רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית כו · חדר ג
ובנידון דידן אני מניח שאמר למתנה קאמר דהא בפ' מי שמת אמרינן אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסיו במדינה אחרת ומוקי לה התם מתניתן דתנן לא שייר קרקע כל דהו אין מתנתו קיימת במוחזק לן דלית ליה הרי לך בהדיא דהיכא דלא מוחזק לן דלית ליה יש לנו להחמיר וזכה מי שכתב לו הנכסים ואע"ג דקאמר התם רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואים אם כנמלך מת קנו כולם ועמד אינו חוזר אלא באחרון ופרכינן התם ודלמא עיוני קא מעיין והדר יהיב ומשני סתמה דש"מ מידק דייק דמהא משמע שיש לנו לדין להקל על הש"מ וה"ה נמי ליורשיו הא כתבו התוספות ז"ל התם דה"ט דתלמודא דפריך הכי משום דמסתברא לומר עיוני עיין הואיל וכבר חלק נכסיו ואין לומר דלשון הנחה גרע מכל הנהו לישני דאמרינן בגמרא דכל הנהו לישני שייכי בחיים נמי וכשנותן הש"מ נותן הוא מחיים אלא שאין רצונו שתהא המתנה קיימת ולא יוכל לחזור בה אלא לאחר מיתה ובכה"ג הוא שיפוי כוחו אבל לשון הנחה דלא שייך אלא לאחר מיתה שהוא מת ועוזב ומניח נכסיו לא מהני דהא טעמא מאי יפוי כוחו טפי מבריא משום שלא תטרף דעתו אם ידע שלא יתקיימו דבריו לאחר מיתתו א"כ מה לי אם יצוה בלשון הנחה ומה לי אם יצוה בלישנא דאתמר בגמרא הואיל וסוף סוף אין לחוש לטרוף דעתו אלא אם לא יתקיימו דבריו לאחר מיתתו ועוד דמילתא דפשיטא היא דמתנת ש"מ בכל לשון שיתן המתנה לא קניא אלא לאחר מיתה דהא בפ' יש נוחלין דפליגי אביי ורבא אם נקנית עם גמר מיתה או לאחר גמר מיתה ורבא שהלכה כמותו הוא סובר דלאחר גמר מיתה נקנית ואביי נמי הדר ביה כדאיתא התם וטעמ' כדפירש שם רשב"ם דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתה אין רוצה להוציאו מכוחו עד שתגמר מיתתו וא"כ גם כי לשון הנחה לא שייך אלא לאחר מיתה מהאי טעמא לא גרע משאר לשני דמהני בש"מ ותדע לך שכן הוא דהא יחסין וירת פשיטא דלאחר מיתה הוא שנותן המתנה ומהני וכ"ש דלשון הנחה אפשר דשייך נמי מחיים שהוא מניח ועוזב לאחר במתיאש ממנו וזכר לדבר וינח בגדו אצלה ובדברי רז"ל בפ' המפקיד יהא מונח עד שיבוא אליהו שפי' יהא מונח במקום אחד ולא יהא בו זכות לא לזה ולא לזה עד שיבוא וכו' ואם כן כשיאמר נמי אני מניח לפלוני ולא אמר עד זמן פלוני דמשמע לעולם הרי הוא כאומר פלוני יחזיק דנראה דיחזיק דאמר בגמרא דמהני לא בקרקע דוקא דנקנית בחזקה קאמר אלא אפילו במטלטלי דלא מהני בהו חזקה קאמר דמהניא האי לישנא:
ועוד נלענ"ד דבנידון דידן אפילו מהררי"ק ז"ל מודה דלשון הנחה לשון זכיה היא דאע"ג דבאותה תשובה שהביא כמהררי"ק בשם ר"י הלוי כתוב וז"ל הסכמנו ונתישבנו בדבר שאין לשון הנחה לשון מתנה שאלו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבריו אני מניח אין כאן לשון מתנה כלל וזהו שאחז"ל כל המוסיף גורע עכ"ל מ"מ נראה בנידון דידן מודה דהויא לשון מתנה דהא פשיטא ש"מ שאמר תנו לפלוני מנכסי כך וכך דבריו קיימים וקנה פלוני כדאיתא בפ' מי שמת ובפ"ק דקידושין אבעיא לן בכמה לישני אי הוו לשון קידושין או לא ומקשינן התם במאי עסקינן אילימא בשאין מדבר וכו' עד ואלא במדבר על עסקי גטה וקדושיה אע"ג דלא אמר לה נמי ומתרצינן אי דיהיב לה ושתיק הכי נמי הב"ע דיהיב לה ואמר לה בהנך לישני והכי קא מבעיא לן הני לישני לקידושין קאמר לה או דילמא למלאכה קאמר לה הרי לך שמקשים התוספות לשון אינו גורע ואפילו לדעתו של המתרץ דסבר דגרע ה"ט משום שיש לנו לפרש הלשון היתר לגריעותא קאמר לה דשייך בהנהו לישני דאבעיא לן לומר דלמלאכה קאמר לה:
וכן נמי בהנהו לישני דאיבעיא לן בפ' מי שמת אם מועילים או לא מפרשים התם בלישנא דיהנה דה"ט דאיבעיא לן ביה אם מועיל או לאו משו' דאית לן למימר דליתהני מנייהו קאמ' והתם פשיטא לענ"ד דמיבעיא לן באומר נכסי לפלוני שיהנה בהם דמשום דלישנא דיהנה בהם משמע דלגרע כח לשון נכסי לפלוני שאמר בתחלת דבריו קאמר לה וקאמר דדוקא ליהנות מהם קאמר ולא להיותם שלו דקא מבעיא לן וכן בכל שאר לישני דאי בלא אמר נכסי לפלוני אבעיא לן התם ומבעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או משום שאין ממשות באותן הדברים אמאי סלקא בתיקו ליפשוט מהא דאמר רב נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום אלא ודאי כדכתיבנא דטעמא דמבעיא לן התם הוא משום דמשמעו' הלשון היתר שאמר הוא לגריעות הלשון האחר ולגרע הלשון האחר קאמר לה אבל כל היכא דלא שייך לפרש הלשון היתר לגריעותא אין הלשון היתר גרוע וא"כ הכא דסב' ר"י הלוי לפי מה שכתוב באות' תשוב' שהביא כמהררי"ק ז"ל משמו דלשון היתר גורע היינו משום דסבר דאפשר לפרש ולומר אני מניח לו לפלוני להיות אפוטרופס קאמר דנכסים בחזקת יורשים קיימי וכדאמרינן בפ' יש נוחלין גבי הכותב נכסיו לאשתו שלא עשאה אלא אפוטרופא וכן נמי פירש רשב"ם משום דאיכא למימר דהקנה הני נכסי להיותן בחזקתו כדין אפוטרופוס שגם כשעשאו אפוטרופס נתקיימה מתנתו שיש נותן מתנה גמורה ויש נותן מתנת אפוטרופס ואומד הדעת היא שאין אדם מניח את בניו ונותן הכל לאשתו ומש"ה אמרינן שלא נתכוין זה אלא לעשותה אפוטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון נכסיו ברשותה לפרנסה מהם כפי אומד דעתה ויהיו כפופים לה וסובר ר"י דאע"ג דהיכא דאמר יתנו לפלוני בין כל נכסים בין מקצתן אמרינן הכי דאין כאן מאומד הדעת לומר דשמא דלהוי אפוטרופס קאמר וכדי שיחלקו לו בניו כבוד קאמר דמה לו לחלוק כבוד היינו משום דלשון תנו הויא לישנא מעליא על נתינת הדבר אבל לשון הנחה דלא הוי כולי האי לישנא מעליא אע"ג דאין כאן אומד הדעת כבאשתו ובנו מ"מ הואיל ולאו לישנא מעליא ומבוררת היא יש לנו לומר דלא נתכוון זה אלא אפוטרופא אפילו במקצת נכסיו ואף על גב דלעניות דעתי נראה לא היא דהא כבר הוכחתי לעיל דיש לנו לפרש הלשון ליפוי כוחו של המקבל המתנה אלא א"כ איכא אומד הדעת שלא כיון לכך כההיא דש"מ שכתב כו' דאמרינן שאם עמד אינו חוזר אלא באחרון דסתמיה דש"מ מידק דייק וכן בההיא דכתב כל נכסיו לאשתו ולבנו וכדכתיבנא מ"מ סברתו של ר"י הלוי לפי מה שכתב מהררי"ק שמצא באותה תשובה משמו נראה שכן הוא כדכתיבנא דהיכא דאמר לשון הנחה לא נתכוין זה אלא לאפוטרופס וכיוצא בזה שמגרע כח המתנה אבל בנידון דידן דלשון הנחה דקאמר אני מניח לא לשום אדם הניח אלא לב"ה דלא שייך הכא לומר שנתכווין זה שיהא פלוני אפוטרופס גם לא נתכווין לומר אני מניח לירש וגם לא בלשון אחר כיוצא בו שמגרע כח המתנה שהרי לב"ה הניח פשיטא לע"ד דכולא עלמא מודה דלמתנה קאמר שאין לנו לפרש ולומר דלדבר אחר נתכווין לגריעותא כי ההיא דקדושין אלא מה שאמר שמניח לב"ה שיהיה לב"ה קאמר וכן ג"כ המטלטלין שהניח לנכדתו שאמר בלשון הנחה גם זה למתנה קאמר דהא בסוף דבריו כתב בענין זה ולכן אם קודם נסיעתה משילוניקי יודע לה מתיתו לא יהיה לה מקום לעזבון הנ"ל אלא שתתנו לה כ"ה דוקטי ומאחר שאמר אלא שינתנו לה וכו' אמר דלשון אני מניח לה המטלטלים שאמר קודם לכן למתנה קאמר וזה פשוט:
ובר מן דן אמינא דנראה שאפילו ר"י הלוי לפי מה שכתוב באותה תשובה משמו כמהרחי"ק מודה בנידון דידן דאף על גב דלדידהו לשון הנחה לא לשון מתנה הוא מ"מ בנידון דידן לשון מתנה היא וראיה לדבר מהא דתנן פרק יש נוחלין המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד וכו' עד ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ופליגי בה אמוראי בגמרא טובא ומוקי לה רב אשי דאפילו בשתי שדות ושני בני אדם כגון שאמר תנתן שדה פלוני לפלוני וירש פלוני שדה פלוני שקנה אפילו אותו שאמר עליו לשון ירושה ואע"ג דהיכא דלא אמר אלא ירש פלוני שדה פלוני לא קנה אפ"ה כיון שאמר תחלה לחבירו בלשון נתינה קנה גם זה שאמר עליו בלשון ירושה ה"נ כיון שאמר תחלה שהוא רוצה שכל אחד מהאפוטרופסים יהיה לו ממעותי עשרה דוקטי דפשיטא שזה הלשון לשון נתינה היא דשיהיו לו קאמר וכן נמי קאמר בכלל דבריו אחרי כן אני רוצה שתתנו דלשון מתנה היא אע"ג דלדעתי לשון הנחה לב"ד לאו לשון נתינה הוא בנידון דידן לשון מתנה היא כיון שתחלת דבריו וסוף דבריו בנתינה כי היכי דאמרינן בלשון ירושה דאע"ג דהיכא שאמר לשון ירושה לבד לא קנה אפ"ה היכא שאמר בתחילה או בסוף לשון נתינה קנה וה"נ לא שנא:
ואין להקשות על זה ממאי דמהני התם דדוקא היכא שאמר לשון ירושה תוך כדי דיבור שאמר לשון נתינה או לשון נתינה תוך כדי דיבוד שאמר ירושה הוא דאמרינן דלשון ירושה נמי לשון נתינה הוא אבל היכא שיש כמה דברים בין לשון זה ללשון זה כבנידון דידן יעויין בצוואה לא דכיון דבבת אחת צוה כל זה כשקרא העדים בהיותו ש"מ מצוה מחמת מיתה שיעידו בדבר ושיחתמו בצוואה ואמר שיקראו אותו לפניו באותה עת ואם ירצה לו לחדש בה דבר יחדש ואם יראה לו להניחה כאשר היתה יניחנה וא"כ באותה שעה הוא מצוה הצוואה הזאת ודבריו הראשונים לאו כלום הם א"כ בבית אחת צוה כל זה תוך כדי דיבור חשבינן כל מה שצוה בצוואה זו וראיה לדבר מדאמרינן התם בעי רבא בבריא האיך כי קאמר ר' יוחנן בן ברוקא בש"מ דבר אירותי הוא אבל בבריא לא או דילמא אפילו בבריא נמי אמר ליה רב משרשיא לרבא ת"ש דא"ל רב נתן לרבי שניתה משנתיך כר' יוחנן בן ברוקא דתנן לא כתב לה בנין דיכרין די יהוויין לך מנאי יירתון כסף כתובתיך יותר על חולקהון דעם אחיהון חייב שתנאי ב"ד הוא ושקיל וטרי התם עד דקאמר התם הדר אמר אביי לאו מילתא הוא דקא אמרינן דתנן לא כתב לה בנין נוקבן די יהויין לכי מנאי תהא יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי ב"ד הוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה ולזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו א"ל רב נחומי ואית דאמר רב חנניא בר מניומי לאביי ממאי דבחד ב"ד אתקין דילמא בתרי בי דינא אתקין ופי' רשב"ם ז"ל וז"ל אפילו רבנן מודו כדתנן במתניתין כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין ואוקומנא אפילו בשני בני אדם ושתי שדות ובלבד שיהא תוך כדי דבור והכא שתי תקנות הללו כיון דבבת אחת תקנו הוה כמו תוך כדי דיבור והיינו דקתני לשון יירתן לאשמועינן ממתניתן דרבנן מודו אפילו בשני בני אדם ובשתי שדות ממאי דבחד בי דינא אתקון דלהוי בתוך כדי דיבור דילמא בתרי בי דינא אתקון ולא קאי האי אהאי כלל ולא מהני לשון תנאי דזה אזה עכ"ל הרי לך בהדיא דכל היכא דאתקין בב"ד חד אפילו לא היו התקנות זה אחר זה בבת אחת חשבינן ליה והוה תוך כדי דיבור ודוקא היכא דאתקון בשני בתי דינן הוא דאמרינן לא חשיב תוך כדי דיבור אבל כל היכא דאתקון בב"ד חד אע"ג שלא היו תיכף זה אחר זה חשבינן ליה תוך כדי דיבור ואין לומר דתרי ב"ד דקאמר התם קרי להו תרי ב"ד אע"ג דב"ד חד הוא דכל היכא שלא תקנו הדברים בזימנא חדא דאי הכי בין חד זימנא לתרי זימנא הוה ליה למפלג ולא בין בי דינא חדא לתרי ב"ד אלא ודאי כל היכא דאתקון בבי דינא חדא אע"ג שלא היו התקנות בזמנא חדא כבבת אחת חשבינן ליה וכן משמע נמי ממאי דקאמר התם בתר הכי לא ס"ד דקתני רישא מדרש זה דרש ר' אלעזר לפני חכמים ביבנה וכו' עד אי אמרת בשלמא בחד בי דינא אתקין היינו דילפינן תקנה מתקנה אלא אי אמרת בתרי בי דינא אתקון היכא ילפינן תקנה מתקנ' ופירש רשב"ם דילפינן תקנתא מתקנתא דכיון דבחד ב"ד תיקון להו ולא מפרש בתקנות חלוק בין זה לזו מסתמא בחד ענין תקניהו אבל אי בתרי ב"ד אתקון דלמא חד ב"ד קאי אמחיים וחד אלאחר מיתה והיכא נלמוד האי מהאי הרי לך דחד ב"ד דקאמר התם ב"ד אחד ממש קאמר ואע"ג שלא היו התקנות תיכף זה אחר זה בתוך כדי דיבור חשבינן ליה כ"ש בנידון דידן שבעת אחת צוה הכל וכדפי' דבתוך כדי דיבור חשבינן ליה וא"כ לשון הנחה בנידון דידן לשון מתנה היא:
ובר מן דין אמינא כיון ששכיב מרע זה המצוה נתגדל בין הלועזים ומה שצוה צוה וכתב בלעז ובלשון לעז ומנהג הלועזים הוא שבכל צוואה שאדם כותב כותב אותו בלשון הנחה ולשון הנחה הוא היותר מעולה בש"מ פשיטא שיש לנו לומר דאני מניח לפלוני ליתן קאמר שיש לנו ללכת אחרי לשון בני אדם ודרשינן לשון הדיוט כדאמרינן בפ' המקבל ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט וכו' כדאיתא התם ופרש"י ז"ל היה דורש לשון הדיוט שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו והתוספות ז"ל פירשו וז"ל היה דורש לשון הדיוט לשונות שלא תקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכתוב היה דורש ואפילו לא נכתב כאילו נכתב דמי דאי דוקא כשנכתב מה היה דורש פשיטא שיש לן לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא עכ"ל:
וא"כ בנידון דידן שהשכיב מרע המצוה מנהגו ולשונו כלשון הלועזים פשיטא שקנה מי שצוה להניח לו אפילו למאן דסבר דלשון הנחה לאו לשון מתנה היא והיינו טעמא כדכתיבנא:
ונראה שיש להביא ראיה עוד מההיא דאיזהו נשך דאמרינן התם האי סטוותא קניא ואמרינן התם למאי הלכתא ומסיק לקבולי עליה מי שפרע ובאתרא דנהיגי למיקני ממש קני ופרש"י ז"ל וז"ל האי סטוותא חותם שרושמים החנונים על החניות של יין שלוקחין אותם הרבה ביחד ומניחין אותם באוצר הבעלים ומביאין אותם אחד אחד למכור בחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות ובאתרא דנהיגי למקני שרגילים לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך קני עכ"ל וא"כ בנידון דידן נמי אפילו נאמר שמן הדין לא קנה המקבל המתנה בלשון זה הואיל והעולם רגילין בכך ר"ל שמנהג הלועזים הוא שש"מ הרוצה לתת אומר בלשון הנחה קני מי שהניח לו וכדכתיבנא:
ומה שכתב כ"ת וז"ל ועוד אפילו שהיה אומר תנו או יטול יזכה וכו' אם לא אמר מנכסי בפירוש לא מהני ומזה הטעם נמי רצית לומר שאין בצוואה שום ממשות לא נהירא לי כלל דלא ידענא מנא לך הא דאפילו הגאון מהררי"ק דקאמר לה לא קאמר לה אלא היכא דלא אמר שום לשון של זכות ואזיל לשיטתו דסבר דאין בלשון הנחה ממשות לענין מתנת ש"מ ומש"ה סבר דהיכא שאמר אני מניח ולא אמר מנכסי לאו כלום הוא אבל היכא שאמר תנו או שום לשון אחר של זכות דבר פשוט הוא שאין צריך לומר מנכסי אלא אליבא דרב דקאמר בפ"א דגיטין דחיישינן למנה קבור אבל לדידן די"ל דלא חיישינן למנה קבור כדאיתא התם כיון דאמר תנו אע"ג דלא אמר מנכסי דבריו קיימים דמסתמא מנכסיו קאמר והכי דייק לישנא דמתניתין דתנן התם תנו מנה לפלוני ולא קאמר תנו מנה לפלוני מנסכי:
וה"נ משמע בפ' המקבל בעובדא דגניבא דהוה נפיק בקולר וקאמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא שקנה ר' אבינא ואע"ג דלא אמר מחמראי דמשמע מיין שלי דמה שאמר מיין שבנהר פניא לא משמע מיין שלו ואי נימא דש"מ אף על גב שאמר תנו בעי למימר מנכסי לא היה קונה ר' אבינא במה שאמר גניבא והאי מלתא דפשיטא לענ"ד ואין להאריך ואפילו לרב דפ"א דגיטין לגרסת התוספות ז"ל דגרסי ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנים נראה לומר דאם אמר תנו לא בעי לומר מנכסי דמסתמא תנו דקאמר מנכסי קאמר וכדדיק לישנא דמתניתין כדכתיבנא ומאי דנקט בלישניה מנכסי לרבותא נקטיה דאפילו אמר מנכסי אם אמר מנה סתם אין נותנים וגם לפירוש של ר"י יש לדקדק ואין לי להאריך מ"מ בהא סליקנא ובהא נחיתנא דכל היכא שאמר שום לשון של זכות לא בעי למימר מנכסי וכן ש"מ שאמר מנה לפלוני מנכסי לא בעי למימר תנו כדמשמע פרק מי שמת שאם אמר נכסי לך דבריו קיימים:
ובר מן דין אמינא דבנידון דידן פשיטא דמנכסי קאמר דהא בעזבון נכסיו היה מצוה ובו היה עסיק ותניא בפ"ק דקידושין היה מדבר עמה על עיסקי גטה וקדושיה ונתן לה גט או קידושין ר' יוסי אומר דיו וח"א צריך לפרש וקי"ל כר' יוסי ואם בערוה החמורה כן ק"ו בממון הקל וממה שכתבת דאפילו הרא"ש מודה בהא דזו נראת מתנת בריא שצוה לאחר מיתה לא היא דכיון שבהיותו ש"מ אמר בפני העדים הכתובים שם להביא לפניו מה שכבר כתב ולהוסיף ולגרוע כפי אשר יראה בעיניו באותו זמן שהיה ש"מ מצוה מחמת מיתה וקראו לפניו מה שכבר כתב ואמר שרצונו בכך פשיטה שמתנת ש"מ מ"מ מתנה היא ומה שכתבת ורצית לדמות מי שצוה להלוות לעניים לידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה דלא אמר כלום הא נמי ליתא דהא הוא מזכה לעניים גוף המעות כדי ליהנות מהם ודמי לאומר תנו לפלוני בית פלוני לדור בו ודקל לפירותיו דבכה"ג אפילו בבריא מודה וגם כי יש להאריך קצת ולהביא ראיה לזה לא אאריך דדברים פשוטים הם ובמה שכתבת כ"ת וז"ל ועוד אפילו היה מזכה בגוף הממון לא היו קונין לפי שלא זכה לעניים מיוחדים אלא לכלל העניים וקודם שיגיע לידם פשיטא דלאו כלום הוא ובחלוק זה מאריך בראיות הרב הנזכר עכ"ל: