רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
פתיחתא דאיכה רבתי
מדרש פתיחתא דחכימי דאיכה רבתי - א'.
רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים. אָמַר יְשַׁעְיָה (כך היא הגרסא הנכונה באות אמת) לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירִים וּזְמִירִים לִפְנֵי ע"ז "צַהֲלִי קוֹלֵךְ" בְּדִבְרֵי תוֹרָה, "צַהֲלִי קוֹלֵךְ" בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. "בַּת גַּלִּים": מַה גַּלִּים הַלָּלוּ מְסֻוּיָּימִין בַּיָּם כָּךְ אֲבוֹתֵיהֶם מְסֻוּיָּימִין בָּעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר "בַּת גַּלִּים": בַּת גּוֹלִים בְּרָתְהוֹן דְּגַלְוָואֵי, בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית יב, י). בִּתּוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה (בראשית כו, א). בִּתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם (בראשית כח, ה). "הַקְשִׁיבִי" לְדִבְרֵי תוֹרָה, הַקְשִׁיבִי לְדִבְרֵי נְבוּאָה, הַקְשִׁיבִי לִצְדָקוֹת, וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. "לַיְשָׁה": וְאִם לָאו לַיְשָׁה, הָא אַרְיָא סָלִיק עֲלָךְ, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע דִּכְתִיב בֵּיהּ: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ (ירמיה ד, ז). "עֲנִיָּה" מִן הַצְּדָקוֹת. עֲנִיָּה מִדִּבְרֵי נְבוּאָה. עֲנִיָּה מִמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאִם לָאו "עֲנָתוֹת": הָא עַנְתוֹתָא אָתֵי וּמִתְנַבֵּא עֲלַךְ, דִּכְתִיב: דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ [מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת] וגו' (ירמיה א, א). כֵּיוָן שֶׁבָּא הַפֻּרְעָנוּת קוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה:
תחלה צריך להבין מהו שהוקשה לו בפ' "איכה ישבה בדד" שעל זה הביא פ' "צהלי קולך". ונראה שהוקשה לו אומרו "ישבה בדד" ולא פירש ממה ישבה בדד, ולכן פתח ואמר "צהלי קולך". והוקשה לו שהיה לו לומר צהלי "בקול" או צהלי "בקולך", מלבד שהפסוק בכללו כמעט אין לו הבנה וקשר עם הקודמים, ואעפ"י שדרשוהו ז"ל (סנהדרין צד:) על מסעות סנחריב, עדיין קושיות אלו במקומן עומדות ולא נחה דעתו של ר' אבא בזה, ולכן פירש אותו בדרך אחרת, והתחיל ואמר "אָמַר יְשַׁעְיָה". פירוש עד כאן הן דברי ה' ית', אבל הפסוק הזה הן דברי ישעיה שאמר להם לישראל, והנה בזוהר פ' ויחי (ח"א רמ"ט ע"ב) דייקו על פסוק זה מלת 'קולך' ואמרו ז"ל: מהכא אוליפנא כל מאן דבעי לשבחא לקב"ה, בעיא ליה קלא דנעימותא דיערב לאחרנין דשמעין ליה, ואי לא לא יקום לארמא קלא וכו'. ובתחלה אמר האי קלא לכנסת ישראל אתמר, בגין דאיהי משבחת לקב"ה בקלא משבחא, ועל דא צהלי קולך עכ"ל. דייק מלת 'קולך' ופירש קולך דווקא, שהוא קול המשמח, על דרך מה שאמר הכתוב: השמיעיני את קולך כי קולך ערב (שה"ש ב, יד). וג"כ על דרך זה דקדק ר' אבא מלת 'קולך', ופירש אותו הקול המיוחד לישראל צהלי אותו, מלשון: להצהיל פנים משמן (תהלים קד, טו). שפירושו מלשון הארה (מצודת ציון), ופירש האירי קולך. ומדאצטריך למימר ולהזהיר האירי קולך כמ"ש, נראה שהוא מפני שאינם מאירים אותו, רק אדרבא הם מחשיכין אותו, ולכן אמר "עַד שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירִים וּזְמִירִים לִפְנֵי ע"ז". כי בזה הנה אתם מחשיכין הקול שניתן להם, כמ"ש הקול קול יעקב (בראשית כז, כב). "צַהֲלִי קוֹלֵךְ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, צַהֲלִי קוֹלֵךְ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת". כי על ידי דברי תורה ותפלה הקול שמח מעצמו ומאיר גם כן, וכמ"ש ג"כ (ראשית חכמה, חופת אליהו רבה, שער ג): ג' קולות ערבים על האדם: קול תורה וכו'. אמנם נ"ל לדקדק אומרו עַד שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים וכו'. היל"ל עד שאתם משוררים לע"ז. ויתורץ זה באשר נקדים מה שאמרו ז"ל במסכת סנהדרין (קא.) פ' חלק ז"ל: תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבתי המשתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הב"ה ואומרת רבש"ע עשאוני בניך ככינור שמנגנין בו גוים לע"ז וכו' עכ"ל. והטעם מפני שמוציא דברי תורה למקום האיסור ומקום הקליפות ומגביר כח הקליפה ח"ו, ולפיכך מביא רעה שהיא לילית נוקבא בישא הנק' רעה כידוע. ואם במגלה סודות התורה ואומר דבר שלא קבל מרבותיו, אמרו בזוהר שעל זה נאמר: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה (דברים כז, טו). ופי' בזוהר פ' בראשית (הקדמת הזהר, ה' ע"א): ת"ח ההוא דלאו אורחיה אורחי דאורייתא, וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההיא מלה סלקא ונפיק לגביה ההוא מלה איש תהפוכות לשון שקר מגו נוקבא דתהומא רבא, ודלג חמש מאה פרסה לקבלא ההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההוא מלה לגו נוקביה, ועביד בה רקיעא דשוא, ואישתתפת בהדה דאקרי תוהו, וטס בההוא רקיעא ההוא איש תהפוכות שיתא אלפי פרסי בזמנא חדא, כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים ואתקיף בההוא רקיעא דשוא ואישתתפת בה, ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבבון, בגין דכד קיימין בההוא רקיעא אית להו רשו ויכלתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא עכ"ל. ואם באומר דברי תורה אלא שאינו יודע ואומר מה שאינו, גורם כל הדברים הנזכרים בזהר כנזכר, כל שכן מי שמהפך דברי אלקים חיים לליצנות ח"ו, ומוריד דברי תורה למקום טומאה, שמביא קליפה זו הנק' רעה לעולם, וזהו ג"כ שאמר שהתורה חוגרת שק. פירוש לא די לה כי בעו"ה בחטאו של אדה"ר נתלבשה התורה בלבושי החומריות, אלא ח"ו עתה שתתלבש בלבושי ליצנות ח"ו, ולכן במקום מה שאמר הכתוב על העוסק בתורה לשמה, לבש ה' עוז התאזר (תהלים צג, א). עתה חוגרת שק שהוא לבוש הקליפה ח"ו, וארבע מאות איש עמו (בראשית לב, ז). ולכן הזהיר ר' אבא בר כהנא ואמר "עד שאתם אומרים שירים וזמירים דרך שחוק והתול לפני ע"ז", שהיא הרעה הזאת כמ"ש, ע"ז ממש, "צהלי קולך בדברי תורה" וכו'. כמו שמסיים בפ' חלק הנ"ל (סנהדרין קא.): אם בעלי מקרא יעסקו בתורה נביאים וכתובים וכו'. ואמר "צהלי קולך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", אמר תחלה בדברי תורה ואח"כ בב"כ ובב"מ, אפשר שבא לרמוז מ"ש ברעיא מהימנא פ' צו: כי בקום האדם חצות לילה, אם יודע בדברי תורה יאריך בד"ת כפי כחו, ואם לאו ישתדל בשירות ותשבחות וכמה וידויין וכיוצא. וזהו צהלי קולך בד"ת, ואם אינו יכול שאינו יודע בד"ת, צהלי קולך בב"כ ובב"מ, ואגב ארחיה למד גם כן, כי בבה"כ בעי לשבחא בקלא דנעימותא כמ"ש בזוהר כנזכר, ופירש הטעם ואמר "בת גלים", מה גלים הללו מסויימים כך אבותיהם מסויימי' בעולם. וכיון שכן צריך לעסוק בד"ת לשם שמים, אם בעלי מקרא הם במקרא, ואם בעלי משנה וכו'. כי בזה עולה קולם למעלה ובקע רקיעין, ועולה לפני ה' ולפני הצדיקי', וניכרת שם דא היא אורייתא דפלנייא, וגם בתפלות ובקשות ושירות ותשבחות נעשים עטרה בראש חי העולמים, וכמ"ש ז"ל. וכאשר יגביה קולו בקול נעים בד"ת בב"כ ובב"מ, יהיה מסויים כגלים הללו, וכמו האבות שהיו מסויימים בעולם, ואמר אח"כ ד"א בת גלים. בת גולים, ברתיהון דגלוואי, בתו של אברהם, אותו שכתוב בו: ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה. בתו של יצחק אותו שכתוב בו: וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה. בתו של יעקב אותו שכתוב בו: וילך פדנה ארם עכ"ל. בא להורות כי עיקר כוונת עסק התורה ותפלה ובפרט בזמן הגלות, הוא לקרב פזורנו מבין הגוים, ולהוציא ניצוצות המובלעות בתוך הקליפות, ולכן אמר בת גולים ברתיהון דגלוואי, שכן האבות היו גולים כדי ללקט הניצוצות שבין הקליפות, וכמו שמביא ראיה מכל הפסוקים שמביא מכל א' מהאבות, שדרשו אותם המקובלים ז"ל על גלותם ללקוט ניצוצות וזה פשוט. ובזוהר פ' בראשית הביאו פ' זה וז"ל דף ס"ג ע"א: פתח רבי יוסי ואמר צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות (ישעיה י, ל). האי קרא אוקמוהו חברייא, אבל האי קרא על כנסת ישראל אתמר, צהלי קולך בת גלים, ברתיה דאברהם אבינו הכי אוקמוהו. בת גלים, כדכתיב גן נעול (שה"ש ד, יב). גלים אינון נהורין דמתכנשי ואזלין ועאלין לגווה ומליין לה, כדכתיב שלחיך פרדס רמונים וכו' (שם יג). עכ"ל. והנה לפי הזוהר ודברי המדרש הנזכר, אפשר לפרש כל הענין על סדר הלילה, וזה כי הנה בלילה תרעין דילה סתומות וננעלין שערי גן עדן, וזה נאמר בין בבינה ובין במלכות, וזהו שאמרו בזוהר בת גלים, כד"א גן נעול. ובפי' אמרו בזוהר פ' ויחי ז"ל (ח"א רמ"ט ע"ב): תו בת גלים, עלמא דאתי אקרי גלים. והנה לפתוח השערים האלו צריך לעסוק בתורה, ובפרט אחר חצות לילה, ואז השכינה בהיותה מקבלת (זח"ב ל"ח ע"ב), עליה נאמר: אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל (תהלים פג, ב). וזהו צהלי קולך בת גלים, שהיא השכינה בהיותה מקבלת גולות עיליות מן הבינה, וגולות תחתיות שהן של עצמה, ועתה אומר המדרש ומדבר עם כנסת ישראל למטה, שיתנו סיוע אל השכינה, על דרך מה שאמרו רז"ל, תנו עז לאלקים (תהלים סח, לה). וזה על ידי ד"ת ושירות ותשבחות. וז"ש צהלי קולך דמיון השכינה בד"ת, צהלי קולך בב"כ ובב"מ. וזה על פי הדרך שפי'. ועל ידי זה נקראת השכינה בת גלים כמ"ש. ופירש ואמר מה גלים הללו מסויימים בים. פי' כי ההשפעה שיורדת מן הבינה גולות עיליות, מסויימות בים שהיא המלכות, כך האבות מסויימים בעולם שהוא ז"א. ולפי פשוטו גם כן זכות האבות מתפשט וניכר בעה"ז פה למטה. אמנם לפרש משך הענין, אפשר לפרש שבא לרמוז מ"ש בענין דרוש התפילין, למה מניחים אותם קודם תפלה, ולמה תפלה של יד קודמת לשל ראש, ושם נתבאר כי התפילין נעשים מכח הרשימו של המוחין שנסתלקו, והרשימו דנוקבא עומדת בחזה דז"א ממש, וזה בבא הבקר היא עולה שם על ידי עסק התורה של אחר חצות, ואח"כ יוצא אותו הרשימו מן הז"א אליה, על ידי מצוה וברכה שאנו גורמים במעשינו בעה"ז, ולכן תפלה של יד קודמת לשל ראש, ואח"כ בראות הזעיר כי היא יש לה תפילין מחמת הרשימו שהיה קרוב אליה אז מתקנא בה, וז"ש אח"כ קשה כשאול קנאה, והוא ממשיך ושואב מלמעלה אותו הרשימו שלו ונכנס בו, ואז נעשה בו תפלה של ראש, וזה על ידי מעשינו בעה"ז וכו' עכ"ל. והנה התפילין הם בחי' חו"ב חו"ג מצד או"א, וכבר אמרו בזוהר (ח"א ס"ג ע"א): גלים אינון נהורין דמתכנשי ואזלי, ועאלין בגווה ומליין לה. ופי' הרמ"ז נר"ו בס' יודעי בינה, שהם חו"ג הנכנסי' בתוך המלכות עכ"ל. ובזה יאמר כי על ידי עסק התורה אחר חצות כמ"ש, צהלי קולך בד"ת ובב"כ ובב"מ. על ידי זה נקראת בת גלים, מה גלים הללו שהם חו"ג היינו המוחין מסויימי' בים, כי בתחלה הנה הם מסויימי' וניכרים במלכות הנקראת ים, שעולה בזרוע שמאל של ז"א, ושם מקבלת סוד התפילין, כך האבות שהם התפילין הבאים אח"כ לז"א, מסויימים בעולם שהוא ז"א כנזכר, וכמ"ש קשה כשאול קנאה וכו' (שה"ש ח, ו):
דָּבָר אַחֵר "בַּת גַּלִּים": בַּת גּוֹלִים, בְּרָתְהוֹן דְּגַלְוָואֵי וכו'. מלבד מה שפי' אפשר לומר שבא לרמוז על תחלת הלילה גם כן, כי כמו שהאבות גלו כדי להוציא ניצוצות, כמש"ה ואברהם כבד מאד (בראשית יג, ב). וכן יצחק: וימצא בשנה ההיא מאה שערים (בראשית כו, יב). ויעקב ג"כ: ויגנוב יעקב את לב לבן (בראשית לא, כ). פי' תוכיותו ועיקרו של לבן, כן ראוי לו לאדם בתחלת הלילה [להיות] מוסר נפשו למיתה על ידי השינה, ועל ידי קריאת שמע שעל המטה, לא ישכב עד יאכל טרף (במדבר כג, כד), וכמ"ש ז"ל בכוונת ק"ש שעל המטה. ושם נאמר ג"כ כי כל זה הוא הכנה למה שיעשו אחר חצות על ידי עסק התורה, ואח"כ ק"ש ותפלה ביום, והזיווג העיקרי בשים שלום. וגם ביום אח"כ בתפלה. וכל הדברים שיעשו יתקנו העולמות ויעלו מ"ן מעולם לעולם עד א"ס, וכמ"ש בס' הכוונות בענין הקרבנות, בפרט בפסוק אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א, ט). וזהו שאמר במדרש אח"כ: הקשיבי למצותי. שהם מצות הקרבנות, ובפרט בזמן שבית המקדש קיים דעליה קאי קרא, ומזהיר נביא לישראל הקשיבי למצותי. וגם לאחר החרבן אמר הקשיבי לד"ת. וזה על דרך מה שאמרו ז"ל (מנחות קי.): כל העוסק בתורת עולה וכו' כאילו הקריב וכו'. וזהו הקשיבי למצותי הקשיבי לד"ת. ובזה אפשר שיבא מדוייק אומרם ז"ל: הקשיבי למצותי וכו'. כי לפי הסדר כך היל"ל, תחלה הקשיבי לד"ת ואח"כ הקשיבי למצותי, כי אם לא למד מאין יעשה, אבל עם מה שאמרנו יתורץ כי הקשיבי למצותי איירי בזמן שב"ה קיים על ענין העבודה ממש, והקשיבי לד"ת אחר החרבן כמ"ש:
ואפשר ג"כ לפרש הכל על סדר התפלה, וידוייק ג"כ אומרו בתחלה הקשיבי למצותי וכו'. ויפורש על מצות ציצית ותפילין שצריך להקדים קודם התפלה, והם מצותיו יתברך דוקא מיוחסות אליו ית', שהם עדותו, וחקים בינו ובין ישראל, וגם הוא רמז לשם הוי"ה כידוע, ויש בהם ג"כ זכירת כל המצות, והנה בתחלה צריך האדם לתקן כל העולמות על ידי מעשה המצות ואח"כ ע"י הדבור, וזהו הקשיבי למצותי ואח"כ הקשיבי לד"ת, שהוא רמז לסדר התפלה כמ"ש, שיש בה תחלה סדר הקרבנות כמ"ש והן ד"ת, וכן אח"כ שירת הים אשר בזה שוי איניש גרמיה בהדי עבדים כנז' בזוהר פ' בלק (ח"ג קצ"ה ע"ב), נכלל בזה ק"ש ג"כ, שהם ד"ת ממש ג"כ, אשר בזה אמרו שוי איניש גרמיה בהדי גו אינון דמסרי גרמייהו על קדושת ה':
ובזה הנה הם דומים לאבות העולם כמ"ש, שמסרו נפשם על קדושת ה' כדי לקדש שמו ית' ולהעלות מ"ן ולהוציא יקר מזולל, להוציא הקדושה מתוך הקליפה, ואמר אח"כ "הקשיבי לדברי נבואה". אפשר שבא לרמוז אל הקדושה שאנו אומרים שהם דברי נבואה, ואפשר ג"כ לומר שהמדרש הזה קרא ג"כ אל הכתובים, היינו פסוקי (ד"ה) [ד"ת] ותהלים בכלל דברי נבואה, עוד אומר במדרש: "הקשיבי לצדקות ומעשים טובים". אפשר לומר כי הכוונה על מ"ש ז"ל שצריך לכוין בפ' פותח את ידך. וכן בנתינת הצדקה בעצם בפ' ובידך כח וגבורה וכו' (דה"א כט, יב). וזה על דרך מ"ש ג"כ: שוי גרמיה בהדי עניים. ואפשר לפרש הקשיבי לצדקות. על מ"ש שצריך לכוין באומרו "ועוזר דלים" שהוא על השכינה והאדם עצמו שמשתתף עמה, וכן אפשר לומר שרמז גם כן למ"ש בענין צדק"ה שהוא ר"ת: צ' אמנים ד' קדושות ק' ברכות ה' חמשה חומשי תורה. ואמר "צדקות" אפשר שכיוון במ"ש שהם הרבה מיני צדקות, ואמר אח"כ "ומעשים טובים". ואעפ"י שכבר אמר למעלה "למצותי". אפשר לומר שבא לרמוז על דברים שאדם עושה מעצמו אעפ"י שלא נצטוה, כגון הידור מצוה, ומשמרת למשמרת וכיוצא. והנה בענין התפלה מצינו הרבה דברים הצריכים להידור התפלה, כגון תקון המקום וכיוצא, ועל הכל תקון הגוף על ידי מה שהוא קם מעומד ומכוין רגליו וכו'. וזה נכלל בכלל הצדקות, כמ"ש דשוי גרמיה בהדי עניים בזמנא דעאל ודפיק דשין דרומי מרומין, בסוד אדני שפתי תפתח אשר בהיכל ק"ק, קדש א', קדשים תרי. וזהו ורומי מרומים. וכנגד כל זה אמר הקשיבי לצדקות ומ"ט. והנה על פי הדרכים שפי' אפשר לומר כי ר' אבא בר כהנא בא לפרש כי הנביא היה מזהיר להם לישראל שעל ידי מעשיהם ייחדו השכינה ולא תשב בדד, כי הנה על ידי עסק התורה בזה יהיה עיקר הייחוד כידוע, גם על ידי קיום המצות ובפרט על ידי ציצית ותפילין כמו שפי', נעשה היחוד והורדת המוחין, וכן על ידי מצות הצדקה נאמר: והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). וגם על ידי התפלה, ובפרט בהיותה מצורפת אל כל התקונים המצטרכים כמ"ש, הנה אנחנו מעלים אז השכינה מעולם אל עולם, ומיחדים אותה למעלה ומרחיקי' הקליפות ממנה, והעולמות גם כן נעשים אליה כדמות כנפים, באופן שאינה יושבת בדד רק הנה היא מיוחדת למעלה במקום הראוי עם אורות עליונים המאירים עליה, ומלמטה גם כן בחברים מקשיבים. והדבר מובן כי בחסרון כל אלו ח"ו אז תשב בדד בעו"ה. וז"ש ואם לאו לישה, הא אריא סליק עלך, זה נבוכדנצר דכתיב ביה: עלה אריה מסבכו (ירמיה ד, ז). אפשר שכונתו לומר כי בחסרון דברים אלו ח"ו כמ"ש, אז עולה כח הקטרוג מהקליפה ויוצא מנוקבא דתהומא רבא, ועולה קטרוגו למעלה ח"ו, ובמקום מ"ש בזוהר פ' בלק (ח"ג קצ"ו ע"א): כי בשעת התפלה הולך לה הקליפה, וכמ"ש אשר הלך חשכים (ישעיה נ, י). דסיים בפרודא (ראה זח"ג קצ"ו ע"א). עתה נק' אריה, על דרך מ"ש הרמ"ע זצ"ל במאמר אם כל חי ח"ב פ' כ"ד וז"ל: ויתכן שיהיה ארי ואריה על דרך נער ונערה, ליל ולילה וכיוצא עכ"ל. וכאן ג"כ מביא ראיה ממ"ש עלה אריה מסובכו. ואפשר שלכן קראו הכתוב לישה בה"א יתירה לרמוז אל הנזכר, ואם ניתן לידרש נאמר ג"כ כי הנה אמרו בס' הכוונות (דרושי תפילת השחר, דרוש א'): בפ' פותח את ידך אנו ממתיקים הדמעות על ידי ב' שמות (אחוריים דהוי"ה דיודין העולה קפ"ד, ואהי"ה דיודין העולה קס"א עם הכולל) שהם בגימטריא רצו"ן עכ"ל. ועתה אומר כי בהסתלק הרצון הנזכר, ואין מי שימתיק הדמעות על ידי ד"ת וק"ש ותפלה ודברי נבואה כמ"ש, אז מתגבר ליש"ה שכך עולה בגימטריא, והוא כמנין מש"ה אשר הוא בהיכל הרצון, ואז נאמר (משלי ל, ל): ליש גבור בבהמה ח"ו, וכבר פי' האר"י זלה"ה בס' הגלגולים על הושיעני מפי אריה (תהלים כב, כב). מפני שהוא מלך שבחיות, וכל שכן משאר חיות שתחתיו. והנה המדרש הנזכר פסקיה לקרא בסכינא חריפא, ולפיכך פי' 'הקשיבי' לעצמו, מפני שקשה לו לפרש מלת לישה על ישראל, וגם לא יתכן לפרש שיאמר הקשיבי אל לישה שהוא נבוכדנצר כמ"ש, ולפיכך פי' הקשיבי לד"ת וכו'. ואם לאו הא אריא סליק וכו'. אמנם בזוהר (ח"א ס"ג ע"א) פירש הקשיבי לישה הכל לדבר א', ופירש אותו לישה נוקבא. ופירש אח"כ ואמר בשעתא דאינון נחלין מסתלקים ולא עאלין בגווה, כדין אקרי לישה דאבידן מבלי טרף, דכתיב ליש אבד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו (איוב ד, יא). ומה דאמר לישה היינו עניה ענתות, מסכנא דמסכנותא עכ"ל. ולפי מה שפי' הרמ"ז נר"ו בס' יודעי בינה על המאמר הזה של הזוהר ז"ל, הקשיבי לישה וגו'. נלע"ד שיובן בסוד הידוע לנו בשמ"ע ש"ם ע', דהיינו ששם ב"ן מתחבר עם רפ"ח להעלותם וכו', עד ואם ימצא טר"ף לבהמ"ה אז הוא ליש גבור, ואם לאו ליש אובד מבלי טרף, ואז תשש כחו כנקבה וכו' עכ"ל. ולפי הדרך שפי' דברי המדרש שהוא רמז לד"ת ותפלה וסדר הלילה, וכל הדברים עד סיום התפלה, שאם יזכו יעלה הכל על נכון, ואם לאו הא אריא סלקא וכו'. יעלו דברי ס' הזוהר ודברי המדרש כמעט לסגנון א', ומשמעות דורשים יהיה בינייהו, ונחזור לדברי המדרש, עניה מן הצדקות, עניה מדברי נבואה, עניה ממצות ומ"ט. באות אמת מתקן במקום מן הצדקות מן התורה. הנה לפי פשוטו היה אפשר לפרש שבא לתרץ למה אמר הקשיבי, שהיל"ל עשי או קיימי, והייתי מפרש כל הדרכים שפירשנו במלת הקשיבי, ולזה תירץ ואמר עניה מד"ת וכו'. ולהיות שהיא עניה ואינה יודעת כנזכר, לכן הנה היא צריכה להטות אזנה לדברי חז"ל, ולשמוע דברי חכמים ולהתאבק בעפר רגליהם ההולכים ומשמיעים תורת ה', ללמוד ולדעת תורת ה'. וזהו שאמר הקשיבי וכו'. וזה מפני שהיא עניה וכו'. אמנם לפי דרך זה עדיין [יקשה] שהיל"ל הקשיבי עניה ואח"כ לישה ענתות, ולכן נ"ל לפרש על דרך מה שנפרש בפ' גלתה יהודה מעוני (איכה א, ג). והכוונה שכיון שעלה אריה מסובכו ונתגברה הקליפה, מאותה שעה ואילך נתמעטו הלבבות ונתמעטה ההשגה, וכמו שנפרש (שה"ש א, ב) ג"כ על וחשכו הרואות בארובות (קהלת יב, ג). ובזה היתה עניה מד"ת, גם אפי' יתבודדו להשיג נבואה, מ"מ גם נביאיה לא מצאו חזון מה' אין חזון נפרץ, וזהו עניה מן הנבואה. ואם לא למד לא עשה, וזהו עניה ממצות ומ"ט. ועוד הרבה מצות התלויות בארץ, ובעו"ה אין יכולת בידינו לקיימם, וזהו עניה ממצות ומ"ט וכו'. וכל זה מפני כי עלה אריה מסבכו, והיו משעבדים לנבוכדנצר הרשע, עדיין לא גלו גלות שלימה והיה בית המקדש קיים, ואילו היו שבים בתשובה היה מתקיים בהם: ושכנתי אתכם במקום הזה (ירמיה ז, ז). אמנם כיון שלא שבו בתשובה אז נתקיים בהם, הא ענתותא אתי ומתנבא עליך דברי תוכחות. והנה עד עתה אינם אלא דברי תוכחות, אמנם אח"כ שלא שמעו לדברי נבואה ולא שבו בתשובה, אז בא עליהם הפורענות ונסתלקה השכינה מעל ישראל, ואז קונן עליהם איכה ישבה בדד השכינה מהצדיקי', וכן ג"כ ישבה בדד מבעלה, שאין מי שיזווג אותה למעלה בזווג זו"ן כמ"ש, והנה כל זה גרמו ישראל לסבת עונותיהם, שגרמו שנתגברה הקליפה ועלה אריה מסבכו כמ"ש, אמנם אם ישובו ישראל בתשובה ויתבטלו הקליפות, אז יתקיים תחלת הפסוק צהלי קולך. פירוש הקול שכבר התעוררו פעמים אחרות, וזה יובן עם מ"ש בתיקונים דף כ"ד ע"ב ריש תקון י' ז"ל: בראשי"ת שי"ר תא"ב, והאי איהו שיר משובח מכל השירים, ועליה אתמר שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, הכי אוקמוהו. והאי שיר מתי יתער, בזמנא דיתאבדון חייביא מעלמא, ובההוא זמנא אז ישיר וכו' עכ"ל. הנה כי בזמן שיתבטלו הקליפות ויתאבדון חייביא מן עלמא אז ישיר וכו', אז יתעורר שיר השירים, ואז יחזרו לומר שירה כמ"ש אז ישיר. ואפשר שבא לרמוז באמרו שי"ר תא"ב, כי ע"י מה שישראל מתאוים ומצפים לגאולה ומקוים מתי יתבטלו הקליפות, עי"ז יזכו לגאולה ולומר שירה לפניו ית'. וזה על דרך מ"ש בזוהר פ' בשלח דף נ"ה ע"ב על פ' קול צופיך וכו' (ישעיה נב, ח). קול צופיך, מאן אינון צופיך, אילין אינון דמצפאן אימתי ירחם קב"ה למבני ביתיה. נשאו קול, ישאו קול מבעי ליה מאי נשאו קול, אלא כל בר נש דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקב"ה, זכי למה דכתיב לבתר: יחדיו ירננו. וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא עכ"ל. הנה שע"י מה שישראל מצפים לגאולה ובוכים על חרבן ב"ה, עי"ז יתעורר אותו הקול בשמחה לטובה ויחדיו ירננו, ואז יתער השיר הזה של שיר השירים בעלמא כמ"ש בתיקוני', וכפי מ"ש הרמ"ע מפאנו זלה"ה ג"כ במאמר מאה קשיטה ז"ל. 'אשר לשלמה' בגימטריא שקו"צית. והוא סוד התפלה, כי בזמן ששפתים ישק ידעון רצון בכוונה שלימה, אז ישמע אל ויענם עכ"ל. וזהו צהלי קולך ע"י שיר השירים אשר לשלמה, וכן לשלמה כי עי"ז יהיה שלום בעולם, וזהו ג"כ מ"ש לשלמה, מלך שהשלום שלו. כי בשלומו יהיה שלום על ישראל בבי"א:
ב'
רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וגו' (ירמיה ט, יא). תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אִם רָאִיתָ עֲיָרוֹת נִתְלָשׁוֹת מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַל שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּבִשְׂכַר מִשְׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (שם). רַבִּי הֲוָה מְשַׁלַּח לְרַבִּי אַסֵּי וּלְרַבִּי אַמֵּי דְּיִפְּקוּן וִיתַקְנוּן קִרְיָיתָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וַהֲווֹן עָלִין לְקִרְיָיתָא וְאָמְרִין לוֹן, אַיְיתוּ לָן נְטוּרֵי קַרְתָּא, וַהֲווֹן מַיְיתֵי לְהוֹן רֵישׁ מַטַּרְתָּא וְסַנְטִירָא, וַהֲווֹן אָמְרִין לוֹן אִלֵּין נְטוּרֵי קַרְתָּא, אִלֵּין חֲרוֹבֵי קַרְתָּא, אָמְרוּ לְהוֹן וּמַאן אִנּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא, אֵלּוּ סוֹפְרִים וּמִשְׁנִים שֶׁהֵם הוֹגִים וּמְשַׁנִים וּמְשַׁמְּרִים אֶת הַתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו' (תהלים קכז, א). רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק אמר: מָצִינוּ שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלֹא וִתֵּר עַל מָאֳסָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִייָּא בַּר אַבָּא אָמְרֵי: כְּתִיב וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ (ירמיה טז, יא). הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקִי' בָּהּ, הַשָּׁמוּר שֶׁבָּהּ (כך היא הגרסא הנכונה באות אמת) הָיָה מַחֲזִירָן לְמוּטָב.
הרי זו הקדמה ג"כ על איכה ישבה בדד, וכוונתו לומר ישבה בדד תורה שבכתב מתורה שבע"פ, וכמ"ש הרבה פעמים המדרש הזה עד"ז בפסוקי', וזהו שלא החזיקו בשכר סופרים המלמדים תורה שבכתב, ובשכר משנים המלמדים תורה שבע"פ, אמנם לדקדק אומרו נתלשין ממקומן שהיל"ל נחרבות, ואם הכוונה לומר שהם נחרבות לגמרי עד כי אין רישומן ניכר היל"ל נתלשות ולא יותר, אך אומרו ממקומן נראה שנתלשות ממקומן ומתישבות במקום אחר, ולכן נ"ל לומר כי הכוונה כמ"ש הכתוב תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות (איכה ד, א). כי אעפ"י שנחרב הבית וא"י בעו"ה, מ"מ הקדושה נחלקה ונתפשטה ונעשה לה שביל בפני עצמה להאיר לישראל בכל מקום שהם, וזהו ג"כ מש"ה ואהי להם למקדש מעט וכו' (יחזקאל יא, טז). וזהו אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בא"י, והולכת הארתם להאיר בחוץ לארץ, הוא מפני שלא החזיקו בשכר סופרי' ובשכר משנים. וזה להיות כי ע"י הבל תינוקות של בית רבן נתקן קלקול האויר, והאותיות שנתקלקלו ע"י העונות, וכאשר אין מי שיתקן אז קלקול האויר במקומו עומד, אדרבה בכל יום ברכתו מרובה מחבירו ונתוסף הקלקול בעו"ה, ובזה נתקלקלו הדברים להיות כי אין מי שיתקן, ועי"ז נתערב קדש בחול, וצריך לטרוח ולהחזיר הדברי' לקדמותן, וכולי האי ואולי, ועדיכם בירה (יומא ט:). שעדיין לא חזרה בעו"ה עד ישקיף וירא בבי"א. ולפי מה שפי' לקמן על פסוק תשתפכנה אבני קדש (איכה ד, א). עם מ"ש שמיום שנחרב הבית ונשרפה התורה, נמסרו סודות התורה ביד החיצונים ע"כ. ופי' כי אין הכוונה ששלטו החצונים בסודות התורה ח"ו, רק ע"ד מ"ש במתני' (מס' טהרות ז, א): המוסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. והנה על דרך זה רוחניות העיירות נתלשות ממקומן ונעלמות ונתכסות, וזר שולט ומכסה עליהם, והטעם הוא מפני שלא החזיקו בשכר סופרים וכו'. והוא כמ"ש בזוהר פ' וישלח (ח"א קע"א ע"א): דמאן דלעי באורייתא ולית ליה על מאן דסמיך, ולא אשתכח מאן דאטיל מלאי לכיסתיה לאתתקפא, על דא אורייתא משתכחא בכל דרא, ואתחלש תוקפא דאורייתא בכל יומא, בגין דלית לון לאינון דלעאן בה על מה דסמכי וכו' עכ"ל. הנה שע"י שאין מי שיחזיק ביד לומדי התורה נחלש כח התורה, ואין לך חלישות התורה יותר מהעלם סודותיה, כי בזה אין מי שיכיר גבורתה וגדולתה, וכל זה גורם כל זמן שלא החזיקו בשכר סופרים וכו'. כי אם אין גדיים אין תיישים וכו' (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, נא.). ואם נדקדק אומרו "אם ראית". שהיל"ל אם נתלשות עיירות וכו'. ונדקדק ג"כ יותר מלת נתלשות, אפשר שבא לרמוז הקדמה מעולה גדולת הערך, שאמרו בס' הזוהר פ' פקודי ז"ל (ח"ב ר"מ ע"ב): ת"ח כל אינון אבנין יסודי ציון וירושלים, ח"ו דשליטו עלייהו שאר עמין, ולא אוקידו לון ולא אתוקדו אלא כלהו אתגניזו וכו', עד וכדין יחמי כל אינון אבנין וכל יסודי ירושלים מתקנן על אתרייהו עכ"ל. נראה מכאן שלא שלטו זרים על מקדשי ה' רק למראית העין, אמנם לפי האמת אתגניזו ונעלמו מן העין, וז"ש אם ראית וכו'. כי לפי האמת עדיין במקומן הן עומדות, אך למראית העין נראין עיירות נתלשות וכו'. ומ"מ כל זה אינו אלא על שלא החזיקו וכו'. והביא ראיה מפ' על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יא). אפשר דדייק מלת 'את' שבא לרבות דבר הטפל לתורה. א"נ מלת 'עזבם' מלשון עזוב תעזוב (שמות כג, ה). ויהיה כוונת הכתוב על מה אבדה הארץ, ופירש ואמר ע"ד שהוא סיוע לתורה, היינו שלא סייעוה ע"י הברכה שהוא סיוע לכל דבר אפילו גשמי וכל שכן רוחני: רַבִּי הֲוָה מְשַׁלַּח וכו'. נראה שכוונתו להביא ראייה על מ"ש בשכר סופרים ומשנים וכו'. ולא אמר על שלא החזיקו ביד לומדי התורה או ביד עוסקי התורה, ונתן טעם ואמר מפני כי אלו הם נטורי קרתא, ונתן טעם שהם הוגים ומשנים ומשמרים את התורה ביום ובלילה, כמ"ש כי על ידי הבל שאין בו חטא נתקן קלקול האותיות שנתלשו, וז"ש ומשמרים את התורה. פי' שומרים אותה מפני החצונים, לבל ישלטו בה זרים וסברות זרות, וגם לעשות תיקון לקלקול שנתקלקל ונחלש כנז', וכן הוא אומר אם ה' לא יבנה בית וכו'. (תהלים קכז, א). להורות דבר והפכו וזה פשוט:
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק אָמְרֵי: מָצִינוּ שֶׁוִּתֵּר הַב"ה וכו', וְלֹא וִיתֵּר עַל מְאִיסָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר וכו'. אפשר שבא לתת טעם למה גדלה אשמת שלא החזיקו בשכר וכו', עד כי בשביל זה אבדה הארץ, הוא מפני כי עי"ז העוסקים בתורה הם נבזים ושפלים בעיני כל רואם, וכמ"ש ז"ל (סוטה מט:): ויראי חטא ימאסו. ועי"ז באה המאיסה לתורה עצמה, ואפשר שלזה כיון המקונן באומרו: איכה ישבה בדד. פי' התורה. ואין מי שישגיח עליה רק מונחת בקרן זוית, ואם נפרש בדד על דרך שפי' מהר"א גאלנטי, מלשון בִּגְדֵי בְּדָדִין. שבגדיהם מאוסין, אין לך קינה גדולה מזו, שהתורה מאוסה ובזויה כאילו היא לבושה בלבוש נכרי, והכל מתרחקים ממנה ומבזים גם כן את לומדיה וכו' מבלי מי שיכיר את מעלתה:
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִייָּא בַּר אַבָּא אָמְרֵי: כְּתִיב וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ (ירמיה טז, יא). הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקִי' בָּהּ, הַשָּׁמוּ"ר שֶׁבָּהּ (כך היא הגרסא הנכונה באות אמת) הָיָה מַחֲזִירָן לְמוּטָב ע"כ. אפשר שבא לתרץ קושיא א' שיש להקשות לכל הפירושים שפירשנו, שנראה שהמקונן קונן על כנסת ישראל ועל התורה, ולא הזכיר כבוד ה' העולה על הכל, והיל"ל איכה עזבו את ה'. ולזה תירץ כי על מאיסה של תורה, להניח אותה בקרן זוית ולא לעסוק בה, ראוי לקונן עליו יותר מכבוד ה', כמ"ש הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. והטעם כי הנה זה כמו החולה בעוד שהוא עוסק בצרכי רפואתו אפשר שיעלה ארוכה למכתו, אמנם כאשר הוא מתיאש מרפואתו, הנה אז יגבר החולי עד אין מרפא, וכן התורה הנה הוא מרפא לחולי הנפש, עד כי אפילו הגיע ח"ו לכלל היותו עוזב את ה' ח"ו, הנה ע"י התורה ישוב אל ה' וירפאהו, ולזה הגדיל הקינה על מאיסה של תורה, איכה ישבה בדד. שבזה נכלל ג"כ מש"ה עזבו את ה'. ובאמרו הַשָּׁמוּר שבה היה מחזירן למוטב. בא ללמד לפי דרכו, כי הסוד שבה ורוחניות קדושתה הַשָּׁמוּר ואינו נראה, זהו שהיה מחזיר אותם למוטב, והוא העיקר והוא מסכים למ"ש. ואפשר עוד לומר כי להיות שיש אל כל א' מישראל חלק בתורה, והוא שמור ומונח, אם יתעסק בה כראוי יזכה לאותו חלק הראוי, וכאשר יזכה לחלק הזה בודאי יבחין בין עובד אלקים וכו' (מלאכי ג, יח). ובזה ושב ורפא לו. וזהו הַשָּׁמוּר שבה היה מחזירן למוטב. וכלפי שאמרו ז"ל (שבת פח:): למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא. ואמרו ג"כ (סנהדרין קו:): לא מתו דואג ואחיתופל עד שנשכח מהם כל התורה. לזה אמר שבשביל זה לא ימנע עצמו מד"ת, רק רַב הוּנָא אָמַר לְמוֹד תּוֹרָה אַעַפִּ"י שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ, מִּתּוֹךְ שֶׁלֹא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָהּ. וידוייק אומרו מלת 'מִּתּוֹךְ' שע"י תוכייות התורה עי"ז בא לשמה: אָמַר ריב"ל בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה (מס' אבות ו, ב). אפשר שהביא דברי ריב"ל כדי לדייק מלת 'ישבה' שהיל"ל איכה היא בדד וכו'. ולזה אמר שהיא להתאונן עליה, כי בזה גורם היזק גדול נראה לעינים, וכמ"ש אח"כ במשנה: שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּדִיר נִקְרָא נָזוּף וכו'. ולפי דרכו למדנו כפי מה שפי' מהר"ש אוזידא (מדרש שמואל), כי אל התורה מצד עצמה אינו מגיע שום עלבון, כי תורה תמימה היא. אמנם מה שראוי להתאונן הוא אוי להם "לַבְּרִיּוֹת" מעלבונה של תורה. והנה סוף המשנה אומרת: שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וכאן הוסיף לומר, תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אֵימָתַי הַמַּלְכוּת גּוֹזֵר גְּזֵרָה וּגְזֵרָתָהּ מַצְלַחַת, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ. פי' מלבד שאינו בן חורין, רק נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. הנה מלבד זה גוזרים גזרות קשות ורעות ח"ו ועומדים עלינו לכלותינו, אלא שבזכות התורה מציל אותנו מידם, וכשמשליכין ד"ת לארץ אז ח"ו עשתה והצליחה, והנה בפירוש הפסוקי' דקדקנו מהו השלכת ד"ת לארץ, ומלבד מ"ש נוכל לומר שהוא רמז למשתמש בתגא, בקבלה מעשית בשמות הקדש וכיוצא, שבזה גדול עונו מנשוא, וכבר האריך בזה הרב בעל עמק המלך, באמור שגרמו להגביה המחצלת אשר היא פרוסה על גבי נוקבא רבא, ובזה יצאו החיצונים ונתערב קדש בחול וגרם הגלות, מה שהאריכו בזה שאר המקובלים ז"ל, וזהו אימתי המלכות גוזרת גזרה וגזרתה מצלחת, בשעה שישראל משליכין ד"ת לארץ, שהן משליכין ד"ת בדברים חמריים ומערבין קדש בחול ח"ו, אז גזרת האומות מצלחת ח"ו להיותם יונקי' מהקדושה, ונסתם הפתוח ונפתח הסתום, ובזה אי אפשר להתקיי' אפי' שעה א'. והביא ראיה מפ' וצבא תנתן על התמיד בפשע (דניאל ח, יב). אין צבא אלא המלכות, שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום (ישעיה כד, כא). רמז למ"ש כי עי"ז בא תגבורת הקליפות, עד כי שלטו השרים החצונים על ישראל ח"ו, וזהו וצבא תנתן על התמיד אלו ישראל, שנאמר והגית בו יומם ולילה. אעפ"י שעוסקי' בתורה יומם ולילה, מ"מ עון זה גורם להשליט האומות על שונאיהם של ישראל, והביא ראיה מסוף הפ' בפשע. בפשעה של תורה, ואין לך פשע בתורה יותר מזה, כל זמן שישראל משליכין ד"ת לארץ, אדום גוזרת ומצלחת, כמ"ש ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). הנה בס' הפליאה איתא התם, כי ירמיהו הנביא ובן סירא היו עוסקים בס' יצירה ובראו גברא, ונמצא כתוב על מצחו אמ"ת, והיה סכין ביד הנברא והיה מוחק א' של אמת, א"ל ירמיהו מאי האי, א"ל אמשול לך משל למה"ד וכו' (לבנאי א' שהיה בונה כמה בתים, כמה מדינות כמה מגרשים, ולא היה אדם מרגיש באומנותו ולא במלאכתו כלל, עד שפיתוהו שני בני אדם ולימדם סוד אומנותו עד שידעו כל מעשיו ע"ד אמת, וכשידעו אומנותו וסודתו ותכונתו, התחילו לקנטרו בדברים עד שנפרשו מחבורתו ונעשו בנאים כמוהו, מה שהיה עושה הוא בדינר היו עושים בפשיטים, וכשהרגישו בני אדם הניחו כבודו של אותו אומן, ובאים אליהם ומכבדין אותם ומתעסקין עמהם בענין הבנין שהיו צריכים וכו'). עד כן הב"ה ברא אתכם בצלם ודמות וצורה, ועתה רוצים לברוא אדם כמוהו, יאמרו בני אדם אלקים בעליוני' אלקי' בתחתונים, הוא הוא ואין הפרש ביניהם, א"ל ירמיהו א"כ מאי תקנתיה וכו', אז אמר ירמיהו ע"ה אין ראוי לאדם ללמוד אלו הדברים אלא לידע כחו של בורא עולם אבל לא לעשות, דכתיב לא תלמד לעשות (דברים יח, ט). אבל אתה למד להבין ולהורות (ספרי פ' שופטים) עכ"ל. וז"ש ותשלך אמת ארצה. הכוונה על מלת אמת בעצמה, המכונה אליו ית' השליכה לארץ, ופירש ואמר ואין אמת אלא תורה, כי בתורה ברא הקב"ה את העולם, וכאשר השליכוה לארץ עפ"י הדרכים הנזכרים, אז ועשתה והצליחה ח"ו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִי זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב וגו' (הושע ח, ג). וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִי לָכֶם וגו' (משלי ד, ב). ע"כ: בס' עמק המלך הנזכר אמרו כי בבית ראשון אעפ"י שהיו משתמשי' בע"ז וכישוף וכיוצא, היה הטוב מונח במקומו, אמנם בבית שני נשתמשו בשם המפורש עכ"ל. פירוש עי"ז נגעו בטוב מצד הקדושה, וכ"ז גרם המינות בעו"ה, וזהו זנח ישראל טוב וכו' כנזכר. ולפיכך אויב ירדפו. שיצאו הקליפות וגברו וכו'. והביא ראיה מהכתוב שאמר כי לקח טוב נתתי לכם. פירוש לכם ולא לגוים ולא לכלבים ולא אל שום א' מהקליפות, ואם ח"ו תוציאו הטוב לחוץ ע"ז נאמר: אולת אדם תסלף דרכו (משלי יט, ג):
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִי, אָמְרוּ לָהֶם יְכוֹלִים אָנוּ לְהִזְדַּווֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמְרוּ לָהֶם לְכוּ חִזְרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶם, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִים בְּקוֹלָם אֵין אָדָם יָכוֹל לְהִזְדַּווֵּג לָהֶם, שֶׁכֵּן הִבְטִיחָם אֲבִיהֶם וְאָמַר לָהֶם: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב). וְכָל זְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְכָל זְמַן שֶׁאֵין קוֹלוֹ מְצַפְצֵף בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו עכ"ל. הביא ראיה לכל מה שפירשנו הן לפי פשוטו, גם לפי מ"ש בשם ס' הזוהר דתבר סמכין דילה, וכן ג"כ מ"ש שנחלש כח התורה בהעלם סודותיה, וכ"ש כאשר נתערב קדש בחול, ועתה אמר כי כל זה נתקן ע"י תינוקות של בית רבן שהם משמרים את התורה כמ"ש, ומתקנים האויר שנתקלקל, גם על מה שפי' בפ' על ענין השלכת ד"ת לארץ, שהוא לפרש אותה כפשוטה בלבד. א"נ להרחיק תורה שבכתב מתורה שבע"פ, כ"ז יתוקן בב"כ ובב"מ ע"י רבנן ותלמידהון דעסקין באורייתא קדישתא, להוציא הדברים באמיתה של תורה ולגלות סודותיה, ללמוד וללמד ולהבין ולהורות ולשמר מה שראוי לעשות, ועי"ז הקול קול יעקב ואין הידים ידי עשו, וההפך בהפך ח"ו רחמנא ליצלן. והביא ראיה מפ' לכן כאכול ק"ש לשון אש וגו' (ישעיה ה, כד). אפשר שהוקשה לו כי הפ' אין לו גזרה, והמשל אינו דומה לנמשל, ולזה הקשה כי כפשוטו הוא דבר שא"א, וכי יש קש אוכל אש, וכן ג"כ הוקשה לו אומרו לשון אש, ולזה פי' כמו שפי' (ב"ר עה, ב) על פסוק מעין נרפש ומקור משחת וכו' (משלי כה, כו). כשם שא"א למעין להרפש ולמקור להשחת, כך א"א לצדיק להמיט עצמו לפני רשע, וכמעין נרפש ומקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע עכ"ל. ונ"ל דהכי פי' לפי פשוטו, שבסתם אי אפשר לצדיק להמיט עצמו וכו', יען הנה הוא כמעין הנובע בתורה וכמקור הטוב שלא יכזב, אמנם אם הוא מעצמו ממיט עצמו לפני רשע, אז שחת דבריו הנעימים, וכ"ש אם יבש מעיינו מד"ת, או משחית מקורו הטוב, כי אז הנה הוא מוכר עצמו ומפילו לגייסות, וכן על זה הדרך נפרש המדרש הנזכר, וז"ש וכי יש קש וכו'. והשיב אלא קש זה ביתו של עשו. והכוונה כי א"א לאומות להתגבר על ישראל ח"ו אלא מפני כי מאסו בתורת ה', ועי"ז תמה זכות אבות והשבטים, וזהו שרשם וכו' כי מאסו וכו'. עד וכיון שהשליכו ד"ת לארץ ככל הפי' שאמר, התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד. תורה שבכתב ותורה שבע"פ, בדד ג"כ מסודותיה ומהעוסקי' בה, וגם נתלבשה בלבוש נכרי, מלשון בגדי בדדין, והנה כנגד זה בא שיר השירים, שיר חד, שירים תרי (זח"ב קמ"ג ע"ב), תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וגם מזמר בכל יום ועוסק תמיד בתורה (סנהדרין צט.), וגם שיר מלשון שיראין, וכמ"ש בפי' הכתוב (שה"ש א, א). ובזה אשר לשלמה, תורה שלימה ומאושרת בכל מקום, וישראל ג"כ שלמים:
ג'
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת (ירמיה ט, טז). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבָּנָן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים, כָּעַס עַל הָרִאשׁוֹן נָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וְהִגְלָהוּ, אָמַר אוֹי לָזֶה מֵאֵיזוֹ שַׁלְוָה גָּלָה, כָּעַס עַל הַשֵּׁנִי נָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וְהִגְלָהוּ, אֲמַר אֲנָא הוּא דְּתַרְבּוּתִי בִּישָׁא. כָּךְ גָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְהִתְחִיל הַב"ה אוֹמֵר לָהֶם, אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי (הושע ז, יג). וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, כִּבְיָכוֹל אָמַר הַבָּ"ה אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי (ירמיה י, יט). וכו'.
אפשר לומר שבא לרמוז אל מ"ש בעל עמק המלך, כי במקדש ראשון לא נגעו בקדושה רק טמאו עצמם בע"ז ומיני כישוף וכיוצא, וז"ש אוי להם כי נדדו ממני, אמנם בבית שני שפגמו בקדושה על זה נאמר אוי לי על שברי. והביא משל לזה למלך שהיו לו שני בנים וכו'. עד אמר אוי לזה מאיזה שלוה גלה. שכן בבית ראשון כי נאצו את תורת ה', פקודי ה' ישרים מצד הקדושה, ובחרו להם אלקים חדשים והרחיקו עצמם מהקדושה, וזהו אוי לזה מאיזו שלוה גלה. אבל שעל אותו גלות נאמר: גלו יהודה ובנימין, שהיה להם גלות שלמה עד עת קץ כמו שהיה לעשרת השבטים בבית ראשון, והם פגמו בקדושה כמ"ש, ולפיכך אמר אנא הוא דתרבותי בישא. וזה נוכל לפרש כמ"ש מהר"א גלנטי (בס' קול בוכים) על חטא חטאה ירושלים (איכה א, ח). דלא אקדימת קסטא וכו' (כי ה' הוגה על רוב פשעיה. כל הצער הזה הגיעה מאת המלך על דלא אקדימת קיסטא (רצועה) לבנהא, דאלמלא היתה מקדמת להם קיסטא, היו חוזרים בהם ולא יוסיפו על חטאתם פשע. ולכן אתתרכת מהיכלא דמלכא היא ובנהא, כמבואר פ' אחרי מות דף ע"ד וזהו פשעיה וכו'). ומלבד זה ג"כ הגלות לא היה על עון פרטי כמו שהיה בבית ראשון שהיה על ע"ז ג"ע ש"ד רק מפני שהורגלו במדות רעות, וידוע כי דבר זה שבקשו ונמנו וגמרו להרחיק רעות מישראל והוצרכו להשתמש בהשבעות וכיוצא כמ"ש ואין להאריך, וכבר אמרו ז"ל שעל זה נתקנה ברכת המינין, להיות שהפגם הגיע למעלה, וזהו אוי לי על שברי, כי כביכול נשברה הקדושה ונתמעטה בעו"ה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שְׁנֵי בָנִים, כָּעַס עַל הָרִאשׁוֹן וְנָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וּפִרְפֵּר וָמֵת, הִתְחִיל מְקוֹנֵן עָלָיו. כָּעַס עַל הַשֵּׁנִי וְנָטַל אֶת הַמַּקֵל וַחֲבָטוֹ וּפִרְפֵּר וָמֵת, אָמַר מֵעַתָּה אֵין בִּי כֹּחַ לְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם, אֶלָּא קִרְאוּ לַמְּקוֹנְנוֹת וִיקוֹנְנוּ עֲלֵיהֶם וכו' [כָּךְ גָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְהִתְחִיל מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם, שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל (עמוס ה, א). וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעַתָּה אֵין בִּי כֹּחַ לְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב קִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וגו' וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶֹּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי (ירמיה ט, טז-יז). עֲלֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עָלֵינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן. וְתֵרַדְנָה עֵינֵיהֶם דִּמְעָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עֵינֵינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן. וְעַפְעַפֵּיהֶם יִזְלוּ מָיִם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְעַפְעַפֵּינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן].
ענין הבכיה למעלה מבואר בדברי האלקי הרמ"ק ובדברי מהר"ם אלשיך זצוק"ל. שהוא התעוררות הדין, והדמעות יורדות הם פעולות הדין, ומ"מ עי"ז מתמתק הדין במקצת דמיון האדם הבוכה, ע"י הזלת הדמעות חוצה יוצא אש שריפת דאגת לבו לחוץ, ועי"ז מתרוקן עצבון לבו ויתקוררו בצד מה רשפי אש דאגתו וכו' עכ"ל מהר"ם אלשיך והרמ"ק בס' פרדס רמונים על פי' מקום יש לו להב"ה ומסתרים שמו ושם בוכה. פי' כי התעוררות הדין והבכיה באה מצד הבינה שהם בתי גואי ושם יש התעוררות הדין, אמנם בבתי בראי אין שם התעוררות הדין רק שנשפע אליהם מלמעלה, ובעת החרבן אפי' מלאכי שלום בכו וכלם הסכימו בפועל הדין, שנאמר: ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וכו' (ישעיה כב, יב) ע"ש. ובמקום אחר אומר גהינם של שלג קשה משל אש, ונתנו טעם לזה כי גהינם של שלג הוא מפני כי אפי' המים שהם רמז למדת החסד נגלדו, באופן כי אין חזון נפרץ ואין השפע יוצא, אמנם של אש השפע יורד אלא שחום הדין מרתיחו, ומ"מ סוף סוף יורד השפע ומשפיע עכ"ל. ובזה נבא לבאר דברי רשב"ל כי היה יורד מדה"ד מצד חום הגבורה לפי מה שהוא ולא יותר, אמנם אח"כ אמר אין בי כח לבכות. והדין נשפע מהבינה וזהו התבוננו וכו'. ולהמתיק הדין צריך להמשיך מנ"ה דחכמה, וכמ"ש בשם האר"י על אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי (הקדמת הזהר דף ב' ע"א). וז"ש התבוננו ושלחו למקוננות מצד הבינה, ואל החכמות מצד החכמה, ושלחו וכו'. וכל זה כדי למתק הדין, היינו שעי"ז יורדי' הדמעות והדין הווה ע"י יסורין וכיוצא והעונות מתכפרים. ותשאנה עליהם נהי לא נאמר אלא עלינו, דידי ודידכון. הורה לפי דרכו העיקר מה שיבכה האדם הוא על גלות השכינה, וזהו עלינו דידי ודידכון. ודרך רמז רמז באומרו ותשאנה עלינו נה"י. אל המקום שמשם הבכיה שהוא בנו"ה, תרין עיינין ויסוד עמהם, וזהו נה"י. וכשהאדם מכוין בסוד הבכיה להוריד השפע מלמעלה לא לצורך עצמו כ"א לכבוד השכינה ולתקון העולמות, אז ותרדנה עינינו דמעה. שהם נ"ה דחכמה כמ"ש יורדים דמעה, לא אמר דמעות שהם בסוד הדין, קין והבל, והא' דהיינו קין לא נמתק רק אשתקע וכו'. אמנם הבל נמתק ויורד למלכות וממתיק דיניה, ועי"ז אח"כ ועפעפי שהם נ"ה דז"א, בסוד ותנומה מעפעפי יזלו מים, שהוא סוד מי החסד, ואפי' אם נאמר שיהיו דין יהיה ע"ד "גבורות גשמים" שמגדלים את הזרעים ואת האילנות לברכה:
רַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים וּמֵתוּ שְׁנַיִם, הִתְחִיל מִתְנַחֵם בָּעֲשָׂרָה. מֵתוּ עוֹד שְׁנַיִם וְהִתְחִיל מִתְנַחֵם בִּשְׁמוֹנָה. מֵתוּ שְׁנַיִם הִתְחִיל מִתְנַחֵם בְּשִׁשָּׁה. מֵתוּ שְׁנַיִם הִתְחִיל מִתְנַחֵם בְּאַרְבָּעָה. מֵתוּ שְׁנַיִם הִתְחִיל מִתְנַחֵם בִּשְׁנַיִם. וְכֵיוָן שֶׁמֵּתוּ כֻּלָּם, הִתְחִיל מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
לפי המשלים שאמר בא להשיב תשובת שאלה א', והיא למה הגדיל ההספד על ירושלים, מה שלא עשה כן על גלות י' שבטים שהם רוב ישראל, ולזה השיב ובתחלה הביא פ' התבוננו וכו' כמ"ש, ואח"כ עפ"י המשל שאמרו רבנן יתורץ יפה, כי בתחלה לעולם היה מתנחם בשאר ולפיכך לא היה מקונן עליהם, אמנם כיון שמתו כלם לפי המשל, ולפי הנמשל כיון שגלו שבט יהודה ובנימין אז קונן עליהם איכה וכו'. וכדי להגדיל התימא אמר איכה ישבה בדד, על דרך: התשכח אשה עולה (ישעיה מט, טו). וכן אפשר שהשכינה ישבה בדד מבלי בניה ולא השאירה אצלה אפי' א', וז"ש ג"כ אוי לי על שברי, אנא הוא דתרבותי בישא כמ"ש, ובפרט בבית שני שהגלות היה על שהרגילו עצמם במדות רעות ושנו באִוַלתם, וכמו שהאריך בזה מהר"ם אלשיך בתחלת ס' שושנת העמקים, אשר לפי דרכו וכמו שכתב שם יהיה שיר השירים בכללו, כלם תנחומות על כל מה שאמר, וכמ"ש בעה"ו:
ד'
רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח: לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלוֹז (ירמיה טו, יז). אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַב"ה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מִיָּמַי לֹא נִכְנַסְתִּי בְּבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת שֶׁל אוּמוֹת הָעוֹלָם וְשָׂחַקְתִּי עִמָּהֶם וָאֶעְלֹז. מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי, נָגְעָה בִּי יָדוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וְלֹא יָשַׁבְתִּי בָּדָד, נָגְעָה בִּי יָדוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב וְלֹא יָשַׁבְתִּי בָּדָד, וְכֵיוָן שֶׁנָגְעָה בִּי יָדְךָ - בָּדָד יָשַׁבְתִּי. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
אפשר דהוקשה לו אמרו איכה ישבה וכו'. ולמה ישבה בדד, והלא מטבע האדם כאשר יארע לו דבר מן המאורעות ילך לו להשתעשע ולגור באשר ימצא בני אדם ישיחו זה עם זה, כדי לפכורי פחדיה ולהסיר דאגת לבו, וא"כ הוא למה ישבה בדד, ולזה הביא פ' לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז. ודקדק שהיל"ל לא עלזתי בסוד משחקים. והשיב אמרה כנסת ישראל וכו'. כי אפילו אם היתה הולכת לא היתה שמחה, והטעם נראה לי דאפשר לומר אעפ"י שאמרו (ע"ז יח:) הולכין לאצטדנין (פירש הערוך: מושב ששוחקין לפני המלכים, שמביאים בהמות מלומדים למלחמה, כגון: אריות ונמרים ונחשים ושורים, ומשסים זה על זה להלחם אלו עם אלו, וכולם עם אדם ואדם עם כולם), מפני שצווח ומציל. מכל מקום לא שמחתי עמהם. והטעם כי כל המאורעות הבאות על האדם אשר יאמר עליהם מקרה הוא היה לו, בהם יצדק להשיחה מדעתו, אמנם כיון שהכירה כנסת ישראל כי זאת הרעה מאת ה' היא, אין לה תקנה כי אם להתמרר בבכי ולשוב עד ה', ולהיות כי הדבר הזה מסור ללב ואין מי שיכיר אלא אדון הכל, לכן אמר המדרש: אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה דוקא, כי לפניו נגלו כל תעלומות רבון העולמי', כי להיותו אדון העולם ומידו הכל, ואין אדם נוקף אצבעו וכו' (חולין ז:). וגם להיותו רבון העולמי' בשני עולמים עולם הזה ועולם הבא, ולכן מפני ידך וכו'. ומפני זה לא נכנסתי בבתי תאיטראות ובבתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז, ואמר אח"כ מפני ידך וכו'. נגעה בי ידו של פרעה וכו', נגעה בי ידו של סנחריב וכו'. אפשר שהזכיר שנים אלו מפני שמצינו בהם לשון יד, בפרעה נאמר: ולא ביד חזקה (שמות ג, יט). כמ"ש רש"י ז"ל, ולא בשביל שידו חזקה. ולכן כנגד זה נאמר: ושלחתי את ידי וכו' (שם כ). ולבסוף וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד, לא). וכן סנחריב: ותמצא כקן ידי וכו' (ישעיה י, יד). והנה כוונת כל אלו היתה להכניס את ישראל תחת יד הקליפה, וכמ"ש בענין פרעה (שמות א, יא): ויבן ערי מסכנות לפרעה את פי"תום. "פי תהום". וכן סנחריב בלבל את העולם (יומא נד.), כמ"ש הרמ"ע מפאנו זצ"ל שהיתה כונתו כדי להביא את ישראל במקום הקליפה, והביא את הכותיים בשומרון כדי להכניס הקליפות בקדושה, והנה נגיעת היד ג"כ הוא רמז אל היסורין, וכמ"ש על שלח [נא] ידך וגע אל עצמו ואל בשרו (איוב ב, ה). וא"כ אעפ"י שנגעה בי ידו של פרעה ושל סנחריב, מכל מקום לא סלקו השכינה ממני, ואדרבה במצרים ירדה שכינה למצרים, ומלבד זה הנה היו שם י"ב שבטים, וגם שם היו החיילות והמלאכים של מעלה מסייעים את ישראל, וכמ"ש בזוהר פ' שמות על פ' איש וביתו באו (שמות א, א). וכמ"ש ג"כ מהר"ש אלקבץ בס' ברית הלוי על פ' כי גרים הייתם (שמות כב, כ). שהיו המלאכים מתלבשים בתוך בני ישראל עכ"ל. באופן שלא ישבתי בדד, וכן כאשר נגעה ידו של סנחריב לא ישבתי בדד, שהרי אמרו ז"ל (שהש"ר פ' א') שחורה אני: בעשרת השבטים, ונאוה אני: בשבט יהודה ובנימין. וסוף דבר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מ"ב יט, לה). אך כאשר נגעה ידו של הב"ה וממרום שלח אש בעצמותי, וכמ"ש ג"כ (סנהדרין צו:): גבה היכלא ודרכו בו מן השמים, וכמ"ש ג"כ קחי רחים וכו' (ישעיה מז, ב). אז מפני ידך בדד ישבתי, ונסתלקה שכינה בעו"ה, גם שאר כל החיילות, ונסתלקו כמ"ש: חלל ממלכה ושריה (איכה ב, ב). וכן: כל רעיה בגדו בה (איכה א, ב). אלו מיכאל וגבריאל שהציתו את האש בב"ה, ובזה ישבתי בדד, וכל שכן בחרבן בית שני נאמר: והתעותו אנשי החיל (קהלת יב, ג). שהם נשמות השבטים וענין עשרה הרוגי מלוכה, בגין דשכינתא לא הות תמן, וכמ"ש בזוהר איכה, ואין לך בדד יותר מזה, ועתה על ידי שיר השירים יחזור כל דבר לקדמותו ויתחברו ישראל עם המלאכים, וכמ"ש בזוהר פ' שמות על שיר השירים, האריך הרבה ובסוף כתיב (זח"ב י"ט ע"א) וז"ל: אר"י למה נקראת שיר השירים של מטה לויים, על שנלוים ונחברים למעלה כא', והשומע נלוה ונדבק נפשו למעלה עכ"ל. הנה שעל ידי שיר השירים נדבק נפש האדם למעלה עם מלאכי השרת ועם המשוררים למעלה, וגם על ידי זה נפש האדם תצא מן הקליפות ותדבק בשכינתו ית', תגלה ותראה מלכותו עלינו אכי"ר.
ה'
רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח וְהֵמָה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית (הושע ו, ז). אָמַר הַב"ה אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְגַן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין וּבְשִׁלּוּחִין וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן (בראשית ב, טו). וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר וגו' (שם טז). וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ וגו' (בראשית ג, יא). וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם (שם כד). וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִי', שֶׁנֶּאֱמַר וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן (שם כג). וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה (שם ט). אֵיכָה [כְּתִיב]. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּי אוֹתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל (ירמיה ב, ז). וְצִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד, ב). וְעָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתְךָ (דניאל ט, יא). וְדַנְתִּי אוֹתָם בְּגֵירוּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם (הושע ט, טו). וְדַנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ (ירמיה טו, א). וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
בפסוק ויחמוס כגן סוכו (איכה ב, ו). נביא מ"ש מהר"ם אלשיך על מאמר זה ע"ש. ולפי דרכו נדקדק אומרו והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז). שהיל"ל והמה כאדם עברו תורה או דברי, אלא בא להורות שהגבירו כח הערלה, וכמ"ש ז"ל בפירוש גבי אדה"ר מושך בערלתו היה (סנהדרין לח:). והכונה כי הגביר כח הקליפה, דאסטי גרמיה בתר כסופין תתאין מסאבין כמ"ש בזוהר. והאריך לתת טעם לזה כי אדה"ר נר' ממשז"ל כי לא היה רוצה ליכנס בגן עדן עד כי הב"ה הכניס אותו בדברים טובים, וזהו שמביא ראיה מפסוק ויקח ה' אלקים את האדם (בראשית ב, טו). ודרשו חז"ל (בראשית רבה פ' טז) שלקחו בדברים וכו'. ויש להליץ עליו זכות כי כיון שטבע הגוף להטות עצמו לדברי' גופניים, לפיכך הוצרך כבודו ית' ללקחו בדברי' ולהודיעו עונג הנפש לקיים מצות רוחניות, לעבדה אלו מ"ע ולשמרה אלו מל"ת (זהר חלק א' דף כ"ז ע"א), ומ"מ מכל המצות לא הוצרך השי"ת לפרסם ולהגידם לו, יען בהיותו בגן היה משיגם מעצמו, והוא ע"ד מ"ש בזוהר פ' פקודי בתחלת ההיכלות ז"ל, קם ר"ש ואמר זכאה חולקך אדם קדמאה, בחירא דכל נבראים וכו'. עד כד"א לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז, ד), לחזות בנועם ה' לעילא, ולבקר בהיכלו לתתא וכו'. והכונה נ"ל כי ע"י היותו בגן עדן היה משיג מעצמו דברי' עליוני' ותחתונים רוחניים וכולם מצד הקדושה, ולא הוצרך כבודו ית' להזהירו רק על אכילת הפרי, יען הוא ית' מכיר היותו קצת נוטה לדברי' גשמיים, כיון שהוצרך ללקחו בדברים טובים, וכמו שהוכיח סופו שנתפתה לדברי הנחש הארור, כמ"ש בזוהר פ' הנז' ז"ל, עד דאתדחו רגלך וכו' ואתמשכת בתר אינון כסופין מסאבין דאקרון ראש פתנים דגופא משיך בהו ולא רוחא וכו' עכ"ל. ונראה דדייק קרא דקאמר ויצו ה' אלקים. שהיל"ל ויצוהו ה' אלקים וכו'. אבל אומרו 'על האדם' אפשר לפרש בשביל האדם. פי' בשביל היותו אדם הנוטה יותר לדברי' גשמיים, לפיכך הוצרך לצוות עליו לא תאכל וכו'. ולהודיע לו ענשו כי ביום אכלך ממנו וכו' (בראשית ב, יז).
ואמר אח"כ המדרש וצויתיו ועבר צוויי וכו'. ... וכבר אז"ל (עירובין יח:) חסיד גדול היה אדה"ר. רק אדרבה כוונתו לטובה היתה כמשז"ל, אלא שעבר על צוויו ית' שכך הזהירו שלא יאכל מעץ הדעת וכו'. היינו שלא יכניס הקליפה וכו' שלא יעלה בידו, וכמו שכך היה שסבר לתקן וקלקל בעו"ה. וז"ש וצויתיו ועבר על צוויי. לומר החטא לא היה רק שעבר על צווייו ית' והיה לו לחוש לדברי המקום ב"ה, אבל כוונתו היתה לטובה כמשז"ל בהרבה מקומות, ולפיכך אלקינו מרחם נתמלא עליו רחמים ולא המית אותו להיותו שוגג וכמעט אנוס, רק דן אותו בגירושין כדברי המדרש, ע"ד ואשלחהו בשרירות לבם (תהלים פא, יג). ובדרך אשר בחר בה יצה"ר שבלבו בה ילך.
והנה א' מן הדרכים שאמרו ז"ל שהטעה אותו הנחש הארור, הוא שאמר לו שאין נכון להתראות לפניו ית' בכל עת, ולכן מדה כנגד מדה גרש אותו ה' ית' מלפניו ולא יעלה ויראה לפניו ית' זולתי בהכנות הראויות וכולי האי ואולי, ודן אותו ג"כ בשילוחין כי כיון שנכנס בו רוח טומאה, אל יבא אל הקדש עד הסירו חלאת חטאת טומאתו ולא יטמא את הקדש ח"ו, וז"ש וישלחהו ה' אלקי' מג"ע. כי להיותו בג"ע שקדושתו גדולה הוכרח לגרשו משם, ומ"מ אלקינו מרחם לא עשה זה דרך נקמה ח"ו רק כאב המכה את בנו, ועל כל מכה ומכה צר לו עד מאד, וזהו וקוננתי עליו איכה, איכה כתיב. ובפרט עפ"י הדרך שפי' בזוהר ז"ל, ת"ח קודם שחטאו היתה השכינה עטרה על ראשיהם, להיות שבשבילם שורה על העולם, כיון שחטאו כביכול תשש כחה ואסתלקא ולא שליטת, וקב"ה שארי לקונן ואומר עליהם איכה עכ"ל. כל זה פי' לפי דברי המשל שהביא המדרש. ועתה נפרש הנמשל ג"כ וז"ל, אף בניו הבאתי אותם ארץ הכרמל. כבר ידוע כמה כרכרו ישראל במדבר שלא ללכת לא"י, וכמ"ש הכתוב וימאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד). עד כי הוצרכו כמה פתויים והסתות, וזהו ואביא אתכם אל ארץ הכרמל, ואביא אתכם שלא מדעתכם, והנה זה דומה למ"ש למעלה בענין אדה"ר שהיה נוטה יותר לדברי' גשמיים, וגם ישראל במדבר ע"י הערב רב שביניהם אשר התאוו תאוה, ואח"כ וישובו ויבכו גם בני ישראל. וכמ"ש כל אותה פ' כי כוונת המתאוים היתה שלא היו רוצים להיות רוחניים, וזהו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. וכן פי' מהר"ש מולכו זלה"ה בקונטריס שלו. ומ"מ הקב"ה ברחמיו הביא אח"כ בניהם אחריהם לא"י אעפ"י שכבר נשא ידו להפיל זרעם בגוים, וכדי להעמידם על אדמת ישראל צוה להם מצות להעמידם כנז', והיינו שאומר במדרש וצויתים שנאמר צו את בני ישראל. וזה נאמר על ענין הקרבנות אשר נתקנו לכפר עוונותיהם של ישראל ולהעמידם על אדמתם, וכמ"ש בזוהר פ' ויקרא ז"ל, הה"ד וידבר ה' אל משה מאהל מועד לאמר. ומאי א"ל מאהל מועד, מעסקי אהל מועד דזמין לאתמשכנא בחובייהו ולא אתקיים בקייומיה, אבל אסוותא להאי אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. הרי לך קרבנין דאגין על כלא עכ"ל. ופי' מהר"ם קורדווירו זצ"ל ז"ל לענייננו, שאם ישראל יחטאו תהיה השכינה גולה עמהם והיא משכון לישראל בגאולתם והחטא מצוי בבני אדם, א"כ זמין לאתמשכנא בחובייהו כשתמלא סאתם בחובתם, ועם היות שהעת עת שמחה ותקון אל השכינה לא יתמיד, וז"ש ולא יתקיים בקייומיה, ולכן התקון בהעביר ראשון ראשון שיתכפרו ישראל מעונותיהם במעשה הקרבנות ויטהרו, ולעולם לא תתמלא סאתם בעונותיהם, וז"ש אסוותא להאי וכו'. הרי לך קרבנין דאגין על כלא. שע"י הקרבנות ישראל מתכפרי' וספירות עליונות נקשרות והשם נשלם ושכינה מתקשרת והכל נתקן, ולכך כל עת שגלו ישראל בוטל התמיד קודם עכ"ל. מכאן נראה כי ע"י שצפה הקב"ה שעתידים לחטא, לפיכך התקין להם הקרבנות להנאתם של ישראל, וזהו צו את בני ישראל. ולפי זה אתי שפיר משז"ל במדרש פ' פנחס, א"ל הב"ה עד שאתה מצווני עליהם יפקוד ה', צוה אותם שיהיו זריזים בכבודי, מה כתיב צו את בני ישראל את קרבני לחמי. תחלה הסדר להם הקרבנות עכ"ל. והוא כמ"ש כי ע"י הקרבנות יתכפרו עונותיהם ויתמיד הארת השכינה עמהם בא"י ולא יגלו ממנה, והנה קודם פ' והמה כאדם וכו' (הושע ו, ז). שמביא המדרש כתיב כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות (שם ו). אפשר לפרש מעולות מצד עולות, וזה יובן בהקדמה א' ממהר"י סרוק זלה"ה, שבעת שהיו מביאים קרבנות וכהן מקריב עולת יחיד, היה הכהן הנז' מסתכל בעשן העולה ורואה הפגם שעשה בעונו ונותן לו התיקון הראוי, א"כ עיקר העולה הוא להכיר הפגם ולעשות התקון הצריך, וזהו ודעת אלקים מצד העולות. ועי"ז ה' ברחמיו יעביר ראשון ראשון כמ"ש למעלה, והם לא עשו כן רק והמה כאדם עברו ברית וכו'. והנה מסיים במדרש ועברו על צוויי, שנאמר וכל ישראל עברו את תורתך וכו'. אפשר לומר כי כונת המד' להביא ראיה שעברו על התורה ועל העבודה וזש"ה 'את תורתך' 'את' לרבות דבר הנמשך ומשתלשל מן התורה שהיא העבודה, וכן ג"כ התורה עצמה. והנה מצינו שהמלאך אמר אל יהושע אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשו בטלתם תלמוד תורה, וא"ל יהושע על איזה מהם באת, א"ל עתה באתי, על ביטול תורה באתי וכו'. וכמ"ש כי ת"ת גדול מכל המצות, וכן ג"כ אמרו כל העוסק בתורה אינו צריך לא לעולה ולא למנחה. וכן ג"כ כל העוסק בתורה כאילו הקריב מנחה טהורה. והכונה עפ"י הדרך שאמרנו שהתורה היא יותר מן הקרבן בבחי' זו שמדריך את האדם ומלמדו דעת שלא יבא לידי עבירה, וכן ג"כ אם יחטא ח"ו מורה לו דרכי התשובה, ובבחי' זו היא שוה לקרבן, ועתה אומר הכתוב וכל ישראל עברו את תורתך. שהיא תורה ועבודה כמ"ש, והיה בכוונת מכוין כמ"ש אח"כ הכתוב וסור לבלתי שמוע בקולך. וזה היה דומה לחטאו של אדה"ר, לפי מ"ש בשם רז"ל שלא היה רוצה להתראות לפניו בכל עת, ויותר ממנו כי אדה"ר היה שוגג או מוטעה כמ"ש והם היו מזידין בעו"ה, לפיכך נתמלאה סאתם ולא היה דבר שעיכב את הפורענות מלבא כמ"ש הכתוב אח"כ ותתן עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלקים כי חטאנו לו (דניאל ט, יא). ואין מכפר בעדנו. ולכן דן אותם מדה כנגד מדה כמ"ש גבי אדה"ר, וז"ש ודנתי אותם בגירושין, שנאמר ומביתי אגרשם. וזה כמ"ש מהר"ם אלשיך מצד היותו ביתי. וא"א לסלק שכינתי משם לפי' משם אגרשם, כי אפי' אם ירצו ללכת בבית המקדש א"א שהרי מים אין להעביר טומאה, והנה הם בחזקת טמאי מתים וזב וזבה, וכן ג"כ ודנתי אותם בשילוחין, כד"א שלח מעל פני ויצאו. כי הנה הם מובלעי' בין האומות ונסתלקה שכינה מעליהם, וז"ש וקוננתי עליהם איכה ישבה בדד, ע"ד מ"ש לעיל במשל בענין אדה"ר, והנה לתקן כל אלו הדברי' שאמר במדרש לפי הדרך שפי', הן בענין המשל שהוא אדה"ר, וגם בענין הנמשל שהם ישראל בא שיר השירים. וזהו ע"ד מ"ש למעלה בשם התקוני' תקון י' דף כ' ע"ב וז"ל, והאי שיר מתי יתער, בזמנא דיתאבדון חייביא מן עלמא וכו' עכ"ל. וידוע כי כוונת אדה"ר היתה להביא כל הקליפות אל תחת הקדושה, ובמה שסבר לתקן קלקל וכמו שאז"ל. גם אז"ל שישראל חטאו וגרמו קלקול יותר מזה, שנתנו שפע אל הקליפות ונסתלקה שכינה, וע"ז נאמר איכה ישבה בדד כמשז"ל, וכאשר יאבדו רשעים מפני אלקים אז צדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקי', ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בשיר השירים אשר למלך שהשלו' שלו, וע"י השיר יכרתו הזלזלים במזמרות וזמיר עריצים יענו, ושיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו בבי"א.
ו'
רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּתַח: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אוֹי עִיר הַדָּמִים (יחזקאל כד, ו), אוֹי מִן קַמֵּי דְקַרְתָּא דִּשְׁפַכוּ דָמִים בְּגַוָּוהּ. סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ, דְּחַפְּשׁוּשִׁיתָהּ בְּגַוָּוהּ, וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה, וְחַפְּשׁוּשִׁיתָהּ לָא נָפְקַת מִן גַּוָּוהּ. לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ, מַטְלִיּוֹת מַטְלִיּוֹת הָיוּ גוֹלִים.
כֵּיצַד גָּלוּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד גָּלוּ תְּחִלָּה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר: שֵׁבֶט זְבוּלֻן וְשֵׁבֶט נַפְתָּלִי גָּלוּ תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי (ישעיהו ח, כג). וּמַה מְּקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר קְרָיָה דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אֶלָּא בְּעֵת שֶׁגָּלוּ שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד, כָּךְ גָּלוּ שֵׁבֶט זְבוּלוּן וְשֵׁבֶט נַפְתָּלִי.
וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד (ישעיהו ט, א). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר הֲמָמָם [כִּ]בְמַכְבִּיד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד (ישעיהו יד, כג).
לֹא נָפַל עָלֶיהָ גוֹרָל, רַבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר: מַהוּ לֹא נָפַל עָלֶיהָ גוֹרָל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהִפַּלְתִּי קַלָּסִים עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהַגְלוֹתָם, לֹא גָלוּ, וְאַתֶּם לָמָּה גְּלִיתֶם, כִּי דָּמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהַעֲלוֹת חֵמָה, רַבִּי יוּדָן שָׁאַל לְרַבִּי אַחָא אָמַר לוֹ: הֵיכָן הָרְגוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זְכַרְיָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּעֶזְרַת נָשִׁים, אָמַר לוֹ לֹא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעֶזְרַת נָשִׁים אֶלָּא בְּעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים, וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְדַם אַיָּל וְלֹא כְדַם צְבִי, שֶׁבְּדַם צְבִי וּבְדַם אַיָָּל כְּתִיב וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז, יג), בְּרַם הָכָא כְּתִיב כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר (יחזקאל כד, ז).
דָּבָר אַחֵר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אוֹי עִיר הַדָּמִים (יחזקאל כד, ט). אוֹי מִן קַמֵּי דְקַרְתָּא דְּשָׁפְכֵי דָּמָהּ לְגַוָּוהּ. גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה, אַרְבֶּה בְּפֻרְעָנוּת. הַרְבֵּה הָעֵצִים, אֵלּוּ הַלִּגְיוֹנוֹת. הַדְלֵק הָאֵשׁ, אֵלּוּ הַמְּלָכִים. הָתֵם הַבָּשָׂר, זֶה הַצִּבּוּר. וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמְרֵי לְפִי שֶׁהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים נְבוּכַדְנֶצַּר כָּנַס כָּל מָמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְלַמָּמוֹן שֶׁלָּנוּ הוּא צָרִיךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מָמוֹנְכֶם חָבִיב עָלָיו כְּמוֹ בְּשָׂמִים הַלָּלוּ שֶׁהֵן עוֹלִין בַּסְּעוּדָה. וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְרָאֵל הָיָה גּוּפָן תּוֹסֵס כַּהֲדָא מֶרְקַחְתָּא. וְהַעֲמִידֶהָ עַל גֶּחָלֶיהָ רֵקָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִלּוּ נֶאֱמַר שְׁבוּרָה לֹא הָיָה לָהּ תַּקָּנָה לְעוֹלָם, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר רֵיקָה כָּל כְּלִי שֶׁהוּא רֵיקָן סוֹפוֹ לְהִתְמַלְאוֹת, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ וגו׳. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
אפשר דהוקשה לו לרבי יוסי בר חנינא איך לא הועיל קדושת המקום, ואפשר שלזה כיון המקונן שעשה קינה מהעיר ולא מישראל, ולפיכך הביא פסוקים אלו, לכן כה אמר ה' אוי עיר הדמים. כי נבואה זו היא לומר וליתן טעם למה לא יועיל זכות המקדש, וקרוב לזה פי' מהר"י אברבנאל ז"ל בפי' על יחזקאל, ובזה יתורץ ג"כ קושיא אחרת, כי הכתוב הפליג באמרו איכה וכו' ולא השיב כלום, ולזה פתח אוי עיר הדמים וכו'. ומפני כי עיר הדמים אפשר לפרש עיר שחייבת דמים, לפירוש התרגום אוי מן קרתא דשפכו דמים בגוה. ודקדק ג"כ באמרו דשפכו דמים בגוה, לומר שאינו מטבע העיר לומר שהיא עיר שופכת דמים מפני ששולט בה איזה מזל או כוכב המורה שפיכות דמים כמו מאדים וכיוצא, כי אדרבה צדק ילין בה (ישעיה א, כא). הרומז אהבה ושמחה, מלבד ג"כ כי לפי האמת אין שום שר ולא מזל שולט על ארץ ישראל, כל שכן על ירושלים ועל המקדש, רק נקראת עיר הדמים מפני דשפכו דמים, כי מנהג העולם ההריגות נעשות על פני השדה, כמו שאמר הכתוב על פני השדה בחלל חרב (במדבר יט, טז). וכן הוא אומר כי ימצא חלל באדמה נופל בשדה וכו' (דברים כא, א). כי בעיר יש מורא מלכות וכיוצא, וכאן היה להפך כי בתוך העיר היה עיקר ש"ד, כמו שאמר הכתוב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מ"ב כא, טז). וכן בבית שני ידוע מעשה הפריצים, ודרך כלל אמרו בגמ'6 ש"ד הוא דקילא. ולכן לא הועיל קדושת המקום לסיבת רשעת יושבי בה. וכבר אמרו ז"ל כי אין האומות שולטים במקום הקדש אם לא שבתחלה חללו אותה ישראל בחטאם, וכמ"ש7 בענין ההיא בי כנשתא דאפליגו בה וכו' עד שנקרע ס"ת, ואר"י בן קסמא תמיה אני אם לא יהיה הבית הזה ע"ז וכן הוה. ועתה בירושלים גבר העון עד כי בתוך העזרה הרגו את זכריה, ואין לך חלול מקום הקדש יותר מזה, והרי זה דומה למה שאמר הכתוב לא האמינו מלכי ארץ וכו' (איכה ד, יב). והשיב הכתוב אחריו מחטאת נביאיה וכו' (שם יג). ולהיות ש"ד דקילא, לפיכך העם לא שב עד המכהו ואפילו הרהור תשובה לא הרהרו, וזהו דחפשושיתה בגוה. וחפשושיתה לא נפקת מגוה. ומצד ריבוי העונות לא הועיל קדושת המקום רק להאריך להם, וז"ש לנתחיה לנתחיה הוציאה (יחזקאל כד, ו). כי כל המקודש מחבירו היה אחרון לחרבן, ובתחלה התחיל החרבן והגלות בעבר הירדן שאינו מקודש כ"כ וכו' כמו שמאריך במדרש. והנה עשרת השבטים תעו בחשבם כי קדושת ירושלים והמקדש גורמת להצילם אפי' אם יחטאו יותר מדאי, וז"ש מפני שהם בני פלטין וכו'. וכשגלו שבט יהודה ובנימין ונחרב הבית בעו"ה אז אמרו הא תקוף הא תקוף וכו'8. אפשר שהוא ע"ד מ"ש אנשי כנסת הגדולה9, הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו שכובש את כעסו וסובל היות גוים מרקדי' בהיכלו ומשתעבדים בבניו עד כי ירחמנו עושינו, כיון שחטאו גלו וכו'. אפשר שבא לומר שאחרי ההתראה שהתרה בהם הפורענות העתידה לבא, למען ישובו בתשובה ולא שבו מעונותיהם רק אדרבה הוסיפו על חטאתם, כיון שהנה הם מותרים ועומדים לפיכך גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד. פי' ישבה בדד מעצמה, שמעצמה גרמה לה כל זה לסיבת חטאתיה כנז'. והנה מהר"ר נפתלי אשכנזי פי' בס' אמרי שפר ביאור יפה על מאמר10: איבעיא להו שפיכת דמים הוא דקילא וטהרת כלים וכו'. והעולה מדבריו כי אעפ"י שהיו בישראל כת הפריצים שהיו ש"ד, מ"מ נמצא בהם דבר טוב, על דרך ריקנין שביך וכו'11. גם אפשר לומר לפי דרכו שהיו סומכי' על זכותם של הצדיקים שהיו באותו הדור, ואם בבית שני היה ג"כ ריב"ז ור' צדוק ור"א ור' יהושע ור"ע והרבה כיוצא בהם, ובבית ראשון היה שם החרש והמסגר אלף והנביאים שבאותו הדור, והיו בטוחים בצדקת האנשים האלו וכיוצא בהם שהיו עוסקי' בתורה, ואלולי כי גברו העונות בפרט עון ש"ד כמ"ש, בודאי היה מועיל זכות התורה, וא"כ כאשר נטהר ידינו מעון ש"ד ונהיה עוסקי' בתורה אשר עליה נאמר זמירות היו לי חקיך (תהלים קיט, נד). אז ע"י שירה וזמרה של תורה, אשר על זה נאמר (שהש"ר פ' א'), שיר השירים אשר (לשלמה). למלך שהשלום שלו. ישיב ה' את שבותינו ויקבלנו בתשובה לפניו ותשועת ה' כהרף עין בבי"א:
ז'
, (איכה ב׳:י׳): יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְמוּ זִקְנֵי
רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּתַח: וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ (ישעיה ג, כו). אֲנִינָה מִבִּפְנִים וַאֲבִילָה מִבַּחוּץ. פְּתָחֶיהָ, חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְחֻרְבָּן שֵׁנִי. וְנִקָּתָה. נְקִיָּה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נְקִיָּה מִדִּבְרֵי נְבוּאָה, נְקִיָּה מִצַּדִּיקִים, נְקִיָּה מִמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, לְפִיכָךְ לָאָרֶץ תֵּשֵׁב. יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְמוּ זִקְנֵי וגו' (איכה ב, י).
יש להקשות שהרי ר' אבהו בשם ר"י בר חנינא כבר פתח לה פתחא בפ' נבואת יחזקאל, אוי עיר הדמים (יחזקאל כד, ו) כמ"ש למעלה, ומה הוקשה לו לעשות לה פתחא אחריתי, ונ"ל דהוקשה לו לפי שפי' למעלה, ולמה לא הועילה צדקת הצדיקים הן להחזירם בתשובה או להצילם מרעתם, ותירץ ואמר ואנו ואבלו וכו'. שהיו כמו האונן והאבל שאסור בד"ת, יען עליהם נאמר ולרשע אמר אלקים וכו' (תהלים נ, טז). וכיון שנתמלאה סאתם הרי הם בכלל רשעים גמורים אשר עליהם נאמר בזוהר חדש פ' לך לך12: שאסור להתפלל עליהם. וגם לזה כיון מרע"ה13: כשא"ל הב"ה ארך אפים אף לרשעים, אמר מרע"ה רשעים יאבדו, ע"ד שא"ל הב"ה וכו'. וזהו "ואנו ואבלו" בין בחרבן ראשון בין בחרבן שני, כ"ז אפשר לומר לפי פשוטו לפי הבנת כללות המדרש.
אבל להתיך מלות המדרש ולבאר יותר היאך הפתיחה הזאת היא תירוץ לפתיחה של מעלה, צריך להקדים כי ע"י העונות ובפרט עון ש"ד גורם פגם בנוקבא דז"א, וגם גורם שיסתלקו החסדי' דאימא מז"א כמו שנראה מדרושי פסח, והוא סוד שופך דם האדם. שמסתלקת א' של אהי"ה המתלבשת בשם מ"ה ונשאר דם, והם ב' דמים, כמ"ש על פ' שופך דם האדם וכו' (בראשית ט, ו). והעולה מזה כי העונות פוגמים באי' ובנוק', וזהו "ואנו ואבלו פתחיה", אנינה מבפנים שהיא אי' ובפרט בא' של אהי"ה כנזכר הנכנסת בז"א, שזהו "אנינה מבפנים" שמסתלקת כנזכר. ומלבד זה כבר הבאנו למעלה מ"ש הרמ"ק זלה"ה14 בענין בתי גוואי ובתי בראי, כי עיקר התעוררות הדין הוא מצד הבינה בתי גוואי, ובתי בראי שהוא בבתי דינים תחתוני' שהוא במלכות ובעולמות שתחתיה הדין נחלש, ובימי החרבן אפי' מלאכי שלו' בכו, שהיה בהם התעוררות והתגברות הדין, וכמו שמביא ראיה מפ' ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וכו' (ישעיה כב, יב) עכ"ל בקצור. ולקמן בפתיחות הבאות נאריך עוד מזה בעה"ו. והנה זהו שאמר עתה ואנו ואבלו וכו'. כי בין מבפנים שהוא בבינה, ובין מבחוץ במלכות היתה התעוררות הדין, האי כדאיתיה והאי כדאיתיה, וזהו אנינה מבפנים שהיא בבינה, ואבלה מבחות שהוא במלכות. וזהו ג"כ "פתחיה" חרבן ראשון וחרבן שני, וידוע כי חרבן בית ראשון הוא הסתלקות אור הבינה, וחרבן בית שני הוא הסתלקות אור המלכות, גם לא היה שם זכות המועיל, וז"ש "ונקתה" נקיה מד"ת וכו'. כי הוקשה כי מלת 'ונקתה' הוא טעם לסתור מ"ש ואנו ואבלו פתחיה, לפיכך פי' נקיה מד"ת, ולפיכך לא היה כח להמשיך מיסוד אבא המתלבש בתוך ז"א שהוא סוד התורה, באופן כי על כל פשעים לא כסתה אהבה של תורה. נקיה מדברי נבואה שלא שמעו בקול הנביאים, באופן שגם נצח והוד שמשם הנבואה באה לא יוכלו להגין ולהציל מן הפורענות, וכן ג"כ נקיה מן הצדיקים, ובזה יסוד דז"א לא נכנס במלכות למתק דיניה, וכן ג"כ נקיה ממ"ט. ופגמו במלכות שהמצות ומ"ט תלויים בה, לפיכך לארץ תשב. ארץ עיפתה כמו אופל (איוב י, כב). מקום הקליפות והחצונים, וז"ש איכה ישבה בדד. מל' בגדי בדדין, בגדים צואים ולבוש החצונים, וכמ"ש למעלה בשם מהר"א גלאנטי. והנה כנגד זה מלבד מ"ש הרבה פעמים שיר השירים מל' שיראין, אפשר ג"כ לומר ע"ד משז"ל15: כל הכתובים קדש ושיר השירים ק"ק. ואפשר לומר כי כל הכתובים אעפ"י שיש בהם סודות גדולים, וסוד לסוד, ונסתר לנסתר, מ"מ הלבוש החצון כפי פשוטו אפשר לפרשם כפשוטם, והרוצה להכחיש הסוד מה שאינו הגם כי לא טוב עשה מ"מ יכול להכחיש באמרו שאין לו עסק בנסתרות, אבל שיר השירים קדושתו כ"כ גדולה עד שאפילו הלבוש החיצון לפי פשוטו הרי הוא אומר דרשני, וכמ"ש רש"י ז"ל (שיר השירים א, א) שכולו קבלת עול מלכותו ויראת שמים עכ"ל. וא"כ הוא אעפ"י ש"אנו" מבפנים ו"אבלו" מבחוץ, מ"מ ע"י שיר השירים שהוא קדש מבחוץ וקדשים מבפנים יתוקן הכל, וישמחו ישראל בעושם בני ציון יגילו במלכם אכי"ר.