אור ברסלב
רפואה למכה פתיחתא דאיכה רבתי › ל"ד

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

פתיחתא דאיכה רבתי · ל"ד

ל"ג

עַל הֶהָרִים אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי וגו' (ירמיה ט, ט). שְׁלשָׁה דְבָרִים צִוָּה נְבוּכַדְנֶצַּר אֶת נְבוּזַרְאֲדָן עַל יִרְמְיָהוּ, קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו (ירמיה לט, יב). עָלָיו וְלֹא עַל אוּמָּתוֹ. וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָע, לוֹ לֹא תַעֲשֶׂה אֲבָל עִם אוּמָּתוֹ עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ לְרָעָה. כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ, וְלֹא לְאוּמָּתוֹ. וְהָיָה יִרְמְיָהוּ רוֹאֶה כַּתְּ שֶׁל בַּחוּרִים נְתוּנִין בְּקוֹלָרִין וְנוֹתֵן אֶת רֹאשׁוֹ עִמָּהֶם וּנְבוּזַרְאֲדָן בָּא וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶן, וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה כַּתְּ שֶׁל זְקֵנִים שְׁלוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וְנוֹתֵן אֶת צַוָּארוֹ עֲלֵיהֶם וּבָא נְבוּזַרְאֲדָן וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶן, אָמַר נְבוּזַרְאֲדָן לְיִרְמְיָהוּ, חֲזֵי חַד מִן תְּלַת מִילִין אִית בָּךְ, אוֹ נְבִיא שֶׁקֶר אַתָּה, אוֹ מְבַעֵט בְּיִסּוּרִין אַתְּ, אוֹ שׁוֹפֵךְ דָּמִים אַתְּ וכו' ע"ש.

[אוֹ נְבִיא שֶׁקֶר אַתָּה, שֶׁכָּל הָדֵין שְׁנַיָּיא אַתְּ מִתְנַבֵּא עַל הֲדָא קַרְתָּא דְּהִיא חָרְבָה, וְכַדּוּ דְּחָרְבָה נַפְשָׁךְ בְּאִישָׁה עֲלָךְ סַגִּיא. אוֹ מְבַעֵט בְּיִסּוּרִין אַתְּ, דַּאֲנָא לֵית אֲנָא בָּעֵי לְמֶעֱבַד בִּישָׁא, וְאַתְּ בָּעֵי לְמֶעֱבַד לָךְ בִּישָׁא, לְמֵימַר לֵית יִסּוּרַיָא חֲשִׁיבִין עָלַי מִידֵי. אוֹ שׁוֹפֵךְ דָּמִים אַתְּ, דְּמַלְכָּא פַּקִּיד לִי עֲלָיךְ סַגִּי בְּדִיל דְּלָא לְמֶעֱבַד לָךְ בִּישָׁא, וְאַתְּ בָּעֵי לְמֶעֱבַד בִּישָׁא בְּגִין דְּיִשְׁמַע מַלְכָּא וְיִקְטְלוּנֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא. וּבַסּוֹף אָמַר לוֹ, אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ בֹּא וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלֶיךָ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' (לֵאמֹר) אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּזִקִּים (ירמיה מ, א). מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּזִקִים. וְדִכְוָתֵיהּ כְּתִיב: וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה (יחזקאל א, א). עַד הֵיכָן הָיְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָהוּ, רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי אַבָּא, וְאִית דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר עַד: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנוּ (ירמיה לא, ט). וַחֲרִינָא אֲמַר עַד: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (שם טז)].

בכאן אין בו שום פתיחה, ואפשר שהוא מחובר עם מה שלמעלה שאמר: וְכֵיוָן שֶׁנֶּחְרַב הַבַּיִת אָז נִתְקַיֵּם: וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וכו'. ועתה הוסיף כי לא די זה לישב בשב ואל תעשה שלא לחול בכרמים, אלא שאפילו אם אצא השדה הנה עַל הֶהָרִים וכו'. והענין כמו שנפרש (שה"ש א, יז) בפ' פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ (איכה א, יז). (איכ"ר א, נב): לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי מְהַלֶּכֶת וְהָאִילָנוֹת עַל רֹאשִׁי וְעַכְשָׁיו תְּלוּיָה לַשֶּׁמֶשׁ עכ"ל. והטעם כי דרכי ציון אבלות ושוממות, וכל עובר עליהם ישום וישרוק באמר על מה עשה ה' ככה, כי הארץ אשר היתה כגן עדן עתה מדבר היתה וארץ שממה, באופן כי במקום גילה אשר אמרתי אלכה וירוח לי, שם תהא רעדה ובכיה על צרותי כי רבו, וזהו שאמר הכתוב: עַל הֶהָרִים וכו'. כלומר אם אלכה לי על ההרים אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי, והנה המדרש מדקדק אומרו: עַל הֶהָרִים שהיל"ל בהרים אשא וכו'. וגם מ"ש: עַל הֶהָרִים אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי ולא במישור, ולפיכך לתרץ זה מביא המעשה של נבוזראדן עם ירמיהו כמ"ש במדרש. ואמר כי בַּחֲזָרָתוֹ הָיָה מוֹצֵא אֶצְבָּעוֹת מְקוּטָּעִין וּמוּשְׁלָכִין וכו'. וזה היה דוקא בהרים ולא במישור, כי בדרך ישר לא יכשלו בה. אמנם כאשר נרצה לתת טעם למה כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה כַּתְּ שֶׁל בַּחוּרִים נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין הָיָה נוֹתֵן רֹאשׁוֹ עִמָּהֶם, כַּת שֶׁל זְקֵנִים שְׁלוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת נוֹתֵן צַוָּארוֹ עֲלֵיהֶם, מלבד לפי פשוטו, שהוא להצטער עמהם אפשר לומר שהוא מסכים עם מ"ש למעלה (פ' כד): אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָהוּ לֵךְ לְפָנַי וְאֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם וכו', מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו וכו'. ופי' למעלה שאפשר לומר כי ירמיהו עשה יחוד וכיוצא בזה ועי"ז נתלבשה נשמת מרע"ה בירמיהו בסוד העיבור כידוע, וזהו: הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו וכמ"ש לעיל. ועתה אומר כי היה ירמיהו משתתף עמהם אולי בזה ינצלו מצרותיהם, אמנם לא הועיל כלום בתקנה זו, כמ"ש למעלה: יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי. וז"ש: שְׁלשָׁה דְבָרִים צִוָּה נְבוּכַדְנֶצַּר וכו'. קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו, [עָלָיו] וְלֹא עַל אוּמָּתוֹ וכו', עד וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' (לֵאמֹר) אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּזִקִּים (ירמיה מ, א). מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא אָמַר לוֹ: אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן אֲנָא יָתֵיב הָכָא. [אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכִיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזִיל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא], הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּזִקִּים. אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא [וְהוּא] אָסוּר בָּזִקִים. וְדִכְוָותֵיהּ כְּתִיב: וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה (יחזקאל א, א). ובילקוט מביא לשון הפסיקתא קרוב למ"ש במדרש זה, ובסוף כתב וז"ל: נָטְלוּ הַגָּלִיּיוֹת עֵינֵיהֶם וְרָאוּ אֶת יִרְמְיָהוּ שֶׁפֵּירַשׁ מֵהֶם, גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה, אָמְרוּ לוֹ רַבֵּינוּ יִרְמְיָהוּ הֲרֵי אַתָּה מַנִּיחֵנוּ, שָׁם בָּכוּ שֶׁנֶּאֱמַר: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ וכו'. וזה דומה למה שאמר למעלה גבי מרע"ה שאומר: מִיָּד גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה וכו'. והנה בכאן בפסיקתא אומר: אָמְרוּ לוֹ רַבֵּינוּ יִרְמְיָה וכו'. לא מצינו בשום א' מהנביאים שהזכירוהו רז"ל בשום מקום בלשון רבינו זולתי מרע"ה, וירמיהו ג"כ לא נזכר במקום אחר בלשון זה. אלא אפשר לומר שבא לרמוז מ"ש שנתלבשה בו נשמת מרע"ה אשר הוא רבן של כל ישראל כידוע, ולפיכך אמרו: רַבֵּינוּ יִרְמְיָהוּ, לרמוז שהוא רבינו מרע"ה וג"כ ירמיהו. ובזה מדוייק אומרו: נָטְלוּ הַגָּלִיּיוֹת אֶת עֵינֵיהֶם. שאינו דבר הנראה רק ע"י הסתכלות בהיות האדם נושא את עיניו ומסתכל יפה. אמר עוד במדרש: עַד הֵיכָן הָיְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָהוּ, ר' יַעֲקֹב ור' אַבָּא. וְאִית דְּאָמְרֵי ר' אֱלִיעֶזֶר ור' יוֹחָנָן. עַד מְזָרֶה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וַחֲרִינָא עַד וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם עכ"ל. על כרחין צ"ל כי כוונת המדרש לומר עד היכן היתה נבואתו באותה שעה, דאם לא כן מקרא מלא הוא בסוף ירמיהו: עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ (ירמיה נא, סד). אלא סברא הוא שלא הניחם בפחי נפש והלך לו, ולפיכך שואל: עַד הֵיכָן נְבוּאָתוֹ וכו', כלומר עד היכן הגיעו התנחומים שניחם את ישראל כשהניחם, ועל זה פליגי בה וכו', ואע"ג כי פ' הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ (ירמיה מ, א). הוא הרבה אחר פ' מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל. ופ' וְיֵשׁ תִּקְוָה וכו' (ירמיה לא, ט־טז). מ"מ אין מוקדם ומאוחר. אמנם טעם מחלוקתם הוא דומה ג"כ למ"ש המדרש למעלה: אָמַר לָהֶם משֶׁה בָּנַי לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה. ודומה לזה ג"כ כאן אָמַר לָהֶם: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנוּ, ויחזיר אותם במהרה ובזה קבלו ניחומין. וחד אמר: עַד וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וכו'. וכבר הארכנו למעלה במקומו בענין בכיית רחל וסיפור טענתה לפני המקום ב"ה בטענה ניצחת, עד כי נֶעְתַּר לְקוֹלָהּ וְאָמַר לָהּ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וכו' עד וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם. ומלבד זה יש בפ' ושבו בנים לגבולם נחמה יתירה, שהוא אומר בפי' שישובו לארץ ישראל איש לעירו ואיש אל אחוזתו. ונוכל לפרש ג"כ עַד הֵיכָן נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָה, כלומר עד מתי יהיו ויאריכו להתקיים הדברים הרעים שהם עיקר נבואתו של ירמיהו, חַד אָמַר עַד מְזָרֶה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, כי כאשר יתחיל קבוץ גליות אז אעפ"י שאח"כ אפשר שתהיה מלחמת גוג ומגוג ודברים אחרים, מ"מ כיון שכבר התחילה הגאולה לא ירגישו ישראל שום צער ויקבלו הכל מאהבה, וְחַד אָמַר עַד וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם, שישובו כל א' לעירו ולאחוזתו ויהיו ג"כ נטועים בארץ כשורות הכרם כמ"ש ז"ל. ואז יתקיים מקרא שכתוב: לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ וכו' (ישעיה ס, יח). ואם נפרש על ענין הנשמות, הנה אמרו בס' הגלגולים כי מלבד מ"ש כי בעון אדה"ר נתערבו טוב ברע ורע בטוב, הנה מלבד זה נתערבו בחי' נשמות זו בזו. והנה חַד אָמַר עַד מְזָרֶה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, כלומר שכל הצרות המתהוות אינם אלא לצרף את ישראל, והצירוף הזה יתמיד צירוף בתר צירוף עד כי מְזָרֶה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, שיצטרפו כל הנשמות ויוסר הטוב מהרע, וכמ"ש: וְקָרֵב פְּזוּרֵנוּ וכו' וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וְחַד אָמַר עַד וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם, כמ"ש: וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וכו'. וכן ג"כ כמ"ש למעלה מ"ש בס' הגלגולים על וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וכו' (מלאכי ג, כד). שיחזרו כל הנשמות אל שרשם, וזהו ושבו בנים לגבולם, וזה יהיה בבי"א:

אמר עוד במדרש: וּבַחֲזִירָתוֹ הָיָה מוֹצֵא אֶצְבָּעוֹת מְקוּטָּעִין מוּשְׁלָכִין בֶּהָרִים, וְהָיָה מְלַקְטָן וּמְגַפְּפָן וּמְנַשְׁקָן וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ טַלִּיתוֹ, וְאוֹמֵר לָהֶם, בָּנַי לֹא כָּךְ הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם וְאָמַרְתִּי לָכֶם: תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם וכו' (ירמיה יג, טז). [עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: עַל הֶהָרִים אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה (ירמיה ט, ט). עַל אוֹתָם הָרִים נָאִים וּמְשׁוּבָּחִים אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי, עַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהֶפְכוּ לְקִינָה. וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לְקוֹל דִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא לְקוֹל דִּבְרֵי נְבוּאָה, אֶלָּא מִקְנֶה, אֶלָּא לְקוֹל דָּבָר הַמְקַנֵּא, שֶׁהָיוּ מַקְנִיאִים אוֹתוֹ בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר: יַקְנִאוּהוּ בְּזָרִים (דברים לב, טז). לְפִיכָךְ: מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם עַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ (ירמיה ט, ט)].

מלבד לפי פשוטו כי היה ירמיהו מצטער עליהם, ובאהבתו ובחמלתו עליהם היה מגפפן ומנשקן, הנה אפשר לומר כי בראותו כי עונותיהם גרמו להם כמ"ש הכתוב: לכן נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת (הושע ד, ו). ואז נאמר: גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (משלי יט, ב). על דרל מ"ש בשער הקליפות (פרק ב'), ו"מבלי דעת" הוא שלא השכילו לדברי תורה ונבואה כמ"ש אח"כ, ולכן רגליהם ירדו מות. ואולי יותר ומר ממות דמשתמטי רגלייהו. הנה עתה אחר שקבלו את ענשם נתרצה עונם, והוא על דרך מ"ש האר"י זלה"ה על פ' בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ (תהלים עט, ב). כִּי אַחַר שֶׁקִּבְּלוּ עָנְשָׁם עַל יְדֵי הַמִּיתָה נִקְרָאִים חֲסִידִים וְרָאוּי לְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם עכ"ל בקיצור. וכן עתה כשהיה ירמיהו מוצא אצבעות מקוטעים מושלכים בהרים היה מלקטן מגפפן ומנשקן, בתחלה מלקטן בסוד: וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס. ומגפפן בסוד הנשיקין, ונותנן לתוך טליתו שהוא בסוד השערות, וגם עפ"י הדרכים שפי' והבאנו למעלה מ"ש בס' הכוונות בענין הציצית. וְהָיָה אוֹמֵר לָהֶם לֹא כָּךְ הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד. על דרך מ"ש לעיל במקומו שהוא בסוד דעת פנימי שבמלכות ביום שבת קדש, שהוא שם ס"ג בגימט' כבו"ד א"ל כמ"ש בס' אוצרות חיים. והנה בשבת יש נשמה יתירה, ועל זה נאמר: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ (ישעיה נח, יג). והרגלים עולים למעלה, ואין לחוש ולומר דילמא משתמטי רגלייהו ח"ו, ובימות החול ג"כ לפי מ"ש לעיל בענין הציצית שהוא סוד כבו"ד א"ל, פי' ל"ב ול"א כמ"ש. הנה ע"י קיום מצוה זו יתנו כבוד לאלקים ויקבלו המוחין מצד החכמה, אשר על זה נאמר: הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב). אמנם על אשר לא נתנו כבוד כנז', אדרבא חטאו ובפרט בביטול תורה כמשז"ל, וכמ"ש לקמן במדרש: וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹל דִּבְרֵי תּוֹרָה. הנה אז נתקיים סיפיה דקרא: בְּטֶרֶם יַחֲשִׁיךְ. וכמ"ש במקומו מ"ש המדרש (פ' כה): בְּטֶרֶם יַחֲשִׁיךְ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וכו'. ואז נסתלקו בחי' הרוח והנשמה. ואולי גם בחי' הנפש, היינו שלא נשתיירה רק בחינת נפש הבהמית. והוא על דרך משז"ל (ברכות יח, ב): רְשָׁעִים אֲפִילּוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים. ונתלבשה בהם נפש מצד הקליפה ע"י העונות, ובפרט על ידי עון ע"ז, ונתקיים בהם כמו שאמרנו מש"ה: גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (משלי יט, ב). וזה גרם כי נִדְמוּ מִבְּלִי דָּעַת (הושע ד, ו). ורגליהם ירדו מות ונתנגפו רגליהם על הרי נשף, מקום הקליפות בעוה"ר. ועל אותה שעה נאמר: עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וכו' (ירמיה ט, ט). היה אפשר לפרש על אלו "הרי נשף", ששם היה מוצא אצבעות אלו מקוטעים, אשא בכי ונהי וקינה וכו'. אמנם נראה דלא ניחא ליה לבעל המדרש לפרש כך, ואפשר דדייק שא"כ היל"ל בהרים אשא בכי ונהי וכו'. ולכן פירש בשביל ההרים אשא בכי ונהי, ואמר: הַנָּאִים וְהַמְּשׁוּבָּחִים. אפשר לומר דדריש "על ההרים" על ת"ח, כמ"ש בזוהר פ' שלח לך (ח"ג קס"ג ע"א): כָּל אִילֵּן טוּרֵי, רֵישֵׁי מְתִיבְתֵּי אִינּוּן. ולפי דרך זה אפשר לומר שהוא הקדמה למ"ש אח"כ במדרש על רַבָּתִי בַגּוֹיִם (איכה א, א). (איכ"ר א, ד): רַבָּתִי בְּדֵעוֹת. וזהו הַנָּאִים וְהַמְּשׁוּבָּחִים. על דרך משז"ל (יומא פו, א): בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ נָאֶה וכו', עד עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיה מט, ג). וגם מְּשׁוּבָּחִים כמשז"ל (איכ"ר א, ד): בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה א' מִירוּשָׁלַיִם הוֹלֵךְ הָיוּ מוֹשִׁיבִין לוֹ קַתֶּדְרָא לִשְׁמוֹעַ חָכְמָתוֹ. וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה, עַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהְפְּכוּ לְקִינָה, נראה דהוקשה לו כי במדבר אין שום נאות ולפיכך פי' מדבר לשון דבור, פי' במקום שהיה הדבור נאה של יעקב שהם דברי תורה נהפכו לקינה, וכמ"ש (סנהדרין קג, א) על וַיָּבֹאוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ (ירמיה לט, ג). מָקוֹם שֶׁחוֹתְכִין שָׁם אֶת הַהֲלָכוֹת, שם נמנו הכשדים היאך להחריב את בית המקדש, וכן אמרו ג"כ (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א דף כג, א): וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ (ירמיה נב, יג). זֶה בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי והרבה כיוצא בזה כמשז"ל. ואפשר לפרש על ההרים, הַנָּאִים וְהַמְּשׁוּבָּחִים על י' הרוגי מלוכה עפ"י הדרך שאמרו בזהר [חדש] איכה (דף נ"ד ט"ד) ז"ל: מַאן חָמָא גּוֹ גִּנְתָא דְעֵדֶן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיתְמְסַר דִּינָא לְעֵילָא, עֶשֶׂר מַרְגְּלָאן סַפִּירָאן, נְהִירוּ דְּכָל גִּנְתָא וכו'. ואלו הם באמת ההרים הַנָּאִים וְהַמְּשׁוּבָּחִים בין הצדיקים שבגן עדן, וכן ג"כ נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שהוא הגן עדן כמו שנפרש בעה"ו. וכמשז"ל (ב"ר סה, כה) ג"כ על רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה וכו' (בראשית כז, כז). שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן, ועתה נהפכו לקינה כמ"ש אח"כ בזוהר הנזכר: כַּד נָחֲתַת אִימָּא, וְלָא אַשְׁכָּחַת [לוֹן] תַּמָּן בְּגִנְתָא, וְכָל אִינוּן נְהוֹרִין וּבוּסְמִין, גָּעָאן וּמְיַילְלָן, כְּדֵין גָּעַאת וּמְיַילֶלֶת. אִינוּן כְּרוּבִים נְטוּרֵי תַּרְעִין בָּכָאן וּמְיַילְלָן, פָּתְחִין בִּבְכִיָּה וכו'. ובמדרש (איכ"ר ב, ד) ג"כ על פ' בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב (איכה ב, ב). פי' נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב על ענין י' הרוגי מלוכה, וכמו שנפרש במקומו בפ' הנז' בס"ד. ובתקונים תקון [כ]־כ"א (דף מ"ג סע"ב) אמרו על פ' שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' וכו' (מיכה ו, ב). ז"ל: וְהָאֵיתָנִים אִלֵּין תַּנָּאִים, תַּנָּאִי"ם אֵיתָנִי"ם בְּהִפּוּךְ אַתְוָון וכו'. אפשר לפרש ג"כ על דרך שמעו הרים, וזה עם משז"ל בגמ' (מגילה כח, ב): פְּסַלְתְּ לָךְ אַרְבְּעָה טוּרֵי וכו'. ופי' אַרְבַּע סִידְרֵי מִשְׁנָה. ויהיה פי' הכתוב לפי דרך זה על ההרים הַנָּאִים וְהַמְּשׁוּבָּחִים שהם משניות גדולות כמשז"ל (חגיגה יד, א): שהיו שם שש מאות סדרי משנה. וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב, שהם תפ"א בתי כנסיות שהיו בירושלים כמנין מלאת"י, ועתה נהפכו לקינה, וכמ"ש במס' ברכות (ג, א): על ענין ר' יוֹסֵי כְּשֶׁנִּכְנַס לְחוּרְבָּה א' מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל, שָׁמַע בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וכו'. וזהו שֶׁנֶּהְפְּכוּ לְקִינָה. ובתקונים תיקון כ"א כנז' אז"ל: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' אִלֵּין תְּלַת יוּדִי"ן, וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ אִלֵּין תְּלַת וָוִי"ן דְּכֻלְּהוּ אִתְרְמִיזוּ בְּוַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט עכ"ל. ואפשר לפרש שהוא על דרך מ"ש בתחלת פי' האידרא ז"ל: וְהִנֵּה נה"י דא"ק הָיוּ כֻּלָּם בְּסוֹד עִגּוּלִים, ואח"כ נַעֲשׂוּ בְּסוֹד קַו שְׁלָשְׁתָּם יַחַד, ואח"כ בְּאֶמְצָעוּת חוּט זֶה הַמֵּאִיר בְּתוֹכָם נִבְקַע וְיָצְאוּ לָאוֹר בְּסוֹד ג' ווי"ן, וְהֵם רְמוּזִים בר"ת וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט. ואח"כ הַג' ווי"ן נִגְלוּ הַג' יודי"ן, כִּי אֵלּוּ הג' ווי"ן הָיוּ תְּחִלָּה ג' יודי"ן בְּסוֹד הָעִגּוּלִים אֲשֶׁר אָמַרְנוּ, וְאַחַר שֶׁבָּאוּ אֵלּוּ הג' ווי"ן נִשְׁאֲרוּ הַג' יודי"ן כְּנְּשָׁמָה בְּתוֹכָם וּמְאִירִים ג"כ לְמַטָּה וּמִתְפַּשְּׁטִים, וּמֵאֵלּוּ הנה"י נִבְנָה ז"א וכו' עכ"ל. ולפי דרך זה יאמר שמעו הרים וכו', כי הנה שמיעה היא באזן, ובדרוש א"ק: כי ענין רא'ייה שמיע'ה רי'ח דיב'ור אמרנו כי שמיעה היא בנשמה, מצד האזן בינה דא"ק, והיא מתגלית למטה היינו ה' אחרונה של ס"ג וכו'. וגם ידוע כי מנו"ה דא"ק נעשו תרין אודנין דעתיק, וכמ"ש בהקדמת ביאור אידרת האזינו ובמקומות אחרים. וזהו שמעו מצד הבינה. אם שנפרש בינה דא"ק המתגלית למטה, או תרין אודנין כמ"ש הרים שהם היודין הנז', שמעו את ריב ה' שהוא ז"א כמו שנפרש. והאיתנים ג"כ שהם הווי"ן שיש בתוכם היודי"ן הנז', כנשמה בתוכם והם מוסדי ארץ שמהם נעשו כל בחי' האצילות עד המלכות, והנה הריב הנז' אפשר שהוא על דרך מ"ש אח"כ בפי' האידרא הנז' ז"ל: וְהִנֵּה כָּל הָעִנְיָנִים מא"א וּלְמַטָּה, וְגַם א"א בִּכְלַל כֻּלָּם נַעֲשִׂים ע"י הַג' יודי"ן אֵלּוּ, שאח"כ הֵם נֶחֱלָקִים לְכַמָּה חֲלָקִים כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר בעה"ו. וְהִנֵּה בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מַשְׁגִּיחִין אַפִּין בְּאַפִּין, וְהָיוּ אֵלּוּ הַג' יודי"ן מְאִירוֹת וּמִתְיַחֲדוֹת וּמְזּוָוגוֹת ז"א פָּנִים בְּפָנִים, וְאַחַר שֶׁחָרַב ב"ה וְנִתְמַעֲטוּ כַּנְפֵי הַחַיּוֹת חָסְרוּ הַב' ווי"ן שֶׁנִּסְתַּלְּקָה אוֹרָם לְמַעְלָה, וְלֹא נִשְׁאַר כִּי אִם מְעַט הֶאָרָה מִן הו' שֶׁל שֵׁם, וְלִהְיוֹת הַג' יודי"ן רוֹאִים שֶׁנֶּחֱרַב הַבַּיִת, גַּם הֵם נִסְתַּלְּקוּ לְצַד הַהוֹד וְלֹא נִתְעַלּוּ, שֶׁאִם ח"ו יִתְעַלּוּ הָיָה נֶחֱרַב הָעוֹלָם, אֲבָל נִשְׁאֲרוּ מִן הַצַּד, הי' שֶׁל הַהוֹד יָשְׁבָה תַּחְתֶּיהָ הי' שֶׁל הַיְּסוֹד לִהְיוֹת שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִן הַצַּד נִתְרַחֲקָה יוֹתֵר, הי' שֶׁל הַנֶּצַח נִתְרַחֲקָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִטַּעַם זֶה בְּנִקּוּד הַהוֹד בָּאוּ ג' נְקוּדּוֹת וְהֵם בַּאֲלַכְסוֹן, מִפְּנֵי שֶׁבְּעֵת הַחֻרְבָּן לֹא הָיָה שׁוּם זִוּוּג כְּלָל פָּנִים בְּפָנִים כִּי אִם מִצַּד אָחוֹר, וְגַם מִצַּד אָחוֹר לֹא הָיָה שָׁלֵם כִּי אִם מִצַּד הַהוֹד וכו' עכ"ל. והנה ידוע כי מצד הפנים יש שם הוי"ה פשוטה עם מילוי מ"ה, וכמ"ש בתקון הנז' למעלה מזה, כי לזה שם הג' של ע"ב הוא סב"ט העולה ע"א כמנין הוי"ה ומ"ה, ועתה בזמן החרבן שהוא בסוד אחור באחור הנה הוא ק"ל ע"ב העולה רי"ב עם הי' אותיות. וזה עפ"י הדרך שאמרנו ביחודים של נעברה נא וכו'. וזהו שאמר שמעו הרים שהם הג' יודי"ן הנז' שהם בנה"י דא"ק כנז', שמעו את רי"ב ה'. שהזווג הוא אחור באחור כמנין רי"ב כנז', וזה בעוה"ר. וגם האיתנים שהם הווי"ן עם היודי"ן הנז', והם מוסדי ארץ, העולמות עד המלכות הנקראת ארץ כמו שאמרנו שמעו כלם כנז', ומפני כי עתה בעת החרבן שאין הזווג פב"פ, בשביל זה המלכות יורדת למטה כידוע בהרבה מקומות בעוה"ר, אפשר כי בשביל זה בתיקון הנז' אח"כ אמר ר' שמעון לר' אלעזר: קוּם אֶלְעָזָר וְנַּטִיל קִירְטָא דְאִיהִי שְׁכִינְתָּא, וְאַקִּיף לָהּ תָּגָא וְזַּרִיק מִנָּהּ וכו'. כדי להעלותה למעלה. ולפי זה יאמר המדרש "על ההרים" שהם היודי"ן הנז' שנסתלקו והיו הַנָּאִים מצד היסו"ד, וְהַמְּשׁוּבָּחִים מצד הבינה, וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שהם הווי"ן שהיו נוה אל היודי"ן הנזכרים, והיו נקראים איתנים ע"ש כי בהיות בתוך הווי"ן הארת היודי"ן היו חזקם ותקפם, וכשלא האירו היודי"ן רק באלכסון כמ"ש בפי' האידרא, אז נסתלקו הב' ווי"ן כמ"ש שנתמעטו כנפי החיות, וזה בסוד החצוניות כמ"ש: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה (ישעיה לג, ז). וזה גורם את זה וזה נמשך מזה בעוה"ר. והיו נו"ה כמ"ש אל יעקב שהוא ז"א שיש בו ההוי"ה, וגם הוא הו' של הוי"ה שנשארה, ומשם נמשכת הארה כמ"ש בפי' האידרא כנז', ועל דרך מ"ש בתקונים אֵיתָנִי"ם בְּהִפּוּךְ תַּנָּאִי"ם, אף אנו נאמר בהפוך נאותים, וזהו וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שהיו הנוי של יעקב, כי על ידו היה הזווג לז"א הנקרא יעקב פנים בפנים כמ"ש, ועתה נֶהְפְּכוּ לְקִינָה, היינו שנסתלקו הווי"ן והיודי"ן ג"כ נהפכו בסוד שלה נקודות לקינה, כי גם מצד ההו"ד נהפך ונעשה דו"ה, וכמ"ש: וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי וכו' (דניאל י, ח). בעוה"ר. עוד אמרו בתקונים כנז', שָׁמְעוּ הָרִים אִלֵּין אֲבָהָן וכו'. ולפי זה יאמר עַל הֶהָרִים, הַנָּאִים וְהַמְּשׁוּבָּחִים שהם האבות, והם נאים מצד עצמם ומשובחים מאחרים, אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, וזה ע"ד משז"ל במדרש שלמעלה, שאמר הקב"ה לירמיהו: לֵךְ קְרָא לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וכו' שֶׁיוֹדְעִים לִבְכּוֹת, שיבואו לבכות על חרבן בית המקדש, שהוא היה נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב, ובאו ובכו ועשו הספד בתוכו, וזהו: וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהֶפְכוּ לְקִינָה, ועל זה אמר ירמיהו: אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי, שבכה עמהם. וידוייק ג"כ מלת אֶשָֹּׂא, שהבכי עלה למעלה עד נה"י דאבא, וכמ"ש למעלה במקומו, וכל אלו הדברים עפ"י כל הדרכים אשר אמרנו אירעו לישראל מפני כי לֹא שָׁמְעוּ לְקוֹל מִקְנֶה כמ"ש הכתוב אח"כ, ואמרו במדרש: לֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי תּוֹרָה, ועי"ז נסתלק אור התורה מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ושלטה בהם כח הקליפה ונחרבו בעוה"ר, וגם עון זה גרם שפשטו האויבים ידיהם בתחילה ונסתלק אור ז"א, גם מפני כי ולא שמעו לְדִּבְרֵי נְבוּאָה, ונסתלקו אור נה"י שמשם באה הנבואה, ונתמעטו כנפי החיות כמ"ש בפי' האידרא. ונתמעטו הלבבות ג"כ ולא נשארו כי אם שתא סדרי משנה. רק שמעו לְקוֹל ע"ז הַמַּקְנֶה, וזה גרם ג"כ פגם אל המלכות, היינו שנתגברו הקליפות והחריבו ארץ ישראל שהיא רומזת למלכות ומקבלת ממנה, ונחרבה מכל וכל עד כי מאדם ועד בהמה נָדְדוּ הָלָכוּ וכו' וכמ"ש במדרש. והנה הגם כי המדרש אינו אומר כלום בפסוק איכה, אפשר שכל זה נרמז ג"כ בפ' איכה, וכמ"ש על רבתי בדעות, ועתה נוכל ג"כ לומר ישבה בדד מחכמיה, גם ישבה בדד תורה שבכתב מתורה שבע"פ, וזה גרם שנתמעטו ולא היו רק שתא סדרי משנה, בדד מזכות אבות, בדד שאין בה רק ו' אחת מהתלת ווי"ן, ולא האירה רק ו' אחת כמ"ש, וגם היודי"ן ישבו להם מן הצד באלכסון, ועל זה נאמר דאזלי בפרודא, שאין הייחוד נעשה כתיקונו פנים בפנים לסיבת הנז' וכמ"ש. והנה גם על זה בא הרמוז נחמה בשיר השירים, וזה עפ"י מ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קמ"ג ע"ב) ז"ל: בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, יוֹמָא דְיִתְקָם בֵּיה מַשְׁכְּנָא, יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא עֵילָּא וְתַתָּא, וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁי"ן מֵאַתְוָון רַבְרְבָן, וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אִתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא, כִּבְיָכוֹל שִׁיר דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי שִׁירִין רַבְרְבָן דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְתָנִינָן בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן בְּחֵידוּ עַל דּוּכְתֵּיהּ, כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן שָׁאֲרֵי לְנַגְּנָא, וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא, מַאן גָּרִים שִׁירָתָא וּמַאן אָמַר לֵיהּ, הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, וְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא עכ"ל. וכבר הבאנו למעלה (פ' לג) מ"ש הרמ"ק זלה"ה בענין שיר השירים שהיא משוררת תמיד לנגד הת"ת כדי להתייחד ע"י בבינה וכו'. והנה כאשר נדקדק מה היא הבחי' שבמלכות שהיא משוררת, הנה לפי מ"ש בס' הכוונות, הנה היא הבחי' העשירית שהיא הבחי' העיקרית שבמלכות, כי השאר באים מסוד תוספת, ועליה נאמר: אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ (תהלים פג, ב). וכמו שמבואר בתחלת כוונת התפילין, והנה בענין הקמת המשכן אמרו בס' הזוהר פ' פקודי (ח"ב רמ"ב ע"א) על וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ, יח). אמרו ז"ל: שֵׁירוּתָא דִּשְׁאָרֵי מֹשֶׁה לְאַתְקְנָא לְהַאי אֲתַר דְּאִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, אוֹקִים קִימָה דִּנְקוּדָא דְּקַיְימָא בְּאֶמְצָעִיתָא דַּהֲוָה חָשׁוּךְ וּשְׁקִיעַ בְּאַתְרֵיהּ וכו', וְעַל דָּא וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, 'אֶת' דָּא נְקוּדָּה דַּהֲוָת חֲשׁוֹכָא וּשְׁקִיעָא בְּאַתְרֵיהּ, וּלְבָתַר וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו, אִינּוּן סַמְּכִין דְּאִינּוּן מִכָּאן וּמִכָּאן, בְּגִין דְּאִית אֲדָנִים וְאִית אֲדָנִים, וְכֻלְּהוּ הָווּ מֵאָה וכו' עכ"ל. ונ"ל לפרש דרך דרש וה' יצילנו משגיאות, כי בתחלה הקים משה זאת הנקודה שהיא העיקרית, ואמר דְּקַיְימָא בְּאֶמְצָעִיתָא שהיא כנגד הת"ת, שכן היה מקומה ביציאת מצרים כנגד החזה דז"א כמשז"ל, ואמר דַּהֲוָה חָשׁוּךְ, היינו שלא היו מאירים בה אור ה' ראשונות, ועתה הקימה וזהו וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן בתחלה, ואח"כ וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו, אִינּוּן סַמְּכִין דְּאִינּוּן מִכָּאן וּמִכָּאן, אפשר לומר שהם שני הארות מאיר למלכות, כמ"ש בפי' מאה ברכות של כל יום, פי' כִּי בַּתְּחִלָּה מִתְפַּשֶּׁטֶת אִימָּא עַד שְׁלִישׁ ת"ת הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא בְּחָזֶה שֶׁהֵם שִׁשָּׁה סְפִירוֹת וּשְׁלִישׁ שֶׁהֵם כח"ב דח"ג וּשְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן דת"ת וְהוּא שֵׁם ס"ג. וְכָל זֶה הוּא מָקוֹם הַסָּתוּם, ואח"כ יוֹצְאִים הַחֲסָדִים וּמִתְגַּלִּים מִן הֶחָזֶה דז"א וּלְמַטָּה, וְהֵם שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי ת"ת ונה"י דז"א, וְהוּא מִילּוּי שֵׁם ס"ג הַמִּתְגַּלֶּה מִן הַשֵּׁם דס"ג עַצְמוֹ, וּכְלָלוּת ס"ג ול"ז הֲרֵי ק' בִּרְכָאָן אֶל ז"א, ואח"כ תְּכַוֵּין לְהַמְשִׁיכָם ג"כ אֶל הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת אדנ"י וכו' עכ"ל. וז"ש אִינּוּן סַמְּכִין, שהם מצד אי' הסומכת לכל הנופלים, דְּאִינּוּן מִכָּאן וּמִכָּאן מצד הסתום מצד הגלוי, בְּגִין דְּאִית אֲדָנִים וְאִית אֲדָנִים, וְכֻלְּהוּ הָווּ מֵאָה כמו שאמרו בשם אדנ"י שציורו עולה מאה כזה: יו"י ד"י נ"י. והנה לפי פי' זה ידוייק אמרו בְּגִין דְּאִית אֲדָנִים וכו' שהוא אדנ"י כמ"ש. ואפשר לפרש פי' אחר, וידוייק אמרו דְּאִינּוּן מִכָּאן וּמִכָּאן שר"ל ימין ושמאל, ויהיה פי' ג"כ שנבנית המלכות ע"י נה"י דאו"א שנכנסו בז"א, ועל ידם נתגדל הז"א ונעשו לו ג"כ נה"י חדשים שמהם נעשה בנין הנוק', ונו"ה הם נקראים סמכין בכל מקום, וזהו אִינּוּן סַמְּכִין דְּאִינּוּן מִכָּאן וּמִכָּאן. עוד צריך להקדים משז"ל שיש משכן תחתון - מלכות, ומשכן עליון - בינה. ונלע"ד כי זה לא יסתור מה שאמרו כי המשכן הוא בסוד מטטר"ון משכן הנער, כי הנה ידוע כי מטטר"ון הוא ביצירה, ושם מקנן זעיר כמ"ש כי ז"א הוא ביצירה, וכבר ביאר הרמ"ק זלה"ה בס' פרדס רמונים בשער ערכי הכנויים (פרק י"ג): כִּי הַמַּלְכוּת נִקְרֵאת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת, בִּהְיוֹת הַזְּעֵיר שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ עכ"ל. וכן ג"כ ידוע כי הזעיר עולה לפעמים ג"כ אל הבינה, ונחזור לענין כי כשהוקם המשכן למטה במלכות הוקם ג"כ למעלה בבינה, וראיה לזה ממ"ש בזוהר פ' פקודי (ח"ב ר"מ ע"א) וז"ל: כַּד אוֹקִים לֵיהּ מֹשֶׁה לְמַשְׁכְּנָא אִתְּקַם מַשְׁכְּנָא אַחֲרָא עִמֵּיהּ, וּמַשְׁכְּנָא עִילָּאָה אוֹקִיר וְסָעִיד כֹּלָּא, בְּגִין דְּמַשְׁכְּנָא עִילָּאָה סָתִים וְגָנִיז אִיהוּ לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וּמַשְׁכְּנָא אַחֲרָא אִתְּקַם עַל מַשְׁכְּנָא דִּלְתַתָּא וְקַיְּימָא עָלֵּיהּ, בְּחֵילָא דְּהַהוּא מַשְׁכְּנָא עִילָּאָה עַל כֹּלָּא וכו' עכ"ל. וכן נראה מדברי הזוהר פ' תרומה דף קנ"ט [ע"א] דפוס מנטובה: תְּרֵין מַשְׁכְּנִין אִינּוּן. והכוונה נ"ל לפי פשוטו, כי כשהוקם המשכן גשמי למטה הוקם ג"כ רוחני למעלה, וזה פשוט. ואפשר לומר שהוא במלכות, וזהו כַּד אוֹקִים לֵיהּ מֹשֶׁה לְמַשְׁכְּנָא, פי' למטה, אִתְּקַם מַשְׁכְּנָא אַחֲרָא עִמֵּיהּ, שהוא המלכות הנקראת משכן כמ"ש, וּמַשְׁכְּנָא עִילָּאָה שהיא בינה, אוֹקִיר וְסָעִיד כֹּלָּא, פי' המלכות וגם המשכן בעצמו, וז"ש כֹּלָּא. ואם נפרש כלא על זו"ן יצדק ג"כ עפ"י הדרך שנפרש בס"ד, ואמר אוֹקִיר וְסָעִיד, ששניהם מצד הבינה ששם היקר, וסעיד ע"י נה"י שלה, ונתן טעם לזה ואמר בְּגִין דְּמַשְׁכְּנָא עִילָּאָה זה סָתִים וְגָנִיז אִיהוּ לְעֵילָּא לְעֵילָּא, ואין כח לעשות משכן פה בעה"ז כנגד הבינה, מפני שהוא סתים וגניז ואין לנו השגה בו, ולכן מַשְׁכְּנָא אַחֲרָא שהוא מלכות, אִתְּקַם עַל מַשְׁכְּנָא דִּלְתַתָּא כפשוטו, ע"י דמשה בְּחֵילָא דְּהַהוּא מַשְׁכְּנָא עִילָּאָה עַל כֹּלָּא שהיא הבינה כמ"ש, ומסיים בזוהר פ' פקודי ואומר: וְכַּד אִתְּקַם מַשְׁכְּנָא דִּלְתַתָּא עַל יְדָא דְּמֹשֶׁה, אוּף הָכִי לְעֵילָּא, פי' על ידא דמשה שהוא בסוד הדעת, וכמו שנפרש. ועם כל זה נבא לפרש דברי ס' הזוהר פ' תרומה (ח"ב קמ"ג ע"ב) ז"ל: בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, מלבד לפי פשוטו אפשר לומר כי אדה"ר הוא בחכמה, וספרו יהיה ביסוד, היינו ביסוד אבא. וידוע כי יסוד אבא על ידו נעשה בנין המלכות, כמ"ש הכתוב: ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג, יט). ואפשר שהוא על בחי' יסוד אבא הנכנס בתוך ז"א הנק' תורה שבכתב, וזהו הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, והיה הדבר נעלם כלא היה, כי אם בכח עד כי יצא לפועל, ולפי פשוטו אפשר לומר כי להיות אדה"ר מצטער על פגם שאירע על חטאו, הֶרְאָה לוֹ הב"ה דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וכו' (ע"ז ה, א). והתיקון שיהיה בכל דור ודור ועל ספרו כלם נכתבו. והנה כתיב ביה: יוֹמָא דְיִתְקָם מַשְׁכְּנָא, שאז תהיה בנין המלכות, אז יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא עֵילָּא וְתַתָּא, הנה האבות הם חג"ת, והעיקר לפי מ"ש בכוונת העמידה, וכן בכוונת השופר, האבות הם תרין פרקין דחג"ת שנכנסים בתוכם נה"י דאו"א ונעשים חב"ד, ואמר שאלו האבות יִתְּעֲרוּן שִׁירָתָא עֵילָּא וְתַתָּא, היינו בינה ומלכות כי על ידי השיר יעלו, כי השיר גורם לכל דבר רוחני לעלות כמ"ש מהר"י סרוק זלה"ה בפי' השירים של שבת, ואפשר שהוא על דרך מה שאמרו בשירה חדשה, כי כשיורדין המוחין אל הגרון שם במקום צר קודם שיתפשטו בגופא, שם היא השירה היוצאת מן הגרון. ואפשר לומר בדרך זה יובן ג"כ כמ"ש במלת הָאֵל הַגָּדוֹל וכו'. שאז במלת הָאֵל המוחין דקטנות יורדים אל הגרון, ואח"כ במלת הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא יורדים בחג"ת וכו', ע"ש בפי' ברכת אבות. וא"כ יאמר יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא עֵילָּא וְתַתָּא, שהם בינה ומלכות כמ"ש, ואם נפרש על לאה ורחל בקדש קדשים דבריאה, ואח"כ תכף אנו אומרים: שִׁירָה חֲדָשָׁה, וכן ג"כ אחרי שירדו ג' פרקין עלאין דנה"י דאי' בג' ראשונות דז"א, אז נכנסין מוחין דקטנות כמ"ש, ואפשר שגם שם יש שירה אעפ"י שלא נתפרש בשום מקום כמ"ש, וה' ידריכנו בדרך אמת. והעולה מכל זה כי על ידי משה שהוא ביסוד אבא, וגם הנה הוא בסוד הדעת הנעלם דז"א, על ידו הוקם המשכן ונבנית המלכות, על ידי שהמשיכו האבות שהם פרקין קדמאין דחג"ת דז"א, המשיכו נה"י דאי' ועל ידם נתעוררה השירה עילא ותתא, כמ"ש אח"כ: לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין אלא שנעשה על ידם, וז"ש בזוהר שהבאנו למעלה: וְכַּד אִתְּקַם מַשְׁכְּנָא דִּלְתַתָּא עַל יְדָא דְּמֹשֶׁה, אוּף הָכִי לְעֵילָּא. ואמר: וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁי"ן מֵאַתְוָון רַבְרְבָן וכו'. כי הנה השי"ן רומזת לג' אבות שיש בה ג' קוים, ואותיות גדולות הם בבינה, ולהיות כי לצורך בנין המלכות כנז' עלו האבות והמשיכו אצלם נה"י דבינה כמ"ש, לפיכך נרמז השיר שהעלה המלכות בשירתה, שהוא שיר השירים העולה מן המלכות אל הת"ת כדי להתייחד על ידו בבינה, היינו שהת"ת מתייחד ממש בבינה, ונכנסים נה"י שלה לתוכו, נרמז כל זה בשי"ן שהוא רמז לאבות כמ"ש, וגם הוא מאתוון רברבן שהם בבינה, והנה צורת השי"ן היא ג' ווי"ן וג' יודי"ן, והג' ווי"ן אפשר לומר שהם סוד ג' קוין ז"א בהיותו ו"ק, והג' יודי"ן כשנעשה בעל י' ספירות. אי נמי ג' ווין כמ"ש. אי נמי ג' ווי"ן של ה' של אלקי אברהם כמבואר בפירוש תפלת ר"ה, וג' יודי"ן הם לג' יודי"ן שבג' אלקי כפי מ"ש בפי' הנ"ל, שהוא רמז לההיא נימא דקוצא דשערי דא"א שהכתה בעורף ז"א, ומכחה יצאו אח"כ המקיפין לחוץ וכו'. ועל כל זה אמר: וּבְגִין כַּךְ אַשְׁכַּחְנָא שִׁי"ן מֵאַתְוָון רַבְרְבָן, וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אִתְּעָרוּ. אפשר לומר מלבד מ"ש כי בעוד שז"א אינו רק ו"ק נקרא ישן, וכאשר נכנסים בו ג' ראשונות אז נאמר: וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה' (תהלים עח, סה). וז"ש: וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא מִתְעָרֵי, פי' שננערו משנתם, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנָן כמ"ש, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא כמ"ש, כִּבְיָכוֹל שִׁיר דְּאִינּוּן [מִתְעָרֵי] שִׁירִין רַבְרְבָן, פי' מהר"י קארו זלה"ה בפי' שעשה על פ' הליכות עולם, כִּי כְּשֶׁאוֹמֵר כִּבְיָכוֹל ר"ל כ"ב אוֹתִיּוֹת יְכוֹלִים לוֹמַר. אִי נָמֵי (תוס' עין יעקב מגילה סי' כ"ט ד"ה כביכול): כָּתוּב בַּתּוֹרָה יָכוֹל [לְאוֹמְרוֹ]. כִּי אָנוּ מֵעַצְמֵנוּ לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לוֹמַר דָּבָר זֶה ע"כ. והנה להיות כי עיקר השירה במלכות היאך אנו אומרים דמתערי אבהן שירתא עילא ותתא, ובאיזה כח היא עולה למעלה, לזה אמר: כִּ"בְיָכוֹל, פי' על ידי כ"ב אותיות היא עולה, וזה על דרך מ"ש [בפרע"ח] בפי' העמידה (פרק ח') ז"ל: וְזֶה שֶׁאָמְרוּ בַּזּוֹהַר כִּי י"ש עוֹלָמוֹת הֵם תְּחוֹת עָלְמָא דְּכֻרְסְיָיא, עָלְמָא דְאָתֵי, וּכְבָר הוֹדַעְתִּיךָ פִּי' עָלְמָא דְאָתֵי, שֶׁהִיא הַתְּבוּנָה בְּהִתְלַבְּשׁוּתָהּ תּוֹךְ זְעֵיר שֶׁהוּא תָּמִיד בָּא הַשֶּׁפַע וְנִמְשָׁךְ תּוֹךְ הַזְּעֵיר. וְאָמְנָם הָעִיקָּר הֵם בְּג' רִאשׁוֹנוֹת דְּזְעֵיר, וְאָז הֶאָרָתָם יוֹצֵא לַחוּץ אַחַר כְּלוֹת יְסוֹד בִּינָה אֲשֶׁר בְּחָזֶה דְּזְעֵיר כַּנּוֹדָע עכ"ל. ולמעלה מזה אמר: כִּי הֵם כ"ב אוֹתִיּוֹת וְנֶחֱלָקוֹת לֹג' חֲלוּקוֹת שֶׁהֵם ג' קַוִּים, ז' אוֹתִיּוֹת לְצַד יָמִין, וְז' לְקַו שְׂמֹאל, וְז' אַחֲרוֹנוֹת לְקַו אֶמְצָעִי, וְהִנֵּה הֵם כָּךְ: א"ב ג"ד ה"ו ז' הֵם בְּחֶסֶד, ח"ט י' כ"ל מ"נ בִּגְבוּרָה, ס"ע פ"צ ק"ר ש"ת בת"ת עכ"ל. ואם כן כיון דאבהן אינון מתערי כמ"ש, יצדק מ"ש ג"כ שיר השירים ק"ק שהוא בג' ראשונות, וגם לעילא בבינה שהוא על ידי מה שהמשיכו האבות חג"ת כמ"ש נה"י דאי' ונעשו חב"ד, שמשם נמשכים ש"י עולמות כנז' שהם כ"ב אותיות, וזהו כ"ב־יכול, להמשיך ולהעלות השיר כנז', ומה שנ"ל לדקדק הוא שאמר שהם ז' לכל קו וקו, והנה מצאנו כי באמצעי הם ח', והגם כי יש לדחות כי אי אפשר בלאו הכי, שאין לחלק אות א' לחלקים, מ"מ היכא דאיכא למדרש דרשינן, וכבר אמרנו כי כל זה דרך דרש לא זולת, והנה בדרש א' של תלמידי האר"י זלה"ה בענין האותיות פי' בענין אמ"ש וכו'. כי השי"ן היא ג' קוים והם ג' ראשונות, ולפי מ"ש בענין השי"ן רברבא, כי הג' ווי"ן רמז לז"א בהיותו בעל ו"ק, והג' יודי"ן בהיותו בן י"ס, ובזה יבא הכל על נכון, כי אעפ"י שהשי"ן נמשכת כמנין אות ה' שהם בקו האמצעי, מ"מ רבו יתירא אתוספת לה, שהיא עולה עד ג' ראשונות כמ"ש, ואפשר לפרש לפי דרך זה שי"ר ש' י"ר, השי"ן היא העולה למעלה כמ"ש, ור"י הם י' פעמים כ"א אותיות שעולים ר"י, וצירוף כלם שי"ר, ואמר: כִּבְיָכוֹל שִׁיר דְּאִינּוּן [מִתְעָרֵי] שִׁירִין רַבְרְבָן דִּמְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ. אפשר עוד לומר כי כיון שנרמז דבר זה באות שי"ן, הנה אמרו במדרש הנעלם בשיר השירים (דף ב' ט"ב) ז"ל: שִׁי"ן רַבְרְבָא וְהִיא תִּנְיָינָא מִסֵּיפָא דְּאַתְּוַון דְּאַלְפָא בֵּיתָא, ב' דִּבְרֵאשִׁית רַבְרְבָא, וְהִיא תִּנְיָינָא מִשֵּׁירוּתָא דְּאַלְפָא בֵּיתָא, מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּשִׁי"ן רָזָא דִּרְתִיכָא עִילָּאָה, וְעַל דָּא אִיהִי בִּתְלָת סַמְּכִין, דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים רָזָא דִּרְתִיכָא עִילָּאָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ שֵׁירוּתָא דִּילֵיהּ שִׁי"ן וכו' עכ"ל. וזה שאמר כב־יכול, שנרמז בענין כ"ב אותיות בשירותא ובסופא, וזה ע"י אות שי"ן שהיא רמז אל האבות חג"ת שהם המרכבה, והיא עילאה מצד תרין פרקין קדמאין דחג"ת, ונרמז בשי"ן שהיא כנגד ג' ראשונות כמ"ש, והיא רברבא מצד הבינה, וזהו שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבִין דִּמְמַנָּן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ, שהם העה"ז שמהם ועל ידם נעשה בנין המלכות הנקרא עה"ז, וגם העה"ב שהם נה"י דתבונה שנקרא עה"ב, שהיא באה בתוך ז"א ועל ידו נתהוה השיר הזה, וזהו שִׁירִין רַבְרְבָן, שהם האבות למעלה שהם מְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ כמ"ש, שהם ג"כ מ"ש בזוהר [חדש] שיר השירים (דף ד' ט"ב): שִׁיר אָדוֹן, שַׂר רִבּוֹן, י' שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתַּלִּימוּ מִכֹּלָא. פי' שיר בכללו הוא אדון, שהיא המלכות כד אתקשטת במאני דדכורא, כמ"ש בזוהר (ח"ב ל"ח ע"א) על פ' אֶת פְּנֵי הָֽאָדוֹן ה' (שמות לד, כג). שַׂר רִבּוֹן היא הבינה, י' שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתַּלִּימוּ מִכֹּלָא, שהם י' ספירות דז"א דאשתלימו מכלא, מכל הפרקין ומכל נה"י דבינה, וזהו ג"כ שאמר אח"כ: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, רִבּוֹן מְמַנָּא עַל כָּל חֵיילִין וּמַשִּׁרְיָין דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא, ויהי' פי' לפי דרך זה, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, שכן עולים הפרקין, ומנה"י נעשו חג"ת, ומחג"ת נעשו חב"ד, ואח"כ רִבּוֹן מְמַנָּא וכו'. שהם נה"י דבינה כמ"ש, ואומר בזוהר פ' תרומה אח"כ: וְתָנִינָן בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן בְּחֵידוּ עַל דּוּכְתֵּיהּ וכו'. הנה אומרו: יַעֲקֹב שְׁלֵימָא, יפורש על דרך מ"ש בס' אוצרות חיים, בענין יַעֲקֹב יַעֲקֹב, בַּתְרָאָה שְׁלִים (זח"ג קל"ח ע"א). כִּי בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁבָּא יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה לְזֶה הָעוֹלָם הִתְחִיל לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו וְעָלָה מַדְרֵיגָה אַחַר מַדְרֵיגָה, וּתְחִלָּה הִשִּׂיג לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה לְזֶה יַעֲקֹב הַחִיצוֹן, שֶׁהוּא קַדְמָאָה בְּעֵרֶךְ יאע"ה, כִּי הוּא הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹן וְקָרוֹב אֵלָיו, וְאָז לָא הֲוָה שְׁלִים, ואח"כ עָלָה וְנַעֲשָׂה מֶרְכָּבָה לְיַעֲקֹב הַפְּנִימִי שֶׁבְּתוֹךְ ז"א שֶׁהוּא בָּתְרָאָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה וְאָז הוּא שָׁלֵם וכו' עכ"ל. וז"ש בההוא יומא שנעשה הזווג כנזכר, ונכנסו אלו ההארות שאמרנו תוך ז"א, הנה כאשר נכנסי' ג' פרקין עליונים דאי' בז"א נכנסים ג"כ ג' פרקין תתאין דאבא, ומהארת יסוד אבא יוצא יעקב, וגם אח"כ ע"י הכאת קוצא דשערי יוצאי' ממנו אורות ונגמרה בחי' לאה, אותה הנק' דור המדבר, אשר בעת ההיא היה הזווג עם לאה הנז', כמבואר כל זה בארוכה בס' אוצרות חיים הנז', והנה אז קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא כנז' וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, אם שנפרש גן עדן על לאה הנז' הנק' ג"ע במקומות רבים, וגם נוכל לפרש ג"ע בקבלתו מהארות אי' הנקרא גן, ובהתחברותה עם אבא שהוא עדן נקרא גן עדן, וז"ש וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן בְּחֵידוּ, מצד הבינה שמשם באה השמחה מצד מיתוק הגבורה והיין המשומר אשר הוא משמח, ואמר: עַל דּוּכְתֵּיהּ, שהוא הז"א אשר שם מקומו של יעקב שלימא הנז', היינו בפנימיותו כמ"ש, ואז כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן שָׁאֲרֵי לְנַגְּנָא ע"י היחוד והזווג שנעשה ע"י יעקב בגנתא דעדן, וכמו שנפרש בעה"ו. ובתיקונים תיקון י"ג דף כ"ז ע"ב אמרו ז"ל: תִּנְיָינָא בְּשִׁיר, שָׁר י', וּתְלַת יוּדִי"ן אִינּוּן י' י' י', רֵישָׁא וְסֵיפָא וְאֶמְצָעִיתָא דְאָת א', וְאִינוּן רְמִיזִין בִּשְׁמָא סְתִים דְּאִיהוּ יו"ד ד"י וא"ו ד"י עכ"ל. לפי הפשט נראה כי כוונת התיקונים לומר כי שיר הוא בחכמה, וכמ"ש בתחלה: קַדְמָאָה בְּאַשְׁרֵי, שנראה כי כוונתו לומר שהוא בכתר, וְתִּנְיָינָא בְּשִׁיר שהוא חכמה, מלבד מ"ש למעלה בפ' (פ' כה) תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד, אמנם אם נעמיק הדבר אפשר לפרש ולומר כי כוונתו הוא על מוחא סתימאה שהיא חכמה דאריך וכמו שנפרש. וזה כי הנה פי' הרמ"ז נר"ו על מ"ש בזוהר פ' תולדות (ח"א קל"ה ע"א) על פ' אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה (קהלת ז, כג). כִּי כָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הָיְתָה בְּסוֹד מוֹחָא סְתִימָאה עכ"ל. ועוד באותו דרוש כתב הרמ"ז נר"ו הנז' ז"ל: וְעוֹד רָמַז שֶׁבְּסוֹד הַשִּׁיר הָיָה מַעֲלֶה הַגְּבוּרוֹת לְשָׁרְשָׁם דְּאִיהוּ מוֹחָא סְתִימָאָה, וְלָכֵן הָיָה שְׁלֹמֹה וְשָׁלוֹם בְּיָמָיו, כִּי תַּמָּן דִּינִין מִשְׁתַּכְּכִין עכ"ל. ופי' כי בתוכה מתלבש גבורה דעתיק, והיא טלא דבדולחא שאין הדינין נראין בה, והנה כבר הבאנו למעלה מ"ש בפי' האידרא, כי בנה"י דא"ק היו הג' ווי"ן, ואח"כ הג' יודי"ן, ומהם נעשה כל העניינים שהם מא"א ולמטה וא"א בכלל וכו'. ובס' עץ חיים שער ג' ח"א פ"א אמרו: כִּי נה"י דא"ק הַנִּקְרָא א"ס בְּכָל מָקוֹם, מִתְלַבְּשִׁים בִּתְלָת רֵישִׁין, וכפי מה שפירש שם בארוכה היינו כִּי הא"ס מִתְלַבֵּשׁ בַּאֲמִיתּוּת בְּרֵישָׁא עִילָּאָה מִכּוּלְּהוּ שֶׁהוּא ע"ק, וְרֵישָׁא תִּנְיָינָא מְקַבֶּלֶת אוֹר הא"ס דֶּרֶךְ מָסָךְ רֵישָׁא עִילָּאָה, וְרֵישָׁא תְּלִיתָאָה מְקַבֶּלֶת דֶּרֶךְ מָסָךְ הַתְּרֵין רֵישִׁין וכו' עכ"ל. ועל מ"ש באידרת האזינו ז"ל (זח"ג רפ"ט ע"ב): אֲתָר דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח הוּא נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. פי' שהוא על האי מוחא סתימאה, שמשם מתחיל גילוי האצילות, ולפי כל זה שאמרנו אפשר לפרש דברי התקונים דרך דרש כמו שנזכיר, תִּנְיָינָא בְּשִׁיר, פי' שהוא בחכמה, ויהיה פי' חכמה דאריך שהוא מוחא סתימאה. ופי' ואמר: שָׁר י', אם שנפרש כוונתו לומר שהוא שר ושליט על העולמות שתחתיו שהם י"ס, או שנפרש לשון שָׁרֵי שהוא לשון התחלה, שמשם תחלת הגילוי לכל הי' ספירות, אך עיקר הפי' נ"ל דאפשר לומר שָׁר י', כי משם התחלת הגילוי לי' א', היינו לאחד מאותם היודי"ן שבנה"י דא"ק, כי אעפ"י כי נה"י דא"ק הנז' הנה הם מתלבשים ברישא עילאה דלא אתיידע, מ"מ שם בתכלית ההעלם, אמנם ממוחא סתימאה ולמטה שם מתחיל להתגלות, וזהו שָׁר י', פי' מתחיל להתגלות הי'. ואמר אח"כ: תְלַת יוּדִי"ן אִינּוּן, כמ"ש שהם תלת יודי"ן שבנה"י דא"ק שמהם נעשה כל האצילות. והנה ב[עץ חיים ש"ג] ח"א פ"א הנז' לא פי' היאך מקבל רישא תניינא אור הא"ס דרך מסך רישא קדמאה הנז', ונ"ל כי פי' אותו אח"כ בש"ג ח"ב פ"ג וז"ל: וְלָכֵן הוּצְרַךְ הַעַתִּיק יוֹמִין לְהַלְבִּישׁ גַּם אֶת הַדַּעַת שֶׁבּוֹ גּוֹ רֵישָׁא דְּאֲרִיךְ וְנִתְלַבֵּשׁ בְּאֶמְצַע הַכֶּתֶר, וְהַחָכְמָה דְּאֲרִיךְ בְּגוֹ הַהוּא אֲוִירָא דְּיָתֵיב לְגוֹ דְּגוּלְגָּלְתָּא, וְהַקְּרוּמָא הנ"ל מַפְסֶקֶת בֵּין הַאי אֲוִירָא לְמוֹחָא סְתִימָא, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל הַמּוֹחָא לִסְבּוֹל (לְהָכִיל צ"ל) אוֹר גָּדוֹל דְּהַאי אֲוִירָא דְּעַל גַּבֵּי קְרוּמָא דְּמוֹחָא עכ"ל. עוד אמרו בפ"י משער הנזכר בענין תיקון ה"ג קרומא דאוירא, שזה הקרום מבדיל בין חסד וגבורה, דמיון יריעה כעין הרקיע הנטוי בין החסד והגבורה הם כדמיון ב' יודין. ונמצא שלשתם צורת אל"ף כזה: א. עוד אמרו שם בענין עמר נקי, שהם נו"ה והם רמוזים בגולגלתא ומוחין שבהם חו"ג דעתיק וטמיר תמן, ומתמן נפקי דרך ההוא קרומא שהוא הת"ת, ויוצאים משם הנצח וההוד בבחי' ווי"ן וכו' עכ"ל. העולה מזה כי רישא דלא אתיידע ששם נה"י דא"ק אשר יש בתוכם הג' יודין הנז', הנה היא מאירה ברישא תניינא בין גולגלתא ומוחא ע"י אוירא. פי' קרומא דאוירא שהוא רקיע כעין ו', מבדיל בין חו"ג דעתיק אשר הם מתלבשים בגלגלתא ומוחא, והם בצורת א'. א"כ זהו שאמרו בתיקונים שָׁר י'. שמתחיל גילוי הי' בין גלגלתא ומוחא. וּתְלַת יוּדִי"ן אִינּוּן, פי' אעפ"י שאינו מתגלה רק י' א' ע"י אוירא כמ"ש, מ"מ תְלַת יוּדִי"ן אִינּוּן, שהם תלת יודי"ן דנה"י דא"ק כמ"ש, ואח"כ אמר: רֵישָׁא וְסֵיפָא וְאֶמְצָעִיתָא דְאָת א', פי' רישא וסיפא שהם חו"ג דעתיק שהם ב' יודין, ואמצעיתא שהיא אות ו' דקרומא דאוירא. וזהו דאת א'. ומפני שיש בגלגלתא ומוחא הנז' ג"כ עמר נקי כמ"ש שהם נו"ה בבחי' ווי"ן, לפיכך בא הרמז שלהם באות וא"ו של ס"ג שהוא א' באמצע, רמז לגלגלתא ומוחא ואוירא, וז"ש: וְאִינוּן רְמִיזִין בִּשְׁמָא סְתִים דְּאִיהוּ יו"ד ד"י וא"ו ד"י. שיש בו ג' יודי"ן וג' ווי"ן עפ"י הדרך שאמרנו, ואעפ"י שאם נחשוב הו' שבתוך הא' יהיו ד', אפשר לומר כי הו' העיקרית המאירה דרך הדעת דעתיק יומין היא הו' של מילוי יו"ד, והו' של קרומא היא הו' שבאמצע האל"ף, וב' ווין של נו"ה של עמר נקי הם הב' ווי"ן שהם מצד הב' יודי"ן של אות א', והנה מ"ש למעלה בתיקוני' תקון כ"א בענין הג' ווי"ן וג' יודי"ן, ואמר שהם משם ע"ב של ויסע ויבא ויט. ופי' שהם הג' ווי"ן והג' יודי"ן שבנה"י דא"ק, אפשר שהוא מסכים עם משז"ל בענין כוונת ק"ש, כי שם ע"ב ישר הפוך ישר הוא בחג"ת, ושם ע"ב כלו ישר הוא בנה"י, ומן התחתון נשפע אל העליון, והוא פשוט ודי בזה.

ועם מ"ש בפי' התקון הנז' נפרש פי' א' בדברי הזוהר פ' תרומה (ח"ב קמ"ג ע"ב) שהבאנו למעלה: אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, הוא א"ק כמ"ש, וספרו אפשר לומר שהוא ביסוד שלו המתגלה בדעת דעתיק יומין, וְהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, בסוד היד הכותבת שהיא מכוננת את המלכות, בסוד: מִקְּדָשׁ אדנ"י כּֽוֹנְנוּ יָדֶֽיךָ (שמות טו, יז). כמו שנפרש. אי נמי בסוד: וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא (ישעיה טז, ה). שהוא יד ימין, ונפרש על החסד דעתיק יומין שהיא בתוך הגלגלתא ומאירה במוחא סתימאה, כמו שאמרו כי רישא תניינא מאיר דרך רישא תליתאה, וממנה לכל האצילות עד המלכות. והנה בס' הנז' הוה כתיב ביה: בְּיוֹמָא דְיִתְקָם מַשְׁכְּנָא, שאז תהיה בנין המלכות כמ"ש, וזה היה ע"י מרע"ה אשר ע"י הוקם המשכן, וזה להיותו בעלה דמטרוניתא כידוע, ואופן ההקמה היתה ע"י ההוא רוחא דשבק בה בעלה, אשר האי רוחא נמשך לה ע"י תלת אבהן עילאין, וזה בפי' מה שפי' הרמ"ז נר"ו הנז' על מ"ש בזוהר פ' תולדות (ח"א קל"ה ע"ב) על פי' מַעְיַן גַּנִּים וכו'. הביא דברי האר"י זלה"ה על ענין זה בקצור ז"ל: בְּעִנְיַן הַהוּא רוּחָא דְּשָׁבַק בָּהּ בַּעְלָהּ, וְעִנְיָינוֹ וּפֵירוּשׁוֹ בְּקִצּוּר הוּא, דַּע שֶׁמְּקוֹר רוּחַ זֶה הוּא בְּדַעַת דְּעַתִּיק יוֹמִין הַגָּנוּז בֵּין גוּלְגָּלְתָּא וּמוֹחָא, וְהוּא בְּסוֹד אֲוִירָא דַּחֲפֵי עַל מוֹחָא, וּכְבָר יָדַעְתָּ כִּי י"ג תִּיקּוּנֵי רֵישָׁא אִילֵּין דְּאִינּוּן גוּלְגָּלְתָּא, טַלָּא, קְרוּמָא, הֵם מחג"ת דְּעַתִּיק שֶׁהֵם ג' אָבוֹת עכ"ל לענייננו. וז"ש: בְּיוֹמָא דְיִתְקָם מַשְׁכְּנָא שהיא המלכות כמ"ש, יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שהם נאחזים בג' תיקוני' הנז', שהם חג"ת דעתיק יומין, יִתְּעֲרוּן שִׁירָתָא עֵילָּא וְתַתָּא, פי' עילא בבינה ותתא במלכות, כי ע"י רוח זה נעשית כלי ונכנסי' בה המ"נ, ואז נאמר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל וכו' (במדבר כא, יז). ועשיית כלי זה הוא ג"כ ע"י הבינה שקבלה גם היא מא"א, וכמבואר הכל בדברי האר"י זלה"ה במקומות מפוזרים א' הנה וא' הנה, והעיקר מה שנ"ל שאפשר לומר בקצור על דברי המאמר הנז' וכוונתו במה שנעשה ע"י הקמת המשכן הוא, כי הנה ההתחלה עיקר הכל, וכל שכן בבא הדבר לידי גמר, כמ"ש סוף המעשה מחשבה תחלה. והנה כאשר הוקם המשכן ונעשה הייחוד ע"י מרע"ה, היה דמיון מה שנעשה בכל יום בשִׂים שָׁלוֹם, ונעשה הכל באותו יום, א"כ יצדק לומר כי האבות העליונים שהם גלגלתא טלא קרומא, חג"ת דעתיק יומין, למעלה עשו התעוררות ראשון שהוא כדי לעשותה כלי כמ"ש בק"ש של לילה, ונבנית המלכות בנין שלם, וגם נתייחדו או"א כנז' בייחוד ק"ש של שחרית, ונעשה היחוד ע"י הקמת המשכן והקרבנות והמצות שנעשו בו ביום, וכיון שנעשה הזווג אז התחילה לומר שירה, וכמ"ש בזוהר חדש פ' חקת (דף פ"ב ט"ב): כי בעת הזווג היא אומרת שירה לעורר הזווג ואומרת ישקני וכו', וכמ"ש ידוייק אומרו: יוֹמָא דְיִתְקָם מַשְׁכְּנָא, ולא אמר כד אתקם משכנא, לרמוז כי כל זה לא נעשה ע"י הקמת המשכן בלבד, רק ע"י המצות והיחודים שנעשו בו ביום, שנטל י' עטרות השנויות בסדר עולם, וכל זה נעשה ע"י מרע"ה שושבינא דמלכא אשר הוא נאחז בדעת הנעלם דז"א וביסוד אבא ג"כ, וכחו יפה להמשיך שפע מתרין מזלין, מזל עליון נוצר, ומהרצון העליון שבז' תקוני רישא כמשז"ל, וכל שכן בהיות אהרן עמו, כי כבר ידוע מעלתו, וכל שכן בהיות כל ישראל עמו, וכלם כוונתם לטובה, כמשז"ל (רש"י): [וַיֵּֽלְכוּ] וַיַּֽעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' (שמות יב, כח). לְהַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁלֹּא שִׁינּוּ. ועל זה נאמר: אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ וכו' (תהלים קמד, טו). וז"ש בזוהר יִתְּעֲרוּן אֲבָהָן שִׁירָתָא עֵילָּא וְתַתָּא כמ"ש, ואמר אח"כ ז"ל: אַשְׁכַּחְנָא שִׁי"ן מֵאַתְוָון רַבְרְבָן וכו'. אפשר לומר כי הוא רמוז לג' יודי"ן וג' ווי"ן דנה"י דא"ק שאמרנו, ונעשו אות א' כאשר נתלבשו בדעת עתיק יומין אשר האיר בין גולגלתא למוחא ששם יש גולגלתא, טלא, קרומא, שהם ג' אבות שנרמזו באות שי"ן כידוע, וגם זה אפשר לומר שהוא רמוז במדרש הנעלם של שיר השירים שהבאנו למעלה: שִׁי"ן רַבְרְבָא וְהִיא תִּנְיָינָא מִסֵּיפָא דְּאַתְּוַון דְּאַלְפָא בֵּיתָא, ב' דִּבְרֵאשִׁית רַבְרְבָא, וְהִיא תִּנְיָינָא מִשֵּׁירוּתָא דְּאַלְפָא בֵּיתָא, מלבד מ"ש למעלה אפשר לדקדק מה הוא הדמיון לשי"ן דשיר השירים עם ב' דבראשית. ומה רמז באומרו: תִּנְיָינָא מִסֵּיפָא דְּאַתְּוַון, וכן ב' תִּנְיָינָא מִשֵּׁירוּתָא דְּאַתְּוַון. והנה בענין וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵֽׁת (בראשית ה, ג). אמרו ז"ל (זח"א נ"ו ע"א): כִּי הִתְחִילוּ הָאוֹתִיּוֹת לְהִתָּקֵן לְמַפְרֵעַ אַחֲרֵי שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בְּחֵטְא אדה"ר, וְלֹא נִגְמְרוּ לְהִתָּקֵן רַק עַד שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי עכ"ל. והנה בבריאת העולם עלו האותיות ממטה למעלה כנראה מס' הזוהר (בהקדמה דף ב' ע"ב). ואפשר לומר כי הטעם הוא כי בתחלה היה עולם התהו, וכשבא עולם התיקון נתקן בסדר, והיה ראוי להיות נברא בא', אלא שנברא בב' מן הטעם שאמרו שם בזוהר הנזכר ומן הטעמים שאז"ל במדרש, ומלבד זה ג"כ לרמוז אל החכמה שבה התחילו ההארות להתגלות, כמ"ש בפי' בתחילת ס' הפליאה, כי לכך נכתב בראשית ולא אראשית, להיות האצילות מן החכמה, ומלת ב' מורה על החכמה וכו'. והנה חכמה זו היא מוחא סתימאה, ועליה אמר הכתוב: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ (תהלים קד, כד). והנה כבר אמרנו שבבריאת העולם עלו למפרע ונתקנו, ובב' נברא העולם. כן עתה שנעשה התקון מלמטה למעלה, ובפרט עתה על ידי השיר העולה מלמטה כמ"ש, נעשה ע"י התקון שהיא ג"כ במוחא סתימאה שהיא חכמה כמ"ש, שהרי אמרו בענין תשר"ק באידרא [רבה] (ח"ג קכ"ח ע"ב): תָּי"ו רָשִׁים רְשִׁימוּ לְעַתִּיק יוֹמִין. ואמר אח"כ: מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּשִׁי"ן רָזָא דִּרְתִיכָא עִילָּאָה, שהם חג"ת דעתיק יומין המתלבשים בגולגלתא ומוחא דאריך וקרומא דאוירא שביניהם, ואמר: וְעַל דָּא אִיהִי בִּתְלָת סַמְּכִין, שהיא סוד הו' שבין האל"ף, וגם ב' ווי"ן של מילוי וא"ו של ס"ג, כמו שאמרנו למעלה שהיא הו' של קרומא שבאמצע האל"ף, וב' ווי"ן של עמר נקי שהם מתחברים עם חג"ת שבמוחא סתימאה וגולגלתא כנז', ואמר: דְּהָא אֲבָהָן אִינּוּן רְתִיכָא, פי' שהם האבות שהם בחג"ת דע"י הם מרכבה לג' יודי"ן שהם מתלבשים בחב"ד שעליהם ומאירים בהם, והשי"ן רמז אל האבות, ובא הרמז בתחלת שיר, שִׁיר הַשִּׁירִים רָזָא דִּרְתִיכָא עִילָּאָה, ולפי מ"ש ז"ל כי רזא הוא ביסוד וגם הוא בחסד, וזה בסוד יהי או"ר, יהי ר"ז. יהי' פי' על האי אוירא, שהוא דעת דעתיק יומין שיש בתוכו יסוד דא"ק, והוא מתגלה בין גלגלתא ומוחא, ומשם מאיר לרתיכא עילאה חג"ת דעתיק יומין. ונחזור לדברי פי' הזוהר פ' תרומה שאומר: אַשְׁכַּחְנָא שִׁי"ן מֵאַתְוָון רַבְרְבָן, שהוא ליודי"ן ווי"ן כמ"ש, וגם לרתיכא עילאה כמ"ש, ואמר: וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא אִתְּעָרוּ, לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא, כִּבְיָכוֹל שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן דְּאִינּוּן מְמָנָן עַל עָלְמִין [כֻּלְּהוּ], פי' אלו האבות העליונים שהם חג"ת דעתיק יומין, גולגלתא טלא קרומא שהם מתעוררים על ידי הדעת דעתיק יומין, שממנו בא התעוררות של ההוא רוחא על ידי שלשה ע"ב, אומר עתה לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין. שהרי לא נגמר הזווג על ידם, רק הנה הכנה לעשות אותה כלי כמ"ש, וגם נוכל לומר לָאו דְּאִינּוּן מְנַגְּנִין, שהרי שם אין אמר ואין דברים רק התעוררות בלבד, אֶלָּא דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא, כמ"ש שעל ידם נגמר אח"כ הזווג בשים שלום. ועוד נוכל לומר שהכל הוא בהמשך א', דְּאִינּוּן מִתְעָרֵי לְגַבֵּי עֵילָא כִּבְיָכוֹל וכו', פי' האבות הנז' הם מתעוררי' לגבי עילא כ"ביכול, כ"ב אותיות שבהם נבראו כל העולמות, היינו שמהם נעשו הכלים של כל העולמות, וא"כ ע"י התעוררות שהוא הרוח הנמשך מאבהן הנז' יכולים על ידם לעלות הכ"ב אתוון שבמלכות ושבבינה, לְגַבֵּי עֵילָא עד כ"ב אותיות שבא"ק, וזה ע"י השיר, שי"ן רברבא שהוא חיבור היודי"ן והווי"ן הנז' בדעת דעתיק יומין כמ"ש, ועל ידו עולה ההתעוררות למעלה למעלה, וזהו שִׁיר דְּאִינּוּן שִׁירִין רַבְרְבָן דְּאִינּוּן מְמָנָן עַל עָלְמִין כֻּלְּהוּ, כמ"ש כי עתיק יומין נקרא רבון העולמי' שהוא ממונה על העולמות שתחתיו, ואדון עליהם בכח א"ס ב"ה המאיר בתוכו, וְתָנִינָן בְּהַהוּא יוֹמָא קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן וכו'. מלבד מ"ש אפשר לומר כאשר ניתן טעם למה על ידי מ"ש קם יעקב שלימא בשתי בחינותיו כמ"ש, אפשר לומר כי ע"י קבלת הז"א מדעת דעתיק יומין שהוא אוירא דכייא כמ"ש לעיל, והנה הדעת הזה ביארנו במקום אחר שהוא משז"ל במדרש הנעלם פ' וירא (ח"א קי"ח ע"ב), שהשיגו בני אדם דעה שלימה, שהוא הדעת הזה, ונק' שלימה שלא היה בו לא ביטול ולא שבירה לא בפנים ולא באחור, והנה עי"ז הדעת מקבלים הארה או"א, ומתגלה ג"כ הדעת העליון דז"א הנעלם, ובזה מקבל הארה יעקב אבינו ע"ה בשתי בחינותיו, וזהו קָם יַעֲקֹב שְׁלֵימָא בשתי בחינותיו כמ"ש למעלה, וְעָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן בְּחֵידוּ עַל דּוּכְתֵּיהּ כמ"ש למעלה, ואמר: כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן שָׁאֲרֵי לְנַגְּנָא, שכיון שנעשה הייחוד והזווג ע"י יעקב, כְּדֵין שָׁאֲרֵי לְנַגְּנָא, כמ"ש לעיל: שבעת הייחוד והזווג הנה היא משוררת והיא אומרת ישקני, כמ"ש לעיל מ"ש בזוהר חדש פ' חקת (דף פ"ב ט"ב), ואמר: כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן וכו' וְכָל אִינּוּן בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא וכו'. אפשר לפרש שהם הנשמות של הצדיקי' שבגן עדן שהם ראשי בשמים בודאי, שנותנים ריח מעשיהם לפני הב"ה, ולפי מה שנפרש בפ' נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם וכו' (שה"ש ד, יד). כי ראשי בשמים הם ז' מיני בוסמין, שהם ז' תיקוני עתיק יומין אשר שם ז' אותיות אדי"ד יד"ו. והם ראשי בשמים שמהם נתהוו שבעה שמות המרגלא, והם בבריאה דתמן אימא מקננא שהוא גן עדן עליון, וכלהו שָׂאֲרוּ לְנַגְּנָא ע"י שנתייחד יעקב שלימא בגן עדן כמ"ש, וז"ש: מַאן גָּרִים שִׁירָתָא וּמַאן אָמַר לָהּ, הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב. פי' מי הגורם שתאמר שירה זו במלכות ובבינה ג"כ, או רחל ולאה כמ"ש, וּמַאן אָמַר לָהּ, הֲוֵי אֵימָא דָּא יַעֲקֹב, כי כמו שהיא משוררת ואומרת ישקני וכו'. כמו כן אף הוא ישיב אמריו אליה, וכמשז"ל כי בשיר השירים היא מקלסת אותו והוא מקלס אותה, וסיים ואמר: דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא לָא אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא, נ"ל דאפשר לומר כי אעפ"י שנכנסו הרבה הארות כמ"ש, וגם ירדה שכינה למטה ולא היתה שמחה לפניו ית' מיום שנברא העולם כיום שהוקם המשכן, מ"מ עיקר השמחה והשירה הוא מפני הזווג, וכמו שאמרו במדרש חזית (שהש"ר א, לא) על נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (שה"ש א, ד). וכן מ"ש לעיל שהובא בזוהר חדש פ' חקת ז"ל (דף פ"א ט"ד): קב"ה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִיקְרוּן דּוֹדִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, בְּגִין כָּךְ שִׁיר יְדִידוֹת (תהלים מה, א). דָּא מְשַׁבְּחָא לְדָא וְדָא מְשַׁבְּחָא לְדָא, וּכְמָה דְהָתָם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרָאת בְּתוּשְׁבַּחְתָּא, דְּהָכֵי אִתְחֲזֵי דִּכְתִיב: יִשָׁקֵנִי, אוּף הָכָא הִיא שְׁרִיאַת לְשַׁבָּחָא לְמַלְכָּא עכ"ל. וז"ש: כְּדֵין גִּנְתָּא דְּעֵדֶן שָׁאֲרֵי לְנַגְּנָא וכו', דְּאִלְמָלֵא אִיהוּ לָא עָאל בְּגִּנְתָּא ונעשה הזווג, לָא הֲוָה אָמַר גִּנְתָּא שִׁירָתָא כמ"ש. והנה הארכנו בפי' דברי הזוהר הנז'. וכבר אמרנו כי כל זה דרך דרש כפי מעט הקדמות שבידינו, ומסקנא דמילתא העולה מכל מה שכתבנו, כי אעפ"י שעַל הֶהָרִים בשביל ההרים, אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, שנתנגפו רגליהם בהרי נשף וירדו אל הקליפות בעוה"ר, ונחרבו נאותיו ובתי מדרשיו של יעקב, והעולה על הכל בית קדשנו ותפארתנו, וכלם נהפכו לקינה, וכן ההרים שהם תלמידי חכמים וראשי ישיבות, ועל כלם י' אבירי ישראל הרוגי מלוכה, וְנְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב הם הנשמות וכל אינון נטיען דבג"ע נֶהְפְּכוּ לְקִינָה, והאבות ג"כ כמ"ש למעלה, מלבד ג"כ שהגיע הפגם עד גבהי מרומים, כב-יכול עד היודי"ן והווי"ן שבנה"י דא"ק שנסתלקו ונהפכו לקינה, וזה גרם כי הייחוד לא היה פנים בפנים וכמ"ש, זאת תהיה נחמתנו כי ע"י שיר השירים יצאו מתוך הקליפות, וגם ע"י שיר השירים כנז' ישירו האבות ויעוררו שיר חדש, וגם הג"ע וכל אינון בוסמין, והנשמות של צדיקים שבג"ע יִתְּעֲרוּן שִׁירָתָא, והשיר הזה יעוררו אותו על ידי שיהיה הייחוד והזווג למעלה פנים בפנים, וזה יהיה על ידי שיאירו היודי"ן והווי"ן אשר יתגלו ע"י שי"ן רברבא, ויאירו דרך קוים כתקונם, ותתגלה הארתם ברישא דלא אתיידע, ואח"כ בכל האצילות ע"י הדעת דעתיק יומין אשר יהיה מאיר באבות העליונים, חג"ת דע"י שהם גולגלתא, טלא דבדולחא, וקרומא דאוירא, ומהם ימשך אל המלכות ההוא רוחא דיהיב בה בעלה, ותעשה כלי ותהיה ראויה אל הזווג ותתייחד עם הז"א, ויתייחדו יעקב ורחל ולאה פנים בפנים, ואז ירונו יושבי סלע ומראש הרים יצווחו, ששון ושמחה ישיגו במהרה בימינו אמן. אכי"ר ובילא"ו:

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה