אור ברסלב
רפואה למכה פתיחתא דאיכה רבתי › ל"ב

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

פתיחתא דאיכה רבתי · ל"ב

ל"א

מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי (ירמיה ח, יח). ר' חֲנִינָא פָּתַח הָכִי, מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי, מַהוּ מַבְלִיגִיתִי, מִבְּלִי שֶׁהוֹגִין בַּתּוֹרָה לְקַיֵּים מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, עָשִׂיתִי בֵּיתִי גִיתִּי, וְאַף עַל פִּי כֵן עָלַי לִבִּי דַוָּי עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ וגו' (איכה ה, יז). [וּכְתִיב: הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים (ירמיה ח, יט)].

הנה מלת "מַבְלִיגִיתִי" כמעט אין לה דמיון במקרא, ולכן המפרשים ז"ל קצתם פירשו מלשון: הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז (עמוס ה, ט). והרד"ק ז"ל הביא בשם ר' יונה שהיא מלה מורכבת, ולכן שואל במדרש: מַהוּ מַבְלִיגִיתִי, ופי' אותה כמו דרך ראשי תיבות "מִבְּלִי גִיתִּי". ופי' מִבְּלִי שֶׁהוֹגִין בַּתּוֹרָה וכו'. וזה ג"כ על דרך מ"ש על אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, ולא פי' ממה ישבה בדד, וסמך על המבין כמשז"ל (רש"י): מִיּוֹשְׁבֶיהָ וכו'. וכן ג"כ אמר הכתוב מִבְּלִי ולא פי' כלום וסמך על המבין, שהוא מ"ש אח"כ לבסוף: עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (ירמיה ט, יב). וזה סוד: מִבְּלִי שֶׁלֹּא הוֹגִין בַּתּוֹרָה, ואמר: לְקַיֵּים מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, לומר כי אעפ"י שהיו הוגין בתורה לא היו הוגין על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, רק כמי שקורא בשאר חכמות, והוא על דרך מ"ש לעיל: הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם (ירמיה ח, ט). כמ"ש מאר"י אברבנאל ז"ל, שהיו מואסים בתורת ה' ועוסקים בשאר חכמות, ועתה אמר כי אפי' בהיותם הוגים בתורה אפשר לדקדק דוקא "הוֹגִים", הגיון וקריאה בעלמא, לא היו הוגים בה לשמה לקיים מצות ומעשים טובים רק כמ"ש, ואמר שזה גרם שְׁעָשִׂיתִי בֵּיתִי גִיתִּי, והנה אמרו ז"ל (סנהדרין צו, ב) על פ' גַּת דָּרַךְ ה' (איכה א, טו). כי גְּבַהּ הֵיכָלָא וְדָרְכוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם. ופי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל בס' חקור דין ח"א פ' כ"ו: שֶׁהַהֵיכָל עָלָה לְמַעְלָה וְנִגְנַז, וּמַאי דְּאָמוּר רַבָּנָן: דָּרְכוּ בֵּהּ מִן שְׁמַיָּא, אַקְּרָא קָאֵי דְּקָא מַסְהִיד, גַּת בְּעָלְמָא הוּא דְּדָרַךְ ה' וכו' עכ"ל. ונ"ל דהכי פירושא, כי הרוחניות נסתלקה למעלה וננגז, וגם האבנים בעצמם שקנו צד קדושה נגנזו, באופן שעיקר החרבן היה כדורך בגת שהוא דורך ברגליו בגת, ואינו אלא דורך ענבים וכיוצא, וזה היה ממש בעון ביטול תורה, היינו כמו שבעון ביטול תורה נמסרו סודותיה לחצונים. וכבר פירשנו דרך דרש כי ח"ו ששולטים החצונים בסודות התורה, שהרי הכתוב אומר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וכו' (תהלים קמז, כ). אלא שהחצונים סתמו הדרכים שלא יגלו סודות התורה, והוא על דרך מה שפי' המשנה דרך רמז (טהרות ז, א): הַמּוֹסֵר מַפְתְּחוֹ לְעַם הָאָרֶץ הַבַּיִת טָהוֹר. וכמו שפי' במקום אחר (פ' ב). וכן ג"כ בבית המקדש גְּבַהּ הֵיכָלָא ונסתלק למעלה, ולא שלטו האויבים רק כדורך בגת ואינו מזיז הגת ממקומו, ואעפ"כ אעפ"י שלא שלטו בו כמ"ש, מ"מ עָלַי לִבִּי דַוָּי עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל זֶה הָיָה דָוֶה. ונ"ל שזה יובן עם מ"ש במדרש (איכ"ר ה, יז): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר הָאִשָּׁה הַזֹּאת עַל יְדֵי שֶׁפֵּרְשָׁה מִבֵּיתָהּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה יָמִים קוֹרֵא אוֹתָהּ הַתּוֹרָה דָּוָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָה (ויקרא טו, לג). אָנוּ שֶׁפֵּירַשְׁנוּ מִבֵּית חַיֵּינוּ וּמִבֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה שָׁנִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּקָּרְאוּ דָּוִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ עכ"ל. ונ"ל שבא לרמוז בו כי אעפ"י שבעלה עמה ואין בו פגם מ"מ לסבת טומאתה רוחק ממנה, ועל זה הכתוב קורא אותה דוה, כן על דרך זה ג"כ אעפ"י שהמקדש נסתלק ולא שלטו בו האויבים, מ"מ שרחקנו ממנו ואין אנו יכולים לעלות וכו'. הנה אעפ"כ עָלַי לִבִּי דַוָּי, והביא ראיה מפ' עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ כמ"ש. והוסיף להביא ראיה מפ' שאחריו, ואמר: וּכְתִיב הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, פי' למה על זה לבי דוי, לפי שְׁהִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי וכו' ואינה בבית המקדש ששם היה קרוב ה' לכל קוראיו, ועל כן עָלַי לִבִּי דַוָּי, יען כי עתה נתרחקו ממנו ית'.

[אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דִּבּוּר זֶה מְשַׁמֵּשׁ שְׁלשָׁה לְשׁוֹנוֹת: זְעָקָה, שַׁוְעָה, נְאָקָה. זְעָקָה דִּכְתִיב וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ (שמות ב, כג). שַׁוְעָה דִּכְתִיב: וַתַּעַל שַׁוְעָתָם. נְאָקָה דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם (שם כד). רַבִּי הוּנָא רַבָּה דְּצִפּוֹרִין אוֹמֵר לְשׁוֹן פִּרְפּוּר הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל (יחזקאל ל, כד). וּכְתִיב: וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ (איוב כד, יב). הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּה (ירמיה ח, יט). אִילּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיוּ גוֹלִים, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ גָלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד].

אפשר שכוונת ר' יוחנן היא להוכיח כי עיקר מה שהשכינה מצטערת הוא על ישראל, לא בלבד על מה שגלו אלא על מה שאומות העולם הורגים אותם. והנה שלשה לשונות הללו פירשו אותם בשמות רבה (א, לד): לְשׁוֹן קִינָה על מה שהיו הורגים את בני ישראל בגזרת פרעה. וְרַבִּי הוּנָא רַבָּה דְּצִפּוֹרִין הוסיף לומר: לְשׁוֹן פּוּרְפְּרָא הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל. וּכְתִיב וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ, והן הם הכתובים שמביא ג"כ בשמות רבה כמ"ש. ואפשר לומר שבא לרמוז על י' הרוגי מלוכה שהיו צועקים, וכוונתם היתה כדי שבכח קול צעקתם יעלו מ"נ ויוציאו הנצוצות מתוך הקליפות, וכמ"ש המקובלים ז"ל ובזוהר פ' שמות (ח"ב י"ט ע"ב) על פסוקים אלו ז"ל: אָמַר רִבִּי יִצְחָק תְּלַת עִנְיָינֵי הָכָא, אֲנָחָה שַׁוְעָה צְעָקָה, וְכָל חַד מִתְפָּרְשָׁא מְאַחֲרָא וכו'. ופי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' אור יקר כנ"ל ז"ל: שֶׁהֵם כְּנֶגֶד מַחְשָׁבָה קוֹל וְדִבּוּר, שַׁוְעָה דִּבּוּר, צְעָקָה קוֹל, אֲנָחָה מַחְשָׁבָה עכ"ל. והנה הכתוב אומר הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי וכו'. והוקשה לו לר' יוחנן שהיל"ל הנה שועת עמי וכו' לרמוז על קבלת התפלה שהיא עיקר, היינו הדברים הנחתכים ונאמרים בפה, ואם כוונת הכתוב על הקול בלבד היל"ל הנה קול צעקת בת עמי, ולפיכך פי' כי שלשתם היו זעקת, וזהו הנה קול שועה כמשמעו, ונאקה שהוא לפי מה שאמרו במדרש יותר מאנחה, ובפרט לפי מ"ש ר' הוּנָא רַבָּה דְּצִפּוֹרִין לְשׁוֹן פִּרְפּוּר הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל. והוא על דרך מ"ש שבא לרמוז על ענין י' הרוגי מלוכה. אי נמי לפי מ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה במקום הנז' וז"ל: צְעָקָה מוֹשֶׁלֶת עַל מִדַּת הַדִּין, [הִיא בְּבִּינָה וּלְכָךְ מוֹשֶׁלֶת עַל גְּבוּרָה הוֹד מַלְכוּת שֶׁהֵם מִדּוֹת הַדִּין] וּמֵהַפְכָּם לְרַחֲמִים, וְלָאו דַּוְקָא מִכָּל יָמָיו דְּהַיְנוּ אֲפִי' חֶסֶד, שֶׁלְּפִי דִּבְרֵי ר' יִצְחָק אִם גַּם הַחֶסֶד הִסְכִּימָה בַּדִּין אֵין צְעָקָה קוֹרַעַת, אֶלָּא אֲנָחָה אוֹ יוֹתֵר מִמֶּנָּה וכו' עכ"ל. והנה על פ' עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם (איכה ב, יז). שאז"ל (פ' לח): בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, בָּזַע פּוּרְפִירָא דִּילֵיהּ. נפרש בס"ד כי פורפירא רמז לשני בחי' מנצפ"ך, א' מצד הת"ת וא' מצד הבינה. ולפי זה נאמר לשון פרפור על דרך מ"ש שבקול צעקתם ונאקתם ונאק נאקות חלל, העלו מ"נ עד הבינה מקום התשובה ששם יש מנצפ"ך השני שהוא יותר רחמים וזהו לשון פ"ר פו"ר, ומסיים המדרש ואומר: הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּה, אִילּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיוּ גוֹלִים וכו'. כבר הבאנו הרבה פעמים משז"ל (ע"ח שער מיעוט הירח פרק ב'): כִּי בִּזְמַן בַּיִת רִאשׁוֹן הָיְתָה הַנּוּק' פָּנִים בְּפָנִים, וְאַחַר כָּךְ בְּעֵת הַחֻרְבָּן עַצְמוֹ הָיְתָה תַּחַת הַיְּסוֹד דז"א וכו'. אָמְנָם תֵּכֶף אַחַר הַחֻרְבָּן חָזְרָה הַנּוּק' בִּבְחִינַת ב' וְנַעֲשֵׂית פַּרְצוּף שֶׁל י' סְפִירוֹת אָחוֹר בְּאָחוֹר מִן הֶחָזֶה וּלְמַטָּה, וְאַף גַּם הָיוּ מְאִירוֹת בָּהּ ה' סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁל ז"א וכו' עכ"ל. ובזה יפורש הכתוב: הַה' אֵין בְּצִיּוֹן, היינו שנסתלקו הארת ה' עליונות של ז"א, שהכל נסתלק בעת החרבן, אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּה, היינו שנסתלקו גם ט' עליונות של מלכות למעלה, ואמר: אִילּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיוּ גוֹלִים כמשרז"ל בדרוש הנז' ז"ל: וְאִלּוּלֵי שֶׁנִּתְמַעֲטָה מִעוּט זֶה הַגָּדוֹל לֹא הָיָה יְכוֹלֶת אֶל הַקְּלִיפּוֹת וְלְאוּמּוֹת הָעוֹלָם לְהַחֲרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עכ"ל. ולכן כֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. נראה שמדקדק מלת "יָשְׁבָה", שאינו אומר איכה היא בדד, רק ישבה לפי שעה, וזה בעת החרבן והגלות, שאילולי כך לא גלו, אבל אח"כ בחרבן בית ראשון חזרה עד אחורי הזעיר ונעשית בת י', ולא היתה בדד. והנה אז"ל (סנהדרין צז, ב): הַקִּיצִין כֻּלָּן כָּלוּ וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וכשיחזרו ישראל בתשובה מיד נגאלים. ואפשר שזה רמוז בפ' זה, הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי וכו'. וידוע כי מלת "הִנֵּה" מורה הזדמן ודבר שהוא מזומן, וזהו "הִנֵּה" דבר מזומן הוא, כי כאשר יבא לפני ה' קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי, שהוא שועה צעקה וגם אנחה הנרמזת בפ' עָלַי לִבִּי דַוָּי, וכמו שמביא במדרש דומה לזה, וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל, באופן שבפ' על פי' המדרש רמוז בתוכו הנחמה שיגאלו ע"י התשובה, ואפשר שגם זה רמוז בשיר השירים, שאמר בזוהר שיר השירים (דף ה' ט"א): תתר"ו. ופי' אותו מלשון רתת וזיע. ולפי דרך זה נוכל לומר כי כאשר ימלא האדם רתת וזיע לשוב בתשובה לפניו ית' אז תתגלה המ' סתומה של לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה (ישעיה ט, ו). הרמוזה במ' של שיר השירים, שעל ידה עולה מספר תתר"ו, היינו ס"ת של כל פסוק שיר השירים בהחשב המ' סתומה למספר ת"ר, עולה הכל תתר"ה ועם הכולל תתר"ו, וכמו שפי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל, ולקמן נפרש ביותר המאמר הזה של תתר"ו בעה"ו. וע"י התשובה תבא הגאולה כידוע וזה יהיה בבי"א.

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה