רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
פתיחתא דאיכה רבתי · כ"ד
רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח, מַשָֹּׂא גֵיא חִזָּיוֹן (ישעיה כב, א). גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ, שֶׁכָּל הַחוֹזִים עוֹמְדִים מִמֶּנָּה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל נָבִיא שֶׁלֹא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם עִירוֹ וּשְׁמוֹ - יְרוּשַׁלְמִי הָיָה. גֵּיא חִזָּיוֹן, שֶׁהִשְׁלִיכָה דִּבְרֵי חוֹזִים לָאָרֶץ, מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת, וּלְאִגָּרַיָּא סָלְקִין לוֹן. אָמַר רַבִּי לֵוִי אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב הַלָּשׁוֹן הַזֶּה מְשַׁמֵּשׁ ג' לְשׁוֹנוֹת: צָרוֹת, מְרַגְּשׁוֹת, אֲפֵלָה. צָרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע (איוב לט, ז). מְרַגְשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה (ישעיה כב, ב). אֲפֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה (איוב ל, ג). עִיר הוֹמִיָּה, קַרְתָּא מְעַרְבַּבְתָּא. קִרְיָה עֲלִיזָה קַרְתָּא חֲדַיָּיתָּא. חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְּלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה, וּמָה הֵן, מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף (דברים לב, כד). כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, מִקַּשְׁיוּתָם נִמְסְרוּ לְמַּלְכֻיוֹת.
דָּבָר אַחֵר כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, שֶׁהָיוּ מַתִּירִין גִּידֵי קַשְׁתוֹתָם וְאוֹסְרִין בָּהֶן, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ, מַרְחִיקִים מִלִּשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי (ירמיה לא, ב). עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי (ישעיה כב, ד). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּג' מְקוֹמוֹת בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הב"ה וְלֹא הִנִּיחָן, וְאֵלּוּ הֵן: בְּדוֹר הַמַּבּוּל, וּבַיָּם, וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּדוֹר הַמַּבּוּל מַה כְּתִיב: וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעוֹלָם (בראשית ו, ג). וּבַּיָּם כְּתִיב: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה (שמות יד, כ). וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּתִיב: עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי, אַל תְּאַסְּפוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אַל תָּאִיצוּ, אָמַר הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נִחוּמִין אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי נִאוּצִין הֵן לִי, לָמָּה כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת (ישעיה כב, ה). יוֹם מְעוּרְבָּב יוֹם דְּבִיזָּה יוֹם דִּבְכִיָּה. בְּגֵיא חִזָּיוֹן, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ. מְקַרְקַר קִיר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר, שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִים קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ מָגִנִּים וּמַעֲמִידִים אוֹתָם עַל שׁוֹעֵיהֶם. וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה. רַב אָמַר הֲדָא קִבּוּץ דְּגִירֵי, בְּרֶכֶב אָדָם וּפָּרָשִׁים וְקִיר עֵרָה מָגֵן (שם ו), שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִין קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתָם מָגִנִּים. וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב. רַב אָמַר: כִּמְלֹא עֻמְקָהּ שֶׁל יָם. וְהַפָּרָשִׁים שׁוֹת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה (שם ז), מִשְׁתְּיֵי אָזְלִין וּמִשְׁתְּיֵי אָתְיָין וּמִתְחַמְאִין סָגְיָן. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה, גַּלֵּי דְּכַסְיָא. וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר (שם ח). תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כְּלֵי זַיִן הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, וְהָיָה שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נוּטַּל מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב (שמות לג, ו). כֵּיצַד נוּטַּל מֵהֶן, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן. רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלָף. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָךְ הָיָה יוֹרֵד וּמְקַלְּפוֹ. וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וגו' (ישעיה כב, ט). וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלָיִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה (שם י). מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְצִין בָּתֵּיהֶם וּמוֹסִיפִין עַל הַחוֹמָה, וְלֹא כְבָר עָשָׂה חִזְקִיָּה כֵּן, הֲלֹא כְתִיב וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וגו' (דה"ב לב). אֶלָּא, חִזְקִיָּה בַּה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בָּטַח, אֲבָל אַתֶּם לֹא בָּטַחְתֶּם אֶל עוֹשֶׂיהָ, הַיְינוּ הוּא דְּאָמַר וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיוֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם (ישעיה כב, יא). וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּתִיב הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו (תהלים צו, ו). וְאַתָּה אוֹמֵר כְּדֵין. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא מַלֵּיף לְהוֹן, הַיְינוּ הוּא דַאֲמַר פְּשׁוֹטָה וְעוֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם, כָּךְ תִּהְיוּ מַסְפִּידִים עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים, עַל חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְעַל חֻרְבָּן שֵׁנִי. עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל בֵּית חֶמְדָתִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ כְּשָׂדֶה, הַיְינוּ דְּאָמַר צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ (מיכה ג, יב). וְעַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ט).
דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא וגו', זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי בְּנֵי קֹרַח, אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו' (תהלים מב, ה). כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הב"ה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁאֲנָן וְשַׁלְוָה שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בּוֹ וְעַכְשָׁיו נִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכָה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת מִי יְשִׂימֵנִי כַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיָה מִקְדָּשׁ בָּנוּי בְּתוֹכָם, וְאַתָּה יוֹרֵד מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי, וְאוּמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲוֹנִי אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁיו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וָאֹמַר מָקוֹם שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם מְקַלְסִי' בְּכִנּוֹרוֹת, הָיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ (איכה ה, יח). אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתַי גָּרְמוּ לִי, וּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁהָיוּ בְּתוֹכִי שֶׁהִתְעוּ אוֹתִי מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו'.
דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וגו', בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הב"ה לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעִים בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנּוּ, וֶאֱשָׁבַע שֶׁלֹא אֱזָקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחְרִיבוּ אוֹתוֹ, מִיָּד נִשְׁבַּע הב"ה בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אֲחוֹרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב (איכה ב, ג). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הב"ה שׁוּב אֵין לִי מוֹשַׁב בָּאָרֶץ, אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן, דִכְתִיב אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנָי (הושע ה, טו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הב"ה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר, אוֹי מֶה עָשִׂיתִי, הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיִיתִי שְׂחוֹק לַגּוֹיִם וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מטטרו"ן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִבְכֶּה, אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת, אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִיכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וגו' (ירמיה יג, יז). אָמַר לָהֶם הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם וְנִרְאֶה בְּבֵיתִי מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ, מִיָּד הָלַךְ הקב"ה וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הקב"ה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזֶהוּ מְנוּחָתִי שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הב"ה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי עַל בֵּיתִי, בָּנַי הֵיכָן הֵם, כֹּהֲנַי הֵיכָן הֵם, אוֹהֲבַי הֵיכָן הֵם, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, הִתְרֵיתִי אֶתְכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לְיִרְמְיָהוּ, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חוּפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חוּפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב, לֹא עָלַי וְלֹא עַל בָנַי, לֵךְ קְרָא לְאַבְרָהָם יִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הב"ה לֵךְ וְעֲמוֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וּקְרָא, בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְעֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הב"ה, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָירֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן, וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמוֹד, הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבוּקָּשׁ לִפְנֵי הב"ה, אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים, כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הב"ה, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הב"ה, מִיָּד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת וגו'. וְאִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, וְהָיוּ בוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, וְהָיָה הב"ה סוֹפֵד וְאוֹמֵר אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ וכו' ע"ש.
אפשר לומר שר' יוחנן בא לתרץ ולומר שלא באה הרעה פתאום ח"ו רק התרה בהם כמה פעמים על ידי נביאיו, וזהו "גיא שכל החוזים מתנבאים עליה". עוד אמר "גיא שכל החוזים עומדי' ממנה", לומר עוד שלא היו נביאים רחוקים ממנה רק בתוכה היו עומדים. דבר אחר ר"י וכו' גיא שהשליכו דברי חוזים לארץ. אפשר לומר עוד על דרך יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו. וג"כ כאן היו מכירי' דברי נביאים ומ"מ היו משליכין אותן לארץ ובוזים דבריהם. ואפשר שכל אלו הדברים נפקא ליה ממלת "גיא חזיון" שפי' גיא הנבואה שמתנבאי' עליה, וגם אפשר לפרש שהנביאים עומדים ממנה, ומדקאמר גיא ש"מ שהשליכה דברי הנביאים לארץ למטה כגיא הזה שהיא למטה עמוקה, ולפי הדרך שפי' על מה שאמרו שהשליכו ד"ת לארץ, שהיו מפרשים ד"ת לפי פשוטן, נוכל ג"כ לפרש כי הנביא היה אומר להם נבואתו ומגלה להם איך ע"י חטאם היו פוגמים בגבהי מרומים, והיה אומר להם ג"כ העונש הראוי להם בעה"ז ובעה"ב, והם היו מגשימים דבריו באמרם שאינם אלא ענשי העה"ז, וגם מזה לא היו מתייראים ולכן היו אומרים ימהר יחיש מעשהו, וכמ"ש ג"כ ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים וכו' (דה"ב לו, טז). וזהו שהשליכו דברי חוזים לארץ. מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות ולאגרייא סלקין לון. אמר ר' לוי אלו גסי הרוח. אפשר דהוקשה לו מה לו לנביא וכל שכן הוא ית' להוכיחם על מה שהיו עולים לגגות, כי אין בזה שום עבירה, ולזה תירץ א"ר לוי אלו גסי הרוח. שהנביא היה מוכיחן על גסות הרוח שהיה בהם, וידוע כי עון גסות הרוח והגאוה פוגם מאד כמ"ש ז"ל (ברכות מג, ב), כאילו דוחק רגלי השכינה. וכמ"ש האר"י זלה"ה ג"כ בענין הגאוה שגורם הסתלקות המדות העליונות והסתלקות שם י"ה, ודבר זה גרם שליטת הקליפות למעלה עד כי גרם לפרעה ושאר רשעים שעשו עצמן אלוקות לסיבת אחיזתם למעלה, וכמו שהאריך הרבה בענין זה בס' ברית מנוחה ג"כ, יעויין שם בדבריו ובמקומו. תשואות מלאה. א"ר אלעזר בן יעקב הלשון הזה [משמש] ג' לשונות: צרות, מרגשות, אפלה. צרות: תשואות נוגש לא ישמע (איוב לט, ז). מרגשות: תשאות מלאה (ישעיה כב, ב). אפלה: אמש שואה ומשאה (איוב ל, ג). אפשר דהוקשה לו שאם ללמד שהיו בה אנשים הרבה היל"ל עיר מלאה, ומה לו להזכיר קול ההמון ועוד היל"ל קולות מלאה, ולפיכך פי' שבכוונת מכוין אמר הכתוב תשואות לרמוז אל ג' דברים הנזכרי'. והכוונה נ"ל כי הנביא מקונן כי במקום שהיה להם להרים קולם בד"ת ורנה ותפלה ושבח לאל ית', היו מגביהים קולם בדברים בטלים ודברי שחוק והתול, ואולי מתוך זה היו באים לידי ליצנות ונבלות הפה ולפעמים לידי מחלוקת וג"ע וש"ד, ולפיכך באו עליהם צרות, וגם חשך עליהם כמ"ש למעלה וחשכו הרואות וכו' (קהלת יב, ג). ולכן אמר לשון תשואות שרומז לג' דברים: צרות, מרגשות, אפלה. שע"י מה שהיו מרגישים בדברים בטלים, לפיכך בא עליהם צרות ואפלה, ולהוכיח שמה שהיו מרגישים כנזכר היו דברים בטלים וכיוצא, פירש אח"כ עיר הומיה קרתא מערבבתא, כי הערבוב אינו בא כי אם לסיבת דברים בטלים וכיוצא, דברים שאינם ד"ת, והנה הערבוב בא לפעמים מחמת צער ובכיה וכיוצא ובזה אין בו אשם כי אין אדם נתפס על צערו, לפיכך אמר אח"כ קריה עליזה קרתא חדייתא, חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, ומה הן מזי רעב ולחומי רשף שהם בידי שמים. בא לרמוז מה שאמרו ז"ל (סנהדרין צו, ב) על פ' קחי רחיים וטחני קמח (ישעיה מז, ב). גברא קטילא קטיל וכו'. וג"כ כאן לא חללי חרב ולא מתי מלחמה שהם בידי אדם, רק מזי רעב ולחומי רשף שהם בידי שמים, וז"ש אח"כ כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו (ישעיה כב, ג). מקשיותם נמסרו למלכיות, שאפי' בשעה שצר נבוכדנצר הרשע על ירושלים, אילו יצאו אליו כמ"ש הנביא אליהם לא היה נחרב הבית ולא היה נעשית גלות שלימה, אבל להיות כי הקשו את ערפם והיו בוטחים שהיו יודעים להשביע שרים של מעלה, סוף דבר חלל ממלכה ושריה ונמסרו ביד נבוכדנצר, וסוף דבר ביד כל אומה ולשון, כי כן היה ג"כ בבית שני, כי קושי לב הפריצים גרם חרבן הבית ושאר הצרות שאירעו בעוה"ר. ד"א שהיו מתירין וכו' גם זה להורות כי צורם מכרם וה' הסגירם עד כי האויבים היו בטוחים ומתירים גידי קשתותם ואוסרי' בהם, כל נמצאיך אסרו יחדו מרחוק ברחו, מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת. נתן טעם לכל זה ופירש ביותר מ"ש תשואות מלאה, שהיו מגביהים קולם בדברים בטלים ובזה היו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, היינו מה שהיה החכם דורש והם לא היו מטים אזנם לשמוע את דבריו רק מדברים דברי' בטלים, ובזה היו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, והביא ראיה מפ' מרחוק ה' נראה לי לרמוז מ"ש ז"ל (ברכות ו, א): כל העוסק בתורה שכינה כנגדו. ובהיות החכם דורש או המלמד מלמד ד"ת, הנה שם השכינה שורה, ובהיות האדם מתרחק ממנה יאמר על זה מרחוק ה' נראה לי. והנה עיקר הכתוב הוא להורות כי אפילו בהיות האדם רחוק מה' מ"מ נראה לו. ועתה אומר המדרש להפך, כי אעפ"י שהיה ה' מתראה להם מ"מ הם היו מרחיקים עצמם ממנו ע"י דברים בטלים וביטול תורה, על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי. אמר ריש לקיש בג' מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הב"ה ולא הניחן, ואלו הן: בדור המבול, ובים, ובחרבן בית המקדש. בדור המבול מה כתיב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם. בים כתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ובחרבן ב"ה כתיב על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני. אל תאספו אין כתיב כאן אלא אל תאיצו, א"ל הב"ה למלאכי השרת ניחומין אלו שאתם אומרי' לפני ניאוצין הם לי, למה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלקים צבאות. יום מעורבב יום דביזה יום דבכיה. הנה ענין השירה הוא להעלות כל דבר רוחני וגרם שמימיי, וזה פשוט בדברי האר"י זלה"ה ותלמידיו בהרבה מקומות. גם ידוע כי עיקר שכינה בתחתונים ובפרט אחר שנבחרו ישראל עיקר שכינה בישראל, והעולם ומלואו לא נבראו אלא בשביל ישראל, וכשישראל זוכים כל העולמות עולים ממדרגה למדרגה עד אין תכלית, וכל הדברים כתיקונן אין פרץ ואין יוצאת, וכשחוטאים גורמים רעה לעצמם ולכל העולמות ג"כ, וכמו שהאריך מהר"א גאלנטי זלה"ה בפ' נחפשה דרכינו ונחקורה (קול בוכים איכה ג, מ) ע"ש. והנה בזמן חרבן בית המקדש גברו העונות ונתקלקלו הצנורות כידוע, ויותר מזה היה בזמן המבול כמ"ש ז"ל: כי בזמן המבול לא היו שם צדיקים זולתי נח ובניו סגורים בתיבה, ובזמן החרבן היו הרבה צדיקים, בבית ראשון החרש והמסגר ורבים כמוהם, ובחרבן שני ג"כ היו ריב"ז ור' אליעזר ור' יוחנן ור' עקיבא וחביריו ורבים כאלו, ולפיכך לא היה חרבן בכל העולם, ועל פי הדברים האלו בזמן המבול ובזמן החרבן לא הניח הב"ה למלאכי השרת לומר שירה, להיות כי גבר הדין מאד, והגם כי מצד מלאכי השרת עצמם לא היה שום עיכוב, להיות כי הם לא חטאו, מ"מ להוכיח ולהראות כי עיקר השכינה בתחתוני' לא רצה הב"ה לקבל שירה מהם, כיון שעיקר משטרם ושליטתם בארץ בטל. והנה בדור המבול כתיב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם. נראה שאין מכאן ראיה למ"ש, אבל נ"ל שזה יובן עם מ"ש בס' הזוהר פ' בראשית (ח"א נ"ז סע"ב): ויאמר ה' לא ידון רוחי וכו' (בראשית ו, ג). א"ר אלעזר תא חזי כד ברא קב"ה עלמא [עבד להאי עלמא] לאשתמשא כגוונא דלעילא, וכד בני עלמא אינון זכאין דאזלי באורח מישר, קב"ה אתער רוחא דחיי דלעילא עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שרייא ביה, ומתמן נגדי אינון חיין עד דאתמשך ההוא רוחא להאי עולם דדוד מלכא שרייא ביה, ומתמן נגדי ברכאן לכל אינון תתאי, וההוא רוחא עלאה אתנגיד ואתמשיך לתתא ויכלין לאתקיימא, ובג"כ לעולם חסדו דא הוא עולם דדוד מלכא, ובג"כ כתיב לעלם בלא ו', דהא כד ההוא רוחא אתנגיד להאי עלמא, מתמן נפקין ברכאן וחיים לכלא לאתקיימא, השתא דחבו בני נשא אסתלק כלא, בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם לאתהנא מיניה תתאי ולאתקיימא ביה. בשגם הוא בשר. בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם, מאי טעמא לאסגאה נחש תתאה דדרגין, דיתתקף ביה רוחא דקב"ה דלא יתערב ברוח מסאב וכו' עכ"ל. ולפי דרך זה יהיה פירוש הכתוב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם. פירוש רוחא דחיי דלעילא לא ידון אם ראוי לירד ולהשפיע, לא מעט ולא הרבה, באדם שהוא ז"א אתר דיעקב שרייא ביה, כדי להשפיע אח"כ במלכות עולם דדוד מלכא שרייא ביה, והטעם הוא מפני כי בשגם הוא בשר, כדי שלא להשפיע אח"כ במקום טומאה שהוא הנחש הטמא, כמ"ש דלא יתערב (רוחא עילאה ח"ו) ברוחא מסאבא. ולפי זה כיון שאמר הב"ה לא ידון רוחי באדם לעולם, לפי הדרך שפי' כיון שבאו מלאכי השרת לומר לפניו שירה כדי להעלות מ"נ כדי לקבל אח"כ השפע, ואולי כדי להשפיע ג"כ למטה, על דרך מ"ש אם תשים משטרו בארץ (איוב לח, לג). אין לך כל עשב ועשב שאין לו מלאך למעלה שמכה בו (פי' משפיע בו) ואומר לו גדל. וכן כל שאר בעלי חיים וכ"ש האדם דאית ליה מזלא, וכיון שחטאו למטה וגברה הקליפה לא רצה הב"ה שיאמרו שירה לפניו כדי שלא להשפיע אל הקליפות ח"ו. אמנם בים טעם אחר היה שם, כי להיות ישראל חסרי התקון ועדיין היו צריכים להטהר ולהשתלם ע"י ספירת העומר וכיוצא, לא רצה הב"ה שיתעורר היחוד על ידם, וכמשז"ל (זח"ב נ"ב ע"ב): על מה תצעק אלי וכו' (שמות יד, טו). בעתיקא קדישא תלייא. וכמ"ש האר"י זלה"ה בדרוש יום ז' של פסח וסוד האיילה. וכן נמי אפשר לומר שלא רצה הב"ה שמלאכי השרת יעוררו שום יחוד ולא שום דבר, פן יעוררו הדין על ישראל ח"ו, וזה מלבד משז"ל והוא דרך דרש, וה' יצילני משגיאות. ובחרבן בית המקדש רצה הב"ה להראות כי העולם ומלואו עליונים ותחתונים כלם לא נבראו אלא בשביל ישראל, ולפיכך א"ל הב"ה למלאכי השרת על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי. ופנו עצמיכם ממני ולא תאמרו שירה לפני ואני אמרר בבכי. פי' ע"י הבכיה שהוא סוד השפעת הדין ומתוקו כמ"ש מהר"ם אלשיך, ומ"מ עי"ז אמרר אשפיע מרה ומדה"ד הקשה, אל תאיצו לנחמני. לפי פשוטו מלת תאיצו הוא מלשון והנוגשים אצים. ופירושו אל תמהרו לנחמני, אמנם מדשני קרא בדבוריה לפיכך פירש מלשון ניאוצין. והנה התחיל בתחלה בלשון שירה ואמר בג' מקומות בקשו (מ"ה) לומר שירה, ואח"כ הביא ראיה מפ' אל תאיצו לנחמני ואמר ניחומים אלו שאתם אומרים ניאוצין הן לי. אפשר לומר כי בראות מה"ש תוקף הדין היו רוצים להמתיקו במה שבידם, והיו מתאספים לומר שירה אולי בזה יהיה קצת תנחומין ומתוק הדין, ואמר להם הב"ה אל תאיצו לנחמני וניאוצין הם לי, כי אדרבה מתוק הדין הוא למרר בבכי ולהשפיע מדה"ד בעולם. והנה מהר"ר יהודה לי"ב מארץ פולונייא פירש על מ"ש אל תאיצו לנחמני, ניחומים שאתם אומרים וכו'. פירש ע"ד משז"ל כי כיון שנגזר דין על הרשעים, והב"ה מקבל תנחומין אז לא ישוב חרון ה' עד שיעשה הדין, לפיכך לא היה רוצה בתנחומין כדי שיוכל לשוב מחרון אפו, ולזה א"ל למלאכי השרת כל מה שאתם מרבין תנחומין ניאוצין הן לי ע"כ. ולפי דרכו לא יעלה יפה מ"ש אח"כ ולמה כי יום מהומה וכו'. הן אמת כי להיות כי נתמלאה סאתם ע"ז נאמר באבוד רשעים רנה, ובזה אתי שפיר מה שפי' הרב נר"ו הנז', אבל מה שנ"ל לפי האמת שהם היו מבקשים למתק מדה"ד ולהוריד שפע ומדת רחמים בעולם, וא"ל הב"ה ניאוצין הן לי, כי להיות שגברה כח הקליפה לפיכך נסתלק מדת הטוב, על דרך וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ואילו היה יורד השפע לעולם היה נותן כח יותר אל הקליפות ח"ו וזה לא יתכן. וז"ש ניאוצין הן לי לערב ח"ו טהור בטמא, וז"ש למה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלקי צבאות. ידוקדק אומרו ה' אלקי צבאות עם מ"ש בזוהר פ' נח (ח"א ס"א ע"ב): כי הן אמת באבוד רשעים רנה, הטעם הוא כי אז נתבטלה הקליפה ונשארה הקדושה נקיה וטהורה. אבל בזמן החרבן נעשה דין בישראל הקרובים אל ה', וגבר כח הקליפה בעוה"ר ונסתלקה הקדושה, ולפיכך ראוי למרר בבכי כמ"ש, ופי' המדרש ואמר יום מעורבב. על דרך מ"ש בזוהר [חדש] איכה (דף נ"ד ט"ד): על ענין י' הרוגי מלוכה, בההיא שעתא נחת ס"מ ובלבל עלמא וכו'. וזהו ג"כ שאמר כאן יום מעורבב יומא דביזה, שכל השפע שהיה יורד לישראל בזזו ולקחו אותו החיצונים, יומא דבכיה כמ"ש שהוא הורדת הדמעות סוד הדין, ומ"מ עי"ז היה בו איזה מיתוק, כמ"ש בשם מהר"ם אלשיך זלה"ה. גיא חזיון שכל החוזים מתנבאים עליה. אפשר שחזר הפי' לומר גיא חזיון, וכן המדרש חוזר לפרש גיא שכל החוזים וכו' ליתן טעם למה נתהוה הדין כ"כ חזק, ופי' ואמר שהוא מפני שכל הנביאים היו מתנבאים עליה ולא שבה, ואעפ"י שהתחיל הפורענות לבא שהיו מקרקרין קירות בתיהם וכו' והיו צריכים להתחזק בבתיהם מ"מ לא שבו, ולפיכך ועילם נשא אשפה (ישעיה כב, ו). רב אמר הוא קבוץ דגירי. נ"ל שר"ל קבוץ הדינים והפורענות הראויה לבא בעוה"ר, כלם נטלו הקליפות להרע לשונאיהם של ישראל. ברכב אדם ופרשים, אפשר לפרש שהוא רמז למרכבה טמאה. וקיר ערה מגן, שהיו מקרקרין קירות בתיהם ועושים אותם מגינים, לפי פשוטו הוא על דרך משז"ל (איכ"ר ב, ה): שאין לך בית בירושלם שלא היה בו כח לעמוד נגד האויב חמשים יום. ולפיכך היו משברים ומתקנים, שיהיו חזקים כדי להנצל מן האויב, זה נ"ל לפי פשוטו. אמנם נ"ל לדקדק שהזכיר הדבר הזה בפסוקי' ב' פעמים בשינוי לשון, ועוד אח"כ אומר ותתצו הבתים לבצר החומה. נר' שעדיין לא נלכדה ירושלים, ולפיכך ניתן לידרש שהוא רמז למ"ש בתי גוואי ובתי בראי שהם בינה ומלכות, והנה הבינה נקראת י"ש, ויש בה י"ש עולמות היינו בתבונה לפי דרך האר"י זלה"ה שעולים קי"ר, גם המלכות נקראת קי"ר כמ"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר (ישעיה לח, ב). ואפשר מפני שגם במלכות יש בה הארת כ"ב אתוון שהם בסוד ש"י עולמות, ואפשר לפרש על דרך מה שכתבנו למעלה בפתיחתא (אות י"א): תחת אשר לא עבדת את ה'. אילו זכיתם וכו' שפירשנו שאילו זכו היו עובדים את ה', וע"י עבודתם היו מקבלים טובות וגדולות, ועתה שלא זכו כל מה שהם טורחים בענין העבודה אינו אלא להנצל מן הפורעניות המתרגשות לבא בעולם, וזהו שרמז ג"כ כאן שהיו מקרקרין קירות בתיהם, שבמקום שהיה להם למצא מקום ליחד ולעשות מצות כדי לזכות לאותם ש"י עולמות כמ"ש הנמשכים מבתי גואי בינה, עתה שוע אל ההר. מעמידי' על שועיהם. פי' חזקם ובטחונם, כמ"ש מהר"ר בעל מתנות כהונה. ופי' היו ממשיכים שפע מן הבינה הנקראת הר כדי להמלט מן האויב, וכן היו ממשיכים מן המלכות בתי בראי, וקיר ערה מגן שהיו עושי' מגינים, שכן היא גולה עמנו וכל השפעתה לעת עתה אינו אלא דרך מגן ומגינים להגן מן האויב, ואפשר ג"כ שכיון שהיו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, גרם שנסתלק הארת ש"י עולמות הנמשכי' מכ"ב אותיות התורה כמ"ש, וכיון שנסתלק השפע שהיה משפיע טוב לישראל, וגבר הדין בבתי גואי ובבתי בראי, לכן ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב מן המרכבה טמאה. וז"ש רכב מלא, עמקה של גהינם כמו שמגיה אות אמת שמשם הם באים. אי נמי אפשר לומר כמלא עמקה של גהינם, כי המלכיות הם במקום גהינם לישראל. והפרשים שות שתו, משתיין אזלין ומשתיין אתיין ומתחמאין סגיין. אפשר שהוא על דרך משז"ל בענין שלוחי הדין, זה בא וגובה כדי שיעור חוב האדם ועונו, וזה בא וגובה אחר. וז"ש משתיין אזלין ומשתיין אתיין, ובזה ומתחמאין סגיין. להיות כי העונות רבו למעלה ראש ולפיכך רבו המקטרגים עד שנפרעים מהם. ויגל את מסך יהודה גלי דכסיא. כמ"ש במקום אחר כי נטלה השררה מבית יהודה. אי נמי המכסה והמגן שלהם שהיו מסתתרים ובוטחים בו, ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. תני רשב"י כלי זין היה להם לישראל וכו' עד מלאך היה יורד ומקבלו. קשה שנראה שכל הפרשה מדבר בענין חרבן בית המקדש, וזה היה בעת עשיית העגל, לכן נ"ל שכוונת הכתוב לומר כי בשעת עשיית העגל אעפ"י שהרגישו בדבר כמ"ש וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו (שמות לג, ד). מ"מ כיון שעדיין היה להם מלכות והיו סבורים לתקן כל דבר ע"י בנין ב"ה והקרבת קרבנות וכיוצא, אך אח"כ כאשר נחרב הבית וגלו ישראל זכרו את יום עשיית העגל שגרם להם שברון הלוחות ובו ביום ג"כ שברון חומת העיר, כמ"ש במשנה (מס' תענית ד, ו): הובקעה העיר. וזש"ה ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער שזכרו והביטו ביום אשר נלכדה ירושלים אל נשק בית היער, שהוא הזין הניטל מהם, שאילו לא נטלה מהם היו בני חורין, חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות. ואת בקיעי עיר דוד וכו' ואת כל בתי ירושלים ספרתם וכו' ר"ל שראו הפרצות שפרצה הקליפה, וזהו ואת בקיעי עיר דוד ראיתם ותתצו הבתים לבצר החומה, מלמד שהיו נותצין בתיהן ומוסיפין על החומה, שהיו משתמשין ולוקחין מן האור הפנימי שהם ב' פעמים אור חסר א' העולה בי"ת, והיו משתמשים ולוקחים מזה לבצר החומה להגן מן האויב, ולא הועיל כי גבר הקטרוג והקליפה. ואם תאמרו הלא עשה חזקיהו כן, הלא כתיב ויחזק [ויבן] וכו'. אלא חזקיהו בה' אלקי ישראל בטח. פי' בטח בה' וחזר בתשובה והמשיך אור פנימי מלמעלה מצד הבינה ששם התשובה ועסק בתורה ג"כ, כמשז"ל (סנהדרין צד, ב): בדקו מדן ועד באר שבע וכו'. ובזה המשיך שפע מצד אבא ג"כ שמשם התורה ג"כ, (ב"ר יז, ה): נובלות חכמה של מעלה תורה. אבל אתם לא הבטתם אל עושיה, שלא חזרתם בתשובה וגם לא עסקתם בתורה, וז"ש ויוצרה מרחוק לא ראיתם. כמ"ש למעלה על מלת מרחוק, שהיו מרחיקים עצמם מלשמוע דברי תורה, וזהו ויוצרה מרחוק וכו'. ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וגו' אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו (תהלים צו, ו). ואת אמר כדין, א"ל אנא מוליף לכון. זה יובן כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' פרדס רמונים (שער ח' פרק יב) על פי' מאמר (חגיגה ה, ב): ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי (ירמיה יג, יז), ופי' בבתי גואי איכא עציבו פי' התעוררות הדין, אבל בבתי בראי ליכא והכתיב ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וכו'. ולשון קריאה חוץ משמע, ופי' שם ואמר שאני חרבן ב"ה שאפילו מלאכי שלום בכו. פי' שאפי' כחות הרחמים הסכימו בהשפעת הדין וכו' ע"ש. וז"ש המדרש: אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו, שאין שם התעוררות הדין ואת אמרת כדין, שגם בבתי בראי יעוררו הבכיה והדין, א"ל אנא מוליף לכון, שהוא ישפיע כח עליהם כח הדין. פשוטה ועורה וחגורה על חלצים, הנה זה הפ' הוא בישעיה ל"ב. ותחלת הפ' הוא חרדו שאננות רגזה בוטחות וכו'. ובינוקא פ' שלח לך (זח"ג קס"ז ע"ב) אמרו שיש היכלות שבהם בתיה בת פרעה בכמה נשין וכו', בהיכלא אחרא דבורה וכו', בהיכלא אחרא סרח בת אשר וכו', בהיכלא אחרא יוכבד אמיה דמרע"ה, בהיכלא אחרא דבורה וכו'. ואמרו שם שאלו נקראות נשים שאננות, ועוד אית ד' היכלין דאמהן קדישין וכו' עד אקרון היכלין דבנות בוטחות עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר כי כונת הכתוב חרדו שאננות רגזה בוטחות על סוד היושבות בהיכלות אלו שנצטערו בצערן של ישראל, ובפרט האמהות רגזו על חרבן ב"ה, וכמו שיסד הפייט: קול לאה וכו'. וכה"א ג"כ קול ברמה נשמע וכו' רחל מבכה על בניה (ירמיה לא, יד). ואליהן אמר פשוטה על השאננות, שיסירו הלבושים שהם מצד הטוב של קליפת נוגה הנדבקת בחשמ"ל, ונדבקה בעוה"ר בצד הרע שהם אש מתלקחת וכו'. והנה אמרו כי בתיה בת פרעה היתה מצד הטוב של קליפת נוגה, וכנגד זה אמר פשוטה בהסיר הלבושים כנז', ועורה להסיר העור וזה מצד לאה שהיא בחי' עו"ר, וחגורה על חלצים מצד רחל שמקומה במקום החגורה, מחצי ז"א ולמטה. והכוונה כי במקום שהיה בחי' הנשים האלה מצד הקדושה מתפשט הארה שלהם, עתה נסתלקה ושלטה הקליפה, כמ"ש ונשים משלו בו (ישעיה ג, יב). מצד הקליפה. עוד עלו ג"כ התרין צפרין שהם מבחי' לאה, וינקו מדדי מלכות דאצי' שהם בסוד דדי בהמ"ה, וגם עז"א ועזא"ל המקבלים מרגל לאה קבלו הארה מלמעלה, וזה גרם חרבן ראשון וחרבן שני, וזהו שאומר במדרש: על שדים סופדים, על חרבן ראשון ועל חרבן שני, על שדי חמד רמז לדדי בהמ"ה שעולה ב"ן כמנין חמ"ד, על בית חמדתי שעשיתי אותו כשדה, פי' שבמלכות היו בה ב' פעמים או"ר כמנין בי"ת בחסרון א', היינו ב"פ ו"ר, ועתה נעשית כשדה שנאמר: ציון שדה תחרש. פי' כי יש בחי' שדה שהיא טובה, אבל עתה שלט בה בחי' שדה חצוני, בסוד: שפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג). ונזרעים בתוכה חירוב ומאסבו (זח"א קכ"ב ע"ב). וכמ"ש למעלה (אות י"ז). ועל גפן פוריה אלו ישראל, כמד"א: גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). כי גם הנשמות שבתוכה שלטה בהם הקליפה, בסוד: עת אשר שלט האדם באדם וכו' (קהלת ח, ט). ד"א ויקרא ה' אלקים צבאות וגו' ז"ש הכתוב ברוח הקדש ע"י בני קרח אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו'. אפשר דהוקשה לו אומרו ה' אלקים, ובפרט שהוא באדנ"י והוי"ה בניקוד אלקים, וגם אומרו צבאות היאך שייך תאר צבאות במקום הזה, ולפיכך הביא פ' אלה אזכרה וכו'. ולפרש זה צריך להביא דברי הס' הזוהר פ' בראשית (דף ב' ע"א) ז"ל: א"ר שמעון על דא שמייא וחיליהון במ"ה אתבריאו וכו' עד ועל דא בראשית ברא אלקים דא אלקי' עילאה דהא מ"ה לא הוי הכי, ולא אתבני אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אילין, אל"ה מלעילא לתתא, ואימא אוזיפת לברתא מנהא ולא קשט לה בקישוטה, ואימתי קשט לה בקשוטהא כדקא חזי, בשעתא דאתחזון קמיה כל דכורא, דכתיב את פני האדון ה'. ודא אקרי אדון כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג, יא). כדין נפקת ה' ואעילת י', אתקשטא במאנין דדכורא לקבליהון דכל דכר בישראל, ואתוון אחרנין משכן לון לישראל מעילא לגבי אתר דא, אלה אזכרה אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אילין, וכדין אדדם מעילא עד בית אלקים, למהוי אלקים כגוונא דיליה, ובמאי בקול רנה ותודה המון חוגג עכ"ל. והנה דברי הזוהר הנז' ביארם האר"י זלה"ה בארוכה (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח, פרק ב), ובעוה"ר אין פי' עתה בידי, אמנם לפי מה שאני זוכר לפי מה שכתבתי קצת ממנו במקום אחר, והוא כי ע"י שהיו ישראל עולים לרגל היו ממשיכים אל המלכות ה' גבורות מגבורה שבת"ת ולמטה, ונכנסים תוך חסד שבחכמה ומתלבשת בו אי' תתאה כגוונא דאי' עילאה, וגם בינה משאלת ו"ק למלכות בהלואה, ואז כאימא כן ברתא. ומה שהיתה המלכות נקראת מ"ה עתה נקראת מ"י, וזה נעשה ע"י עליית פעמי רגלינו, יראה כל זכורך, והמלכות נקראת אדון ומתחברים אל"ה עם מ"י ונעשים אלקים, ועתה נחרב הבית בעוה"ר, צריך להרבות בתפלה ע"י השפתים שהם נ"ה דבינה, וזהו אדכרנא בפומאי, וגם להוריד דמעות בגין לאמשכא מנ"ה דחכמה, וזהו ושפיכנא דמעאי כדי להוריד ולחבר אותיות אלקים, וזהו שאמר בגין לאמשכא אתוון אילין עכ"ל. ובזה נבא אל פי' המדרש, כי הוקשה לו כמ"ש איך אפשר כי אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהם בינה ומלכות שניהם יחד ובצירוף צבאות שמורה שהוא ע"י היות כלולים בב' ספירות הנזכרי' נשמותיהם של ישראל, ועי"ז קרא לבכי ולמספד וכו'. ולזה הביא פ' אלה אזכרה וכו' והאריך בלשונו לומר ז"ש הכתוב ברוח הקדש על ידי בני קרח, לרמוז כי ידוע כי המלכות נקראת רוח הקדש ע"י קבלתה מן החכמה הנקרא קדש, וגם כי רוח סתם הוא אור יסוד אי' המתגלה בדעת זעיר, והנה הכתובי' הם בחג"ת דנוק', ועתה יאמר זש"ה שהוא בחג"ת דנוק' וזה ברה"ק ע"י קבלתה מחכמה ובינה ע"י ז"א, וזה ע"י בני קרח שהם לויים מצד הגבורה, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וכו' כמ"ש בזוהר אדכרנא בפומא ושפיכנא דמעאי, ולפיכך אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהוא חיבור בינה ומלכות ע"י צבאות נשמות ישראל הכלולים בהם. אי נמי צבאות בסוד נו"ה, בין שנפרש בבינה או במלכות, לבכי ולמספד פי' כדי לחבר בינה במלכות צריך בכי כדי להמשיך מנו"ה דחכמה, ולמספד על החרבן וכיוצא כדי להמשיך מנו"ה דבינה, וע"י הבכי והמספד יתחברו כנז'. ואמרו במדרש כנגד מי אמרוהו בני קרח למקרא זה, לא אמרוהו אלא כנגד כ"י, אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו ועכשיו נתרחק ממני וכו'. הנה בזמן בנין בית ראשון עלתה המלכות עד החכמה, והנה במקום ג' ראשונות אין פחד מן החצונים, וז"ש זכורה אני בטחון שאנן ושלוה כנגד ג' ראשונות, ואפשר לומר כי בטחון הוא מצד הבינה כמש"ה: והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח (דברים יב, י). ושאנן מצד החכמה, ושלוה מצד הדעת המקבל מהכתר. ואפשר לומר כי בטחון בגימטריא כמנין שם אכדט"ם עם הכולל, וידוע כי שם זה מגין מן החצונים, ושאנן בגימטריא ת"א, אפשר שהוא כנגד המלכות בהיותה כלולה מכ"ב אותיות מא' ועד ת'. אי נמי בסוד (זח"ג קכ"ח ע"ב): ת' רשים רשימו וכו'. שהיא מלכות בעלותה עד אבא ששם ד' יודי"ן דע"ב בגימ' ת', וא' יתירה לרמוז על הארת הכתר, ושלוה הנה ג' פעמים יב"ק גימטריא שלו"ם, כמ"ש וישם לך שלום (במדבר ו, כו). דברכת כהנים ר"ת של"ו, שבזה מקבלת הארה מג' רישין, וזהו שלו"ה שלו' ה', ועכשיו נתרחק ממני, שבחרבן ראשון חזרה אחור באחור מחזה ז"א ולמטה, באופן שהיא רחוקה מג' ראשונות שיעור ג' ספירות שזה נק' הרחק, כמ"ש על מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא, ב). ובמקומות אחרים. ואמר עוד ואני בוכה ומתאנחת, פי' על זה אני בוכה ומתאנחת, היינו בוכה להוריד שפע מנ"ה דחכמה, ומתאנחת באנחה השוברת חצי גופו של אדם, שכן ירדה מן החזה ולמטה ואומרת מי ישימני כשנים ראשונים שהיה מקדש בנוי בתוכם, ואתה יורד משמי מרום ומשרה שכינתך עלי. זה יובן במ"ש עוד בדרוש הנז' (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח פרק ב): כי בזמן ב"ה ראשון היתה בינה מתפשטת עד הוד הב' דז"א ע"ש וכו'. ואח"כ אמר: ואמנם גרעון שהיה בגלות בבל הוא כי אמנם ההארות שהיו מאירים ז' ספירות עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א כנז"ל, וכלם היו מאירים בבחינת פנים אל פנים כנז', הנה אלו ההארות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעוה"ר, אך לא ט"ס עצמן שבה עלו בז"א וכו' ע"ש. וז"ש מי ישימני (מ"י דוקא) אם בסוד בינה או בסוד מ"י דאלקי"ם, ואמר מי ישימני כשנים ראשונים שהם מצד ג' ראשונות, כמ"ש הרמ"ק שהיה מקדש בנוי בתוכם שהוא הארת הבינה מקדש ראשון, והיה בנוי בתוכם דוקא היינו בתוך השנים הראשונים הנז' שהם ספי' ז"א שנתעלו מחג"ת לחב"ד, ואתה יורד משמי מרום שהיא הבינה ומשרה שכינתך עלי, שכן עד הוד אתפשטת ששם בנין המלכות, ואומות העולם מקלסי' אותי, להיות שעיקר הגאוה והגדולה היתה למלכות שמים ולישראל, וכשהייתי מבקש רחמים על עוני אתה עונה אותי. וכמ"ש במס' ברכות (דף ז, א): ישמעאל בני ברכני. אי נמי כמו שידוע כי ביוה"כ היה מתגלה אור לובן העליון מצד הבינה העולה עד אריך, ולשון של זהורית מלבין, ועכשיו אני בבושה וכלימה, כי הארות האלו שאמרנו ירדו אל הקליפות הנקראי' בושה וכלימה, וכ"ז הוא בחרבן בית ראשון, ועל חרבן שני אמר: ועוד אמרה לפניו רבש"ע שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו וכו'. הנה בחרבן שני חזרה בסוד נקודה כלולה מי' שהיא המלכות שבה בלבד אחור באחור תחת היסוד שלו, והט' ספירות שלה ירדו אל הקליפות. אמנם ע"י תפלותיהם של ישראל וקיומם מצות התפלה יש כח בנו להעלותה בסוד פרצוף, תחלה אחור באחור ואח"כ פנים בפנים וכו' כמ"ש במקומות רבים ובדרוש הנז'. עוד צריך לדעת כי בחינת המלכות הזאת העיקרית היא נפשה ועיקרה של הנוק' כידוע, והשאר הם בסוד תוספת וזה פשוט בדברי האר"י זלה"ה, ובזה נבא לפרש דברי המדרש, אמרה לפניו רבש"ע שממה עלי נפשי, שהוא בחינה זו העיקרית, הנה היא שוממה כשאני עוברת על ביתך, פי' כשנעשית בחינת בית שלמה, ואמרה עוברת שאינו אלא דרך העברה בעלמא, כי אינו אלא לפי שעה כי אח"כ חוזרת להיות נקודה, והוא חרב שאין בה הארת החו"ג רק קול דממה בתוכו, כמ"ש בענין החשמ"ל (חגיגה יג, ב): עתים חשות עתים ממללות. והענין כי כשהחשמל מפתי לאתתא אז כלא בחשאי, והחסדי' שביסוד נגנזים שלא יתאחזו בהם הקליפות, וכשזה החשמל אינו מפתי לאתתא אז הוי מל' וכו' (זח"ב ר"ג ע"ב). גם אמרו כי זה החשמל נק' קול דממה דקה ע"כ. וז"ש וקול דממה שהוא זה החשמל דמפתי בתוכו. ואומר מקום שזרעו של אאע"ה הקריבו קרבן לפניך, דקדק אומרו זרעו של אברהם לפי פשוטו כמשז"ל (רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ב ה"א): שמקום המזבח מכוון ביותר, והוא המקום שעקד אברהם את יצחק עליו. ולפיכך אמר זרעו של אברהם, ועל דרך האמת יאמר כפי מ"ש בס' הכוונות שבכל בקר השי"ת מעורר החסד בסוד עול"ת תמיד כמנין אבגית"ץ, כמש"ה: וישכם אברהם בבקר (בראשית כב, ג). וזה נעשה ע"י קרבן תמיד וכו' ע"ש. וזהו מקום שזרעו של אברהם מצד החסד הקריבו קרבן לפניך, שהוא קרבן תמי"ד, ולהיות שהיא בסוד לאה שכלה דינין, לכן למתק הדין הנזכר אמר הכהנים עומדים על הדוכן, אם הנוסחא כך נוכל לפרש על דרך מ"ש בזוהר פ' ויצא (ח"א קמ"ח ע"ב) ופ' פינחס (ח"ג רמ"ד ע"א) על כהניך ילבשו צדק ע"ש. ופי' הרמ"ק זלה"ה בס' פרדס רמונים בשער (מהות והנהגה) [י' ולא ט' פרק ג']: פי' כי דוד התיר לכהנים לומר שירה כדי להרבות ברחמים. אי נמי נוכל לומר ועיקר שהוא רמז לברכת כהנים. והנה א' מהכונות שבברכת כהנים הוא שהזעיר מגביה ידיו כנגד ראשו כדי לעשות חו"ב דלאה כמ"ש בס' אוצרות חיים, ובזה בודאי מתמתקים דיניה, וגם הלוים מקלסים בכנורות למתק הדינים ולהמשיך השפע כידוע, ועתה היו שועלים מרקדים בו שהם האומות הנק' בשם שועלי', ובפרט אומת אדום הרשעה כמ"ש (ברכות סא, ב): משל לשועל שמהלכת על שפת הים וכו'. הה"ד על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. וכמ"ש בפי' הפ' בס"ד. אלא מה אעשה ועונותי גרמו לי ונביאי השקר שהיו בתוכי כי התעו אותי מדרך חיים, דרך חיים דוקא שהוא בסוד המוחין בסוד חיי המלך שהם בג' ראשונות, לדרך המות שהם הקליפות הנקראי' מות, והם מו"ת ג"כ בעצם, לכך נאמר אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כמ"ש. ואפשר לומר דעתה דייק מלת נפשי ע"ד מ"ש על שממה עלי נפשי, והנה כנגד זה בא ג"כ שיר השירים כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קמ"ג ע"א): פתח ר' יוסי ואמר שיר השירים אשר לשלמה, שירתא אמר לה שלמה מלכא כד אתבני מקדשא ועלמין אשתלימו עילא ותתא באשלמותא חדא, ואע"ג דחברייא פליגן בהאי, אבל שירתא לא איתמר אלא בשלימו כד סיהרא אתמלייא ובי מקדשא אתבני כגוונא דלעילא עכ"ל. והדבר מובן כי ע"י מה שזוכרת כנסת ישראל חרבן הבית בפי' איכה ישבה בדד. ופי' ישבה בדד אותה נקודה מבלי תוספת האחרון, וכמו כן ע"י שיר השירים תזכור שתשוב עוד כימי קדם ותעלה למעלה עד שיהיו ב' מלכים משתמשי' בכתר א', וזה יהיה בבי"א.
דבר אחר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו', בשעה שבקש הב"ה להחריב ב"ה ואמר כל זמן שאני בתוכו אין א"ה נוגעים בו, אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ וכו'. אפשר שעתה דייק אומרו ביום ההוא שנראה ביום ההוא דווקא קרא למספד ולא יותר, ולפיכך פי' ואמר בשעה שבקש הב"ה להחריב את בית המקדש וכו'. זה יובן עם מ"ש באותו דרוש שהבאנו מקצתו למעלה (ס' עץ חיים שער מיעוט הירח פרק ב') וז"ל: ואמנם כשגרמו עונות ונחרב בית ראשון, הנה בעת החרבן עצמו היתה אחרי היסוד דז"א, אמנם הט"ס עליונות שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם ט' ספירותיה העליונות עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהם אשר שם כנז"ל בענין מיעוט הירח, ואילולי שנתמעטה מיעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולא"ה להחריב את ב"ה, אך אמנם חזרו ט' ספירותיה להתעלם למעלה בז"א ולא שלטו בהם הקליפות, אמנם תכף אחר החרבן חזרה הנקבה בבחי' שנית, ונעשית פרצוף של י"ס אחור באחור מן החזה ולמטה וכו'. גם אמרו כי בזמן בית ראשון נתפשטה אי' עד הוד הב' דז"א, ואז גם המלכות יונקת ממנה, והנה אלו האורות ירדו אל הקליפות. וז"ש ע' שנה של גלות בבל וכו', ע"ש כי האריך ואני הבאתי רק מה שצריך לענייננו, והנה כתב מהר"ם אלשיך זלה"ה (בס' דברי נחומים בהקדמה) על מ"ש בשעה שבקש הקב"ה להחריב את ב"ה, שלא יאמר בקש רק על דבר שהוא נעשה ברצון, וכאן א"א לומר כן, ותירץ כי בכונה מכוונת רצה הב"ה כדי שלא לכלות את ישראל, ושפך חרון אפו על העצים ועל האבנים. ועם כל מה שאמרנו יאמר כי הגם שפגם עונות ישראל לא היה מגיע רק להחזיר את המלכות אחור באחור מן החזה דז"א ולמטה כאשר חזרה תכף אחר החרבן, מ"מ בשעת החרבן נסתלקו האורות והט' ספירות הנז'. וזה היה למען האויבים יחריבו ב"ה, וזהו שאמר כל זמן שאני בתוכו אין א"ה נוגעים בו, ולפיכך נסתלקו ט"ס הנז' ובזה שלטו א"ה בב"ה והחריבוהו בעוה"ר, ואמר אכבש את עיני ממנו, שנסתלק ג"כ אור אי' מהוד הב' דז"א, ואשבע של אזקק לו עד עת קץ, שכן לא חזר עוד אור אי' אלא עד הוד הראשון, והוא סוד (יומא כא, ב): ה' דברים שחסרו בבית שני. מיד נשבע הב"ה בימינו והחזירה אחוריו. פי' מהר"א לאניידו ז"ל בפ' נשבע ה' בימינו, שהב"ה אינו צריך שבועה אלא לשכך את האזן, שכמו שהנשבע צריך לקיים דבריו כך הוא ית' מצד התורה שבימינו מוכרח הוא לקיים דבריו וכו' עכ"ל. ולפי דרכו נאמר בין שנפרש ימין על התורה כמ"ש, ובין שנפרש כפשוטו על מדת החסד, יהיה פירושו שכיון שהתורה הסכימה בדבר וכן ג"כ מדת החסד, אין לך הכרח גדול מזה, וזהו נשבע בימינו שהיא מדת החסד, והחזירה אחוריו כי אעפ"י שמטבע החסד להתפשט, וכל מאי דאתפשט טב איהו, מ"מ החזירה אחוריו כדי להשפיע לחצוני' ולא לישראל. וקרוב לזה פי' ג"כ מהר"ם אלשיך ז"ל, והביא המדרש ראיה ואמר הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. הנה תחלת פ' זה הוא גדע בחרי אף כל קרן ישראל. אפשר שירמוז למ"ש על אכבש את עיני ממנו, שהרי נו"ה נקראי' קרנים כמ"ש האר"י זלה"ה, וכמו שנפרש בפי' הכתוב בס"ד. וכיון שנסתלק אור נו"ה מן המלכות, אז השיב אחור ימינו ונסתלק החסד, ויבער ביעקב אש הגבורות, ובאותה שעה נכנסו גוים להיכל ושרפוהו לסיבת אש הגבורות. וכיון שנשרף אמר הב"ה שוב אין לי מושב בארץ, פי' אין לי עוד השפעת נו"ה שהם מקום הישיבה בארץ שהיא המלכות. אסלק שכינתי ממנה, שהם ט' ספירותיה. ואעלה אל מכוני הראשון, שנתעלמו בתוך הז"א, הה"ד אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו ובקשו פני, שהוא ע"י תפלה, כי ע"י התפלה נבנית פרצוף המלכות, וכפי בחי' התפלות וכן ג"כ עד אשר יאשמו והתודו את עונם עי"ז יגלו ויורידו אור הבינה שהיא התשובה, וכן ג"כ ע"י הוידוי בפרט אחר התפלה יורדים החסדים ומתגלים בחזה, ובזה יחזור החסד ויאיר למטה מצד הפנים. באותה שעה היה הב"ה בוכה, פי' כיון שנסתלק הארת ההוד דאי', וכמ"ש הכתוב: והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח). אז היתה הבכיה והיו יורדים הדמעות, ואפשר לומר שהם סוד (ברכות נט, א): ב' דמעות דנחתין לימא רבא. והיה אומר אוי לי מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, שזכותם הועילה לבנות המלכות בנין שלם ולהעלותה למעלה עד חכמה, גם הבינה נתפשטה למטה כמ"ש, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, שנתעלמו ט' ספירותיה בז"א כמ"ש, וכן הבינה נסתלקה ג"כ. ח"ו שהייתי שחוק לגוים, אפשר שנתן טעם למה נסתלקו כנז', גם למה נסתלקה הבינה למעלה, ואמר כי הטעם הוא ח"ו שהייתי שחוק לגוים, כי הנה בכתר רחל יש ב' פעמים אור, והם בגימטריא שחו"ק, וחלילה שיהנו ממנו האומות, וזהו ח"ו שהייתי שחוק לגוים. ולפיכך נסתלק למעלה עד כי אז ימלא שחוק פינו בבי"א.
עוד אמר: ולעג לבריות, זה יובן כמ"ש בזוהר פ' תרומה (ח"ב קס"ו ע"ב) ז"ל: תחות כורסייא עילאה טמירא, שריין אינון עולמות, בסטרא דההוא ימינא תלת מאה ועשר אינון, מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא, מאה ותלת אינון מסטרא דשמאלא וכו' עכ"ל. ופי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל כי מי"ש עולמות נחלקים דוגמתם בעה"ז, או"ר למלכות בית דוד, וק"ג הם חלק המשנה, תלתא במלכותיה ישלט להלחם במחנה האויב, וירבעם הפך הקערה על פיה, ומאלו הק"ג כחות עשה מהם עגלים וכו' עכ"ל. באופן שמאלו הק"ג כחות אפשר שיהנו מהם החצונים, ולפיכך אמר המדרש ולע"ג לבריות ח"ו כמנין ק"ג, והנה בעת רצון שישראל מטיבים דרכיהם כתיב: ולא תגע"ל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא). כי אעפ"י שהם מסטרא דשמאלא, הם בקדושה, והגבורה מתגלית בעולם לחזק מדת הטוב, וכשישראל הם עצמם בעונותיהם מוליכין הארות אלו אל הקליפות ח"ו, כמ"ש: ו[אם] את משפטי תגע"ל נפשכם (שם טו), כתיב ג"כ וגעל"ה נפשי אתכם (שם ל'). והכתוב אומר בפירוש יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געל"ה נפשם (שם מג). ומ"מ עדיין עוד ידו נטויה עלינו להגין, וכתיב אח"כ: ואף גם זאת בהיותם וכו' לא מאסתים ולא געלת"ים לכלותם (שם מד). רק להתם פשע ולהריק חטאת, והוא רחום יכפר. ונחזור לדברי המדרש: באותה שעה בא מטטרו"ן ונפל על פניו ואמר לפניו רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, א"ל אם אין אתה מניח אותי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו'. מלבד מה שאמר הרב אלשיך זלה"ה, יעויין במקומו, הנה מלבד הנז' נ"ל שראיתי בזה ואיני זוכר באיזה מקום, כי כונת מטטר"ון היתה שלא היה רוצה שהשי"ת ישפיע הדין ממקום גבוה, והיה ירא מן האף והחימה, שתי כחות הדין, ולפיכך אמר רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, והוא ית' השיב לו שאם לא יניחהו לבכות ולהשפיע הדין מב' דמעות היורדים לרחל כמ"ש, יהיה מוכרח אח"כ להשפיע דין יותר חזק, וזהו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס לשם ואבכה, שהוא ע"ד מ"ש בענין י' הרוגי מלוכה (מוסף ליוה"כ): אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים. וכמו שנתנו טעם שהוצרכו לזה כדי להעלות מ"נ ולברור בירורין, וג"כ כאן להיות המלכות בתוקף הדינין צריכה להשפיע דין, ובזה תטהר ותעלה למעלה, ואם לא תשפיע דין יחרב העולם ח"ו, וזהו שמביא ראיה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, כמשז"ל (חגיגה ה, ב): מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וכו'.
א"ל הב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, אפשר לומר לפי שמלאכי השרת לא הרגישו בדבר כמו שהרגיש מטטר"ון, ובפרט אם נפרש מלאכי השרת הנז' כאן על בחי' אראלים, כמ"ש בסוף: הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג, ז). נוכל לומר כי להיותם מסוד מלכות דיצירה ויונקים ממלכות דבריאה, כמ"ש הרח"ו בפי' סוד ג"ע וגהינם, ופי' ג"ע הזוהר פ' ויקהל דף קצ"ה [ע"ב], לכן להיות שלא הגיע הפגם אל מלכות שבמלכות, רק אל ט' ספירותיה שנסתלקו בז"א כנז', לכן לא הרגישו בדבר, והשי"ת התחיל לעוררן וא"ל בואו ונלך אני ואתם וכו', א"ל תחלה באו למעלה וראו איך נסתלקו ט' ספירותיה של המלכות כמ"ש, ועלו בתוך ז"א כמ"ש, וגם שאר האורות שנפלו בתוך הקליפות, וזהו אח"כ ונלך אני ואתם. לרמוז שלכלם הגיע הפגם, גם ונראה בביתי למטה מה עשו, כי אעפ"י שאינו אלא כעשיה גשמית מ"מ הגיע פגע ג"כ בזה למעלה, מיד הלך הב"ה וירמיה לפניו, מלבד מה שפי' מהר"ם אלשיך ע"ש במקומו, אפשר לומר שבא הב"ה להורות אל מלאכי השרת כמה צריך לבכות, כי האורות הנז' נסתלקו ולא יחזרו עד עת קץ. וזה ע"ד מ"ש בזוהר פ' תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב) ז"ל: דהא כד אסתלק נהורא עילאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא ולא אשתכח כלל בעלמא, וע"ד איתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ועל רזא דא שמא דההוא נביאה גרים ירמיהו אסתלקותא דנהורא עילאה דאסתלק לעילא לעילא ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו אסתלק ולא אהדר לאתריה ואתחרב מקדשא ואתחשכו נהורין וכו' עכ"ל לענייננו. ואפשר לומר שבא לרמוז מ"ש שהובא בדרוש הנז' (עץ שער מיעוט הירח פרק ב') כי בימי החרבן אותם האורות שהיו מאירים ז"ס עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א, וכלם היו מאירים בבחי' פנים בפנים, הנה אלו האורות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעוה"ר, אך לא ט"ס שבה עצמן ח"ו כנז' שעלו בז"א, אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אחור באחור וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר כד אסתלק נהורא עלאה שהיא הבינה, מתתאה שלא נתפשטה עד הוד השני דז"א, והמלכות לא היתה מקבלת הארה ממנה, אז כדין אתחשך כל נהורא שהוא הארת הבינה שהי' מאירה במלכות, ולא אשתכח כלל בעלמא שנסתלקו ט"ס שבמלכות ונשארה בלי הארה כלל רק נקודה א' בלבד, וע"ד אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו מפני שנסתלקו כנז', ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, שלא חזרה המלכות בבחי' פנים בפנים, גם לא חזרה הבינה רק עד הוד הראשון שהוא הגבורה וזהו לא אהדר וכו'. ועל רזא דא שמא דההוא נביאה גרים ירמיהו. פי' ירי"ם יה"ו שנסתלקו אורות או"א וז"א מה' אחרונה, אסתלקותא דנהורא עלאה דאסתלק לעילא לעילא. פי' נהורא עלאה, הארת הבינה שנסתלקה למעלה מכל ספירות ז"א ג"כ, וזהו לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, שלא נתפשטה עוד בבנין בית שני רק עד הוד ראשון שהוא גבורה דז"א, וזה אפשר שרצה לרמוז הב"ה כשהלך הוא ומלאכי השרת וירמיהו (דשמא גרים כנז') לפניו, להורות ולהראות אל מלאכי השרת איך נסתלקו האורות, ולא יחזרו רק עד עת קץ, וביותר יש להם לדאג יען המלאכים עיקר הווייתם היא מצד הבינה, וכמ"ש בהרבה מקומות. וכיון שראה הב"ה את בית המקדש אמר בודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, הנה בית ראשון היה כנגד בינה כידוע, ומלבד מ"ש הנה בסדר העולמות כתב הרח"ו זצ"ל ז"ל: וב"ה וקה"ק הוא נקודת היסוד שבה הפנימית ששם ארון התורה יסוד דדכורא נכנס ומשמש בה, וגם הבית המקדש בעצמו שהוא היסוד שבה כלול מי"ס, ויש בה עזרות ולשכות והראש הוא בקה"ק, והגוף הוא ההיכל שבו שלחן ומנורה וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר זהו ביתי שהוא בבחי' הפנימיות, וזה בית מנוחתי על סוד ארון התורה שהוא אור אי', ובתוכו יסוד אבא המתלבש בתוך יסוד ז"א, נכנס ומשמש בה, ועתה עשו בו אויבים כרצונם ששלטו בו הקליפות. באותה שעה היה הב"ה בוכה ועי"ז היה מוריד אותם דמעות לים הגדול כמ"ש, ואומר אוי על ביתי שהוא פנימיות המלכות כמ"ש, ולא אמר עתה בית מנוחתי, להיות כי הארון נגנז כידוע ולא שלטו בו האויבים. בני היכן אתם שהיו גורמים היחוד, וכן כהני היכן אתם שהיו מביאים הכפרה כמ"ש הכתוב: וכפר הכהן. מלבד שכל א' היה עושה היחוד הראוי לו, וכמ"ש למעלה על מ"ש במדרש עד שברית כהונה קיימת. וכן ג"כ אוהבי היכן אתם כמ"ש בזוהר פ' ויצא ובמקומות אחרים על וחסידיך ירננו. ואמר בכל א' מהם היכן אתם כמדבר לנוכח, להיות כי בכל מקום שגלו שכינה עמהם, ומ"מ להיותם בחוץ לארץ, מקום שאין שם ייחוד כתיקונו, לזה אמר היכן אתם, וכמו שגם ישראל חששו לזה עד שאמר להם יחזקאל הא שכינתא הכא, כמ"ש בזוהר פ' שמות (דף ב' ע"ב) ע"ש. מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה, ובזה כיון שלא חזרתם לא נגלית אור הבינה ע"י התשובה, ולפיכך כאשר גברו העוונות נסתלקה לגמרי וחרב הבית בעוה"ר. עוד אמר הב"ה לירמיהו אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, אין לך כאב גדול מזה עלי ועל בני. אפשר שבא לרמוז כי מרוב הארה שקבלו ישראל עד כי בינה היתה חופפת עליהם ומתפשטת עד הוד הב' כמ"ש, עתה שנסתלקה וגם זו"ן, ובפרט המלכות ירדה ממדרגתה נחשב למיתה ח"ו, אי נמי חופ"ה הוא בסוד פ"ח ו"ה, ופ"ח הוא סוד ד"ם האדם, שהוא סוד אחוריים דאדי"ד פשוט העולה בגימט' ד"ם, המתפשט בז"א שהוא יו"ד ד"א ו"ו ד"א, וכשמתפשט א' בתוך הוא"ו ונעשית מ"ה אז הוא בסוד חופה כמשז"ל, ועתה שנסתלק נשאר בסוד ד"ם בלבד. וזהו ומת בתוך חופתו. אי נמי אפשר לומר מפני שנסתלקו ל' ומ' שהם סוד המקיפים, לפיכך קרי ליה ומת בתוך חופתו. אי נמי לפי כי אפילו המ"נ של הבינה ירדו למטה בקליפות, וזהו ומת בתוך חופתו, וזה היה בבית שני בלבד, והנה כל זה היה אומר הב"ה לירמיהו דוקא, להיות כי שמא גרים שנסתלקו או"א וז"א, ונשארה בת יחידה ה' יחידה, וכמ"ש איכה, איך ה' ישבה בדד, ולתקן זה אמר לו לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם שהם יודעים לבכות, ומלבד מה שפי' מהר"ם אלשיך זלה"ה יעויין בספרו, אפשר לומר שבראות הב"ה שנסתלקו האורות הנז', לפיכך אמר לו לירמיהו לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה שהם יודעים לבכות, להיות כי אברהם יצחק ויעקב שרשם בחג"ת דז"א, וכל שכן לפי מ"ש בכוונות השופר שהם נעשים אח"כ חב"ד, גם מרע"ה שרשו בסוד הדעת הנעלם, א"כ יוכלו להמשיך הדמעות מנו"ה דאבא שמשם באים, כמ"ש האר"י זלה"ה על אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי. כי ע"י הדמעות שאדם מוריד בתפלתו מביא שפע מנו"ה דאבא, וזהו שהיה רוצה הוא ית' שהאבות ומרע"ה ימשיכו רחמים ויביאו גאולה לבניהם, והנה הועילה תפלתם כמ"ש בזוהר חדש במדרש הנעלם פ' בראשית דף י"ג ע"א. כי בזכות אברהם יצחק ויעקב חזרו בג' גליות, ובגלות רביעי הזה אומר ז"ל: הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקראת על שמו, שנאמר: זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג, כב). כד יתעסקון בתורתו בזכות משה אני גואלם עכ"ל. והנה ירמיהו היה רואה היאך הגלות הזה מתארך ולכן היה משמט עצמו מלקרא למרע"ה, אולי יחזרו בזכות אחרים ולא יהיה צריך לישראל כ"כ זכות גדול, והב"ה רמז לו כי אילולי זכותו של מרע"ה כי גדול הוא, יש סכנה בדבר שלא יטמעום אויבים ח"ו, ולפיכך כשא"ל איני יודע היכן משה קבור, א"ל הב"ה לך ועמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד ורעה צאנך שבלעום אויבים וכו', מלבד לפי פשוטו אפשר שרמז לו הב"ה לירמיהו שיעמוד על סופה של מדה"ד שהוא על גלות אחרון הזה סוף כל הגליות, וזהו לך ועמוד על שפת הירדן, כמ"ש (בכורות נה, א): שיורד מן דן. והוא סוד מדת הדין, וזהו על שפת הירדן, וראה כי גברה מאד מדה"ד, ולכן הרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד ורעה צאנך שבלעום אויבים וכו'. ויש להקשות א"כ הוא שבלעום אויבים כמ"ש, מה יש עוד לעשות ומה ירעה, אבל רמז למ"ש בזוהר חדש (פ' בראשית י"ג ע"א): כי בזכות התורה עי"ז יגאלו ישראל. גם זכות התורה משמר את ישראל בגלות, והכתוב אומר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו). שהוא עסק התורה ועי"ז וחרב פיפיות בידם, וכ"ז הוא כדי לעשות נקמה בגוים וכו', כמשז"ל שהוא דמיון חיה גדולה שבלעה אדם שלם מזויין בכלי זיינו, שהוא מחתך בני מעיה ויוצא, וכן ישראל בזכות התורה הגם כי ח"ו יהיו בעמקי הקליפות, ע"י התורה שבידם יצאו משם, וידוע כי מרע"ה הנה הוא מתלבש בנשמותיהם של ישראל ללמדם תורה כמ"ש המקובלים ז"ל בהרבה מקומות, והעיקר הוא ברע"מ פ' פינחס (זח"ג רט"ז ע"ב) שאמר שם: שנהיר בשתין רבוא נשמתין דישראל. וזהו שאמר עמוד ורעה צאנך, היינו שיתלבש בהם ללמדם תורה מפני שבלעום אויבים ועי"ז יצאו ביד רמה בעה"ו.
מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם, עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הב"ה, א"ל למה אמר להם איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך זאת, הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הב"ה, א"ל מה היום מיומים אני מבוקש לפני הב"ה, א"ל ירמיהו איני יודע וכו'. נ"ל לדקדק שלמעלה אמר לך קרא לאברהם ליצחק וכו' וכאן אומר לאבות העולם, כי הגם כי הכל א', מ"מ ניתן לידרש, ועוד הנה האבות לא שאלו לו רק למה, ומרע"ה האריך בשאלתו לומר מה היום מיומים וכו'. וכן ג"כ אח"כ הלך אצל מלאכי השרת מה שלא עשו האבות כנז', ולהשיב כל זה אפשר לומר כי לפי מה שפי' ע"כ שם הב"ה הנזכר כאן הוא בבינה או במלכות, כמ"ש הכתוב שעליו סובב המדרש הזה, ויקרא אדנ"י יֱדֹוִ"ד שהם מלכות ובינה, וכבר פי' במקומות אחרים, היינו שהבאנו מ"ש האר"י זלה"ה על מ"ש בזוהר פ' בראשית (בהקדמה דף א' ע"ב) על פ' הנצנים נראו בארץ (שה"ש ב, יב). ז"ל: הנצנים אלין אבהן דעאלו במחשבה, ועאלו בעלמא דאתי וכו'. והכלל העולה כי כאשר יחטאו התחתונים אז יחסר אורה ח"ו, ותמלא דינים מפני מעשה התחתונים כי רע הוא, ותרד למקום הדיני' לעומק הקליפות, אז יעלו האבות במחשבה לעלמא דאתי להרבות אורם, וכשיגיעו ליסוד יתגלו האבות באור רב במלכות וינצלו התחתוני', וזהו ענין הקשת הרומז ליסוד, וניצולים ע"י התחתונים, וז"ש אמאי אשתזיבו, בגין הנצנים נראו בארץ עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר שעתה קרא להם אבות העולם להיות שהם עולים בבינה הנק' עולם, וגם לצורך המלכות הנקרא עולם, בסוד מן העולם ועד העולם. ועתה בזמן החרבן להיות כי גבר הדין כמ"ש, ולכן הב"ה אם נפרש אותו בבינה או במלכות, אמר לירמיהו לך קרא וכו'. הלך לו למערת המכפלה וא"ל עמדו שאתם מתבקשים לפני הב"ה, לפניו דוקא שהיו צריכים לעלות עד או"א, והדבר ידוע שהוא כדי למתק הדינין, ולהיות שהדבר הזה היה דבר מצוי אצלם בכל עת צרה, לא אמרו מה היום מיומים כמ"ש מרע"ה, רק שאלו למה, והוא ע"ד מש"ה: מה היה הדבר. אמנם מה שנתחדש עתה נ"ל לומר דרך דרש, והאמת יורה דרכו. וזה כי בשאר פעמים הגם שיעלו עד או"א, אינו אלא נשמת נשמתם וזכיותם העומדת לעד, ושרשם למעלה מעלים מ"נ, וכאן הוצרכו לעלות נפשם ורוחם ונשמותם, ואולי גם בגופם כנראה מפשט המדרש, וזה להיות כי הם השרשים לכל ישראל, וכמעט דומה לזה מה שעשו י' הרוגי מלוכה שהעלו מ"נ בשביל כל ישראל, ואם נאמר שנתעברו בירמיהו, היינו שירמיהו הנביא עשה יחודים דמיון מה שאמרו ביחודי האר"י זלה"ה, ונשתטח על קבריהם עד שנתלבשו בו, כל זה יכול להיות וברוך היודע האמת, והוא ינחני בדרך אמת, ויצילני משגיאות, כי על זה אומר לא שמענא ולא אימא. ואפשר ג"כ לומר כי בשאר הפעמים עולים האבות במחשבה כנז' ע"י תפלות התחתונים וכיוצא, וכאן לא היה שום תפלה רק הב"ה כמ"ש שלח לקרא אותם כמ"ש, ולפיכך שאלו למה. ונחזור לענין כי להיות האבות דרכם לעלות, לפיכך לא שאלו רק למה, אמנם משה רע"ה שלא היה דרכו לעלות, לפיכך שאל מה היום מיומים, שאני מבוקש לפני הב"ה. ומלבד מ"ש למעלה אפשר לומר לפי דרך זה כי להיות בזמן החרבן גברו הדינין והקליפות שלא כמנהג בעוה"ר, לפיכך הוצרך מלבד האבות כנז' שיעלה גם מרע"ה, אשר הוא בסוד הדעת הנעלם כידוע, וכלם עלו במחשבה חכמה אשר היא לפני הב"ה בינה, והנה בראות מרע"ה שהיה צריך לעלות במחשבה כנז', הלך אצל מלאכי השרת שהם באים מסוד הנשיקין, אולי הם יגידו למה הוצרך לכך. אמנם צריך לדקדק אומר שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, ולזה אפשר שהוא ע"ד מ"ש בס' אוצרות חיים על מלאכי השלום, שהם המלאכים הקרובים אל נשמת הצדיקים יותר משאר המלאכים, ובפרט בשעת מתן תורה שהיה הדבור מדבר עם כל א' מישראל ונושקו על פיו וכו'. וידוע שכל דבור שיצא מפי קב"ה נברא מלאך, ובודאי שהם היותר מובחרים, ואולי שהם מסוד הנשיקין הראשונים, ועיין בדברי הרח"ו זצ"ל בדרוש המ"נ ומ"ד, ולפיכך אמר להם משרתי עליונים, לרמוז שהם עליונים מן האחרים, וא"ל כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הב"ה, שאם לא היו יודעים הוא סימן שלא הגיע שום פגם אליהם ואין חשש בדבר, והם השיבו לו כי בודאי הגיע פגם אפילו אליהם, להיות כי בית המקדש חרב וישראל גלו כמ"ש, והנה בכל הפעמים שמזכיר המדרש למרע"ה בכאן קורא אותו בן עמרם, אפשר שבא לרמוז משז"ל (זח"ג רט"ז ע"ב): שהוא מתלבש בכל ישראל ללמדם תורה, וזהו בן ע"ם ר"ם, וכיון שאמרו לו ענין חרבן ב"ה וגלות ישראל, מיד היה צועק להעלות מ"נ, ובוכה כדי להוריד חסדים מנו"ה דאבא, עד שהגיע לאבות העולם אשר גם הם עלו כמ"ש.
מיד אף הם קרעו בגדיהם, הנה סוד הקריעה כתוב בס' נגיד מצוה שהוא כנגד הצ' של צלם שבקרבו אשר היא בתוך הלב, כי החיות של אדם בתוך הלב הוי הקריעה כנגד הלב שנקרע עכ"ל. ולהיות כי בעת החרבן נסתלקו ג' ראשונות דז"א, וגם שחזר תלת גו תלת ונסתלקו ז' דאי' לפיכך קרעו בגדיהם כנז', והניחו ידיהם על ראשיהם, בסוד וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט, כב). מחג"ת נעשו חב"ד, גם קרעו בגדיהם לרמוז לסוד החשמל שנסתלק וגברו החצונים כמ"ש בשער הקליפות, והיו צועקים ובאים עד שערי בית המקדש, שהם ביסוד בינה מקדש עליון, ויסוד דמלכות מקדש תחתון, כיון שראה אותם הב"ה מיד ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וגו'. מלבד מ"ש בענין הבכיה, עוד אפשר לומר מ"ש כי בכי"ה בגימ' ל"ז והוא מלוי ס"ג, ואפשר לומר כי בכיה לחוד וסוד הדמעות והורדתן לחוד, הגם כי זה נמשך מזה, אך נ"ל לומר כי ע"י הבכיה והורדת הדמעות מנו"ה דחכמה ימשיכו מילוי ס"ג שהוא ל"ז במלכות, וזהו לבכ"י ולמספד, שהוא אחוריים דע"ב בגימטריא מספ"ד, ואפשר לומר ע"ד מ"ש (מו"ק כז, ב): שלשה לבכי ושבעה להספד. ג' לבכי על סילוק ל' דצלם, ועוד ד' אחרים נוספי' להספד בלבד על סילוק המ', והכוונה לענייננו כי על סילוק אור חו"ב בשביל זה ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, אולי יהיה בזה איזה מיתוק להחזיר אורות אלו למקומם, וזהו ויקרא ה' אלקים ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה. הנה באידרא רבא דנשא (ח"ג קל"ג ע"ב) בתיקונא שתיתאה שהוא ורב חסד אמרו ז"ל: אית חסד ואית חסד, אית חסד דלגו ואית חסד דלבר, חסד דלגו הא דאמרן דעתיקא דעתיקין, והוא סתים בסטרא דא דדיקנא דאקרי פאת הזקן, ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא משום האי חסד דלגו דעתיק יומין, ובג"כ בכהן דלתתא כתיב ביה לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. מ"ט בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיק, דכהן מסטרא דא קאתי, ותאנא בצניעותא דספרא בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני ולא לקטעא ודלא לאשתצי מעלמא וכו' עכ"ל לענייננו. מכאן נראה כי איסור הקרחה הוא כדי שלא יתמעט מדת החסד, ואפשר שהוא כמ"ש כי דרך החסד להתפשט, ולפיכך צריך ליזהר שלא לעשות מעשה כדי לבטל או למעט אותו ח"ו, והנה עתה בזמן החרבן שגברו האויבים והקליפות בעוה"ר, לפיכך סלק ה' מדת החסד, וכמ"ש הכתוב: השיב אחור ימינו (איכה ב, ג). ולפיכך קרא ג"כ לקרחה שהוא סילוק מדת החסד כמ"ש, ולחגור שק. ענין לבישת השק ידוע שהוא להתיש כח ארבע מאות איש של עשו, וכמו שהאריכו בענין כוונת השק ע"ש.
והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה כאדם שמתו מוטל לפניו, אפשר שהוא על בחינת המלכיות שבכל פרצוף ופרצוף או על בחי' היסודות. אי נמי אומרו והולכין משער זה מיסוד אי' לשער זה הוא יסוד דמלכות, כאדם שמתו מוטל לפניו שהוא מתאבל על שנסתלקו ממנו המוחין וההארות, והנשמה של המת בעצמה הולכת מביתא לבי קברי, וכל זה היו עושים האבות ומרע"ה והב"ה בראשם לסייע עמהם למתק את הדין בכל האפשר, והיה הב"ה בין שנפרש אותו בבינה או במלכות כנז', והיה סופד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, אפשר לומר כי המלך שהוא ז"א, בקטנותו בהיותו בסוד קטנות היינו בגלות מצרים שאז היה תלת גו תלת בסוד קטנות, הצליח עד כי נכנסו בו נוה"י דאי' וגם המלכות עלתה עד הבחי' הג' והאירו בה ה' ראשונות דז"א כמ"ש, ובזקנותו שהוא בזמן בנין בית ראשון שעלתה עד בחי' הו', והוא בסוד הזקנה שנעלה עד או"א במוסף שבת, ולא הצליח שחרב הבית בעוה"ר.
אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הב"ה והיה בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ, אפשר דלא פליג למ"ש לעיל שהב"ה שלח לקרוא אותם ע"י ירמיהו, שאפשר לומר בא אברהם וכו' אחרי שהב"ה שלח לקרא אותו כנז', ואמר שהיה בוכה כמו שפירשנו, וממרט זקנו וְתוֹלֵשׁ שְׂעֲר רֹאשׁוֹ, הנה בס' תורת נתן בפ' תולדות פי' מהר"ר נתן שפירא זצ"ל בשם האר"י זלה"ה, כי יצחק הוא ממזל הח' מסוד השערות עצמם, ואברהם הוא טפת החסד והוא האור שבתוכם עכ"ל. ולפי דרך זה נוכל לומר כי עתה שגבר הדין ונסתלק החסד, לפיכך היה אברהם ממרט זקנו ותולש שער ראשו, למען לא ישלוט הדין, להיותם ריקנים מאור החסד, וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו, להיות שלא היה יכול לעלות בסוד חג"ת הנעשים חב"ד שהם הפנים, וְקוֹרֵע אֶת בְּגָדָיו, בסוד: בצע אמרתו (איכה ב, יז). אי נמי על סילוק צ' של הצלם מז"א שבו נרמז סוד הקריעה, וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, כדי לעורר איזה יחוד בין חו"ב כנודע בסוד כוונת האפר, ומ"מ לא הועיל כלום כי גבר הדין והקטרוג, ולפיכך הָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק, כמו שכבר ביארנו מ"ש בענין סוד ההספד והצעקה. אָמַר לִפְנֵי הב"ה מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שֶׁבָּאתִי לִידֵי בּוּשָׁה וּכְלִימָּה זֹאת, כי אפילו העמים ההולכים כל א' בשם אלקיו, הוא השר שלהם, לא באו לידי חרבן וחורב ושממה כזו, נוסף על זה כי אין גלותם גלות כמשאז"ל (איכ"ר א, כח), ואפשר ג"כ לומר לידי בושה וכלימה זאת, כי להיותו בעל החסד וכמ"ש הכתוב: חסד לאברהם (מיכה ז, כ). וכל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרך מדת החסד לעשות מלאכתה. ועתה שלא הועילה כלום אפילו למתק הדין במקצת, אין לך בושה וכלימה גדולה מזו, ולפיכך היה צועק ובוכה לפני הב"ה וכו'. כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אַף הֵם קָשְׁרוּ מִסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, פי' כיון שראוהו סופד וצועק וכל שאר הדברים שהיה עושה אאע"ה כדי למתק הדין, ולא היה יכול עד שאמר אוי לי שבאתי לידי בושה וכלימה זאת. חששו פן יתרבה מדה"ד ויגברו החצונים ויחרב העולם ח"ו, ולפיכך אף הם קשרו מספד, לראות אם יוכלו למתק הדין, ולפיכך קשרו מספד שורות שורות, להיות כי מטבע החסד להתפשט, לכן קשרו שורות שורות כנז' אולי בזה היו מורידים מדת החסד וימתקו הדין, ולפי דרכם בהספד שהיו עושים היו מזכירים זכותם של ישראל, וז"ש וְאוֹמְרִי' נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עוֹבֵר אוֹרַח וגו' (ישעיה לג, ח). מַאי נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, אפשר דהוקשה לו לבעל המדרש וכי היו מספידים על הדרכים שהיו שוממים, היה להם להספיד על בני אדם שפסקו מהם, וכמ"ש אח"כ שבת עובר אורח. ולפיכך הקשה ואמר מאי נשמו מסילות, כלומר אפילו לפי דרכך היל"ל נשמו דרכים, ועל זה תירץ ואמר אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתָּ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹא יְהוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶם הֵיאַךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה, פי' ידוע כי התפלות עולות דרך העולמות מעולם לעולם, עד שעולים באצילות כל עמידה ועמידה לפי מקומה ושעתה, והנה בעוד שהיו ישראל בארץ היו התפלות עולות בדרכי הקדושה דרך ישר מבלי שום עיכוב, וכשחרב הבית וגלו ישראל כבר אמרו בזוהר פ' שמות (דף ב' ע"ב), שנפל לבן של ישראל כי לא ידעו היאך יתפללו והיאך יעשו שום יחודים, פן יחשב להם ח"ו כעובד ע"ז לסייע כח השר החצוני, עד שנגלה עליהם יחזקאל וא"ל הא שכינתא הכא, ולא הימנוהו עד דאמר להם וארא וכו'. מיד עאל בליבייהו חדוותא שלימא וכו'. וז"ש מלאכי השרת לפני הב"ה מסילות שהתקנת לירושלי' שהם המדורין והשבילים וההיכלות שהתקנת לירושלים שהיא השכינה, שלא יהיו עוברי דרכים פוסקי' מהם, שאפילו הרשעים הנקראי' "עוברי דרכים", היתה תפלתם מקובלת ועולה דרך המסילות הנזכרות, היאך היו לשממה שנכנסה השממה והקליפה ביניהם, וכמ"ש על מנשה (סנהדרין קג, ב): העלה שממית על גבי המזבח. שָׁבַת עוֹבֵר אוֹרַח, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בַּחַגִּים הֵיאַךְ שָׁבְתוּ, כאן אמר ישראל ואמר עוברים ושבים וכו', פי' כי אפילו אם היו עוברים עבירות הנה בשעת הרגל היו מטהרים עצמם ושבים בתשובה, והכתוב מעיד כל ישראל כא' חברים. ויפורש עוברים ושבים, עוברים כל ימות השנה, ושבים בחגים, ועתה איך שבתו ושערי תשובה ננעלו, הֵפֵר בְּרִית, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוּפַר בְּרִית שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם שֶׁעַל יָדוֹ מִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם וכו', כאן הוסיף לומר רבש"ע להורות כי עי"ז יתקיים העולם לא זולת, ואמרו הופר ברית של אברהם, פי' כי בראותם כי אפילו אאע"ה לא היה יכולת בידו למתק הדין, לפיכך תמהו ואמרו וכי הופר בריתו של אברהם, כי אפילו אם נאמר תמה זכות אבות מ"מ ברית אבות עדיין קיימת ועל ידו מתיישב העולם, וְעַל יָדוֹ הִכִּירוּךָ בָּעוֹלָם שֶׁאַתָּה אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, פי' כי הנה עד שלא בא אאע"ה לא היה בריה בעולם מכרת אלקותו יתברך, וכמו שהאריך הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ע"ז, וע"י אאע"ה ויקרא שם אברהם בשם ה', שהקריא שמו בפי כל בריה, ואעפ"י שלעת עתה עדיין כל העמים הולכים איש בשם אלקיו, מ"מ בכל מקום מוקטר מוגש לשמו ית' רק דקרו ליה אלקא דאלקייא, באופן כי אעפ"י שחטאו ישראל, זכותו ובריתו של אברהם ראוי שיהיה קיים, כי עדיין עושה פירות בכל העולם, וז"ש ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון וכו', כי אעפ"י שאת אלקיהם הם עובדים מכירים אותו שהוא אל עליון וכו' כמ"ש, מָאַס עָרִים, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה מָאַסְתָּ יְרוּשָׁלַיִם וְצִיּוֹן לְאַחַר שֶׁבָּחַרְתָּ בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה [ו]אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ וגו' (ירמיה יד, יט), ידוע כמה כרכורים כרכרו דוד ושלמה לקדש את ציון וירושלים, ודוד המלך ע"ה בפרט כמה יגיעות יגע עד שמצא מקום ב"ה, וע"י יחודם וקדושתם עם קדושת כל ישראל קדשו את ירושלים וב"ה עד כי אפילו עופות היו בורחים ממנו, כי לכן לא הוצרך לכלה עורב כמו בבית שני, וה' ממעון קדשו ירד עליו באש ע"ג המזבח, והענן מלא את בית ה', וקדושת ירושלים ג"כ אין אחריה היתר. והכלל העולה כי ציון וירושלים כחדא אזלי בקדושה ובטהרה מבלי שום טומאה שבעולם, ולסיבה זו אמרו (ב"ק פב, ב): ירושלים אינה מטמאה בנגעים. שאין צריך כח אחר להוציא את הטומאה, כי כבר יצא ממנה כל טומאה והרי היא בקדושתה, וידוע כי בכל מקום שהקדושה שורה אין כח בטומאה ליכנס שם, וא"כ אפילו חטאו ישראל, ציון וכן ירושלים מה חטאו, וז"ש מלאכי השרת לפני הב"ה מאסת ציון וירושלים, שנכנסה בהם הקליפה והחריבו אותם לאחר שבחרת בהם. ובפרט אם נפרש לפני הב"ה בינה, ידוע ששם אין קליפה שולטת, אדרבה מתוכה כעין החשמל ושולח אור חצון ממנה, ובכל מקום שהוא מגין מן החצונים, ואומר הה"ד המאס מאסת את יהודה שחטאו, אם בציון געלה נפשך כי היא לא חטאה. וכאשר סיימו לבקש רחמים על הדרכים ועל העיר וגם על העולם כלו בכללו, חזרו להיות מבקשי' רחמים על ישראל בפירוש, וזהו לא חשב אנוש. לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ (ישעיה לג, ח), אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הב"ה אֲפִלּוּ כְּדוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהָיוּ רֹאשׁ לְעֲבוֹדַה זרה לֹא חָשַׁבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל, כי בדור אנוש פרץ אוקיינוס והציף שלישו של עולם, וכאן הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיה יג, יח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אפשר לומר באותה שעה שהזכירו זכותם של ישראל, אז נִזְקַק להם הב"ה, להורות כמו שאמרנו למעלה בשם מהר"ם אלשיך זלה"ה על בני היכן אתם וכו', עיין בספרו. והנה באותה שעה נִזְקַק לָהֶם הב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם מַה לָּכֶם קוֹשְׁרִים מִסְפֵּד בָּעִנְיָן הַזֶּה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, כי מטבע הדין להתמעט עד שבטל במיעוטו, ולא להתפשט עד אין תכלית ח"ו, והם השיבו ואָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו. דייקו לומר אוהבך שהוא מצד החסד, שבא לביתך שהיא בינה, וספד ובכה מפני מה לא השגחת עליו, וכיון שלא השגחת עליו אפילו השגחה בעלמא, א"כ נראה כי גברה מדת הדין במאד מאד, ולכן כדי להקל הדין מעל ישראל עשינו מספד שורות שורות, להשפיע הדין על העולם בכללו ובזה יקל על ישראל. אָמַר לָהֶם מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ לֹא בָא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו: מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי (ירמיה יא, טו), תחלה לפי דרכו רמז הוא ית' אליהם שעדיין אברהם הוא אוהבו ולא שכח ברית אוהבו כנז', וזהו מיום שנפטר אוהבי לבית עולמו וכו'. ואמנם בעיקר התשובה מלבד מ"ש למעלה כי עתה עלו האבות בנפשם ורוחם ונשמתם ואולי בגופם ג"כ. עוד אפשר לומר כי בה"מ כבר אמרנו מה שאמר הרח"ו זלה"ה, כי בית המקדש הגשמי הוא יסוד דנוק' דעשיה, ועל זה מה שאמרו למעלה בודאי זהו ביתי בסוד הפנימיות, ועתה אפשר לומר מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, היינו שנסתלק למעלה באצילות למקומו הראוי לו בחסד, אי נמי בבינה למעלה, לא בא לביתי פה למטה בעשיה, ועכשיו מה לידידי בביתי. אפשר לומר דרך רמז, רמז לו ענין מ"ש ז"ל בעליית שבת, כי ע"י שם מ"ה היינו המילוי ממנו עולים ז' תחתונות דעשייה, וזה ע"י שם מ"ב וזה מ"ה לידידי בביתי. הם ג' ידות. כי ד' אחרונה נוכל לומר שהיא משמשת לכאן ולכאן, ואפשר ג"כ שרמז לו כי ע"י מדת החסד שהוא שם הראשון של שם מ"ב עם שאר השם הנטפל אחריו יוכל לעלות העשייה ועי"ז יהיה איזה מיתוק ותיקון.
אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הב"ה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה הִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּן בִּידֵי הָאוּמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשׁוּנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ. אפשר לומר כי כשראה אברהם כי עדיין לא השגיח הב"ה עליו רק עשה עצמו כמדבר עם המלאכים באומרו להם: מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי וכו' ולא אמר לו, רק שלא לנוכח שהיל"ל מה לך ידידי בביתי, לפיכך התחיל הוא ואמר לפני הב"ה: מִפְּנֵי מָה הִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי, אפילו לא היה רק גלות בלבד לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ יש לי להתאונן על זה שיצאו מרשות הקדושה לרשות סטרא אחרא, ארץ העמים, וע"ז אמר דהמע"ה: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים (ש"א כו, יט). בתתם כח אל השר החצוני שאינו מינם, ובפרט להיותם בני, כי כל ימי הייתי עומד על משתיתה של ארץ לדעת איזה ארץ תהיה יותר נכונה אשר בה יתכן לעבודתו ית', כמ"ש בזוהר פ' לך לך (ח"א ע"ח ע"א). עד כי לבסוף נגלה השי"ת אליו וא"ל לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך. וכמשז"ל והאריכו על זה הרבה בס' הזהר פ' הנ"ל כנ"ל. וז"ש: למה הגלית בני דוקא, ועוד מְסַרְתָּם בִּידֵי הָאוּמּוֹת, עד כי נאחזו בהם החצונים ושלטו עליהם, ואילו בזה היו ניצולים מן המיתה הייתי מתנחם, אבל וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשׁוּנּוֹת, באופן שלקו ונטלו גופם וממונם, ועוד ידם נטויה עליהם להמיתם במיתות משונות ח"ו, ועוד אפילו אם ישובו ישראל וירצו להתפלל אל ה', אין להם מקום להתפלל בו כי בית המקדש חרב בעוה"ר, וז"ש עוד: וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ולא אמר והחריבו בית המקדש רק וְהֶחֱרַבְתָּ, כי מה שהיה מתאבל ומתאונן ובוכה הוא על סילוק שכינתו ית', וגם על דרך מ"ש ז"ל (ילקוט איכה, רמז תתר"ט): ממרום שלח אש וכו', [כל רעיה בגדו בה. זה גבריאל ומיכאל שהיו מלמדין עליה זכות, אמר להם הקב"ה מי חביב עליכם, אמרו לפניו ישראל, ואחר ישראל מי חביב עליכם, אמרו לפניו בית המקדש, אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתין בו את האור, מיד נטלו גבריאל ומיכאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה', והיה היכל קורא על עצמו קינה, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה]. כי הוא ית' היה העיקר. עוד אמר: מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ, מלבד לפי פשוטו אפשר לומר שבא להגדיל עוד ההספד ולומר כי הגם אם נאמר כמשז"ל (מס' עדיות ח, ו): מקריבי' במקום המקדש אעפ"י שאין בית. גם זה לעת עתה אי אפשר, כי הלא אמרו (רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ב ה"א): מקום המזבח מכוון ביותר. והוא המקום שהקריב עליו אדה"ר, וכן ג"כ הבל ושם עקד אברהם את יצחק בנו כנז', ואי אפשר לכוין הדבר ולמצוא המקום הנזכר עד כי יבא מורה צדק ויורנו את מקומו בבי"א:
כל זה אפשר לומר לפי פשוטן של דברים, אבל לפי דרך האמת ידחיקו קצת דברים ויבא על נכון תשובת הב"ה, שאָמַר לוֹ הב"ה לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה וְעַל כ"ב אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ וכו'. וזה כאשר נקדים מ"ש מהר"ם זכו"ת נר"ו בס' יודעי בינה בפי' מאמר הזוהר דף קי"ט ק"כ א' בענין העקידה, וכונתו בקיצור ממה שצריך לענייננו, כי הב"ה אמר לאברהם שילך לארץ המוריה, הוא היסוד היינו עטרת היסוד, ובלכתו וירא את המקום מרחוק וכו'. דא יעקב הוא ראש היסוד. ופירש על מ"ש בזוהר חמא ליעקב דזמין למיפק מיניה, כי כן אברהם סודו מיסוד אבא שממנו יצא יעקב, והיינו תורה מורשה קהלת יעקב (דברים לג, ד). ונמצא א"כ שסוד העקידה והייחוד נעשה בשרש היסוד, ושם בנה את המזבח שהוא תקון רחל כנודע. ונחזור לענין שמה שאמר (פי' בזוהר) מיא באשא, והוא הורדת אור החסדים על הגבורות, אשא במיא, הוא אתאדקות הגבורות וביסומן שביסוד למטה מהם וכו' עכ"ל. ובדף ק"כ על מ"ש וירא את המקום דא יעקב דכתיב ויקח מאבני המקום. הקשה למה לא הביא פ' ויפגע במקום, ונתן טעם לדבר עם מה שיפרש בפ' ויצא, ושם בפ' ויצא כתב וז"ל: דע כי העקדה היתה במנחת יוה"כ, ונודע שכל יוה"כ סודו בבריאה מצד עצמה וכו', עד וגם ידוע שבתפלת מנחת יוה"כ כבר עלתה רחל לאימא, וא"כ אז עולם הבריאה עלה אל מקומה באצילות עד כנגד חדוי דמלכא. ולפי זה יום השלישי דא יעקב והוא סוד המקום הנז', דהיינו סוד היכל קה"ק שאז היתה כנגד חזה דזעיר, ולפי ששם מתגלה יסוד אבא לכן אמר מרחוק וכו'. ובסוף על מ"ש בזוהר ויקח מאבני המקום, פי' כי בעולם הבריאה שהוא הכסא לעולם האצילות, בהתכלל היכל הרצון בקה"ק, אז הוא בסוד מטה לזווג ישראל ולאה ואז ויקח מאבני המקום וכו' עד תליסר מרגליטן טבוון וכו'. והם בסוד י"ב שבטים וכו' עכ"ל בקיצור ודלוג, ע"ש כי אני קצרתי הגם שהי"ל להאריך. ועתה נבא לדברי המדרש, כי זהו שאמר אברהם לפני הב"ה, מפני מה הגלית את בני. דקדק אומרו 'את בני', כי להיותו מיסוד אבא, בני יעקב הנמשך ממנו בניו אקרון, ואמר מפני מה הגלית אותם כי להיות כי יעקב שם אותם, היינו י"ב שבטים למעלה בהיכל הרצון בהיותו נכלל בקה"ק בהיותו באצילות, והיו ראויים להיות שם קבועים לעולם וא"כ למה גלו. זאת ועוד להיותם מיסוד אבא, הנה מלכותו בכל משלה, ואפילו ברדתו למטה הנה הוא דוחה את החצונים, וראיה לדבר מפורים כמשז"ל במקומו שנתגלה הארת יסוד אבא והאיר עד העשיה, ובזה ניצולו ממות לחיים, וא"כ למה מסרתם ביד א"ה והרגום בכל מיתות משונות, הפך ממה ששם תלויים ומשם נמשכי' החיים בסוד חיי המלך. ומלבד זה עוד ג"כ והחרבת את בית המקדש שהוא בסוד ה' ראשונה, היינו המלכות מקבלת מן הבינה, כמ"ש למעלה בענין ז' בחינות שיש לנוק', מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך, שאז נכלל מיא באשא שהם חסדים על הגבורות, ואשא במיא שנמתקו עם הגבורות למטה במקומם, ועתה לא הועילו שום א' מהדברים אלו להגן ולהציל את ישראל. אמר לו הב"ה לאברהם בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות שבה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ (דניאל ט, יא). פי' אדרבה ממה שאמרת היא ראיה וטעם לגלות וכל הדברים שאירעו, שהרי בניך הם שרשם ממקום גבוה, ועתה שחטאו הפגם שלהם הגיע למעלה, וגם עברו על התורה אשר היא מורשה לקהילת יעקב, והוא הארת יסוד אבא המתגלה ביסוד ז"א, באופן שהמיתוק הנעשה למטה אשא במיא, עתה נפגם בעברם על התורה, גם המיתוק שנעשה מיא באשא שהוא למעלה בצאת החסדי' מיסוד אי', עברו על כ"ב אותיות שבה. כי הנה ידוע כי כ"ב אותיות הנה הם תחות עלמא דאתי, והם נחלקי' לג' קוים בחב"ד דזעיר כמבואר בכוונת העמידה, באופן שפגמו מלמעלה למטה ונתקלקל התקון שנעשה, הן אותו שנעשה בשעת העקידה כמ"ש על ויקח מאבני המקום שהם י"ב מרגליטן, לפיכך גלו ונחרב המקדש.
והנה אברהם לא מצא בזה מענה, כי צדיק ה' וישר משפטו, ולכן מה עשה בקש לו דרך אחרת וזהו כמ"ש: אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הב"ה [רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם], מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, שבודאי לא ימצא מי שראוי להעיד על זה, וגם ע"י העדות אולי ימצא בהם איזה זכות לומר שהפגם לא היה כ"כ להגלותם ולהחריב את ב"ה, והשיב הב"ה ואָמַר לוֹ תָּבֹא תוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וזה על דרך מש"ה: ותמוגנו ביד עונינו (ישעיה סד, ו). כי העון עצמו הוא הפגם והוא הנפרע מן האדם עד שיוסר הפגם ההוא, וכן אמרו ג"כ שבשעת פטירתו של אדם רואה את השכינה אפילו אינו ראוי לכך, למען יראה הפגמים שפגם בה בעונותיו, וזהו שאמר התורה עצמה תעיד בהם, שאילו עסקו בה היתה מאירה באור גדול, וזה יפורש ג"כ על פי הדרך שאמרו כי כל א' מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, אמנם הנה הוא בכח ואינו יוצא מן הכח אל הפועל רק בהיות האדם עוסק בתורה ויגע בה ומחדש ומוציא מפיו. ויש לזה ראיות ממקומות רבים בזוהר, ובפרט באידרא בדברי ר' שמעון לחברייא. וכן באה התורה להעיד, היינו להראות הפגמים שעשו בה על שלא עסקו בה, וגם על שעברו על מצותיה. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי, קראה ע"ש משז"ל במקום אחר (ב"ב טז, ב): בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. שפי' המפרשי' ז"ל על התורה. וא"ל בִּתִּי אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ, וְאֵין לָךְ בּוֹשֶׁת פָּנִים מִבָּנַי, זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הב"ה עַל כָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ, עַד שֶׁבָּאוּ בָנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם עכ"ל. והנה התורה עד שלא ניתנה היתה נעלמת, ולא היתה מאירה כלל לשרידים אשר היו בארץ ע"י מלאכי עליון הקדושים, כמשז"ל רבו של אדה"ר רזי"אל. רבו של שם יופי"אל וכו'. ואחר מתן תורה לא הוצרכו לכך כי ניתנה תורה בתחתונים, ולישראל לבדם ניתן לגלות סודותיה ע"י עסקם בה. וזה פשוט כתבוהו המפרשים והמקובלים ז"ל, ובפרט מהר"ם אלשיך ומהרמ"ע מפאנו זלה"ה, והנה בעת שרצה הב"ה להוריד ולתת תורה למטה כדי שתהיה עיקר תורה בתחתונים, החזירה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, והיתה נשארת למעלה מבלי שום הארה, והיתה כולה בכח ולא בפועל, ועל ידי מה שישראל קבלוה נתגלית הארתה בפועל, והם הוסיפו הארה על הארתה, ובפרט דור דעה לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, באופן שקבלה התורה הארה גדולה ע"י ישראל, ולא די זה אלא בכל דור ודור עד זמן החרבן שהיו בני ישראל עוסקי' בתורה היו הארות על הארות עד אין תכלית, והנה אלו הארות לא זזו ממקום תפארתה של תורה הקדושה, והגם כי באו רשעים אח"כ ועברו על מצותיה ופגמו קדושתה, ואפילו אם נאמר שהפכו דבריה למינות ח"ו, על דרך מ"ש הכתוב: ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלקיהם (מלכים ב יז, ט). הנה קדושת הארתה ראשונה מאירה, באופן כי אפילו לפי מה שחטאו ישראל ופגמו בתורה, מ"מ עדיין היא קרובה לריוח אצלם יותר מן ההפסד, וא"כ לא לכבוד אליה יחשב להעיד על ישראל, אדרבה עליה יאמר כוסה קלון ערום (משלי יב, טז). וזהו מאמר אאע"ה את באה להעיד וכו' ואין לך בושת פנים מבני. שאם אמרו (ב"ק צב, ב): בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא, כל שכן בהיותו נהנה ממנו והנאתו ניכרת, הלא יכלם מלדבר נגדו וקולו לא ישמע. והנה בתחלה א"ל את באה להעיד על ישראל, ואח"כ אמר אין לך בושת פנים מבני. קראם בתאר 'בני', כי להיותם בני יעקב יוצאים מיסוד אבא, לפיכך קבלו התורה, ועתה בבא התורה להעיד נגדם בפני אאע"ה אשר הוא ביסוד אבא כמ"ש לעיל, הרי הוא כאילו באה להעיד בפניהם, וראוי הוא שתהיה לה בשת פנים מהם, וא"ל זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הב"ה עַל כָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ, עַד שֶׁבָּאוּ בָנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ. ואותו הכבוד עדיין הוא קיים לעולם אצלך, וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם, דומה למ"ש כי בהיות האדם חולה, או אשה יושבת על המשבר, אין ראוי באותה שעה להזכיר עונותיו או עונותיה כדי שלא לעורר מדת הדין נגדם, אף כאן אין ראוי לך להעיד מן הטעם שכתבנו. עוד נוכל לומר בהקדים מ"ש בס' עץ חיים על פ' ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל (תהלים עח, ה). כי ישראל הוא חצי העליון דז"א אשר שם יסוד דאבא סתום, וממנו יוצא התורה ונגלה למשה במקום חצי התחתון דז"א אשר הוא כנגד יעקב, וזהו ויקם עדות ביעקב. כי יעקב הוא עדות שהתורה שם למעלה בחלק ישראל, ומפני שיעקב בחלק התחתון, נקט שם קימה וזהו תורה צוה לנו משה מלגו, ומשם מורשה קהלת יעקב שהוא מלבר בגלוי עכ"ל. ולפי זה יאמר: אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד עַל יִשְׂרָאֵל, שפגמו בסוד התורה בהיותה למעלה במקום הסתום, והיינו כמ"ש שלא עסקו בה לגלות סודותיה למטה, וְאֵין לָךְ בּוֹשֶׁת פָּנִים מִבָּנַי, שהם בני יעקב כמ"ש ששם התורה בגלוי כמ"ש, זִכְרִי יוֹם וכו'. שאז ע"י ישראל נתגלית הארת התורה כמ"ש, ואין ראוי להעיד על הפגם הנז' אף אם נאמר שפגמו, ולכן כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה הַתּוֹרָה [כָךְ] עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם, מן הטעם הנזכר. וגם להיות שישראל היינו בני יעקב מעידים פה למטה על שלמות התורה למעלה, אין ראוי שתעיד נגדם. אָמַר לוֹ הב"ה לְאַבְרָהָם יָבוֹאוּ כ"ב אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, כי אף אם נאמר שלא חטאו ופגמו למטה, יבואו כ"ב אותיות שהם יוצאות מבינה ויורדות בזעיר, ויעידו בהם בישראל שחטאו במקום מיא באשא, ששם החסדי' למעלה אשר הם ממתיקים את הגבורות, ולפיכך שלטה בהם מדת הדין, מִיָּד בָּאוּ כ"ב אוֹתִיּוֹת, בָּאָה הַאל"ף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם, אל"ף אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת וּבָאת לְהָעִיד עַל יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם, זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הב"ה עַל הַר סִינַי, וְלֹא קִבְּלוּךְ אוּמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי, וְאַתָּ בָּאָה לְהָעִיד בְּבָנַי וכו' עכ"ל. להבין זה צריך להביא משז"ל הובא בילקוט פ' במדבר (רמז תרפ"ד) וז"ל: בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהם, מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהם הקב"ה א"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם, הבו לה' משפחות עמים (תהלים צו, ז). כשם שבני מביאים, ויתילדו על משפחותם (במדבר א, יח). וכו' עכ"ל. והגם שנראה שאינו לענייננו יש להקשות שהרי החזיר הב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, ועתה למה נתקנאו. וי"ל שהיו סבורים שגם ישראל לא יקבלוה, וכשראו שקבלו אותה אז תמהו, וז"ש המדרש: "בשעה שקבלו ישראל את התורה", ואינו אומר בשעה שנתן הב"ה תורה לישראל, ובקנאתם על זה אמרו: "מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות", כי כיון שראו כי כל האומות פחדו מלהתקרב, מה ראו ישראל שלא פחדו אדרבא נתקרבו, וזהו "מה ראו להתקרב יותר מן האומות", והב"ה סתם פיהם באמר להם הביאו ספרי יחוסיכם וכו'. וזה על דרך מ"ש במקום אחר בענין (טור או"ח סי' ת"ל): והיו שניהם קהות האמור בקרבן פסח, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ואח"כ הלכו בכלימה במכת בכורות, שאז נתגלו היות כלם ממזרים, משא"כ בישראל לא נחשד א' מהם על העריות, בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין (ויק"ר לב, ה), ולפיכך להיות שלא נטו אחרי החומר וזרמת הזנות, רוח טהרה שבהם העיר אותם לקבלת התורה ולקרב עצמם, כאשר כן נתקרבו אל ה' אלקינו משא"כ באומות. העולה מזה כי להיות ישראל נזהרים מן הזנות לפיכך קרבנו המקום לעבודתו ולתורתו. והנה בזוהר פ' חיי שרה דף קל"א ע"ב על פ' אשר אנכי יושב בקרבו (בראשית כד, ג). אנכי דייקא, כתיב אשר אנכי וכתיב אנכי עשיתי ארץ, וכל דא בגין דלא לאסתאבא בהו וכו' עכ"ל. ופירש הרמ"ז נר"ו בספר יודעי בינה ז"ל על זה רמז נכון לחומר הבא על הגויה, וזה תדע במה שאמר הרב זלה"ה כי מלת אני היא המלכות בסוד שם ב"ן וט' אותיות כמנין אנ"י, אך בהאיר בה הנקודה הפנימית שהיא הכתר שלה אז נק' אנכי. והנה בפ' בשלח דף ס' תמצא שעון זה פוגם בתנה"י דז"א, ששם סיום יסוד אי' שבו שם של ב"ן, בסוד חסד דגנוז בפום אמה, והיא מדת אברהם ממש וכו' עכ"ל לענייננו. והנני מוסיף לפי דרכו שזהו מה שאמר הכתוב אשר אנכי, היינו הבינה הנק' אשר אנכי כמ"ש, ובזוהר פ' בשלח דף ס"א ע"א האריך הרבה כמ"ש הרב נר"ו. והעולה מדבריו בסוף כתיב: ת"ח לא בעא קב"ה למיהב להו אורייתא עד דקריבו בהדיה, ובמה קריבו בהדיה בגילוייא דרשימו דא כמה דאתמר עכ"ל. דוק אמרו 'בגילוייא' שנשאר אות ברית קדש מגולה ולא נתכסה בטומאות נשג"ז (כידוע שהבא על הגויה מכסה אות ברית קדש), וזהו כמה דאיתמר, כי כל דברי הזוהר שם הוא לפרש כל פ' ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך על אזהרת נשג"ז, ובזה תשמע לקול ה' אלקיך. וז"ש אברהם: אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת, והיא בסוד כתר כמ"ש על אמ"ש בג"ד כפר"ת, בסוד י' ספירות כסדרן מלמעלה למטה, וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, שהם עולים בנשמותיהם עד שם, זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הב"ה עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, אנכי דייקא ולא אני מן הטעם שאמרנו. וְלֹא קִבְּלוּךְ אוּמָּה וְלָשׁוֹן, מן הטעם שאמרנו שהיו מטונפים בעריות. ואפילו הוה בהו רשימא קדישא לא הוה אתגלייא, כמ"ש כי כל הגוים ערלים (ירמיה ט, כה). ולכן לא קבלוך אֶלָּא בָּנַי, להיותם טהורים שלא נטמאו כנז', וְאַתּ בָּאָה לְהָעִיד בהם, מִיָּד עָמְדָה לְצַד א' וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם. אמנם להיות כי זה לא היה רק בעת נתינת התורה, לפיכך מצאה אות ב' מקום לבא להעיד נגד ישראל, ולפיכך בָּאתָה אוֹת בי"ת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם, בִּתִּי אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִין בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים וכו'. הנה על דברי אברהם אלו יקשה, כי הלא על זה אנו דנים שבאו להעיד על שעברו ישראל על התורה, ואם היו זריזים בה לא היו גולים, אבל אפשר לדקדק אומרו 'שֶׁהֵם זְרִיזִים בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה', מה לו להזכיר חמשה חומשי תורה, ומה היא זריזותם בהם, ולכן לתרץ הכל אפשר לומר שכוונתו על קריאת התורה בביה"כ בשני ובחמישי ובשבת קדש, אשר בזה ישראל זריזים הם. והנה בענין הוצאת ס"ת הוא גילוי יסוד אבא כידוע מס' הכוונות, וא"כ ע"י גילויו ינוסו החיצונים, ואמנם היאך תשובה זו נכונה לאות ב' אשר עי"ז שתקה, אפשר לומר כי הנה בס' הזוהר פ' בראשית (בהקדמה דף ג' ע"א) אמרו: אעל את ב' אמרה קמיה, רבון עלמא ניחא לך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך עילא ותתא, א"ל קב"ה הא ודאי בך אברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא וכו' עכ"ל. והנה ע"י קריאת התורה בפרט ביום ש"ק מידי שבת בשבתו כל שבת ושבת פרשה הראויה לו, אמרו בזוהר פ' ויקהל (ח"ב ר"ו ע"ב): סלקן אינון מילין דההיא פרשתא דאשתלים בצבורא, ונטיל לון ההיא רתיכא דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמיה קב"ה, ואינון מילין ממש קיימין קמיה וכו'. ולמעלה מזה אמר בענין קריאת ס"ת (שם ע"א): דהא אתברכת ואתעטרת כורסייא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין ואיהי אתקדשת מיניה, בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות, וכדין כלא אתקדש בקדושה עילאה כדקא חזי, כל שכן וכל שכן בהאי יומא עכ"ל. הנה מפשט דברי הזוהר הנז' נראה כי על ידי קריאת התורה מתברכי' עליונים ותחתונים, וכיון שהתורה מתחלת בב' מן הטעם שבה מברכאן לך לעילא ותתא, אין ראוי שתעיד נגד ישראל הקוראים בתורה וזריזים להשלים הפרשיות בעתם, ועי"ז אתברכאת ואתעטרת כורסייא וכו' עד וכולא אתקדש בקדושה עילאה וכו'. ומ"ש אח"כ: כל שכן וכל שכן בהאי יומא. אפשר לומר שכיון שביום ש"ק מתגלים ז' תחתונות דאבא שבהם עולה הזעיר ביוצר דשחרית, והם סוד ז' שעולים לקרוא בתורה לפחות בשבת, הנה בהם מתגלה בהם אור החסד. וידוע שאות ב' היא בחסד, אם מטעם וסוד אמ"ש בג"ד כפר"ת שאמרנו לעיל, ואם ג"כ לפי סדר אח"ס בט"ע, א' בחסד ח' בגבורה ס' בת"ת, ב' חוזר בחסד. ולפיכך מתגלית הברכה כמ"ש ואתברכת כורסייא וכו' יותר ביום השבת מבשאר ימי קריאת התורה, כל הני מילי מעלייתא הנעשים ע"י ישראל בקריאת התורה, שמתגלה הארת יסוד אבא שבו עיקר הברכה כידוע מכוונת הברכות, וכן ג"כ אתברכא ואתעטרא כורסייא שהיא המלכות, מתורה שבכתב שהוא יסוד אבא ג"כ, ומלבד זה מה שעולה כל פרשה ופרשה בזמנה כנז', אין ראוי שהב' שנרמזה בה ברכה, ולפיכך התחילה התורה בה, שתעיד נגד ישראל, ולפיכך מִיָּד עָמְדָה בי"ת לְצַד א' וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם כְּלוּם. אמנם להיות כי מה שמתגלה על ידי קריאת התורה אינו אלא לפי שעה כמ"ש בס' הכונות, (הגם כי אין האורות בטלים למעלה ח"ו), ולכן לפי הטעם הנז' מצאה מקום אות ג' ובָּאתְ גימ"ל לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם גימ"ל אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בְּבָנַי שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, כְּלוּם יֵשׁ אוּמָּה שֶׁמְקַיֶּימֶת מִצְוַת צִיצִית שֶׁאַתְּ נְתוּנָה בָּרֹאשׁ, אֶלָּא בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. הנה סוד מצות ציצית הוא המשכת אור מקיף מחכמה דאימא, והיינו בזמן התכלת, ובזמן הזה שאין כאן תכלת הוא מרוח בינה דאי', והם שזורים שנכלל ג"כ רוח הבינה עם רוח הגבורה, וזה פשוט בס' הכוונות. והנה בבא אות ג' להעיד אָמַר לָהּ אַבְרָהָם גימ"ל, לא אמר לה בתי כמה דאמר אל התורה ולאות א' ואות ב', מפני שאלו רמוזים מצד אבא שמשם אברהם, אבל לאות ג' שרומזת לגבורה כמ"ש בסוד אמ"ש בג"ד כפר"ת כמ"ש, וגם לפי מה שיאמר לה בענין הציצית אשר הוא בבינה דאי' כמ"ש, לפיכך אמר לה גימ"ל אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד וכו', כְּלוּם יֵשׁ אוּמָּה שֶׁמְקַיֶּימֶת מִצְוַת צִיצִית, ועי"ז ימשיכו בכל יום תמיד אור מקיף מצד הבינה, באופן כי אעפ"י שחטאו מ"מ ע"י המשכת אור מקיף מצד הבינה, שהם ממשיכים בכל יום ע"י מצות ציצית, ראוי הוא שלא ישלטו בהם החצונים, ובפרט בהכלל עמה כח הגבורה, והיינו גדילים שהם שזורים וכפולים, וכל שכן בזמן היות לנו התכלת שאז היו ממשיכים מרוח חכמת הבינה וכלול עמה החסד, וז"ש: הֲדָא הוּא דִכְתִיב: גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וזו היא תשובה נצחת, כי באמת על כל פשעים תכסה אור מקיף של אי' ולא יהיה ניכר, ובפרט אם נאמר שחטאו בכ"ב אותיות התורה היוצאות מאי', עתה על ידי אור מקיף של אימא יתוקן הכל. לפיכך עָמְדָה גימ"ל לְצַד א' וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. גם שאר האותיות ראו שזו היא תשובה נצחת כוללת לכלם, לכן שתקו כלם גם הם, וז"ש אח"כ וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה, נִתְבַּיְּישׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הב"ה וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִי בֵּן וכו'. אפשר שכיון לומר בן מאת שנה, לרמוז למשז"ל כי בכוונה מכוונת המתין הב"ה לתת לו את יצחק למאת שנה, אחר שכלה כחו וכלתה ממנו הקליפה והוסר ממנו הערלה, ואח"כ יצא ממנו יצחק נקי וטהור. וא"כ יצחק בעצמו לא היה צריך שום צירוף, ומ"מ כְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן ל"ז שָׁנָה אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו אַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא תִזְכּוֹר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי וכו'. זה יובן במ"ש מהררח"ו זצ"ל בא' מהפי' שהביא מהר"ר זכות נר"ו בשמו, שעד ל"ז שנה היה עדיין בבחי' גבורה שבנוק' תתאה, היינו בבחי' גבורות שבמלכות, ואח"כ ע"י העקידה השלים גבורה דדכורא. ופי' הרמ"ז נר"ו הנז' כי שלשים הם נה"י, וב' שלישי ת"ת הם ז' הרי ל"ז עכ"ל. הרי מכאן נראה כי יצחק בן ל"ז שנה כבר עלה ב' שלישי ת"ת שהם ז' תחתונות, והתחיל לעלות למעלה מזה שהוא בדע"ת, וזהו כְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ דוקא, וְהָיָה בָּחוּר שהיה נבחר ולא היה צריך שום צירוף כמ"ש, בֶּן ל"ז שָׁנָה, וזה ג"כ כמ"ש, אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, כדי לתקן ולמתק אשא במיא כמ"ש, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו אַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו. הגם כי אני במדת החסד כבשתי את רחמי לעשות רצונך, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ וכו' כדי לכבוש ולמתק מדת הדין, וְלֹא תִזְכּוֹר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא: אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, וְלֹא תִזְכּוֹר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי ע"כ. פי' לא עלה במחשבה בתחלה ליצחק להיות נשחט, רק כאשר אמר לו אברהם אלקים יראה לו השה, ואם לאו לעולה בני כמו שפי' ז"ל, כי הן אמת כי כל הקרבנות באים לתקן החיצוניות, ועתה היה צריך לתקן הפנימיות ע"י עצמו והיינו לעולה בני, מיד קבל עליו יצחק וילכו שניהם יחדיו, לייחד החו"ג בפנימיותם. וז"ש כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא וכו' לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ. והאריך בדבריו: וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שהיא מלכות אילנא דמותא, כדי ליחד שמך ולעשות רצונך, וכן פָשַׁטְתִּי צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, כדי להוציא את דמי ולתקן הפנימיות ולהוציא מדת הדין, ועתה לֹא תִזְכּוֹר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי.
פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר [רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם], לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרוֹג אֶת בָּנַי וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁיו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כַּצֹּאן לְטִבְחָה, לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, כִּי רוֹב יָמַי הָיִיתִי בְּצַעַר גָּדוֹל בַּעֲבוּרָם, וְעַתָּה לֹא תִזְכּוֹר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי וכו'. אפשר לפרש כונת יעקב אבינו ע"ה באמרו: לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, כי כל כונתו בעמדו בבית לבן היתה להוציא ניצוצות שהיו טמונות שם, כאשר כן עלה בידו והוציא ד' נשיו בטהרה ובקדושה, וכן כל השבטים ואת דינה בתו, וכשיצא מבית לבן פגע בו עשו הרשע ובקש להרוג בניו, כי בתחלה היה עשו סבור כי יעקב ישאר נטמע בבית לבן, וכשראה כי אדרבה הוציא נשמות בניו והתחילה הקדושה להתפשט ולהתרבות, ולפיכך בקש להרגן, ויעקב מסר עצמו עליהן, הן בהיותו נפגש עם המלאך הוא שטן הוא יצה"ר וכו' הוא שרו של עשו. וגם נגד עשו פה למטה, והוא עבר לפניהם (בראשית לג, ג). כמ"ש ז"ל. ועכשיו נמסרו כצאן לטבחה ביד אויביהם, אשר אין כוונתם כי אם לעזור לרעה ולטמוע אותם ביניהם ח"ו, לולי ה' עזרתה לנו. וזה לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים, דמיון מ"ש בס' הזוהר (זח"ג רל"ח ע"ב): ביצים אלו בעלי מקרא, אפרוחים אלו בעלי משנה. והכוונה כי אפילו לאחר שהוציא אלו הנשמות של בניו בפרט, עדיין לא ידעו ולא נתחזקו בקדושתם עד שהגדילו ולמדם יעקב אבינו ע"ה תורה והדריכם בדרך ה'. וזהו וְגִּדַּלְתִּים וכו' וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם וכו'. כמאמרם ז"ל (ב"ר פד, ג): לא שלותי מלבן, ולא שקטתי מעשו, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז של יוסף. וכל כוונתי היתה כאשר עלתה בידי, גם כי היה בצער גדול כדי להוציא את הטומאה ויהיו נשמות קדושות, ויהיה הצירוף שלם בגלות וטלטול, ויצטרפו ויתלבנו כראוי, וְעַתָּה לֹא תִזְכּוֹר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי, שלא יטמאו בין האומות ח"ו.
פָּתַח משֶׁה וְאָמַר [רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם], לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל מ' שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי, וְעַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפּוֹד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם. הנה מרע"ה עליו נאמר: ויהי בישורון מלך (דברים לג, ה). ופי' המפרשים ז"ל שהוא מלך על נשמותיהם של ישראל. והנה הוא מלמדם תורה לכל א' כראוי לו, וכן הוא אומר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז). ומ"ש לו הב"ה דבר אל בני ישראל, למד אותם אליהם, ומ"ש לו הב"ה לאמרם בינו לבין עצמו לא גלה אותם רק בינו לבין עצמו, וסוף דבר הואיל משה באר את התורה, וגלה להם סודותיה במה שהורשית לגלות, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ. יש ב' נוסחאות: א' גזרת עליהם במדבר יפלו עצמותם. ואהדר לגבי ישראל דור המדבר שמתו. ונוסח אחר: גזרת עלי במדבר יפלו עצמותיך. ואהדר לגבי מרע"ה, ושניהם אמת וגם שניהם גרמו הגלות, אם על דור המדבר נאמר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים וכו'. גם אילו נכנס מרע"ה לארץ ישראל לא היה גלות לישראל, באופן כי מה' היתה מתחלה למען ילכו בגלות, וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפּוֹד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם, והנה יותר טוב היה להניחני לעשות התקון הראוי מתחלה כדי שלא יגלו בהיותי נכנס לארץ, זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי. ויהיה פי' לפי מ"ש שבשעת התיקון הראוי למנוע הרע שלא יבא, לא רצה השי"ת שמשה יעשהו, ובעת רעה אז שלח לספוד ולבכות כדי למתק הדין כמ"ש, והנה על כל דברי אברהם יצחק ויעקב ומשה לא השיב השי"ת. ואפשר שלא חשש להשיב להם שכבר אמר במספיק במ"ש שחטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות, ואע"ג שהשתיק אותם אברהם ולא העידו, מ"מ לפניו ית' נגלו כל תעלומות ואין צריך עדות. אמנם האבות ע"ה, ומרע"ה יותר מכלם חשב כי הוא ית' היה מסכים לדבריהם, הגם כי שתיקתו ית' אפשר לומר שלא היתה אלא מפני שלא תקטרג מדת הדין, ולפיכך בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָהוּ, לֵךְ לִפְנֵי שֶׁאֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם. והיה חושב היות כחו מן האבות, כי אברהם היה נאחז בו ישמעאל, ויצחק עשו, ויעקב אע"ה גם כי היה מטתו שלימה מ"מ מצינו שהוצרך לרדת למצרים כדי לצרף וכו' כמשז"ל, אבל מרע"ה אמר: אֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם, כי לא היתה אומה ולשון שיהיה בו אחיזה, ולא הוצרך לגלות וצירוף, אדרבה עמד בבית פרעה כדי לכוף אותו, וכל העליונים והתחתונים היו סרים למשמעתו, ואפילו מלאך המות נעשה אוהבו, והיה טוב מתחלתו ועד סופו, ולפיכך אמר: אֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם. והנה אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים, אפשר לומר כי כונת ירמיהו היתה לומר כי להיות כי במתים שולטים רוחות רעות, ובפרט בהרוגים וכל שכן באלו שרשעים היו בחייהם, ויש לחוש שמא ידבקו בהם ויטמאו אותם, ובמקום תיקון יעשו קלקול ח"ו, ומרע"ה השיב ואָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, כי לא היה ירא משום דבר, כי לא יגור במגורו רע, ולכן מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל, למדקדק בדברי המדרש נראה שיבא מדוייק על נכון מ"ש למעלה, שיכול להיות כי ירמיהו נשתטח על קברי האבות ועל שפת הירדן בשביל מרע"ה, והעלה מ"נ עד שנתלבשו בו נשמות האבות ומרע"ה, וזהו ג"כ שאומר שהיה הולך מרע"ה והוא היה ההולך ומוליך לפניו ירמיהו. והנה בודאי לא נעלם מבני ישראל, ובפרט אל הכשרים שבהם שהיה להם עין יפה וספיריי כעין נבואה להכיר כשראו את ירמיהו, והכירו שנתלבש בו נשמת מרע"ה, ולפיכך אמר: רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה, הנה בָּא בֶּן עַמְרָם [מִקִּבְרוֹ] לִפְדוֹתֵינוּ מִצָרֵינוּ. וכבר אמרתי כי כל זה דרך דרש, והאמת יורה דרכו והפשט לא יופשט. אמנם במ"ש עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל, אפשר לומר ע"ד מ"ש בפירוש פ' טבעו בארץ שעריה (איכה ב, ט - שה"ש ב, טז). ושם נבאר פי' על נהרות. ונפרש על נהרות שהם בחי' היסודות הנקראי' כל א' מהם נהר, ובהקבצם יחד יקראו נהרות, ואז בחורבן בית המקדש בעוה"ר נתבלבלו הצנורות, וזהו על נהרות בבל. והנה הלכו משה וירמיהו בעיונם ובבקשתם עד שראו שנתבלבלו הדברים בעוה"ר, וזהו עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל. והנה ירמיה היה לפניו של משה, כשמו כן הוא כמ"ש למעלה בשם ס' הזוהר פ' תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב): ירי"ם י"ה. ומשה ג"כ מי כמוהו אשר הוא מיסוד או"א, ועליהם נאמר מקולות מים רבים וכו'. כמשז"ל בקבלת שבת ובאכילת ערב יה"כ. ומרע"ה וכן ירמיהו ג"כ הכירו איך נתבלבלו הנהרות הנז' כמ"ש, והנה כשהגיעו לשם רָאוּהוּ לְמשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה, אָמְרוּ זֶה לָזֶה בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵינוּ מִיַּד צָרֵינוּ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, בזה הורה כי מה שלא השיב הוא ית' עד עתה לכל דברי האבות ומרע"ה, הוא מפני שלא חשש להשיב, אבל האמת כן הוא כי כיון שנתבלבלו הדברים והצינורות והנהרות, מוכרח הוא שיגלו להשיב הדברים להוייתן הראשונה, לפיכך גם מרע"ה הודה לזה, מִיָּד אָמַר לָהֶם משֶׁה בָּנַי לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה וְהִנִּיחַ אוֹתָם. וכיון שראו ישראל שזכות משה לא הועיל להם, מיד הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה עַד שֶׁעָלְתָה בְּכִיָּיתָם לַמָּרוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ. כבר פירשנו במקום אחר על פ' ויבך חזקיהו בכי גדול (מ"ב כ, ג). מהו בכי גדול, אלא הכונה לומר שבכה על עוונותיו ושב בתשובה, ולא היה כמו בכי הקטנים שאין בו ממש, וזהו בכי גדול. וכן נאמר כאן בכיה גדולה, שהיתה הבכיה עם תשובה בשביל עונותיהם, וזהו בכיה גדולה. ולפיכך עָלְתָה בְּכִיָּיתָם לַמָּרוֹם. ולפי מ"ש נוכל לומר כיון שראו שמרע"ה לא יכול להצילם, וזה לסיבת הבלבול שנתבלבלו הדברים אפילו למעלה במקום הנהרות של או"א כמ"ש, לפיכך הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה, כדי להוריד שפע מאו"א ע"י הדמעות כידוע, ולכן עָלְתָה בְּכִיָּיתָם לַמָּרוֹם במקום חו"ב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, הורה שמקום הבכיה היתה במקום הישיבה שהוא בנה"י כידוע, כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ, אָמַר לָהֶם, מֵהֶם הָרְגוּ, וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרוּמִּים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנֵבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מוּשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים, אפשר לומר אפילו אם נאמר לפי מה שפירשנו כי נתלבשו האבות ומרע"ה בירמיהו, אפשר שסילקו עצמן מירמיהו בלכתו עד נהרות בבל, אם מפני מ"ש ירמיהו מפני ההרוגים, כמ"ש שלא היה כחם יפה כמו מרע"ה, ואם מפני הטעם האחר כמ"ש, ולכן כשחזר משה אצל אבות העולם שאלו לו ואמרו לו מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ, והשיב אליהם כסדר, מֵהֶם הָרְגוּ, ששלטו בג' ראשונות שלהם, ואז נאמר צפו מים על ראשי אז אמרתי נגזרתי, שסילקו מהם החיים בסוד חיי המלך שהוא בג' ראשונות, מֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, שהוא בחג"ת בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב. וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, שהוא ברגלים שהוא בנה"י. וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרוּמִּים, שהסירו מהם הלבושים כמ"ש לעיל על מעדה בגד וכו' (משלי כה, כ). וכל זה עשו האויבים בעצמם, אבל עוד יש שם צרות שאירע להם מצד עצמם, כי מֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מוּשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים. וזה מהעדר השפע, עד כי קצתם מתו וקצתם רעבים וצמאי' כנז', מִיָּד פָּתְחוּ כּוּלָּם וּבָכוּ וְקִינְנוּ בְּקִינוֹת, וַי עַל דִּמְטָא לִבְנַן, דרך כלל אמרו תחלה: וַי עַל דִּמְטָא לִבְנַן, ששלטה עליהם הקליפה, וְהֵיכִי הֲוֵיתוּן כְּיַתְמֵי בְּלָא אַבָּא, שנסתלק אור או"א מעליהם, והקליפה שלטה עליהם, ולפי דרכם אמרו הֵיכִי הֲוֵיתוּן כְּיַתְמֵי בְּלָא אַבָּא, על דרך מ"ש האר"י זלה"ה על יתומים היינו ואין אב. כי יתומים בגימט' תק"ו כמנין שם אבגית"ץ, הראשון משם מ"ב. והוא החסד הראשון שעתה נסתלק בעוה"ר, ושלטה במקומה הקליפה הנקראת שור בגימט' הכי הוי. הֵיכִי דַּמִכְתּוּן בְּטִיהֲרָא וּבְקַיְיטָא בְּלָא לְבוּשָׁא וּבְלָא כְסוּ, מלבד לפי פשוטו אפשר לומר שרמזו הֵיכִי דַּמִכְתּוּן בְּטִיהֲרָא, מקום הקליפה מלשון חבילי טהירין, וּבְקַיְיטָא, רמז למדת הדין, כחום היום בוער כתנור, וזהו בְּלָא לְבוּשָׁא וּבְלָא כְסוּ, היינו שנסתלק אור הבינה החופף עליהם בסוד החשמל, ובסוד אור חיצון ששולח הבינה להגן מן החצונים. הֵיכִי סָגֵיתוּן בְּטוּרֵי וּבְּחַצְצֵי חֲלִיצֵי מְסָאנֵי וּבְלֹא סַנְדָּלָא. היינו הֵיכִי סָגֵיתוּן בְּטוּרֵי על הר נשפה, וּבְּחַצְצֵי מקום הסלעים, וכל זה הוא מקום החצונים והקליפות, חֲלִיצֵי מְסָאנֵי בסוד איסור נעילת הסנדל, שמפני שהוסר מהם אור אימא, גם וּבְּלֹא סַנְדָּלָא, כי אפילו הארת מט"ט וסנדלפו"ן אין להם, הֵיכִי טְעַנְתּוּן מוֹבִלֵי טְעוּנֵי דְּחָלָא, שהוא משא הקליפות, שהם כחול שאינו עושה פירות, הֵיכִי הֲווֹ יְדֵיכוֹן כְּפוּתִין לַאֲחוֹרֵיכוֹן, כמ"ש לעיל בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב, הֵיכִי לָא בְּלַעְתּוּן רוֹקָא בְּפוּמֵיכוֹן, היינו הֵיכִי לָא בְּלַעְתּוּן רוֹק, שהוא בסוד ש"ו משופר, והוא נמתק ויוצא דרך השפתים, עתה הֵיכִי לָא בְּלַעְתּוּן אותו הרוק הנז' בְּפוּמֵיכוֹן, למען לא יתמתק ותמותו מיתת עצמכם ולא מיד האויבים.
פָּתַח מֹשֶׁה וְאָמַר לִיטָא שִׁמְשָׁא, אַמַּאי לָא חֲשַׁכְתְּ בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שַׂנְאָה לְבֵי מַקְדְּשָׁא, הנה משה אשר פניו כפני חמה, אמר שהיה לו לשמש להחשיך ולסתום מאורו שלא להאיר בשעתא דעאל שנאה לבי מקדשא, והטעם כיון שבית המקדש ובפרט בית ראשון, הנה הוא בסוד בינה, ה' ראשונה, הנה השמש שהוא בסוד הת"ת שמקבל הארה מהבינה, היה לו להחשיך אורו להודיע לכל באי עולם הנזק והפגם שהגיע, וְאַהֲדַר לֵיהּ שִׁמְשָׁא: בְּחַיָּיךְ משֶׁה, רַעֲיָא מְהֵימְנָא, [הֵיכֵי אֶהֱוֵי חָשׁוֹכָא] דְּלָא שַׁבְקִין לִי וְלָא רָמוּ לִי, דְּנָקְטִין לִי שִׁיתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא וְאָמְרִין לִי פּוֹק וּנְהַר נְהוֹרָיךְ, לפי פשוטו כמשמעו, כמשז"ל (נדרים לט, ב): לאור חיצך יהלכו (חבקוק ג, יא). כי בכל יום חמה ולבנה אינם רוצים לצאת, עד שזורק בהם חיצים. ובמקום אחר אומר ג"כ דְּמָחוּ לֵיהּ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא וכו'. ואפשר לומר כי בזמן החורבן השפיעו עליו ג"כ כח הדין, בסוד שתין פולסי דנורא, עד שהאיר אל החצונים ונתן להם כח להחריב ב"ה בעוה"ר. וכאשר שמע מרע"ה תשובת השמש, אז פתח ויקונן על חורבן בית המקדש, וז"ש: תּוּב פָּתַח משֶׁה וַאֲמַר: וַי עַל זִיוָךְ בֵי מַקְדְּשָׁא. להורות כי העיקר מה שראוי להתאבל הוא על האור שנסתלק ממנו, והוסיף לומר: הֵיכִי חָשַׁךְ, שלא די שנסתלק הוא, אלא שגם שלט בו החשך והקליפה, וַי כִּי מְטָא זִמְנֵיהּ וְחָרֵב, כי מתחלה שוא עמלו בוניו בו, שהרי היה לו תכלית וכיון שהגיע זמנו חרב, וְהֵיכְלָא מְקָלֵי, ששלט בו האש, כמ"ש הכתוב: ממרום שלח אש. שהוא כח הגבורות הקשות, כמ"ש מהר"א גאלנטי בפי' פ' הנזכר, וְדַרְדְּקֵי דְבֵי רַב שהם בסוד נו"ה דאבא, מִתְקַטְלִין וַאֲבוּהוֹן אָזְלִין בַּשִּׁבְיָה וְגָלוּתָא וּבְחַרְבָּא, ששלטו עליהם הקליפות הקשות והרעות כמ"ש.
תּוּב פָּתַח משֶׁה וַאֲמַר, שַׁבָּאֵי, אִי בְּחַיֵּיכוֹן וכו'. אפשר שהתרה בהם כדי שתהיה טענתו יותר חזקה לפניו ית', כיון שלא קבלו התראתו אדרבה הרשיעו יותר לעשות. ולכן וְעוֹד אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ, וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד. וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָּנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה וְאַתָּה שׁוֹתֵק. והנה כל אלו הדברים אמרו אבות העולם ומרע"ה לפניו ית', כדי לעורר רחמיו ית', ולא השיב להם כלום. וכבר אמרנו כי על כל הדברים האלו לא חשש להם להשיב, שכבר אמר להם בתחלה חטאו וכו'. ואח"כ גלו גם על מה שקננו בתחלה אבות העולם על ישראל, ואח"כ מרע"ה על בית המקדש, כבר נכלל בתשובתו כנז', אבל על מ"ש מרע"ה עתה באחרונה, היא טענה נצחת, שעושה ח"ו תורתו פלסתר, ולפיכך אמר לפניו ית': וְאַתָּה שׁוֹתֵק, וגם על זה לא השיבו ית' כלום. ואפשר לומר כי כיון שחטאו ישראל בע"ז אשר המודה בה ככופר בכל התורה כלה, א"כ אין להביא עוד ראיה מן התורה לזכות ישראל.