רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
פתיחתא דאיכה רבתי · ל"ג
רַבִּי זְעֵירָא פָּתַח: וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעוּגָבִי לְקוֹל בּוֹכִים, תַּמָּן תְּנֵינַן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים כְּדֵי שֶׁלֹא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ, וְכָל הַכֵּלִים הָיוּ טְעוּנִים טְבִילָה וּבָהֶן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. תָּנָא מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה נִפְנֶה לְשָׁם וּמָה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ, אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שה"ש ג, יא). בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ זֶה מַּתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בִּשְׁלָמָא יוֹם כִּפּוּרִים יוֹם סְלִיחָה וְכִפּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא, רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמִּי אָמַר שֶׁבּוֹ זְמַן קְצִיצָה יָפֶה לָעֵצִים, וְכָּל עֵצִים שֶׁנִּקְצָצִים בּוֹ אֵין עוֹשִׂין מַאֲכוֹלֶת, וְתָנֵי כָּל עֵץ שֶׁנִּמְצָא תּוֹלַעַת אוֹ מַאֲכוֹלֶת פָּסַל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי אַסֵי מִשּׁוּם דְּעוּלָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמְרֵי, שֶׁבּוֹ בִּטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוּזְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים. רַב כַּהֲנָא שָׁאַל מִן קֳדָם רַב, אֲמַר לֵיהּ אֶפְשָׁר דְּכָל דָּא טִיבוּתָא עֲבַד, וּכְתִיב בֵּיהּ: עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וגו' (מ"ב יז, ג). אֶלָּא עַל שֶׁהֶעֱבִיר קוֹלָר מִצַּוָּארוֹ וּנְתָנוֹ בְּצַוַּאר הָרַבִּים, וְלָא אֲמַר כָּל עַמָּא יִסְקוּן וִיצַלּוּן, אֶלָּא אֲמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי לְמֵיסַק יִסַּק, וכו' כל המאמר.
[רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי וְאָמְרֵי לָהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה וגו' (במדבר לו, ח), וּכְתִיב: וְלֹא תִסּוֹב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר וגו' (שם ט). וְכִי אֶפְשָׁר לְבַת שֶׁתִּירַשׁ שְׁתֵּי מַטּוֹת, אֶלָּא אֱמוֹר מֵעַתָּה, אָבִיהָ מִשֵּׁבֶט אֶחָד וְאִמָּהּ מִשֵּׁבֶט אַחֵר. רַבָּנָן אָמְרֵי יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל, דִּכְתִיב: אָרוּר נוֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין (שופטים כא, יח). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִקְרָא קָרְאוּ וְקֵרְבוּהוּ, מִקְרָא קָרְאוּ וְרִחֲקוּהוּ. מִקְרָא קָרְאוּ וְקֵרְבוּהוּ: גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמְּךָ (בראשית לה, יא). מִקְרָא קָרְאוּ וְרִחֲקוּהוּ: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי (בראשית מח, ה). שֶׁאֵינָן נֶחְשָׁבִין עִם אֲחֵיהֶם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים. רַב מַתְנָה אָמַר יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אָמַר נִיחָא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, מִכָּאן וָאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְאָמַר רַב מְנַסְיָא וּקְרֵי לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל, מִכָּאן וָאֵילָךְ הַמּוֹסִיף יוֹסִיף וּדְלָא מוֹסִיף יְסִיף. רַבִּי אָבִין וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרֵי יוֹם שֶׁבָּטַל הַחֵפֶר מִן מֵתֵי מִדְבָּר. אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה משֶׁה מוֹצִיא כָּרוֹז בְּכָל הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר צְאוּ לַחְפּוֹר, וְהָיוּ יוֹצְאִין וְחוֹפְרִין קְבָרוֹת וִישֵׁנִין בָּהֶן, לְשַׁחֲרִית הָיָה מוֹצִיא כָּרוֹז וְאוֹמֵר קוּמוּ וְהַפְרִישׁוּ הַמֵּתִים מִן הַחַיִּים, וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמוֹצִיאִין עַצְמָן, חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף וּפְרוֹטְרוֹט חָסְרוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וּבִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָאַחֲרוֹן עָשׂוּ כֵן וּמָצְאוּ עַצְמָן שְׁלֵמִים, אָמְרוּ דּוֹמֶה שֶׁטָּעִינוּ בַּחֶשְׁבּוֹן, וְכֵן בְּעָשׂוֹר וּבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלשָׁה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר, כֵּיוָן דְּאִיתְמַלֵּא סִיהֲרָא אָמְרוּ דּוֹמֶה שֶׁהב"ה בִּטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה מֵעָלֵינוּ, וְחָזְרוּ וַעֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב, וְגָרְמוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם וְנַעֲשָׂה אֵבֶל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּחוּרְבַּן הַבַּיִת פַּעֲמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעוּגָבִי לְקוֹל בּוֹכִים (איוב ל, לא). וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (במדבר יד, א). וְכֵיוָן שֶׁגָלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד].
והנה למעלה (פ' לב) הביא ר' חנינא פ' עָלַי לִבִּי דַוָּי וכו'. ומצינו הכתוב אומר בס' משלי: דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה (משלי יב, כה). כמשז"ל (יומא עה, א): יַשִּׂיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ, אי נמי יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים. ומסיים הכתוב: וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה. באופן כי אעפ"י שעָלַי לִבִּי דַוָּי אפשר כי בנגן המנגן רָוַח אל מי שדוה לבו, ולכן עתה הוסיף ר' זעירא ואמר וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וכו' (איוב ל, לא). והוא על דרך: וְשָׁר בַּשִּׁירִים וכו' (משלי כה, כ). כי אדרבה דַחֲוָון לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי (דניאל ו, יט). (דחוון הוא היפוך מן חדוון ור"ל שמחת כלי זמר [מצודת ציון]). ואם נפרש אותו כביכול כלפי מעלה הרי הכתוב אומר: אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי (ישעיה כב, ד). ופסוקים רבים דומים לאלו, אמנם לפרש הכתוב נוכל לומר מ"ש רז"ל (ברכות ג', ב): כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכְּשֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה קָם לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. ועתה אחרי החרבן נאמר: קוּמִי רוֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ וכו' (איכה ב, יט). שצריך לבכות ולהתאונן באותה שעה על חרבן בית המקדש ועל גלות שכינה והרג הצדיקים, כמשרז"ל שצריך אז להתעורר ולהאריך בזה, וזהו לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי, וגם עוּגָבִי שבו היה מנגן אח"כ, היינו אחרי קימתו בהיותו עוסק בשירות ותשבחות, הכל היה לאבל. וזהו לְקוֹל בּוֹכִים, לסבת קול בוכים, כמ"ש לקמן שהוא על מה שאמר הכתוב: וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (במדבר יד, א). שהוקבע עליהם בכיה לדורות, ואעפ"י שאמר הב"ה למשה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ (במדבר יד, כ). וגם אח"כ נכנסו לארץ ונבנה בית המקדש, מכל מקום היה הדבר שמור לדורות, וכמ"ש בזוהר פ' ויקרא (ד' ע"ב) על פ' מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹֽר (ויקרא א, א) ז"ל: וּמַאי אָמַר לֵיהּ מֵאֹהֶל מוֹעֵד, דְּזַמִּין לְאִתְמַשְׁכְּנָא בְּחוֹבַיְיהוּ, וְלָא אִתְקְיָּים בְּקִיּוּמֵיהּ. אֲבָל אַסְוָותָא לְהַאי, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. הֲרֵי לָךְ קָרְבְּנִין דְּאָגִין עַל כֹּלָּא וכו' עכ"ל. הרי לך כי גלוי היה לפניו ית' שעתידים לחטוא עד שיתחייבו גלות בעוה"ר, והטעם אפשר לומר כי כיון שחזרו והמשיכו עליהם הזוהמא שפסקה מהם בעמדם על הר סיני אז חזר היצה"ר למקומו, ובזה הנה הם מעותדים לחטוא ולהוסיף על חטאתם פשע, כאשר כן עשו עד שחרב הבית בראשונה ובשניה: עוד נוכל לומר על פ' וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וכו'. שמביא במדרש: שהרי כוונת דוד המלך ע"ה היתה לתקן תיקוני השכינה ולשמחה בשירותיו וזמירותיו, ולתקן כל קלקולי הדברים ולהחזיר כל הדברים על תקונם, וכמ"ש בס' הזוהר במקומות רבים, ובפרט בפ' ויצא (ח"א קמ"ח ע"ב) על פ' כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וכו' (תהלים קלב, ט). והכל היה עולה בידו והיה נגמר הדבר ע"י שלמה המלך ע"ה בבנין בית המקדש ושאר דברים, אילולי שחטא בנשים נכריות ולסיבה זו משם ואילך התחילה ירידת הירח עד כי נתהוה הגלות והחרבן, ועל זה נאמר לְטוֹב קִוִּיתִי וכו' (איוב ל, כו). וזהו וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעוּגָבִי וכו' וכמו שפירשנו. והביא ר' זעירא ראייה לכל זה ואמר: תַּמָּן תְּנֵינַן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כְּט"ו בְּאָב וּכְּיוה"כ. והנה יוה"כ הנה הוא זכר לכפרת מעשה העגל, וט"ו באב הנה הוא זכר לכפרת עון המרגלים. והנה נדקדק תחלה אומרו: לְיִשְׂרָאֵל, היה די לו לומר לא היו י"ט כט"ו באב וכיוה"כ. ואפשר לומר כי כל המועדי' נקראי' מועדי ה', ואלו הם לישראל בפרט, ואעפ"י כי מועדי ה' הכתוב בתורת כהנים בסוף עניינא אכולא קאי אפסח ושבועות וסוכות ר"ה ויוה"כ ג"כ, מ"מ לא נקראו ימים טובים רק ג' רגלים בלבד וכמ"ש רז"ל. ואפשר ג"כ לומר ששאר ימים טובים הם זכר לנסים שנעשו בהם, פסח זכר ליציאת מצרים וקריעת ים סוף, שבועות למתן תורה, סוכות זכר ורמז לענני כבוד, ראש השנה זכר לבריאת העולם, אבל ליוה"כ אין בו שום זכר לשום דבר ונס שאירע בו, ואינו אלא לתועלת ישראל למחול בו עונותיהם, וכמ"ש ג"כ רז"ל (רש"י דברים ט, יח): כי בּוֹ בַּיּוֹם נִתְרַצָּה הב"ה לְיִשְׂרָאֵל וְיָרַד מֹשֶׁה עִם לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת. וכן בט"ו באב לא נצטוו על שום יום טוב, רק נהגו אותו ישראל מעצמם לסיבת דברים שאירעו בו כמ"ש לקמן. והנה הרמ"ע מפאנו זלה"ה בס' מאה קשיטה פ' פ"א האריך בפירוש מצוה זו, וטעמים רבים בשני ימים טובים אלו ע"ש. ולפי דרכו נוכל לומר שהימים טובים הללו הם לתועלת ישראל כי עי"ז היו פרים ורבים, וכמו שאמר אח"כ במדרש: כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה נִפְנֶה לְשָׁם. ואמנם טעם היותם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן, אפשר שהוא להורות על דרך: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח). ובפרט ביוה"כ יום מחילה וסליחה, וכן ביום ט"ו באב בָּטַל הַחֵפֶר מִמֵתֵי מִדְבָּר, ובזוהר פ' שלח לך על ענין מתי מדבר אמרו בינוקא (ח"ג קס"ב ע"ב) וז"ל: עָאלוּ וכו' אוּף הָכִי כָּרָאן קִבְרִין וּמִיַּד מֵתִין, וּמִתְהַדְּרִין חַיִּין בְּגוּפִין חַדְתִּין, מְנַהֲרִין כְּאִינּוּן גּוּפִין קַדִּישִׁין דְּקַיִּימוּ עַל טוּרָא דְּסִינַי וכו' עכ"ל. ואפשר לומר שביום הזה ט"ו באב בטל החפר כמ"ש ז"ל במדרש כנז', ופי' משם ואילך לא הוצרכו להזדכך כנז', רק היו מוכנים לקדש עצמם וגופם בעה"ז ולהזדכך ע"י מעשיהם הטובים, ולא היו צריכים עוד לחפור קבריהם כמ"ש, ולכן היו יוצאות בכלי לבן, להורות מה שאמר הכתוב: בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וכו' (קהלת ט, ח). ואמנם על ענין אמרו: שְׁאוּלִים כְּדֵי שֶׁלֹא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. מלבד לפי פשוטו אפשר לומר בהקדים משאז"ל כי ע"י עסק התורה והמצות שהאדם עושה נעשים לו מלבוש, גם אמרו במקום אחר כי לפעמים כשהאדם חוטא מפסיד אותם הלבושים, בסוד: יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ (איוב כז, יז). וכתוב בס' הכוונות שעל זה תקנו בברכת על הצדיקים: וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לְעוֹלָם וְלֹא נֵבוֹשׁ. וּפִּרוּשׁוֹ: שֶׁחֶלְקֵנוּ וְחֵלֶק מִצְווֹתֵינוּ וּמַעֲשֵׂינוּ הַטּוֹבִים אֲשֶׁר אָנוּ אוֹבְדִים אוֹתָם עַל יְדֵי מַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, יְשִׂימוּהוּ עִם אוֹתָם הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים הַגְּדוֹלִים הָרְשׁוּמִים, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנוּ קִיּוּם בִּהְיוֹתוֹ עִמָּהֶם, כִּי כַּאֲשֶׁר נָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה שָׁמוּר אֲלֵיהֶם עכ"ל. והנה יום ט"ו באב הוא התחלת ימי התשובה, כי כן הוא המנהג למתענים ארבעים יום עד יוה"כ, מתחילים אחרי ט"ו באב כדי להשלים מנין הימים שאין מתענים בהם, כגון שבתות ויומי ר"ח וראש השנה וערב יום הכפור, ויום הכפור ג"כ יום סליחה וכפרה כידוע, ומ"מ ארז"ל (ירושלמי יומא פ"ח ה"ז דף מב, ב): יום הכפור אינו מכפר אלא בסופו. באופן שאם חטא אדם ואבדו ממנו הלבושים כנז', הגם כי יתעורר בתשובה והבא ליטהר מסייעין אותו, מ"מ סברא הוא שלא יחזירו לו הלבושים שאבדו ממנו עד גמר הכפרה שהוא ביום הכפור בסופו, שאז נאמר: וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִֽירָה (בראשית לג, טז). וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם (ויקרא טז, כב). עֲוֹנוֹת־תָם. וזה נאמר בשעת נעילה כמ"ש בזוהר פ' אמור בתוספתא (ח"ג ק"א ע"א). והנה על אותה [שעה] אז"ל במדרש (קהלת רבה ט, ה): יָצָאת בַּת קוֹל וְאוֹמֶרֶת לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וכו'. ואפשר לומר שזהו ג"כ מ"ש אח"כ: בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, כי כיון כי כבר רצה האלקים את מעשיך והוחזרו אליו הלבושים שלו, ראוי הוא שישמרם יפה שלא יטנפם ויהיו בכל עת לבנים. ונחזור לענין שבט"ו באב שבו מתחיל הכפרה וביוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה, היו בנות ישראל יוצאות בכלי לבן, שהם לבושי מחלצות הנעשים ממעשיהם הטובים, והיו שאולים שהיו משאילים אורותיהם זאת לזאת, כל א' מהם לחברתה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו שנאבדו ממנו בשביל עונותיו:
אי נמי שלא זכה אליהם מעולם, ומ"מ כל הכלים היו טעונים טבילה, שהיו צריכים טבילה להכין עצמם ולבושיהם הנז' ע"י מה שהיו מטהרים עצמם, ועי"ז טָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי קְדוּשָּׁה (ע"ז כ, ב). ולפי דברי המשנה נראה דדוקא בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ויש ג"כ קצת ראיה מהפסוק שאמר: הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁילֹה (שופטים כא, יט). נראה שהוא דוקא בשילה ולא במקום אחר, וה"ה בירושלים אחרי שנבחרה ירושלים, אמנם במדרש אומר: וּבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וכו'. ואפשר לישב הכתוב שאומר הנה חג ה' בשילה, כי להיות כי כל ימי משכן שילה אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה, לא היו יוצאות וחולות בכרמים אלא בשילה, ששם היו סנהדרין של ע"א ואימת בית דין עליהם אך לא בשאר מקומות, וכאשר העמידו עליהם מלך כל ימי בית ראשון שהיו מכשירים עצמם ולא היה בישראל פורץ פרץ, היו בנות ישראל בכל מקום שהם יוצאות וחולות כמ"ש, אמנם אח"כ ובפרט בסוף בית שני שרבו הפריצים בישראל לא היו יוצאות רק בנות ירושלים, שהיא עיר שיש בה בית דין הגדול ומורא מלכות והרבה דברים שלא היו בשאר מקומות. והנה במדרש ובגמרא ג"כ הביאו הרבה טעמים על יום ט"ו באב, ועל כלם רמז הרמ"ע מפאנו זצ"ל טעם לשבח על כל א' וא' (בס' מאה קשיטה פ' פ"א). וכאשר נדקדק לפי פשוטו אפשר לומר כי מ"ד שבו זמן קציצה לעצים, וכן מאן דאמר שֶׁבּוֹ זְמַן קְצִיצָה לָעֵצִים, וכן מאן דאמר שֶׁבּוֹ בָּטַל הַחֵפֶר לְמֵתֵי מִדְבָּר, נ"ל שהם עיקר, דלכלהו שאר טעמי לא שייכי אלא בזמן הזה, ובס' שופטים מצינו: הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁילֹה (שופטים כא, יט). וּבִיטּוּל פְּרוּזְדָּאוֹת היה זמן הרבה אחר זה, וכן יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה, וגם טעם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבֹא בַּקָּהָל, אופן ההיתר מצאוהו ע"י שהיו חולות בכרמים, וכמו שאמר הכתוב: וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים (שם כ). והנה בענין שֶׁבּוֹ זְמַן קְצִיצָה לָעֵצִים, פי' עד אותו היום ואותו היום בכלל, ופי' הרמ"ע ז"ל הנ"ל משז"ל (תענית לא, א): וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל. שהוא סוד שבירת הקליפות בסוד שלש נשים: מ'חלת, ואג'רת בתה, ול'ילית סבתא, סימנם מג"ל. וידוע כי בעת השבתת הקליפות אז יפתחו המקורות העליונים וירדו נשמות טהורות, ולפיכך הוקבע יום זה לצאת בו בנות ישראל כדי לעורר הזיווג בקדושה ובטהרה, והאי טעמא שייך נמי לדעת מי שאומר שהותרו שבטים לבא זה בזה, וכן שהותר שבט בנימין לבא בקהל, והעיקר אפשר לומר שבתחלה הוקבע יום זה ליו"ט מפני שבו בטל החפר למתי מדבר כמ"ש למעלה. והטעם שבו נתכפר עון המרגלים ונשלמה אותה גזרה שאמר הכתוב: וּבְיוֹם פָּקְדִי (שמות לב, לד). ואז"ל (סנהדרין קב, א): במרגלים, וּפָֽקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָֽם של עגל. וזה היה בראותם כי הגזרה התחילה משנה ראשונה אעפ"י ששלוח המרגלים והגזרה לא היתה אלא בשנה שניה, הבינו כי כוונת הכתוב כך היא ועתה נשלם ונמחל הכל. והנה כתב האר"י זלה"ה: כִּי לְתִקּוּן עֲוֹן הָעֵגֶל נִתְקְנוּ הָרְגָלִים, וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֱלֹקֵי מַסֵּכָה לֹא תַֽעֲשֶׂה לָּֽךְ, וְסָמִיךְ לֵיהּ: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמוֹר וכו' (שמות לד, יז־יח). עכ"ל. ולפיכך לפי דרך זה נוכל לומר, כי בראותם שבטלו בו מתי מדבר עשאוהו יום טוב לטעם הנז', להשלים בו כפרת מעשה העגל. והנה עיקר הי"ט היה שבהם בנות ישראל יוצאות, להיות שלא חטאו במעשה העגל, גם לא חטאו במרגלים כמ"ש במדרש ר' תנחומא (פ' פינחס, ז): וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד (במדבר כז, א). אוֹתוֹ הַדּוֹר הָיוּ הַנָּשִׁים גּוֹדְרוֹת מַה שֶּׁהַאֲנָשִׁים פּוֹרְצִין, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמַר לָהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב וכו' (שמות לב, ב). וְלֹא רָצוּ הַנָּשִׁים וּמִיחוּ בְּבַעֲלֵיהֶם וכו', וְכֵן בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבָּה עַל הָאָרֶץ וכו', אֲבָל הַנָּשִׁים לֹא הָיוּ עִמָּהֶם בְּעֵצָה עכ"ל. ובסופו ג"כ אומר: ר' נָתָן אוֹמֵר יָפֶה כֹּחַ נָשִׁים מִכֹּחַ אֲנָשִׁים, אֲנָשִׁים אוֹמְרִים נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, וְהַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת תְּנָה לָּנוּ אֲחוּזָּה עכ"ל. ולפיכך בנות ישראל דוקא יוצאות וכו'. והאי טעמא שייך נמי ביוה"כ שבו נתרצה המקום לישראל על מעשה העגל, ולכן ג"כ ביום ט"ו באב נתגלגל זכות ביום זכאי שבו ביטל הושע בן אלה פרודזאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ובזה היה מזכיר עון העגל להתפש על עון שני עגלי זהב של ירבעם בן נבט. וכל זה נתבטל ביום זה. ואפשר ג"כ כי זכות יום זה הועיל ג"כ כמ"ש לִּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי וּבְנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת שהזכירו רז"ל במשנה ובגמ' (מס' תענית ד, ה. ובגמ' תענית כח, א). וביום זה אשר בו נעשה הכנה לזווג כנר' מדברי הרמ"ע מפאנו זצ"ל, נתגלגל זכות ג"כ שבו הותרו השבטים לבא זה בזה, וכן ג"כ התירו שבט בנימין לבא בקהל, ובו ביום ניתנו ג"כ הרוגי ביתר לקבורה, ויש בזה תיקון לנשמותיהם, וזה כאשר נקדים מ"ש בזוהר פ' אמור אל הכהנים (ח"ג פ"ח ע"ב): בהיותו נותן טעם על איסור הלנת המת, א' מן הטעמים כי שמא נתחייב גלגול כדי לתקן איזה דבר וכיוצא, וכיון שלא נקבר נמנע ממנו הגלגול וכו'. וביום זה זכו לקבורה ואם היה בהם מאותם שהיו צריכים תיקון ע"י גלגול וכיוצא היו יכולים לקבל תקונם. והנה בו ביום תקנו ברכת הטוב והמטיב כמשז"ל (תענית לא, א): הַטּוֹב שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, וְהַמֵּטִיב שֶׁנִּיתְּנוּ לִקְבוּרָה. אפשר לומר מ"ש האר"י זלה"ה כי הרוגי ביתר היו מסוד זווג יעקב ולאה, מאותם טפות הקרי שיצאו מיוסף הצדיק בה' מקומות כמ"ש בס' הגלגולים, ואלו היו מסוד זווג יעקב ולאה כמ"ש, והוצרכו ליהרג דמיון עשרת הרוגי מלוכה, והנה בענין י' הרוגי מלוכה אז"ל, שמסרו גופם אל הקליפות כדי להעלות מ"נ ע"י נשמתם, ועתה בענין הרוגי ביתר בראותם שלא הסריחו תקנו ברכת הטוב והמטיב, כי ראו שאעפ"י ששלטה הקליפה בגופם להמית אותם, מ"מ לא שלטה בהם לגמרי ועדיין נשאר בהם הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא מצד הקדושה, וזה גרם שלא הסריחו דמיון בשר הקודש שלא הסריח, וזה מורה ג"כ כי נשמתם עלתה לרצון לפניו ית', וגופם נעשה דמיון אמורי קדשים ואברי עולה שלא הסריחו מעולם. והנה כל אלו הדברים הם נחמה במקצת, בראותינו כי אפילו בשעת כעסו הנה הוא ית' זוכר את הרחמים ולא יעיר כל חמתו ח"ו, ולפיכך אנו עושים אותו עדיין י"ט במקצת, אמנם כאשר נדקדק הרבה יש לנו לדאג, וביותר ויותר בראותינו איבוד הצדיקים בעוה"ר, ולא הועיל זכותם כנגד גודל עונותינו, ועדיכם בירה החרבה ועדיין לא חזרה, וכל יום ויום ברכתו מרובה, ושחה לעפר נפשנו מפני חלול ה' ומפני ההיכל שנשרף, וישראל בגלות מפוזרים בעמים בגזרות קשות המתחדשות בכל יום, וזהו שאומר במדרש: וְגָרְמוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם וְנַעֲשָׂה אֵבֶל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּחוּרְבַּן הַבַּיִת פַּעֲמָיִם, ובאמת כאשר נשים השני ימים האלו, היינו ט"ו באב ויוה"כ לנגד עינינו, ראוי שנמרר בבכי אם על ט"ו באב שאירעו בו כל אותם הנסים, ועכשיו אין שוטה נפגע בעוה"ר, וביוה"כ יום סליחה וכפרה והיה כ"ג נכנס לפני ולפנים ועושה כל התקונים הידועים וכתובים בס' הזוהר ובמקומות רבים, מלבד מה שלא ידענו ונרמז קצת ממעלתו ביום זה בס' ברית מנוחה בניקוד ע"ש, ועינינו היו רואות הלשון של זהורית מלבין, מלבד כמה מעלות טובות עצמו מספר, ומעת חסרנו כל אלו דין הוא שנקרע סגור לבנו ולא תדום בת עינינו מלהוריד כנחל דמעה יומם ולילה, וזהו וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעוּגָבִי לְקוֹל בּוֹכִים, ע"ד מ"ש לעיל. וזהו שמביא: וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (במדבר יד, א). שחזר ונתעורר אותה הבכיה, ושמורה היא לדורות עד ישקיף וירא. ונחזור לענין הראשון שאומר: וְהָיוּ יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים, הנה סוד המחול פי' הר"ר ברכיה אהרן זצ"ל בס' מעבר יבק, כִּי סוֹד הַמָּחוֹל הוּא סוֹד נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן עכ"ל. ואפשר לפרש שהיו בנות ישראל הבאות מסוד המלכות, היו חולות כנז' בכרמים, בשביל ישראל שנקראו כרמים, שנאמר: כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת (ישעיה ה, ז). והנה כרם בגימטריא י' הויות, אפשר לומר שהם ה' חסדים וה' גבורות, ואפשר ג"כ שהם י' ספירות המלכות שהיא נעשית בת עשר. והעולה מזה שהיו מעלים את המלכות למעלה לתועלת כרם ה' צבאות שהם נשמותיהם של ישראל, ולפיכך כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה נִפְנֶה לְשָׁם, כי להיות שהיו חולות כמ"ש ומעלות כל הבחי' מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ולכן כל מי שאין לו אשה, שלא היה לו בת זוג בסוד הגלגול כמשז"ל, או שלא היתה בת זוגו מזדמנת לו מפני עונותיו או איזה סיבה אחרת כמשז"ל, היה נפנה לשם, כי להיותם חלות כנז' וכוללות כל הבחינות, לפיכך היה לוקח מה שירצה, שהיתה לכל א' מהם בחינה כוללת והיתה לה איזה שייכות עם נשמתו, באופן שהיה ראוי ליקח אותה, וכבר אמרנו כי הרמ"ע מפאנו ז"ל מאריך בשבח יום זה, ובפי' משנה (מס' תענית ד, ח): לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל וכו'. ע"ש במאה קשיטה פ' פ"א. ופי' ג"כ מ"ש במשנה: בָּחוּר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וכו'. שהוא בסוד: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וכו' (תהלים קכא, א). ויתכן לפרשו עם מה שפי' הרמ"ע זצ"ל הנז' בס' חקור דין (ח"ד פי"ז): כִּי פָּסוּק זֶה רוֹמֵז לִשְׁנֵי מִינֵי זִוּוּגִים, א' בְּסוֹד תּוֹלֶדֶת הַנְּשָׁמוֹת, וְזֶהוּ עֶזְרִי מֵעִם ה', בְּסוֹד: אֶֽעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּֽוֹ (בראשית ב, יח). וְאַחֵר שֶׁלֹּא מִדִּין הַתּוֹלָדוֹת, אֶלָּא בְּרַחֲמִים בְּזִוּוּגָהּ שֶׁל לֵאָה, כְּמָה דִּכְתִיב: מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, כִּי הַפֶּלֶא הָעֶלְיוֹן נִקְרָא אַיִן וכו' ע"ש עכ"ל. ולפי דרך זה להיות כי כל מי שאין לו אשה נפנה לשם כמ"ש, לפיכך היו אומרות: בָּחוּר, אפשר לומר אתה הנבחר היינו שנמחלו עונותיך, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וכו' וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ, בין בסוד הרחמים כמ"ש מאין יבא עזרי, ובין בסוד התולדה בסוד עזרי מעם ה' וכו'. וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. והביא המדרש ראיה מפ' צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וכו'. אפשר שכוונתו כמשז"ל על פ' זה (שהש"ר ג, כ): בַּמֶּלֶךְ שֶׁבָּרָא בְּרִיּוֹתָיו שְׁלֵימוֹת, כנגד זיווג ראשון מתחלת התולדה, שכן נבראו שלמים, זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וכו' (בראשית ה, ב). וכן כל הנשמות מתחלת ברייתם וצאתם לאויר העולם ג"כ יוצאות זכר ונקבה, וכנגד זיווג שני שהוא ברחמים אומר: בַּמֶּלֶךְ שֶׁהִשְׁלִים [מַעֲשָׂיו] לִבְרִיּוֹתָיו. כי אעפ"י שאינם שלימים רק בגפו יבא, פלג גופא, מ"מ ע"י רחמים הנה הוא ית' ישלים בריותיו ויזווג אותם בסוד הרחמים, ומסיים הפ' ואומר: בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, לפי דרך זה העטרה הנז' היא התפלה אשר היא נעשית עטרה בראש חי העולמים כמשז"ל (זח"ב רמ"ה ע"ב), וע"י התפלה הנאמרת בכוונה, יצאו נשמות זכרים ונקבות כמ"ש המקובלים ז"ל, וע"י התפלה ג"כ כבר אז"ל (מו"ק יח, ב): שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים. באופן כי ע"י התפלה שנעשית עטרה אדם זוכה לזווג שלו, אם בסוד התולדה ואם בסוד הרחמים, בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ זֶה מַּתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, שבכל א' מהם היה תיקון לנשמות, אם במתן תורה יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זוּהֲמָתָן (שבת קמו, א). וגם בבנין בית המקדש אמרו עליו (שהש"ר א, סו): אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה, שעל ידו היו ישראל פרים ורבים כמשז"ל, וכן יהיה בבנין בית המקדש לעתיד לבא בבי"א. וכל זה היה בזמן שבית המקדש קיים, ועתה בעוה"ר וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעוּגָבִי לְקוֹל בּוֹכִים. פי' במקום שהמלכות היתה עולה ע"י בנות ירושלים אשר היו חלות בכרמים, ומעלות השכינה בכל עשר בחינותיה כמנין כר"ם כמ"ש עשר הויות חו"ג. אי נמי י' ספירות המלכות, ובזה היה הייחוד בכל שלש בחינותיה: הוי"ה אדי"ד, הוי"ה אלקי"ם, הוי"ה אדנ"י. והיתה מתייחדת עם הז"א שיש שם הוי"ה העולה כ"ו אשר בין הכל הוא כנו"ר, וכמשז"ל ג"כ כי כנו"ר הוא כ"ו נ"ר, ועם י' ספירות הנז' הם כנור"י. והנה כאשר היה מנשב רוח צפוני מצד הגבורה שמשם התעוררות הזווג היה הכנור מנגן, פי' היה בא אליו הארה מצד שם קמ"ג שהוא בגימט' מנגן, ועי"ז היה גורם זווג לאה עם יעקב, הוי"ה ואדי"ד בגימט' כמנין אלי"ו, ובאותו הזמן היה דוד המלך ע"ה קם כמ"ש למעלה, והיה עוסק בשירות ותשבחות להשלים השכינה ולהעלותה ולשמחה בשירותיו וזמירותיו, וכמ"ש למעלה. והנה בזמן שבית המקדש היה קיים היה הזיווג תדיר כמשז"ל בהרבה מקומות, וא"כ בודאי אעפ"י שהיה זווג יעקב ולאה כמ"ש, מ"מ לא היתה המלכות רחל נדחית ממקומה למטה בבריאה, רק היתה עומדת באצילות שלימה בכל בחינותיה, וכמ"ש בענין כנו"ר - כ"ו נ"ר, והיתה נקראת לבנ"ה כמנין מאלי"ו, כי כך שמה כשהיא שלימה, יפה כלבנה. והנה עתה בזמן החרבן הכתוב אומר: וַיְהִי לְאֵבֶ"ל כִּנּוֹרִ"י, שאינה אלא שיעור ג' ספירות כנגד נה"י, וגם הנה היא דמיון האבל שנסתלקו ממנו המוחין כמ"ש בענין האבל, וגם עוּגָבִ"י שהוא כמנין הוי"ה אדנ"י העולים צ"א, הנה הם לְקוֹל בּוֹכִים, שנסתלק השפע והלך אל הקליפות בעוה"ר, וזה כמ"ש רז"ל (תענית כט, א): אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וכו'. והנה הקליפה של עשו נקראת חנם כמשז"ל, וע"י אותה בכיה נתעוררו אותם הדמעות של עשו, כי ע"י אותם הדמעות הוריד ב' כחות הדין מבין העקביים דלאה לחו"ב, ועתה בעוה"ר חזרו ונתחזקו ועי"ז הוקבע להם בכיה לדורות, והנה לעתיד לבא יחזרו כל הדברים טובים לישראל, וזה יהיה בתוספת גדול מכל מה שהיה, ועל אותה שעה נאמר: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וכו' (ירמיה לא, יב). ולהבין יפה נפרש קצת כתובים שלמעלה מהם, שאומר: שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וכו' (שם ט־י). והנה מסדרי התפלות תקנו לומר: וְקָרֵב פְּזוּרֵנוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. ופי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה: וְקָרֵב פְּזוּרֵנוּ וכו', הַנְּשָׁמוֹת הַמְפוּזָּרוֹת בֵּין הַגּוֹיִם, וְהֵם סוֹד הַגֵּרִים שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ בֵּין הַקְּלִיפּוֹת, וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ, אִינּוּן נִשְׁמְתִין דְּאָזְלִין עַרְטִילָאִין, שֶׁאֵינָם בַּקְּלִיפּוֹת ח"ו אֶלָּא בְּיַרְכְּתֵי אֶרֶץ, שֶׁהֵם מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת וכו' עכ"ל לענייננו. וידוע מ"ש רז"ל: כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֽוֹכְלָה וכו' (דברים ד, כד). כִּי הַשְּׁכִינָה גּוֹלָה עִם יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְקַבֵּץ אֵלֶיהָ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ ע"כ. והנה בודאי כי כדי להוציא הנשמות מן הקליפות צריך לטרוח יותר, וצריך זכות גדול ולהמשיך הארה גדולה יותר ממה שצריך לקרב אותם שנדחו בלבד, וזה פשוט. ועתה יאמר הכתוב: שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ, כי בגוים שהם הקליפות אשר בתוכם הנשמות אשר הם מעושקות, צריך שישמעו דבר ה' ועי"ז יצאו משם הנשמות הקדושות אשר הנה הם מעושקות, כי כל זינא אזיל לזיניה, ולקול דבר ה' אמר הכתוב: נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ (שה"ש ה, ו). אשר דרך רמז יאמר נפשי יצאה מן הקליפות בדברו, וזהו שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם, ואפשר לומר שאמר מלת שמעו לרמוז מ"ש רז"ל במלת שמע ישראל, כי ע"י מלת שמע שיש בו שם־ע', ופי' מלת שם הוא קבוץ רפ"ח ניצוצין ע"י שם ב"ן במלכות, ואח"כ אל ע' שהיא בינה, כן עתה ע"י שמעו דבר ה' גוים אשר בתוכם הנשמות כנז', עי"ז יעלו בקדושה כדלקמן, אמנם באיים הרחוקים ששם הנשמות מפוזרות ולא נתלבשו בקליפות, על זה נאמר: וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק, פי' המשיכו שם הארה כדי להעלות הנשמות שבירכתי ארץ, כי כן פי' הגידו לשון המשכה, ור"ל המשיכו כמשז"ל. ועל מה שאמרנו למעלה על שמעו דבר ה' נוכל עוד לומר כי דבר ה' בגימט' רל"ב כמנין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כי על ידיהם יעלו הנשמות כנזכר, והנה פי' ז"ל (זח"א רל"ד ע"ב) ג"כ כי הגדה הוא מצד החכמה, וכאשר נעיין אם ניתן לידרש, הנה מלת וְהַגִּידוּ הוא בגימט' ל"ד שהוא כמנין שם בוכ"ו אשר הוא חלוף אדי"ד השולחת בינ"ה אל המלכו"ת כדי להעלותה, וכן שם זה ג"כ מעלה את הנשמות, בסוד: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי (תהלים לא, ו). ואפשר לומר כי ע"י אור הנמשך בהתלבשו בבינה אשר על ידו בורחים החצונים, עי"ז יקבץ נפוצותינו מירכתי ארץ, וזהו וְהַגִּידוּ כמ"ש, בָאִיִּים ע"י התלבשותו באיי"ם שהוא שם ס"ג בגימט' באיים, וזהו ג"כ מִמֶּרְחָק, פי' ע"י שיתלבש בה אור החכמה הבאה ממרחק, כמ"ש הכתוב: מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי (ירמיה לא, ב). כל זה אמר אח"כ: וְאִמְרוּ, אם שנפרש אותו כפשוטו או שנפרש מלשון: אֶת ה' הֶֽאֱמַרְתָּ, וְהֶֽאֱמִֽירְךָ (דברים כו, יז־יח). לשון לבוש. אי נמי לשון עליה כלם צדקו, ויהיה הפי' מ"ש אח"כ, כי עי"ז מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, פי' כפשוטו כי הב"ה שהגלה את ישראל, והנשמות שנתערבו בגוים, וגם אשר נתפזרו בירכתי ארץ, את כלם יקבצם, והקבוץ יהיה על נ"ו, וזהו יְקַבְּצֶ־נּ"וּ, שהוא ע"י הארת הגבורות כמ"ש בשם האר"י זלה"ה בפי' תפלת ראש השנה, כי בכל מקום שנאמר נ"ו הוא דין, וה' פעמים נ"ו הם פ"ר כמנין מנצפ"ך. ונוכל לומר ג"כ דרך רמז כי ע"י קבוץ הנשמות כמ"ש, ע"י עלייתם במלכות יתוקנו רנ"ב איברי הנוק' שהוא כמנין מזר"ה, וכאשר מזרה ישראל יקבצנו כמ"ש, אז יתקיים מ"ש: וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם, כמ"ש תלמידי האר"י זלה"ה בשמו שהוא בסוד חותם בתוך חותם, וז"ש אח"כ: וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ, וכמ"ש פי' היינו הב"ה שהוא מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל, הוא בעצמו יְקַבְּצֶנּוּ, ואח"כ ישמר אותו כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ של הב"ה, ומי הוא הרועה עדרו של הב"ה, עתה נפרש כי הנה מצינו כי יעקב אבינו ע"ה בהיותו רועה את צאן לבן, אמרו בס' הזהר וכל המקובלים פה א' כי עי"ז היה מוציא ניצוצות כאשר עלה בידו להוציא, בתחלה שתי בנותיו וי"ב שבטים, ואח"כ וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַֽעֲקֹב (בראשית ל, מ). וכמ"ש בס' הזוהר (ח"א קס"ה ע"ב) בענין הצאן המקושרות, והנה הכתוב אומר: וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל וגו' (בראשית ל, לח). ואמרו בס' הזהר ז"ל (ח"א קס"ג ע"א): יַעֲקֹב דְּבָּעָא לְאַתְקָנָא תְּפִלָּה שֶׁל עַרְבִית וּלְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא, וּלְאַשְׁקָאָה וּלְבָרְכָא לָהּ מִכָּל סִטְרִין, דִּכְתִיב וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת, אִלֵּין דַּרְגִין וּגְבוּרָן דְּנָפְקֵי מִגְּבוּרָה דִּלְעֵילָא וכו' עכ"ל. הנה שאומר מַּקְלוֹת, דַּרְגִין וּגְבוּרָן. אמנם באמרו: דְּנָפְקֵי מִגְּבוּרָה דִּלְעֵילָא, אפשר לומר היות כוונתו על בחי' המנצפ"ך שהוא מבינה גבורה דלעילא, כי הנה יש ב' בחי' מנצפ"ך הבונים את המלכות, א' מצד הזעיר וא' מצד הבינה, וכנר' בדרוש הנוק' בסוד ב' דלתין וב' צירין וכו'. והם ציון וירושלים, חותם בתוך חותם, ואין צריך להאריך בזה לבקי בדברי הרב זלה"ה, והנה ב' פעמים מנצפ"ך בגימט' מקלות, היינו ב' פעמים ר"פ הם תק"ס, וי' אותיות הם תק"ע, וה' גבורות הם תקע"ה ועם הכולל תקע"ו, וכדומה לזה פי' משם הרב זלה"ה במלת שערה בכונת העומר. וא"כ נאמר כי אחרי שהפריש יעקב והעלה ניצוצות, והמשיך מלמעלה הרהטים בשקתות המים, שהם סוד ד' בתי דתפילי, והמשיך ההשפעה במלכות סוד תפלת ערבית כמ"ש בזוהר, אז שם המקלות שהם הב' מיני גבורות הנז', ב' פעמים מנצפ"ך כמ"ש, ובזה הנה הוא חותם בתוך חותם לבל ישלוט זר במעין חתו"ם, והנה כדומה לזה אחרי שמְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ כמ"ש, אז וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ, שהוא יעקב אבינו ע"ה שהיה רועה עדרו של הב"ה כמ"ש, ורמז לזה כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ בגימט' תקע"ה, שהם ב' פעמים מנצפ"ך עם י' אותיות וה' גבורות, ובזה: כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ, הנה פדיה יאמר מצד אבא, כמ"ש הכתוב: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי (תהלים נה, יט). שהוא יסוד אבא הנקרא שלו"ם, והזעיר נקרא מלך שהשלום שלו, בהתלבש בו יסוד אבא הנקרא שלו"ם כנז', וכן אמרו ג"כ בס' מאה קשיטה בענין הטבת חלום ז"ל: וְשָׁלֹשׁ פְּדִיּוֹת הֵם מִצַּד הַחָכְמָה, כמ"ש הַכָּתוּב: וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת (תהלים קל, ז) עכ"ל. וגאולה היא מצד הבינה, כידוע דמסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים, והנה על פ' כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ (תהלים קלה, ד). פי' כי יעקב הוא מאור יסוד אבא הנכנס תוך ז"א, והכלי שלו הם אחוריים דאבא שנפלו בזמן שבירת הכלים, והנה אבא עצמו הוא המעלה את האחוריים, כי היסוד דאבא כשיורד בתוך ז"א אז עולים לקראתו האחוריים שלו וכו'. עוד אמרו בס' אוצרות חיים: כִּי יַעֲקֹב וְעָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מִיְּסוֹד אַבָּא, שֶׁבְּהִגָּלוֹתוֹ בְּחָזֶה ז"א חוּץ לַיְּסוֹד אִי', אָז בּוֹקֵעַ אוֹר יְסוֹד אַבָּא מִיְּסוֹדוֹ וְיוֹצֵא חוּץ לז"א, וְשָׁם הוּא סוֹד יַעֲקֹב דְּהַיְינוּ יבק"ע, וְשָׁם לִשְׂמֹאל יַעֲקֹב יוֹצֵאת הֶאָרָה אֲלַכְסוֹנִית וְהִיא שׁוֹרֶשׁ עֵשָׂו, וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידֽוֹ (בראשית כז, ל). קְרִי בֵיהּ מִצִּדּוֹ שר"ל מִצַּד שֶׁלּוֹ עכ"ל. ובזה נבא אל כוונת הכתוב לפי דרכנו דרך דרש, היינו שבא ליתן טעם ולומר כיון שהוא עת רצון שמעלים ניצוצות, וּמְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ כמ"ש, למה צריך עוד שמירה שאומר הכתוב: וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ, ולזה השיב ונתן טעם: כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב, לא אמר פדה ה' ליעקב אלא אֶת יַעֲקֹב, פי' יעקב והטפל אליו, שהם האחוריים של אבא שמהם נעשו לבושים ליעקב, פדה ה' שהוא ז"א, ע"י הארת יסוד אבא שבתוכו, שמשם בא הפדיון כמ"ש על פ' פדה בשלום נפשי. ומפני שבצאת הארת יסוד אבא מחוץ לז"א כמ"ש, אז בהמשך ההארה עשו אחיו בא מצידו כמ"ש, ויש לחוש שמא יאחז בקדושה, לכן בשביל זה נגלה ג"כ אור אי' שמשם באה הגאולה כידוע מסטרא דיובלא, ובזה אינם יכולים החצונים להאחז, כי בשביל זה אורות אבא בצאתם מתלבשים בלבושי אי', כדי שלא יהנו מהם החצונים כמבואר בדרוש ארון וכפרת ע"ש. והנה עשו בפרט פי' מהר"ם זכות נר"ו בס' יודעי בינה: כִּי לְעֵשָׂו אֵין לוֹ אֲחִיזָה מִצַּד אִי' רַק בְּדִינִין הַנִּמְשָׁכִין מִמֶּנָּה, וְכַאֲשֶׁר נִמְתְּקוּ הַדִּינִין אָז אֵין לוֹ בָּהּ שׁוּם אֲחִיזָה עכ"ל. וז"ש וּגְאָלוֹ מצד הבינה, מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ, כי אעפ"י שבעת שליטת הדינים אז ח"ו עשו וחיילותיו מתחזקים ואז נק' חזק ממנו, אם שנפרש יותר מיעקב ובין שנפרש מצד יעקב שנתן לו כח מצד העוונות, מ"מ עתה שהעלה ניצוצות ונמתקו הגבורות ע"י אור אי', וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ, ואין כח בחצונים עשו וחיילותיו לשלוט עליו, ואז וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן, ע"ד מ"ש: וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן בְּרִנָּה. אמנם עתה מוסיף לומר ב"מרום ציון", שאינו ציון שהוא פנימיות המלכות, רק במרום ציון שהוא בבינה ששם הרינה, כמשז"ל על וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא (במדבר יח, כג). אי נמי "מרום ציון" הוא על בחי' היסוד המתגלה בחזה דז"א, ושם מסתיים יסוד אי' ומתגלה יסוד אבא, וע"י עליה זו וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'. הנה בפי' גן עדן שבפ' ויקהל פי' הרח"ו זלה"ה, כי ההארה הנמשכת מן (הבינה) נק' נהר וכו'. ובס' הכוונות בפי' העמידה במלת וקונה הכל, א' מן הפי' הוא כִּי הַחֶסֶד הוּא שֵׁם ע"ב, נ"ה אוֹרוֹת כְּמִנְיַן הכ"ל נִמְשָׁכִים אֶל יַעֲקֹב, וי"ז מֵהֶם כְּמִנְיַן טו"ב נִשְׁאָרִים בז"א, וְזֶהוּ הַטּוֹב הַצָּפוּן עכ"ל בקצור. ועתה אומר הכתוב: וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה', כי אחרי שעלו במרום ציון שהוא יסוד עליון, אז יקבלו הארה מצד החסד אל חוורא בפום אמה, ויקבלו ג"כ מהטוב הצפון, וזהו אל טוב שהוא הי"ז הנשארים, עתה ונהרו כנז' אל טוב הנמשך מ"ה, וגם עַל דָּגָן וְעַל תִּירוֹשׁ שהם חו"ג שיקבלו הארה מהם, וְעַל הַיִצְהָר, שהוא השפעת השמן הבאה מן החכמה, וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר, הם הנשמות והניצוצות שעלו כנז', וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וכו'. הנה על מ"ש בזוהר פ' תולדות (ח"א קמ"א ע"ב) שהביאו פ' וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה (ישעיה נח, יא). הביא הרמ"ז נר"ו מדרש שאומר: גן רוה זה גן ומוצא מים. ופי' שהם סוד ב' יסודות או"א, שגן הוא באי', ופי' בו הרבה פירושים וצירופים וגימטריאות במלת גן רוה, וא' מהם כי י' פעמים אדי"ד שבבינה בסוד חו"ג עולים עם הכולל רו"ה, עכ"ל בקיצור ושינוי לשון. והנה אז"ל (ח"ב פ"ה ע"ב): מסטרא דיובלא (ולא מיובלא) שהיא מצד הבינה יצאו אבותינו ממצרים, ופי' האר"י זלה"ה (בשער הפסוקים) בפי' פ' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם (ישעיה נב, ג). הַיְינוּ דְּאִתְגַּלְּיָא אִי' עִילָּאָה בְּאִי' תַּתָּאָה וּבְאִי' תַּתָּאָה נַפְּקוּ, וְהַשְׁתָּא לָאו הֲכִי (פי' השתא בגאולה העתידה) אֶלָּא דְּאִתְגַּלְּיָא אִי' עִילָּאָה בְּיִצְחָק וּבָהּ יִפְּקוּן, וְכֹלָּא כִּדְקָא חָזֵי וכו' עכ"ל. הנה מפני שלא היתה רק מסטרא דיובלא ולא מיובלא ממש לפיכך לא היתה גאולה ממש, אמנם לעתיד לבא תהיה מצד הבינה עצמה ולא תהיה אחריה גלות, ועתה אמר הכתוב כי אחרי שיעלו במרום ציון כמ"ש, אז תהיה נפשם כגן רוה שהוא סוד הבינה בעצמה הנקראת גן, וג"כ נקראת רו"ה בסוד עשר אדי"ד חו"ג כמ"ש, ועי"ז וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד, שלא יהיה אחרי כן עוד חרבן ח"ו רק שמחה ותענוג בלבד, ועי"ז אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל, בַחוּרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו, כי המלכות שנקראת בתולה דתרעין דילה סתומות ובפרט בעת הגלות, אז בעת הגאולה אז תשמח בתולה מצד הבינה שמשם השמחה, ובפרט באותו זמן שיהיה מיתוק הגבורות, וכמ"ש מהר"י סרוק זלה"ה, כי אין חדוה ושמחה כמו מיתוק הגבורות, ואז תשמח בתולה כנז', במחול ג"כ כמ"ש שהוא בסוד נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, ועי"ז בַחוּרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו, זה יובן בהקדים מה שאמרו בס' הכוונות, בעליית שבת בענין עליית זעיר, זה לשונו בקיצור: כִּי ג' עֶלְיוֹנוֹת (ראשונות) גְּדוֹלוֹת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת וּמִן הַתַּחְתּוֹנוֹת, כִּי הֵם עֶלְיוֹנוֹת וְהֵם מוֹחִין גְּמוּרִים, משא"כ בָּאֶמְצָעִיִּים וְתַחְתּוֹנִים, וְעוֹד מַעֲלוֹת אֲחֵרוֹת אֲבָל הֵם פְּחוּתִים מִן הַתַּחְתּוֹנוֹת בְּעֵרֶךְ א', וְהוּא כִּי הַתַּחְתּוֹנוֹת הֵם מָקוֹם רָחָב, וְהָרֹאשׁ הוּא מָקוֹם צַר וְקָטָן מְאֹד יוֹתֵר מִן הַגּוּף וְהָרַגְלַיִם, וְכֵן הָאֶמְצָעִיִּים הֵם רְחָבוֹת וּפְחוּתוֹת מִן הַג' עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁהַג' רִאשׁוֹנוֹת הֵם מוֹחִין וְהַג' אֶמְצָעִיּוֹת אֵינָם מוֹחִין, וְהַג' תַּחְתּוֹנוֹת הֵם מְגוּלִּים, וּבָזֶה הֵם גְּדוֹלִים מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת וּמִן הָרִאשׁוֹנוֹת, אֲבָל הֵם תַּחְתּוֹנוֹת וְצָרִים יוֹתֵר מִן הַג' אֶמְצָעִיּוֹת, וּבְלֵיל שַׁבָּת בַּעֲלִיָּיתָם הִרְוִיחוּ הַרְבֵּה, וְהַתּוֹעֶלֶת שֶׁל זֶה נִיתָּן לָזֶה וכו'. ע"ש כי האריך הרבה כי יש הרבה בחי', וע"י העלייה ניתן של זה בזה ושל זה בזה, וכן ג"כ בס' הגלגולים בענין הנשמות אמרו בפי' כי לעתיד לבא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים, כי כל א' יחזור למקורו וכל א' יקבל תוספת הארה, כגון מי שהיה בראש וירד בכתף, עתה יחזר בראש בתוספת הארת הכתף, והבחי' הם רבות וכו' ע"ש. וא"כ עתה יאמר אז תשמח בתולה במחול כמ"ש, ובזה יהיה בחורים וזקנים יחדיו, פי' הן במדריגת בחורים שהוא בהיות הז"א בעל ו"ק שאז נק' בחו"ר בסוד רי"ו חג"ת, וזקן כשיש לו ג' ראשונות ג"כ, וכן ג"כ כשעולה עד או"א הנק' זקנים, כמ"ש בזוהר פ' בלק (ח"ג קצ"ז ע"ב) ופ' כי תצא [בזוהר גדול עמ' תקכ"ט] על פ' אל זקני עירו וכו'. ועיין במה שפי' על פ' זה של בחורים וזקנים וכו' (פ' יח) בפתיחת ר' אבין פתח השביעני במרורים וכו'. ועתה אמר כי עי"ז ישמחו יחדיו ויקבלו הארה זה מזה, ועי"ז והפכתי אבלם שהם המוחין שנסתלקו יהפכו לששון, שבתחלה יתגלה הארת ו"ק ויתגלו חו"ג, ואח"כ וניחמתים ושמחתים מיגונם, בסוד גלוי ג' ראשונות בסוד השמחה מצד הבינה, יין המשמח כידוע, והנחמה מצד הכתר, וזהו מיגונם. וזה בסוד גלוי ג' ראשונות בסוד השמחה. והנה כל זה נעשה ע"י מיתוק הגבורות, כי כיון שנמתקו הגבורות אין לעשו שום אחיזה מצד הבינה, כמ"ש על וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ. ואפשר כי מיתוק הגבורות נעשה ע"י מ"ש בפ' שלמעלה, מפ' שמעו דבר ה' שאמרנו לעיל שאומר בִּבְכִי יָבוֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם וכו'. פי' ע"י מה שימשיכו מנ"ה דאבא ע"י הבכיה, וכמ"ש הרבה פעמים מ"ש האר"י זלה"ה בפי' מ"ש בזוהר פ' בראשית (בהדקמה דף ב' ע"א): אַדְכַּרְנָא בְּפוּמָאי וְשָׁפִיכְנָא דִּמְעָאי וכו'. ועתה אמר כי ע"י הבכיה ימשיכו מנ"ה דאבא כמ"ש, ועי"ז יתמתקו תרין דמעין דנחתין לימא רבא, ובזה יבואו מעצמם, כי שערי דמעות לא ננעלו, וע"י תחנונים אשר לא ימשיכו רק מנו"ה דאימא, בזה אובילם אני בעצמי שאינם יכולים לבא מעצמם, כי שערי תפלה ננעלו וצריך סיוע מלמעלה להביאם, ולכן אובילם. ופי' כל זה ואמר: אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם, בסוד חותם בתוך חותם, היינו שיעלו למעלה עד יסוד או"א הנקראי' נחלים, ועתה הם נחלי מים בסוד הגבורות המתוקות, ונכללו עמהם החסדים, וזה הוא דֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ, ששם אין אחיזה לחצונים ואין שם אבן נגף וצור מכשול ח"ו, רק דרך ישר לא יכשלו, ואפשר לומר כי עתה ההנהגה היא ע"י החסדים, כי אין כח בעולם לסבול הנהגת הגבורות, אך לעתיד לבא תהיה ההנהגה ע"י הגבורות, ומ"מ יהיה בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ, שיוכל העולם לסבול ההנהגה ההיא, ונתן טעם לזה ואמר: כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, שנתגלה אור אבא, אז אור אי' הכלול עמו יש בה כח לגרש את החצונים כידוע, ואז מתגלות הגבורות למטה ביסוד ז"א בסוד אפרים בן יוסף, וזהו: וְאֶפְרַיִם בְּכוֹרִי הוּא, פי' אפרים שהוא בסוד הגבורות כנז', וכמ"ש אפ"ר מ"י, הנה בכורי הוא, והעבודה הנה היא ע"י הבכורות שהם מצד הגבורות, וכאשר יתגלו הגבורות כנז' אז יתקיים מ"ש ז"ל על וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יחזקאל מד, טו). שאמר האר"י זלה"ה שהכהנים ישובו לויים ויתוקן שם ס"ג, ואז נאמר שירו לה' שיר חדש על גאולתינו מצד הבינה, ועל פדות נפשנו מצד אבא שמצדו הרבה עמו פדות כמ"ש, ואז בעבודת בית המקדש נשמח, ויקויים מקרא שכתוב: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן וכו', בְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, ויחזרו בנות ישראל לחול בכרמים ולעורר היחוד מלמטה למעלה, היינו שיהיו מעלים המלכות עד הבינה, בית ראשון אשר באתכסייא, ובית שני באתגלייא. וזהו שיר השירים, שיר חד, השירים תרין, יתייחדו בית ראשון ובית שני כמ"ש, וזה יהיה ע"י מיתוק הגבורות כמו שנפרש, וע"י גילוי שיר השירים היינו שיתקיימו, ובפרט במ"ש: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן (שה"ש ד, ח). שאז"ל (שמו"ר כג, ה): כְּשֶׁיַּגִּיעוּ הַגָּלֻיּוֹת לְרֹאשׁ אֲמָנָה עֲתִידִים לוֹמַר שִׁירָה. וזה כמו שנפרש. והגם כי נצא מעט מן המכוון מ"מ תורה היא, וזה בהקדים מ"ש הרמ"ק זלה"ה בזוהר סוף פ' שלח לך (ח"ג קע"ה ע"ב) בענין מצות ציצית: וַדַּאי אִיהִי כִּנּוֹר דְּדָוִד מְנַגֵּן מֵאֵילָיו לְמַלְכָּא עִילָּאָה, עכ"ל ס' הזוהר. ופי' הרמ"ק זלה"ה היינו שיר השירים שהיא משוררת תמיד לנגד הת"ת כדי להתייחד ע"י בבינה, וממנה עולה התעוררות אל הבינה כדפי' בשיר השירים מהזהר, והיינו עָיֵיל עַד רְקִיעָא ת"ת, וּמֵרְקִיעָא עַד כּוּרְסְיָיא בינה וכו' עכ"ל. ולפי דרכו נפרש ג"כ לפי דרך האר"י זלה"ה, כי מה שייכות יש אל כנור דוד הציצית או התכלת, גם מ"ש הרמ"ק היינו שיר השירים מה שייך הכא, ולהבין זה נביא כל מאמר הזוהר בענין זה וז"ל בסוף פ' שלח לך (ח"ג קע"ה ע"ב): וְתָאנָא הַאי [תְּכֵלֶת] הוּא רָזָא דְּדָוִד מַלְכָּא, וְדָא חוּטָא דְּאַבְרָהָם, דְּזָכָה בֵּיהּ לִבְנוֹי בַּתְרוֹי, מַאי תְּכֵלֶת. תַּכְלִית דְּכֹלָּא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כִּסֵּא הַכָּבוֹד אִקְרֵי. רִבִּי יִצְחָק אָמַר שִׁבְעָה כְּרִיכָן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא (בזוהר דפוס מנטובה כן כתוב: שְׁבִיעָתָא) (נ"ל שְׁבִיעָאָה) דְּכֹלָּא וַדַּאי, דְּהָא אִיהִי מִתְבָּרְכָא מִשִׁתָּא אַחֲרָנִין, עַל יְדָא דְּצַדִּיק, וְאִי תְּלַת עֲשַׂר, תְּלַת עֲשַׂר אִינּוּן, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בִּתְלַת עֲשַׂר מְכִילָן. וְהַאי הוּא פִּתְחָא דְּכֻלְּהוּ, וְהוּא חוּטָא חַד, וּרְשִׁימָא בִּגְוָונָהָא, וּגְוָונָא דִּילֵיהּ נָפִיק מֵחַד נוּנָא דְּאָזִיל בְּיַם כִּנֶּרֶת, וְכִנֶּרֶת עַל שְׁמֵיהּ אִתְקְרֵי, וְעַל דָּא כִּנּוֹר הֲוָה תָּלוּי לְעֵילָּא מֵעַרְסָא דְּדָוִד, דְּהָא דְּדָוִד וַדַּאי אִיהוּ כִּנּוֹר דְּדָוִד מְנַגֵּן מֵאֵלָיו לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה עכ"ל. זה המאמר נ"ל שהוא מסכים עם מ"ש בתיקוני' [תקון י'] דף כ"ו ע"א: דְאִינוּן ה' קִשְׁרִין, לָקֳבֵל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינ"וּ ה', דְּאִינוּן לָקֳבֵל ה' נִימִין דְּכִנוֹר דְּדָוִד דְּהָוָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, י"ג חֻלְיָין כְּחוּשְׁבַּן אֶחָ"ד, דְּקָלָא דְנִגּוּנָא סָלְקָא בְאֶחָד וכו', עד כָּל מָאן דְּאִתְעַטַּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה כְּאִלּוּ אַתְקִין כּוּרְסְיָיא לְקב"ה, וְאִינוּן יאקדונק"י וכו' עכ"ל. והנה בדרוש א' של הציצית אמרו בס' הכוונות, כי ד' אוירים וה' קשרים שיש בכל ענף, כי הקשרים הם ה' חסדים דיסוד הנק' קשר ושרק, והם כלולים בד' אוירים שהם ד' אותיות הוי' שלה, כי לעולם אויר הוא בסוד נוק' עכ"ל. וז"ש בזוהר: ותאנא האי (תכלת) הוא רזא דדוד מלכא. וכלל הוא בידינו כי בכל מקום שאמרו בזוהר רזא הוא ביסוד, וזהו האי הוא רזא שהם ה' חסדים דיהיב בה ע"י היסוד, ולהוכיח שהם סוד החסדים אמר: ודא הוא חוטא דאברהם דזכה ביה לבנוי בתריה. אמנם להבין יפה היאך הוא חוטא דאברהם וכו', והוא תכלת תכלית דכלא, צריך להביא מ"ש ז"ל בס' הכוונות במקום א' בענין הציצית, כי הציצית שהיו נוהגים בזמן שבית המקדש קיים היה נמשך ממוחין דאי', מצד חכמה שבה היא בינה דאבא, וכמו שהאריכו שם ואמרו שהוא בסוד: וחכם בבינה (ס' יצירה). ואמר והם ד' אותיות יד"ו כנגד ד' כנפות הציצית, והם כ"ד מילויים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ויד"ו האחרון שהוא מילוי ההי"ן אין בו רק ז' אותיות, נמצא כי חסר חוט א' להשלים המנין והוא חוט של תכלת וכו', עד והענין הוא כי הלא סוד התכלת הוא לעולם במלכות, והוא סוד ה' אחרונה של שם וכו', עד אבל אין לוקחין רק המילוי שלה, והנה מילוי המילוי של שם ב"ן הם כ"ג אותיות כמנין חו"ט, והוא סוד חוט החסד שאנו משלימים אותו ע"י מילוי זה עכ"ל. ואח"כ אמר ובזה תדע איך התכלת הוא בג' עולמות וכלם א', כי בריש התקונים מצינו כי התכלת הוא חכמה גוון ספיר, ובזוהר אמרו כי התכלת הוא מלכות, גם נמצא שהיא בינה, ועם ז"ש כי הלא הוא בחי' המלכות שבבינה דאבא עכ"ל. והנה ידוע כי אברהם סודו באבא, וזהו שאמר ודא חוטא שהוא המילוי הנז' בגימט' חוט הוא דאברהם שהוא אבא, דזכה ליה לבנוהי בתרוהי, שנשמותיהם של ישראל מצד הבינה, וזה ע"י מה שנתן אבא בינה שלו לאי' כמ"ש, וזהו ג"כ מאי תכלת, תכלית דכלא. שהיא בחי' המלכות דבינה דאבא כמ"ש, ולפי מ"ש מהרמ"ז נר"ו בפי' זוהר דף קנ"ב על פ' וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא וכו' (קהלת ה, ח). מ"ש הרח"ו זלה"ה בפ' ה' בחכמה יסד ארץ. שהוא ר"ת גימט' כ"ג שהוא מילוי המילוי דשם ב"ן שיש בו כ"ג אותיות, והשם הזה יורשת המלכות מאבא וכו' עכ"ל. יסכים לכל הנ"ל שהוא תכלית דכלא שהיא המלכות, ועם מה שפי' הרמ"ז נר"ו אח"כ על פ' וַיְהִי הָֽאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּֽה (בראשית ב, ז). שהנשמות באות מכח בחינת הנפש שבחיה שהוא זה המילוי, יבא על נכון ודא חוטא וכו'. ר' יהודה אמר כסא הכבוד אקרי. אפשר לדקדק אומרו כסא הכבוד אקרי ולא אמר זהו כסא הכבוד, שבא לומר שאינו כסא הכבוד בעצמו אלא כך נקרא, וזה עפ"י הדרך שנפרש היינו כי כבו"ד הוא בגימט' ל"ב, והוא סוד ל"ב חוטין של הציצית, וזה החוט נעשה כסא אליו בהיותו משלים מנין הל"ב, וזהו כסא הכבוד, פי' כסא אל החוטין שהם כמנין כבו"ד, גם אמרו במקום אחר כי מלת כס"א הוא כמנין י"ה אדנ"י עם הכולל, וידוע כי שם י"ה הוא באו"א, י' חכמה ה' בבינה, והמלכות נק' אדנ"י. וזהו מלכות דבינה דאבא כמ"ש למעלה, גם אמרו בענין הציצית כנז', כי ל"ב ול"א חוטין הם בגימט' ס"ג, שהנה בזוהר פ' בראשית (בהקדמה דף ח' ע"א) אמרו בענין ליל שבועות ז"ל: בְּכָל יוֹמֵי שַׁתָּא אִקְרֵי אֵל, וְהַשְׁתָּא דְּעָאלַת בְּחוּפָּה אִקְרֵי כָּבוֹד וְאִקְרֵי אֵ"ל עכ"ל. הנה שהמלכות נקראת לפעמים כבו"ד אל, וז"ש כסא הכבוד אקרי, כי אעפ"י שאינו כסא הכבוד עצמו מ"מ כך נקראת לסבות הנז', ואפשר שלזה כוונו רז"ל שאמרו (חולין פט, א): דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. ולעיל בפ' תנו לה' אלקיכם כבוד (פ' כה), הבאנו מ"ש בס' אוצרות חיים על מ"ש בזוהר שאמרנו בענין כבו"ד א"ל, והוא מסכים למ"ש כי בעלות המלכות עד או"א, שהוא ביום שבת או ביום שבועות שאז נקראת כבו"ד א"ל, וג"כ כאן בעלות המלכות בבינה דאבא כך שמה ג"כ. ר' יצחק אמר שבעה כריכאן דאיהי שכינתא (נ"ל שביעאה) ודאי, דהא היא מתברכא משתא אחרנין על ידא דצדיק. זה יובן במה שבא מפורש בתיקוני' כנז' (תקון י' דף כ"ו ע"א), שהוא ע"י שם מ"ב שיש בו ז' שמות של ששה, וז"ל: וְאִינוּן שֶׁבַע לָקֳבֵל שֶׁבַע יְמֵי בְרֵאשִׁית, דִּרְמִיזִין לְשֶׁבַע שְׁמָהָן אבגית"ץ וכו'. שהם בו' קצוות והמלכות מקבלת מהם, ואפשר לומר כי ז' חוליין הם כ"א כריכות רמז לשם יד"ו. אי נמי לשם אדי"ד כידוע שיש בו רמז לציצית, ובין שניהם ר"ל אדי"ד יד"ו הם בגימט' מ"ב. ויש בהם ג"כ ז' אותיות כמנין ז' כריכות. ואפשר לומר ג"כ כי ב' שמות אלו אדי"ד יד"ו, הם עיקר לז' שמות המרגלא שהם בגימט' תתמ"ט, ועם הכולל הוא בגימט' כמנין תכל"ת. ואומר: תְּלַת עֲשַׂר, תְּלַת עֲשַׂר אִינּוּן, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בִּתְלַת עֲשַׂר מְכִילָן. זה יובן במ"ש בס' הכוונות אח"כ ז"ל: והנה בק"ש ביארנו איך נכנסים כל אלו המוחין בז"א במלת אח"ד כנז' שם, כי הוא סוד אח"ד, זו"ן המקבלים אלו המוחין, גם פי' כי א"ח שהוא הז"א מקבל הד' מוחין וע"ש. ושם כתב בזוהר פ' בראשית על פ' יקוו המים מתחת השמים. הוא סוד כניסת המוחין ברישא דזעיר בסוד מדידו דמשחתא, ושם ביארנוהו. והואיל ואתא לידן נבאר אומרו אל מקום אחד. פי' כי מחכמה זו דאי' הוא שם ד' יה"ו עם מילואם כנז', והם בגימט' מקו"ם והם ל"א אותיות, ואלו נכנסין בז"א הנק' אח"ד. וזהו אל מקום אחד עכ"ל. והנה אח"ד בגימט' י"ג, וזהו שאמר כנגד י"ג מכילן. וזהו ג"כ מ"ש בתיקונים: י"ג חליין כחושבן אח"ד. וזהו ה' קשרים לקבל שמע ישראל ה' אלקינו ה' וכו'. מלבד מ"ש למעלה. והנה ה' חסדים וה' גבורות אשר נכנסים בזו"ן בסוד יקוו המים, וזהו בפסוק שמע ישראל וכו'. אל מקום אחד זה אח"ד כמ"ש. ונוכל ג"כ לפרש בתלת עשר מכילן, שהם רמז לי"ג מדות, והם נרמזים ג"כ בענין ח' חוטין וה' קשרים, וכן נחלקים הי"ב מדות לפעמים לשני בחינות: לח' בסוד ח' בגדי כהן גדול, ואח"כ ה' אחרים. גם ידוע כי או"א אינון תחות י"ג תיקוני דיקנא, וגם תרין מזלין דאינון נוצר ונקה אינון מתגליין אח"כ ביסוד או"א אשר שם ג"כ יורדין המוחין של הציצית הנז', וכן ג"כ יורדים שם החו"ג ובינת דאבא ואי', ושם יש המוחין של הציצית שהם שנו"ת חיים כידוע. וכל זה נרמז ג"כ במלת אח"ד, שהם ט' תיקוני ז"א א"ח, וד' תקוני דיקנא דאו"א הניתנים בסוד תוספת אל הז"א, וזהו א"ח ד'. ואמר אח"כ: וְהַאי אִיהוּ פִּתְחָא דְּכֻלְּהוּ, כי התכלת עיקרו במלכות שהוא פתח לכל הספירות מלמטה למעלה, וגם לפי מ"ש לעיל שהוא במלכות בינה דאבא, הנה הוא פתח לכל שאר המוחין דאבא כמ"ש, וְהוּא חוּטָא רְשִׁימָא בִּגְוָונָהָא, פי' אעפ"י שאינו אלא חוט א', שהוא מילוי המילוי של שם ב"ן כמ"ש, מ"מ הנה היא רשימא בגוונאה, שיש בה הארת כל המוחין ומתחבר עמהם, נוסף על זה אומר בס' הכוונות הנז', שהתורה קראו פתי"ל בגימט' י' פעמים שם ב"ן כמספר עשר הויות שבמלכות. אמר עוד: וּגְוָונָא דִּילֵיהּ נָפִיק, מֵחַד נוּנָא דְּאָזִיל בְּיַם כִּנֶּרֶת. וְכִנֶּרֶת עַל שְׁמָא אִתְקְרֵי וכו'. הנה בפ' בהעלותך (ח"ג ק"נ ע"ב) אמרו: כַּד אִתְנַהֲרָא מִנְהִירוּ דְּאַבָּא כְּדֵין אִקְרֵי יָם. ופי' הרמ"ק דלא קאמר מאבא ממש אלא מנהירו דאבא, דהיינו אל דאקרי נהירו דאבא, דהיינו חסד וכו' עכ"ל. והוא מסכים עם מ"ש בזוהר פ' [אחרי מות] (ח"ג ס"ה ע"א): אֵ"ל דָּא נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא. ולפי דרכו נאמר: כַּד אִתְנַהֲרָא מִנְהִירוּ דְּאַבָּא, שהם המוחין שיש בהם ל"א אותיות כמנין א"ל, אז נק' ים. והנה בפ' בהעלותך אמר עוד: יָם כִּנֶּרֶת לְעֵילָּא, יָם כִּנֶּרֶת לְתַתָּא וכו' עכ"ל. ואפשר לפרש על מלכות דבינה דאבא כנז', והנה על ענין כנור היה תלוי וכו'. אפשר לפרש על בחי' לאה נק' עו"ר, וכמ"ש בס' אוצרות חיים על עוֹר בְּעַד עוֹר (איוב ב, ד). וכן עולה כנו"ר כמנין עו"ר, והנה בענין ויעבור פי' משז"ל: רחל היתה תחת המטה כשנזדווג ישראל עם לאה, כי הלא בעת שמזדווג ישראל עם לאה שם מטתם למעלה עד חזה דזעיר, ומשם ולמטה יושבת רחל, הרי כי רחל נתונה תחת המטה, ולזה כוונו רז"ל עכ"ל. גם ידוע משז"ל בהרבה מקומות כי בתפלת ערבית הזווג הוא עם לאה מן החזה ולמעלה, וז"ס יעקב משמש במרום. והנה דהע"ה מדתו היתה במלכות כידוע, ולכן כנור היה למעלה ממטתו שהיא בחי' לאה כנז', שהיא בחי' עו"ר שעולה כמנין כנו"ר, וגם ידוע כי בלאה יש ג' יחודים שהם כמנין נ"ר, ועם שם הוי"ה שבזעיר עולה כ"ו כמ"ש למעלה, הרי כנו"ר. וזה היה למעלה ממטתו של דוד. והנה אחר חצות לילה הזווג של יעקב ולאה הוא מן החזה ולמטה ואז המלכות משוררת תמיד, בסוד: אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ (תהלים פג, ב). וכמ"ש הכתוב: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדּוֹם (תהלים ל, יג). וזהו סוד שרוח צפונית מנשבת בכנור שהוא כח הגבורה, ועי"ז מנגן מאיליו. ונבאר דברי הזוהר וגם נבאר הקשר שיש אל הכנור עם התכלת וכן ים הכנרת. והוא כי הנה בענין הציצית יש ג"כ רמוז ד' אדי"ד במילוי קס"א קס"א קמ"ג קנ"א שעולים תרי"ו, ועם אותיות הם כמנין כת"ר כמ"ש בס' הכוונות. ואם נצרף עם כתר הנז' מספרם היה כמנין כנר"ת, וזהו וגוון דיליה נפיק מחד נונא דאזיל בים כנר"ת. פי' גוון התכלת נמשך מזאת המלכות הנקראת ים שעולה נ', דאזיל שזאת הנ' אזיל בים כנרת שהוא בחי' לאה, כמשז"ל שיש בחי' לאה נמשכת ממלכות אבא כמבואר בפי' העמידה, וע"ד כנו"ר הוה תלוי לעילא מערסא דדוד, מלבד מ"ש אפשר לומר כבר כתב לעיל בסוד יקוו המים אל מקום אחד, כי הד' יה"ו במלואם הם בגימט' מקו"ם, וכאשר נצרף אותם עם מי"ם שהם ה' חסדים, וז"ס ג"כ יקוו המים הם בגימט' כנו"ר, גם עם מ"ש בתקונים והבאנו אותו למעלה, כל מאן דאתעטף בעטופא דמצוה כאלו אתקין כורסייא לקב"ה, ואינון יאקדונק"י, כאשר נצרף הוי"ה ואדנ"י שעולה צ"א, עם מספר מקו"ם יעלה כמנין כנו"ר עם הכולל. והנה הכנור הזה הנה הוא מנגן מאיליו ע"י הארת ד' מוחין שיש בהם ל"א אותיות כמ"ש, ועם י"ו תיבות וזהו מ' אליו, וגם ד' יודי"ן שיש בעיקר כל שם מהם עולים מ', רמז אל מ' מ'־אליו, וכל זה ע"ד דרוש וקבל שכר, דרך רמז בלבד. אמר עוד: דהא דדוד ודאי איהי כנור דדוד מנגן מאליו למלכא קדישא עילאה. אפשר לומר כי אעפ"י שלעת עתה שהוא זמן הגלות בעוה"ר מה שהשכינה משוררת הוא כדי לעלות מן הבריאה אל האצילות, הנה ע"י דהע"ה היה כדי לתקן השכינה, כדי להעלותה עד מלכא קדישא עילאה, שהוא עד או"א שהיא המדרגה הו' ששם עלתה אח"כ בזמן בנין בית המקדש, והנה מלכא קדישא הוא באבא כמ"ש בפ' תהלות לאל עליון, וגם ע"י התכלת כמ"ש, ובג"כ גוונוי עייל עד רקיעא ומרקיעא עד כורסייא, כמ"ש ג"כ בגמרא (מנחות מג, ב): תְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם וכו'. שהוא המלכות בהיותה מקבלת מחכמה, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, שהוא יסוד דבינה הנקרא רקיע, כמ"ש (חגיגה יב, ב): שֶׁבּוֹ חַמָּה וּלְבָנָה וכו'. וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד כמ"ש למעלה. והנה הכנור הזה היה מנגן מאליו ע"י שיר השירים כמ"ש הרמ"ק זלה"ה, פי' היה מאליו דרך רמז בלבד, כי עדיין לא נתגלה שיר השירים רק מעט דרך רמז כמ"ש בזוהר חדש דף פ"ב ט"ב על מזמור מ"ה. רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. ולא נתגלה עַד דַּאֲפֵיקַת בְּרָא חַכִּימָא לְעָלְמָא וְאַתְקֵינַת כּוּרְסֵיְא לְמַלְכָּא, כְּדֵין מַלְכָּא שַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ עִמָּהּ, וְשָׁרַאת לְמַלָּלָא, וַאֲמָרַת יִשָּׁקֵנִי וכו' עכ"ל. וכן בזוהר פ' תרומה (ח"ב קמ"ג ע"ב) אמרו ז"ל: אֲבָל בְּיוֹמוֹי דְּדָּוִד מַלְכָּא לָא הֲווֹ כָּל אִנּוּן מְנַגְּנִין מִתְּתַּקְנַן בְּדֻכְתַּיָּהוּ לְנַגְּנָא כִּדְקָּא יָאוּת וּבֵי מַקְּדְשָׁא דְּלָא אִתְבַּנֵּי, ובג"כ לָא אִתְתַּקְּנוּ לְעֵלָּא בְּדוּכְתַּיָּהוּ, דַּהֲא כַּמָּה דְּאִית תִּקוּנֵי מִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא אוּף הֲכִי בִּרְקִיעָא, וְקַיָּמִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין עכ"ל. ונ"ל לפרש לפי פשוטו, כי אעפ"י שדוד המלך ע"ה תקן כ"ד משמרות, וגם תקן המשוררים והשיר שהיו הלוים אומרים כנר' בדברי הימים, מ"מ עדיין היה ארון אלקים מתהלך באהל ובמשכן ולא אתקנו במקום הראוי, הגם כי הכל היה במקום הקדש לא היה קדש קדשים כמו בבית המקדש, ולפיכך הגם כי אתתקנו לא אתתקנו בדוכתייהו שהוא בבית המקדש, וגם בכאן היה הכנור של דוד המלך ע"ה מנגן מאליו, דרך רמז בלבד כמ"ש כי המקום גורם שעדיין לא נבנה בית המקדש, וכבר הפליג המקונן בקנתו ואמר: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר (תהלים קלז, ד). וכאשר יבנה ב"ה בבי"א אז ישובו כל הדברים לקדמותן, ואז תשמח בתולה במחול, וישובו אינון מנגנין בדוכתייהו, ועל הזמן ההוא נאמר: עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר (תהלים צב, ד). שלא יהיה בלבד מנגן מאליו רק הגיון ודבור ג"כ ע"י שיר השירים שיתגלו הסודות שבו, וזה יהיה עלי עשור שתהיה המלכות בת עשר, ותעלה למעלה עד הכתר שהיא המדרגה הז', ואנחנו נברך י"ה ונודה שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו אכי"ר: