אור ברסלב
רפואה למכה שיר השירים - פרק ג

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

שיר השירים - פרק ג

שיר השירים - פרק ב

א

(שה"ש ג, א):
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
(איכה ב, יא):
כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי
נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי
בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה.

ארז"ל (שהש"ר ג, א): "עַל מִשְׁכָּבִי. עַל מַרְעִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב" (שמות כא, יח). עכ"ל. וזה דומה למה שאמרו (ילקוט שה"ש רמז תתקפ"ו) על "חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שה"ש ב, ה). "[אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אֲבִינָא כְּשֶׁהָיְתָה הַפְּרוּטָה מְצוּיָה אָדָם מִתְאַוֶּה דְּבַר מִשְׁנָה, דְּבַר הֲלָכָה, דְּבַר תַּלְמוּד. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין הַפְּרוּטָה מְצוּיָה] וּבְיוֹתֵר שֶׁאָנוּ חוֹלִים מִן הַמַּלְכִיּוֹת [אָדָם מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ דְּבַר מִקְרָא דְּבַר אַגָּדָה]". והנה לסיבת החולי "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" וכו'. והענין כי הנה המקונן אמר "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי" וכו'. וקשה שהרי מצינו (ב"מ נט, א): כי "שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ". ואם כן היאך "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" וכו'. ולזה השיב הכתוב "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", כי העיקר ממה שהייתי מצטער לא היה בשביל העוונות ודרך תשובה רק היה "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" ולפיכך לא נתקבלו הדמעות, וזה דומה למה שפירשנו על מה שאמרו ז"ל (איכ"ר א, כה) על פסוק (איכה א ב): "וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ". "עַל כֹּהֲנֶיהָ, עַל גִּבּוֹרֶיהָ" וכו'. שהקשה למה להם לרז"ל להוציא הכתוב מפשוטו, אך מפני שהוקשה להם כמ"ש כי "שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ", והיאך "דִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" ו"אֵין לָהּ מְנַחֵם" וכו' (איכה א ב), לזה השיב מפני שהוא "עַל כֹּהֲנֶיהָ, עַל גִּבּוֹרֶיהָ" וכיוצא, ולא היה דרך בקשה ותפלה מאתו ית', ולפיכך "אֵין לָהּ מְנַחֵם" וכו' ע"כ. וכן נמי כאן מפני מה "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי", הוא מפני כי "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", ולא שב בתשובה לפניו ית'. וראיה לדבר "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה". פי' במקום שהיה לי לאסוף עוללים ויונקי שדים, ו"בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ" (יואל ב יז), ואז היתה תפלתי נשמעת בודאי כמו שכתוב אח"כ "וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ" (יואל ב יח). הנה עתה מתאחר ועוטף עולל ויונק ברחובות קריה ולכן לא נתקבלה תפלתי, ועל זה אמר ג"כ "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי". לסבת החולי הנזכר, לא צעקתי בשביל החולי רק "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" זה הקב"ה, ומכל מקום "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו". כמו שאמר הכתוב: "וְאָֽנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" מהם "בַּיּוֹם הַהוּא" וכו' (דברים לא יח). ומכל מקום לא היה זה - אינו אלא לפי שעה כי אח"כ "אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ" (שה"ש ג, ד). והטעם שלא מצאתיו בתחלה הוא מפני כי "בִּקַּשְׁתִּיו" בהיותי במשכבי ועדיין היה חולי העוונות עלי ולא שבתי בתשובה שלמה עד "שְׁלוֹךְ שֶׁרֶץ טְבִילָה תַעַל"3. ולכן "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו".

אי נמי ידוע כי עיקר גלותנו זה הוא בשביל שנאת חנם, וזהו "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" וכו' "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", ונפרדו כל א' מחבירו, ולכן "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" שאין מי שיעזור את חבירו להצילו, וכן ג"כ "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו", כמ"ש החכם4: "רַבִּים [הַ]אוֹהֲבִים בְּמִסְפָּר, וּלְעֵת הַצוֹרֶךְ הֵם מְעַטִּים". והנה כבר ארז"ל (שהש"ר א, יב): "לֹא נִתַּן שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִדָּרֵשׁ אֶלָּא לְשִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל". ולכן נפרש "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי" כמ"ש, "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" זה הקב"ה. וכאשר בקשתי להב"ה כאן "בִּקַּשְׁתִּיו", פי' למשכבי שהוא החולי הנזכר, "וְלֹא מְצָאתִיו", על דרך מ"ש "וַֽעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹֽקֵיכֶם" וכו' "וַֽהֲסִרוֹתִי מַֽחֲלָה מִקִּרְבֶּֽךָ" (שמות כג, כה).

אי נמי הכתוב אומר: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט). ועל דרך זה יאמר הכתוב: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" וכו' שלא נתקבלה תפלתי הוא מפני כי "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", והנה השבר הזה הוא שהפרידו תורה שבכתב מתורה שבעל פה ואין לך שבר גדול מזה, וזה גרם על ידי שנאת חנם וכמ"ש בזוהר פ' קדושים (דף פ"ד ע"ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רִבִּי חִיָיא: בְּקַדְמִיתָא אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, לֹא תִשָּׂא, לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנוֹב בְּלִישָׁנָא יְחִידָאי" (שמות כ, ב־יג). "וְהָכָא אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים בְּלִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין" (ויקרא יט, ב־ד). "אֶלָּא תָּא חֲזֵי מִיּוֹמָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחִין בְּעָלְמָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלִבָּא חַד בִרְעוּתָא חֲדָא כְּהַהוּא יוֹמָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי. וְעַל דָּא כֹּלָּא דְּאִתְּמַר בְּלִישָׁנָא יְחִידָאי אִיתְּמַר. לְבָתַר בְּלִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין דְּהָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ כָּל כַּךְ כְּהַהוּא שַׁעְתָּא" עכ"ל. בעל אור יקר פי' "מִיּוֹמָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחִין" וכו'. "הָעִנְיָן" (שבת קמו א) "שֶׁפָּסְקָה זוּהֲמָתָן וְנִסְתַּלְּקָה שִׂנְאַת חִנָּם וְתַחֲרוּת מִבֵּינֵיהֶם, וּלְכָךְ הָיוּ בְּלֵב א' אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְנִיתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה בִּלְשׁוֹן יָחִיד. כִּי כְּפִי מַה שֶׁהֵם הַתַּחְתּוֹנִים כֵּן יְעוֹרְרוּ לְמַעְלָה, וְכֵיוָן שֶׁהֵם בְּלֵב א' שָׁאֲבוּ מֵי הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן יָחִיד, אָמְנָם אַחַר שֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל שָׁלַט בָּהֶם יֵצֶר הָרַע, וּתְחִלָּתוֹ בְּשִׂנְאַת חִנָּם וּפֵירוּד הַלְּבָבוֹת שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הָעֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וּלְכָךְ כְּשֶׁחָזַר הקב"ה בְּפ' זוֹ וּשְׁנָאָם אֲמָרָם בִּלְשׁוֹן רַבִּים, לְהוֹרוֹת שֶׁהָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל רִיבּוּי הַלְּבָבוֹת וּפֵירוּדָם, וּכְמוֹ שֶׁהָיוּ נֶחֱלָקִים בְּדֵעוֹת כָּךְ בָּא לָהֶם הַדִּבּוּר הָעֶלְיוֹן בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְהִיא הִיא הַסִּבָּה שֶׁהוּצְרְכוּ לְשַׁנּוֹת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁאֲפִילּוּ בַּלְּבָבוֹת הָרַבּוֹת הֵם מְצוּוִים הַמִּצְווֹת. וְהוֹרָה עוֹד בָּזֶה כִּי פְּגַם שִׂנְאַת חִנָּם פּוֹגֵם הַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה נְטוּעָה בְּלִבּוֹתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּבִהְיוֹת הַלְּבָבוֹת א' הֲרֵי נְטוּעָה בְּאֶרֶץ א' וְכַן א' שֹׁרֶשׁ א'. וּבִהְיוֹת הַלְּבָבוֹת רַבּוֹת הֲרֵי הִיא כִּנְטִיעָה הַנְּטוּעָה בַּאֲרָצוֹת רַבּוֹת וְגַנּוֹת נִפְרָדוֹת, וְעוֹד כִּי הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הב"ה, וְעִיקַּר הָאָדָם לְיַיחֵד וּלְקַשֵּׁר שְׁמוֹ קְצָתוֹ אֶל קְצָתוֹ בְּאָמְרוֹ קָרְבָּן ליהו"ה, לְקַשֵּׁר י' בֵּהּ', ו' בֵּהּ', וְכֵן הַתּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל לְכָל א' וְא' חֵלֶק בָּהּ וְאָחוּז כָּל א' וְא' בְּאוֹת אַחַת מִמֶּנָּה, וּבִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל מְיוּחָדִים בְּלִבּוֹתָם וְנִקְשָׁרִים בְּקֶשֶׁר אַהֲבָה הַתּוֹרָה מְיוּחֶדֶת בָּהֶם, וְאִם הֵם נִפְרָדִים מַפְרִידִים אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְגוֹרְמִים פֵּרוּד בִּשְׁמוֹ, וְזֶה טַעַם חוֹמֶר עֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וְהַפְּגָם. וְלָזֶה בָּאָה הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים, לְהוֹרוֹת שֶׁהֵם גּוֹרְמִים בַּתּוֹרָה כִּבְ"יָכוֹל" עכ"ל. וזהו "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה" בביטול תורה כמו שאמרו ז"ל (שבת קיט, ב) [על "שְׁפוֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ" (ירמיה ו, יא)]. גם מהר"ם אלשיך (בס' דברי נחומים) פי' הכתוב הזה על ביטול תורה: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב וְעֵינַיִם אַיִן לִרְאוֹת, וְאִם לִשְׁנוֹת מִשְׁנָה עַל פֶּה הִנֵּה חֳמַרְמְרוּ מֵעַי" וכו' ע"ש. ועתה כנגד זה אמר "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי", כי עיקר רנה של תורה הנה היא בלילה (ויק"ר יט, א). ואז "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" שאדם למד תורה במקום שלבו חפץ (ע"ז יט, א). ומהר"ש אוזידה (בס' לחם דמעה) פי' בשם מהר"ם קורדווירו ז"ל: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת. בִּשְׁבִיל דִּמְעוֹתָיו שֶׁל נ"נ הָרָשָׁע שֶׁהָיוּ סִבָּה לְהַשְׁלִיטוֹ בְּכָל הָעוֹלָם לְכָךְ כָּלוּ עֵינַי וָחֳמַרְמְרוּ מֵעַי. וְזֶה נִלְמָד מִמִּדְרַשׁ תְּהִלִּים בפ' הנז' ז"ל: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הב"ה בִּזְכוּת ג' דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִיד אוֹתוֹ רָשָׁע הִשְׁלַטְתָּהּ אוֹתוֹ בְּכָל הָעוֹלָם וכו'" ע"ש עכ"ל. ואפשר שכנגד זה אמרו במדרש (שהש"ר ג, ג): "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, זֶה לַיְלָה שֶׁל בָּבֶל, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה דָּנִיֵּאל" וכו'. כמ"ש אח"כ בתענית (דף ח, ב): שהיה מבקש רחמים על חורבן בית המקדש ונתקבלה אח"כ תפלתו. והכוונה כי גם את זה [לעומת] זה עשה האלקים, וזכותם של צדיקים היא שעומדת כנגד רשעתם של רשעים ועל ידם הב"ה מצילנו מידם. ועפ"י הדרך של מהר"ם קורדווירו אפשר לומר כלו בדמעות בשביל אותם הדמעות שהוריד עשו הרשע, כמשז"ל בזוהר פ' שמות (דף י"ב ע"ב) על "וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּֽבְךְּ" (בראשית כז, לח). בשביל זה "כָּלוּ עֵינַי" אלו עיני העדה אלו סנהדרין והחכמים, שהרי בשביל אותם הדמעות בירכו יצחק ואמר לו "וְהָיָה כַּֽאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָֽרַקְתָּ" וכו' (בראשית כז, מ). ואמרו ז"ל (ב"ר סז, ז): "גזור עליו שמדים ואת שולט בו". והנה בס' הזוהר פ' בלק (דף קצ"ב ע"ב): גבי וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ וכו' (דברים לג, ב). אמרו שכל א' מהשרים של עשו וישמעאל אמרו "טוֹל מִנְּהִירוּ דִילִי" וכו'. ופירש אח"כ ואמר וז"ל: "אֶלָּא נָטַל בְּהַהוּא נְהִירוּ דְּאַפְשִׁיט בְּהוּ סמא"ל חֶרֶב וְקָטוֹלָא, לְקָטְלָא בְּדִינָא, וּלְקָטְלָא בְּדִינָא כְּדְקָא יָאוּת, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ" (דברים לג, כט). "אַף עַל גַּב דְּלָא הֲוָה דִּילָךְ" וכו' עכ"ל. והכוונה כי בשעת מתן תורה קבלו כח משרו של עשו לדון דיני נפשות גם כי בידו של מלאך המות ניתן ברשותו של הב"ה להמית נפש כל חי, וכאשר חטאו ישראל אז "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל" וכו' (שמות לג, ו). וסוף דבר "וַיִשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶֽׁבִי" (במדבר כא, א), כמ"ש בזוהר פ' הנז' (דף קצ"ג ע"א). והעיקר הוא כי עתה בטלו דיני נפשות, וכמ"ש בפ' "יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן" (איכה ב, י). וזהו "כָּלוּ" בשביל הַ"דְּמָעוֹת" הנז' "עֵינַי", גם "חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי" וכו'. במדרש הנעלם פ' תולדות (זח"א ק"מ ע"ב) על פ' "וַיִּתְרוֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" וכו' (בראשית כה, כב). פי' "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, אֵלּוּ הַשְּׁנֵי גֵאִים הַכָּבֵד וְהַלֵּב. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הַמּוֹחַ וְהַלֵּב" וכו'. ואח"כ אומר: "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד. הַלֵּב חוֹשֶׁב וּמְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּידִיעַת בּוֹרְאוֹ, וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. הַכָּבֵד שֶׁדֶּרֶךְ טִבְעוֹ לָצֵאת וְלָצוּד צַיִד בְּפִיו וְלִבְלוֹעַ וְאֵינוֹ מוֹצֵא נִקְרָא עָיֵף וכו', עד וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ. [וְהַלֵּב אוֹמֵר] תֵּן לִי הָרִאשׁוֹן וְהַמֻּבְחָר" וכו' עכ"ל בקצור. והכוונה כמו שפירשו בזוהר בפ' תרומה (דף קנ"ג ע"א) בענין מח לב וכבד, כי הכבד נוטל בתחלה ונותן ללב וכו' ואח"כ לשאר האברים. והדבר מובן וגם בחוש נראה שאם לא היה הכבד משלח המזון ללב ולשאר האיברים הנה היה בנין הגוף נהרס ונאבד ח"ו, והנה הרי זה בא ללמד פי' יעקב ועשו רמז ללב וכבד, ונמצא למדים כי הנה הם דומים להם, וכל זמן שהכבד "וְרַב יַעֲבוֹד צָעִיר", והוא נותן הראשון והמובחר שהוא נהירו דיליה ללב שהוא יעקב אז כל בנין הגוף קיים והעולם כתקונו, אך כאשר עשו הרשע "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ", ונקט 'נשפך' לרמוז כי ממשלתו הוא דרך שפיכה ולא דרך נתינה, וזה היה "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", על דרך (רש"י בראשית כה, כג): "לֹא נִתְמַלְּאָה צוֹר אֶלָּא מֵחוּרְבָּנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלִַים". וזה הנני אומר בראותי "בֵּעָטוֹף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה", כי האברים שהם פועלים הפעולות ונקראי' עולל, וגם הלב שהוא יונק מן הכבד הנה הם עטופים ברעב ברחובות קריה, והכוונה כי עשו שהוא הכבד הנה הוא נוטל השפע ואינו נותן ממנו אל הלב שהוא יעקב רק הכל מעכב לעצמו והנה הוא נשפך לארץ כמ"ש, והנה לסיבת שליטתו של עשו נאמר "וַיֵּצֵא יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָֽנָה" (בראשית כח, י). והוא רמז לגלות, כמשז"ל במדרש ובזוהר ובהרבה מקומות. ובאותה שעה תקן תפלת ערבית כמשז"ל (ברכות כו, ב) על "ויפגע במקום" (בראשית כח, יא). והנה אז"ל (ברכות כז ב) "תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת". והטעם כמו שפי' בזוהר פ' חיי שרה (דף קל"ג ע"א) ז"ל: "אֲבָל תָּא חֲזֵי הַנֵּי תְּרֵי זִמְנֵי דִּתְרֵי צְלוֹתֵי לָאו אִינוּן אֶלָּא לְחַבְּרָא יַעֲקֹב בְּעַדְבֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחַבָּרוּ דָּא בְּדָא אֲנַן לָא צְרִיכִין [יַתִּיר], דְּכֵיוָן דְּאִתְיְהִיבַת אִתְּתָא בֵּין אִינּוּן תְּרֵין דְּרוֹעִין וְאִתְחַבָּרַת בְּגוּפָא לָא אִצְטְרִיךְ יַתִּיר, וְעַל דָּא אֲנַן בָּעִינָן לְאִתְעָרָא תְּרֵין דְּרוֹעִין בְּגִין דְּאִתְיְהִיבַת בֵּינַיְיהוּ, [כֵּיוָן דְּאִיהִי בֵּינַיְיהוּ] גּוּפָא וְאִתְּתָא, מִלַּיְיהוּ בִּלְחִישׁוּ דְּלָא לְאַדְכָּרָא, וּבְגִין כָּךְ יַעֲקֹב מְשַׁמֵּשׁ בַּמָּרוֹם תָּנִינָן. מַאי בַּמָּרוֹם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר: וְאַתָּה מָרוֹם (תהלים צב, ט)" וכו' ע"כ. והכוונה נ"ל כי תפלת שחרית בחסד, ותפלת מנחה בגבורה, וכיון שנאחזת השכינה בזרועות אינה צריכה זווג אל האמצע בת"ת כי מעצמו נעשה, ותפלת ערבית היא בלאה וזהו יעקב משמש במרום שהיא לאה, ובפרט בתפלת ערבית שהיא מן החזה ולמעלה. והנה קודם הגלות היה כל זה נעשה מעצמו לפיכך היה רשות, אך עתה בזמן הגלות קבעו הדבר חובה וזהו "עַל מִשְׁכָּבִי" שהוא מן החזה ולמעלה ששם יש בחי' יסוד ומטה עליונה, וכמ"ש ע"ז בספר הכוונות: רחל היתה תחת מטתו של יעקב, והנה "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" זה יעקב הנז' אשר עליו נאמר "וַיֶּֽאֱהַב יַֽעֲקֹב אֶת רָחֵל" (בראשית כט, יח). "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" יען הנה הוא משמש במרום כמ"ש, והנה תפלת ערבית נתקנה כנגד איברים ופדרים שהיו מתאכלים כל הלילה והיה עשן המערכה מתעקם והולך אל החצונים וממנו ניזונים כמבואר בזוהר (ח"ב קמ"א ע"א), וכן ג"כ על ידי תפלת ערבית הגם כי "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי" ונתפשט כמ"ש, מ"מ יסתלקו החצונים ולא יזיקו לישראל וכמ"ש אח"כ "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא). פי' על ידי מה שאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" שתקן תפלת ערבית כנז', וכאשר הלך חרנה שהוא בגלות כמ"ש, עי"ז "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" שהיה לו נייחא, פי' בתוך הגלות.

ועל דרך האמת יאמר "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי". הנה הדמעות רמז למדת הדין (ח"ב י"ט ע"ב), וכן פי' מהר"א גלאנטי על פ' זה. והנה דמע"ה פי' המקובלים שהוא בגימטריא קי"ט ועם הכולל כמנין ק"כ צירופי אלקי"ם שהם דין גמור, וכבר ביארנו בפ' הקודם "בְּתוּלוֹת יְרוּשָׁלַיִם" דְּתַרְעִין דִּילָּה סְתוּמוֹת, ועתה אמר לא בלבד יסוד ומלכות דידה שהם תרעין דילה בכל מקום, אלא גם השערים האחרים אשר עליהם נאמר "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק" (תהלים קיח, יט), והם העפעפים המכסים על העינים, הנה גם אלו כלו בדמעות מכח הדין החזק, וזהו "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי". והנה אמרו ז"ל בס' הכוונות, כי ב' פעמים דמע"ה בגימט' רח"ל, על כן אמרו (ח"ב צ"ה ע"א) כי רחל הנה היא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, עד אשר יבא אליה הארת החכמה מנ"ה אשר עליהם אמרו (ברכות לב, ב) "שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ". וזהו עתה "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת" בשתי דמעות שהם בגימט' רח"ל על ידם כלו עיני כמ"ש, גם "חֳמַרְמְרוּ מֵעַי". כמ"ש לעיל בפ' "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר" (לעיל שה"ש ב, ג) בענין "רְאֵה ה' כִּי צַר לִי חֳמַרְמְרוּ מֵעָי". כי המעים של הנוק' נתקנו מכח הגבורות, וע"י חסדי הז"א מתמתקין, וכשהדין גובר ואין הז"א משפיע חסד כמ"ש על "יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן". אז "חֳמַרְמְרוּ מֵעָי" מכח הדין ח"ו, ובזה "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי" שהוא כח הדין, נשפך לארץ "כְּקִיתוֹן" כמ"ש מהר"א גלאנטי, וזה היה "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" שנשברה ונתמעטה בעוה"ר.

אי נמי "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ" וכו'. הנה בעת מיתת המלכים וירידתם למטה אז מן השברים נתהוו הקליפות כידוע, והנה הקליפות אין להם חיות והשפעה זולתי מכח הדין ובפרט כשהעוונות גורמים הם נוטלים שפע מצד הדין וזהו עיקר שליטתם וכל זה ידוע וזהו "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי" שהוא כח הדין החזק שהוא דמיון הכבד שכולו דם, נשפך "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" שהם הכלים הנזכרי' שנשברו, והם נקראי' "שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" שהיא המלכות שממנה נתהוית שבירת הכלים כידוע, גם פי' בדרוש הצלם בענין בריאת הוולד שתחלת ברייתו הוא הכבד והוא בסוד המלכות ובה היתה השבירה וזהו "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה" פי' 'עולל ויונק' הם מט"ט וסנדלפון. וכן פי' מהר"א גלאנטי. ולפי דרכו שפי' שם בספרו שהיל"ל בהתעטף עולל ויונק, לכך נ"ל לפרש לשון לבישה ועטיפה ויפורש בעטף עולל ויונק שהעולל והיונק הם העטופים ומלבישים. והכוונה על השכינה המתלבשת בהם כידוע כי בזמן הגלות השכינה מתלבשת בהם וזהו "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק". וזה היה "בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה" שהוא היסוד של המלכות הנק' 'רחובות', כמ"ש מהר"י סרוק בפי' עולם הבריאה. ויהיה פי' "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק" פי' מט"ט וסנדלפון הנז' הנה הם מלבישים המלכות ביסוד שלה שע"י נעשה היחוד בימות החול. ואפשר לפרש שהם נעשי' כדמות כנפים ביסוד שלה בשעת היחוד להגין עליה מן החצונים שלא יהנו ממנה, וכמו שפי' בס' הכוונות שכל העולמות נעשים אליה כדמות כנפים כזה: , וזהו "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה". ופי' עתה ואמר כי אפי' בזמן היחוד מ"מ נשפע הדין כמ"ש, והוא על דרך הפלגה כמ"ש מהר"א גלאנטי הרבה פעמים כי המקונן הזכיר הרבה דברים על דרך הפלגה, וזה כדי לעורר הבכיה וההספד למען ישובו אל ה'. וכנגד כל זה אמר "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת" וכו'. והנה בזוהר פ' תזריע ז"ל (ח"ג מ"ב ע"ב): "רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת וגו'. עַל מִשְׁכָּבִי, בְּמִשְׁכָּבִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ עַל מִשְׁכָּבִי. אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבָעָאת מִנֵּיהּ עַל גָּלוּתָא בְּגִין דְּהִיא יָתְבָא בֵּין שְׁאָר עַמִּין עִם בְּנָהָא וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא, וְעַל דְּהִיא שְׁכִיבַת בְּאַרְעָא אָחֳרָא מִסְאֲבָא, אָמְרָה עַל מִשְׁכָּבִי בָּעֵינָא, דְּסָאִיבְּנָא בְּגָלוּתָא, וְעַל דָּא בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, לְאַפָּקָא לִי מִינֵּיהּ, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו, דְּלָאו אָרְחֵיהּ לְאִזְדַּוְּוגָא בִּי אֶלָּא בְּהֵיכָלֵיהּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי, דְּהָא בֵּינִי עַמִּין אָחֳרָנִין יָתִיבְנָא, וְקָלֵיהּ לָא שַׁמְעִין אֶלָּא בְּנוֹי, דִּכְתִּיב הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים" עכ"ל. ואפשר לומר כי הוקשה לו שאם כוונת הכתוב הוא כפשוטו כדמיון אשה אין בעלה עמה ובהיותה במשכבה הנה היא חפצה וחושקת יבא אצלה, הנה אין דרך לבקש אז את בעלה אשר על זה יאמר בקשתיו וכו' והיל"ל זכרתי את שאהבה נפשי. ומלבד זה הוקשה לו ג"כ אם 'בלילות' נראה שאז היו לילות הרבה, וכפי הפשט מהפסוקים הנמשכים נראה שזה היה פעם א' שאירע לה כך. ולתרץ זה הקשה קושיא אחרת ואמר "בְּמִשְׁכָּבִי מִבָּעֵי לֵיהּ" שאם הכוונה כפשוטו שבהיותה במשכבה בקשה אותו היל"ל במשכבי, וזהו "בְּמִשְׁכָּבִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ עַל מִשְׁכָּבִי", פי' הוקשה לו ג"כ אומרו במשכבי שהוא המשכב המיוחד לה והוא שלה ומאי איריא אם הוא שלה היל"ל במשכבי או על משכב בלילות ומהו על משכבי. והכוונה ג"כ שאם נפרש 'משכבי' כמו בשכבי ותהיה המ' נוספת כמו המ' של מדבר משבר וכיוצא מ"מ לא יצדק מלת 'על' וזהו "מַהוּ עַל מִשְׁכָּבִי". ולתרץ כל זה פי' מלת 'על' כמו בשביל וכמו שמפרש "אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא". ידוע כי השכינה בשם כנסת ישראל כאשר מתכנסים בתוכה נשמותיהם של ישראל ואז נעשית רבה, וכמ"ש על פסוק "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג). ופי' כי המלכות נעשית רבה בכל לילה על ידי כללות נשמותיהם של ישראל. והנה בעת החרבן אמרו בס' הכוונות כי המלכות רחל, נקודה עשירית יורדת בכל לילה בבריאה והיא צועקת וקוראה לבעלה, כי היא עומדת בחוץ נדחית ממקומה בגלות, וז"ס "אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקוֹט אֵל" (תהלים פג, ב) עכ"ל ע"ש. וזהו "כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל" שהיא המלכות הנז' "אָמְרָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ" שהוא ז"א, "אָמְרָה עַל מִשְׁכָּבִי" וכו' "וּבָעָאת מִנֵּיהּ עַל גָּלוּתָא בְּגִין דְּהִיא יָתְבָא בֵּין שְׁאָר עַמִּין", כי ברדתה למטה יחשב לה היות בין שאר עמין מפני שאינם מינה, וכן ג"כ יחשב בין שאר עמין למלכות של עשיה, כי כבר ביארנו כי כל אחד מהמלכיות של העולמות ירדו למטה ממדרגתם, והמלכות של עשיה עליה יאמר שירדה למקום הקליפות, וזהו "בְּגִין דְּהִיא יָתְבָא בֵּין שְׁאָר עַמִּין עִם בְּנָהָא". הורה לנו כמ"ש בשם מהר"א אזולאי כי אין הכוונה שנתערב קדש בחול ח"ו, רק שהשכינה עושה לה שביל בתוך הטומאה ושורה בראש צדיק. וזהו "בְּגִין דְּיָתְבָא וכו' עִם בְּנָהָא" דווקא ולא עם שאר עמין ח"ו, אבל "שְׁכִיבַת לְעַפְרָא" שהיא יורדת למטה ממדרגתה, ובפרט ברדתה בבריאה ששם יש הה' גבורות חזקות אשר ע"ז אמרו (ברכות נא, א): "וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח". שהוא מקום הגבורות החזקות, וזהו "וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא". ולכן "וְעַל דְּהִיא שְׁכִיבַת בְּאַרְעָא אָחֳרָא מִסְאֲבָא" ולכן היא צועקת וזהו אומרה: "עַל מִשְׁכָּבִי בָּעֵינָא". פי' באותם הלילות שהנני בגלות שהם לילות ממש, בין שנפרש בגלות הדומה ללילה. ואפשר שאמר 'בלילות' לרמוז על שתיהם, פי' בלילה ובגלו[ת]. וזהו בלילות כש"עַל מִשְׁכָּבִי" שהוא היחוד שהיה מתיחד עמי בתחלה קודם החורבן ועתה שנטמאתי בגלות כביכול, וזה על דרך "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאוֹתָֽם" (ויקרא טז, טז). כי "לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע כְתִיב (תהלים ה, ה)" (שבת קמט, ב), וזהו "דְּסָאִיבְּנָא בְּגָלוּתָא". והנסחא האמיתית בס' דרך אמת היא "דְּסָאִיבְּנָא בְּגָלוּתָא". וכן כתבו הרמ"ק והרב הנשי"א. והכוונה שהיא מרגשת כאב בהיותה בגלות ולכן "וְעַל דָּא בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, לְאַפָּקָא לִי מִינֵּיהּ". כי ברדת אליה הארת ז"א הנה היא עולה למעלה. ואם נפרש "קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא" על יעקב שהוא לפני הקב"ה שהוא ז"א, "וּבָעָאת מִנֵּיהּ", פי' שאלה ממנו על אורך הגלות וכו' וכמ"ש. והנה יעקב עיקר הארתו מיסוד אבא אשר הוא עיקר הגואל, וכמ"ש בתהלות לאל עליון. ולכן אמר "וְעַל דָּא" בשביל הזווג שהוא משכבי הנז', "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" שהוא יסוד אבא, "לְאַפָּקָא לִי מִינֵּיהּ" פי' מן הגלות, אבל לא יצדק שאר דברי המאמר אם לא שנפרש על דרך מה שפי' על פסוק "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגוּלָּתוֹ" (תהלים קלה, ד). כי כשמזדווג יעקב עם רחל אז הם נעשי' כמו סגול עם יעקב. ומ"מ נפרש על ז"א כמ"ש, ואמר "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי". הכוונה אפשר לפרש כמ"ש על "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ" וכו' (בראשית לה, יח). שהוא על שם ב"ן בסוד "בֶּן אוֹנִי" מצד הגבורות, "וְאָבִיו קָֽרָא לוֹ בִנְיָמִֽין" מצד החסדים. והנה עיקר מה שאוהבת נפשה של רחל שהוא שם ב"ן הנז' היא להתחבר עם החסדים, וכן ג"כ מ"ש "וַיֶּֽאֱהַב יַֽעֲקֹב אֶת רָחֵל" (בראשית כט, יח) הוא ע"ז. וזהו "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה, לְאַפָּקָא לִי מִינֵּיהּ, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו, דְּלָאו אָרְחֵיהּ לְאִזְדַּוְּוגָא בִּי אֶלָּא בְּהֵיכָלֵיהּ", כי עיקר הזווג אינו אלא כשהיא נק' בשם אדנ"י או בשם אלקים שאז היא בסוד הגדלות, אבל כשהיא בסוד קטנות, ה' אחרונה של שם, אעפ"י שיש זווג אינו זווג שלם וזהו "דְּלָאו אָרְחֵיהּ לְאִזְדַּוְּוגָא בִּי אֶלָּא בְּהֵיכָלֵיהּ", שהוא סוד "וה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ" (חבקוק ב, כ). וע"ז נאמר "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ", וגם אמרו (הקדמת ס' התיקוני' דף ז' ע"ב) "יוּדֶי"ךָ", שהוא שם כפול הוי"ה ואדנ"י. "קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי, דְּהָא בֵּינִי עַמִּין אָחֳרָנִין יָתִיבְנָא, וְקָלֵיהּ לָא שַׁמְעִין אֶלָּא בְּנוֹי". אפשר לומר שדקדק אומרו "קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" היל"ל ולא ענה, ולפיכך מפרש שענה אבל לא ענה אלי מפני שלא שמעתי ענייתו אלי, וזהו "וְלֹא עָנָנִי, דְּהָא בֵּינִי עַמִּין אָחֳרָנִין יָתִיבְנָא, וְקָלֵיהּ לָא שַׁמְעִין אֶלָּא בְּנוֹי", ולפיכך אני אומר "וְלֹא עָנָנִי", והביא ראיה מהכתוב "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים" (דברים ד, לג). הכוונה כמ"ש על פי עצמו ומפי הגבורה. והכוונה שהקול שהוא ז"א היה נשמע לישראל ע"י שהיה מתגלה במלכות, וזהו "הֲשָׁמַע עָם" שהם ישראל, "קוֹל אֱלֹקִים" ת"ת עם מלכות, וכיון שהם בגלות אין מי שיוכל לשמוע קולו כמ"ש. והכלל העולה שכנסת ישראל נתרעמה לפניו ית' על העדר היחוד מפני שירדה למטה כמ"ש. "רִבִּי יִצְחָק אוֹמֵר עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת. אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכָּבִי אִתְרָעַמְנָא קַמֵּיהּ, דִּיְהֵא מִזְדְּוַּוג עַמִּי לְמֶחְדֵּי לִי, וּלְבָרְכָא בְּחֵידוּ שְׁלִים. דְּהָכִי תָּנֵינָן דְּמִזִוּוּגָא דְּמַלְכָּא בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה צַדִּיקִים יַרְתֵּי יְרוּתַת אַחֲסַנְתָּא קַדִּישָׁא, [וְכַמָּה בִּרְכָאן] מִשְׁתַּכְּחֵי בְּעָלְמָא" עכ"ל. אפשר לומר כי כוונת ר' יצחק היא לומר כי לא בלבד נתרעמה על העדר היחוד בחצות לילה, אלא שאפילו בזמן היחוד כגון בשעת התפלה ובשים שלום וכיוצא אינו זווג שלם, שהרי אמרו בס' הכוונות, כי עתה אחר התפלות שלנו מועילים לפי שעה להביא לנו נשמות חדשות בסוד אחור באחור בלבד עכ"ל. ובאותו דרוש ג"כ אמר שהזווג עליון שהוא אחר חצות הוא לחדש הנשמות הישנות, וזהו "עַל מִשְׁכָּבִי אִתְרָעַמְנָא קַמֵּיהּ". פי' על היחוד בעצמו אעפ"י שהוא מתיחד עמי לעתים מיוחדים מ"מ "אִתְרָעַמְנָא קַמֵּיהּ, דִּיְהֵא מִזְדְּוַּוג עַמִּי לְמֶחְדֵּי לִי". כי זה הזווג שהוא להוציא נשמות מסוד אחור באחור, אין בו שמחה לפני כי הוא בסוד הדין, ומה שאני מבקש הוא "אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי", פי' נשמות מצד החסד פנים בפנים, כי בזה יהיה מיתוק הגבורות שהוא עיקר השמחה, וגם יהיה שמחה מצד הבינה, וגם ברכה מצד אבא, וזהו "וּלְבָרְכָא לִי, בְּחֵידוּ שְׁלִים. דְּהָכִי תָּנֵינָן דְּמִזִוּוּגָא דְּמַלְכָּא" שהוא ז"א בקבלתו התרין עטרין מאו"א שאז נקרא מלך. "בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל" שהוא זווג פנים אל פנים, אז "כַּמָּה צַדִּיקִים יַרְתֵּי יְרוּתַת אַחֲסַנְתָּא קַדִּישָׁא", מצד הבינה בקבלתה מחכמה, "[וְכַמָּה בִּרְכָאן] מִשְׁתַּכְּחֵי בְּעָלְמָא". שמתהוים במלכות הנקראת עלמא, נשמות חדשות לצאת לעה"ז. והנה ע"י התרין עטרין שאמרנו שהם יוצאי' מיסוד או"א הנה ע"י הארת היסודות הנז' נעשה הזווג, וכמ"ש על 'למען שמ"ו' שהוא בגימט' דפ"ק קס"א, אחוריים של ב' יסודות הנז'. ועי"ז 'באהבה' והם ג"כ בגימט' רצו"ן. והנה ע"י הארת הב' יסודות הנז' יתמתקו הגבורות היורדות על ידי הדמעות, וכמ"ש בפסוק פותח את ידיך. וא"כ אעפ"י ש"כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" כמ"ש, מ"מ ע"י היסודות הנז' יתמתקו. וע"י מה ש"בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" ע"י התפלה וכיוצא, הנה בזה יתמתקו הגבורות הנז', גם ישפיעו בה סוד החסדים ולא יהיו המעים חמרמר כמ"ש, רק יתמתקו הדיני' עד ירחמנו עושנו, וכמ"ש בזוהר "דְּהִיא יָתְבָא בֵּין שְׁאָר עַמִּין עִם בְּנַהָא". אפשר שהוא כנגד "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק" כמ"ש. כי הנה השכינה בהיותה בגלות היא סובבת בכל יום לראות אם מוצאה צדיק להיות מרכבה אליו, ואם לא מצאה חוזרת לקן צפור שהוא מט"ט, וזה רמוז בתקוני' תקון ו' (דף כ"א ע"א). וכשהיא עם בנהא שמצאה צדיקי' להיות מרכבה אליהם, אינה צריכה לעולל ויונק, ועל זה אמרה "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי". ובמדרש אמרו (שהש"ר ג, א): "כְּשֶׁיָּשַׁנְתִּי לִי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, נִסְמְכוּ לִי לֵילוֹת לְלֵילוֹת". אפשר כי כוונתו לומר כי כיון שנסתלקו המוחין מז"א ומנוק', וזהו "כְּשֶׁיָּשַׁנְתִּי מִן הַתּוֹרָה" שהוא ז"א, "וּמִן הַמִּצְווֹת" שהיא מלכות, 'אז "נִסְמְכוּ לִי לֵילוֹת לְלֵילוֹת". פי' נסמכו שתי לילות, לילה ממש, ולילה של גלות וכמ"ש.

עוד אמרו במדרש (שהש"ר ג, ב): "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, זֶה לַיְלָה שֶׁל מִצְרַיִם". אפשר שכנגד זה אמר הכתוב "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" וכו'. פי' כי בגלות מצרים כלו בדמעות עיני וכו' ולא נתקבלה תפלתי הוא מפני כי "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי". ולא היה דרך תפלה וכמ"ש לעיל. וזהו שנאמר שם: "וַיֵּאָֽנְחוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִן הָֽעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב, כג). פי' בעוד שויאנחו בני ישראל מן העבודה ולא היו מתפללי' אל ה' אז ויצעקו היו צועקים ואינם נענים, אבל כאשר התפללו אז "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָֽאֱלֹקִים". ואעפ"י שזה לא היה רק "מִן הָֽעֲבֹדָֽה", וזהו "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" וכו' וכמ"ש לעיל. ולכן "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, זֶה לַיְלָה שֶׁל מִצְרַיִם, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה משֶׁה". ועל ידו באה הגאולה לישראל. אי נמי ידוע כי על ידי מכירת יוסף נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו מצרים. ובזוהר חדש בסתרי תורה פ' וישב (דף מ"ו ע"ב) פי' הטעם ואמר ז"ל: "תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, קַיָּים לֵיהּ וּשָׁתִיל לֵיהּ עַל אִינְהוּ שִׁיתָּא יוֹמִין עִילָּאִין, וּשְׁבִיעָאָה דַּעֲלַיְיהוּ דִּבְגִינֵיהּ דִּשְׁבִיעָאָה דְּאִקְּרֵי צַדּיק מִתְּזָנִין עִילָּאִין וְתַתָּאִין, וַעֲלֵיהּ קָיְימִין וּבֵיהּ מִסְתַּמְּכִין, וְהוּא יְסוֹדָא וְשָׁרְשָׁא דִילְהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. לְהַהוּא מְשַׁח רְבוּת עִילָּאָה דִּנָגִיד מִמּוֹחָא סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין לְהַאי כֹּל. וּכְדֵין וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם [בְּעִתּוֹ], דְּהַאי כָּל כַּד אִתְעַר לְכַלָּה דְּאִיהִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְדֵין הוּא לְמִירְחַם עַל עָלְמָא, וְכוּלְּהוּ עָלְמִין בְּחֵידוּ בְּשַׁעֲשׁוּעָא. וּכְדֵין מַה כְּתִיב: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ וְגו'. וְדָא רַעֲוָא דְּרַעֲוִין, דְּנָחִית מִמּוֹחָא סְתִימָאָה לְהַאי כָּל. וְכֵיוָן דְּהַאי כָּל אִתְבָּרֵךְ, כוּלְּהוּ עָלְמִין אִיתְבְּרִיכוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב צַדִּיק ה' וְגו', קָרוֹב ה' וְגו', רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְגו'. וּכְמָא דִּבָּרָא הַאי בְּעָלְמָא עִילָּאָה בְּרָזָא דִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, הָכִי בָּרָא בְּעָלְמָא תַּתָּאָה שִׁיתָּא זַכָּאֵי קְשׁוֹט וְחַד שְׁבִיעָאָה, כְּדִכְתִיב: גַּם אֶת זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים. וְכַד גָּרְמוּ חוֹבִין וְדָחוּ לְהַהוּא כָּל מֵאַתְרֵהּ דְּאִיקְּרֵי צַדִּיק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנָא גָּזַרְנָא וכו', [אֲמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא] אַתּוּן חִלַּלְתּוּן לְהַאי שַׁבָּת דַּאֲנָא גָּזַרְנָא דִּיהֵא מֶלֶךְ עַל כָּל שְׁאָר יוֹמִין וְאַתּוּן עֲבַדְתּוּן יָתֵיהּ עֶבֶד עֲבָדִין, אוּף אַתּוּן תִּסְבְּלוּן הַהִיא עוּבְדָּא קַשְׁיָא" עכ"ל. והנה המאמר הזה היה צריך ביאור רחב מה שאין בכחי, רק מה שצריך לעניינינו לפי פשוטן של דברים הוא כי על ידי יוסף הצדיק שהוא ביסוד, על ידו נשפע השפע ויורד החסד העליון שממנו סוד המזון, וגם יורד הרצון העליון שהוא נוצ"ר - רצו"ן, והוא "רַעֲוָא דְּרַעֲוִין" שהוא יסוד דעתיק שהוא בדעת אריך, וכמ"ש בס' עץ החיים ש"ג ח"ב פ' ז' ז"ל. הרי מבואר בפי' כי עתיק יומין נתלבש היסוד שבו הנקרא (זח"ג רפ"ח ע"ב): "חַד טוּרְנָא יָאָה", בסוד: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תוֹאַר" (בראשית לט, ו). "בְּסִימָא", כי החסדים שבו נותנן לנוק' לבסם הגבורות ולהמתיק, וזה היסוד אתלבש ואתכליל במצחא דעתיק שהוא האריך עכ"ל. והוא נחית ממוחא סתימאה שהוא הראש השלישי מתלת רישין, שהיא חכמה דאריך אשר ממנה יוצאי' י"ג תיקוני דיקנא שיש בהם תרין מזלות, מזל עליון נוצ"ר. וזהו "וְדָא רַעֲוָא דְּרַעֲוִין, דְּנָחִית מִמּוֹחָא סְתִימָאָה לְהַאי כָּל" שהוא יסוד, "וְכֵיוָן דְּהַאי כָּל אִתְבָּרֵךְ, כוּלְּהוּ עָלְמִין מִתְבָּרְכֵי", שיורד השפע לכל העולמות, וכמ"ש אח"כ "צַדִּיק ה' וְגו', קָרוֹב ה' וְגו', רְצוֹ"ן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה". (גם בב"ר)5 פי' ואתה נותן להם את אכלם, "דְּהַאי כָּל" שהוא יסוד, "כַּד אִתְעַר לְכַלָּה דְּאִיהִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְדֵין הוּא לְמִירְחַם עַל עָלְמָא" וכו'. וכל זה נעשה על ידי יוסף הצדיק, וכאשר גרמו העוונות ומכרו את יוסף אז חסרנו כל אלו, ותחת היות הרצון העליון ממתק הדין כמ"ש מה שאמרו בס' הכוונות בפ' פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצו"ן, הנה עתה שמכרו את יוסף והורידוהו למטה למקום הקליפות, אין כאן מי שימתק הדין באופן כי "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי", שהם כחות הדין הנז', וידוע כי אלו הם מונעים הפרנסה כמבואר שם בס' הכוונות, ולכן "חֳמַרְמְרוּ מֵעַי", בסוד "וַֽאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּֽעוּ" (ויקרא כו, כו). וגם "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי". שהוצרכו ללכת למצרים בשבר אשר הם שוברים, וכמו שפי' אח"כ בזוהר חדש (דף מ"ו הנז' עמוד ד'): "אֲמַר לוֹן יַעֲקֹב, בְּבָעוּ מִינַּיְיכוּ, חוּתוּ לְגָלוּתָא". וזה גרם אח"כ "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה". שהיו משליכים בניהם ליאור, מהם מעכו בבנין, מהם הרגו, מהם השליכו ליאור. וכמפורסם בכתוב ובמדרש. ולכן "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, זֶה גָּלוּת מִצְרַיִם" כמ"ש, "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה משֶׁה", אשר הוא ביסוד אבא הנתון תוך אי'. והוא בגימט' דפ"ק קס"א שהוא הרצון הנז', אשר על ידו יתמתקו הדינים הנזכרי', וגם אח"כ נתעלה עד הרצון העליון שכן 'משה' עם הכולל בגימט' רצו"ן, ועל ידו יצאו ישראל ממצרים.

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה