רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
פתיחתא דאיכה רבתי · כ"ט
זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח: אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהלים סח, ז). אַתָּה מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַשְּׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ נַעֲשׂוּ כֻּלָּן הוֹמוֹנְיָא אַחַת. (ובילקוט מוסיף: וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה בֵינֵיהֶם), וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ חָזְרָה שְׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה. שֶׁנֶּאֱמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, עכ"ל.
המאמר לפי פשוטו הוא מובן. אמנם נ"ל לדקדק כמו שדקדקנו הרבה פעמים אומרו: "אַתָּה מוֹצֵא", מה היא מציאה זו, ובפרט כי נראה כי המציאה היא כי בהיותם במצרים היו כל א' וא' בפני עצמו, וכך היה לו לומר עד שלא נגאלו ישראל וכו' וכיון שנגאלו אתה מוצא שנעשו כלם הומניה א'. אבל נ"ל לומר עם מה שאמרו ז"ל (ויק"ר לב, ה): בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וכו'. וא"כ היו ישראל בפני עצמן ולא נתערבו עם המצרים ולא עם שום אומה ולשון אחרת, וזכות זה הגינה עליהם והועילה להוציאם ממצרים ולגאלם, וכמ"ש ג"כ (ויק"ר לב, ה): בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נַחְתִּין ובְּנֵי יִשְׂרָאֵל סַלְּקִין. וזוהי באמת מציאה גדולה, וזהו: אַתָּה מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בִּפְנֵי עַצְמָן. גם אפשר לומר יושבין בפני עצמן, שלא היו תחת שום שר ומלאך, רק מעותדים ומקוים לחסות תחת כנפיו ית', ואעפ"י שהיו בגלות תחת ממשלת שרו של מצרים לא נקראו עמו ח"ו רק עם בני ישראל, גם השכינה היתה בפני עצמה, ולא בחרה לה אומה ולשון רק גם היא היתה מצפה כי ישראל ישלימו עצמם ויצטרפו בכור הברזל להיות לו אח"כ לעם סגולתו, וגם זו היא מציאה באמת. ולפיכך: כֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ נַעֲשׂוּ כֻּלָּם הוֹמָנְיָא אַחַת. פי' השכינה וישראל, זה אפשר לומר לפי גרסת מדרש רבה שבידינו כפי מה שמגיה אות אמת, אבל לפי מה שמוסיף בילקוט: וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם. צריך לפרש: וְנַעֲשׂוּ כֻּלָּם הוֹמָנְיָא אַחַת, דקאי על ישראל בהיותם בגלות, היה כל א' פונה לעבודתו, ולא היו משגיחים זה על זה, ולא היה ביניהם אהבה וחבה, אדרבה אמרו ז"ל שהיו ביניהם דלטורין, וכשנגאלו אז היה ביניהם אהבה ואחוה. וכמ"ש הכתוב ג"כ: וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (שמות יט, ב). ואמרו רז"ל (מכילתא): בְּלֵב אֶחָד כְּאִישׁ אֶחָד. וזהו שמביא ראייה מן הפ' אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תהלים סח, ז). פי' אך אותם שהיו סוררים ובלתי שלמים, שכנו צחיחה, פי' שכנו יחד באהבה וחיבה, צמאים כדי לשמוע דברי תורה. וכאשר היתה ביניהם אהבה כנז' אז וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם. ואפשר עוד לומר כי בהיות ישראל בגלות אעפ"י שהיתה שכינה עמהם לשמרם מ"מ היו ישראל בפני עצמן והשכינה בפני עצמה, להיות שהיו האומות משתעבדים בהם בישראל, לא היתה השכינה שורה בתוך ישראל כדי שלא יהיה אל האומות אחיזה בשכינה ח"ו, ולפיכך היו אלו בפני עצמן והשכינה בפני עצמה. אמנם כשנגאלו אז לא היה חשש לזה, ולפיכך: נַעֲשׂוּ כֻּלָּם הוֹמָנְיָא אַחַת. והנה טעם היות האומות שולטים על ישראל הוא מפני כי לסיבת עונותיהם של ישראל נתערבו ניצוצות נשמותיהם הקדושות באומות העולם, גם לסיבת העונות נתערבו ניצוצות הטומאה בנשמותיהם של ישראל, וא"כ אעפ"י שהשכינה בגלות ללקט ניצוצות הקדושה והטהרה, כמ"ש על פ' כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה (דברים ד, כד). מ"מ לא יתכן היותה בתוך בני ישראל אם לא יהיו כלם מצד הטהרה והקדושה, ולפיכך היו אלו בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַשְּׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אבל כֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ ונמצאו כלם עומדים בצד הטהרה והקדושה, אז שָׁרְתָה שְׁכִינָה עליהם.
וכדי שלא להפטר מן המדרש הזה בלא חידוש, אפשר לדקדק עוד אומרו: יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, וגם שְּׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. ותחלה נפרש אומרו ישראל בפני עצמן, וזה בהקדים מ"ש האר"י זלה"ה בס' הגלגולים וגם במקומות אחרים, כי בתחלה אדם זוכה לנפש דמלכות דעשיה, ועל ידי תורתו ומעשיו זוכה אח"כ לנר"ן וכל זה דעשיה. ויש בזה חילוקים רבים כמבואר במקומו, וסוף דבר עולה ממדרגה למדרגה עד שזוכה לנר"ן ח"י דאצילות היינו דמלכות, ואח"כ אם יזכה מצד ז"א, ואח"כ גם מאו"א וא"א. עוד נוסף על זה אמרו כי לפעמים יזכה האדם ע"י איזה מצוה או ייחוד או איזה עסק בתורה, עי"ז יתעבר בו נשמת איזה צדיק או נשמת אדם גדול, הכל לפי גודל המצוה וכוונתה והתבודדותו בתורה, וכמו שהאריכו בזה בדברי האר"י זלה"ה. וכל זה בהיות האדם עוסק בתורה ובמצות ועמל בהם, אמנם אם לא יעסוק בתורה ויהיה יושב ובטל, אז נמשל כבהמות נדמו, ולפעמים לא יהיה לו כ"א נפש הבהמית שנתנו לו מעת תחלת יצירתו. והנה ישראל במצרים היו עסוקים בטיט ובלבנים ולא אתם עוסק בתורה ובמצות זולתי שבטו של לוי כמ"ש ז"ל (בספרי) על כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ (דברים לג, ט). בְּמִצְרַיִם וכו'. וא"כ לא היו זוכים לנשמה יתירה או לנר"ן ומדרגות עליונות שאמרנו שזוכים בהם הצדיקים והעוסקים בתורה כמ"ש, אדרבה היו נטמעים והולכים בחומריות, וזהו בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א, יד). וכמשז"ל. נוסף על זה כי להיותם בארץ מצרים בגלות, כי הדר במצרים מתלבש עליו קליפה א' מעולם התמורות, ועליה מתלבשי' ד' קליפות של ס"מ, ועל אלו מתלבשות ד' קליפות של עולם רהב, כמו שכתב מהר"ר אברהם אזולאי בס' חסד לאברהם מאמר עין הארץ נהר י"ד. וזהו אומרו שהיו יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, שלא היו מאירים בהם ההארות עליונות וחלקי נר"ן ח"י כמ"ש, וכל שכן שלא היו מתעברים בהם נשמות שאר הצדיקים, ואעפ"י שמצינו שכתב מהר"ש אלקבץ על מ"ש בזוהר (ח"ב צ"ט ע"א) על כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם (שמות כג, ט). שהיו מתלבשים המלאכים בתוך בני ישראל, ובזה היה להם כח לעמוד בעבודת פרך שהיו עובדים עכ"ל. אפשר לומר שלא היו מתבלשים להאיר עיניהם בדברי תורה ובמושכלות וכיוצא, רק לסייעם ולתת להם כח כמ"ש, גם השכינה היתה בבחינת אחור דז"א מן החזה ולמטה, ולא היה אור ה' ראשונות מאירות בה, ולפיכך גם עליה יאמר שהיתה בפני עצמה, וכיון שנגאלו אז אמרו במדרש (שמו"ר טו, א): מִיָּד גִּלּוּ הַצַּדִּיקִים אֶת רֹאשָׁן שֶׁהָיָה מְכוּסֶּה. היינו שנסתלק מהם הלבושים הנזכרי' שהם מעולם הקליפות, ומלבד זה ג"כ נוכל לומר על גלו את ראשן וכו'. שזה נאמר על ז"א, כי בתחלה היה תלת גו תלת, רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ (שמות יב, ט), עתה נתגדל כמו שאמרו ז"ל על וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וכו' (יחזקאל טז, ז). ונחזור לענין כי כיון שנסתלקו מהן הקליפות כנז', אז גלו את ראשן ונתנוצץ בהם הארות עליונות ונשמה יתירה שהיה להם בכח, עתה יצאו בפועל. ואפשר שלזה כוונו רז"ל במדרש ז"ל (שמו"ר כ, ה): שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים (שה"ש ד, יג). אָמַר ר' לֵוִי מָשָׁל לְא' שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה וְהָיָה בָּהּ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, עָמַד וּמְכָרָהּ לְאַחֵר, עָמַד אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁקְּנָאָהּ וְהֶעֱבִיר אֶת הַגַּל מִתּוֹכָהּ וּמָצָא תַּחְתָּיו מַיִם חַיִּים, נְטָעָהּ גְּפָנִים עֲשָׂאָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, נָטַע בָּהּ רִמּוֹנִים הֶעֱמִידָהּ עַל קַנִּים, בָּנָה מִגְדָּל בְּתוֹכָהּ וְהוֹשִׁיב בָּהּ שׁוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ. עָבַר עָלֶיהָ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְכָרָהּ, רָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, אָמַר אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי, אוֹי לִי שֶׁכָּךְ הוֹצֵאתִי מִיָּדִי. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם (שה"ש ד, יב). כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ נַעֲשׂוּ פַּרְדֵּס רִימּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים וגו'. נַעֲשׂוּ כְּגֶפֶן הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: גֶּפֶן מִמִצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ט). נַעֲשׂוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, וְכֵן כֻּלָּם. נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן (שה"ש ד, יד). נָטַע בָּהּ תַּפּוּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שה"ש ח, ה). סְמָכָהּ עַל הַקַּנִּים, אֵלּוּ קְנֵי הַמְנוֹרָה. מָצָא בָהּ מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שה"ש ד, טו). בָּנָה בָּהּ מִגְדָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ (ישעיה ה, ב). וְהֵשִׁיב בְּתוֹכָהּ שׁוֹמֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְךָ עַל יַד יְמִינֶךָ (תהלים קכא, ה). עכ"ל. והנה לדקדק ולתת טעם למשל הזה, אפשר לומר כי המשל הוא רמז לשכינה, והנמשל כפשוטו שהוא על ישראל. וידוע כי השכינה נקראת שדה, ובפרט בבחינת הנשמות הנזרעות בתוכה, והנה בהיות השכינה בגלות היתה גל של צרורות, אם שנפרש כמו שמפרש מהר"ר נתן שפירא הזקן זלה"ה בס' מגלה עמוקות אופן ר"נ. שהם ל"ג צדיקים של אומות העולם, וישראל הוציאו כל הניצוצות ממצרים, בסוד וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות יב, לו). ואלו הל"ג ג"כ בכלל, ונפרש ונאריך בדבריו בפ' גַּן נָעוּל (שה"ש ד, יב) לקמן שהוא כנגד פ' טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא וכו' (איכה ג, כז). או אם נפרש גל של צרורות כי להיות המלכות כנגד נה"י, מן החזה של ז"א ולמטה נקראת גל, היינו ל' של ג' ספירות נה"י כלולים מי', ולהיות כי הז"א לא היה בעל י' ספירות, לכן הגם כי מן החזה ולמטה הם ב' שלישים, מ"מ לא נחשב רק לשליש א', שהם ג' שליש ספירה א' הרי ל"ג, וכך היה שיעורה, והיתה של צרורות שלא היו מאירים בה האורות עליונות, וגם היא היתה אוספת הארותיה אליה בסוד בתולה דתרעין דילה סתומות בימי הגלות, כדי שלא יהנו ממנה החצונים, וגם בהיותה מתלבשת בחצונים יש לה לבוש חצון שנהנים ממנה החצונים ולא יותר, בסוד צררא בר זוזא, מדרגה מן מדרגה יותר אחרונות שבקדושה שבעשיה, וכמ"ש הרמ"ע זלה"ה בתחלת ס' צבאות ה' ח"א ג'. והוסיף עוד לומ' שנק' צררא, שצורר הקדושה שלא תצא, ואינם נהנים רק מן התמצית וכו' עכ"ל. והנה בהיות השכינה בגלות כביכול היתה ביד החצונים, היינו שהיו נהנים מתמציתה, וכשנגאלה כביכול השי"ת שהוא הז"א, על ידי הבינה דמסטרא דיובלא יצאו ישראל ממצרים, קנה את השדה שהיא השכינה הנז' מיד החצונים, והיתה הקניה ע"י המכות ששלח בהם כמשז"ל במדרש (ויק"ר ב, א): ר' אַבָּא בַּר כַּהֲנָא [אָמַר] אִלְמָלֵא הָיָה רוֹצֶה פַּרְעֹה הָיָה הב"ה נוֹתֵן מִשְׁקַל כָּל א' מִיִּשְׂרָאֵל מִשְׁקָלוֹ זָהָב אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. א"ר יִצְחָק וְלֹא קָנָה אוֹתָן בְּדָמִים (פי' בתמיה), מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים, מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל עָרוֹב. ועתה אחרי שפרעה שהיה אז ראש הקליפות מכר את השדה שהיא השכינה כנז', עָמַד אוֹתוֹ הָאִישׁ שהוא ז"א שֶׁקְּנָאָהּ כנז', וְהֶעֱבִיר אֶת הַגַּל מִתּוֹכָהּ, היינו שהשפיע בה הארות, עד שנפתחה ויצאו צבאות ה' מתוכה, וזה היה ע"י הארות עליונות שקבל מאו"א שהם בונים את המלכות ומעבירים הקליפות ממנה, ועי"ז וּמָצָא תַּחְתָּיו מַיִם חַיִּים, שהם החסדים וגבורות הבונים את המלכות, ונקוים אח"כ ומתקבצים ביסוד שלה, שהם סוד מים והם חיים מצד חיי המלך, שהם המוחין העליונים הנקראי' חיים כנודע. ואז נְטָעָהּ גְּפָנִים, מלבד מ"ש בענין קדוש ליל שבת כי הגפן בגימט' חק"ל שהוא הוי"ה אדי"ד הוי"ה אדנ"י. עוד נוכל לומר שהשפיע בה אור הבינה מן היין המשומר שבתוכה, שבזה המלכות נקראת גפן, כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' הפרדס שער ערכי הכנויים ע"ש. ואמר גפנים לשון רבים וגם אמר נטעה ובשאר אמר נטע בה, ויהיה פי' הז"א אשר על ידי נה"י שלו היא נגדלת, השפיע בכל ספירותיה בסוד השלישים, אור הבינה שהוא היין המשומר כנז', ובזה עֲשָׂאָהּ ג"כ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וזה כאשר נגדלת וניכר בה הקוים חסד דין רחמים. נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, שהם הדברים הממתקים דיניה ומבסמים דיניה. אי נמי הארת והשפעת ג' ראשונות, ובפרט כתר עילאה שמשם סוד הבשמים. נָטַע בָּהּ רִמּוֹנִים, הם סוד תרין עטרין דספר תורה. הֶעֱמִידָהּ עַל קַנִּים, בסוד: קנה חכמה קנה בינה (משלי ד, ה). והם סוד ש"י עולמות. אי נמי בדרוש שלוח הקן אמרו כי כשהאם בינה, רובצת על האפרוחי' או על הבצים, אז אין בה אלא קן רבא אורות, ולכן שלח תשלח את האם, שהוא סוד זווג או"א עליונים בסוד הגדלות, וזהו למען ייטב לך לעולם שכלו טוב בסוד גומל חסדים טובים וכו' ובזה והארכת ימים וכו'. ובזה יאמר: הֶעֱמִידָהּ עַל קַנִּים, שהוא משני בחינות ק"ן צפור הנזכרי' והוא בסוד גדלות. בָּנָה מִגְדָּל בְּתוֹכָהּ, שהוא סוד הדעת או היסוד, שכל א' מהם נקרא מגדל הפורח באויר. הוֹשִׁיב בתוכה שׁוֹמֵר, שהוא יסוד ז"א הנכנס בתוכה. אי נמי הוא אור הבינה השומר אותה מן החצונים, כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ, שכן הוא אומר: ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט, ט). וגם היה בו אור ג' ראשונות שמשם עיקר השבח. עָבַר עָלֶיהָ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְכָרָהּ, עפ"י הדרך שאמרנו. רָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, בסוד הגדלות, וגם כל הארות והחסדים והגבורות המתוקות כמ"ש. אָמַר אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי, אוֹי לִי שֶׁכָּךְ הוֹצֵאתִי מִיָּדִי, שאילו היה שומע לדברי השי"ת בתחלה והיה שב בתשובה שלימה בתחילה, היה נאחז בקדושה והיה מקבל שכר טוב בעה"ז ובעה"ב, וכמ"ש במדרש שהיה הב"ה נותן לפרעה על כל א' מישראל משקלו זהב, וע"י מה שהקשה את ערפו מכר אותה במכות שהיו לו ונטרד מן העה"ז ומן העה"ב, ובעל כרחו שלא בטובתו יצאה השכינה מתחת רשותו. כל זה אפשר לפי דברי המשל. ועתה נבא לפרש דברי הנמשל שאומר בפירוש על ישראל וז"ל: כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, מלבד מ"ש בשם מהר"ם שפירא בעל מגלה עמוקות [(אופן ר"נ), שהם ל"ג צדיקים של אומות העולם], כבר אמרנו ג"כ מה שכתב מהר"א אזולאי זלה"ה בס' חסד לאברהם, כי הדר במצרים יש לו נפש מסנדלפו"ן, היינו ממלכות סנדלפו"ן ועליו מתלבשים לבוש מג' קליפות תמורות ס"מ רה"ב, והנה כל א' מג' קליפות כלולים מעשר הם ל', ונפש מסנדלפו"ן ממלכות שלו הכוללת הג' שהם נה"י הרי ג"ל. והם באמת של צרורות הצוררים והמונעים השפע וההשכלה ג"כ. והנה כאשר יצאו ישראל ממצרים, אעפ"י שלא נכנסו לארץ מיד מ"מ תכף ומיד נכנסו באויר הקדושה ונפרדו הקליפות מהם, ומיד וְכֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ נַעֲשׂוּ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, שאפילו ריקנין שבהם היו מלאים מצות כרמון (סנהדרין לז, א). גם נעשו כגפן היין עפ"י הדרך שאמרנו, היינו שהיו מוכנים לקבל הארת התורה וסודותיה, ואפילו גופם היה מוכן לחזות בנועם ה', וכמ"ש הרמ"ע מפאנו זצ"ל על ראתה שפחה על הים. פי' רָאֲתָה בְּחִינָה הַיּוֹתֵר גְּרוּעָה שֶׁבְּאָדָם הַנִּקְרָא שִׁפְחָה, מָה שֶׁלֹּא רָאָה וכו' עכ"ל. וגם נקרא גפן להיות שלא היו מקבלים הרכבה ממין שאינו מינו, כי להיות שהיו כלם בקדושה לא ישלוט בהם טומאה, והביא ראיה מפ' שנאמר: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ט). לומר שבצאתם ממצרים נעשו כגפן, וזה כמו שאמר אח"כ תגרש תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם, שהם הקליפות הנז', ועי"ז וַתִּטָּעֶהָ בתוך הקדושה. נַעֲשׂוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, וְכֵן כֻּלָּם, שנעשו ונחלקו לי"ב שבטים כמנין י"ב בקר תחת הים, כל א' וא' במקום הראוי לו. וכן ג"כ עד"ז נעשו דגלים דגלים לטעם הנז'. והנה כל אלו הדברים נעשו ישראל מעצמם על ידי מה שהעבירו מהם לבושי התמורות והקליפות כמ"ש. עוד מלבד זה זכו לכמה מתנות טובות מאת השי"ת, וז"ש: נָטַע בָּהּ, פי' השי"ת, כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, שנתן כח ביד ישראל למתק מדת הדין בהרבה דרכים, הן על ידי עסק התורה והמצות והתפלות והקרבנות, וגם על ידי שאר דברים אשר יעשו ישראל לכבוד ה', וגם בשמים כפשוטו שהוא רמז לסודות התורה, והביא ראייה מפסוק נֵרְדְּ וְכַרְכּוֹם וכו' (שה"ש ד, יד). ועם מה שנפרש במקומו יבא הכל על נכון בראיה מספקת, ועיין בפי' הכתוב לדכא תחת רגליו (איכה ג, לג) ע"ש. נָטַע בָּהּ תַּפּוּחִים, שהם בסוד חד"ר, תלת גווני התפוח, וגם ע"י בא התעוררות מ"נ, והנה היה להם כח להעלות מ"נ ע"י מעשיהם הטובים ולעורר היחוד, וזהו: תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ. סְמָכָהּ עַל הַקַּנִּים, אֵלּוּ קְנֵי הַמְנוֹרָה, הנה אמרו ז"ל (לקוטי תורה פ' בהעלותך) כי המנורה היא רחל, ושבעה קני המנורה הם שבעה ספירותיה. וידוע כי בהיות המלכות פרצוף גמור, וכן כל עוד שתגדל המלכות כן יגדלו ישראל עמה, כי בשלומה יהיה להם שלום. ועתה אומר שסמך את ישראל על קני המנורה כנז'. אי נמי אפשר לומר כי להיות הדור ההוא דור דעה, לפיכך סמכה על קני המנורה, שהיו למעלה מז' ספירות המלכות שהם קני המנורה, ולפיכך מה שפירש מהר"י סרוק זלה"ה בפי' שירי האר"י זלה"ה, שפי' כי מנורה היא בלאה, יצדק לומר על הדור ההוא, סמכה על קני המנורה, שהיו דור דעה מצד לאה, היינו אותה לאה שנקראת דור המדבר באוצרות חיים ע"ש. מָצָא בָהּ מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שה"ש ד, טו). הנה במשל הביא ענין הבאר ראשון, כי תכף שהעביר ממנה הג"ל מיד מצא תחתיו מים חיים, וכאן הזכיר אותו כמעט באחרונה. וי"ל להיות כי בשכינה אין שום עיכוב מצדה ולכן תכף ומיד שהעבירו ממנה הקליפות והגל של צרורות, מיד נתגלו ומצא בה המים חיים, אבל בנמשל שהם ישראל לא זכו להיות בתוכם באר מים חיים אלא לאחר זמן, והנה באר מים חיים היא התורה, ומלת באר כפשוטו הוא לשון ביאור, כמ"ש הכתוב: הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה (דברים א, ה). ומים חיים ר"ל נובעים. וידוע כי לישראל ניתן כח לחדש דברי תורה מה שלא ניתן אפילו למלאכי השרת, ובזה יאמר כי בישראל מצא בהם מים חיים, שהם נובעים ומוציאים ד"ת בחידושים רבים מידי יום ביומו ובכל עת ובכל שעה. והנה זה לא ניתן לכל אדם מישראל רק למי שהוא שלם, וגם אחרי העמל והטורח והעיון בתורה, ולפיכך אעפ"י שהעבירו מהם גל של צרורות שהם התמורות והקליפות הנז', לא זכו עדיין להיות כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק בחידושי תורה, רק אחר שנעשו כפרדס רמונים, מלאי מצות כרימון וכגפן היין, מוכנים לקבל סודת התורה, וגם שורות שורות, שכל שבט ושבט מחדש לפי מדרגת שבטו, וכמ"ש הראב"ד בפי' לס' יצירה המדרגות והמעלות שיש לכל שבט בפני עצמו יותר מכל שאר בני אדם, וכן כתב מהר"א אזולאי בס' חסד לאברהם. וגם אחר שהשי"ת השפיע בהם בשמים ותפוחים, פי' שלמד להם הקדמות מעולות אשר בהם ידעו לחדש ד"ת לפי ההקדמות שבידם, והביא ראיה מפסוק מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וגם זה לפי מה שנפרש במקומו, כי כוונת הכתוב הוא כי ע"י מה שהצדיקים מעלים מ"נ ע"י עסק תורתם וכוונתם הנכונה, יש להם כח להוריד מ"ד מן המזל העליון הנק' לבנון, ועיין בפי' הפסוק ומה שאאריך בו בעה"ו:
בָּנָה מִגְדָּל בתוכו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ (ישעיה ה, ב). לפי פשוטו זה נאמר על בית המקדש או המשכן, ואפשר לפרש כי מגדל נאמר על היסוד, שכן נקרא מגדל הפורח באויר. גם אמרו בס' אדם ישר (דרוש מרכבת יחזקאל פי"ג), כי דעת דז"א שיש בתוכו יסוד הבינה ג"כ נקרא מגדל כמו שאמרנו. והנה אחר שאמר שמצא בתוך ישראל מים חיים שהם חדושי התורה כמו שאמרנו, אמר בנה מגדל בתוכו, שנתן בו הבנה להורות את בני ישראל ולהיות ראש ישיבה כמו המגדל הזה. והנה כלל אחר הורה לנו האר"י זלה"ה, כי כל רבי, היינו מי שמורה לאחרים הוא ביסוד, וזהו בנה מלשון בינה, מגדל בתוכו, שהם ראשי ישיבות ומלמדי תורה ברבים, ויש להם דעת נכונה והם אחוזים ביסוד הנקרא מגדל, המלמד תורה לאחרים ומגדל אותם בתורה ומעשים טובים, ויהיה ג"כ פי' וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, מלשון בינה, כמו שאמרו ז"ל (נדה מה, ב) על וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב, כב). מלמד שנתן בינה באשה וכו':
הוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ שׁוֹמֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְךָ עַל יַד יְמִינֶךָ (תהלים קכא, ה). גם זה פשוט הוא שהוא על השראת שכינה בישראל בבית המקדש או במשכן. אמנם כדי שלא להפטר גם מזה בלא חידוש, אפשר לומר על דרך משז"ל (סנהדרין צג, ב): אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא סייעתא דשמייא היא. ובזה יאמר כי מלבד מה שזכו להיות בהם מורי הוראות כמ"ש, עוד זכו שה' ישמור אותם שלא יכשלו בדבר הלכה ח"ו, וזהו ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, ללמד ידיו לקרב לשאת ולתת במלחמתה של תורה, וכמ"ש הכתוב: כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ (תהלים קט, לא). ובאמת אין לך שכינה שורה יותר מזה, ועל זאת יתפלל כל חסיד. העולה מזה כי כשיצאו ישראל ממצרים והוסרו מהם הקליפות כמ"ש, אז זכו לאורות עליונות ונשמה יתירה, וזכו לתורה ומצות ועי"ז שרתה שכינה עליהם והיו כלם לאחדים, כנסת ישראל ושכינתו יתברך עמהם:
וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ חָזְרָה הַשְׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן וכו'. למעלה הקדים ואמר: ישראל בפני עצמן ושכינה בפני עצמה, וכאן אמר להפך. אפשר לומ' כי דבר פשוט הוא כי במקום טומאה לא תחול שם הקדושה, ולפיכך להיות כי ישראל היו מטומעים בין הקליפות לא שרתה שכינה עליהם, ותחלה יצאו מן הקליפות ואח"כ שרתה שכינה עליהם. אבל אח"כ בהיותם על אדמתם תחת צל הקדושה, בעוד היות השכינה עמהם היו ג"כ שאר הארות מתראות בהם, ותחלה נסתלקה השכינה ואח"כ גלו, ובהיותם בחוצה לארץ אז שלט עליהם לבושי התמורות והקליפות, ואז נעשו גם הם בפני עצמם ככל הדרכים שפי' לעיל. והנה כדי להחזיר את השכינה וכמו כן האורות הנזכרי', ונשמה יתירה אל כל ישראל כנגד כל מה שאמרנו, בא שיר השירים ג"כ כמ"ש בזוהר חדש במדרש הנעלם של שיר השירים דף ג' ע"ב ז"ל: כָּל זְמַן שֶׁהַנֵּר דּוֹלֵק עַל הַפְּתִילָה, וְהַפְּתִילָה כְּתִיקּוּנָהּ, הָאוֹר מֵאִיר וְצַח, וְהַכֹּל נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ, כָּל זְמַן שֶׁהַפְּתִילָה נֶעְדֶּרֶת וְהַשֶּׁמֶן חָסֵר מִן הַפְּתִילָה, הָאוֹר מִסְתַּלֵּק, וְאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּאוֹתוֹ הָאוֹר כְּלוּם, כָךָ, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְתוּקָנִים וּמְסוּרְגָּלִים כִּפְתִילָה זוֹ, אוֹר שֶׁל מַעְלָה הָיְתָה דוֹלֶקֶת בָּהֶם, וְאוֹמֶרֶת שִׁיר, וְאֵינָהּ מִשְׁתַּכֶּכֶת לְעוֹלָם. דוּגְמַת הָאוֹר עַל הַפְּתִילָה, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּךְ לְנֶגֶד מַעְלָה. וְאוֹתוֹ הַשִּׁיר זֶהוּ הַמְעוּלֶּה שֶׁבַּשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. נֶעְדְּרָה הַפְּתִילָה, כִּבְ"יָכוֹל נֶעְדַּר הָאוֹר, וְנִסְתַּלֵּק, וְאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד בּוֹ וכו' עכ"ל. דבריו מורים ורומזים למ"ש, היינו כָּל זְמַן שֶׁהַנֵּר דּוֹלֵק עַל הַפְּתִילָה, פי' נר דולק הם תורה ומצות, כמד"א כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג). וכמ"ש ג"כ בזוהר פ' תרומה (ח"ב קס"ו ע"א): כי המצוה היא גוף הנר, והאור הדולק בו היא התורה, והם דולקים על הפתילה שהיא גוף האדם, וְהַפְּתִילָה ג"כ כְּתִיקּוּנָהּ, שאינו עושה עבירות ודרכיו מתוקנים בעיני אלקים ואדם, אז הָאוֹר מֵאִיר וְצַח, היינו שהתורה מאירה בתוכו וְהַכֹּל נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ. אך כָל זְמַן שֶׁהַפְּתִילָה נֶעְדֶּרֶת, היינו שאין האדם פתיל צמיד עם בוראו, וזהו שֶׁהַפְּתִילָה נֶעְדֶּרֶת, וְהַשֶּׁמֶן שהם סודות התורה ומעשים טובים המכונים בשמן, כמ"ש הכתוב: וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר (קהלת ט, ח). וכן הוא אומר: לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים (שה"ש א, ג). אך כשא' מהם נעדר וכל שכן כששניהם נעדרים, אז הָאוֹר מִסְתַּלֵּק, וְאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּאוֹתוֹ הָאוֹר כְּלוּם, כָךָ, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְתוּקָנִים וּמְסוּרְגָּלִים כִּפְתִילָה זוֹ, דייק אומרו מְתוּקָנִים כפשוטו, וּמְסוּרְגָּלִים כִּפְתִילָה זוֹ, שהיו ישרים והיו דבקים בו ית', אוֹר שֶׁל מַעְלָה הָיְתָה דוֹלֶקֶת בָּהֶם, שהוא סוד נשמה יתירה ואורות עליונים, ואולי ג"כ שכינתו ית', הכל לפי גודל הזכות וההכנה ג"כ. ואם נפרש נר על תורה שבע"פ, ואור על תורה שבכתב, כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קס"ו ע"א) על פ' כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג). יבא ג"כ על נכון, ואז אוֹמֶרֶת שִׁיר, וְאֵינָהּ מִשְׁתַּכֶּכֶת לְעוֹלָם, היינו שהשכינה עי"ז הנה היא מעלה מ"נ תדיר, ולעולם היא עולה במעלה, וגם האדם כשיש בו האור הזה כמ"ש, הנה הוא עולה במעלה תדיר אפי' בהיותו בעה"ז, וכמ"ש בזוהר פ' לך לך (ח"א צ"ב סע"א) על וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר לְּעָלְמָא דְּאָתֵי. והוא כדוּגְמַת הָאוֹר עַל הַפְּתִילָה, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּךְ לעולם כלפי מעלה, ותאותו לעולם לעלות. ואפשר ג"כ לפרש כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְתוּקָנִים וּמְסוּרְגָּלִים כִּפְתִילָה זוֹ וכו'. על דרך מ"ש בזוהר פ' בראשית (ח"א נ"א ע"ב) ז"ל: כַּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרָאֵל. אִלֵּין בְּחֶדְוָה דְשִׁיר. וְאִלֵּין בִּרְעוּתָא דְלִבָּא וְאִלֵּין בִּצְלוֹתָא. וּשְׁרָגָא דָּלִיק עֲלַיְיהוּ. וְאִתְדַּבְּקוּ נְהוֹרִין כְּחַד וּנְהִירִין עָלְמִין וּמִתְבָּרְכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין וכו' עכ"ל. וכונתו כמ"ש למעלה על פ' וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים וכו' (דברים ד, ד). והביא משל הנר שיש בה גוונים הרבה, ומסיק דנהורא חוורא הם אותיות יה"ו, וישראל דבקים בשכינה שהיא אות ה', נהורא תכלא וכו'. ואמר עתה כי כַּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרָאֵל ע"י חדות השיר, אפשר לדייק שלא אמר ע"י השיר רק ע"י חדות השיר, שהוא דבר נוסף על השיר, שהשיר הוא בבינה, וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא (במדבר יח, כג). והוא כנגד היו"ד, וְאִלֵּין בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, שהוא הלב מבין, וְאִלֵּין בִּצְלוֹתָא שהיא בת"ת, ו' של שם, ובזה וּשְׁרָגָא דָּלִיק עֲלַיְיהוּ, שהם אותיות יה"ו, נהורא חוורא, וְאִתְדַּבְּקוּ נְהוֹרִין, שהיא שכינתו יתברך, ה' שבשם, ובזה וְנַהֲרִין עָלְמִין וכו'. וזהו ג"כ כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְתוּקָנִים וּמְסוּרְגָּלִים וכו'. והוא מובן עפ"י הנ"ל. וְאוֹתוֹ הַשִּׁיר זֶהוּ הַמְעוּלֶּה שֶׁבַּשִּׁירִים, קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, פי' קדש מצד עצמו, שאין בו שום לבוש מלבושי התמורות והקליפות, רק כלו קדש לה'. וגם הוא קדשים מצד ההארות עליונים ונשמה יתירה ושכינתו ית' השוכן בתוכו. נֶעְדְּרָה הַפְּתִילָה, שאינו פתיל צמיד בכבודו ית', אז מלבישים אותו לבוש נכרי ח"ו, ואז כִּבְ"יָכוֹל נֶעְדַּר הָאוֹר וְנִסְתַּלֵּק, פי' שני דברים, הא' נֶעְדַּר הָאוֹר, וזה לסיבת לבוש הקליפות אשר נתנו עליו אשר זה הוא מחשיך האור הנזכר, וגם אמר נִסְתַּלֵּק כנגד אורות העליונים שאמרנו, שגם הם נסתלקו ואין מי שיודע בו, שאפילו הנשמה שיש בו הנה היא בכח ואינה בפועל, באופן שאין שיודע באור הנז', ואפילו הוא בעצמו אינו יודע, וכמ"ש הכתוב: וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרוּבּוֹת (קהלת יב, ג). וכמו שפי' הרבה פעמי', וזהו ג"כ שאמר אח"כ: וּשְׁלֹמֹה צווֵֹחַ וְאָמַר: וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ (שם א). הֱיֵה מְתַּקֵּן וּמְסַרְגֵּל עַצְמְךָ בְּמִצְוֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, פי' בעוד שאתה נבחר, והוא כמו שאמר שהמאור ההוא בוהל על הפתילה כמו שפירשנו. ויהיה פי' הכתוב לפי דרך זה, שיר ישורר האדם מצד עצמו, וגופו מתוקן קדש לה' כמ"ש, ובזה יהיה ג"כ אח"כ השירים קדשים, ע"י אורות עליונים ושכינתו ית', וזה אשר לשלמה. למי שהוא שלם במעשיו, וגם אשר הנה הוא מאושר בשלמה, מלשון שלמה ובגד שלו, והנה הוא כלו קדש לה'. ובזה יהיה שכינתו ית' עמו להאיר לו ולברכו אכי"ר: