רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית כו · חדר ב
ומעתה אני אומר שדבריו של כמהררי"ק תמוהין אצלי שכתב וז"ל ואם איתא דס"ל לר"ג דאיכא שום לישנא דמהני בש"מ ולא מהני בבריא כדסבירא ליה להרא"ש בלשון הנחה א"כ מאי קשיא ליה לר"ג עד שהוצרך לומר דהני לישני מהני בלא קנין וכו' כדי שלא יקשה עליו מאי יפוי כח במתנת ש"מ וכדפי' נימא דאהני יפוי כח דמתנת ש"מ דמהני אף בלשון גרוע כמו אני מניח וכיוצא בו דלא מהני בבריא אלא ע"כ ס"ל לר"ג דלא מהני שום לישנא בש"מ דלא מהני בבריא עכ"ל:
ואני אומר דהני שמעתי מרפסן איגרי דאי מהא אין ראיה דלעולם אימא לך דלשון אני מניח מהני בש"מ אע"ג דלא מהני בבריא ודקשיא לך א"כ מאי קשיא ליה לר"ג לא קשיא דאיהו ז"ל על לשון יטול ולשון נתינה שהזכיר בדבריו קשיא ליה וה"ק ואי קשיא לך למאי רבותא הזכירו ז"ל לשון יטול ולשון נתינה בש"מ כיון שגם בבריא מועילים הא לא תקשה לך דבש"מ איכא רבותא טפי שמועילים דבריו אפילו בלא קנין וכל זה אני אומר לשיטתו של מהררי"ק זכרו לברכה והיינו נמי כדעתו של הרא"ש ז"ל שכתב עלה דההיא דקאמר רב ששת יטול ויחזיקו כו' וז"ל וכ"ש בבריא דאיכא קנין ובר מן דין אמינא דלעולם אימא לך דלשון הנחה בש"מ עדיף טפי מלשון יטול כיון שמתנתו היא לאחר מיתה שהוא עוזב ומניח כל נכסיו לאחרים משא"כ בבריא דלא שייך בזה כלל וא"כ לא שייך להקשות ולומר דמאי קשיא ליה לר"ג דקאמר ששם מועילים דבריו בלא קנין דשפיר קא קשה ליה דלשון הנחה הוה לישנא מעליא טפי בש"מ מלשון נטילה כדפי' אבל בבריא לא שייכא כלל:
וכן נמי תמהני במה שכתב לקיים דבריו ולומר דלשון הנחה לאו כלום הוא וז"ל ועוד שהרי דבר פשוט הוא דגם הרא"ש מודה דאין בלשון הנחה שום לשון זכיה אלא דאזיל בתר כונת הש"מ הנותן וכיון דעיקר צואת ש"מ הוא בלשון זה לפום ריהטא דעלמא אזיל בתר אומדנא ואע"ג שאין בלשון זה לשון זכייה ומתנה מדלא מהני בבריא וזהו כדברי הרשב"א ז"ל שפקפק על דברי ר"ג כמו שכתב שם המרדכי וז"ל ואזלינן בתר אומד דעתו ומצוה לקיים דברי המת וכונתו עכ"ל:
וכן כתב ג"כ על דאזלינן בתר כוונת ש"מ וגילו דעתו והן הן דברי רבינו אשר למבין אבל רגמ"ה חולק ולא אזיל בתר כונת ש"מ וכו' עד ומתוך דברי בעל המרדכי נראה שתפס דברי ר"ג עיקר מדכתב וז"ל ורבינו שמואל מפקפק בזה ואומר כיון שמנוהו וכו' מדנקט לשון פקפוק משמע דלא נראו לו דברי ר"ש וכתב שם א"כ וז"ל ראה הה"ר משולם את דברי רבינו שמואל ולא נתיישבו בעיניו דקאי כוותיה דרגמ"ה עכ"ל הרי לך דפתח בפוסקין הקדמונים כרבי שמואל ונסתיים באחרונים כבעל המרדכי לעשות עיקר מדברי ר"ג דלא אזלינן בתר כוונת הנודר כדברי רבינו שמואל אלא צריך שיתן בלשון המועיל עד כאן לשון מהרי"ק זכרו לברכה:
ואני בעניותי לא הבינותי דעתו של הרב בכל זה בכמה אנפי חדא שמה "שכתברשב"א ז"ל דאזלינן בתר אומד דעתו של הש"מ ואע"פ שלא אמר כלום לא אמר אלא לענין ירושת הבנות בין הבנים שהשיב עליהם הר"ג שאין בידי האפטרופיס שמינה אביהם לתת להם חלק בין הבנים ורצה הוא לומר שמה שנתן להם האפוטרופס לפי ראות עיניו נתון היא להם והביאו ראיה לזה ממה דקיימא לן דשמין לפרנסה דהיינו לומר שאנו אומדים דעת המת מה היה נותן לבתו אם היה חי ואנו נותנין לה לפרנסה ק"ו גבי ממנה אפוטרופוס שמגלה דעתו שרצונו הוא לתת האפוטרופס לבנותיו כראוי להן להשיאן לראוי להן אבל בשאר מילי לא אמר רשב"א דאזלינן בתר אומד דעתו בלי שיאמר שום לשון דירושה או מתנה ומה שכתב בסוף דבריו וז"ל וכל ראיותיו יש לדחות וכו' עד אלא דברי האפוטרופס הוו כמו דברי פיו כיון שגלה דעתו ומצוה לקיים דברי המת וכונתו ודחה ראיותיו של ר"ג היינו דוקא בממנה אפוטרופס ואומר לו פיך כפי ועשייתך כעשייתי קאמר לה דבכה"ג מהני נמי בבריא דבריא שעשה שליח והרשה אותו לעשות לפי ראות עיניו מה שעשה עשוי ותדע לך שכן הוא שהרי אם אמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום ואין מקיימין דעתו וכוונתו ולא אמרינן בהא מצוה לקיים דברי המת ואע"ג שגלה דעתו וכונתו שרצונו בכך והיינו משום שאין בידו של הש"מ לתת מתנה אלא דבר שהקנין תופס בו אבל בדבר שאין הקנין תופס בו כמו דירת אויר ופירות דקל לא ואע"ג דפשיטא שרצונו בכך דלא הקלו בש"מ משום טירוף דעת אלא כשיתן דבר השייך בו קנין אבל בדבר דלא שייך בו קנין לא שלא רצו להקל כולי האי משום טירוף דעתו ושמא אמדו דעתו דאין דעתו נטרפה בכך דכיון דלא דק לתת דבר שהקנין מועיל בו א"כ לא חייש כולי האי אם ינתן לו או אם לא ינתן לו וא"כ איך יעלה על הדעת לומר שרשב"א מביא ראיה ממה שאמר שמין לפרנסה דאפילו בלא שיאמר האב שום דבר ולא יגלה דעתו כלל שאומדים דעתו במילי אחריני חוץ ממה שינתן לבנו והלא אפילו היכא שיגלה דעתו וכונתו לא מהני במילי דלא שייך בהו קנין לבריא כדפי':
ותו תמהני טובא על דבריו שהרי הרא"ש ז"ל כתב בהדיא בתשובתו דלשון הנחה לישנא מעליא בש"מ הוא ואע"ג דבבריא לא שייך לשון זה כלל שכתב תחילה דעיקר לשון צוואת ש"מ הוא בלשון זה ועוד כתב אבל בדבר שיש חילוק בין בריא לש"מ בלשון ובבריא היה מועיל בו קנין בדבר הנתן בלשון השייך בבריא מועיל בו דיבור נמי בלשון המועיל בש"מ וכתב עוד וכשאמר הש"מ אני מניח לפלוני כאילו היה אומר פלוני יטול כי הנטילה חלוף ההנחה עכ"ל הרי לך בפירוש שהרא"ש סובר דלשון הנחה הוי לישנא מעליא בש"מ ולא כאשר כתב הרב לקיים דבריו שטעמו של הרא"ש ז"ל הוא משום דאזלינן בתר אומד דעתו של הש"מ ואע"ג שלא אמרי לישנא מעליא:
וכן נמי במה שכתב וז"ל ומתוך דברי בעל המרדכי נראה שתפס דברי ר"ג עיקר מדכתב ורבינו שמואל מפקפק וכו' עד מדנקט לשון פקפוק משמע דלא נראו לו דברי רשב"א שמעתי ולא אבין דלא מבעיא אם רשב"א כותב על דברי ר"ג שיש לפקפק וכתב כל הראיות שהוא כותב דפשיטא דאיכא למימר שהמרדכי ז"ל תפס בלשונו כלשונו של הרשב"א ז"ל וכמו שהרשב"א ז"ל אינו אלא מפקפק גם הוא מפקפק אלא אפילו אם נאמר דהרשב"א ז"ל לא נקט בלשונו לשין פקפוק אלא שהקשה על דבריו של ר"ג והמרדכי ז"ל הוא דנקט לה ללישנא דפקפוק מ"מ איכא למימר דאע"ג דרשב"א פשיטא ליה דאין דברי ר"ג נכונים המרדכי ז"ל לא פשיטא ליה דאין דבריו נכונים מכח אותם הקושיות שהקשה עליו הרשב"א אלא הוא כמסופק בדבר ולכך נקט בלשונו לשון פקפוק:
ומה שכתבת שהרמ"ה ג"כ דסבר דלשון יטול ויחזיק וכו' אע"ג דקאמר רב ששת דמיהני בש"מ לא מהני בבריא ואיכא לישני דמהני בש"מ ולא מהני בבריא סבר דלשון הנחה לאו כלום הוא אפילו בש"מ לא ידעתי מנא לך הא דהא אפילו כמהרי"ק דפליג על בר פלוגתיה שרצה להוכיח שהרמ"ה מודה דלשון הנחה לשון מתנה הוא לא קאמר אלא שאין להוכיח כן מדבריו של הרמ"ה אבל מודה הוא דאפשר לומר כן שהרי הוא ז"ל כתב וז"ל ואשר חשבת דע"כ הרמ"ה לא סבירא ליה כדברי הגאונים עד אין נרלענ"ד דלעולם אימא לך דהרמ"ה סבירא ליה כדברי הגאונים הרי לך שכתב דאין ראיה לבר פלוגתיה שרצה להוכיח שהרמ"ה מודה דלשון הנחה לשון מתנה היא והדבר מסופק מה דעתו של הרמ"ה בזה:
ולענד"נ שאין דבריו של מהרי"ק נכוחים בזה דנראה דמילתא דפשיטא היא לענ"ד דתשובת ר"י הגאון שהביא הוא ז"ל שכתוב בה וז"ל והיכן מצי' הנחה לשון מתנה כלל דהא אמרינן מילתא דליתא בבריא וכו' עד הלכך אין להוסיף על מה שאמרו חז"ל עכ"ל שדעתו של ר"י הגאון הוא לפי מה שכתוב הכותב ההוא בשמו שמלשונות של הבריא נלמוד בלשון של הש"מ אלא שבש"מ לא בעי קנין ובבריא בעי קנין אבל כל לשון שאינו מועיל בבריא אפילו ע"י קנין אינו מועיל בש"מ ומהאי טעמא קאמר דלשון הנחה לא מהני בש"מ משום דלא מהני בבריא וכיון דקאמר דטעמא דלשון הנחה לא מהני בש"מ משום דלא מהני בבריא משמע שפיר דמאן דסבר דאיכא לישני דמהני בש"מ ולא מהני בבריא דלשון הנחה נמי מהני בש"מ דהא מאן דסבר דלשון הנחה לא מהני בש"מ לא יהיב טעמא אחרינא אלא משום דלא מהני בבריא וא"כ למאן דסבר דאיכא לישני דמהני בש"מ ולא מהני בבריא לשון הנחה מהני בש"מ ודוק כדברי ממה שסיי' ר"י הגאון בדבריו וז"ל הלכך אין להוסיף על מה שאמרו חכמי' ואם כפירוש של מהרי"ק ז"ל שמה שהביא ראיה ממאי דאמ' מלתא דליתא בבריא וכו' הוא לומר דלא אזלינן בתר אומד דעתו של הש"מ כשלא יאמר לשון השייך בו לשון מתנה כלל מאי הלכך דקאמר דלמא לעולם יש להוסיף על הלשונות שאמרו חכמים כשיאמר לשון דשייך בו קצת מתנה ואע"ג דגרוע הוא דמה שהזכירו חכמים בלשונם לאו דוקא אלא ודאי כדכתי' דמאי דקא מייתי ראיה ממה דקאמר מלתא דליתא בבריא וכו' היינו לומר שאינו מועיל בש"מ אלא לשון המועיל בבריא ולכך אין להוסיף על מה שאמרו חכמים ולא אאריך בזה הואיל ומהרי"ק עצמו מודה דמדברי הרמ"ה אין להוכיח אם הוא סובר דבש"מ מועיל לשון הנחה או לא כדפירשתי ולרוחא דמלתא אני אומר דמדבריו של בעל טור חלק ה' נראה כדברי שהרי הוא הביא בסימן רנ"ג דבריו של הרמ"ה שכתב דלשונות הנזכרים בגמרא שמועילות בש"מ אינם מועילות בבריא וכתב שהרא"ש חולק עליו ואח"כ הביא דבריו של הר"ש ז"ל שכתב דלשון הנחה מועלת בש"מ בלי שום חולק ומדלא כתב דמדבריו של הרמ"ה משמע שחולק עליו נראה שהוא סובר דמדבריו של הרמ"ה אין לדקדק מה סברתו בלשון הנחה וכן נמי נראה שגם הוא מסכים לדבריו הואיל ולא הביא שום חולק על דבריו של הרא"ש ז"ל:
מכל הא דלעיל עלה בידינו שמדבריו של ר"ג שהביא המרדכי בשלהי יש נוחלין אין לנו להוכיח מה סברתו בלשון הנחה וא"כ גם מדבריו של רבינו משולם שסובר כר"ג לפי מה שהיה כתוב במרדכי שלפני הגאון מהרי"ק אין להוכיח מה סברתו בזה וגם לא מדברי המרדכי ולא מדברי הרמ"ה וחזינן ביה בהרא"ש שכתב בהדיא בתשובה דלשון הנחה בש"מ לישנא מעליא הוא ולא מצאנו חולק עליו בזה וא"כ פשיטא שיש לנו לפסוק כמותו ולומר דלשון הנחה לישנא מעליא הוא שאין לומר הרי ר"י הגאון שהביא כמהרי"ק חולק דנלענ"ד שאין לסמוך על הכותב ההוא שכתב אותה תשובה בשם ר"י הגאון מדלא אשתמיט אחד מן הגדולים הראשונים אשר ידענו בהם רבינו סמכא נינהו להביא בספרו ולומר שר"י הגאון סובר דהנחה לאו כלום הוא בש"מ שמזה יראה שא' מן התלמידים דלאו בר סמכא הוא כתב אותה תשובה ורצה להתלות באילנות גדולות ולכך נראה דאין לחוש לדברים אלו:
ובר מן דין אמינא דאפילו אם נאמר דפלוגתא דרבוותא נלע"ד שדבריו של הרא"ש שכתב דלשון הנחה לשון מועיל הוא מחוורים חדא דהא נראה מלתא דפשיטא דעדיף ש"מ שאמר אני מניח לפלוני כך מש"מ שאמר יחלוק פלוני מנכסי דאמרינן בפ' מי שמת שאם אמר יחלוק פלוני בנכסי שזכה פלוני בחצי נכסיו ואע"ג דלא פירש לומר להיותם לו ק"ו בלשון הנחה דריהטא דעלמא הכי אזליה דמתנת ש"מ בלשון הנחה היא עם היות שהוא מת ומניח ועוזב נכסיו לאחרים וכדתנן בהגיזל בתרא הגוזל ומאכיל לבניו והניח לפניהם ונקט במתניתן לשון הנחה משום שהוא מת ומניח הגזילה שבידו לפני בניו:
ותו אמינא שמשם יש להוכיח דאני מניח לפלוני לשון מתנה הוא דמתני' התם בברייתא הניח לפניהם גזילה קיימת חייבים כו' עד הניח להם אביהם אחריות נכסים ע"כ ונקט בגזילה הניח לפניהם ובאחריות נכסים נקט הניח להם משמע בהדיא לענ"ד דלשון אני מניח לפלוני לשון מתנה הוא ולכך בגזילה דאינה שלו להורישה אי לתתה לבניו נקט לשון לפניהם אבל גבי אחריות נכסים שהם שלו נקט לשון הניח להם ואין לומר דלשון הנחה בש"מ דלשון ירושה היא ולא לשון מתנה דמילתא דפשיטא היא דלשון הנחה שייכא בין בירושה בין במתנה א"כ יש לנו לפרש לשון הנחה בכל מקום יפוי כוחו של המקבל המתנה: