בדברים בטלים, הנה נעשה מזה רקיעי תהו ובהו וחשך, וזהו ראיתי את הארץ והנה תהו וכו' (ירמיה ד, כג). ועל זה שמים וארץ בוכים וזהו בוכה ומבכה שמים וארץ. גם על זה אמרו בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, שהם הת"ח כמ"ש בס' הזוהר על פ' שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו, ב). וכן ג"כ אמרו בינוקא פ' שלח לך (זח"ג קס"ג ע"א): כל אילין טורי רישי מתיבתי אינון. וזה מלבד לפי פשוטו ג"כ, כי ע"י ביטול תורה כל העולם כלו בצער, וכמש"ה אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה). גם ע"י ביטול תורה נאמר ועצר את השמים וכו' (דברים יא, יז). אבל בהיות ישראל עוסקי' בתורה כראוי, הנה עליהם נאמר: והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע (דניאל יב, ג). פירוש כזהר אותו רקיע שנעשה ע"י קיום התורה ומצוותיה, אשר על זה נאמר: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וכו' (ישעיה סו, כב). כמ"ש בזוהר פ' בראשית. וכאשר ישמרו התורה כמ"ש אז ההרים והגבעות יפצחו רינה תמורת הבכיה שהיו בוכים כמ"ש בוכה ומבכה שמים וארץ. והנה זה נרמז בפ' ישקני מנשיקות פיהו וכו'. וכמו שפי' רש"י ז"ל: מי יתן וכו' עד וכן יעשה להבא. וז"ש בסיני נאמרה. כמו שבסיני כי כתבור בהרים וכו' (ירמיה מו, יח). כדי לקבל התורה (ילקוט שופטים ה, רמז מ"ז), כן יהיה תמיד על ידי עסק התורה, וזהו עיקר הרינה אשר יפצחו ההרים והגבעות, ויהיה פי' הכתוב כי בשמחה תצאו וכו' (ישעיה נה, יב). הוא נתינת טעם למ"ש כן יהיה דברי אשר יצא מפי וכו' שהם ד"ת שיוצאים מפיו ית', אעפ"י שעליהם נא' והיה ראשיתך מצער, מ"מ סוף דבר ואחריתך ישגא מאד, ויהפך אבלו לששון, וזהו כי בשמחה תצאו. כי אעפ"י שבהיותו נכנס בתחלה בגופה של הלכה, נכנס ונתקל בה, לסוף יוצא ואינו נתקל בה, וזהו כי בשמחה תצאו. וכן ג"כ ובשלום תובלון אעפ"י שבתחלה עליהם נאמר: את אויבים בשער (תהלים קכז, ה). מ"מ סוף דבר: את והב בסופה (במדבר כא, יד). אהבה בסופה (קידושין ל, ב). וזהו ובשלום תובלון. וכמשז"ל (ע"ד יבמות יד, ב): ללמדך שאהבה ושלום ביניהם. ואז ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה ולא יבכו, הן שנפרש כפשוטו, וגם אם נפרש על ת"ח השמחים על חדושי התורה ועל קיומי וביטול הסותרים דבריה, וכמ"ש (מס' נגעים יא, ז): חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. ואפשר שלזה רמזו ז"ל במדרש (שהש"ר א, ה): בפסוק ישקני וכו'. רבי נחמיה אמר שני חברים שהיו עסוקים בדבר הלכה זה אומר בית אב של הלכה וזה אומר בית אב של הלכה, אמר הב"ה משקיותהון (פי' מתנות כהונה: שקיותהון לשון תשוקה) על ידי. שהוא יחבר הד"ת וגם החברים והת"ח זה עם זה בשלום ואהבה וחבה, וזהו ישקני ידביקני, שאעקור הרים בשפתי הדומים לשחקים ששוחקים אבנים וטוחנים הרים ומדביקן זה לזה, וכן ג"כ ישקני יטהרני מטומאת ארץ העמים, ידביקני כד"א ידאון נשריא לקניהון. וכמו שאמרנו.
ובזהר [חדש] שיר השירים אמרו ז"ל דף ז' ע"ג: פתח ר' שמעון ואמר ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, אורייתא דבע"פ היא אמרת לגבי אורייתא דבכתב דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה דבכתב, בתר מתיקו דילה לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין וכו'. ע"ש כי מתוך דברי הזוהר כנז' נראה כי הפסוק הזה הוא מורה על התחברות תורה שבכתב עם תורה שבע"פ, והנה הכתוב אומר בכו תבכה בלילה. ואז"ל (סנהדרין קד, ב): על עסקי לילה. והנה מדת יום רמז לתורה שבכתב, ומדת לילה רמז לתורה שבע"פ, ובמלת בכו כו' אפשר ג"כ שהוא רמז לו' סדרי משנה, ועתה יאמר בכו תבכה בשביל מדת לילה שהיא תורה שבע"פ, ודמעתה שהם דמעות המרים בטבעם כמשאז"ל, והוא רמז למ"ש ג"כ כי בסבת העונות נאמר וימררו את חייהם בחומר בק"ו וכו' וכמ"ש (זח"ג רכ"ט ע"ב), והנה דמעתה הנז' הם על לחיה, כמשז"ל על גבוריה. שהם הגבורים בתורה שנאבדו ממנה, אין לה מנחם וכו' כמו שפי' לעיל. והנה כנגד זה אמר ישקני מנשיקות פיהו וכו'. והם דברי תורה שבע"פ לגבי תורה שבכתב, וכפי דברי הזוהר שאמרנו דאזיל בתר מתיקו דילה, שהוא למתק המים המרים הנז', וזה כי ידוע כי יש מים מתוקים, מים מרים, מים מלוחים, ולכל המימות הנז' נרמזו ד"ת, ואפשר שזהו אז"ל (ב"ק פב, א): אין מים אלא תורה בלשון שלילה, לרמוז כי הגם כי ד"ת מתוקים מדבש ונופת צופים, מ"מ דומים למרים בפי מי שאינו עוסק בהם כראוי, והנה אז"ל (שהש"ר ה, יד): כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז), זו תלמוד. וידוע כי מימי הים הם מלוחים ומרים, גם אמרו ז"ל (זח"א כ"ז ע"א): וימררו את חייהם בחומר בק"ו, ובלבנים בלבון ההלכה וכו'. גם על פסוק וילכו וכו' ולא מצאו מים (שמות טו, כב). אמרו אין מים אלא תורה. ואח"כ ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (שם כג). רמז לתורה שבע"פ שאין דני' הלכה עפ"י המשנה (רשב"ם ב"ב קל, ב ובנדה ז, ב), ואז ויורהו ה' עץ. שהוא תורה שבכתב, וכמ"ש בזוהר חדש ז"ל (פ' בשלח, מ"ח ע"ד): ויורהו ה' עץ דא תורה שבכתב, וישלך אל המים דא תורה שבע"פ עכ"ל. ובזה וימתקו המים. וז"ש במדרש (מכילתא בשלח א') על ויורהו ה' עץ: רשב"י אומר דבר מן התורה הראהו, שנא' ויורהו ה' עץ [וכתיב] ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך וכו' (משלי ד, ד). וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח) עכ"ל. אפשר שכוונת המדרש היא כמ"ש כי ע"י שהראהו דבר מן התורה, והביא לו ראיה ממנה עי"ז נתמתקו, ומביא ראיה ממ"ש יתמך דברי לבך. פי' יתמך דברי שהם דברי תורה שבכתב, יתמכו לבך שהיא תורה שבע"פ הנתונה בלבו של אדם, באופן שדברי תורה שבכתב הם המעמידים תורה שבע"פ, ומפני שאפשר לומר כי הגם שמעמידים אותה, היכן מצינו שיסיר מרירותה, לזה אמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואין לך מחזיק לתורה שבכתב יותר מתורה שבע"פ, ועתה אמר כי התורה שבכתב היא עץ חיים לתורה שבע"פ ועי"ז וימתקו המים. ועיין בתקוני הזהר (תקון כ' וכ"א) דף מ"ד ע"א: ויבאו מרתה וכו' עד וימתקו המים דא ה' בתראה. ועתה כדי למתק המים הנז' שהם דברי תורה שבע"פ, אמר ישקני וכו' כמ"ש דאזיל בתר מתיקו דילה, כי ע"י תורה שבכתב נתמתקו דברי תורה שבע"פ, ועי"ז כי טובים דודיך מיין, כמשז"ל (ע"ז לה, א): ערבים עלי דברי דודים יותר מד"ת. פי' כאשר ישקני מנשיקות פיהו תורה שבכתב כנז', אז נתמתקו ד"ת שבע"פ וניכרת מעלתם ביותר עד שערבי' עלי וחשובים יותר מד"ת. וז"ש בזוהר הנז': כי טובים, דליקו ונציצו דבוצינין עלאין וכל שרגין מתתקנן ודלקין ונהרין כדקא יאות, ודא איהו דודיך עכ"ל. והוא ע"ד שפי' במקום אחר בפ' תרומה (זח"ב קס"ו ע"א) על פ' כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג), דא אורייתא דבע"פ דאיהי נהירא מגו אורייתא דבכתב, ואמר שם: אצטריך שרגא לאתקנא נהורא, אצטריך נהורא לאנהרא. והוא רמז למ"ש כי תורה שבכתב [ושבע"פ] שניהם צריכים זה לזה, וזהו שאומר ג"כ במדרש (שהש"ר א, ב), נעשו דברי תורה קרובים זה לזה, מלשון או דודו וכו' (ויקרא כה, מט). פי' אעפ"י כי למראית העין נראים ד"ת שפלים בעיני האומות, מ"מ או דודו או בן דודו יגאלנו, על דרך מ"ש (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה, יז.): ד"ת עניים במקומן ועשירים במקום אחר. או השיגה ידו מצד עצמו ובמקומו מיניה וביה, דבר הלמד מעניינו, וכמ"ש ג"כ יגעת ומצאת (מגילה ו, ב), ובזה ונגאל. וע"י התחברות תורה שבכתב ושבעל פה יאירו אור גדול וכל רואיהם יכירו מעלת לומדיה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
ובזוהר פ' ויקרא דף כ"ג ע"ב על פ' או הודע וכו'. מאן הודע ליה וכו' עד ומאן דקאים בפלגות ליליא, אורייתא מודעא ליה חוביה, ולא באורח דינא אלא כאמא דמודעא לבריה במלה רכיך וכו'. ואי תימא דוד מלכא דהוה קם בפלגות ליליא אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר ובעיא דינא, ובמה דעבר אתדן וכו'. עד דאתתקן כדקא יאות ואתענש עכ"ל. מכאן נראה כי להיות כי דוד חטא במדתו מדת לילה, לפיכך נענש ולא הועיל לו קימת חצות לילה, א"כ נוכל לומר כי להיות כי חטאו והפרידו תורה שבכתב מתורה שבע"פ, כי מאסו את תורת ה' ואמרת קדוש ישראל נאצו כמ"ש. ולכן אפי' בהיותם עוסקי' בתורה אחר חצות, התורה לא היה מודיע להם חובם, ועל כן בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה. וידוע כי תורה שבע"פ נקרא נער כמפורסם בזוהר (ח"א כ"ז ע"ב) במקומות רבים, וכן בגמ' (עירובין נג, ב): עלץ בנערה אהרנית וכו'. איכא דאמרי אשה ואיכא דאמרי מסכתא. ובעל נעוריה היא תורה שבכתב, וזהוא בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה כמ"ש, ואפשר לפרש לחיה מלשון לחות ונערות, כי עיקר לחות תורה שבע"פ הוא ע"י תורה שבכתב, וכד אסתלק מינה איהי יבשה כמבואר בזוהר. ועל סילוקה של תורה כמ"ש, אין לה מנחם מכל אוהביה פי' מכל אוהביה אין לה מנחם זה משיח כמ"ש למעלה, ופי' הענין כמ"ש בתקונים על פ' ויזכור כי בשר המה (תהלים עח, לט). כי בכל דור ודור הב"ה שולח ת"ח הראוי להיות משיח אם יזכו ישראל, וז"ל בתקונים (תקון ל') דף ע"ג ע"ב: נתיב תניינא, ורוח אלקי' מרחפת וכו'. מאי ורוח, אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא וכו', עד בההוא זמנא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, ודא איהו רוחא דמשיח, וי לון מאן דגרמין וכו' עד דאיהו רוח הקדש ואיהו רוח חכמה וכו' עכ"ל. וזה ג"כ ע"ד משאז"ל (סנהדרין צ"ד.): בקש הב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. ולזה אמר אעפ"י שיש לה לכ"י אוהבים רבים ות"ח העוסקי' בתורה וצדיקי' המגינים על הדור, מ"מ שום א' לא זכה להיות משיח ולנחם את ישראל, ובזה כל רעיה שהם האומות בגדו בה היו לה לאויבים, וזה להיות כמ"ש (סנהדרין קד, א) על רבתי בגוים, בכל מקום שהולכי' נעשים שרים לאדוניהם. יען הנה הם היושבי' ראשונה במלכות, וע"י יתרבה השפע עד אשר מהתמצית יש בו די והותר, וכמו שאירע בירידת יעקב למצרים, כי בזכותו פסק הרעב, וכל הארץ באו אל יוסף כי הוא המשביר, וכאשר מת יוסף וכל אחיו וכו' אז נעדר השפע, ולכן אמרו הבה נתחכמה לו וכו' (שמות א, י), וכאשר האריך בזה בס' חסד לאברהם (מעין א' עין כל, נהר י"א), וכן היה בגלותינו זה, כי מתחלה היו אוהבים הרומיים לישראל כי ע"י היו נוצחי' עפ"י הדין לשאר האומות, וכמ"ש בגמ' (ע"ז ח, ב): כ"ו קרבי עבדו רומאי עם יווני וכו'. עד [אינך] (פי' רש"י: נופך) וס"ת מי נעשה בסיס לחבירו וכו'. וכאשר חטאו הורקנוס וארסתובלוס (רש"י שה"ש ו, יב) התחילו לשעבדם, עד כי סוף דבר הגלום מארצם, ועתה אמר להיות כי בכו תבכה בלילה ואין לה מנחם כמ"ש, לכן כל רעיה שהם האומות בגדו בה היו לה לאויבים, ויאכלו את ישראל בכל פה, וע"ז נאמר תחת אשר לא עבדת וכו'. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וכו' (דברים כח, מז-מח). פי' שהאויב יבא ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ומבקש למודו ואינו מוצא וחוזר על ישראל, ולכן ונתן עול ברזל וכו'. עוד אמרו במדרש (איכ"ר א, כג) על פ' זה, אזכרה נגינתי בלילה (תהלים עז, ז), זוכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילות וכו'. אפשר לפרש על לילי החג, שאז היה שמחת בית השואבה שהיו משוררים בשירות ותשבחות, וזהו אזכרה נגינתי בלילה, ואז עם לבבי אשיחה שהוא הב"ה, צור לבבי וחלקי אלקי' לעולם (תהלים עג, כו), ואז ויחפש רוחי. פי' רה"ק, וכשאז"ל (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א, כב, ב): למה נק' שמחת השואבה, שמשם שואבים רה"ק. ועתה בכה תבכה בשביל אותה לילה, ואפשר שלזה רמזו ז"ל (סנהדרין קד, ב): שכל הבוכה בלילה מזלות וכוכבים בוכים עמו. וידוע כי בחג נדונים על המים (מס' ר"ה פ"א ב), ואז"ל (יומא כא, ב): כי במוצאי יו"ט אחרון של חג כל העם תולים עיניהם בעשן המערכה, נוטה כלפי מזרח וכו'. באופן כי כל מעשה כל ימות השנה והנהגתה היה ניכר בליל חג, ומעת חסרנו כל אלו הבוכה על אותה הלילה הנה כוכבים ומזלות בוכים עמו, יען גם הם אבדו השפע הניתן להם, וזהו ג"כ אין לה מנחם מכל אוהביה, יען העולם ומלואו לא נברא רק בשביל ישראל, והנה הם חפצים להטיב להם, ובעת שאינם יכולים להטיב בוכים עמהם, יען הנה הם לוקים כמותם, וכל רעיה שהם האומות בגדו בה וכו' כמ"ש, וזהו בוכה ומבכה שבעי' אומות עמה, ע' פרים וכו'. והנה ה' ממעון קדשו השגיח על ישראל לתקן אלו הבכיות בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, שהוא רמז לסודות התורה אשר ע"י ורוח אלקי' מרחפת על פני המים, זה רוחו של משיח, וכמ"ש בתיקוני' כנז', ועי"ז בכו לא תבכה ויהיה לה מנחם, כמ"ש ז"ל (ב"ר ל"ח, יד): כל מקום שנאמר אין - הות לה, אין לה מנחם והות לה, אנכי אנכי הוא מנחמכם. ע"ד משז"ל (ילקוט תהלים כז, רמז תש"ז): א"ר חמא בר חנינא אם התפלל אדם ולא נענה יחזור ויתפלל, שנא' קוה אל ה' וכו'. ולזה אמר אעפ"י שע"י התורה בכו תבכה בלילה כמ"ש, מ"מ ע"י שיעמיק אדם ויתמיד בתורה אז ושב ורפא לו, וזהו אנכי אנכי שני פעמים, רמז לתורה אנכי ה' אלקיך, הוא בדרך נסתר עלמא דאתכסיא הנק' הוא - מנחמכם, וזהו ישקני מנשיקות לשון רבים, וע"י הנשיקות ישאו ברכה מאת ה' וירד השפע בכל העולמות, וזהו כי טובים דודיך מיין, כמ"ש בזוהר [חדש] שיר השירים דף ו' ע"ד ז"ל: והאי כד אתער באתערו דאינון פנים, באינון נשיקין עלאין למהוי דביקו ברזא עלאה ולאשלמא ולמיזן כל עלמין ולמהוי כלהו בחדוה, כמד"א ישקני מנשיקות וכו' עכ"ל. הורה בפי' לכל מה שאמרנו, ואפשר שלזה רמז באומרו באהל מועד נאמרה. על דעתיה [דר' מאיר דאמר באהל מועד נאמרה] יוריד לנו האש ויקבל קרבנותיו, כי ע"י הקרבן היה מכיר בעשן המערכה באותיות פורחות ענין הפגם שעשה, ועי"ז היה עושה התקון שצריך, וגם עתה ישקני מנשיקות פיהו, וע"י תורתו יורה לנו לאמר זה הדרך נלך בה.
ואמרו בס' הזוהר וגם מהר"א גלאנטי (ס' קול בוכים ע"פ קומי רוני בלילה), פי' על עסקי לילה (סנהדרין קד, ב). שהיא השכינה בעת היחוד, עד לא קבילת עליה דכורא נק' ליל, ומדקבילת עלה דכורא נק' לילה (זח"ב ל"ח ע"ב). וא"כ מלת לילה נאמר על הנקבה כאשר קבלה מן הזכר, והנה בשער הנבואה ורוח הקדש פי' האר"י זלה"ה הרבה בחינות בענין הנבואה, קול מקול, קול מדבור, ודבור מקול, ודבור מדבור וכו'. וכמ"ש לקמן בעה"ו. הצד השוה שבהם כי רוח האלקי מתלבש ברוח המתנבא, ונעשה נשמה אליו והם כדמיון זכר ונקבה, פי' כי רוח הנביא בעצמו הוא כדמיון נקבה, ורוח האלקי המתלבש בו הוא הזכר, וא"כ יאמר הכתוב בכו תבכה בלילה על עסקי לילה, שבתחלה כאשר היה רוח הקדש דמיון הזכר שורה על המתנבא, ומתלבש בו כעין זכר עם נקבה, היה נק' לילה שהוא שם אל הנקבה בהיותה מתיחדת עם הזכר. ועתה אבד השם הזה ע"י סילוק רה"ק, והנה אז"ל במדרש על פ' בכו תבכה בלילה, זהו שאמר הכתוב היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וכו' (תהלים מב, ד). וקשה שהרי הכתוב אינו אומר כי אם בכו תבכה בלילה והיאך הוא מש"ה היתה לי דמעתי לחם יומם וכו'. אך זה יתורץ לפי דרכנו כאשר נקדים ג"כ משז"ל, כי ברוח הקדש יש בחינות רבות, יש מצד החסד, ויש מצד הגבורה, כמש"ה וירא ה' באהל בעמוד ענן (דברים לא, טו), וכיוצא מצד החסד, ומצד הגבורה נא' והיה בלבי כאש בוערת (ירמיה כ, ט), ועל שניהם נא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי (תהלים מב, ט). והנה כאשר נסתלקו שניהם נאמר היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, והנה המדרש הרגיש בכתוב אומרו בכו תבכה בלילה שהוא על סלוק רה"ק מצד הדין, ואם זה בלבד נסתלק כנראה מפשט הכתוב למה תבכה, הלא עדיין נשאר מדת החסד שהיא גדולה ממנה, לזה הביא פ' היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וכו'. ששניהם נסתלקו הן בחי' החסד וגם מצד הדין, ולפי זה יהיה פי' הכתוב בכו תבכה בלילה כי אפי' בחינת לילה נסתלקה וכל שכן מדת יום, וז"ש במדרש (איכ"ר א, כב): וכל אילין לא אעלית אל לבי, ואימת אעלית ללבי, באמר אלי כל היום איה אלקיך. יען נסתלק מכל וכל בעוה"ר. וזהו ג"כ שמביא במדרש אח"כ אזכרה נגינתי בלילה שהוא רמז לרוח הקדש, וכמו שמסיים הכתוב עם לבבי אשיחה רמז אליו ית', צור לבבי וחלקי, וכן ג"כ ויחפש רוחי שהוא רה"ק כנז', ועתה בכו תבכה על עסקי לילה, ולכן כנגד זה בא שהע"ה ואמר ישקני מנשיקות פיהו וישפיע על כ"י רוח הקדש, וזה ע"ד משז"ל (שהש"ר א, ה): יוציא לי קול על הנשיקה ע"כ. פי' יוציא לי קול חדש שהוא רה"ק, קול מקול כמ"ש, וזה ע"י הנשיקות, וזהו ג"כ שאמרו ישקני ידביקני, כאדם שהוא משיק וכו'. שהוא לאדבקא רוחא ברוחא. גם מ"ש יזיינני כי ע"י רוח הקדש האדם מתגבר, וכמש"ה ורוח לבשה וכו' (דה"א יב, יט). ותרגם יונתן: ורוח גבורה. וזהו ג"כ שאמרו (שהש"ר א, א): ישקני ישרי עלינו רוח הקדש ונאמר לפניו שירות הרבה. וזה תמורת הבכיה אשר עליה נא' בכו תבכה בלילה על סלוק רוח הקדש כמ"ש. ולהבין הדבר על בוריו נפרש ג"כ מ"ש למעלה, תני משום ר' נתן הב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנא' שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו עכ"ל. וצריך לדקדק מה הוא כבוד גדולתו ית', ואיך יצדק כינוי זה עם מ"ש אח"כ מלך שהשלום שלו, ולזה צריך להביא מ"ש האר"י זלה"ה בענין הנבואה ורה"ק ז"ל (שער רה"ק, ב' ע"ב): וז"ס בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז ג), שאין שום השגה לשום נביא וחוזה אלא על ידי נוקבא דז"א כנז' בתקוני' [תיקון י"ח ל"א ע"ב]. ועיקר הנבואה בנצח והוד וכו'. ואח"כ אמר וכל הנביאים משם מתנבאי', מב' פרקין תתאין דאי' בהיותם מתלבשים תוך נה"י דזעי'. והנה נמצא כי הנביאי' מושכים נבואתם מנה"י דזעי' עצמו ע"י נוק' דזעי' דיתבא תמן, ומשם נמשכת להם נבואתם, ואמנם יש נביאים שאינם מושכי' נבואתם מנה"י דזעיר עצמו אלא מפרצוף נוק' דזעי' לחוד היושבת כנגדם, ויש בהם י' ספירות גמורות, וב' בחי' אלו נק' אספקלריא מאירה ושאינה מאירה כנז' בתקון ל' (ע"ח). והאריך לבאר אספקלריא המאירה ושאינה מאירה ע"ש. ואח"כ אמר: והנה ג"כ בזעי' עצמו יש בו ב' בחי' אלו, כי כשיונקי' מצד הפנים של נ"ה שלו שהם חסדים כנודע, אז נק' אספקלריא המאירה, וכאשר יונקי' מן האחוריים נק' אספקלריא שאינה מאירה, כי הם גבורות עכ"ל. גם ביאר ואמר אח"כ כי הנבואה מצד ז"א, ורוח הקדש הוא מנוק', אך ג"כ יש בהם ג"כ שנק' נביאים, הכלל העולה מדבריו שכל הנביאי' הוא ע"י התלבשות נה"י דבינה בז"א, וזה ע"י המלכות נוק', ויש שאינם מושכים נבואתם רק מצד המלכות ונק' רה"ק. והנה הנבואה שהיא מצד המלכות הנק' רה"ק הנה היא מדת לילה, והנבואה שהיא מצד ז"א הנה היא מדת יום, ובפרט אותם שהם מהפנים מצד החסדים, והעולה על כולם מרע"ה שהוא מתרין פרקין קדמאין דנ"ה דז"א מצד הפנים יקרא יומם, והטעם כמ"ש במ"א, כי התלבשות הבינה בז"א הוא ע"י החסד, וכמ"ש יומא דכולהו יומי, וכנר' מפי' מאמר מבראשית, וזה נ"ל שארז"ל (שמו"ר כ"ח, א): בשעה שעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לפגוע בו, עשה בו הב"ה קלסתרין של משה דומה לאברהם וכו' עכ"ל. וצ"ל מ"ש עשה בו היל"ל צר קלסתר פניו וכיוצא. אבל עם מ"ש יפורש יפה, כי להיות נבואת משה מצד הפנים מתרין פרקין קדמאין, והוא ע"י הבינה אשר הנה היא מתלבשת בז"א ע"י החסד וזהו עשה בו, אם שנפרש הב"ה בז"א או בבינה, קלסתרין פניו של משה שהיא הנבואה והקול והדבור שנתלבש בו, וזהו קלסתרין פניו, ע"ד חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א), דומה לאברהם שהוא מצד החסד, וזהו שמסיים המדרש: הוי ומשה עלה אל האלקי'. אם שנפרש אותו באי' או במלכות, אבל יותר יצדק בבינה שהיא האלקי' בה"א הידיעה, ויקרא ה' (ז"א) מן ההר, בזכות ההר זה אברהם וכו'.
והנה השכינה נקראת כבוד, וכמשז"ל (זח"א ל"ט ע"ב) ובפרט על פ' למען יזמרך כבוד (תהלים ל, יג). וז"ש הב"ה אם נפרש אותו באי' או בז"א, אבל כאן יצדק יותר בז"א, בכבוד גדולתו בהיותו מתלבש בשכינה הנק' כבוד, ע"י גדולתו שהיא מדת החסד, ואמר עשה שהשירה הזאת הנה היא מצד החסד כמ"ש, והארכנו בזה בפ' הקודם, וזהו שאז"ל שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו. פי' למלך ז"א, שהשלום יסוד שלו, וידוע כי ע"י החסד נעשה היסוד, וכן אמרו ג"כ אברהם אב"ר מ"ה, והנה לפי מ"ש במדרש: הב"ה בכבוד גדולתו אמרה. צריך לפרש מהו שאמר הב"ה ישקני מנשיקות פיהו וכו'. והוא להלהיב נפש הצדיק לעסוק בתורה ובמצוות בכוונות הראויות, סוד ה' ליריאיו, אז עושה זווג למעלה ומייחד אורות עליונים עד כי יתלבש בו קולו ית', וכמ"ש על פסוק משה ידבר והאלקי' יעננו בקול (שמות יט, יט), וזהו ישקני מנשיקות פיהו כמ"ש, שהוא דבקות רוחא ברוחא, ופי' ואמר כי טובים דודיך מיין, פי' יותר טובים ומאירים הכוונות והיחודים הנק' דודים יותר מיינה של תורה, וכמ"ש ג"כ האר"י ז"ל, וע"י מה שישקני הב"ה בכבוד גדולתו כמ"ש, יתוקן מ"ש בוכה ומבכה הב"ה עמה, וזה כי ידוע מהות הבכיה כמו שפירש מהר"ם אלשיך ושאר מפרשים ז"ל, היותם המתקת הדינים, אך מ"מ ע"י הדמעות יורד הדין ועושה איזה פעולה, וכנראה מטבע הדמעות, והנה לסבת הגלות והחרבן וסילוק רה"ק כמ"ש והעדר היחודים, על זה מדת לילה בוכה ומורידה דמעות על ישראל, ובזה באים יסורים עליהם, וכמ"ש בכוונת ק"ש, ועי"ז נמתק הדין וזהו בוכה, ולהיות שאין מי שיעלה נשמתו ליחד למעלה, לזה גם מבכה הב"ה עמה, שהיא רוצה להמשיך שפע מלמעלה ואינה מושכת אלא מצד הגבורות, על דרך משז"ל (ברכות נט, א): מוריד שתי דמעות לים. וזהו בוכה ומבכה הב"ה עמה, ומביא ראיה לזה שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וכו' (ישעיה כב, יב). לכאורה נראה דיותר טוב היל"ל פסוק במסתרים תבכה נפשי (ירמיה יג, יז). יען הוא דבר יותר תמיד כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה על פ' זה בשער מהות והנהגה (פרדס שער ח פרק יב), מאמר מס' חגיגה (ה, ב) שאמרו שם: מקום יש לו להב"ה ומסתרים שמו ושם בוכה. ופי' ז"ל: שמשם בא עיקר התעוררות הדין והבכיה, גם מאמר מוריד שתי דמעות, מלת מוריד נראה שרומזת לזה שהב"ה [כב"יכול] ז"א מוריד מלמעלה ממנו שתי דמעות וכו', אבל כאשר נדייק פי' בכה תבכה בלילה לפי דרך זה נר' שיפה הביא ראיה מפ' ויקרא ה' ביום ההוא וכו'. וזה שהכתוב אומר בכו בוא"ו, פי' כב"יכול בכו הז"א הנקרא ו', תבכה בלילה מוריד הדמעות בתוך מדת לילה, פי' בפנימיותה, ועכ"ז לא נמתק הדין בחצוניות, רק ודמעתה על לחיה מבחוץ, ופי' הטעם הוא מפני כי אין לה מנחם מכל אוהביה, שהם שני היכלות, היכל אהבה רבה שחרית, ואהבה זוטא ערבית, ובהם יש יחוד ק"ש כמפורסם, ואילו היו כל ישראל עושים יחוד כראוי ומעלים נשמתם בסוד מ"נ מיד היה בא המשיח, ולהיות שאינם מיחדים לזה אין לה מנחם זה מלך המשיח, וכמו שאז"ל על פ' כי רחק ממני מנחם וכו' (איכה א, טז). ועתה אין לה מנחם כנז"ל מכל היכלות אהבה כמ"ש, ולכן כל רעיה שהם האומות, בגדו בה היו לה לאויבים, גלתה יהודה וכו'. כי כמעט כל הצרות באים מזה, וכמ"ש האר"י זלה"ה בכוונת ק"ש, ולזה כיון שהדין והבכיה הוא מבפנים ובחוץ, וכמ"ש ג"כ במדרש (פתיחתא דחכימי ז'): ואנו ואבלו וכו' (ישעיה ג, כו). אנינה מבפנים ואבילה מבחוץ. א"כ יפה הביא ראיה מפסוק ויקרא ה' ביום ההוא וכו' המורה על השפעת הדין בכל העולמות, וכמו שפי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה בפי' מאמר שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה, רמז רצ"ב): שאני חרבן בית המקדש שאפילו מלאכי השרת בכו וכו'. ע"ש בס' הפרדס (שער ח', פרק יב). ועל זה אמרו ג"כ במדרש: בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה. והטעם הוא מפני כי אין מי שייחד למעלה, וכמו שפי' מהר"א גלאנטי (ס' קול בוכים) על פ' דבק לשון יונק (איכה ד, ד). שעלה מטטרו"ן תת"ק רקיעין ונתן קולו וירד הב"ה ובכה עמו, וזהו בוכה ומבכה הב"ה עמה, בוכה מלאכי השרת עמה. והנה לתקון כל זה אמרו במדרש: רבן גמליאל אומר מלאכי השרת אמרוהו, על דעתיה דרבן גמליאל דאמר מלאכי השרת אמרוהו יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו עכ"ל. ותמורת הדין שהוא משפיע ע"י הבכיה ישפיע לנו מרוחו הטהור וישקני מנשיקות פיהו וכו' הנעשות ע"י העלאת מ"נ והיות ישראל מיחדים למעלה, כי כאשר יעשו ישראל יחודים למעלה ויקיימו מאמרו ית', ישקני מנשיקות וכו' כמ"ש, אז יתיחדו ההיכלות זה בזה, אהבת עולם ואהבה רבה, וכמו שאמרו בהיכלות דפקודי (זח"ב רנ"ו ע"ב), ועל אותה שעה נאמר בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כה, ח). בין מבפנים בין מבחוץ במהרה בימינו וכן יהי רצון אכי"ר.
והנה עפ"י כל הדרכים שאמרנו בכאן וגם מעבר לדף, נתבאר כל המאמר שאומר על בכה תבכה וכו' בוכה ומבכה וכו'. כי לתקון בוכה ומבכה הקב"ה עמה אמרו בשיר השירים הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה, ולתקון בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה אמרו מלאכי השרת אמרוהו, וכנגד שבוכה ומבכה שמים וארץ עמה אמרו באהל מועד נאמרה, כי מלבד מה שאמרנו נוכל לומר ג"כ כי כבר אמרו ז"ל, כי ביום שהוקם המשכן נתבסם העולם. גם אז"ל (שבת צט, א): נראים קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע, וכן הוא אומר נוטה שמים כיריעה (תהלים קד, ב). וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ, כב). ועל מה שאמרו במדרש: בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, הנה כנגד זה אמרו בסיני נאמרה, אשר באותה שעה ההרים רקדו כאלים, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (ירמיה מו, יח). שכלם שמחו לקראת ישראל ובאו בשמחה לקבל התורה, גם כנגד מה שאמרו בוכה ומבכה שבעים אומות עמה, נרמז נחמה לישראל בפ' כי טובים דודיך מיין, ואמרו חז"ל (שהש"ר א, ג): מיי"ן יותר משבעים אומות. אבל בשביל אומות העולם עצמם לא בא רמז נחמה עליהם לא בפסוק ולא במדרש, ונראה לי דאפשר ליתן טעם לזה, לפי שכל הדברים שבא להם צער וחסרון ובכיה עם ישראל, הכירו והרגישו בעצמם החסרון שהגיע אליהם ונצטערו ובכו עם ישראל, ולפיכך נרמז להם תקון כנגד זה על דרך כל המתאבל עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור (תענית יא, א). וכמ"ש הכתוב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיה סו, י). אבל לאומות העולם מ"ה, אעפ"י שהגיע להם חסרון ונזק גדול עד כי יצדק עליהם לומר בוכה ומבכה א"ה עמה, והנזק והחסרון שהגיע לא"ה הוא על דרך מ"ש ז"ל במדרש (שהש"ר ד, ב): אותם שבעים פרים שהיו מקריבים ישראל בחג על אומות העולם וכו'. ועתה נאבד מהם בעוה"ר. גם לפי האמת שליטת אומות העולם על ישראל רע להם ורע לעולם, וכמו שאמרו ז"ל (זח"ב צ"ה ע"ב; שער הגלגולים הקדמה ל"ח) על פ' עת אשר שלט האדם באדם (קהלת ח, ט). פי' אדם בליעל איש און באדם וכו' לרע לו. פי' של אדם בליעל. והנה מכל מקום בכל אלו החסרונות לא הכירו אומות העולם ולא הרגישו בדבר, אדרבה המה עזרו לרעה, וכמו שאמר הכתוב וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים (זכריה א, טו). ואינם מרגישים בחסרונם, אדרבה אני קצפתי מעט וכו'. ולכן לא הקדימו להם רפואה יען לאומות כאלו המריעים ביותר לישראל אין להם שמירה אלא סכין, וכמו שאמרו בפרקי היכלות של ר' ישמעאל (פ"ה, ה): שיהיו כל שרי קרתא רבתא מוטלים במרום כגדיים וטלאים של יום הכפורים וכו' ע"ש. נשאר עוד לנו לבאר מה שאמרו במדרש: בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה. אשר לעומת זה אפשר לומר שאמרו ז"ל: רבנן אמרי בבית עולמים נאמרה. וזה כאשר נקדים מה שאמרו ז"ל בגמ' מסכת פסחים פ' ערבי פסחי' (קיח, ב) על פסוק מושיבי עקרת הבית (תהלים קיג, ט). אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם שמוני בניך כחולדה זו שדרה בעיקרי בתים וכו'. ופי' רשב"ם ז"ל: אמרה כנסת ישראל החשובים והזקנים שבהם אומרים על שאינם חשובים כל כך, כדמשמע אם הבנים שהאם צועקת על הבנים ששמוה עקרת הבית, שמוני בניך מרוב חטאתם בגלות עכ"ל. ואם כן יאמר בכו על כללות העם שהם בוכי' על חטאתם כנז', ומבכה את החשובים גם כן, הגם כי מצד עצמם לא היו ראוים לבכיה ח"ו, מכל מקום הצדיקים נתפסים בעון הדור, והנה הם כחולדה זו שדרה בעיקרי הבתים, כמו שאז"ל (ע"ז ח, ב): ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחניות וכו'. ומרוב חטאתם בגלות, א"ר טרפון תמיה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה (ערכין טז, ב), וכאשר ישקני מנשיקות פיהו בבית עולמים, אז ישובו שופטינו כבראשונה במקום המשפט, לשכת הגזית שמשם תצא הוראה ותוכחה לכל ישראל, זה נ"ל לומר לפי פירוש רשב"ם. אבל לפי מ"ש כי כנסת ישראל נקראת שכינתו ית' כאשר מתראי' בה ועולים בתוכה נשמותיהם של ישראל, וזוהי ממש כנסת ישראל ואז נקראת אם הבנים, ויהיה פירוש המאמר בניך שמוני כחולדה זו שדרה בעיקרי בתים שמצמצמת עצמה ונסתרת בשביל קטן העושה לה בגלות, ומתלבשת בשר שהוא עיקר בתיהם של א"ה. והנה בהיות ישראל צדיקים ומעלים נשמתם למעלה, הנה אז היא מתראית לפניו ית' ונעשית גדולה, כמ"ש על פ' חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג, כג), וכאשר אין מי שיעלה נשמתו בהר ה' אז עליה נאמר איכה ישבה בדד, ובכה תבכה בלילה שהוא זמן עליית הנשמות למעלה, וזהו בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה שהיא השכינה הנקראת כ"י. גם בגלות נאמר ובפשעיכם שלחה אמכם (ישעיה נ, א). כי הנה היא גולה כדי ללקט נשמותיהם של ישראל, כמ"ש על פ' כי ה' אלקיך אש אוכלה (דברים ד, כד). וכמבואר בס' הכוונות ובמקומות אחרים, ואין להאריך בזה רק נאמר כי כנגד כל זה אמרו: בבית עולמים נאמרה. כי בשוב ה' שיבת ציון צדק ילין בה, לא לן אדם בירושלים ובידו עון (במד"ר כא, כא). באופן לא יהיה להם לשום א' מישראל שום דבר שיעכבם לעלות נשמתם למעלה, ויחדיו יראו במקום קדשו, ואז לא ישמע עוד בכי וקול צעקה, רק ישמח ה' במעשיו, ובא ה' אלקים כל קדושים מלאכי השרת עמו. ומציון תצא תורה ויעשו שמים חדשים וארץ חדשה, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וינהרו אליו גוים וגם הנכרים שלא הרעו לישראל, ויחזר רה"ק וארון הקדש והכרובים, ופניהם איש [אל] אחיו, ועי"ז ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך בין שני בדי ארון.
ובמדרש (איכ"ר א, כז): כל רעיה בגדו בה (איכה א, ב), אלו מיכאל וגבריאל וכו'. אפשר שקראם רעים, להיות כי המלאכי' הנה הם מתהוים מכח הנשיקין, וכבר ידוע כי הנשיקי' הם כחו"ב, גם ידוע שהם נקראי' ריעים, והנה כחו"ב עצמם אין בהם פגם ולא דין כלל ועיקר, אמנם בכחות הנמשכות מהם שהם המלאכי' אמר עתה כל רעיה בגדו בה וכו'. והזכיר מיכאל וגבריאל לומר שאפי' אלו שהם עיקר, זה נמשך מהחסד וזה מהגבורה מ"מ בגדו בה וכו'. וכנגד זה אמר ישקני וכו'. וזה כאשר נביא קצת מדברי הזוהר פ' תרומה (זח"ב קמ"ו ע"ב) שפי' פ' זה על ענין הנשיקין כמ"ש הרח"ו זלה"ה, ופי' אותו בסוד וישק יעקב לרחל וכו' (בראשית כט, יא). אמר ז"ל: מאן ישקני, ההוא דסתים גו סתימו עלאה, ואי תימא סתימא דכל סתימין ביה תליין נשיקין ונשיק לתתא, ת"ח סתימא דכל סתימין לית מאן דידע ליה, ואיהו גלי מיניה נהירו חד דקיק וסתים, דלא אתגלי בר בחד שביל דקיק דאתפשט מגויה, נהירו דנהיר לכלא. ודא אתערו דכל רזין עלאין ואיהו סתים, לזמנין סתים לזמנין אתגליא, ואע"ג דלא אתגליא כלל, ואתערו דסליקו דנשיקין ביה תליין, ומגו דאיהו סתים שירותא דתושבחתא בארח סתים איהו. ואי ביה תליין מה בעי יעקב הכא, דהא ביה תליין נשיקין, אלא ודאי הכי הוא, ישקני ההוא דסתים לעילא, ובמה בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה, והאי איהו יעקב כמה דאמרי', דבקותא לאתדבקא במלכא בברא דיליה הוא. וע"ד כתיב ישקני מנשיקות פיהו עכ"ל. והכי פירושו: הוקשה לו אומרו ישקני ולא פירש מי הוא, וזהו מאן ישקני, והשיב ההוא דסתים גו סתימו עלאה, שהוא אבא המכוסה בתוך הבינה הנק' סתימו עלאה, ועתה הוקשה שזה סותר מ"ש למעלה וישק יעקב לרחל וכו'. ע"ש שהוא בהיכל אהבה, א"נ בהיכל הרצון וז"ש ואי תימא סתימא דכל סתימין ביה תליין נשיקין שהוא באבא כמ"ש, ונשיק לתתא זה אי אפשר, לזה תירץ ואמר ת"ח סתימא דכל סתימין לית מאן דידע ליה. שלא נתגלה הארתו, ואיהו גלי מיניה נהירו חד דקיק וסתים, שהוא יסוד אבא דלא אתגלי בר בחד שביל דקיק, שהוא יסוד אי' דאתפשט מגויה, פי' מתוך יסוד אי' נהירו דנהיר לכלא, ודא אתערו דכל רזין עלאין שבו סוד התורה וכל הסודות, ואיהו סתים שאינו מתגלה הארתו, לזמנין סתים לזמנין אתגלייא, ואע"ג דלא אתגלייא כלל, פי' לפעמים מתגלה הארתו, אמנם אינו מתגלה כי לעולם בא מכוסה, ועיין בסוד ארון וכפרת, ואתערו דנשיקין ביה תליין זה מבואר ומפרש סתים וכו'. ואי ביה תליין מה בעי יעקב הכא וכו'. ישקני ההוא דסתים לעילא שהוא אבא הסתום לעילא בבינה, וכמ"ש בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה והאי איהו יעקב, זה יובן במ"ש ז"ל על פ' כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה, ד). כי היסוד דאבא כשיורד בתוך ז"א אז עולי' לקראתו האחוריים שלו, כי הוא אורו ממש המלבישי' אורו ליעקב, [וזה] כי יעקב בחר לו י"ה שהוא אבא בוחר ובורר והעלה לו ליעקב, ובזה ישראל לסגולתו כשמזדווג יעקב עם רחל אז הם נעשים סגול עם יעקב עכ"ל. וז"ש כי אבא משפיע הארת הנשיקין, ובמה בההוא רתיכא עילאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה, פי' בתחלה אינון תליין, שהכלי שלו נתהוה מאחוריים דאבא, שנפלו בעת שבירת הכלי', ועתה מתחבר ביה, והאי איהו יעקב, וכמה דאמרינן דבקותא לאתדבקא במלכא בברא דיליה, כיון שהכלי והאורות שלו כמ"ש, כי טובים דודיך וכו' נת' במקום אחר. העולה מזה כי הגם כי כל רעיה שהם המלאכי' שבאי' מן הנשיקין בגדו בה, כאשר ישקני מנשיקות פיהו בהיכל אהבה או בהיכל הרצון, אז יקבלו המלאכי' הארה, והיה זה שלום על ישראל.