אור ברסלב
רפואה למכה פתיחתא דאיכה רבתי › ל"א

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

פתיחתא דאיכה רבתי · ל"א

ל'

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי פָּתַח: רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאוֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל (משלי כ, יד). אַתָּה מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל הָיָה הב"ה קוֹרֵא אוֹתָם רָעִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמְּמָאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי (ירמיה יג, י). וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל מְשַׁבְּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל. [כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה].

אפשר דהוקשה לו כי הנה השי"ת הנה הוא המוחץ והרופא ומידו הכל, ואם כן הוא לא ימנע מהחלוקה, או שהיו ישראל ראויים לאותו העונש והגלות או לא היו ראויים, אם לא היו ראויים למה הביא עליהם, ואם היו ראויים למה קנן אח"כ עליהם איכה ישבה בדד וכל הדברים אשר נזכרו במגילת קינות, ולזה הביא פ' רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה, כי בתחלה בעוד שהיו בשלוה על אדמתם היו בועטי' מרוב טובה ולפיכך לא שמעו בקול ה', ולפיכך קראם "רָעִים", הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמְּמָאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי, וכשגלו וקבלו ענשם וגם שבו קצת בתשובה אז הִתְחִיל מְשַׁבְּחָן, והרי זה דומה למ"ש ז"ל במדרש (שהש"ר ד, יא): בְבִנְיָנָהּ הֶעֱמִידָה רְשָׁעִים וְבְּחֻרְבָּנָהּ הֶעֱמִידָה צַדִּיקִים. וכדומה לזה כתב האר"י זלה"ה על פ' נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ וכו' (תהלים עט, ב). וקיצור דבריו הוא, כי בתחלה עד שלא קבלו ענשם קראם עבדים, ואח"כ כשקבלו ענשם קראם חסידים, וז"ש אח"כ בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ. כל זה אפשר לומר לפי פשוטן של דברים, אמנם למען לא יצאו דברי רשב"י בלא חידוש, אפשר לומר כאשר נקדים מ"ש רז"ל (זח"א רי"ט ע"ב) על פ' אוֹי לְרָשָׁע רָע וכו' (ישעיה ג, יא): וְכִי יֵשׁ רָשָׁע רָע וְרָשָׁע שֶׁאֵינוֹ רָע? אֶלָּא הַמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה נִקְרָא רָשָׁע. והנה הכתוב אומר: הַשּׁוֹכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרוּחִים עַל עַרְסוֹתָם (עמוס ו, ד). ופי' רז"ל (במד"ר ט, ז): שֶׁמַסְרִיחִים מִטּוֹתֵיהֶם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם. עוד אמרו ז"ל (חולין לז, ב): שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם וּבָאתִי לִידֵי קֶרִי בַּלַּיְלָה. והאריכו המפרשים ז"ל ג"כ לומר כי מי שלבו פנוי ואינו מהרהר בדברי תורה, לא ימלט מן ההרהור. וז"ש הכתוב: העם הרע הזה שהוא רע להיותו מוציא שז"ל שכבר אמרנו שנקרא רע, ונתן טעם למה נק' העם "הרע", מפני שהם מְּמָאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי, ואינם שומעים דברי תורה, ולפיכך הם מהרהרים בזנות ובאים לידי טומאה, ובזה נקראים העם הרע, וז"ש ג"כ הכתוב: רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה, פי' השי"ת שהוא אל עליון קונה הכל, החפץ לזכות ולטהר את ישראל, וע"י מצותיהם ותורתם יקבצו נפוצותינו מארבע כנפות הארץ ויעלו ניצוצות אל תוך הקדושה, דמינן הוו ואידחו, הנה הוא אומר ומזהיר: רַע רַע, כי לא פעם א' ולא שתים חטאו בזה רק הרבה פעמים.

ולפיכך כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָלוּ, כדי ללקט הניצוצות שנפלו בין הקליפות כמ"ש הרבה פעמים, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ ואז הכשירו מעשיהם והעלו ניצוצות מתוך הקליפות, הִתְחִיל מְשַׁבְּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל. וזהו ג"כ אומרו: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, פי' מהניצוצות שהיו בתוכה, ועתה צריך לטרוח להחזירם, והרי זה דומה למ"ש הכתוב: תַּחַת אֲשֶׁר לֹֽא עָבַדְתָּ וכו', וְעָֽבַדְתָּ אֶת אֽוֹיְבֶיךָ וכו' (דברים כח מז־מח). והנה בראות ישראל כי הב"ה משבחן על היותם מעלים מ"נ וכנזכר, התחילו לשורר שיר השירים. אם כפשוטו כמ"ש רז"ל (רש"י): הַשִּׁיר הַזֶּה אוֹמֶרֶת אוֹתוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָהּ, מִי יִתֵּן וְיַשְׁקֵנִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וכו'. וגם לפי מ"ש בענין העלאת ניצוצות, אין לך דבר המסייע להעלותם יותר מן השיר כמ"ש הרבה פעמים, והכתוב ג"כ אומר: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם וכו' (תהלים קמט, ו). ודי בזה עתה:

הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה (צפניה ג, א). מַהוּ הוֹי מֹרְאָה, הוֹי מִפְּנֵי הָאֵימָה, שֶׁנָּתַתִּי אֵימָתָה עַל כָּל הָאוּמּוֹת, [אֵימָתַי וְנִגְאָלָה, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם נָפְלָה אֵימָתָן עַל כָּל הָאוּמּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וגו' אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וגו' (שמות טו, יד). הָעִיר הַיּוֹנָה, אוּמָּה שֶׁצִּיַּינְתִּי אוֹתָהּ בְּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּיוֹנָה, אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה: לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל ה' וְלֹא לָקְחָה מוּסָר בַּה' לֹא בָטָחָה אֶל אֱלוֹקֶיהָ לֹא קָרֵבָה (צפניה ג, ב). כַּלָּה דְּלָא שָׁמְעָה מָה הִיא לָאו שְׁטוּתָא הִיא, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא צָוְוחִין לְשְׁטוּתָא מוֹרָא, הוֹי מֹרְאָה, הֱוֵי מִקַּמֵּי שְׁטוּתָא. וְנִגְאָלָה, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַרְחִיקִין עַצְמָן מִלִּשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, וְנִגְאָלָה מִן הַכְּהוּנָּה. הָעִיר הַיּוֹנָה, לֹא הָיָה לָהּ לִלְמֹד מֵעִירוֹ שֶׁל יוֹנָה, מִנִּינְוֵה, נָבִיא אֶחָד שָׁלַחְתִּי לְנִינְוֵה וְהֶחֱזִירָהּ בִּתְשׁוּבָה, וְאִלּוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם כַּמָּה נְבִיאִים שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּעַד ה' בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חוֹזֶה לֵאמֹר שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וגו' (מ"ב יז, יג). וּכְתִיב: וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ וגו' (ירמיה ז, כה). הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ בַּבֹּקֶר, הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ בָּעֶרֶב, וְלוֹא שָׁמְעוּ. כֵּיוָן שֶׁלֹא שָׁמְעוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד].

כבר אמר למעלה במדרש (פ' כד) מ"ש הב"ה: אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ. גם מצינו למרע"ה שאמר בתפלתו: וְשָֽׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּֽי הֶעֱלִיתָ בְכֹֽחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה וכו', וְאָֽמְרוּ, מִבִּלְתִּי יְכוֹלֶת ה' וכו' (במדבר יד, יג־טז). וז"ש כאן: הוֹי מִפְּנֵי מוראה, הָאֵימָה, שֶׁנָּתַתִּי אֵימָתָה עַל כָּל הָאוּמּוֹת, ועי"ז היה שמו ית' מתגדל ומתקדש ע"י הניסים שהיה הוא ית' עושה לעמו ישראל, וז"ש שזה היה בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, ועי"ז הכירו כי בחר ה' בעמו, ולפיכך שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וכו' אָז נִבְהֲלוּ וכו'. וכמו שהיו אומרים אלקות הם אלו. ולא זו בלבד אלא ג"כ הָעִיר הַיּוֹנָה, אוּמָּה שֶׁצִּיַּינְתִּי אוֹתָהּ בְּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, ועל ידי המצות ומע"ט היו מצויינים אליו ית', וכמ"ש הכתוב: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן (שה"ש ג, יא). (שהש"ר ג, כ): בָּנִים הַמְצוּיָּינִים בְּתִגְלַחַת וְצִיצִית וכו'. עד כי כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה' (ישעיה סא, ט). והיה ניכר אלקותו ית' ושכר העובד אותו, וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל ה'. כי הנה הכתוב אומר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַֽחֻקִּים וכו' (דברים ד, א). ובזה אתם מתייראים בעיני האומות, וכמ"ש אח"כ: כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָֽעַמִּים וכו' וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּֽה (שם ו). והם לא שמעו. וזהו לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל ה'. וזהו כֹּל דְּלָא שָׁמַע שְׁטוּתָא הוּא וכו'. והוא על דרך משז"ל (רש"י) על פ' רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הָא אִם תְּעַוְּתוּ אוֹתָם מִתּוֹךְ שִׁכְחָה תֵּחָשְׁבוּ שׁוֹטִים. גם להיות וְנִגְאָלָה, שנגאלה ממצרים, ועל אותה שעה נאמר: אוֹ הֲנִיסָּה אֱלֹקִים לָבֹא וכו' (שם לד). עוד אומר הכתוב: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַֽאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּֽאבֵדוּן (דברים ח, כ). והיה להם ללמוד ולחוש פן יקרה להם אם יחטאו כמו שקרה אל הגוים ולא לקחו מוסר, גם על היותם מצויינים במצות היה להם לשמור המצות ולבטוח בה' אשר צוה אותם להם, ובפרט כי עיקר הציווי הוא כדי שיהיו מצויינים לו, וא"כ לא היה להם לעזוב אלקים חיים, כמ"ש הכתוב: אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצוֹב לָהֶם בּוֹרוֹת וכו' (ירמיה ב, יג). גם להיותה מצויינת כיונה, וידוע כי היונה כיון שמכרת את בת זוגה אינה מנחת אותו, וכאן היתה להפך אֶל אֱלֹקֶיהָ לֹא קָרֵבָה, ולפיכך פי' ר' ראובן פי' אחר בפסוק, ודקדק אומרו מוראה שהיל"ל ירואה, ומדשני קרא בדיבוריה בא להורות על שני הפירושים, ושקולים הם ויבואו שניהם. וסיים ג"כ לפרש כל שאר הפסוק לפי דרכו, ופי' הוי מוראה הוא לָשׁוֹן יְוָנִי, צָוְוחִין לְשְׁטוּתָא מוֹרָא, הוֹי מֹרְאָה, וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה, הוֹי מִקַּמֵּי שְׁטוּתָא וְנִגְאָלָה, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַרְחִיקִין עַצְמָן מִלִּשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה וְנִגְאָלוּ מִן הַכְּהוּנָּה, פי' לא די שלא היו מטים אזנם לד"ת אלא היו ג"כ מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, ולכן מדה כנגד מדה נגאלו מן הכהונה ונתרחקו מאת ה'. וסיים לפרש הפ' לפי דרך שאומר הָעִיר הַיּוֹנָה, אפשר דהוקשה לו אומרו העיר היונה שהיל"ל עיר היונה, ולפיכך פי' העיר שהיה לו לִלְמוֹד מֵעִירוֹ שֶׁל יוֹנָה וכו', והם לא שמעו בקול נביא וחוזה, ולפי הנראה כל אלו הם דברי רשב"י שאמר לעיל ג"כ רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה כמו שפי', ונתן טעם למה היה הוא ית' מתרעם על זה, שהיו מוציאים שז"ל, מפני שכמה יגיעות יגע להוציאם ממצרים ולהוציאם מיד החצונים, ונתן אימתן על כל האומות והחצונים, ונתן להם מצות להצילם מהם, רק אדרבא ע"י תורה ומוצת יוסיפו אומץ מידי יום ביומו לטהר ולקדש עצמם בהם ולהתקרב אל ה', ועי"ז יאבדו רשעים והקליפות מפני אלקים, ושמו ית' אשר נקרא עליהם, ולפי' הביא פי' ר' ראובן שפי' מוראה, הוֹי מִפְּנֵי שְׁטוּתָא, כי אֵין אָדָם חוֹטֵא אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת (סוטה ג, א). שממשיך על עצמו רוח מן הקליפה ועי"ז וְנִגְאָלָה, שטנפה עצמה בכל מיני טומאה, וכל זה על ידי שהיו מרחיקין עצמן מלשמוע ד"ת, ולפיכך נגאלו ונטמעו בתוך הקליפות בעוה"ר. ואומר עוד במדרש: הָעִיר הַיּוֹנָה, לֹא הָיָה לָהּ לִלְמוֹד מֵעִיר שֶׁל יוֹנָה, נָבִיא אֶחָד שָׁלַחְתִּי לְנִינְוֵה וְהֶחֱזִירָהּ בִּתְשׁוּבָה, וְאִילּוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם כַּמָּה נְבִיאִים שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם וכו'. הנה בענין תשובת אנשי נינוה נאמר: וְיָשׁוּבוּ [וְיִקְרְאוּ] אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה וגו' וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם (יונה ג, ח). ואמרו ז"ל (תענית טז, א): שְּׁאֲפִילּוּ גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בְּבִירָה, הָיָה מְקַעְקֵעַ כׇּל הַבִּירָה וּמַחְזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו. ופירשו המפרשים ז"ל והרמ"ע מפאנו זלה"ה בפרט, כִּי לִהְיוֹת כִּי הָאוּמּוֹת אֵינָם בִּכְלַל תַּקָּנַת הַשָּׁבִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ע"ז עא, ב): בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וְלֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. לָכֵן בִּתְשׁוּבָתָם אֲפִילּוּ גָּזַל מָרִישׁ וכו', מְקַעְקֵעַ אֶת כָּל הַבִּירָה כְּדֵי לְהָשִׁיב אוֹתוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ עכ"ל. והנה אפשר לומר כי כוונתם היתה על דרך מ"ש בשער ההונאה, כי ענין הגניבה הוא שאותו האור היורד בתוך הקדושה, הוא מאיר והולך אל תוך הקליפות, ולפיכך החזירו אותו הדבר שגנבו בעצמו כדי להחזיר האור למקומו, כי אין להם תקנת השבים להוריד אור הבינה, ועל כל פשעים תכסה הארתה, והנה ישראל היה להם ללמוד מזה, שלא להוריד האור אל הקליפות על ידי מעשיהם הרעים ועל ידי עונותיהם, ואפילו אחרי שחטאו היה להם תקנה על ידי תשובה, ולפיכך היה ה' מתרה בהם, וז"ש: וְאִילּוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם, פי' ישראל הקדושים מצד עצמם, ועוד שהיו בירושלים מקום הקדושה, ובנקל היה להם להחזיר הדברים אל הקדושה, או להמשיך אור הבינה עליהם, ולכן היה הב"ה שולח להם עבדיו הנביאים למען יחזרו בהם, ולא יצטרכו לגלות וטלטול וצירוף אחר צירוף, ואפשר שהיה שולח להם הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ בַּבֹּקֶר, והערב וְשָׁלוֹחַ בָּעֶרֶב, שהוא שעת הקרבת התמיד והוא עת רצון, כי תמיד של שחר היה מכפר על עבריות של לילה ושל בין הערבים היה מכפר על של יום, ולכן היה משלח להם הנביאים בעוד שהיה כח הקדושה קיימת, וכמ"ש למעלה (פ' כג): עַד שֶׁבְּחוּרוֹתֵיכֶם קַיֶּימֶת, וְעַד שֶׁבְּרִית כְּהוּנָּה קַיֶּימֶת. וכמו שפי' לעיל, והם לא שמעו ולא שבו בתשובה וגברו העונות והקליפות. ולפיכך גלו, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. וזה מפני שנסתלקו כל הדברים הקדושים, וברית כהונה ולויה וירושלים ובית המקדש וכמ"ש למעלה (פ' כג). ומ"מ אעפ"י שגלו ונסתלקה הקדושה, אעפ"י כן שערי תשובה לא ננעלו. והכתוב אומר: הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים (ירמיה לא, כ). והם התורה והמצות אשר יעשה אותם האדם מישראל וחי בהם, בהם בגלות הזה, ולהוציא בזה האורות מתוך הקליפות ולהעלות מ"נ עד הבינה, ולהוריד משם מ"ד והארת הבינה למטה, וכל שכן אם ירבה בתשובה ובבכיה ובתחנונים בהורדת שפע מחו"ב, או מלמעלה משלש עשרה מדות של רחמים, ויותר מזה עד מקום שאין הפה יכולה לדבר לפי גודל הכוונה, וכל שכן אם יעשה יחודים לפי שלימות הצדיק כמ"ש האר"י זלה"ה בפרט, הנה בזה יחזיר הדברים לקדמותן, וצדקו בזה דברי הרמ"ע מפאנו זצ"ל (מאמר העתים, סימן כה): הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין שִׁיעוּר לְקִלְקוּל הָרִאשׁוֹן בְּמִיעוּט הַמְּאוֹרוֹת, וְאֵין קִצְבָּה לְתִקּוּן הַמְקֻוֵּה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ עכ"ל. ומדבריו ז"ל נלמוד ג"כ לשאר דברים, והרבה דרכים לפניו ית', כלם נתנם לפני עמו ישראל, וכמ"ש רז"ל כי התורה ומצותיה כלם סובבים על קוטב א', שהם כלם אורות עליונים ודרכים טובים להוציא עצמן מן הקליפות, ואפשר שכל זה נרמז ג"כ בשִׁיר הַשִּׁירִים, פי' הרבה מיני שירים וכלם שוים לטובה, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, פי' להשלים עצמו לפני קונו, וע"י השלמתו אז את הטוב יקבל והברכה והשלום, אמן כן יהי רצון:

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה