רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
פתיחתא דאיכה רבתי · כ"ו
ר' נַחְמָן פָּתַח: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל (ישעיה כט, א). אַרְיָא אַרְיָא גִּבָּרָא. קִרְיַת חָנָה דָוִד, קִרְיָה שֶׁחָנָה בָּהּ דָּוִד, קִרְיָה דְּלָא הִנִּיחַ לֵיהּ בָּהּ אֶלָּא דָוִד, קִרְיָה שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ דָּוִד לִקְסַדְקִיטוֹן (פי' בלשון רומי צבא ומחנה) שֶׁלּוֹ. סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקוֹפוּ, שָׁנָה עַל שָׁנָה נָקְפָה וְלֹא הָיוּ עוֹלִים לְפַעֲמֵי רְגָלִים, וְהָיוּ הַדְּרָכִים מַעֲלִים חַגִּים (נ"א הִיגִין וְהוּצִין), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: חַגִּים יִנְקוֹפוּ. וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל, ר' נִשָּׂא דְקֵסָרִין אָמַר: מִכָּאן שֶׁהָיְתָה קוֹרַת רוּחַ לְיִשְׂרָאֵל. וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, סִכּוּפֵי סִכּוּפִין. וְהָיְתָה לִי כַּאֲרִיאֵל, כְּחוּרְבָּן רִאשׁוֹן חוּרְבָּן שֵׁנִי. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה עכ"ל.
אחרי שלמעלה (פ' כה) אמר: תנו לה' אלקיכם כבוד וגו' שהוא על בחי' הדעת החצון דמלכות, שנכנס לתוכה שם ס"ג ונעשה "כבוד אל", ועתה נסתלק, עתה פי' על הדעת החצון דפנים בפנים בימות החול שהוא ע"ב קד"ם, והנה ע"ב קד"ם בגימט' רי"ו, ואמר: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, ופי' שר"ל אַרְיָא אַרְיָא גִּיבָּרָא. והענין כי בק"ש של לילה אמרו שצריך לכוין להוריד מן הדעת דמזלא, והוא נמשך מן הדעת דמזלא קדישא, והוא נמשך מן הדעת העליון דלא אתיידע, והוא סוד קרומא דאוירא הגנוז בין גולגלתא ומוחא, וצריך להמשיך ממנו ג' ע"ב שהם רי"ו, והם יורדים בדעת דאו"א ואח"כ ניתנים בז"א, והז"א מעכב לעצמו החצי ונותן החצי לנוק' שהוא מילוי ההין, ונעשה בה בחי' ע"ב קד"ם והוא רי"ו אחר, וזה כתיב בס' הכוונות ובדרושים אחרים. עוד אמרו כי עי"ז נהרגים החצונים, וז"ש: לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף (במדבר כג, כד). והנה כל זה נמשך מסוד הדיקנא הוא סוד אל, וכמ"ש שנרמז בפ' רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וכו' (תהלים קמט, ו). ועתה אמר הכתוב: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, שהוא על אלו הב' רי"ו שהם בגימט' ארי"ה הנמשכים מבחי' אל, וזהו אר"י א"ל אר"י א"ל. ואמר המדרש: אַרְיָא אַרְיָא, לרמוז מ"ש שהוא סוד אריא בחי' ב'. ואמר: אַרְיָא אַרְיָא גִּיבָּרָא, שבזה הוא נגבר נגד החצונים, כמ"ש הכתוב: וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו). ואמר עתה: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל וכו', שאין אתנו יודע עד מה כדי לכפות את החצונים. והנה עיקר הזווג הזה של רי"ו שאמרנו הוא בק"ש שע"ג המטה, וזה כדי לעשותה כלי לזווג אחר חצות לילה, והנה דוד המלך ע"ה היה נזהר לקום כל חצות לילה ועוסק בשירות וזמירות כדי לסייע לשכינה, ובזה היה נעשה מרכבה לשכינה, וז"ש הכתוב: קִרְיַת חָנָה דָוִד, קִרְיָה שֶׁחָנָה בָּהּ דָּוִד. אמנם להבין ולדייק "קריה שחנה בה דוד", מה היא החניה והיאך חנה בה, זה יובן לפי ע"ד כאשר נביא לשון ס' הכוונות כמ"ש וז"ל: והנה דהע"ה כל הלילה היה עוסק בשירות וזמירות לסייע השכינה, וז"ס: ולא אמר איה אלוק עושי הנותן זמירות בלילה (איוב לה, י). כנראה בזוהר עכ"ל. ופ' זה הביאוהו בזוהר פ' ויקרא (ח"ג כ"ג ע"א וב') והאריך הרבה, ובסוף כתוב ז"ל: רִבִּי יְהוּדָה אָמַר: אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּר' אַבָּא אָמַר הַאי קְרָא, אַיֵּה אֱלוֹקַּ עוֹשָׂי, עֹשֶׂה לִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ עוֹשָׂי. אֶלָּא כְּמָה דְּאָמְרַן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ קָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִשְׁתַּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא, כַּד נָהָר יְמָמָא אִתְּעַר אַבְרָהָם בְּהַהוּא חוּטָא דִּילֵיהּ, דִּכְתִּיב: אִם מִחוּט ועַד שְׂרוֹךְ נַעַל וגו' (בראשית יד, כג). וְקב"ה וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמְתַקְּנֵי לֵיהּ דְּעַבְדֵי לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֱלוֹקַּ עוֹשָׂי. והָא אוּקְמוּהָ (ח"א צ"ד ע"א). א"ל־ו"ה, א"ל דָּא אַבְרָהָם דִּכְתִּיב בֵּיהּ: הָאֵל הַגָּדוֹל. ו' דָּא קב"ה, ה' דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְדָא הוּא אֱלוֹקַּ, וְאִינּוּן עַבְדִּין לֵיהּ לְבַּר נָשׁ וּמְתַקְּנִין לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב עוֹשָׂי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר: יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו (תהלים קמט, ב). עכ"ל. ואפשר לומר שסוד בריה חדשה הנעשה ע"י שם אלוק, כמ"ש בזוהר הוא על דרך מ"ש בדרוש א' מהאר"י זלה"ה ז"ל לענייננו, ושניהם (פי' ע"ב רי"ו) פר"ח שהם רפ"ח ניצוצין, ומחיבור שניהם נעשים הנשמות, כנודע כי נשמות יוצאות מלובשות במקצת מן האי רוחא דשדי בגוה, והוא ג"כ מהחסד בסוד אלוק, אלא שהוא מהרי"ו. ואולי לכן סוד אלוק הוא בגימט' מ"ב שהוא ג"כ גבורה עכ"ל. והיינו יכולים להרכיב דרוש זה עם מ"ש בדרוש אחר, כי זו"ן הם האחים הגדולים, והנשמות הטהורות היוצאות מזווג או"א הם אחים, ונוטלים קצת מההוא רוחא דשדי בגוה, אבל לענייננו נראה דאיך צריך, רק נאמר כי ע"י מה שהיה דהע"ה מכוין בתחלת הלילה ברי"ו הנז', וכמו שרמז הכתוב: קדמתי בנשף ואשועה (תהלים קיט, קמז). ואח"כ בחצות לילה היה נזהר לקום, בודאי שהוא היה מרכבה לשכינה והיה שורה בתוכה, וכן קִרְיָה דְּלָא הִנִּיחַ לֵיהּ בָּהּ אֶלָּא דָוִד, כי אעפ"י שהאבות ומרע"ה ושאר צדיקים נעשו מרכבה לשכינה, מ"מ כל א' בחר מדתו, אברהם בחסד, יצחק בגבורה וכו' וכן כל שאר צדיקים, וכמ"ש בס' הבהיר על אבן מאסו הבונים (תהלים קיח, כב). אבל דהע"ה בחר בה ונעשה מרכבה אליה, וכל ימיו היתה כונתו לתקנה, וזהו דְּלָא הִנִּיחַ לֵיהּ בָּהּ אֶלָּא דָוִד, ועל זה אמרו ג"כ הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּינָּה (תהלים קיח, כב). כמשז"ל שהיא נעשית אח"כ עטרת בעלה, וזהו ג"כ קִרְיָה שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ דָּוִד לִקְסַדְקִיטוֹן שֶׁלּוֹ, והנה בכתוב אפשר לומר כי אריא"ל הוא בגימט' רמ"ב כמנין רי"ו כ"ו, וב' פעמים אריאל הוא ב' פעמים רי"ו כנז', וב' פעמים כ"ו הוא ב"ן, והוא סוד ההוא רוחא שהוא סוד שם ב"ן, גם קרי"ת בגימט' תש"י כמנין מנצפ"ך וה' פעמים אלקים שהם סוד הגבורות, ומלת חנה בגימט' ס"ג שמשם באי' החסדים וגבורות, ור"ת ק'רית ח'נה ד'וד בגימט' יב"ק שסודו ידוע. סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקוֹפוּ, שָׁנָה עַל שָׁנָה נָקְפָה וְלֹא הָיוּ עוֹלִים לִפְעָמֵי רְגָלִים, הנה ע"י עליית הרגלים אמרו בשם האר"י זלה"ה, כי היתה המלכות נתקנת ועולה למעלה בבינה ומתייחדת עם הזעיר ונקראת אלקים. ועתה לא די שלא עשו היחודים הצריכים מידי יום ביומו לעשות הזווג ע"י הרי"ו, אלא גם לא היו עולים לרגלים, ובזה לא היה היחוד הנזכר נעשה, מלבד מה שכתב האר"י זלה"ה בדרוש הנז', כי ע"י עליית ג' רגלים היה נתקן עון מעשה העגל, ועתה שנה נכנסת שנה יוצאה, וְלֹא הָיוּ עוֹלִים לִפְעָמֵי רְגָלִים, וְהָיוּ הַדְּרָכִים מַעֲלִים הִיגִין וְהוּצִין (כך היא הגירסא באות אמת), ופשוטו כמשמעו. ולפי הדרך שאמרנו שהיו הקליפות מתגברות, ובמקום מה שאמר הכתוב: לֹא יַחְמוֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹֽתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ (שמות לד, כד). והיו כורתים הקליפות, עתה שלא היו עולים לרגל, הנה היו הקליפות מתגברות עד כי גבר אויב ונחרב הבית בעוה"ר. ואמנם אמרו: סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה, ולא אמר ספו מועד על מועד וכיוצא, אפשר לומר שבא לרמוז כי גם בראש השנה אשר נעשה בו איזה תיקון, דמיון מה שנעשה בכל לילה, אלא שהוא באופן אחר, היינו ע"י תקיעת שופר, רמז לומר עורו ישנים וכמשז"ל (רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד). גם זה לא היו עושים, ודרך כלל כוונת המדרש לומר כי הן דרך פרט בדברים הצריכים לעשות ולהזהר בהם מידי יום ביומו, וגם בדברים הבאים מזמן לזמן כגון ימים טובים וכיוצא, לא היו נזהרים בהם, ובמקום שהיה להם לעשות יחוד למעלה לא היו עושים, רק אדרבה היו עושים פירוד ע"י עונותיהם, לפיכך גברו הקליפות, שאילו היו עולים היה להם קורת רוח לישראל, כמ"ש אח"כ: וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל. רַבִּי נִשָּׂא דְקֵסָרִין אָמַר מִכָּאן שֶׁהָיְתָה קוֹרַת רוּחַ לְיִשְׂרָאֵל, כי הנה הן ע"י זווג רי"ו אין לך קורת רוח יותר ממה שאמרנו, שבזה נעשים בריה חדשה, וגם ע"י עליית הרגל היו נמחלים להם עונותיהם, וגם ע"י עליה אל הבינה שהיא בסוד היובל, יתחדשו הדברים כקדמותן, ואין לך נחת רוח גדול מזה. וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, סִכוּפֵי סִכוּפִין, כי מטבע האדם להיות כלה ואבד אילולי ה' עזרתה לו ומחדשו בכל בקר ובקר, ועתה שאינו מחדשו לסיבת הנזכר, הנה הוא בכל יום מוכה ומעונה יותר מחבירו עד שזה גרם להם חוּרְבָּן רִאשׁוֹן וְחוּרְבָּן שֵׁנִי, כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ וכו', פי' כיון שלא העלו מ"נ וגם לא היו מעלים הניצוצות בכל לילה, וגם לא היו עולים לרגל כמ"ש וגברו הקליפות, לכן הוצרכו לגלות כדי ללקט הניצוצות שנפלו ע"י עונותיהם, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיכֶם אֵיכָה, להיות שבעוה"ר נתרוקנה הקדושה ונשארה בדד, וכמשז"ל (רש"י בראשית כה, כג) על אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). והנה גם כל זה, היינו על כל מה שאמרנו כנז', הדבר פשוט כי כאשר ישמרו ישראל משמרת דוד מלכם בשירותיו וזמירותיו להודות לה', ובלילה יהי' שירה עמהם, אז עי"ז יוציאו הניצוצות הבלועות בתוך הקליפה, ויעלו מ"נ אל תוך הקדושה, ואז תעלה המלכות ותשוב במעלות אשר ירדה, ואז יאמר שיר השירים אשר לשלמה, וכמ"ש במאמר הקודם.