אור ברסלב
רדך בית כו

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית כו

בית כה

תשובה גם כי דעת הדיוט אינה מכרעת מ"מ בראותי שרצון כ"ת לתהות בקנקני אשיבך הנלענ"ד וזה כי ממה שכתב כי הצואה הזו אין בה ממש הואיל ואינו כתוב בתוכה שום לשון מהלשונות שאמרו רז"ל דמהני בשכיב מרע כגון טול יזכה יחזיק ולשון הנחה שכתוב בה לאו מידי הוא דכל לשון דלא מהני בבריא לא מהני בש"מ וכתב שכן סובר המרדכי בשלהי יש נוחלין וכל זה מתשובת הגאון כמוהררי"ק בסימן צ"ד:

חדר א

ואני בעניותי לא נהירא לי דהא מה שכתב שם המרדכי בשלהי יש נוחלין בשם ר"ג הוא לומר שמה שהקילו בש"מ הוא דבבריא בעינן קנין ובש"מ לא בעינן קנין שמא תטרף דעתו ולא חשו להכי אלא היכא שהוא גומר ונותן בחייו ואינו מניח שום יפוי כח אחרי מותו אלא הוא אומר בלשון דבבריא וכיוצא באותו הלשון המתנה קיימת היכא דקנו מידו ובש"מ מהני אפילו היכא שלא קנו מידו משום חששא דשמא תטרף דעתו אבל מ"מ בעינן שהדבר יהיה נגמר בחייו ולא ישאר שום יפוי כח אחרי מותו וכיוצא בזה החילוק תמצא כתוב בפ"ק דגיטין בדבור שבתוספות על משנה האומר תנו גט וכו' אבל האפוטרופוס לאחר מיתה שבבריא לא מהני אפילו ע"י קנין דהא לאחר מיתה יצאו נכסים ובאו לרשות יורשים ה"נ בש"מ:

ואין לומר שנלמוד ממה שיפו כחו במה שדבריו קיימין אפילו בלא שום קנין משום חששא דטירוף דעתו ה"נ בכל מילי כגון באפוטרופס לאחר מיתה שלא יפוי כחו טפי מכח הבריא אלא לגבי קנין דכל היכא דבריא בעינן קנין איהי לא בעי קנין אבל במילי אחרינא כגון לומר דאע"ג דאפוטרופס לאחר מיתה לא מהני בבריא מהני בש"מ לא יפוי כחו דאמדו דעת הש"מ דאין לחוש שמא תטרף דעתו אלא היכא שנגמר הדבר בחייו שאז חשו שאם תצריכנו קנין שמא תטרף דעתו אבל בגונא אחריני כגון אפוטרופס לאחר מיתה דלא אשכחן שהקלו בש"מ טפי מבריא במילי דכה"ג ולזה הביא ראי' מההיא מתניתן דתנן נמצא דייתיקי כתוב' על יריכו הרי זו אינה כלום ואע"ג דדייתיקי כשלוחו דמי והמקבל מתנה ידע בחיי הנותן מה כתוב בתוכה דסתמא קתני לה והיינו משום שש"מ הנותן על ידי הדייתיקי שכתב גלה דעתו שהוא רוצה שתמסר הדייתיקי ביד המקבל המתנה וכיון שלא נמסרה בידו בחייו לא נגמר הדבר בחייו ולא קנה המקבל המתנה וכההיא דאמרינן גבי ש"מ שאמר כתבו ותנו ואפי' תנו וכתבו הרי אלו לא יכתבו ויתנו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו למ"ד כותבים ונותנים דוקא במיפה כוחו קאמר כגון שאמר תנו שהוא גומר הדבר בחייו בדברי פיו ואמר או כתבו שלא אמר כן אלא ליפות כחו אבל בגוונא אחרינא לא:

והוא הוא דעתו של הרא"ש שכתב דכל הני מילי דמהני בש"מ כ"ש דמהני בבריא שכל מתנותיו ע"י קנין ולדעתו כל הלשונות דשייכי בבריא ולא מהני ביה אע"ג דאית בהו קנין כ"ש בש"מ ואפ"ה כתב בתשובתו דלשון הנחה מהני בש"מ ואע"ג דלא מהני בבריא והיינו משום לשון הנחה לא שייך בבריא כלל אלא בש"מ דעיקר לשון צואת ש"מ לפום ריהטא דעלמא הוא בלשון הנחה ולשון הנחה בש"מ הויא ביה כלשון השייך בבריא ובש"מ דכי היכא דבלשון השייך בתרוייהו דבבריא בעי קנין ובש"מ מועיל אפילו בלא קנין ה"נ בלשון השייך בש"מ לבדו אע"ג דלא שייך בבריא מהני ביה בש"מ כיון שלשון זה דהיינו לשון הנחה וכיוצא בו לא שייך כלל בבריא דבשלמא אי הוה שייך בבריא ואפ"ה הוה אמרינן דלא מהני ביה הוה לן למימר דכ"ש דלא מהני בש"מ דלא בעי קנין אבל השתא דחזינא דלא שייך בבריא כלל והיא עיקר לשון הש"מ לפום ריהטא דעלמא פשיטא דמהני בש"מ דכי היכא דבבריא מועיל קנין בדבר שהוא נותן בלשון השייך בבריא ה"נ מועיל דבור בדבר הנתן בלשון השייך בש"מ:

חדר ב

ומעתה אני אומר שדבריו של כמהררי"ק תמוהין אצלי שכתב וז"ל ואם איתא דס"ל לר"ג דאיכא שום לישנא דמהני בש"מ ולא מהני בבריא כדסבירא ליה להרא"ש בלשון הנחה א"כ מאי קשיא ליה לר"ג עד שהוצרך לומר דהני לישני מהני בלא קנין וכו' כדי שלא יקשה עליו מאי יפוי כח במתנת ש"מ וכדפי' נימא דאהני יפוי כח דמתנת ש"מ דמהני אף בלשון גרוע כמו אני מניח וכיוצא בו דלא מהני בבריא אלא ע"כ ס"ל לר"ג דלא מהני שום לישנא בש"מ דלא מהני בבריא עכ"ל:

ואני אומר דהני שמעתי מרפסן איגרי דאי מהא אין ראיה דלעולם אימא לך דלשון אני מניח מהני בש"מ אע"ג דלא מהני בבריא ודקשיא לך א"כ מאי קשיא ליה לר"ג לא קשיא דאיהו ז"ל על לשון יטול ולשון נתינה שהזכיר בדבריו קשיא ליה וה"ק ואי קשיא לך למאי רבותא הזכירו ז"ל לשון יטול ולשון נתינה בש"מ כיון שגם בבריא מועילים הא לא תקשה לך דבש"מ איכא רבותא טפי שמועילים דבריו אפילו בלא קנין וכל זה אני אומר לשיטתו של מהררי"ק זכרו לברכה והיינו נמי כדעתו של הרא"ש ז"ל שכתב עלה דההיא דקאמר רב ששת יטול ויחזיקו כו' וז"ל וכ"ש בבריא דאיכא קנין ובר מן דין אמינא דלעולם אימא לך דלשון הנחה בש"מ עדיף טפי מלשון יטול כיון שמתנתו היא לאחר מיתה שהוא עוזב ומניח כל נכסיו לאחרים משא"כ בבריא דלא שייך בזה כלל וא"כ לא שייך להקשות ולומר דמאי קשיא ליה לר"ג דקאמר ששם מועילים דבריו בלא קנין דשפיר קא קשה ליה דלשון הנחה הוה לישנא מעליא טפי בש"מ מלשון נטילה כדפי' אבל בבריא לא שייכא כלל:

וכן נמי תמהני במה שכתב לקיים דבריו ולומר דלשון הנחה לאו כלום הוא וז"ל ועוד שהרי דבר פשוט הוא דגם הרא"ש מודה דאין בלשון הנחה שום לשון זכיה אלא דאזיל בתר כונת הש"מ הנותן וכיון דעיקר צואת ש"מ הוא בלשון זה לפום ריהטא דעלמא אזיל בתר אומדנא ואע"ג שאין בלשון זה לשון זכייה ומתנה מדלא מהני בבריא וזהו כדברי הרשב"א ז"ל שפקפק על דברי ר"ג כמו שכתב שם המרדכי וז"ל ואזלינן בתר אומד דעתו ומצוה לקיים דברי המת וכונתו עכ"ל:

וכן כתב ג"כ על דאזלינן בתר כוונת ש"מ וגילו דעתו והן הן דברי רבינו אשר למבין אבל רגמ"ה חולק ולא אזיל בתר כונת ש"מ וכו' עד ומתוך דברי בעל המרדכי נראה שתפס דברי ר"ג עיקר מדכתב וז"ל ורבינו שמואל מפקפק בזה ואומר כיון שמנוהו וכו' מדנקט לשון פקפוק משמע דלא נראו לו דברי ר"ש וכתב שם א"כ וז"ל ראה הה"ר משולם את דברי רבינו שמואל ולא נתיישבו בעיניו דקאי כוותיה דרגמ"ה עכ"ל הרי לך דפתח בפוסקין הקדמונים כרבי שמואל ונסתיים באחרונים כבעל המרדכי לעשות עיקר מדברי ר"ג דלא אזלינן בתר כוונת הנודר כדברי רבינו שמואל אלא צריך שיתן בלשון המועיל עד כאן לשון מהרי"ק זכרו לברכה:

ואני בעניותי לא הבינותי דעתו של הרב בכל זה בכמה אנפי חדא שמה "שכתברשב"א ז"ל דאזלינן בתר אומד דעתו של הש"מ ואע"פ שלא אמר כלום לא אמר אלא לענין ירושת הבנות בין הבנים שהשיב עליהם הר"ג שאין בידי האפטרופיס שמינה אביהם לתת להם חלק בין הבנים ורצה הוא לומר שמה שנתן להם האפוטרופס לפי ראות עיניו נתון היא להם והביאו ראיה לזה ממה דקיימא לן דשמין לפרנסה דהיינו לומר שאנו אומדים דעת המת מה היה נותן לבתו אם היה חי ואנו נותנין לה לפרנסה ק"ו גבי ממנה אפוטרופוס שמגלה דעתו שרצונו הוא לתת האפוטרופס לבנותיו כראוי להן להשיאן לראוי להן אבל בשאר מילי לא אמר רשב"א דאזלינן בתר אומד דעתו בלי שיאמר שום לשון דירושה או מתנה ומה שכתב בסוף דבריו וז"ל וכל ראיותיו יש לדחות וכו' עד אלא דברי האפוטרופס הוו כמו דברי פיו כיון שגלה דעתו ומצוה לקיים דברי המת וכונתו ודחה ראיותיו של ר"ג היינו דוקא בממנה אפוטרופס ואומר לו פיך כפי ועשייתך כעשייתי קאמר לה דבכה"ג מהני נמי בבריא דבריא שעשה שליח והרשה אותו לעשות לפי ראות עיניו מה שעשה עשוי ותדע לך שכן הוא שהרי אם אמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום ואין מקיימין דעתו וכוונתו ולא אמרינן בהא מצוה לקיים דברי המת ואע"ג שגלה דעתו וכונתו שרצונו בכך והיינו משום שאין בידו של הש"מ לתת מתנה אלא דבר שהקנין תופס בו אבל בדבר שאין הקנין תופס בו כמו דירת אויר ופירות דקל לא ואע"ג דפשיטא שרצונו בכך דלא הקלו בש"מ משום טירוף דעת אלא כשיתן דבר השייך בו קנין אבל בדבר דלא שייך בו קנין לא שלא רצו להקל כולי האי משום טירוף דעתו ושמא אמדו דעתו דאין דעתו נטרפה בכך דכיון דלא דק לתת דבר שהקנין מועיל בו א"כ לא חייש כולי האי אם ינתן לו או אם לא ינתן לו וא"כ איך יעלה על הדעת לומר שרשב"א מביא ראיה ממה שאמר שמין לפרנסה דאפילו בלא שיאמר האב שום דבר ולא יגלה דעתו כלל שאומדים דעתו במילי אחריני חוץ ממה שינתן לבנו והלא אפילו היכא שיגלה דעתו וכונתו לא מהני במילי דלא שייך בהו קנין לבריא כדפי':

ותו תמהני טובא על דבריו שהרי הרא"ש ז"ל כתב בהדיא בתשובתו דלשון הנחה לישנא מעליא בש"מ הוא ואע"ג דבבריא לא שייך לשון זה כלל שכתב תחילה דעיקר לשון צוואת ש"מ הוא בלשון זה ועוד כתב אבל בדבר שיש חילוק בין בריא לש"מ בלשון ובבריא היה מועיל בו קנין בדבר הנתן בלשון השייך בבריא מועיל בו דיבור נמי בלשון המועיל בש"מ וכתב עוד וכשאמר הש"מ אני מניח לפלוני כאילו היה אומר פלוני יטול כי הנטילה חלוף ההנחה עכ"ל הרי לך בפירוש שהרא"ש סובר דלשון הנחה הוי לישנא מעליא בש"מ ולא כאשר כתב הרב לקיים דבריו שטעמו של הרא"ש ז"ל הוא משום דאזלינן בתר אומד דעתו של הש"מ ואע"ג שלא אמרי לישנא מעליא:

וכן נמי במה שכתב וז"ל ומתוך דברי בעל המרדכי נראה שתפס דברי ר"ג עיקר מדכתב ורבינו שמואל מפקפק וכו' עד מדנקט לשון פקפוק משמע דלא נראו לו דברי רשב"א שמעתי ולא אבין דלא מבעיא אם רשב"א כותב על דברי ר"ג שיש לפקפק וכתב כל הראיות שהוא כותב דפשיטא דאיכא למימר שהמרדכי ז"ל תפס בלשונו כלשונו של הרשב"א ז"ל וכמו שהרשב"א ז"ל אינו אלא מפקפק גם הוא מפקפק אלא אפילו אם נאמר דהרשב"א ז"ל לא נקט בלשונו לשין פקפוק אלא שהקשה על דבריו של ר"ג והמרדכי ז"ל הוא דנקט לה ללישנא דפקפוק מ"מ איכא למימר דאע"ג דרשב"א פשיטא ליה דאין דברי ר"ג נכונים המרדכי ז"ל לא פשיטא ליה דאין דבריו נכונים מכח אותם הקושיות שהקשה עליו הרשב"א אלא הוא כמסופק בדבר ולכך נקט בלשונו לשון פקפוק:

ומה שכתבת שהרמ"ה ג"כ דסבר דלשון יטול ויחזיק וכו' אע"ג דקאמר רב ששת דמיהני בש"מ לא מהני בבריא ואיכא לישני דמהני בש"מ ולא מהני בבריא סבר דלשון הנחה לאו כלום הוא אפילו בש"מ לא ידעתי מנא לך הא דהא אפילו כמהרי"ק דפליג על בר פלוגתיה שרצה להוכיח שהרמ"ה מודה דלשון הנחה לשון מתנה הוא לא קאמר אלא שאין להוכיח כן מדבריו של הרמ"ה אבל מודה הוא דאפשר לומר כן שהרי הוא ז"ל כתב וז"ל ואשר חשבת דע"כ הרמ"ה לא סבירא ליה כדברי הגאונים עד אין נרלענ"ד דלעולם אימא לך דהרמ"ה סבירא ליה כדברי הגאונים הרי לך שכתב דאין ראיה לבר פלוגתיה שרצה להוכיח שהרמ"ה מודה דלשון הנחה לשון מתנה היא והדבר מסופק מה דעתו של הרמ"ה בזה:

ולענד"נ שאין דבריו של מהרי"ק נכוחים בזה דנראה דמילתא דפשיטא היא לענ"ד דתשובת ר"י הגאון שהביא הוא ז"ל שכתוב בה וז"ל והיכן מצי' הנחה לשון מתנה כלל דהא אמרינן מילתא דליתא בבריא וכו' עד הלכך אין להוסיף על מה שאמרו חז"ל עכ"ל שדעתו של ר"י הגאון הוא לפי מה שכתוב הכותב ההוא בשמו שמלשונות של הבריא נלמוד בלשון של הש"מ אלא שבש"מ לא בעי קנין ובבריא בעי קנין אבל כל לשון שאינו מועיל בבריא אפילו ע"י קנין אינו מועיל בש"מ ומהאי טעמא קאמר דלשון הנחה לא מהני בש"מ משום דלא מהני בבריא וכיון דקאמר דטעמא דלשון הנחה לא מהני בש"מ משום דלא מהני בבריא משמע שפיר דמאן דסבר דאיכא לישני דמהני בש"מ ולא מהני בבריא דלשון הנחה נמי מהני בש"מ דהא מאן דסבר דלשון הנחה לא מהני בש"מ לא יהיב טעמא אחרינא אלא משום דלא מהני בבריא וא"כ למאן דסבר דאיכא לישני דמהני בש"מ ולא מהני בבריא לשון הנחה מהני בש"מ ודוק כדברי ממה שסיי' ר"י הגאון בדבריו וז"ל הלכך אין להוסיף על מה שאמרו חכמי' ואם כפירוש של מהרי"ק ז"ל שמה שהביא ראיה ממאי דאמ' מלתא דליתא בבריא וכו' הוא לומר דלא אזלינן בתר אומד דעתו של הש"מ כשלא יאמר לשון השייך בו לשון מתנה כלל מאי הלכך דקאמר דלמא לעולם יש להוסיף על הלשונות שאמרו חכמים כשיאמר לשון דשייך בו קצת מתנה ואע"ג דגרוע הוא דמה שהזכירו חכמים בלשונם לאו דוקא אלא ודאי כדכתי' דמאי דקא מייתי ראיה ממה דקאמר מלתא דליתא בבריא וכו' היינו לומר שאינו מועיל בש"מ אלא לשון המועיל בבריא ולכך אין להוסיף על מה שאמרו חכמים ולא אאריך בזה הואיל ומהרי"ק עצמו מודה דמדברי הרמ"ה אין להוכיח אם הוא סובר דבש"מ מועיל לשון הנחה או לא כדפירשתי ולרוחא דמלתא אני אומר דמדבריו של בעל טור חלק ה' נראה כדברי שהרי הוא הביא בסימן רנ"ג דבריו של הרמ"ה שכתב דלשונות הנזכרים בגמרא שמועילות בש"מ אינם מועילות בבריא וכתב שהרא"ש חולק עליו ואח"כ הביא דבריו של הר"ש ז"ל שכתב דלשון הנחה מועלת בש"מ בלי שום חולק ומדלא כתב דמדבריו של הרמ"ה משמע שחולק עליו נראה שהוא סובר דמדבריו של הרמ"ה אין לדקדק מה סברתו בלשון הנחה וכן נמי נראה שגם הוא מסכים לדבריו הואיל ולא הביא שום חולק על דבריו של הרא"ש ז"ל:

מכל הא דלעיל עלה בידינו שמדבריו של ר"ג שהביא המרדכי בשלהי יש נוחלין אין לנו להוכיח מה סברתו בלשון הנחה וא"כ גם מדבריו של רבינו משולם שסובר כר"ג לפי מה שהיה כתוב במרדכי שלפני הגאון מהרי"ק אין להוכיח מה סברתו בזה וגם לא מדברי המרדכי ולא מדברי הרמ"ה וחזינן ביה בהרא"ש שכתב בהדיא בתשובה דלשון הנחה בש"מ לישנא מעליא הוא ולא מצאנו חולק עליו בזה וא"כ פשיטא שיש לנו לפסוק כמותו ולומר דלשון הנחה לישנא מעליא הוא שאין לומר הרי ר"י הגאון שהביא כמהרי"ק חולק דנלענ"ד שאין לסמוך על הכותב ההוא שכתב אותה תשובה בשם ר"י הגאון מדלא אשתמיט אחד מן הגדולים הראשונים אשר ידענו בהם רבינו סמכא נינהו להביא בספרו ולומר שר"י הגאון סובר דהנחה לאו כלום הוא בש"מ שמזה יראה שא' מן התלמידים דלאו בר סמכא הוא כתב אותה תשובה ורצה להתלות באילנות גדולות ולכך נראה דאין לחוש לדברים אלו:

ובר מן דין אמינא דאפילו אם נאמר דפלוגתא דרבוותא נלע"ד שדבריו של הרא"ש שכתב דלשון הנחה לשון מועיל הוא מחוורים חדא דהא נראה מלתא דפשיטא דעדיף ש"מ שאמר אני מניח לפלוני כך מש"מ שאמר יחלוק פלוני מנכסי דאמרינן בפ' מי שמת שאם אמר יחלוק פלוני בנכסי שזכה פלוני בחצי נכסיו ואע"ג דלא פירש לומר להיותם לו ק"ו בלשון הנחה דריהטא דעלמא הכי אזליה דמתנת ש"מ בלשון הנחה היא עם היות שהוא מת ומניח ועוזב נכסיו לאחרים וכדתנן בהגיזל בתרא הגוזל ומאכיל לבניו והניח לפניהם ונקט במתניתן לשון הנחה משום שהוא מת ומניח הגזילה שבידו לפני בניו:

ותו אמינא שמשם יש להוכיח דאני מניח לפלוני לשון מתנה הוא דמתני' התם בברייתא הניח לפניהם גזילה קיימת חייבים כו' עד הניח להם אביהם אחריות נכסים ע"כ ונקט בגזילה הניח לפניהם ובאחריות נכסים נקט הניח להם משמע בהדיא לענ"ד דלשון אני מניח לפלוני לשון מתנה הוא ולכך בגזילה דאינה שלו להורישה אי לתתה לבניו נקט לשון לפניהם אבל גבי אחריות נכסים שהם שלו נקט לשון הניח להם ואין לומר דלשון הנחה בש"מ דלשון ירושה היא ולא לשון מתנה דמילתא דפשיטא היא דלשון הנחה שייכא בין בירושה בין במתנה א"כ יש לנו לפרש לשון הנחה בכל מקום יפוי כוחו של המקבל המתנה:

חדר ג

ובנידון דידן אני מניח שאמר למתנה קאמר דהא בפ' מי שמת אמרינן אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסיו במדינה אחרת ומוקי לה התם מתניתן דתנן לא שייר קרקע כל דהו אין מתנתו קיימת במוחזק לן דלית ליה הרי לך בהדיא דהיכא דלא מוחזק לן דלית ליה יש לנו להחמיר וזכה מי שכתב לו הנכסים ואע"ג דקאמר התם רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואים אם כנמלך מת קנו כולם ועמד אינו חוזר אלא באחרון ופרכינן התם ודלמא עיוני קא מעיין והדר יהיב ומשני סתמה דש"מ מידק דייק דמהא משמע שיש לנו לדין להקל על הש"מ וה"ה נמי ליורשיו הא כתבו התוספות ז"ל התם דה"ט דתלמודא דפריך הכי משום דמסתברא לומר עיוני עיין הואיל וכבר חלק נכסיו ואין לומר דלשון הנחה גרע מכל הנהו לישני דאמרינן בגמרא דכל הנהו לישני שייכי בחיים נמי וכשנותן הש"מ נותן הוא מחיים אלא שאין רצונו שתהא המתנה קיימת ולא יוכל לחזור בה אלא לאחר מיתה ובכה"ג הוא שיפוי כוחו אבל לשון הנחה דלא שייך אלא לאחר מיתה שהוא מת ועוזב ומניח נכסיו לא מהני דהא טעמא מאי יפוי כוחו טפי מבריא משום שלא תטרף דעתו אם ידע שלא יתקיימו דבריו לאחר מיתתו א"כ מה לי אם יצוה בלשון הנחה ומה לי אם יצוה בלישנא דאתמר בגמרא הואיל וסוף סוף אין לחוש לטרוף דעתו אלא אם לא יתקיימו דבריו לאחר מיתתו ועוד דמילתא דפשיטא היא דמתנת ש"מ בכל לשון שיתן המתנה לא קניא אלא לאחר מיתה דהא בפ' יש נוחלין דפליגי אביי ורבא אם נקנית עם גמר מיתה או לאחר גמר מיתה ורבא שהלכה כמותו הוא סובר דלאחר גמר מיתה נקנית ואביי נמי הדר ביה כדאיתא התם וטעמ' כדפירש שם רשב"ם דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתה אין רוצה להוציאו מכוחו עד שתגמר מיתתו וא"כ גם כי לשון הנחה לא שייך אלא לאחר מיתה מהאי טעמא לא גרע משאר לשני דמהני בש"מ ותדע לך שכן הוא דהא יחסין וירת פשיטא דלאחר מיתה הוא שנותן המתנה ומהני וכ"ש דלשון הנחה אפשר דשייך נמי מחיים שהוא מניח ועוזב לאחר במתיאש ממנו וזכר לדבר וינח בגדו אצלה ובדברי רז"ל בפ' המפקיד יהא מונח עד שיבוא אליהו שפי' יהא מונח במקום אחד ולא יהא בו זכות לא לזה ולא לזה עד שיבוא וכו' ואם כן כשיאמר נמי אני מניח לפלוני ולא אמר עד זמן פלוני דמשמע לעולם הרי הוא כאומר פלוני יחזיק דנראה דיחזיק דאמר בגמרא דמהני לא בקרקע דוקא דנקנית בחזקה קאמר אלא אפילו במטלטלי דלא מהני בהו חזקה קאמר דמהניא האי לישנא:

ועוד נלענ"ד דבנידון דידן אפילו מהררי"ק ז"ל מודה דלשון הנחה לשון זכיה היא דאע"ג דבאותה תשובה שהביא כמהררי"ק בשם ר"י הלוי כתוב וז"ל הסכמנו ונתישבנו בדבר שאין לשון הנחה לשון מתנה שאלו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבריו אני מניח אין כאן לשון מתנה כלל וזהו שאחז"ל כל המוסיף גורע עכ"ל מ"מ נראה בנידון דידן מודה דהויא לשון מתנה דהא פשיטא ש"מ שאמר תנו לפלוני מנכסי כך וכך דבריו קיימים וקנה פלוני כדאיתא בפ' מי שמת ובפ"ק דקידושין אבעיא לן בכמה לישני אי הוו לשון קידושין או לא ומקשינן התם במאי עסקינן אילימא בשאין מדבר וכו' עד ואלא במדבר על עסקי גטה וקדושיה אע"ג דלא אמר לה נמי ומתרצינן אי דיהיב לה ושתיק הכי נמי הב"ע דיהיב לה ואמר לה בהנך לישני והכי קא מבעיא לן הני לישני לקידושין קאמר לה או דילמא למלאכה קאמר לה הרי לך שמקשים התוספות לשון אינו גורע ואפילו לדעתו של המתרץ דסבר דגרע ה"ט משום שיש לנו לפרש הלשון היתר לגריעותא קאמר לה דשייך בהנהו לישני דאבעיא לן לומר דלמלאכה קאמר לה:

וכן נמי בהנהו לישני דאיבעיא לן בפ' מי שמת אם מועילים או לא מפרשים התם בלישנא דיהנה דה"ט דאיבעיא לן ביה אם מועיל או לאו משו' דאית לן למימר דליתהני מנייהו קאמ' והתם פשיטא לענ"ד דמיבעיא לן באומר נכסי לפלוני שיהנה בהם דמשום דלישנא דיהנה בהם משמע דלגרע כח לשון נכסי לפלוני שאמר בתחלת דבריו קאמר לה וקאמר דדוקא ליהנות מהם קאמר ולא להיותם שלו דקא מבעיא לן וכן בכל שאר לישני דאי בלא אמר נכסי לפלוני אבעיא לן התם ומבעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או משום שאין ממשות באותן הדברים אמאי סלקא בתיקו ליפשוט מהא דאמר רב נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום אלא ודאי כדכתיבנא דטעמא דמבעיא לן התם הוא משום דמשמעו' הלשון היתר שאמר הוא לגריעות הלשון האחר ולגרע הלשון האחר קאמר לה אבל כל היכא דלא שייך לפרש הלשון היתר לגריעותא אין הלשון היתר גרוע וא"כ הכא דסב' ר"י הלוי לפי מה שכתוב באות' תשוב' שהביא כמהררי"ק ז"ל משמו דלשון היתר גורע היינו משום דסבר דאפשר לפרש ולומר אני מניח לו לפלוני להיות אפוטרופס קאמר דנכסים בחזקת יורשים קיימי וכדאמרינן בפ' יש נוחלין גבי הכותב נכסיו לאשתו שלא עשאה אלא אפוטרופא וכן נמי פירש רשב"ם משום דאיכא למימר דהקנה הני נכסי להיותן בחזקתו כדין אפוטרופוס שגם כשעשאו אפוטרופס נתקיימה מתנתו שיש נותן מתנה גמורה ויש נותן מתנת אפוטרופס ואומד הדעת היא שאין אדם מניח את בניו ונותן הכל לאשתו ומש"ה אמרינן שלא נתכוין זה אלא לעשותה אפוטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון נכסיו ברשותה לפרנסה מהם כפי אומד דעתה ויהיו כפופים לה וסובר ר"י דאע"ג דהיכא דאמר יתנו לפלוני בין כל נכסים בין מקצתן אמרינן הכי דאין כאן מאומד הדעת לומר דשמא דלהוי אפוטרופס קאמר וכדי שיחלקו לו בניו כבוד קאמר דמה לו לחלוק כבוד היינו משום דלשון תנו הויא לישנא מעליא על נתינת הדבר אבל לשון הנחה דלא הוי כולי האי לישנא מעליא אע"ג דאין כאן אומד הדעת כבאשתו ובנו מ"מ הואיל ולאו לישנא מעליא ומבוררת היא יש לנו לומר דלא נתכוון זה אלא אפוטרופא אפילו במקצת נכסיו ואף על גב דלעניות דעתי נראה לא היא דהא כבר הוכחתי לעיל דיש לנו לפרש הלשון ליפוי כוחו של המקבל המתנה אלא א"כ איכא אומד הדעת שלא כיון לכך כההיא דש"מ שכתב כו' דאמרינן שאם עמד אינו חוזר אלא באחרון דסתמיה דש"מ מידק דייק וכן בההיא דכתב כל נכסיו לאשתו ולבנו וכדכתיבנא מ"מ סברתו של ר"י הלוי לפי מה שכתב מהררי"ק שמצא באותה תשובה משמו נראה שכן הוא כדכתיבנא דהיכא דאמר לשון הנחה לא נתכוין זה אלא לאפוטרופס וכיוצא בזה שמגרע כח המתנה אבל בנידון דידן דלשון הנחה דקאמר אני מניח לא לשום אדם הניח אלא לב"ה דלא שייך הכא לומר שנתכווין זה שיהא פלוני אפוטרופס גם לא נתכווין לומר אני מניח לירש וגם לא בלשון אחר כיוצא בו שמגרע כח המתנה שהרי לב"ה הניח פשיטא לע"ד דכולא עלמא מודה דלמתנה קאמר שאין לנו לפרש ולומר דלדבר אחר נתכווין לגריעותא כי ההיא דקדושין אלא מה שאמר שמניח לב"ה שיהיה לב"ה קאמר וכן ג"כ המטלטלין שהניח לנכדתו שאמר בלשון הנחה גם זה למתנה קאמר דהא בסוף דבריו כתב בענין זה ולכן אם קודם נסיעתה משילוניקי יודע לה מתיתו לא יהיה לה מקום לעזבון הנ"ל אלא שתתנו לה כ"ה דוקטי ומאחר שאמר אלא שינתנו לה וכו' אמר דלשון אני מניח לה המטלטלים שאמר קודם לכן למתנה קאמר וזה פשוט:

ובר מן דן אמינא דנראה שאפילו ר"י הלוי לפי מה שכתוב באותה תשובה משמו כמהרחי"ק מודה בנידון דידן דאף על גב דלדידהו לשון הנחה לא לשון מתנה הוא מ"מ בנידון דידן לשון מתנה היא וראיה לדבר מהא דתנן פרק יש נוחלין המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד וכו' עד ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ופליגי בה אמוראי בגמרא טובא ומוקי לה רב אשי דאפילו בשתי שדות ושני בני אדם כגון שאמר תנתן שדה פלוני לפלוני וירש פלוני שדה פלוני שקנה אפילו אותו שאמר עליו לשון ירושה ואע"ג דהיכא דלא אמר אלא ירש פלוני שדה פלוני לא קנה אפ"ה כיון שאמר תחלה לחבירו בלשון נתינה קנה גם זה שאמר עליו בלשון ירושה ה"נ כיון שאמר תחלה שהוא רוצה שכל אחד מהאפוטרופסים יהיה לו ממעותי עשרה דוקטי דפשיטא שזה הלשון לשון נתינה היא דשיהיו לו קאמר וכן נמי קאמר בכלל דבריו אחרי כן אני רוצה שתתנו דלשון מתנה היא אע"ג דלדעתי לשון הנחה לב"ד לאו לשון נתינה הוא בנידון דידן לשון מתנה היא כיון שתחלת דבריו וסוף דבריו בנתינה כי היכי דאמרינן בלשון ירושה דאע"ג דהיכא שאמר לשון ירושה לבד לא קנה אפ"ה היכא שאמר בתחילה או בסוף לשון נתינה קנה וה"נ לא שנא:

ואין להקשות על זה ממאי דמהני התם דדוקא היכא שאמר לשון ירושה תוך כדי דיבור שאמר לשון נתינה או לשון נתינה תוך כדי דיבוד שאמר ירושה הוא דאמרינן דלשון ירושה נמי לשון נתינה הוא אבל היכא שיש כמה דברים בין לשון זה ללשון זה כבנידון דידן יעויין בצוואה לא דכיון דבבת אחת צוה כל זה כשקרא העדים בהיותו ש"מ מצוה מחמת מיתה שיעידו בדבר ושיחתמו בצוואה ואמר שיקראו אותו לפניו באותה עת ואם ירצה לו לחדש בה דבר יחדש ואם יראה לו להניחה כאשר היתה יניחנה וא"כ באותה שעה הוא מצוה הצוואה הזאת ודבריו הראשונים לאו כלום הם א"כ בבית אחת צוה כל זה תוך כדי דיבור חשבינן כל מה שצוה בצוואה זו וראיה לדבר מדאמרינן התם בעי רבא בבריא האיך כי קאמר ר' יוחנן בן ברוקא בש"מ דבר אירותי הוא אבל בבריא לא או דילמא אפילו בבריא נמי אמר ליה רב משרשיא לרבא ת"ש דא"ל רב נתן לרבי שניתה משנתיך כר' יוחנן בן ברוקא דתנן לא כתב לה בנין דיכרין די יהוויין לך מנאי יירתון כסף כתובתיך יותר על חולקהון דעם אחיהון חייב שתנאי ב"ד הוא ושקיל וטרי התם עד דקאמר התם הדר אמר אביי לאו מילתא הוא דקא אמרינן דתנן לא כתב לה בנין נוקבן די יהויין לכי מנאי תהא יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי ב"ד הוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה ולזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו א"ל רב נחומי ואית דאמר רב חנניא בר מניומי לאביי ממאי דבחד ב"ד אתקין דילמא בתרי בי דינא אתקין ופי' רשב"ם ז"ל וז"ל אפילו רבנן מודו כדתנן במתניתין כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין ואוקומנא אפילו בשני בני אדם ושתי שדות ובלבד שיהא תוך כדי דבור והכא שתי תקנות הללו כיון דבבת אחת תקנו הוה כמו תוך כדי דיבור והיינו דקתני לשון יירתן לאשמועינן ממתניתן דרבנן מודו אפילו בשני בני אדם ובשתי שדות ממאי דבחד בי דינא אתקון דלהוי בתוך כדי דיבור דילמא בתרי בי דינא אתקון ולא קאי האי אהאי כלל ולא מהני לשון תנאי דזה אזה עכ"ל הרי לך בהדיא דכל היכא דאתקין בב"ד חד אפילו לא היו התקנות זה אחר זה בבת אחת חשבינן ליה והוה תוך כדי דיבור ודוקא היכא דאתקון בשני בתי דינן הוא דאמרינן לא חשיב תוך כדי דיבור אבל כל היכא דאתקון בב"ד חד אע"ג שלא היו תיכף זה אחר זה חשבינן ליה תוך כדי דיבור ואין לומר דתרי ב"ד דקאמר התם קרי להו תרי ב"ד אע"ג דב"ד חד הוא דכל היכא שלא תקנו הדברים בזימנא חדא דאי הכי בין חד זימנא לתרי זימנא הוה ליה למפלג ולא בין בי דינא חדא לתרי ב"ד אלא ודאי כל היכא דאתקון בבי דינא חדא אע"ג שלא היו התקנות בזמנא חדא כבבת אחת חשבינן ליה וכן משמע נמי ממאי דקאמר התם בתר הכי לא ס"ד דקתני רישא מדרש זה דרש ר' אלעזר לפני חכמים ביבנה וכו' עד אי אמרת בשלמא בחד בי דינא אתקין היינו דילפינן תקנה מתקנה אלא אי אמרת בתרי בי דינא אתקון היכא ילפינן תקנה מתקנ' ופירש רשב"ם דילפינן תקנתא מתקנתא דכיון דבחד ב"ד תיקון להו ולא מפרש בתקנות חלוק בין זה לזו מסתמא בחד ענין תקניהו אבל אי בתרי ב"ד אתקון דלמא חד ב"ד קאי אמחיים וחד אלאחר מיתה והיכא נלמוד האי מהאי הרי לך דחד ב"ד דקאמר התם ב"ד אחד ממש קאמר ואע"ג שלא היו התקנות תיכף זה אחר זה בתוך כדי דיבור חשבינן ליה כ"ש בנידון דידן שבעת אחת צוה הכל וכדפי' דבתוך כדי דיבור חשבינן ליה וא"כ לשון הנחה בנידון דידן לשון מתנה היא:

ובר מן דין אמינא כיון ששכיב מרע זה המצוה נתגדל בין הלועזים ומה שצוה צוה וכתב בלעז ובלשון לעז ומנהג הלועזים הוא שבכל צוואה שאדם כותב כותב אותו בלשון הנחה ולשון הנחה הוא היותר מעולה בש"מ פשיטא שיש לנו לומר דאני מניח לפלוני ליתן קאמר שיש לנו ללכת אחרי לשון בני אדם ודרשינן לשון הדיוט כדאמרינן בפ' המקבל ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט וכו' כדאיתא התם ופרש"י ז"ל היה דורש לשון הדיוט שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו והתוספות ז"ל פירשו וז"ל היה דורש לשון הדיוט לשונות שלא תקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכתוב היה דורש ואפילו לא נכתב כאילו נכתב דמי דאי דוקא כשנכתב מה היה דורש פשיטא שיש לן לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא עכ"ל:

וא"כ בנידון דידן שהשכיב מרע המצוה מנהגו ולשונו כלשון הלועזים פשיטא שקנה מי שצוה להניח לו אפילו למאן דסבר דלשון הנחה לאו לשון מתנה היא והיינו טעמא כדכתיבנא:

ונראה שיש להביא ראיה עוד מההיא דאיזהו נשך דאמרינן התם האי סטוותא קניא ואמרינן התם למאי הלכתא ומסיק לקבולי עליה מי שפרע ובאתרא דנהיגי למיקני ממש קני ופרש"י ז"ל וז"ל האי סטוותא חותם שרושמים החנונים על החניות של יין שלוקחין אותם הרבה ביחד ומניחין אותם באוצר הבעלים ומביאין אותם אחד אחד למכור בחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות ובאתרא דנהיגי למקני שרגילים לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך קני עכ"ל וא"כ בנידון דידן נמי אפילו נאמר שמן הדין לא קנה המקבל המתנה בלשון זה הואיל והעולם רגילין בכך ר"ל שמנהג הלועזים הוא שש"מ הרוצה לתת אומר בלשון הנחה קני מי שהניח לו וכדכתיבנא:

ומה שכתב כ"ת וז"ל ועוד אפילו שהיה אומר תנו או יטול יזכה וכו' אם לא אמר מנכסי בפירוש לא מהני ומזה הטעם נמי רצית לומר שאין בצוואה שום ממשות לא נהירא לי כלל דלא ידענא מנא לך הא דאפילו הגאון מהררי"ק דקאמר לה לא קאמר לה אלא היכא דלא אמר שום לשון של זכות ואזיל לשיטתו דסבר דאין בלשון הנחה ממשות לענין מתנת ש"מ ומש"ה סבר דהיכא שאמר אני מניח ולא אמר מנכסי לאו כלום הוא אבל היכא שאמר תנו או שום לשון אחר של זכות דבר פשוט הוא שאין צריך לומר מנכסי אלא אליבא דרב דקאמר בפ"א דגיטין דחיישינן למנה קבור אבל לדידן די"ל דלא חיישינן למנה קבור כדאיתא התם כיון דאמר תנו אע"ג דלא אמר מנכסי דבריו קיימים דמסתמא מנכסיו קאמר והכי דייק לישנא דמתניתין דתנן התם תנו מנה לפלוני ולא קאמר תנו מנה לפלוני מנסכי:

וה"נ משמע בפ' המקבל בעובדא דגניבא דהוה נפיק בקולר וקאמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא שקנה ר' אבינא ואע"ג דלא אמר מחמראי דמשמע מיין שלי דמה שאמר מיין שבנהר פניא לא משמע מיין שלו ואי נימא דש"מ אף על גב שאמר תנו בעי למימר מנכסי לא היה קונה ר' אבינא במה שאמר גניבא והאי מלתא דפשיטא לענ"ד ואין להאריך ואפילו לרב דפ"א דגיטין לגרסת התוספות ז"ל דגרסי ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנים נראה לומר דאם אמר תנו לא בעי לומר מנכסי דמסתמא תנו דקאמר מנכסי קאמר וכדדיק לישנא דמתניתין כדכתיבנא ומאי דנקט בלישניה מנכסי לרבותא נקטיה דאפילו אמר מנכסי אם אמר מנה סתם אין נותנים וגם לפירוש של ר"י יש לדקדק ואין לי להאריך מ"מ בהא סליקנא ובהא נחיתנא דכל היכא שאמר שום לשון של זכות לא בעי למימר מנכסי וכן ש"מ שאמר מנה לפלוני מנכסי לא בעי למימר תנו כדמשמע פרק מי שמת שאם אמר נכסי לך דבריו קיימים:

ובר מן דין אמינא דבנידון דידן פשיטא דמנכסי קאמר דהא בעזבון נכסיו היה מצוה ובו היה עסיק ותניא בפ"ק דקידושין היה מדבר עמה על עיסקי גטה וקדושיה ונתן לה גט או קידושין ר' יוסי אומר דיו וח"א צריך לפרש וקי"ל כר' יוסי ואם בערוה החמורה כן ק"ו בממון הקל וממה שכתבת דאפילו הרא"ש מודה בהא דזו נראת מתנת בריא שצוה לאחר מיתה לא היא דכיון שבהיותו ש"מ אמר בפני העדים הכתובים שם להביא לפניו מה שכבר כתב ולהוסיף ולגרוע כפי אשר יראה בעיניו באותו זמן שהיה ש"מ מצוה מחמת מיתה וקראו לפניו מה שכבר כתב ואמר שרצונו בכך פשיטה שמתנת ש"מ מ"מ מתנה היא ומה שכתבת ורצית לדמות מי שצוה להלוות לעניים לידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה דלא אמר כלום הא נמי ליתא דהא הוא מזכה לעניים גוף המעות כדי ליהנות מהם ודמי לאומר תנו לפלוני בית פלוני לדור בו ודקל לפירותיו דבכה"ג אפילו בבריא מודה וגם כי יש להאריך קצת ולהביא ראיה לזה לא אאריך דדברים פשוטים הם ובמה שכתבת כ"ת וז"ל ועוד אפילו היה מזכה בגוף הממון לא היו קונין לפי שלא זכה לעניים מיוחדים אלא לכלל העניים וקודם שיגיע לידם פשיטא דלאו כלום הוא ובחלוק זה מאריך בראיות הרב הנזכר עכ"ל:

חדר ד

אני אומר דאע"ג דפשיטה לך לא כן אנכי עמדי מכמה טעמים חדא דבמה שחלק הרב איכא לספוקי טובא לענ"ד דמדתנן מותר עניים לעניים ולא תנן מותר העניים לעניים בה"א משמע אע"פ שהעניים אינם ידועים בכיוצא בנידון דידן או שגבו לצורך עניים שיזדמנו עד שנה אחת וכן לשבויים וכן למתים קתני במתניתין דהמותר הוא למי שנגבה בעדו והראיה שהביא הרב הנזכר ממה שתלה הרא"ש טעמו לומר דבני העיר יכולים לשנות משום שלכשיצטרכו מעות לעניים יגבו פעם אחרת כדמשמע הא אם לא היו גובים פעם אחרת לא היו יכולים לשנות וכתב הרב ז"ל א"כ היכא אמרינן דישראל שהתנדב נר או מנורה לב"ה דיכולים לשנותה לדבר מצוה אפילו לא נשתקע שם בעלים ממנה ואם נשתקע אפילו לדבר הרשות מותר והלא פשיטא שאין חוזרין ופורעין נר אחר וכו' לא הבינותיה דלענד"נ דמילתא דפשיטא היא שמה שכתב הרא"ש ז"ל ולכשיצטרכו מעות לעניים יגבו פעם אחרת הוא לומר דמהאי טעמא הוא שמותר לשנות דאמדינן דעתייהו ואמרינן שעל דעתם עשאום דבלא האי טעמא יש לנו לומר שזכו עניים שעל דעת עניים עשאום הואיל ועשאום לפרנסתם ואין להם מעות אחרים להתפרנס ואין כח לציבור לשנותם שאם ישנו אותם גוזלים העניים אבל כיון שיש לנו לומר שלכשיצטרכו העניים יגבו פעם אחרת יש לנו לומר שלדעתם עשאוהו ויכולים לשנותם וא"כ לא קשיא ולא מידי מההיא דישראל שהתנדב נר או מנורה בבה"כ דהתם אע"ג דאין חוזרין ופורעין נר אחר מ"מ אמדינן דעתו של המתנדב דודאי על דעת הציבור התנדב ויכולים לשנות:

ואפשר שהרב ז"ל סמך על הראיות האחרות אשר כתב ובכלל' כתב גם זו על דרך מה שאמר בפ"ה שור שנגח ד' וה' משל לצייד השולה דגים משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שקיל ומן הטעם אשר כתבת נראה דמדברי הרא"ש ז"ל יש להביא ראיה שכל המתנדבים לעניי ירושלים אין הגזברים ולא הציבור יכולים לשנותם דטעמא מאי קאמר הרא"ש ז"ל דבקופה יכולים לשנותה משום דאומדנא דדעתא הוא לכשיצטרכו עניי העיר יגבו פעם אחרת ובמתנדב לעניי ירושלים כבנידון דידן דלית לן האי טעמא פשיטא שעל דעת העניים נתנדבו וזכו עניים הן עניים ידועים הן עניים סתם ועוד שאם אומר דאפילו לדעתו של הגאון כמהרי"ק ז"ל דוקא היכא שלא פי' המתנדב לומר שלא יהא רשות לגזברים או לצבור לשנותן אבל היכא שפירש בהדיא ואמר שלא יהא לגזברי' רשות לשנותן כבנידון דידן פשיטא שזכו עניים ואין כח לגזברים לשנותן והמשנה גוזל עניים הוא ואע"פ שהדבר פשוט ואיני צריך לראיה מ"מ לרווחא דמילתא אמינא דנראה דיש להביא ראיה מההיא דפ"ק דערכין דעכומ"ז שהתנדב נר או מנורה לב"ה וכו' דעובדי כוכבים ומזלות אסור לשנותו אפילו לדבר מצוה משום דמפעה פעי אבל בישראל דלא פעי מותר דנראה שיש להחמיר טפי כשישראל מתנה שלא יוכלו הגזברים או הציבור לשנותם מנדבת עובדי כוכבים ומזלות דאמרינן שאין יכולים לשנותם ואע"ג שלא התנה באותו זמן שהתנדב משום דמפעה פעי ואפילו היכא שעובדי כוכבים ומזלות לא שכיח במתא דליפעי שהוא אסור ומחזר בעירות אמר שם בעובדא דשעזרק אליבא דאיכא דאמר דאסור משום דמיקרי ואתי כ"ש בנידון דידן שהתנה הישראל בעת שנתנדב בהדיא וק"ו דהוי ש"מ דפשיטא דאסור לשנותם אלא שיש לדחוק ולומר שאין כאן תנאי שכיון שהמצוה מחמת מיתה אמר שבקנס חרם ונדוי לא ישתמשו הקהל במעות אלו ופשיטא דאין בדברים הללו ממשות שחרמו ונידויו לאו כלום הוא א"כ אין כאן תנאי ואע"פ שיש להאריך בזה לא אאריך כיון שאין אנו דנין בזה אם הגזברים או הקהל יכולים לשנותם או לא אלא אם זכו היורשים או לא ואמינא דנרלענ"ד לומר דאפילו לדעתו של כמהררי"ק ממה נפשך סלק המצוה הזה מחמת מיתה את היורשים מממון זה שזכה בו אחרים שאם לא יצטרכו הקהל או הגזברים לשנותו לדבר מצוה אחרת הרי זכו בו העניים ואם יצטרכו לשנותו לדבר מצוה אחרת הרי זכו בו הגזברים בממון זה לענין לחלקו לעניים לפי ראות עיניהם או לענין לשנותו לדבר מצוה אחרת וא"כ ממה נפשך לאחרים זכה בממון זה וממילא נסתלקו היורשים ממנו ולא מבעיא לרשב"א שפקפק על רגמ"ה וכתב שאם אמר לאפוטרופס עשייתך כעשייתי ופיך כפי שכל מה שעשו האפוטרופסים עשוי כדלעיל אלא אפילו לרגמ"ה דפליג עליה כדלעיל דוקא היכא שאמר לאפוטרופס פיך כפי ועשייתך כעשייתי דכה"ג לא זכה בחייו לשום אדם דבר אלא האפוטרופס יתן הממון לכל מי שירצ' אבל בנידון דידן שהש"מ עצמו בחייו זכה הממון הזה לאחרים שיטלוהו אחרים אלא שאמר שהגזברים ילווהו לפי ראות עיניהם לאשר נכון לו ולא מבעיא כה"ג שלא הרשה אותם לתת לאשר ייטב בעיניהם מעניי ירושלים אלא שהם יהיו ב"ד לתת לכל עניי ירושלים כפי צרכו של כל אחד דודאי קנו העניים או הגזברים כדפירשתי אלא אפילו אם היה המזכה אותם לתת הזה לעניים מעניי ירושלים אשר ייטב בעיניהם פשיטא דמודה הוא דקנו העניים או הגזברים ונסתלקו היורשים הואיל ובחייו זכה אותם כדפירשתי:

ואין לומר שהעניים לא קנו ולא הנזברים שלא זכה בהם בשום לשון של זכות אלא אמר שרצוני שישלחו בירושלים וכו' והא פשיטא לענ"ד דהא לא גרע הא לישנא מלשון יחזיק דאמר בגמרא דקנה וכן נראה דהאי שישלחו בירושלים דקאמר הוי כאומר שיתנו לפלוני דלשון נתינה באותו מקום הדר בו ולשון שליחות למקום אחר שוים דבמקום שהיה רוצה לומר שיתנו אם היה המקבל באותו מקום אומר שישלחו כשהוא במקום אחר ועוד אני אומר דאפילו אין בלשון זה לשון זכייה מ"מ כיון שקודם זה אמר לשון נתינה שכתב ועוד אני מניח לאחי וכו' עד שינתנו לו אלף לבנים ותכף כתב ועוד רצוני וכו' עד ויבקשו באופן היותר טוב שיוכלו לשלח וכו' שלשון זה נמי לשון זכייה הוא כלשון נתינה שאחריו:

חדר ה

ומה שכתבת כ"ת וז"ל ועוד שאחר שחלק מתנותיו אמר שכל מה שנשאר לו היה רוצה שיהיה כדי להלוות לעניים א"כ לא שייר כלום מנכסיו וכו' עד א"כ הוא מתנת ש"מ שחזר בה במקצת וקי"ל שאם חזר במקצת חזר בכולה בהא וודאי שפיר קאמרת כדאיתא בפ' מי שמת שאם אמר כולן לראשון ומקצתן לשני דראשון לא קנה וקי"ל התם הלכתא דש"מ שחזר במקצת חזר בכולה וה"נ שחזר ממה שאמר שמה שנשאר ינתן לעניים שאחרי כן אמר שינתן לנכדו ברונדו עד תשלום מאה דוק' וחזר במקצת חזר בכולה ולפ"ז נכדו ברונדו קנה ואע"פ שלא קנו מידו דהא קי"ל דמצוה מחמת מיתה במקצת לא בעי קנין והעניים לא קנו דלא מבעיא לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל בשם הגאונים בפרק ד' וה' עלה דההיא עובדא דההוא גברא דתקע ליה לחבריה וקאמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבוה לעניי הדר אמר ניתבוה ניהלי א"ל רב יוסף כבר זכו בו העניים אע"ג דליכא עניין אנן יד עניי אנן וכתב הרי"ף וז"ל איכא מאן דפשוט מהא דמאן דיהיב מידי לעניי באמירה ובעי למיהדר ביה מצי מהדר ביה מדאמר רב יוסף אע"ג דליכא עניי הכא דליזכו אנן יד עניי אנן שמעינן מינה דדינא דעניי כדינא דהדיוט אי אמר ליה חד לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואי לא לא קנה והם ה"נ דינא דעניי ומש"ה אמר רב יוסף אע"ג דליכא הכא עניי דליזכי במעמד שלשתן אנן יד עניי אנן דודאי בנידון דידן לא זכו עניים אלא אפילו להרי"ף שכתב וז"ל ואנן אמרינן ליכא למשמע מינה הכי דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדיבור מחייב והא דאצטריך הכא רב יוסף למימר אע"ג דליכא עניי הכא דליזכו ביה אנן יד עניי אנן דאלמא אי לאו הכי הוה מצי למיהדר ביה לאו משום דדין עניים כדין הדיוט אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו התם הוה קאי וכו' עד אבל ודאי אי הוה בעי לשנויי ההיא דיהיב לעניי עד דלא אמטייה ליד גבאי במידי אחרינא דכוותיה מצי לשנויי עכ"ל דמשמע במידי דכוותיה יכול לשנותו אבל לא לדבר הרשות:

והתוספות כתבו עלה דההיא דד' וה' אנן יד עניי אנן וז"ל וא"ת בלא יד עניי נמי מחויב צדקה באמירה כדדרשינן בפ"ק דר"ה בפיך זה צדקה וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הכי נמי אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם וכו' עד ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר ע"כ והיינו לומר דאינו יכול לחזור גבי צדקה וכן יראה נמי ממה שכתבו התוספות שם בשם ר"ח דצדקה והקדש לאו בר מיהדר הוא אפ"ה נראה בש"מ שנתן מממונו לצדקה אחרי מותו כבנידון דידן בר מיהדר הוא דהא הנדר לא חל כלל דהא מממונו הוא שנדר אחרי מותו ואחרי שמת אין לו ממון דתכף בא בחזקת היורשים ורשותו בטל הא למה זה דומה לאומר לכשיברח עבדי ממני אין לי עסק בו והרי אני נותנו לצדקה:

ותדע לך דמת בטל רשותו מממונו ומה שקדם בהיותו קיים שממונו ברשותו כשלא הגיע שעת הקיום עד אחרי מותו שבטל רשותו דהא בפ' הגוזל קמא אמרינן דר' אבא הוה מסיק ביה זוזי בדרב יוסף בר חמא א' ליה לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל א' ליה רבא בריה מי כתב התקבלתי א' ליה לא אי הכי זיל ברישא ויכתוב לך התקבלתי לסוף א' ליה אי כתב לך התקבלתי נמי לאו כלום הוא דילמא אדאתי שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא והרי לך דכשמת כבר בטל אותו מממונו ומה שקיים בהיות ממונו ברשותו כשלא הגיע שעת הקיום עד אחרי מותו מבטל רשותו מממונו ונכנס לרשות היורש וקיומו לאו כלום הוא וא"כ ה"נ בש"מ הנותן מממונו אחרי מותו או לצדקה או לדבר הרשות שאין דבריו קיימים שבשעת חיילות הנדר בטל רשותו מממונו ונכנס לרשות היורשים אלא שרז"ל תקנו שיהיו דברי ש"מ ככתובים וכמסורים ואפילו בלא קנין כדי שלא תטרוף דעתו ומאחר שהטעם הוא משום טירוף דעתו ולאו מדינא אין הפרש בזה בין הדיוט להקדש דכל היכא דשייכא טירוף הדעת הוו דבריו ככתובים וכמסורים בין בהקדש בין בהדיוט וכל היכא דלא שייך לא:

ואפילו ריב"ה שכתב בשם הרמב"ם וכתב הוא ג"כ שדעתו נוטה בכך שאם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בו העניים ואף על גב דלגבי הדיוט לא קנה עד שיאמר ינתן אילן זה לפירותיו לפלוני היכא שחזר בו הש"מ ממתנתו לעניים מודה הוא דלא קנו עניים וחזרתו חזרה כמו בהדיוט דהיינו טעמיה דהרמב"ם וריב"ה שאמרו שזכו עניים כל זמן שלא חזר בו ואף על גב דבהדיוט לא קנה משום דכל כך הוא לי לגבי עניים כשיאמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים כמו שיאמר ינתן אילן זה לפירותיו לפלוני דכי היכי דהתם קנה משום טירוף דעתו כיון דבבריא מועיל בקנין ה"נ זכו עניים כשיאמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים כיון דבבריא חייב לקיים משום כל היוצא מפיו יעשה משום טירף דעתו דבעניים שייך בכה"ג למיחש לטירוף הואיל ובבריא חייב לקיים דבריו וכדפירשתי אבל לענין לחזור ממה שצוה לתת לעניים פשיטא דיכול לחזור כמו בהדיוט דצדקה והקדש נמי בכה"ג בר מיהדר הוא:

ותדע לך שכן הוא דבהקדש נמי יכול לחזור בו כמו בהדיוט דהא במאי דאבעי לן בפ' מי שמת בש"מ שהקדיש או שהפקיר כל נכסיו לעניים אם חוזר כשעמד או לא פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט דהלכות זכיה ומתנה דחוזר הרי לך דבהקדש נמי יכול לחזור בו הש"מ כמו שחוזר בהדיוט ואפילו להרא"ש ז"ל שכתב עלה דההיא בעיא וז"ל וכיון דסלקא בתיקו ומספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש וההפקר שאין מעשיו מבוטלים אלא היכא דבריר לן אומדנא וא"כ אם עמד אינו חוזר לאו משום דסבר דבהקדש וצדקה לעניים לאו בר מיהדר הוא אלא ה"ט כדיהיב טעמא בגמרא התם בההיא בעיא דמספקא לו אם חוזר כשעמד או לא משום דאית לן למימר דכל לגבי הקדש גמר ומקני ופירש הרשב"ם דנימא דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות ומש"ה כתב הוא ז"ל שאינו חוזר שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא וגבי הקדש וצדקה לעניים דלא בריר לן אומדנא אין המעשה שהקדיש ושהפקיר מבוטל אלא אמרינן דגמר ומקנה בין יחיה בין ימות אבל בנידון דידן שפירש בתחלת צוואתו וכתב וז"ל ואני מחלה פני השם יתברך שאוכל לחיות ולעשות צוואות אחרות וכו' עד וראשונה אני מסדר וכן רצוני שאם אמות שאחרי מות וכו' ועל היתד התקועה הזאת נמשכו כל דבריו בצואה הזו והיה כותב לעולם ועוד אני וכו' פשיטא שלא גמר להקנותה לעניים אלא אחרי מותו ואליבא דכ"ע אם עמד חוזר שאין כאן ספק אומדנא לומר דלא גמר ומקני כיון שפירש בדבריו בהדיא דלאחר מותו הוא שנותן להם וכיון שחזר במקצתו קודם שמת חזר בכולו:

ואחרי כתבי מצאתי סעד לדברי במרדכי שכתב בשם הר"ם וז"ל נשאל להר"ם באלמנה שלא היו לה בנים והיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה לקהל אחרי מותי בואו לחדרי וקחו כך וכך לצדקה ויהי ביום השני קראה אל אחיה בפני עדים ואמרה לו כל אשר בחדרי תקח לך ולאחיותיך וכו' עד והשיב נראה בעיני כיון שלא נתנה להקדש אלא לאחר מותה שאמרה בפירוש לאחר מותה לא הויא מעולם מתנה על הצדקה דהא הדרי בה מקמי דתמות וכו' עד וגרוע זה הלשון מהא דאמר פ' ארבעה וחמשה ניתביה לעניים והדר אמר ניתבוה ניהלי' ופירש ר"י דאין בלשון זה לשון נדר כיון שלא אמר סלע זה לכשיגיע לידי אתננה לצדקה לעניים וע"ש ויש לדקדק מאי גרעון איכא בהאי לישנא מההיא דד' וה' שאמר יתן אותו לעניים ונראה דהיינו משום דהתם פירש ר"י דהתם הוא נותן לצדקה דשב"לע וקאמר הר"ם ז"ל דגרע הכא משום שבעת חיילות הנדר אין ממונו ברשותו כדפירשתי והתם בד' וה' ההיא פלגא ברשותיה שיכול להוציאו בדיינים אלא שנותן לצדקה דבר שבא לעולם כדפירש ר"י וקאמר הר"ם דהכא שנותן מממונו לצדקה לאחר מיתה שבעת חיילות הנדר אין ממונו ברשותו גרע מההיא דד' וה' דנותן לצדקה דשבל"ע ולא חשיב נדר מהאי טעמא ולהכי קאמר ע"ש שמבואר דעתו של ר"י ז"ל שמטעם דאין אדם נותן לצדקה דשבל"ע קאמר דאין נדרו נדר וא"כ היכא קאמר הר"ם דגרע ההיא עובדא שנשאל עליו אלא ודאי כדפירישית והאריך עוד ומסקנא דמילתא דהואיל ופירשה דלאחר מיתה נדרה יכולה לחזור בה וא"כ בנידון דידן כיון שחזר בו אין כאן נדר ומזה הטעם עצמו נמי לא שייך בנידון דידן לומר דמצוה לקיים דברי המת ואפילו אי הוו שייכי ביה כל החילוקים או מקצתם שחלקו רבותינו בעלי התוספות שם ובפ"ק דגיטין וכן המרדכי נלאתי לכותבם לאפס פנאי דכיון דאמרינן שהמת חזר בו כדפירשתי אין כאן קיום דברי המת וממה שחזר בבנותיו ואמר שינתן להם ה' דוק' בעד מה שהיו יכולת לשאל מירושת אביהם יש לבעל דין לחלוק ולא אאריך בזה כיון שאנו רואים שחזר בו במה שצוה לתת לעבדו דמה"ט מלתא דפשיטא שלא זכו העניים ואפילו להרא"ש כדכתיבנא וכ"ש להרמ"ה שפסק בהקדיש נכסיו או נתן לעניים דכיון דלא איפשיטא נכסים בחזקת נותן קיימי וממה שכתב בסוף דבריו שלא יוכל שום יורש מיורשיו לזכות בנכסיו יותר ממה שמניח לו דבר פשוט הוא שאין בדבריו ממש דהא תנן בפ' יש נוחלין האומר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום ופירש רשב"ם משום דמתנה לעקור דבר מן התורה ובע"כ של זה יירש עם האחים ואינו יכול לסלקו מירושה זה אלא ע"י שיתן בלשון מתנה כל נכסיו לשאר בניו או שיאמר שאר בני יירשו כל נכסי עכ"ל:

חדר ו

ומה שכתב כ"ת וז"ל ועוד היה צריך שיגיע השטר ליד מקבל המתנה מחיים כיון שרצה שיכתב בהא נמי ודאי שפיר קאמרת לפי הנלענ"ד דלא מבעיא להרא"ש ז"ל שכתב וז"ל אבל אם מסר לו השטר מחיים לא בעי יפוי כח אם נכתב השטר בלשון צוואה כדרך ש"מ שמצוה אל ביתו דאינו עומד אלא לראיה דאיכא למימר משנמסר לו השטר היתה דעתו שתתקיים צוואתו ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו וכו' אלא כשלא בא לו השטר מחיים עכ"ל ואחריו נמשך ריב"ה בנו ונראה דטעמא הוא דכיון שלא מסר לו השטר נמלך ואין כאן חשש דטרוף דעת או שאמדו דעת הנותן כו' כמ"ש בראש דברי בפרשי דבריו של רגמ"ה או שכל היכא שיש שטר אין חשש דטרוף דעת שבטוח הוא שדבריו יתקיימו וכדכתב המרדכי בשם רשב"א בשלהי יש נוחלין אלא אפילו לרשב"ם וכ"ת שפי' דמאי דאמרינן בפ' מי שמת פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתי רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה פליגי רב ושמואל ופי' רשב"ם כתב וזכה לזה כתב כל נכסיו לראובן ומסר לו את השטר לראיה וכו' והקשו התוספות וכן המרדכי ז"ל בשם ריב"א וז"ל א"כ הא דקאמר כתב לזה וכתב לזה היינו בלא מסירה וקאמר עלה דייתיקי מבטלת דייתיקי הא תנן בפ' יש נוחלין נמצא דייתיקי קשורה לו על יריכו אינה כלום וכתב המרדכי דר"ת פי' כפי' רשב"ם והא דאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי היינו היכא שלא כתב לשם שטר אלא לשם צוואה בעלמא דמשמע מדבריהם דהיכא דכתוב השטר בלשון צוואה אין צריך למוסרו בחייו ליד מי שמזכה לו אלא בלא מסירת השטר קנה אחרי מותו אפשר בנ"ד מודים שלא קנה דהא בראש דבריו כתב ואני רוצה שתהיה לזאת הצוואה תוקף וחוזק כאלו נעשית ע"י סופר מתא מומחה מבלי שיוכל שום גברה בעולם לערער עליה וכיון שכתב שיהיה תוקף וחוזק וכו' משמע שיהיה לה תוקף וחוזק להקנות המתנה למי שנתנה קאמר דאי לראיה מאי חוזק ותוקף צריכה אלא ודאי נראה שדעתו היתה להקנות המתנה ע"י שטר והוי כשאר שטרות הכתובות לשם שטר ולא לשם צוואה ואין שטר לאחר מיתה:

ואף אם נאמר שמפני שכתב בצוואה זו שרצונו הוא שתהיה לזאת הצוואה תוקף וחוזק וכו' ואגרע כוחה דאית לן למימר דלאו לגרוע כוחה בדברים הללו אתא אלא תלינן למימר דכיון שכתב הצוואה הראשונה אשר הניח בשלוניק ע"י סופר מתא כמו שכתב בצוואה זו היה סבור שאם יפחות בצוואה זו ממה שעשה בראשונה שתתבטל צוואה זו מקמי הראשונה ולהכי רצה להחזיק בה בכל מיני החוזק ולא בא בצוואה זו לומר שלא יקנה אותו המזכה להם עד לאחר מיתה ע"י שטר זה ודמי למה שכתב ריב"ה בשם הר"ם מרוטנבורק ז"ל וז"ל כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב גם לשני והקנה לו שהשני קונה אף בלא יפוי כח ואפילו אם לא הגיע השטר לידו מחיים דלא תלינן למימר דהאי קנין שני לגרועי אתא אלא תלינן למימר דכיון שכתב והקנה לאחד היה סבור שאם יפחות לשני ממה שעשה לא' שלא יקנה ולהכי הקנה לו ולא לאחר הקנין עד לאחר מיתה עכ"ל ונאמר דבנידון דידן נמי כדכתיבנא מ"מ אמינא דכיון דפלוגתא דרבבתא היא דלדעתו של הרא"ש וריב"ה בנו כל זמן שלא נמסרה הצוואה ביד המקבל לאו כלום הוא כדכתיבנא והוי פלוגתא דרבבתא מספק קנו היורשים דנכסים בחזקת יורשים קיימי ואין לומר דהיכא דאמרינן דאפילו בלא מסירת השטר קנה רבו על האומר דדווקא אם הגיע הצוואה ליד המקבל קנה דהרא"ש ז"ל ובנו ריב"ה סברי דבעינן שיגיע הצואה ליד המקבל המתנה:

ורשב"ם ור"ת סברי דאפילו אם לא הגיע הצואה ליד המקבל המתנה קנה כדפירשתי:

ונוסף עליהם הר"ם מרוטנבורק שכתב כתב לאחד והקנה לו וכו' ואפילו אם לא הגיע השטר לידו מחיים והוו תרי ותלתא ואחרי רבים להטות דאין לומר דר"י ז"ל שהקשה על פירוש של רשב"ם כדאיתא בתו' ובמרדכי פליג עליה דלא אשכחן ליה דפליג עליה ולא במאי דמשמע מדברי רשב"ם שאם מסר לו השטר בחייו שקנה ואינו יכול לחזור בו בחייו לא אשכחן ליה לחלוק עליו כלומר שאם לא מסר לו השטר בחייו ומת ולא חזר בו שלא קנה ואם כן הרא"ש ז"ל ובנו הוו תרי ורשב"ם ור"ת והר"ם מרוטנבורק הוו תלתא ואחרי רבים להטות דנראה דהר"ם מרוטנבורק לא קאמר לה אלא היכא דכתב לא' והקנה לו וחזר וכתב גם לשני והקנה לו דהתם אפילו לא הגיע שטר הצואה לידו קנה דהא היכא דלא כתב כלל אלא צוה בדברים בעלמא קנה והיכא שכתב שטר צואה הוא דאמרי שצריך שתגיע הצואה לידו מחיים שלא כיון זה בכתיבתו אלא שבמסירת הצואה תתקיים צואתו והכא שכבר כתב לא' וחזר וכתב לשני איכא למימר שלא כיון זה שתתקיים צואתו במסירת השטר בחייו אלא אמרינן שלא כתב לזה אלא שהיה סבור שאם יפחות לשני ממה שעשה לראשון שלא יקנה שני ולהכי כתב לו אבל לא כיון לזה שלא תתקיים צואתו אלא במסירת השטר בחייו אלא מה שכתב לשני הרי הוא כאלו אין כאן כתיבה כלל שצוה לתת לו בדברים שהם ככתובים וכמסורים וכענין שכתב הוא ז"ל דאף על פי שהקנה גם לשני השני קנה ואף בלא יפוי כח ואף ע"ג דלא הקנה אלא לראשון לא קנה בלא יפוי כח וכבר הבאתי דבריו למעלה וקל להבין:

ואם כן עלה בידינו שמהטעם הראשון לא זכו העניי' ומהטעם השני כל נכסיו בחזקת היורשים כדפירשתי אלא א"כ מסר לאפוטרופס או לשום אדם הצואה בחייו לזכות בשבילם דבהכי חשיב מסירת הצואה כאלו מסרה למזכה להם המתנה דזכין לאדם שלא בפניו:

ואם כן מסקנא דמלתא עניים לא זכו בשום צד ופנה ואפילו היכא שמסר הצואה לאפוטרופס או לשום אדם אחר בחייו והיכא שלא מסר לאחר בחייו נכסים בחזקת יורשים קיימי גם כי יש לי להאריך עוד קצרתי כי אני עסוק בלמוד למודי ואין לי פנאי הנראה לעניות דעתי כתבתי והשם יצילנו משגיאות:

כה אמר נמוך ונבוך דוד הכהן בכמ"ר חיים הכהן ז"ל:

בית כז

שאלה בקהלות הקדושות של שלוניק הסכימו וקבלו עליהם שכל מי שישכור בית או חנות מעובדי כוכבים ומזלות או תוגר שלא יהא רשאי שום יהודי אחר ליכנס באותו בית או באותו חנות לדור בו כל זמן שהוא מושכר ליהודי אחר וגם אם יצא היהודי מהבית או מהחנות המושכ' לו לא יוכל שום יהודי אחר להכנס בו תוך שלשה שנים שיצא השוכר האחר ומעשה שהיה כך שלראובן משכן לו עובדי כוכבים ומזלות חנות אחד וזמן המשכונה ה' שנים בסך שלשים פרחים ובמשלם הה' שנים תפוק ארעא דא בלא כסף ואם ירצה עכומ"ז לסלק היהודי הנזכר או המשכונה הנזכר תוך ה' שנים כל עת שירצה העובד כוכבים ומזלות יוכל לסלקו בלא נכייתא כלל רק שיחזור לו הל' פרחים משלם ושמעון שכר החנות הנזכר בתוך החמשה שנים הנזכר ועתה אני שואל אם ראובן זכה בחנות הנזכר מכח הסכמות הקהלו' הנזכר או לאו:

חדר א

תשובה לאפס פנאי דטרידנא בגירסאי ונוסף עלי כי לכדוני עונותי כי ארבעה ימים או שלשה קודם ר"ה עד הסוכות השכבתי על ערש דוי אבא בקצרה ואומר דלעניות דעתי מלתא דפשיטא שראובן זכה בחנות דלא מיבעיא לר"י ור"ת ז"ל דסברי דבמשכונתא בלא נכייתא אין מוציאין בדינין ואין חלוק בין בית לשדה דבכולהו אם הלווהו עליהם הוי מכר ולא הלואה כיון דאבק ריבת דרבנן הוא דהוי אלא אפילו לר"י אלפס דסבר דבכולהו דבלא נכייתא מוציאין אותו בדיינים וכן להרמב"ם ז"ל דדוקא בשדה בלא נכייתא אין מוציאין אבל בבית או בחנות כנדון דידן לא וכן לרש"י ז"ל לפי מה שפירשו התוספות ז"ל אפילו הכי בנדון דידן פשיטא דראובן השוכר הבית חזקתו חזקה מכח התקנה ואפילו אי הוה שייך כאן אסור רבית כגון שהיה המשכיר יהודי והיתה תקנת הקהלו' גם ביהודי' אלא דמוציאין הרבית מידו והקנייה קיימת דהא פשיטא דאי לאו דאסרה תורתינו הקדושה רבית דישראל לא הוה מפלגינן בין משא ומתן דרבית לשאר משא ומתן:

וחדוש הוא שחדשה לנו התורה ברבית והנה באונאה פחות משתות וכן שתות אחרי עבור זמן האונאה שמקחו קיים גם כי מחסרו ממון וכן נמי אמרינן בפ' איזהו נשך דמשכנתא בלא נכייתא דקאמר התם דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה גם כי בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה משום דאינהו בתורת זביני אתא לידייהו והיינו משום שלא נאסר להם רבית גם כי המלוה הלוה לו על שדהו או על ביתו מכר הוא והוי להו כשאר מכר שבעולם וא"כ גם כי תורתנו הקדושה אסרה רבית לא משל אסור רבית יכשל כח וחזקת ההלואה והקנייה הנעשה כראוי כדרך הקניו' ואין לומר לדידהו דוקא הוי מכר משום שאין להם אסור רבית אבל לדידן שיש לנו אסור רבית כח הקנייה פקע או הקנייה דקנסינן התירה אטו אסורא דהא קיימא לן בפרק איזהו נשך כרבנן דרבי מאיר בשטר שכתב בו רבית גובה את הקרן ואינה גובה את הרבית ולא קנסינין התירא אטו אסורא ותו דהא אמרינן התם בפרק איזהו נשך אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה וקא אזלו חטי ד' גרויי בזוזא בשוקא ויהב ליה איהו חמשא כי מפקינן מניה ד' מפקינן מיניה אידך אוזלי הוא דקא אוזיל גביה רבא אמרו ה' מפקינן מיניה דמעיקרא בתורת רבית אתא לידיה ואמר אביי האי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא בחבריה ויהב ליה גלימא בגווייהו כי מפקינן מיניה ד' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה רבא אמר גלימא מפקינן מיניה מאי טעמא כי היכא דלא לימרו גלימא דמיכסי וקאי גלימא דריבתא היא הרי לך בהדיא דאפילו לרבא קניית הגלימא קיים ולא מפקינן מיניה אלא משום לזות שפתים ואף על גב שקניית הגלימא היתה כאסור רבית וכן נמי לא הוי מפיק ה' אלא משום דאין אלו הה' אלא רבית אבל כל היכא שהלוה לו מעות על החנות אפילו לדור בו בלא נכייתא דמוציאין אותו בדיינים אף על גב דפירות החנות ברביתא אתא לידיה מכל מקום אחר שנכנס בו שכבר דר בו בכל שמשכירים הבתים ברשותו של ב"ה לדידן שיש לנו החזקות רצוני לומר יורשי יהודי אחר ליכנס באותו חנות אם יוציאנו ב"ה אף על גב שצריך הוא לפרוע לו דמי פירות החנות מכל מקום קנין שכירתו וחזקתו לא בטלה:

וכן נראה נמי ממאי דקאמר התם רבא בתר הכי האי מאן דמסיק תריסר זוזי ברבי' לחברי' ואגר ליה חצרא דמיתגרא בי' ואוגריה ניהלה בתריסר כי מפקינן מיני' תריס' מפקינן מיני' א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ולימא ליה כי אגראי הכי דהו' קא משתרשי השתא דלא משתרשי לי כדאגרי כ"ע הוא דאגרנ' אנא משום דאמר ליה סברת וקבילת הרי לך בהדיא דאע"ג דאומדנא הוא שהמשכיר לא השכיר לו בשנים עשר אלא על הרבית שלו ובלאו הכי לא היה משכירו לו אלא ככל העולם בי' אפילו הכי כיון שסבר וקבל בי"ב של רבית אמרי' האסור יתבטל והמקח יהיה קיים ויתן לו י"ב ה"נ כיון שסבר וקבל בע"ה ונתן המלוה לו המעות ונכנס והחזיק בשכירות החנות אע"ג שעל דעת לדור בו ברבית נכנס בו א"ה חזקת מקחו לא נתבטל אלא יפרע לבעל הבית שכירתו והחזקה שלו ואין ביד בעל הבית להוציאו אלא חזקתו חזקה ככל החזקות שבישראל:

וכל זה כתבתי לרוחא דמלתא אפי' אם כל המקח היה ברבית שנלמוד ממנו ק"ו לנדון שלפנינו שהמשכיר השכיר החנות מעובדי כומ"ז לה' שנים בשלשים פרחים וכן ג"כ ודאי בשטר שעשה עם עובדי כוכבים ומזלות בערכאות כתיב בו בהדיא ששכר החנות לה' שנים דבדיניהם המלוה לאכול פירות החנות בעד ההלואה לא עשה ולא כלום אלא צריך לפרוע לו שכירות החנות דפשיטא דחזקתו חזקה ואין לומר כיון דהתנה עובדי כוכבים ומזלות עמו שבכל עת שירצה יחזיר לו מעותיו ויסלקנו מהחנות א"כ אין קנייה כלל שהרי אם יתנם לו תוך ה' שנים לא הקנה לו דבר וכיון שכן הוא אפילו לא יתנם לו לא הקנה דבר דהוי אסמכתא שמסמיך אותו לומר שאם לא יתנם לו תוך ה' שנים יקנה אבל אינו גומר ומקנה דקיימא לן דאסמכתא לא קניא כדתנן בפרק איזהו נשך הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלשה שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו ואף על גב דאסמכתא היא דקיימא לן דלא קניא מוקמינן לה התם כדאמר ליה קנה מעכשיו ופירש רש"י זכרו לברכה וזה לשונו דאמר ליקני מעכשיו אם לא אתן לך מכאן עד ג' שנים דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור הוא שעל מנת מכר גמר החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזולי אוזיל גביה וזה קבל עליו שאם יחזור לו עד שלשה שנים שיקבלם עכ"ל ופשיטא דבנדון דידן קני מעכשיו לשכירות כדקאמר ליה ועדיף מיניה כיון שנתן המעות למשכיר וגם החזיק בה שנכנס השוכר לדור בו גם אם לא היה כתוב בשטר שעשו בערכאות כדכתיבנא אלא שהיה כתוב שם שנתן לו חנותו משכון ובמשלם חמשה שנים תפיק ארעא בלא כסף מה שאי אפשר להיות כן כדכתיבנא מ"מ לרוחא דעלמא אני אומר דאפילו הכי אין לאומר לומר דאין כאן שכירות אלא הלואה על המשכון דהא משכונתא דסורא דהוה כתיב ביה בשלם ז' שנין אילין תפיק ארעא דא בלא כסף הלואה דהא אליבא דכ"ע שריא ופירש רש"י ז"ל דלא מחזי כהלואה אלא הלוקח ממנו פירות השנים האלו במעות האלו עכ"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאין זה אלא אמי ששכר בפחות:

ואף על גב דגרסינן התם ההוא אתתא דאמר ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבי אזל זבין לה אמרה ליה אי הוו לי זוזי מהדרא לה ניהלי אמר לה את ונולה אחי אמר רבה בר רב הונא כל את ונולה אחי סמכא דעתי' ולא גמר ומקני ארעא הדרא פירי מאי רבית קציצ' הוי ויוצא' בדיינין או דלמא אבק רבית הוי ואינה יוצאה בדיינים ומסקינן דרבית קצוצה הוא דאמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי ההיא בזביני באסמכתא קא מיירי וכדמשמע לישנא דגמרא בההיא עובדא דלא קאמר ליה מעכשיו וכן נמי יראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכדכתב הרב במ"מ משמו ואע"ג שהרב במ"מ כתב דאחרים אמרו ברבית קצוצה אפילו אמשכנתא קאמר ובאתרא דמסלקי והיינו שלא כדעת הרמב"ם ז"ל וכן הרי"ף כתב דבמשכנתא בלא נכייתא הוי רבית קצוצה ולמד ק"ו מזביני לאו משום דסבר דההיא עובדא דההיא אתתא זביני בלא אסמכתא הוא דודאי נראה מפשט' דעובדא כדפי' דההוא עובדא זביני באסמכתא הואי אלא דהר"יף ז"ל והנגררים אחריו סברי דכל זביני ואפילו באסמכתא עדיף מהלואה דהתם זביני והכא הלואה ואפילו אי ההוא עובדא בזביני בלא אסמכתא הואי א"ה נראה דבנדון דידן חזקת ראובן חזקה לדידן דאית לן חזקות לגבי עובדי כוכבים ומזלות דהתם היינו טעמא דאף על גב דמעכשיו קאמר לה ועל מנת מכר גמור החזיק בה אלא שקבל שאם יחזיר לו מעותיו שיקבלם מ"מ הואיל וברשות המוכר תליא מלתא להוציא הקרקע מידו הוה צד א' ברבית ודמיא לההיא דערכין המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל י"ב חודש הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירה ומוקי לה רבא בגמרא לפרש"י דתנא דבריתא סבר דהואיל ולידי צד רבית הוא בא דהיינו שבידי המוכר לסלקו בכל עת שירצה כרבית גמורה הוא אלא שהתורה התירתו ולתוספת ז"ל דרך אחרת לא אכנס בה ע"כ לע"ד שבההיא סוגיא יש לפלפל הן לרש"י הן להרמב"ם ז"ל ולשאר המפרשים ולדקדק בהם דקדוקים וחלוקים לא אכניס עצמי בהם כי לא באתי אלא לקצר:

אכן אני אומר דהתם טעמא משום בצד א' רבית הוא דהדרי פרי וקרקע ממילא הדרא שהרי כך היה התנאי ביניהם שאם יתן לו מעותיו שיחזיר לו הקרקע ומ"ה רבינא חשיב ואפיק פרי ולעולם אמינא דלדידן ד"ל חזקות לגבי עובדי כוכבים ומזלות חזקת ראובן במקומ' עומדת דאי משום אסור רבית כבר הוכחנו לעיל דמשום אסור רבית לא תתבטל המקח וחזקת ראובן חזקה שנתחזק והשכיר החנות אפילו שעה אחת אע"פ שלאחרי כן סלקו עובדי כוכבים ומזלות מה לי חזקת שעה מה לי חזקת יום א' דפשיטא דב"ד או קהל שתקנו אותה תקנה דעתן היתה שוה לחזקת שעה לחזקת חדש אחד שכל זה לתקנתם של ישראל עשו לבל יחזיקו ידי עובדי כוכבים ומזלות ולית דין צריך בשש דמאחר שברשות עובדי כוכבים ומזלות נכנס בביתו ונכנס והחזיק דחזקתו חזקה ואם נכנס באסור האסור יתבטל והחזקה קיימת וכמו שהוכחנו לעיל ולית דין צריך בשש לעניות דעתי וכל שכן שאין כאן אסור רבית כלל דהא ראובן השכיר החנות לד' או לב' או לשלש' שנים או אפילו ליום א' אם ירצה עובדי כוכבים ומזלות לסלקו שאז השלים זמן שכירתו ויקח שכירתו לפי הזמן שעמד שם לפי התנאי שביניהם ומה שהתנו ביניהם שאם יסלקנו שלא ינכה לו מן השלשים פרחים כלל לא מיבעיא לרש"י ז"ל שפירש עלה דההיא דאמרינן התם פשיטא באתרא דמסלקה ואמר דלא מסתלקין וכו' אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקין למאי צריך למקני מיניה:

ופרש"י דבשעת מתן מעות קא צריך למקני מיניה ואי לא קנו מיניה דבורא בעלמא הוא ויכול לומר לא אשנה מן המנהג וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב סתם וז"ל היה המנהג שאין המלוה מסתלק עד סוף זמנו וקבל המלוה עליו שיסתלק בכל עת שיבוא לו מעותיו הרי זה צריך לקנות מידו על כך עכ"ל דפשיטא שעובדי כוכבים ומזלות אינו יכול לסלקו בדינינו הואיל ואין קנין בתנאי סלוק זה אלא אפילו מה שכתב במ"מ ז"ל בשם הרמב"ם והרשב"א ז"ל דלאחר מתן מעות וגמר מעשה הוא שצריך לקנות מידו וכן נראה נמי מדעת הרא"ש ז"ל אבל בשעת מתן מעות והשעבוד אין צריך לקנות מידו אפילו הכי בנדון דידן נהי שצריך הוא להסתלק כפי מה שהתנה עם עובדי כוכבים ומזלות מכל מקום התנאי שהתנה עמו עובדי כוכבים ומזלות שלא ינכה לו מן המעות הנ"ל כלל לאו כלום הוא יראה שלא אמר כן אלא להסימכו שלא יסלקנו והויא אסמכתא דק"ל לא קניא דהכא פשיטא דהויא כההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא במוטבא דחשיב אסמכתא משום דגזים והכא נמי אין לך גזום גדול מזה שאמר לו שאם יסלקנו יחזיר לו כל מעותיו ולא ינכה לו דבר מן השכירות וחשיב גזום טפי ממאי דאמרינן גבי חמרא כל דאי לא קניא ואף על גב דחמרא אמכיר' קאי וכתבו התוספות ז"ל דהתם נמי חשיב כמו גזום לפי שעדיין לא הגיע זמן היין ונותנו עתה בזול כל שכן דחשיב גזום שאומר שיעמוד בחנותו בלי שכירות כלל ולפי זה נראה לע"ד דאפילו להרמב"ם ולהרשב"א ולהרא"ש דסברי דבשעת מתן מעות וקיום אין צריך לקנות מיד המשכיר להסתלק אם יסלקנו הלוה בנדון דידן מודים שאין כח לשוכר לסלקו דמידי הוא טעמא להרמב"ם ולנגררים אחריו אלא משום והלא לא קנו מעותיו על מנת כן אם כן בנדון דידן דקנו לו מעותיו על מנת שאם יסלקנו השוכר יסתלק בלי נכוי שכירות וסלוק בלא נכוי שכירות לאו תנאי הוא כלל דתנאי בסלוק תנאי בטעות הוי לדינינו ואין כאן תנאי והשכירות קיים והאורך בזה מותר לעניות דעתי:

ומעתה אשוב אתפלא בו על שכתבת מה שכתבת על השאלה אשר שאלתני אתה השואל שגם כי בצדק כל אמרי פי הדברים פשוטים לעיני כל חכם שחזקת ראובן חזקה דכיון שהמשכיר ישראל והשוכר עובדי כוכבים ומזלות אין כאן צד להסתפק כלל שכיון שאין כאן אסור רבית אין כאן אלא מקח וממכר ואתה השואל באתר דזקוקין דנור ובעורין דאשא ונסתפקתם בדבר ושאלתני אמרתי אולי דעתי קצרה מהבין והדברים צריכים באור ואמרתי אכתוב ואבאר הדברים ואקבל שכר על הדרישה וגם כי דבר פשוט בעיני שחזקת ראובן חזקה כיון שראובן השכיר חנותו של עובדי כוכבים ומזלות שיתן לו שלשים פרחים בה' שנים ואם באולי ירצה העובד כוכבים ומזלות לקצר הזמן ולסלק היהודי מהחנות בעד שנה או בעד חדש או בעד יום אחד ויהיה זמן שכירתו יום אחד שיתן ליהודי כל מעותיו כל עוד שעומד בחנות ופשיטא דכיון לגבי עובדי כוכבים ומזלות דאין כאן אסור רבית שזה משכיר הוא את החנות כשאר כל השוכרים בשכר המתנת מעותיו וכמו שכבר פירשתי וכמו שאמרו בפרק איזהו נשך אשר כבר הזכרתיו למעלה דאיהו במשכנתא בלא נכייתא אי מפקי מלוה למלוה כיון שאין להם איסור רבית בתורת זביני אתא לידייהו ופירש רש"י הנך פירות לידי דלוקח דכל זמן שלא פרע לו מעותיו הכרם מכור לו עד זמן שפסקו ביניהם שיכול לפדותם עד כאן לשונו:

ולרווחא דמילתא אומר בר מן כל מאי דאמינא דאפילו ביהודים הקונה בהנאת מלוה הוי מקח וממכר והוא כשקונה בהנאה שהיה הלוה נותן לאדם אחד או לא שיפייסנו שילוה לו או שירויח לו זמן הלואתו וכדאמרינן בפרק קמא דקידושין אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ומפרשינן בגמרא מאי הנא' מלו' דארוח לה זמנא ופרש"י דארווח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי לי בהנאת זו שאת היית נותנות לאדם פרוט' שיפייסני על כך או לי ואפי' לאגר נטר לא דמי ואם פירש לה כך מקודשת ונראה שאם היה כיוצא בזה ליהודי' אפילו לא פירש נמי אלא קנה סתם בהנאת מלוה או קדש מקודשת דמסתמא בדרך זה הקנו זה לזה דהא כולי עלמא גמירי אסור רבית ואחזוקי אינשי לרשיעי מסתמא לא מחזיקינן וכן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ומסתמא בדרך שאין בו איסור ריבת הקנו זה לזה ומה שהוצרך רש"י זכרו לברכה לפרש ואם פירש לה כך מקודשת לאו לאשמועינן שאם לא פירש לה כך אינה מקודשת אלא משום דקאמר אביי ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ולא קאמר ואסור לעשות כן משום דמחזי כרבית הוצרך הוא זכרו לברכה לפרש דכשפירש לה מיירי שאין כאן מחזי כרבית אלא הערמת רבית ואף אם נאמר שהקונה סתם בהנאת מלוה יש להסתפק שמלוה הוא קונה בשכר המתנת מעותיו דהוי רבית ונאמר שהקונה ברבית המקח בטל גם כי החזיק בה הקונה ועשה בה אחת מהדרכים שהמקח נקנה מה שאין כן כמו שכבר הוכחתי אותו שמא הוא קונה בהנאה שהיה נותן לאדם שיפייסנו על כך והוה עובדא דידן ביהודים ותקנת הקהלות היתה גם ביהודים אי הכי פשיטא שאין להוציא ראובן מחזקתו מספק וחזקתו חזקה:

חדר ב

מהא דלעיל עלה בידינו שחזקת ראובן חזקה שאפילו אם העובדי כוכבים ומזלות סלק את ראובן אין רשות לשום אדם להשכיר אותו מכח תקנת הקהל ומעתה אומר שאם היות שלא בא בשאלה בפירוש אם לאחר שסלק העובד כוכבים ומזלות את ראובן מצד עצמו השכיר שמעון את החנות או בעוד ראובן בחנות השכיר שמעון את החנות וגיריו וחיציו של שמעון גרמו שסלק העובדי כוכבים ומזלות את ראובן מן החנות אבאר ואומר שאם בעוד ראובן בחנות השכיר שמעון את החנות בחשבו שתקנת הקהלות לא יעכבנו או שעל ידי השתדלותו סלק העובדי כוכבים את ראובן כדי שיקח היא מעובדי כוכבים ומזלות את החנות אחרי כן מילתא דפשיטא היא שלא טוב עשה בעמיו דהא עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע כדאיתא פרק שלישי דקדושין ולא מבעיא לרש"י זכרו לברכה שפירש לשם דמיירי אפילו בחררה של הפקר וכן לדברי הרמב"ן שהסכים על ידו כאשר כתב בעל נימוקי יוסף משמו וכן לדברי הרשב"ם ז"ל שכתב בפרק חזקת הבתים גבי נכסי העובדי כוכבים ומזלות דישראל המחזיק בה רשע מיהא מיקרי אלא אפילו לרבינו תם שפירש דדוקא בחררה של בעל הבית והעני מהפך בה שרוצה להרויח בשכירות או שרוצה לקנות שום דבר וחבירו מקדים וקונהו הוא נקרא רשע אבל בהפקר או במציאה לא הכא פשיטא דנקרא רשע דהא הכא אינה לא מציאה ולא הפקר גם מסתמא אין לומר ששמעון השכירו בזול דמה ששוה יותר הוי כמו מציא' והפקר דמה לי מציא' מה לי קניי' בזול וכן נרא' נמי מדברי המרדכי שאם קנאו לו בזול הרי היא לו כמציאה והפקר שכתב עלה דההוא דפרק ב' דקדושין וזה לשונו והני מילי כשקונה דבר בשויא דדמי קצת לדינא דבר מצרא משום ועשית הטוב והישר שיוכל למצוא במקום אחר לקנות אבל דבר הפקר או מהפך שיתננה לו בחנם וקדם אחר וזכה בו אינו נקרא רשע כדאמר שיתננה מתנה לית בה משום דבר מצרא עד כאן לשונו:

הרי לך ראיה בהדיא או מהפך שיתננה לו בחנם ופשיטא לעניות דעתי שמהפך לנותנה לו בזול קאמר שכל מה שימעיט לו משוויו חנם היא לו וכן דרך בני אדם על מי שמבקש לקנות דבר בזול שמבקש שיתנהו לו בחנם שאם תאמר שאין דעת המרדכי כן היינו הפקר היינו שיתננה לו בחנם דקאמר ול"ל תרווייהו אלא ודאי כדכתי' וכן נמי משמע מדבריו מדפתח בקונה וסיים בהיפך או מהפך שיתננה לו בחינם אלא כל מי שאינו קונה בשוויו מהפך שיתננה לו בחנם קרי ליה והכא נמי משמע מדיהיב טעמא למילתיה דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ופשיטא דאפילו במתנה מועטת קאמרינן דהיינו שמכר לו דבר בזול דלית בה משום דינא דבר מצרא שחלק ממנו מתנה היא הכא בנדון דידן מסתמא שמעון השכירו בשוויו ואפשר נמי יותר משוויו דהא בעיר רבתי עם בשלוניק שיש לה כמה תובעין בחנויות ונמכרות החזקות ביוקר גדול פשיטא שהשוכרו לא השכירו אלא בשוויו וכ"ש שהעוכומ"ז סלק לראובן והשכירו לשמעון מסתמא שמעון השכירו בשוויו ואפשר נמי יותר משוויו כדי לסלק חזקת ראובן מהחנות אם כן פשיטא דאליבא דכולי עלמא רשע מיקרי ואף על גב דגבי עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נראה דאף על גב דרשע מיקרי מכל מקום אין מוציאין אותה מידו בדין דאי לא תימא הכי אלא תאמר כיון דמקרי רשע מוציאין אותה מידו תקשה לפירש רשב"ם שפירש שאם יוכל לוקח ראשון לדין עם העובדי כומ"ז ולהוציא ממנו מעותיו יעשה ואם לאו יפסיד והאי שני רשע מיקרי כיון דיהיב לוקח ראשון זוזי לא גרע מעני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה דמיקרי רשע ההוא אחר ע"כ דכיון שאתה אומר גבי הנוטל חררה שהעני מהפך עליה דכיון דמיקרי רשע מוציאין אותה מידו משום עני המהפך בחררה אלא ודאי נראה שהנוטל חררה שהעני מהפך רשע היא דמיקרי אבל אין מוציאין אותה מידו:

חדר ג

וכן נראה נמי ממה שהקשה המרדכי מההיא דהניזקין דתנן עני המוקף בבראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ופשיטא מאחר דתנן שהוא גזל מפני דרכי שלום אין מוציאין אותו בדיינים כדמשמע התם בגמרא ומקשה הוא ז"ל דהא הכא הוי הפקר ואפילו הכי הוי גזל מפני דרכי שלום ומתרץ התם משום דטרח ונקף וסמך העני על זה הרי לך שאע"ג שטרח ונקף אם בא אחר ונטלם אין מוציאין אותו בדיינים אפילו הכי בנדון דידן נראה דמוציאין שמעון מן החנות בדין כיון דטרח ראובן עד שנתפשר עם העובדי כוכבים ומזלות ונתן לו מעותיו ונכנס בחנות והחזיק בו ודר בו עד היום ככל שוכרי חניות דפשיטא דשמעון המשיג גבולו הרי הוא גוזלו גזל גמור ומוציאים אותו מחזקתו בדין ומחזירין אותו לראובן בנדון דידן עדיף טפי מההוא דהניזקין דתני עלה דההוא דתנן התם עני המוקף בראש הזית מה שתחתיו גזל משום דרכי שלום שאם לקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור ופירש"י זכרו לברכה וזה לשונו שאם לקט ונתן על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא וכן נמי עדיף טפי מהא דאמרינן פרק לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ופירש רשב"ם מרחיקין מצודת הדג מן הדג צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מלצוד שם וההוא פשיטא דמעכבין בהם ומוציאין בדין קא אמרינן דהא תלמודא מייתי לה התם לסיועי לרב הונא דאמר האי בר מבואה דאוקי גביה ואתא בר מבואה חבריה ואוקי גבי דינא דמעכב עלויה דאמר ליה פסקת לחיותאי ומדקאמר דינא הוא דמעכב עלויה ולא קאמר אסור לבר מבואה חבריה דליקי גבי אלמא דמעכב ומוציאין אותו בדין קאמר ומדמייתי תלמודא ההוא דמרחיקין מצודת הדג וכו' לסיועיה אלמא דמרחיקין מצודת הדג ומוציאין אותם בדין קאמר ואף על גב דתלמודא דחי לההוא דרב הונא וקאמר דליכא לסיועי מההוא דמרחיקין וכו' דשאני דגים דיהבי סיירי' ופירש רשב"ם שנותנים עין בהבטה להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דהוה ליה כמאן דמטא לידיה ונמצא חברו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא עכ"ל:

מכל מקום נדון דידן עדיף טפי מההיא דמרחיקין דהא התם לא עביד מידי דקני אלא דטרח לתקן המצודות אבל בנדון דידן טרח ונתפשר עם עובדי כוכבים ומזלות ונתן לו מעותיו שכירות החנות ונכנס בחנותו והחזיק בו ודר בו עד היום והרי הוא לידו כשאר כל החנויות המושכרות פשיטא דעדיף טפי מכל הני דאמרי ויש לב"ד להוציא את שמעין מהחנות שבגזל באה לידו:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה