רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
פתיחתא דאיכה רבתי · ל'
זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח: לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ [וְכֹּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל] וגו' (איכה ד, יב). אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵם: דָּוִד אָסָא יהוֹשָׁפָט חִזְקִיָּה. דָּוִד אָמַר: אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם וגו' (תהלים יח, לח). אָמַר לוֹ הקב"ה אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם (ש"א ל, יז). מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם א', הָיָה הקב"ה מֵאִיר לוֹ בְּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָועוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו' (תהלים יח, כט). עָמַד אָסָא וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרוֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו' (דה"ב יד, יב). לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרוֹג וְלֹא לִרְדּוֹף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הקב"ה אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו' (דה"ב כ, כב). עָמַד חִזְקִיָּה וְאָמַר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרוֹג וְלֹא לִרְדּוֹף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי, וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הקב"ה אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מ"ב יט, לה). כַּמָּה נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶם, רַב אָמַר עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנַעַר יִכְתְּבֵם (ישעיה י, יט). שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת כּוֹתֵב יוּ"ד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנַיִם שְׁלשָׁה גַּרְגִּירִים בְּרֹאשׁ אָמִיר (ישעיה יז, ו). רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי סִימוֹן אָמְרוּ תִּשְׁעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִיפֶיהָ פּוֹרִיָּה (ישעיה יז, ו). [רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן חֲנִילָאי אָמַר אַרְבָּעָה עָשָׂר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׁנַיִם שְׁלשָׁה גַּרְגִּירִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִיפֶיהָ פּוֹרִיָּה (ישעיה יז, ו)].
אפשר דהוקשה לו אומרו: לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְכֹּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל וכו', בכלל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל יש מַלְכֵי אֶרֶץ גם כן, ולפיכך הביא ענין ד' מלכים כדי להביא ענין נבוכדנצר הרשע, ובזה יתורץ וכמו שנפרש. והנה טעם לאלו המלכים מה ששאל זה לא שאל זה, ביארתיו במקום אחר (שה"ש א, יב), כי כל א' חשש למיעוט הזכות אשר היו הדורות מתמעטים, ומלבד מה שפי' כנז', אפשר עוד לומר קרוב לדרך זה, כי בימי דוד המלך ע"ה לא היה ע"ז בישראל בימיו, ולפיכך היה בוטח על זכותו וזכות כל ישראל להכרית הקליפות, וכבר אמרו ז"ל (ילקוט פ' לך לך, רמז ע"ו) על וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים, זֶה דָּוִד. שהיתה כונתו להכרית האומות, ולפיכך אמר: אֶרְדְּפָה אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם (ש"ב כב, לח - תהלים יח, לח). וידוע ג"כ כי בימי דוד ושלמה הוסרו והומתקו כל הקליפות, וכמ"ש למעלה (פ' כה) דברי זוהר חדש של שיר השירים (דף ה' ט"ב), [וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה] וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן [כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ] וכו' (מ"א ו, ז). דְּהָא כּוּלְהוּ עָאלוּ גּוֹ נוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא וכו'. אבל בימי אסא כבר היו ב' עגלי ירבעם, א' בבית אל וא' בדן, ובזה התחילה לה הקליפה להיות לה אחיזה בארץ ישראל, ובמקום שהיתה הקליפה אחוזה, הנה הקדושה מסתלקת באופן שלא היתה הקדושה מתפשטת בכל ארץ ישראל, ולפיכך התחיל לומר: אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרוֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. והנה בימי אסא כנז' אעפ"י שהיתה ע"ז בימיו, מ"מ לא היו רק ב' עגלי ירבעם, א' בבית אל וא' בדן ולא נתפשטה בכל ארץ ישראל, אך בימי יהושפט אז היה אחאב אשר עליו נאמר: וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם (מ"א טז, לא). והאשרה עמדה בשומרון והבעל ג"כ, ואין לך כל תלם ותלם בא"י שלא העמיד בתוכו ע"ז, אז נתפשטה הקליפה בכל ארץ ישראל ונסתלקה הקדושה וישבה לה בירושלים, ולפיכך נתיירא יותר מזה ואמר: אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרוֹג וְלֹא לִרְדּוֹף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה. כי על ידי השירה, וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת (ישעיה יח, ה). וכמאמר דהע"ה: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי (תהלים קיט, נד). אָמַר לוֹ הקב"ה אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים וכו' (דה"ב כ, כב). כי על ידי השירה נתגרו הקליפות זה בזה ועי"ז עלתה שירתם ורנתם לפני הקב"ה, והוא על דרך מ"ש במקום אחר פ' אֲנִי שָׁלוֹם וכו' (תהלים קכ, ז). פי' אמרה כנסת ישראל אני שלום ואיני מתקוטטת עם שום אדם. אי נמי אני עוסקת בתורה הנק' שלום, וכי אדבר בדברי תורה אז המה למלחמה, פי' אותם אהלי קדר וכן בני עשו שהם שונאי שלו' הנז' למעלה הם למלחמה זה עם זה. ונחזור לענין, ובימי חזקיהו נתחזקה הקליפה יותר בעוה"ר, ונכנסה גם בירושלים על ידי אחז אשר הושיב אותה בעליה (סנהדרין קג, ב), ולפיכך נתיירא, אעפ"י שכל מיני ע"ז ביער אותם חזקיהו מ"מ נתיירא שמא לא הוסרה הקליפה לגמרי, וכל שכן בראותו כי הלך סנחריב על ערי יהודה הבצורות ויתפשם אעפ"י שהוסר מהם הע"ז, ולפיכך אמר: אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרוֹג וְלֹא לִרְדּוֹף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, פן יתגרו הקליפות ויבא לתקן ולא יעלה בידו, ולפיכך אמר שה' יעשה בחסדו הגדול לא זולת, כאשר כן עשה, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וכו' [וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר] (מ"ב יט, לה).
[בֵּין כְּדִבְרֵי אֵלּוּ וּבֵין כְּדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר הָיָה א' מֵהֶם, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הב"ה עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לָא בָעֵי אֶלָּא מְצַמְצְמָא יָתִי וּמֶעֱבַד לִי כְּמָה דַּעֲבַד לְסָבִי, מֶה עֲבַד, בָּא וְיָשַׁב בְּדָּפְנִי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְשָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְעָשָׂה שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, בְּכָל יוֹם מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁהּ, בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר נָתַן הב"ה בְּלִבּוֹ וְהִתְחִיל לְמַדֵּד בַּחוֹמָה, וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִים וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ שֹּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ [וְ]כֹּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה].
וכבר אז"ל (סנהדרין צד, ב) וְחוּבַּל עוֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן (ישעיה י, כז). חוּבַּל עוּלוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ [שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת]. ועל דבר זה לא חשב סנחריב וגם לא שאר האומות, רק אמר: הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַחֲרִיבָהּ (מ"ב יח, כה). ומלבד מה שאז"ל (סנהדרין שם ורד"ק במ"ב יח, כה): כי חשב סנחריב כי להיות כי גם בירושלים היתה הע"ז בימי אחז, אעפ"י שהסירה חזקיהו מ"מ היה מתלוצץ על זה, וכמ"ש הֲלֹא הוּא חִזְקִיָּהוּ הֵסִיר אֶת בָּמוֹתָיו וכו' (דה"ב לב, יב). ולפיכך מלאו לבו לבא על ירושלים. וכשראה שבא מלאך ה' ויך במחנה אשור וכו', אז חשב כי להיות ירושלים הנה היא העיר אשר בחר ה', אין נגע הע"ז פוסל ולא מטמא אותה, ואפילו אם יעברו ישראל ח"ו עבירות גדולות מ"מ לא יניח ה' עיר מושבו תחת רשות שום אומה ולשון, ולפיכך לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְכֹּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל וכו' (איכה ד, יב). ואומר מַלְכֵי אֶרֶץ ואח"כ כֹּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כי המלכים בפרט לא היו מאמינים זה, וכל שכן נבוכדנצר שחיק טמיא לא היה מאמין דבר זה להיותו א' מאותם שנותרו עם סנחריב, וכמשז"ל במדרש: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר הָיָה א' מֵהֶם. ולפיכך אעפ"י שחטאו לא ערב אל לבו ללכת הוא בעצמו, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הב"ה עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וכמשז"ל (לעיל פ' כג): אָמַר רַבִּי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת בְּפָּלְטִין שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, וְאוֹמֶרֶת עַבְדָּא בִישָׁא סַק אַחֲרִיב בֵּיתָא דְּמָרָךְ, דִּבְנֵיהּ לָא שָׁמְעִין לֵיהּ וכו' עכ"ל. מ"מ לא היה מאמין רק עדיין היה חושש כי עונותיו ילכדונו ללכת שם וליפול הוא ועמו כמו שאירע לסנחריב, ואולי יותר מזה וכל שכן בהיותו חושב כי ישראל קרובים אל התשובה, ולכן אמר: לָא בָעֵי אֶלָּא מְצַמְצְמָא יָתִי וּמֶעֱבַד לִי כְּמָה דַּעֲבַד לְסָבִי. ולכן מֶה עֲבַד, בָּא וְיָשַׁב בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְשָׁלַח לְנְבוּזַרְאֲדָן וכו', עד וְעָשָׂה שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה וכו', בִּקֵּשׁ לַחֲזוֹר, נָתַן הב"ה בְּלִבּוֹ וְהִתְחִיל לְמַדֵּד בַּחוֹמָה, וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִים וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ שֹּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם. לא ידעתי מנין לו, ואם קבלה נקבל. גם לא מצאתי בשום מקום כמה היתה גובהה של חומת ירושלים, ואפשר לומר דנפקא ליה ממלת "בָדָד", כי הנה הטפח הוא ד' אצבעות, וב' דלתין של בדד רמז לב' טפחים, ד' אצבעות לכל טפח, והב' הוא חצי טפח, הרי ב' טפחים ומחצה, ויהיה פי' הכתוב לפי דרך זה אֵיכָה יָשְׁבָה, דמיון היושב שמקפל גופו על כרעיו וכיוצא, בָדָד כמ"ש, הָעִיר רַבָּתִי עָם וכו', עד כי וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב חוֹמָתָהּ (ע"ד ישעיה ג, כו). בעוה"ר. אי נמי אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הנה כל עיר שיש לה חומה ודלתותיה נעולות בלילה נחשבת לרשות היחיד ומערבין בה ומשתתפין בה. אמנם עיר פרוצה אין חומה כל בית ובית נחשב לרשות בפני עצמו ואין מערבין בה וזהו אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד כל בית בפני עצמו, וזה לסיבת בליעת החומה כנז'. ועל דרך האמת אפשר לומר הנה הכתוב אומר צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ (ירמיה כו, יח). ומתחלה היתה ירושלים נקראת בית לסיבת חומתה העושה אותה רשות היחיד, שאין מקום לקליפות ליכנס, ומפני העונות עתה הכתוב אומר שתהיה בבחי' שדה, והוא על דרך מה שאמרו בענין קבלת שבת בענין הג' תחתונות, שבעוד הקדושה בתוכם נקראת בית, ובהסתלק הקדושה נקראת שדה ולא מדבר ח"ו. עוד כתוב שם כי תחלה היה שיעור תחומין מן התורה שלש פרסאות, שהוא סוד הרחק הקליפה מן הקדושה ביום השבת ג' ספירות נה"י שבעשיה, אמנם אחר שחטאו ישראל גרמו שתשלוט הקליפה בימות החול כשיעור נו"ה וחצי יסוד דעשיה, כי תחלה היו דבוקים בסוף העשיה, אך עתה נכנסו ב' ספירות וחצי יותר לפנים, כי נו"ה לבר מגופא יכולים לשלוט בהם, וכן היסוד היינו באותו הנקב השמאלי המוציא מי רגלים מזון לחצונים וכו' עכ"ל בס' הכוונות לענייננו. וכבר אמרו למעלה במדרש (פ' כה): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה עָשְׂתָה שְּׁכִינָה יוֹשֶׁבֶת עַל הַר הַזֵּיתִים, סְבוּרָה שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְלֹא עָשׂוּ וכו', עד וְכֵיוָן שֶׁלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה אָמְרָה: אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי וכו' (הושע ה, טו). והנה בעוד שהיתה שכינה יושבת על הר הזתים היתה אורה נוטה על ירושלים, ובעוד שאור שכינתו היתה שם היתה נקראת בית ואין כח בקליפות לשלוט בה, ולפיכך בזה הזמן היה מקיף את ירושלים בסוד: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן (תהלים יב, ט). וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁהּ, אמנם אח"כ כשנסתלקה הקדושה ואור שכינתו ית' ממנה, אז נשארה בבחי' שדה ושלטו בב' ספירות וחצי דעשיה, ולפיכך נָתַן הב"ה בְּלִבּוֹ וְהָיָה מְמַדֵּד בַּחוֹמָה, וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִים וּמֶחֱצָה, כנגד ב' ספירות וחצי שנכנסו הקליפות כנגדם כמ"ש בעוה"ר, ונרמז זה במלת בָדָ"ד כמו שאמרנו העולה עש"ר, שכן בעונותיהם של ישראל גברו עשר קליפין ושלטו בב' ספירות וחצי כמ"ש, ובמקום שהיו יכולים ללכת שלש פרסאות שהם י"ב מיל, עתה חסרו מהם י' מילין ונשארו ב' מילין, וזה ג"כ ע"י עירוב דוקא כמבואר במקומו. ונחזור לענין, כי לפיכך היתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ שֹּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, ושלטו בתוך מקום הקדושה בעוה"ר, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכו' כמ"ש במקומו ע"ש כל הפי', וא' מהם הוא כי "מַלְכֵי אֶרֶץ" הם מלכי א"ה מצד הקליפה, אֶרֶץ עֵיפָתָה (איוב י, כב). וְכֹּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל שהפי' שהם הנשמות. וכאן אפשר לפרש אותם האחוזים בנו"ה הנקראי' יושבי תבל כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' תפלה למשה בפי' על כן נקוה לך וכו' של ר"ה. כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב, פי' צר למעלה ואויב למטה, בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָיִם עליונה ותחתונה כמ"ש שם. אי נמי פנימית וחיצונה, ששלטו ג"כ על הנשמות שבתוכה ועשקו גבר וביתו בעוה"ר, ולפיכך מסיים במדרש: כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, כמ"ש בפתיחות אחרות על זה, כיון שחטאו ושלטו האומות והקליפות ועשקו הנשמות, לפיכך גלו כדי ללקט הניצוצות, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָהוּ מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה, כמ"ש ג"כ למעלה שנשארו כל בחי' ובחי' לעצמה, והנה כנגד כל זה ג"כ יבא שיר השירים כמו שנפרש, וכמ"ש פעמים רבות מ"ש רז"ל (זח"ב קמ"ג ע"ב): שיר חד, השירים תרי, הא תלתא. ועם מ"ש ג"כ כי ע"י השיר מעלים כל דבר רוחני למעלה, וגם מוציאים אותו מתוך הקליפות, באופן כי אעפ"י ששלטו הקליפות בנו"ה וחצי יסוד כמ"ש, הנה ע"י שיר חד ביסוד, השירים תרין בנו"ה, יעלו מתוך הקליפות, והמלכות הנקראת שיר עמהם, וזהו אפשר שרמזו ז"ל שאמרו: עתידה ירושלים שתעלה עד ג' פרסאות. וז"ל בבבא בתרא פ' הספינה (דף עה, ב): וְאָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁתִּגְבַּהּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ (זכריה יד, י). מַאי תַּחְתֶּיהָ, כְּתַחְתֶּיהָ. וּמִמַּאי דְּהַאי תַּחְתֶּיהָ תְּלָתָא פָּרְסָאֵי הָוְיָא, אָמַר רַבָּה: אֲמַר לִי הָהוּא סָבָא: יְרוּשָׁלַיִם קַמַּיְיתָא תְלָתָא פָּרְסָאֵי הָוְיָא עכ"ל. ונ"ל דהכי פי' דרך דרש, כי ירושלים קמייתא תלתא פרסאי הויא היינו שיעורה כנגד נה"י שהם ג' פרסאות כמ"ש בס' הכוונות, ולעתיד לבא שתגדל ירושלים שהיא המלכות תגבה ג' פרסאות שהם ג' ספירות חג"ת, ואח"כ עוד למעלה בחב"ד שנאמר וראמה וישבה תחתיה. מַאי תַּחְתֶּיהָ, כְּתַחְתֶּיהָ, פי' בתחילה וישבה תחתיה, דמיון היושב שהוא מקופל כמעט חציו על חציו, וז"ש על תחתיה. היינו תחתיה נה"י ועל תחתיה הוא חג"ת, וראמה אח"כ בג' ראשונות חב"ד, ובמה שפי' בסוף המאמר ז"ל: וְהַצְּלָעוֹת צֵלָע אֶל צֵלָע שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים פְּעָמִים (יחזקאל מא, ו). מַאי ״שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים פְּעָמִים״, אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר רַב פַּפֵּי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, אִם שָׁלֹשׁ יְרוּשָׁלַיִם הֵם, כׇּל א' וְא' יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשִׁים מְדוֹרִים לְמַעְלָה, וְאִם שְׁלֹשִׁים יְרוּשָׁלַיִם הֵם, כׇּל א' וְא' יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה מְדוֹרִים לְמַעְלָה עכ"ל. ואפשר לפרש כי כוונתו לומר כי ירושלים שהיא מלכות תתחלק לשלשים כמבואר בדרך ההגדלה, וגם תעלה ותתגדל כל א' וא' מעשר ספירותיה עד שתהיה בגודל ספירות של ז"א, עד שתהיה כל א' מהם כלולה מעשר, וז"ס: אִם שָׁלֹשׁ יְרוּשָׁלַיִם הֵם, שאנחנו מחשבים נה"י לא' וחג"ת לא' וחב"ד לא', הנה כל א' מהם הנה היא כלולה מי' והם ל' מְדוֹרִים. וְאִם שְׁלֹשִׁים יְרוּשָׁלַיִם הֵם, היינו שנחשוב כל א' כלולה מעשר, נה"י שלשים וחג"ת שלשים וחב"ד שלשים, הם ג' עליות זו על גב זו שהם ג' מְדוֹרִים. ולפי זה יהיה פי' הכתוב מן המאוחר אל הקודם, תחלה תַחְתֶּיהָ, שהם נה"י שהוא מקומה הראשון, ואח"כ וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ, כְּתַחְתֶּיהָ, היינו שיסתלקו הפרקים העליונים דנה"י ויעשו חג"ת, וזהו וישבה שעדיין ניכר בהם הישיבה שהם תרין פרקין קדמאין דנו"ה, ואח"כ יכנסו כל נה"י דז"א ונה"י דאי' עמהם ויעשו חב"ד, ובאה מלת וְרָאֲמָה באל"ף שלא כמנהג, לרמוז שיכנס בה ג"כ הארת הכתר הרמוז באל"ף, ואז יהיה כתרו וכתרה שוים כמ"ש שהיא בבחי' הז', וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה (ישעיה ל, כו). ויתגלו אור שלש ראשונות, וזהו שיר השירים, קדש קדשים בבי"א: