אור ברסלב
רפואה למכה פתיחתא דאיכה רבתי › כ"ה

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

פתיחתא דאיכה רבתי · כ"ה

כ"ד

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח: תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם וגו' (ירמיה יג, טז). אֵימָתַי נִתְקַיֵּים לָהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה, בְּמוֹתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִד וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ (דה"ב לב, לג). מַה כָּבוֹד עָשׂוּ לוֹ. ר' יְהוּדָה בְּר' סִימוֹן וְר' חָנִין וְרַבָּנִין. ר' יְהוּדָה בְּר' סִימוֹן אָמַר בֵּית וַועַד בָּנוּ לְמַעְלָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לְשָׁם הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לַמְּדֵנוּ. ר' חָנִין אָמַר סֵפֶר תּוֹרָה נָתְנוּ לְמַעְלָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה, וְאָמְרִין זֶה שֶׁהוּא מוּטָל בְּאָרוֹן קִיֵּים [זֶה] דְּבָרָיו [שֶׁל זֶה] מַה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה. וְרַבָּנִין אָמְרִין הִצִּיעוּ לוֹ טַפָּטִיּוֹ"ת מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶם עַד קִבְרֵי בְּנֵי דָוִד, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיהֶם, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיהֶם. אָמַר לָהֶם יִרְמְיָהוּ מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהִצַּעְתֶּם טַפָּטִיּוֹ"ת מִפֶּתַח בָּתֵּיכֶם עַד קִבְרֵי בְּנֵי דָוִד נִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיכֶם, לִכְשֶׁיִּתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נֶשֶׁף עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְּׁכִינָה וכו'.

המדרש הביא הפ' הזה בשביל מה שיפרש לבסוף על סילוק שכינה, ואגב זה מפרשו במיתתו של חזקיהו, כי הוקשה לו שהכתוב אומר תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ, מה[ו] שיחשיך, וגם הפסיק באמצע באומרו וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם וכו' וחזר ואמר וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וכו'. גם היל"ל ובטרם תלכו בהרי נשף מאי יִתְנַגְּפוּ. ולכן פי' עתה בתחלה יתנגפו ואמר אֵימָתַי נִתְקַיֵּם לָהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה, היינו אימתי היה איזה שייכות לאזהרה זו שאומר בטרם יתנגפו רגליכם, ואמר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ לדעת רבנן כמ"ש, ואפשר דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. ונ"ל דכלהו דייקי מקראי. ר"י בְּר' סִימוֹן אָמַר בֵּית וַועַד בָּנוּ לְמַעְלָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לְשָׁם הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לַמְּדֵנוּ. נראה דדייק אומרו: "וַיִּקְבְּרוּהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִד", נראה שהמעלה שעשו הוא על קברו, וזה בבנין בית וועד שבנו למעלה מקברו, וּבְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לְשָׁם הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לַמְּדֵנוּ, להראות איך היו מרגישים במיתתו, שלא היה להם הלכה ברורה כמו שהיה להם בימיו, גם היו מראים עצמם כאילו בהיותם שם היה נפתח להם מעיינות החכמה ודמותו ומקום כבודו מנצח לפניהם בהלכה. אי נמי היו מראים עצמם כי אותו המעט, היינו הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא השוכן על הקבר היה בו כח ללמדם תורה, וזהו שאמרו: הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לַמְּדֵנוּ, שיאיר עיניהם בהלכה. ואם נאמר שהתמידו כסדר הזה י"ב חדש, גם זה יצדק עם משז"ל (שבת קנב, ב): כל י"ב חדש נשמתו (פי' של הצדיקים) עולה ויורדת. וכיון שעולה למעלה בודאי משגת השגה עצומה, וברדתה אז תלמד להם דעת סתרי תורה, וכל שכן אם נאמר שהיו עושים יחודי' דמיון מ"ש האר"י זלה"ה, כי אז בוודאי שייך לומר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לַמְּדֵנוּ. ר' חָנִין אָמַר סֵפֶר תּוֹרָה נָתְנוּ לְמַעְלָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, וְאָמְרִין זֶה שֶׁהוּא מוּטָל בְּאָרוֹן קִיֵּים [זֶה] דְּבָרָיו [שֶׁל זֶה] מַה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה. אפשר דר' חנין דריש כבוד גדול וכו' ומפרש אין כבוד אלא תורה, ולפיכך אמר סֵפֶר תּוֹרָה נָתְנוּ לְמַעְלָה מִקִּבְרוֹ וכו'. והנה על זה אמרו בגמ' (ב"ק יז, א): והאידנא נמי אנוחי מנחינן אבל קיים לא אמרינן. והרבה חילוקים נאמרו בב"ק פרק א', ולכן רבנן לא ניחא להו למדרש הכי, כיון שהוא דבר המצוי אצל החכמים הגדולים, ועוד דייקו בכתוב אומרו "כל יהודה ויושבי ירושלים", ולפיכך פי' הִצִּיעוּ לוֹ טַפָּטִיּוֹ"ת מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶם עַד קִבְרֵי בְּנֵי דָוִד, וזה מפני שהיו הולכים יחפים לכבודו, ולפיכך שואל במדרש: וְכָל כָּךְ לָמָּה, שהצעתם הטפטיו"ת אינו כבוד, יותר כבוד היה אילו בהליכתם יחפים היו הולכים הצג רגליהם על הארץ, ולזה אמר שהיה כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיהֶם מפני הצינה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיהֶם, וזש"ה ויושבי ירושלים ולא אמר ובני ירושלים או אנשי ירושלים, רק יושבי ירושלים שבעלי הנאות היו ומפונקים ביותר, ולפיכך אמ' להם ירמיהו אם באותה שעה שהצעתם טפטיו"ת מבתיכם נִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיכֶם, לִכְשֶׁיִּתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נֶשֶׁף עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְּׁכִינָה, מִכְּרוּב לִכְּרוּב מִכְּרוּב לְמִפְתַּן הַבַּיִת, מִמִפְתַּן הַבַּיִת לַכְּרוּבִים, מִן הַכְּרוּבִים לַשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי, מִשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי לֶחָצֵר, מִחָצֵר לַגַּג, מִן הַגַּג לַמִּזְבֵּחַ, מִן הַמִּזְבֵּחַ לַחוֹמָה, מִן הַחוֹמָה לָעִיר, מִן הָעִיר לְהַר הַזֵּיתִים. ובגמ' ר"ה פ"ד (לא, א): א"ר יוחנן עשר מסעות וכו' מכפרת לכרוב, מכרוב למפתן וכו'. ובס' אות אמת אומר שאפשר שנפל טעות וחילוף גירסאות. ואפשר לומר דלא פליגי דכ"ע עיקר שכינה היתה על הכפרת, אלא שהמדרש לא חשיב ליה סילוק, וזה בהקדים מ"ש למעלה מ"ש מהרח"ו זלה"ה ז"ל: כי בית המקדש וקדש הקדשים הוא נקודת היסוד שבה הפנימית ששם ארון התורה, יסוד דדכורא נכנס ומשמש בה עכ"ל. וא"כ אפשר לומר כי על העדר היחוד שהוא שנסתלקה שכינה מעל הכפרת שהוא יסוד דדכורא לא חשיב, וגם לפי פשוטו כיון שהארון נגנז בימי יאשיהו (שקלים טז, א), ואפשר ג"כ מפני שראה שנסתלקה שכינה משם, ואפשר שהוא לסיבה שהכניס מנשה ע"ז בבית קה"ק, באופן שסיבת הסילוק מעל הכפרת הוא מפני שנגנז הארון שהוא יסוד דדכורא אשר היה נכנס ומשמש בה, לפיכך לא חשיב ליה המדרש למסע, רק התחיל ואמר: מִכְּרוּב לִכְּרוּב. ובגמ' חשיב ליה למסע. והנה "מִכְּרוּב לִכְּרוּב" יפורש שבתחלה היתה על גבי שני הכרובים ועתה נסתלקה על גב כרוב א'. והנה בפי' רש"י בגמ' כתב ז"ל: וירכב על כרוב ויעף לא גרסינן ליה, דההוא ביציאת מצרים קאמר. ואפשר לפרש כי טעם נסיעתה על כרוב א' בלבד, הוא על דרך מ"ש מהר"ם קורדווירו זצ"ל (אור יקר שער ח' סי' א) בפי' ינוקא ז"ל (זח"ג קס"ב ע"א): כי בשביל מכירת יוסף לא נשתמשה שכינה רק מכרוב א' שהוא כנגד בנימין עכ"ל. ואפשר לומר כי בעת רצון היתה השכינה על גבי שני הכרובים ולא היה נזכר עון [מכירת] יוסף, וכשהתחילה להסתלק חוזר לעורר עון שנאת חנם כמ"ש בזוהר. ולפיכך הזכירו עון [מכירת] יוסף ונסתלקה מכרוב א'. ובזה אפשר לקיים גירסת שנאמר וירכב על כרוב ויעף, כי משם עיקר דרשה זו של יוסף כמ"ש מהר"ם קורדווירו זצ"ל בפי' ינוקא כנז'. והנה אין ספק כי בכל מסע ומסע היה אור שכינתו יתברך מסתלק ומתעלם, ואפשר שהוא על דרך מה שכבר אמרנו משז"ל, כי בחורבן ראשון בעת החורבן נסתלקו ט' ספירותיה של המלכות ונתעלמו בתוך הז"א, והיא נשארה נקודה א' תחת היסוד, והנה נקודה זו שנשארה בה היא בחינת הכתר שבה, אך גם היא נתמעטה ונשארה אורה כפי בחי' המלכות, וזה מבואר בפי' ברכת ולמלשינים, וגם בס' הגלגולים בענין חטא אדה"ר עם מ"ש חלתו של עולם היה. והנה חטא ע"ז החמור, ובפרט כשהכניסו אותה לבית קה"ק גרם פגם גדול, ולפי הסברא דרך דרש אפשר לומר שאז נסתלק אור הכתר והתחיל להתמעט, וז"ש בגמ' "מן הכפרת לכרוב", אמנם במדרש לא חשיב ליה מסע וסילוק, כיון שעדיין ט' ספירותיה היו אצלה ולא נסתלקו, רק התחיל המסע הראשון ואומר: מִכְּרוּב לִכְּרוּב. ואפשר שהוא מחכמה לבינה, כי בחכמה יש שני כרובים זהב, שאמרו בזוהר (בהקדמה, דף א' ע"ב): שהם בסוד תינוקות של בית רבן, שהם נצח והוד דחכמה ובינה כמ"ש האר"י זלה"ה וכו' (שער מאמרי רשב"י ד"ה בראשית, ושער הפסוקים ע"פ ועשית כפורת). והביא המדרש ראיה מפ' וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב (יחזקאל י, ד). כידוע כי המלכות נקראת כבוד, כמ"ש הכתוב: ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט, ט). ואמר כי נסתלק כבוד ה' כנז' מעל הכרוב כמ"ש, ולפי דרכו רמז כי נסתלקה אותה בחי' ונתעלמה בה' שהוא ז"א, והראה הב"ה ליחזקאל המסעות האלו, להודיע אליו הפגמים שהיו פגומים ישראל, וזה גרם אח"כ חורבן ירושלים ובית המקדש בעוה"ר, וכמ"ש מהר"י אברבאניל ז"ל (בפירושו ליחזקאל י, א).

מִכְּרוּב לְמִפְתַּן הַבַּיִת, הנה כאשר נייחס בית קה"ק לג' ראשונות שהוא בחי' הראש כמ"ש הרח"ו זלה"ה, הנה בחינה החצונה היא הדעת שהוא היותר תחתון, ואפשר שזהו "מפתן הבית", היינו פי' שנסתלק אור חו"ב שבמלכות ונשארה בחי' הדעת, והביא ראיה מפ' וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת (יחזקאל ט, ג). באומרו "אשר היה עליו" דייק יותר לפי דברי המדרש, וכאן אמר "וכבוד אלקי ישראל" ולמעלה אמר "כבוד ה'", מלבד מ"ש אפשר לומר כי מצד החכמה נקרא כבוד ה', כמ"ש הכתוב: ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). ומצד הבינה נקרא "כבוד אלקי ישראל", כי כן הבינה נקראת אלקי ישראל, בסוד: כונן שמים בתבונה (משלי ג, יט). (שהוא ת"ת הנק' ישראל בתבונה), והנה רמז למ"ש כי מפתן הבית הוא בחי' הדעת, כי מפתן בגימט' תק"ע, שהם כמנין ב' פעמים מנצפ"ך עם ב' פעמים הי' אותיות שהם הה' גבורות שבדעת, מִמִפְתַּן הַבַּיִת לַכְּרוּבִים (כך כתוב במדרש), והביא ראיה דכתיב וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים. וַיֵּצֵא, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר וַיֵּצֵא אֶלָּא וַיָּבֹא, וְאַתְּ אָמַר וַיֵּצֵא. אָמַר רַבִּי אֲחָא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ בְּכַעַס, מִשֶּׁהוּא יוֹצֵא הָיָה חוֹזֵר וּמְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק בְּכּוֹתְלֵי פָּלְטִין וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מַלְכוּתִי, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית יְקָרִי, הֱוֵי שָׁלוֹם, מִן כַּדּוּן הֱוֵי שָׁלוֹם. כָּךְ מִשֶּׁהָיְתָה שְׁכִינָה יוֹצְאָהּ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה חוֹזֶרֶת וּמְגַפֶּפֶת וּמְנַשֶּׁקֶת בְּכּוֹתְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבְעַמּוּדֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבוֹכָה וְאוֹמֶרֶת הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מִקְדָּשִׁי, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מַלְכוּתִי, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית יְקָרִי, הֱוֵי שָׁלוֹם, מִן כַּדּוּן הֲוֵית שָׁלוֹם. והנה בגמ' לא הביאו מסע זה בכלל המסעות, אך בפסיקתא היינו בילקוט משם הפסיקתא מביא משל זה. ולפי הנר' בס' אות אמת גם גירסת התוספתא בזה הוא כמו המדרש. ואפשר לומר דכלהו סבירא להו שחזרה מן המפתן לכרוב, אמנם בגמ' לא חשיב ליה למסע כיון שהיה חוזר לפנים, ומ"מ במדרש חשיב ליה למסע כיון שהיה דרך כעס ובכיה וגם על מנת לצאת יותר ממה שכבר יצא כמו שהיתה בעוה"ר, ולפי דרכנו שאמרנו כי במפתן הבית היינו בדעת שיש ב' פעמים מנצפ"ך בגימט' מפת"ן, אפשר לומר שדרך הדעת חזרה לחו"ב, ובפרט כמ"ש המשל שהיה בוכה, וזה היה אולי ע"י הבכיה והתפלה ימשיכו שפע מנ"ה דחו"ב, שני כרובים זהב כמ"ש, ואמנם היתה מגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש המגינים עליו, ובעמודיו שהם יכין ובועז שהם בסוד נ"ה, אולי גם בזה יתלבש רוחניותו ית' בהם ולא ימוט לעולם. ובמשל אומר: הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית פָּלָטִין שֶׁלִּי, כי מצד עצמו לא חטא ולעולם היה בשלום עמו, ואדרבא המלך היה מתכבד בשבתו בתוכו, וגם קראו בית מלכותו, כי מתוכו היה ניכר מלכותו, וגם בית יקרו. וסיים ואמר: הֱוֵי שָׁלוֹם, מִן כַּדּוּן הֲוֵית שָׁלוֹם. פי' עד עתה היה שלום על דרך מ"ש מהר"ם אלשיך זלה"ה על מ"ש למעלה (פ' כד): "בָּנַי הֵיכָן אַתֶּם, כֹּהֲנַי הֵיכָן אַתֶּם". כי עיקר מה שהיה כביכול הוא ית' מצטער הוא על ישראל ולא על בית המקדש, וכאן ג"כ אומר: הָוֵי שָׁלוֹם עַד כַּדּוּן הֲוֵית שָׁלוֹם, כי היה מצטער על השלום שנסתלק בעוה"ר. וכמשז"ל כל הצרות והרעות שבאו על ישראל היו אחר החורבן, ובנמשל אמר "הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מִקְדָּשִׁי" על ארון התורה, יסוד דדכורא שהי' בבית קה"ק. "הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מַלְכוּתִי" כפשוטו שהיה במלכות, "הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית יְקָרִי" מצד הבינה ג"כ שמשם בא היקר. וגם יק"ר בגימטריא ש"י עולמות דתחות עלמא דאתי כמשז"ל, וכולם היו נרמזים בבית המקדש, ובפרט בבית ראשון שהוא כנגד הבינה, ה' ראשונה של שם כמשז"ל.

מִן הַכְּרוּבִים לַשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי, דִּכְתִיב: וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וגו' (יחזקאל י, יט). גם המסע הזה לא הזכירוהו בגמ', ואפשר כיון דלא חשיב מסע ממפתן לכרובים, הכי נמי לא חשיב מסע מהכרובים אל השער שהכל א', רק שהמפתן מבפנים ודרך קבע, והשער היה מבחוץ כמ"ש גם הרד"ק ז"ל: וגם לא נח הכבוד בארץ מפני העוונות שהיו עושים שם, וכמ"ש גם כן הרד"ק ז"ל כנז', ואפשר לומר שבתחלה היה הכבוד בדעת עליון הכולל חו"ב, ועתה ירד בבחינתו התחתונה הכוללת חסדים וגבורות, וכבר אמרתי כי כל זה הוא דרך דרש, וה' היודע האמת ינחני בדרך אמת ויצילני משגיאות.

מִשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי לַחָצֵר, דִּכְתִיב: וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נוֹגַהּ כְּבוֹד ה' (יחזקאל י, ד). הנה שער קדמוני הוא בהיכל שהוא בחי' חג"ת כמ"ש הרח"ו זלה"ה, ועתה אמר מִשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי אֶל הֶחָצֵר, דִּכְתִיב: וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נוֹגַהּ כְּבוֹד ה', וכפי מ"ש רש"י ז"ל, הנה הוא בין האולם למזבח, והנה הוא בנה"י כמ"ש הר"ר חיים ויטאל זצ"ל, וכיון שירד הכבוד לג' אחרונות לא אמר כבוד ה' רק "אֶת נוֹגַהּ", כי התחילו להכיר את חסרון ההארה, ולפיכך אמר "אֶת נוֹגַהּ כְּבוֹד ה'" בלבד ולא כבוד ה', כי כבוד ה' בעצמו כבר נסתלק ונעלם בעוה"ר.

מִן הֶחָצֵר לַגַּג, דִּכְתִיב: טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַת גָּג (משלי כה, כד). ואח"כ: מִן הַגַּג לַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ (עמוס ט, א). ובגמרא הופך הסדר, ואפשר דלא פליגי בהבנת הדברים, כי גג היא בחי' תלת גו תלת, והמלכות הנה מקומה היא אחרי נה"י, ואמר "פנת גג", אפשר שהוא על דרך משז"ל שנסתלקו הג' יודי"ן של ויסע ויבא ויט, ונעשו בסוד ג' נקודות והוא נקודת ההוד, וזהו "קִיּוּמָא דְּחַד סַמְכָא". ועיין בפי' האידרא [רבא] (זח"ג קכ"ח ע"א), כי כל זה היה בחורבן הבית. ואח"כ "מִן הַגַּג לַמִּזְבֵּחַ" שהוא מלכות, והנה כל זה הוא בחי' הי' ספירות דיסוד דמלכות. ואח"כ: "מִן הַמִּזְבֵּחַ לַחוֹמָה, דִּכְתִיב: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ (עמוס ז, ז). שהיא בחי' חיצונה של זו המלכות.

מִן הַחוֹמָה לָעִיר, דִּכְתִיב: קוֹל ה' לָעִיר יִקְרָא (מיכה ו, ט). שהיא בחי' המלכות בעצמה. מִן הָעִיר לְהַר הַזֵּיתִים, דִּכְתִיב: וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר (יחזקאל יא, כג). אפשר לומר שנסתלק מן הבחי' הפנימית שהיא ירושלים וציון כחדא אזלין, ועמדה על הר הזיתים אשר מכלל ארץ ישראל תחשב ולא יותר, שהיא בחי' החיצונה שבמלכות, ואפשר שבחרה לעמוד במקום הזה לזכור זכות תחיית המתים שאז יבקע הר הזיתים, כמ"ש הכתוב: ועמדו רגליו וכו' (זכריה יד, ד). וכמשז"ל.

ועמדה שם שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, כי כן שיעור קומת המלכות היא אחורי נה"י וחצי ת"ת. סְבוּרָה שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, ויגלה אור הבינה עליהם וישובו הדברים לקדמותם. וְהָיְתָה בַּת קוֹל מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים (ירמיה ג, יד). שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז). ובודאי כי הבת קול הזאת היתה ע"י הנביאים, וגם ע"י שהיו האויבים צרים על העיר, ומתקרבים בכל יום אליה והחרב והרעב והדבר היה גובר בכל יום. ומ"מ אילו היו עושי' תשובה היו מתקנים, וְכֵיוָן שֶׁלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, אָמְרָה: אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי (הושע ה, טו). ונסתלקו כל י' ספירותיה ונעלמו בתוך ז"א. והנה בגמ' חשיב ג"כ מהר למדבר, דכתיב טוב שבת בארץ מדבר (משלי כא, יט). ואפשר שהמדרש לא חשיב ליה כיון שהוא מקום הקליפות הוה ליה כאילו נסתלקה לגמרי.

וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ (ירמיה יג, טז). נ"ל שזה יובן במה שאמר בס' אוצרות חיים בענין דרוש המקיפי' ז"ל: והנה בימי החול הדעת החצון של המלכות שהוא סוד אחור באחור, הוא שם ע"ב [באחורים] כזה: י' י"ד יד"ו ידו"ד הנק' [ק"ל], והדעת הפנימי של החול הוא שם הוי"ה דמילוי ההי"ן: יו"ד ד"ד ו"ו ד"ד שהוא [גימט'] ב"ן, וזה הוא סוד פנים בפנים בחול, אבל בשבת הדעת החצון של החול הוא יורד למטה להאיר בתחתונים כמ"ש בעה"ו, ונמצא כי שם ב"ן הנז' שהיה נק' [דעת] פנימי בחול, [הלא] עתה הוא בשבת נק' חצון, ואז מתגלה [בה] דעת פנימי אחר יותר גדול, והוא שם ס"ג: יו"ד ד"י וא"ו ד"י עכ"ל. ובסוף כתב עוד ז"ל: ודע כי זהו שאמרו בזוהר פ' בראשית דף ח', בכל יומי שתא "אל" אקרי, והשתא אקרי "כבוד אל" וכו'. פי' כי בכל ימות השנה אין לה אלא שם אל, אבל עתה יש לה דעת יותר פנימי כנודע, והוא שם ס"ג שהוא בגימט' כבוד אל, והדעת הזה אין לה רק בעת הזווג שהוא [ב]יום השבת, או ביום השבועות שאז הוא דוגמת השבת כנודע עכ"ל לענייננו. וכבר הבאנו למעלה מ"ש במקום אחר, כי כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה ניתוסף בה וכו', כי בין בשבת בין בחול היתה עמו פנים בפנים בבחי' ו', היינו שהיא עלתה עד חכמה שלו, ובזה יובן כוונת הכתוב תנו לה' אלקיכם כבוד שהוא כבו"ד הנז', שיהיה נק' כבו"ד א"ל בכל עת, היינו שתהיה המלכות פנים בפנים עם הז"א בכל עת כמו שהיה בזמן בית ראשון, וזה בטרם יחשיך כמ"ש. ואמנם אומרו לה' אלקיכם, כי [ב]הרבה מקומות נאמר על זו"ן, אפשר לומר גם על הז"א שיש בו שם ס"ג כנזכר, אלא שבחול הוא פנימי ובשבת הוא חצון, והפנימי הוא שם הוי"ה דע"ב דיודי"ן כנז' שם, וכאשר נתחבר ע"ב ס"ג, פנימי דז"א ופנימי דנוק' בשבת יעלה קל"ה, וה' אלקיכם הוא בגימט' קל"ב ועם הב' תיבות וכללותם יעלה קל"ה ג"כ, גם אלקיכם כבוד בגימט' חק"ל שהיא המלכות שכך נק' בשבת, לה' אלקיכם כבוד בגימט' קצ"ד כמנין א"ל מלא כזה: אל"ף למ"ד עם ו' אותיות וב' תיבות והכולל, גם במלת תנ"ו נרמז שעולה כמנין ג' אדי"ד במילוי אלפי"ן יודי"ן וההי"ן עם הכולל, והם בדעת דאי' פנימי וחיצון כנז' באוצרות חיים במקום הנז'.

ונחזור לענין כי הכתוב אמר תנו לה' אלקיכם כבוד כנז', שיהיה נק' "כבוד אל" ויתמיד היחוד בכל יום תמיד, וזה בטרם יחשיך שיסתלק האור מכל וכל. ואמר: בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ לָכֶם מִדִּבְרֵי תוֹרָה. אם כפשוטו, כי בעוה"ר נסתלק אור התורה, ואפילו לפי פשוטן של דברים אין מי שיבין דברי תורה בהלכה ברורה, וכל שכן להבין סודותיה הנסתרים. וגם לפי דרך האמת ר"ל בטרם יחשיך ויסתלק אור החכמה מתוך ז"א, וגם שיסתלק אור הז"א עצמו הנק' תורה שבכתב. בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ לָכֶם מִדִּבְרֵי נְבוּאָה, שיסתלק גם אור נו"ה המתראים במלכות, במראה אליו אתודע (במדבר יב, ו). כמ"ש בזוהר. וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף (ירמיה יג, טז). שבעוה"ר רגליה יורדות מות.

וְקִוִּיתֶם לְאוֹר בְּבָבֶל, כי בבבל עדין היה להם נביאים, דניאל חגי זכריה מלאכי, מלבד כי ידוע היה להם כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה יגאלו בדברי הנביא (ירמיה כט, י). וזהו: "וקויתם לאור בבבל". אבל במדי: וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת בְּמָדַי, שהיה שם גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג, יג). לולי ה' שהיה לנו כידוע. וְשִׁית לַעֲרָפֶל בְּיָוָן, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה, וכמ"ש ז"ל (ב"ר מד, יז): שהיו אומרים כתבו לכם על קרן השור וכו'. וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בֶּאֱדוֹם, זה יובן במ"ש בס' הכוונות ובשאר מקומות, כי השכינה בכל לילה מחצות לילה ואילך, הנה היא בוכה על גלות ישראל ועל חורבן בית המקדש ועל הרג הצדיקים ועל חילול שמו יתברך, וצריך לקום ולהשתתף בצרתה ולבכות על כל אלו הדברים, ועל ידי זה נקראו חבירים מקשיבים (שה"ש ח, יג). וכן פי' הכתוב: אם תבעיון בעיו שובו איתיו (ישעיה כא, יב). כי צריך תשובה גדולה בגלות הזה, ולהתמרמר בבכי כדי להשתתף בצרת השכינה שהיא גולה ומצטערת בצרת ישראל, ואשר לא שת לבו אל הדבר הזה נק' דמהדרי אנפייהו מן שכינתא (זח"ג ע"ה ע"ב). עכ"ל. ועתה אומר הכתוב ואם לא תשמעוה, פי' שלא תשמעו בקול השכינה, היינו שתעשו עצמיכם כאילו אינכם שומעים לקול צעקתה, אז במסתרים תבכה נפשי, שישפיע כח הדין ממקומו מלמעלה ח"ו בגזרות המתחדשות לבא בעולם, כי ידוע כי עיקר תיקון חצות הוא למתק מדת הדין, ואם אין מי שימתק את הדין אז הדין הוה ח"ו.

[בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר] מִפְּנֵי גֵוָה, אֵלּוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵם מִתְגָּאִים וְאוֹמְרִים: אֵי אֱלֹקֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ (דברים לב, לז). זה יובן במה שכבר אמרנו מ"ש בדרוש ז' בחי' הנוק', כי בחורבן בית שני נפלה המלכות תחת היסוד בסוד נקודה בלבד מאחוריו, וט' ספירותיה שלה ירדו אל הקליפות, והאריכו בזה והוא סוד (רש"י בראשית כה, כג): אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). לא נתמלאה צור וכו' עכ"ל. והנה בס' דרך אמת בהגהות התיקוני' דף ל"ו ע"א ז"ל: ואם ח"ו לא מקיימין אורייתא ופקודין דיליה, יהיב י' כתרין בידוי דס"מ, ולא צריך מזונא לא מידא דקב"ה כל שכן משליחא דיליה, ודא לפרעה דאמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט, ג). בגין דחזא כתרין נוכראין, דבקדמיתא כד הוו כתרין תתאין בידא דקב"ה מה כתיב בישראל, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י). ובזמנא דאינון כתרין נוכראין בידא דס"מ, לא דחלין אומין דעלמא ועבדין בהו כרעותייהו, עד שעתא דפורקנא דיתקיים בהו: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב). עכ"ל. ועתה כיון שבעוה"ר ירדו ט' ספירותיה אל הקליפה, לפיכך הם מתגאים ואומרים אי אלקימו צור חסיו בו, כי בעוה"ר הקליפה עשתה עצמה אלוק וא"ה כופרים בעיקר, ויתנו את כבודו לאחר ותהלתו לפסילים, עד ירחמנו עושנו, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, וזה יהיה בבי"א:

דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי גֵוָה, מִפְּנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵם מִתְגָּאִים וְאוֹמְרִים: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וגו' (תהלים ח, ה). אפשר דדייק אומרו: מִפְּנֵי גֵוָה, שהיל"ל מפני גאה, ולפיכך פי' לשון גאות ג"כ כמ"ש, ומלבד זה הנה לפי דרכו רמז שהגאות הוא מפני גוה לשון פנימיות, מלשון דברים בגו, וגם לשון לגו שבא בגמרא. וזה כי ידוע מ"ש בס' אוצרות חיים ובשאר מקומות ג"כ כי המלאכים הם מבחינת החצוניות, ונשמות הצדיקים נבראו מבחי' הפנימיות וכו' ע"ש. ועתה שחטאו והפילו עצמם אל הקליפות, הנה מלאכי השרת מתגאים ואומרים מה אנוש כי תזכרנו, והגאות הוא שרוצים להשתרר על הפנימיות וזה פגם גדול, ולפיכך במסתרים תבכה נפשי להשפיע דין על בני אדם כדי לזכך אותם ולכפר להם כל עוונותיהם, למען יתוקן בזה הפנימיות וישוב כבראשונה, ובזה לא יתגאו עוד מלאכי השרת כנזכר.

וְדָמוֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' (ירמיה יג, יז). אפשר דקשיא ליה הג' דמעות הללו למה, שאומר וְדָמוֹעַ א', תִּדְמַע ב', וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה הם ג', ולכך פי' כי לפי האמת הם ג' עדרים, כהנים לויים ישראלים, וכנגדם ראוי להוריד ג' דמעות על כל א' וא' בפני עצמו, וכלם לתועלת ישראל, וכמ"ש כהנים בעבודתם לויים בדוכנם ישראל במעמדם, כל א' מעכבים את הכפרה, ובפרט עם מ"ש לעיל (פ' כג) בפ' וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ, עַד שֶׁבְּרִית כְּהֻנָּה קַיֶּימֶת וכו'. שכל א' היה עושה תיקון בפני עצמו וכלם לתועלת ישראל, ועתה נסתלק ונשארו רק בחי' א', ואפילו אותה בחינה נשבית, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'.

אַתָּה מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲשׂוּיִים עֲדָרִים עֲדָרִים, עֶדְרֵי כְּהוּנָּה לְבַד, עֶדְרֵי לְוִיָּיה לְבַד, עֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַד, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ נַעֲשׂוּ עֵדֶר אֶחָד, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה', כִּי נִשְׁבּוּ עֵדֶר ה' אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'. אפשר לדייק אומרו "אַתָּה מוֹצֵא" מה היא מציאה זו. ואפשר לומר אם נפרש מציאה זו על היותם ג' עדרים, כהונה לוייה ישראל, יפורש כי זו היא מציאה לישראל ולא אצל אחרים, וזהו "אתה מוצא" ולא אחר. ואם נפרש על היותם בזמן הגלות רק עדר א', גם זו מציאה היא לגבי ישראל, היינו שלא שלטו א"ה רק על בחי' היותם ישראל, אבל על בחי' כהונה לוייה לא שלטו, כי נסתלקה קדושתם ונשארו כלם רק בחינת עדר א', ובזה יצדק לומר "אַתָּה מוֹצֵא", ובזה מדוייק ג"כ אומרו "כִּי נִשְׁבּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כִּי נִשְׁבָּה", והוא על דרך מ"ש רש"י ז"ל על פ' וישב ממנו שבי (במדבר כא, א). אינו אלא שפחה א'. והנה עשר מסעות שנסעה שכינה בשעת החורבן וירדה י' מדרגות, הכי נמי ירדה בענין עון אדה"ר, וגם נסתלקה בעון דור אנוש, וגם דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום כמאמרם ז"ל (ב"ר יט, ז). והנה עלתה אח"כ ע"י הצדיקים, על ידי אברהם יצחק ויעקב, ואח"כ ביציאת מצרים ע"י מרע"ה, וכמו כן ע"י כניסת ישראל לארץ, ואח"כ על ידי דוד ושלמה ובנין בית המקדש חזרה ונבנית והאירה עד שהיתה בבחי' ו' כמ"ש ז"ל, וכמ"ש ג"כ פעמים רבות. והנה כל זה נרמז בזוהר חדש שיר השירים דף ה' ע"א ז"ל: כְּתִיב: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה (מ"א ו, ז). כַּד הֲווֹ דְּכַר וְנוּקְבָא כַּחֲדָא מִתְחַבְּרָאן, כְּדֵין אֶבֶן שְׁלֵמָה, אִשְׁתְּלִימַת כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ, וְלָא אִשְׁתְּלִימַת עַד דַּהֲוַת מַסָּע, דְּנָסַר לָהּ קב"ה וְאַתְקִין לָהּ וְקַשִּׁיט לָהּ, וְאַיְיתֵי לָהּ לְגַבֵּי דְאָדָם וּכְדֵין נִבְנָה וְאִשְׁתְּלִימַת מִכֹּלָּא, וְכַד אִתְחַבָּרוּ דָּא עִם דָּא, כָּל רוּחִין אַחֲרָנִין וְכָל זִינִין בִּישִׁין אִתְעֲבָרוּ מִתַּמָּן וְלָא אִתְקַרְבוּ לְמַקְדְּשָׁא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ. דְּהָא כּוּלְהוּ עָאלוּ גּוֹ נוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא, כֵּיוָן דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, וְאִתְתַּקַּן הֵיכָלָא עַל בּוּרְיֵיהּ, כְּדֵין אִתְגְּלֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְחַבְּרָא מַקְדְּשָׁא בְּמַקְדְּשָׁא כַד הֲוָה משֶׁה בְּמַדְבְּרָא בְּגִין חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, זִוּוּגָא דְמשֶׁה הֲוַת מִתְחַבְּרָא בֵּיהּ בְּאֲחוֹרָא, וְהֲווֹ דְּכַר וְנוּקְבָא מִתְחַבְּרָאן כַּחֲדָא. כְּדֵין וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ, בְּהִבָּנוֹתוֹ זְעִיר זְעִיר. כַד עֲבָרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַרְדְּנָא, וּמשֶׁה אִתְכְּנִישׁ, קב"ה נָהַר לָהּ וְאַתְקִין לָהּ בְּמִשְׁכַּן שִׁילֹה, עַד דְּאִשְׁתְּלִימַת בְּבֵי עָלְמִין וְאִתְחַבָּרַת לְּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַהֲווּ עָלְמִין אַפִּין בְּאַפִּין, כְּדֵין אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה, מַסָּע נִבְנָה, מַסָּע דְּלָא הֲוַת בַּאֲתַר חַד קְבִיעַ, אֶלָּא אִתְעַקַּר וְאִשְׁתִּיל, וּכְדֵין נִבְנָה כִּדְקָא יָאוֹת, וְכָל זִינִין בִּישִׁין וְכָל רוּחִין בִּישִׁין, כְּדֵין אִתְעֲבָרוּ מֵעַלְמָא, וְלָא שַׁלִּיטוּ כְּלָל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד אִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא וְאִשְׁתְּאָרַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ אַפִּין בְּאַפִּין, כְּדֵין אִתְגְּלֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְדָא אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה בְּלָא עִרְבּוּבְיָיא כְּלָל, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה אַפִּין בְּאַפִּין. אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה דְּאִתְעַר וְאַשְׁתִּיל בַּאֲתַר דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִילֵיהּ עכ"ל. ודבריו הם מובנים, כי בתחלה הוקשה לו מה שהוקשה להם לרז"ל אמרו "בְּהִבָּנוֹתוֹ" מעצמו, ולפיכך וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ, כמו ו"ה שהם זו"ן, בַּיִת שהיא מלכות, בְּה' עליונה בָּנוֹתוֹ, ופי' כַּד הֲווֹ דְּכַר וְנוּקְבָא כַּחֲדָא מִתְחַבְּרָאן שהם זו"ן, כְּדֵין אֶבֶן שְׁלֵמָה אִשְׁתְּלִימַת כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ, היינו שנעשית בת י' ספירות, והנה המלכות נקראת בית בבחי' היות בה ב' פעמים אור כמנין בית, היינו ב' פעמים ו"ר, ואבן נקראת בסוד שם של ב"ן עם א' של ז"א כזה: יו"ד ד"ד וא"ו ד"ד. וכבר אמרנו מ"ש כי מעת יציאת מצרים עד שבנה שלמה בית ראשון, בכל ימות החול היתה המלכות בחי' פרצוף מי' ספירות מן החזה ולמטה, וגם אור ה' ראשונות דז"א האירו בה תמיד ע"כ, ובודאי כי בכלל זה האירו בכתר שלה הב' אורות הנזכרי', ולפי זה יאמר וְהַבַּיִת, שהם ב' אורות שלה כנז', בְּהִבָּנוֹתוֹ, שנבנית ונעשית בת י' כמו הז"א, מחכמה שלו ולמטה, כמשז"ל שזה היה כל ימי בית ראשון, אֶבֶן שְׁלֵמָה וכו' שחזרה בסוד שם ב"ן, ונכנס בה הארת הא' שהוא הז"א, ונעשית בת י' שלימות, והיינו אִשְׁתְּלִימַת כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ, וְלָא אִשְׁתְּלִימַת עַד דַּהֲוַת מַסָּע, דְּנָסַר לָהּ קב"ה וְאַתְקִין לָהּ, היינו שהשפיע ונתן בה כל הדינים כמבואר בסוד הנסירה, ואח"כ וְקַשִּׁיט לָהּ בסוד החסדים, ואח"כ הביאה פנים אל פנים, וזהו וְאַיְיתֵי לָהּ לְגַבֵּי דְאָדָם וּכְדֵין נִבְנֵית וְאִשְׁתְּלִימַת מִכֹּלָּא כמ"ש, ובזה נסתלקו הקליפות, וז"ש: כָּל רוּחִין אַחֲרָנִין וכו' וְלָא אִתְקַרְבוּ לְמַקְדְּשָׁא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל, פי' וּמַקָּבוֹת שהם כחות המתפשטות מאחוריים של שם שד"י, אשר הוא בא"ת ב"ש בק"ם, ואחוריים שלו מק"ב, ואמר עתה "ומקבות" שהם כחות המתפשטות כנזכר, וְהַגַּרְזֶן שהוא המשחית, כמאמר הכתוב: היתפאר הגרזן על החוצב בו (ישעיה י, טו). וְכָּל כְּלִי בַרְזֶל שהם כלים הבאים מן ערש ברז"ל, שהם תרין צפרין ובנות לוט כמבואר בדרוש מרכבת יחזקאל (זוהר חדש פ' יתרו, דף ס' ט"ב). שום א' מדברים אלו לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ, דְּהָא כּוּלְהוּ עָאלוּ גּוֹ נוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא, כֵּיוָן דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא כמ"ש, וְאִתְתַּקַּן הֵיכָלָא עַל בּוּרְיֵיהּ, שנברר מתוך הקליפות, אז כְּדֵין אִתְגְּלֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, שהוא שיר חד, השירים תרין, והוא קה"ק. ושם הוא זווג בסוד הנשיקין בהיכל קה"ק, וישק יעקב לרחל. אי נמי נ"ל יותר עיקר, והוא כי עיקר השיר הוא בגבורה, וכאן הוא על גבי שאר השירים שהם בינה ומלכות, היינו בינה שורש הגבורה, ומלכות כמ"ש הרבה פעמים מ"ש ז"ל בסוד: אלקים אל דמי לך (תהלים פג, ב). וכן למען יזמרך כבוד וכו' (תהלים ל, יג). וז"ש אח"כ: וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְחַבְּרָא מַקְדְּשָׁא בְּמַקְדְּשָׁא, כמ"ש כי בית ראשון היה בסוד ה' ראשונה, היינו כמ"ש בדרוש הנז' כי בינה נתפשטה עד הוד הב' דז"א ומלכות ששם מקומה, והיתה יונקת ממנה, וכמבואר שם בארוכה. וזהו לְאִתְחַבְּרָא מַקְדְּשָׁא בְּמַקְדְּשָׁא כַד הֲוָה משֶׁה בְּמַדְבְּרָא, בְּגִין חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל זִוּוּגָא דְמשֶׁה הֲוַת מִתְחַבְּרָא בֵּיהּ בְּאֲחוֹרָא וכו'. הנה בשעת מתן תורה היה הזווג פנים בפנים, כמ"ש הכתוב פנים בפנים דבר ה' עמכם. כך כתוב בשם האר"י בהגה"ה בס' עץ חיים, ואפשר שהיה בבחי' הו', ואילו זכו לקבל לוחות ראשונות אז היה עולה בבחי' הז' וכתרו וכתרה היו שוים, ואז היה חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות וכו'. כך אפשר לומר. אמנם במקום אחר כתב האר"י זלה"ה וז"ל, ואלמלא לא חטאו ישראל במעשה העגל היו ראויים שיחזרו זו"ן אז פנים בפנים כבזמן בית המקדש עכ"ל. ואפשר לומר כי מבחי' הו' לבחי' הז' היה נקל לעשותו כנר' מדברי מהר"א אזולאי זלה"ה ממ"ש מהבחי' שהיה בעת בנין בית ראשון, למה שהיה ראוי בימי רחבעם אילו לא חטאו שלמה וכו'. ונחזור לענין אמנם מפני עון העגל חזרה ונתמעטה, ואעפ"י שתקנו פגם העגל במקצת על ידי מרע"ה ועל ידי המשכן, מ"מ לא חזרה פנים בפנים עד בנין בית המקדש, והרואה בזוהר פ' פקודי דף רמ"ב כמו שציין המגיה בזוהר חדש הנז', יראה איך דבריו מסכימי' למ"ש כי היתה אחור באחור מן החזה דז"א ולמטה, ומרע"ה שהוא בסוד הדעת הנעלם, מחצי ז"א ולמעלה היה מאיר בה ומתקנה, והן הן דברי הזוהר חדש עד בְּהִבָּנוֹתוֹ זְעִיר זְעִיר, והנה היה אפשר לפרש מ"ש בזוהר כנז' זִוּוּגָא דְמשֶׁה, שהוא על בחי' לאה, דור המדבר אשר בה היה הזווג בהיותם במדבר כמבואר בס' אוצרות חיים, אבל לפי המשך לשון הזוהר הנז' נ"ל כמ"ש בתחלה. ונחזור לדברי הזוהר הנז': כַד עֲבָרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַרְדְּנָא, וּמשֶׁה אִתְכְּנִישׁ, ולא היה מאיר אל המלכות, קב"ה נָהִיר לָהּ וְאַתְקִין לָהּ בְּמִשְׁכַּן שִׁילֹה, היינו קב"ה שהוא ז"א, על ידי מה שנכנסו לארץ ישראל שהם סוד לאה ורחל, ועל ידי משכן שיל"ה בגימט' משה, אַתְקִין לָהּ כנז', עַד דְּאִשְׁתְּלִימוּ בְּבֵי עָלְמִין, ואתחבר שלמה שהוא בסוד חכמת ז"א, וגם זכה שלמה לההוא רוחא דמוחא סתימאה, וע"י השיר היה מעלה השרשים, היינו מוחא סתימאה ששם הדינין מסתבכין כחמר טב על דורדייא, ולכן היה שלמה ושלום בימיו, וכמ"ש מהר"ר הרמ"ז נר"ו ביודעי בינה שלו, ואז הֲווּ עָלְמִין שהם זו"ן, אַפִּין בְּאַפִּין, שעלתה עד החכמה דז"א, כְּדֵין אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה, מַסָּע דְּלָא הֲוַת בַּאֲתַר חַד קָבוּעַ, נ"ל פי' שבא לומר שלא עלתה הכתר ששם היה מקום קבוע, ולא היתה זזה משם לעולם, רק עדיין היא מסע שעולה ויורדת, אֶלָּא אִתְעַקַּר וְאִשְׁתִּיל, וּכְדֵין נִבְנָה כִּדְקָא יָאוֹת, והוא כמ"ש. וְכָל זִינִין בִּישִׁין וְכָל רוּחִין בִּישִׁין, כְּדֵין אִתְעֲבָרוּ מֵעַלְמָא שהוא מלכות, וְעָאלוּ גּוֹ נוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא, ובזה לָא שַׁלִּיטוּ כְּלָל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן וכו' כמו שפי' לעיל. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד אִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא, היינו שהקליפות נסתלקו מהקדושה, ובזה אִשְׁתְּאָרַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ, שעלתה למעלה עד החכמה, אַפִּין בְּאַפִּין כמ"ש, כְּדֵין אִתְגְּלֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, ופי' בו ג' פירושים, א' וְדָא אִיהוּ שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה בְּלָא עִרְבּוּבְיָיא כְּלָל, היינו שנסתלקו הקליפות מן זו"ן כנז', וזה על ידי שיר השירים כמ"ש הכתוב: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ (תהלים קיט, נד). כי ע"י שיר השירים והמזמורים אדם כורת ומסיר הקליפות, ועתה נסתלקו מכל וכל וזהו שיר השירים אשר לשלמה, שנשארה שלימה בלי תערובת ופגם כלל, וזהו אשר לשלמה. וכבר אמרנו למעלה מ"ש הרמ"ז נר"ו, כי שלמה בסוד השיר היה מעלה הגבורות לשרשם דאיהו מוחא סתימאה, והמלכות ג"כ שרשה משם. גם משם בא כח הבירור אל כל הדברים בכח בוצינא דקרדינותא, וזהו שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה בְּלָא עִרְבּוּבְיָיא כְּלָל. [ב'] אח"כ אמר: אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה אַפִּין בְּאַפִּין. זה יובן כמ"ש בתיקונים [תקון י"ג] דף כ"ז ע"ב: תִּנְיָינָא בְּשִׁיר דָּא חָכְמָה, שָׁר י', וּתְלַת יוּדִי"ן אִינּוּן י'י'י', וְאִינוּן רֵישָׁא וְסוֹפָא וְאֶמְצָעִיתָא דְאָת א', וְאִינוּן רְמִיזִין בִּשְׁמָא סְתִים דְּאִיהוּ יו"ד ד"י וא"ו ד"י, בְּאִלֵּין תְּלַת שַׁבַּח דָּוִד מַלְכָּא לִבְרַתָּא דְמַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, ל' מַעֲלוֹת אִינוּן וַדַּאי, אִינוּן תְּלָתִין דַּרְגִּין דִּבְהוֹן בְּרַתָּא סָלְקָא לְגַבֵּי אַבָּא וכו' עכ"ל. והנה כבר אמרנו הרבה פעמים כי בבית ראשון עלתה עד חכמת ז"א אפילו בחול, דמיון למה שהוא עתה ביום השבת, והנה ביום השבת, הנה חכמת זעיר בעת מוסף שבת בחזרה שזעיר עולה עד כתר דאבא ועד בכלל, ונוקביה עולה בג' ראשונות דאי' ושם מזדווגים כמבואר בס' הכוונות. והנה כאשר נחשוב עליית המלכות עד ג' ראשונות דאימא, נמצא שעלתה המלכות ל' מדרגות, היינו י' דידה כי בתחלה לא היתה רק נקודה א' ועתה נעשית בת י', וכל שכן בהיותה בראש הבריאה, שלעליה תחשב לה בעלותה באצילות, ואח"כ היותה נעשית בת עשר, ואח"כ בעלותה כל ארך ז"א בהיותו במקומו הרי י' אחרים שהם עשרים מעלות, ואח"כ בעלותה כל י' דאימא הרי ל' מעלות הרמוזות בשיר למעלות, ולפי דעתי נ"ל לומר דרך דרש שזהו ג"כ מה שאמרו ז"ל (אבות ו, ו): והמלכות נקנית בשלשים מעלות. פי' המלכות נוק' נקנית אל הז"א בעלותא ל' מעלות וזה כמ"ש. עוד כבר אמרנו למעלה כי בשבת דעת הפנימי דמלכות הוא שם ס"ג וז"ס כבו"ד א"ל. ובזה נבא לביאור דברי התקוני', וכבר אמרתי כי כל זה הוא דרך דרש, אמר כי שיר זה הוא בחכמה, והגם כי כל שיר הוא בגבורה, ובכאן פי' שָׁר י', אפשר לומר שר י' שהיא החכמה כמ"ש, בעלות זו"ן עד שם נק' שר מהמלכות שהיא י' קטנה בהיותה בסוד נקודה כמין י'. ואפשר שקראה שר, כי בעלות זו"ן עד או"א כמו שאמרו במוסף שבת, הנה ז"א עולה עד הכתר דאבא ונוק' עד חכמה דאי', באופן שבז"א מאירים ג' ראשונות כח"ב דאבא, ובנוק' ח"ב דאי'. וזה יפורש ג"כ על דרך מ"ש באידרא, דנהירו דתרין מוחין גליפין בה. ואמר אח"כ: תְלַת יוּדִי"ן אִינּוּן י'י'י', שכן שם ס"ג הוא באי' ויש בו ג' יודין, וְאִינוּן רֵישָׁא וְסוֹפָא וְאֶמְצָעִיתָא דְאָת א', פי' אעפ"י שאמרנו שהמלכות מצד אי' אין לה רק חו"ב, מ"מ הם ג' יודין והם רישא וסיפא דוקא כסדר הזה, ואח"כ ואמצעיתא, היינו שהם תחלה חו"ב ואח"כ דעת שהוא אות א'. וזה נרמז באי"ה מקום כבודו שאמרו שהוא דעת דאו"א המיחד י"ה, כמבואר בכוונת איה מקום כבודו במוסף שבת בקיצור. ואמר: אִינוּן רְמִיזִין בִּשְׁמָא סְתִים דְּאִיהוּ יו"ד ד"י וא"ו ד"י, שכן הנה הוא הפנימי דמלכות בשבת קדש בסוד כבו"ד א"ל כמ"ש, בְּאִלֵּין תְּלַת שַׁבַּח דָּוִד מַלְכָּא לִבְרַתָּא דְמַלְכָּא, קראה עתה ברתא דמלכא, בסוד: ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). ל' מַעֲלוֹת אִינוּן בחכמה כמ"ש, השירים שמעלה כל שאר השירים שהם סוד העליות העולות ע"י השירים שהם בגבורה, כי כן טבע האש לעלות, וכל אלו הם אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה אַפִּין בְּאַפִּין, כי עי"ז עולה המלכות הנק' שיר עד הבינה הנק' אשר, ועי"ז מתחברת לשלמה שהוא ז"א בסוד הדעת הנעלם, שכן הוא למש"ה ושלמ"ה אותיות דדין כאותיות דדין כמ"ש המקובלים ז"ל. ואפשר שניתוסף הל' בשלמה לרמוז למה שאמרנו, כי המלכות עולה ל' מעלות כמ"ש לעיל.

עוד אפשר לומר: שִׁיר דָּא חָכְמָה, שהיא חכמה סתימאה, וזה על דרך מ"ש כי שלמה ע"י השיר היה מעלה המלכות עד שרשה שהוא מוחא סתימאה כנז' ששם עיקר הבירור, וז"ש אח"כ שָׁר י', פי' בחכמה סתימאה כנזכר, נמשך ממנה שם אלקים דההי"ן העולה רצ"ה, ועם ה' אותיות העולים ש' בין הכל, ומהרח"ו זלה"ה כתב וז"ל, אפשר ג"כ שם אלקים דיודין העולה ש', והגם כי אין אני כדאי להכניס ראשי, אמינא לפי מ"ש בעץ חיים כי מכאן נמשכין תיקוני דיקנא, ותחלתם הם בפיאות הראש והם מצפ"ץ בגימט' ש' שעולה בגימט' אלקים דיודי"ן, והנה האחוריים דאלקים דההי"ן עולה אלף וא', ואחוריים פשוט עולה ר', באופן כי במוחא סתימאה יש אלקים העולה ש', ואחוריים דאלקים העולה ר' מלבד המילוי. ולכן יאמר עליה ש"ר כמ"ש, לי' שהיא החכמה במקומה, ואמר: וּתְלַת יוּדִי"ן אִינּוּן י'י'י', וְאִינוּן רֵישָׁא וְסוֹפָא וְאֶמְצָעִיתָא דְאָת א', וְאִינוּן רְמִיזִין בִּשְׁמָא סְתִים דְּאִיהוּ יו"ד ד"י וא"ו ד"י, שכן יש בה ג"כ שם ס"ג, וממנה נמשכין תלת יודין, היינו תלת שמהן דע"ב, כמ"ש הרב האר"י זלה"ה בפי' מקורא דתלת שמהן וכו'. ובס' עץ חיים ג"כ בשער ג' ח"ב פ"ה. ומ"ש: רֵישָׁא וְסוֹפָא וְאֶמְצָעִיתָא דְאָת א', אפשר לומר כי הג' יודין הם א' בתחלה שהיא יו"ד, וסיפא היא הי' אחרונה, ואמצעיתא היא הי' ראשונה, ואח"כ היא אות וא"ו שבתוכה יש אות א'. אי נמי בא לרמוז ג"כ שבמוחא סתימאה הנז' יש מילוי אלפין, ואמר: וְאִינוּן רְמִיזִין בִּשְׁמָא סְתִים דְּאִיהוּ יו"ד ד"י וא"ו ד"י, אמר "שמא סתים" לרמוז שאינו שם ס"ג שהוא למטה באי', רק הנה הוא סתום ונעלם והוא במוחא סתימאה כמ"ש ז"ל בס' עץ חיים הנז' שהוא עליון משם ע"ב. ואמר: בְּאִלֵּין תְּלַת שַׁבַּח דָּוִד מַלְכָּא לִבְרַתָּא דְמַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, שכן מג' יודין אלו נמשכים ג' הויות דע"ב במילוי יודין, ונעשים אח"כ י"ג תיקוני דיקנא ומהם נמשכים י'חוד ב'רכה ק'דושה אל המלכות, ובפרט בהיותה למעלה באי' כמ"ש, כי אז נק' ברתא דמלכא כמ"ש ל' מעלות וכו', כמ"ש ל' מעלות לעיל. עוד אמרו בזהר חדש הנזכר ז"ל: אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, דְּאִתְעַקַּר וְאִשְׁתִּיל בַּאֲתַר דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִילֵיהּ, הנה יסוד הז"א יקרא מלך שהשלום שלו בשעה שמתפשט בתוכו יסוד אבא הנק' שלום, אך אינו מתפשט בתוכו רק עטרת יסוד הנז' שמגעת עד שם, אמנם בעלות זו"ן עד או"א אז מקבל הארה מכל היסוד דאבא ויותר מזה, וז"ש: דְּאִתְעַקַּר, פי' שנעקר הז"א ממקומו, ועלה למעלה וְאִשְׁתִּיל בַּאֲתַר דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִילֵיהּ, שהוא נטוע במקום שכל השלום שהוא יסוד אבא כנז' הוא דיליה.

העולה מכל זה כי ע"י התגלות שיר השירים עלתה השכינה ממסע למסע כמה מעלות טובות עד כי נק' ג"כ כבו"ד א"ל. וא"כ הוא גם עתה אעפ"י שעשר מסעות נסעה שכינה ונתמעטה בעוה"ר, מ"מ על ידי שיר השירים עוד תשוב תעלה במעלות אשר ירדה, ויותר מזה עד שתעלה במדרגה הז', והיה אור הלבנה כאור החמה וכו'. עד שאין הפה יכול לדבר וזה יהיה בבי"א:

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה