רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית כד · חדר ב
וכן יראה נמי מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הלכות רוצח ושמירת נפש וזה לשונו והמינים והם עובדים עבודות הבעל או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין עד כאן לשונו:
ומדהוצרך לכתוב המינים והם עובדי עבודת הבעל וכו' ולא קצר לומר המינים העושים עבירות להכעיס ועבודת הבעל בכלל היה והאריך בדבריו להביא עובד עבודת הבעל וכת' סתם העובד עבודת הבעל ובעושה עבירות פירו' להכעיס אלמא משמע שהרב סובר כמו שכתב דבעבודת הבעל אין לחלק בין עובדו להנאתו בין עובדו להכעיס דבין כך ובין כך מין הוא:
וכן נראה גם כן ממה שהקשו התוספות ז"ל בפרקא קמא דחולין עלה ההיא דאמר רב ענן מומר לעבודת הבעל מותר לאכול משחיטתו שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב ופירש רש"י ז"ל אחאב וסיעתו חזינן בהו דעובדי עבודת הבעל הוו ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרו ואיכא למימר דיצרא דעבודת הבעל תקיף עלייהו והקשו התוספות ז"ל וז"ל תימא דבפרק בתרא דהוריות פליגי רב אחא ורבינא במומר להכעיס מאי הוי מין או מומר אבל עובד עבודת הבעל לכולי עלמא הוי מין ולקמן תנינא שחיטת מין לעבודת הבעל עד כאן לשונם ואי סלקא דעתך שיש לחלק בין עובד עבודת הבעל להשתכר לבין אינו עובד עבודת הבעל להשתכר דבעובד להשתכר לאו מין הוא מאי קשיא להו לתוספות דלמא ההוא מומר לעבודת הבעל דקאמר רב ענן מותר לאכול משחיטתו מומר להשתכר קאמר דומיא דאחאב וסיעתו דאנוסים מחמת יצרם הוו ולמלאות תאות יצרם הוא שהיו עובדים דהא לא אשכחן בהו דפקור בנבלה ובשאר איסורים בחשבו שישתכר בעבדו לעבודת הבעל דמה לי בהיותו משתכר למלא תאות יצרו מ"ל משתכר בממון אלא ודאי נראה שהתוספות סוברים דבעובד עבודת הבעל אפילו עובדו להנאתו מין הוא וכדכתיבנא ומשום הכי הקשה מה שהקשה והיינו טעמ' שהתו' כתבו בפ' בן סורר ומורה גבי רודף בן ברית ולא מומר דמומרין לעבודת הבעל מורידין ולא מעלין עכ"ל וכתבו מומר סתם ולא חלקו בין מומר להכעיס בין מומר להנאתו כדכתיב' וכן נמי הגאוני' ושאר הפוסקים אשר אכתוב בע"ה בענין הירוש' לא כתבו אלא מומר סתם ולא חלקו בין להנאתו בין להכעיס והיינו מהטעם שכתבתי ועובדא דסבתא ותרתין בנתן דנשאל הרא"ש ז"ל לא דמי לנדון דידן כלל דהתם השואלים להרא"ש ז"ל לא שאלו אלא מטעם שעוברות שבתות ואוכלת נבילות לפי מה שבא בלשון השאלה ועליה השיב הרא"ש ז"ל מה שהשיב דאע"ג שנשאו לעובדי הבעל אפשר שבעליהן לא היו מקפידים לדקדק אי פלחי להבעל אי לא ויש לנו לדונן לזכות ולהעמידן בחזקתן ולומר דלאו עובדות הבעל הן ודמי לההיא דאכל חלב דהוריות ואפילו אם בעליהן היו מקפידים ומדקדקים אחריהן אם היו משתחוות להבעל או לא והן היו משתחוות מפני הסכנה לאונסן הוא שהרי אין בידם לצאת מהמקום ההוא שבעליהן משמרים אותן ואינן עוברות אלא על לא תחללו ונקדשתי שאם יצאו יהרגו אבל האנוסים שבספרד ופורטוגאל ושאר ארצות שנאנסו בשעת ההמרה כבר ידוע ומפורסם שחוקרים ודורשים אחריהן ופשיטא שהולכים ומשתחוים להבעל מצד פחדם ובידם לצאת מהפחד ההוא ולבא תחת ממשלת אדוננו יר"ה ולחזור בתשובה כאשר באו רבים מהם ושבו והם יושבים שם להנאתן כדי להרויח ממון או שלא להפסיד מאשר להם והרי הם עובדים עבודת הבעל להשתכר פשיטא דמינין הם ומורידין אותם דבעבודת הבעל דחמירא משאר עבירות שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה ליכא לאפלוגי בין עובדו להכעיס לעובדו להנאתו וכדכתיבנא ובר מן דין אמינא דנראה דלענין יראת האלהות אין אדם מחשב חסרון הכיס שיבא לו כדי שיעבוד אלהיו וכל מי שאינו עובדו מצד חסרון כיס שיבא לו ודאי אינו מחשיבו לאלוה דהא בפרק רבי ישמעאל אמרינן בית נמרוד הרי היא כעבודת הבעל שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר אף על גב דכי בדרינהו רחמנא כשעת מלחמה דמי אי בעי למיהדר הדור אמרינן ומדלא הדור בטולי בטלוה הרי לך דמקילין בבית נמרוד ומתירין אותה דמדלא הדור אמרינן בטולי בטלוה:
ואי סלקא דעתך לומר שמחשב האדם חסרון כיס שיבא לו אם יעבוד אלהיו ומניחו ואינו עובדו להנאתו גם כי לבו אין נוטה לכפור בו אם כן בית נמרור אמאי מותר דילמא הא דלא הדור משום חסרון כיס הוא דלא הדור שהדרך ממעטת הממון מכמה סבות:
וכן נמי שנוי המקום עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להבטיחו לאברהם על הממון כשאמר לו לך לך מארצך וממולדתך וכו' אלא ודאי קים להו לרבנן שכל מי שאינו כופר באלהיו והוא עובד ומשתחוה לאל אחר להנאתו דהיינו כדי שירויח הממון או כדי שלא יפסיד משלו אפילו שעה אחת כל שכן בנדון דידן דאתרע חזקת המומרין שנאנסו בשעת ההמרה להימיר את עצמן מדת יהודית לעבודת הבעל משום דודאי לן שיש ביניהם שלבם נוטה לעבודת הבעל אחרי שרואים את ישראל כי מטה ידם דהא קאמר רב אשי התם גבי הא דתני גבי בימוסאות של עכומ"ז בשעת ההמרה אע"פ שההמרה בטל אותם בימוסאות לא בטלו דהיינו טעמא משום דודאי ישראל מומר היה ופלח בה ברצון ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו ודאי ישראל מומר הוא ואי אפשר בכל העובדים שלא יהיה בהם אחד מומר אחרי שרואים את ישראל ידם מטה לבו נוטה לעבודת הבעל עד כאן לשונו ומדחזינן הני שעדין עומדין בהמירתן ולא יצאו לשוב בתשובה שלימה לעבודת בוראם יתברך ממ"ה הקב"ה רגלים לדבר שאלו הם אותם שנטה לבם לעבודת הבעל ומיני' הם ומורידי' אותם ומעתה לא מבעיא למה שכתב המרדכי ז"ל בשם רב צדק גאון ובשם רבינו חננאל דמומר אינו יורש את אביו והא דפריך בפרקא קמא דקדושין דלמה ישראל מומר מוריש לבניו דהוא מומר היה והורישו לבניו ומדקשיא ליה מההיא דקדושין אלמא דדבר תורה קאמר אינו יורש דאי לא תימא הכי אלא לרב גאון צדק ורבינו חננאל קנס שקנסו חכמים קאמר מאי קשיא להו ממהיא דקדושין כיון דהתם בדבר תורה קאמר דיורש ורב גאון צדק ורבינו חננאל אמרו קנס שקנסו חכמים ופקעו ירושתו ממנו אלא ודאי רב גאון צדק ור"ח דבר תורה קאמר דמומר אין לו דין ירושה ואמינא דלא מבעיא לדידהו דודאי אית לן למימר דכיון שאין המומר יורש מיד כשמת' אחותו זכתה אחותה היהודית בנכסי אחותה שמתה ולא היה למומר מעולם זכות בהם דכיון שהתיר' פקעה ירושתו ממנו עמדה האחות במקומו וזכתה בנכסי אחותה:
וכן נמי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה אפילו לדעתו של רבינו יהודה שכתב בספר הדינין שמומר אינו יורש ופירש הוא ז"ל דבריו דמדרבנן קאמר קנס הוא שקנסוהו וכתב הוא ז"ל בההוא עובדא שנשאל עליה על מומר שהיה נותן ירושתו שהיה לו לירש מאביו לאמו ומת אביו ותבעה אמו הנכסים ויורשי המומר תבעו גם כן הנכסים ע"כ דכיון דאין המומר יורשו אף על גב דקנס הוא שקנסוה מיד כשמת אביו זכתה אם המומר בנכסי אבי אביה ולא היה למומר מעולם זכייה בהם ומתנתו לא הויא מתנה כלל וכיון שהפקיעו ירושתו עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה שצדקי דמצית למעבד ביה ביהדות ובשאינו יהודית להעמיד הנחלה אין עונש בדבר על זה אלא אפילו לאביה ז"ל שכתב דמומר יורש הא כתב איך יש כח ביד חכמים להפקיע הירושה דהיינו היורשה שהוא יורש וממילא יורש שאחריו קם במקומו שהמומר לענין הירושה הרי הוא כאלו לא היה מעולם והכי דייק לשון אך דקאמר ליה עלה ההיא דקאמר דמומר יורש והיינו זה כדכתב הרא"ש ז"ל ולמתעקש שיאמר דאיהו סבר שיש כח להפקיע ירושתו וכל הקודם יזכה נשיב לו ונאמר דמה חטאו היורשים האחרים וכן המוריש שנוציא ממונו מחזקת אותו השבט אי משום שחטא זה יקנסו אותו יורש והוי כאלו לא היה ראש היורשים וממילא שאר היורשים יורשים ויהיה הממון בחזקת אותו השבט וכיוצא בזה כתב הוא ז"ל שכתב המרדכי ז"ל בשמו וזה לשונו ונראה לראבי"ה דאפילו לדברי הגאון דסבר דמומר אינו יורש נראה דהאב יורש בנו מומר דאמאי נקנסה לאב ואם כן הכא נמי אמאי נקנס שאר היורשים אי משום שהימיר זה יקנסו אותו ויפקיעוהו מן הירושה כאלו לא היה מעולם ושאר היורשים מה חטאו דקנסום ונפקיעם מהירושה:
וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות נחלות וז"ל ישראל שהימר דת יהודית יורש את קרוביו הישראלים ואם ראו לאבד את ממנו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המומר להם וכן המנהג תמיד במערב עד כאן לשונו הרי שמדברי הרב ז"ל נראה שיש לקנסו כדי שלא לחזק ידי הרשעים:
ולעניות דעתי נראה דאין לך מחזק ידי הרשעים ונותן יד לפושעים גדול ממי שאינו מפקיע ירושת מומר כזה שהוא מחשב ואומר מה לי ללכת למ"ה לחזור לעבודת האל יתברך אי משום שלא תפקיע ירושתי ממני אעמוד ברשעתי ומרדתי וסוף סוף הירושה שלי היא ומצד זה יושב ועובד הבעל בכל יום ויום ומוסיף על חטאתו פשע שכופר בקונו בכל יום להנאתו ולא עוד אלא שמת פתאום והוא ברשעו ולא עוד שמרוב הנאתו בעבודת הבעל נקבע בלבו כפירה גמורה אפילו שבתחלת מומרתו לא היה לבו נוטה אחריה וכל שכן שבעונותינו שרבו יש כמה וכמה מומרים כזה שאנו דנין בו שיש להם קרובים באלו המקומו' וראויים הם ליורשם וכשידעו שאפי' אם ימותו הקרובים ההם ירושתם לעולם קיימת עומדים ברשעם וכופרים בקונם בכל יום ויום וקורה להם כל מה שכתב אבל כשידעו שאם ימתו הקרובים בעודם ברשעם הירושה נפקעת מהם שאנו מחשבים אותם פחותים מעובדי הבעל כל עוד שעומדים ברשעם להנאתן רבי' מהם ימהרו לשוב כדי שלא ימות מורישו פתאום ויפסיד הירושה נמצא לפי זה אם לא נפקיעה ירושת המומר כזה אנו מחזקים ידי הרשעים ופשיטא לעניות דעתי לראבי"ה ולהרמב"ם ז"ל דמומרין כאלו קונסים אותם שלא ירשו שהרי הרמב"ם ז"ל פירש הטעם שיקנסו כדי שלא לחזק ידי הרשעים ואין מחזק ידי הרשעים גדול ממי שאינו מפקיע ירושתו של זה לעניות דעתי וכדכתיבנא ומה שתלו בכח ב"ד וראייתו ונתנו הרשות בידם היינו משום שתמצא כמה מומרים שהמרו מדת יהודת לעובדי הבעל לרצונם או לאנסם ואנו רואים בהם שדעתם לשוב אלא שהם אנוסים אונס הגוף ולא אונס הממון כאותם אנוסים שהיו בדורם שאפילו אם היו מהם שהיו רוצים להניח כל ממונם ויצאו לשוב לא היה אפשר להם כמו אלו וכיוצא בהם ודאי ראוי לבית דין לחקור ולדרוש בדבר אם ראוי להפקיע ירושתם או לא ולמי אינו ראוי והרשות בידם וכן בההיא סבתא ותרתין בנתן שהביא הרא"ש ז"ל או קטנים שהמרו אבל במומר בכיוצא בנדון דידן פשיטא לעניות דעתי דקנוסים ועומדים הם מצד הדין ויש לקנסם שלא יירשו כיון שהם ברשעתם בעת פטירת המוריש ואפילו שעה אחת וכדכתב הרא"ש ז"ל בהדיא בתשובה ואל יקשה לך ממה שכתב בפסקיו וזה לשונו מכאן פוסקים דישראל מומר יורש את אביו וכן מסתבר שאף על פי שחטא ישראל הוא לקדש האשה ולגרשה מכל מקום אם אפשר טוב הוא לתת ביד ב"ד דלא יהבי ליה דאזיל ואכיל ברשעתו כדאמרינן לענין קנס בכתובות ואם ישוב תנתן לו ירושתו עד כאן לשונו ותאמר הרי לך שכתב שאם ישוב תנתן לו ולא תנתן ליורשיו אלא אם כן לא ישוב דאיהו ז"ל בפסקיו אזיל לטעמיה דפסק ומומר יורש וכו' ולדעתו אין כח ביד ב"ד להפקיע ירושתו שלא כתב אלא שיעמוד בידם עד שיראו אם ישוב או לא אם כן אין לומר שקמו היורשים האחרים תחתיו תכף כשמת המוריש אבל לפי מה שכתב בתשובתו הלכה למעשה דמומר אינו יורש פשיטא דקאמר והיורשים האחרים תחתיו וכמו שכתב הוא ז"ל בהדיא וכיון שאינו יורש מיד וכו' ונראה שהוא ז"ל בכותבי בפסקיו מה שכתב לא ראה אותה תשובה דרבינו יהודה שכתב דמומר אינו יורש ומשום הכי כתב שמומר יורש ולא הביא ההיא דרבי יהודה אבל כשראה התשובה הנזכרת חזר בו כיון שראה שרבינו יהודה כתב שאינו יורש והביא ראיה מהפסוק ולדעתו דקנס הוא שקנסוה חכמים והוא לא ידע שקנסוה חכמים אלא אחרי ראותו דברי רבינו יהודה ולכך בפסקיו לא כתב הדין כי לא ידע שקנסוה וכדכתיב' ואין לחלק בין מומר שהוזכר בפסקיו למומר שהביא בתשובותיו הרא"ש ולומר דבתשובותיו מיירי במומר שאנו רואים בו דאביק מיבק במינות ואין אנו רואים בו הרהור תשובה בפסקיו מיירי שיש ספק בידינו ואנו חושבים שיחזור היום או למחר או למחרתו דאי הכי ה"ל לרא"ש לפרש בין בפסקיו בין בתשובתיו באי זה מומר קמיירי ומדנקט בין בפסקיו בין בתשובתיו סתם מומר אלמא דבכאן וכאן במומר סתם קמיירי ותו אמ' והרא"ש ז"ל בפסקיו בכותבו בפסקיו ראה מה שכתב רבינו יהודה אלא שסבר שיש חלוק בין מומר למומר היה לו לפרש בתשובתיו וכן בפסקיו שאם המומר כך הדין כך ואם אינו כן הדין כך אלא ודאי נראה שהוא זכרו לברכה סובר שאין חלוק אלא שלא ראה תשובת רבינו יהודה בכתבי בפסקיו וכדכתיב' וק"ל ואפילו לרש"י ז"ל שהשיב לכל מה שכתב המרדכי משמו שכל הקודם לזכות בממון של מומר לעבודת הבעל בחייו זכה כנדון דידן מודה שאחות המומר לעבודת הבעל יורשת אחותה ולא המומר לעבודת הבעל דאין לומר שהבעל הנדוניא שהיתה לירש אותה המומר לעבודת הבעל זכה שהרי מחזיק בה בחיי המומר לעבודת הבעל אחרי מות אשתו וקדם לזכות בה דנראה דלא קאמר רש"י אלא בממון של מומר לעבודת הבעל ממש שכבר בא לידו וזכה בו והוא שלו אבל הירושה שהיתה ראויה לו אם לא היה מומר לעבודת הבעל כיון שלא באה לידו לזכות בה לא דאינה שלו אלא של היורשים האחרים דהא הוא כמאן דליתיה והירושה בחזקת שאר היורשים ולא בחזקתו ואפילו אם יאמר האומר דלדעתו של הראבי"ה והרמב"ם ז"ל מומר לעבודת הבעל זה יורש הוא שאף בידם להפקיע מהמומר לעבודת הבעל הירושה לפי ראות עיניהם מומר לעבודת הבעל זה אין ראוי להפקיע ירושתו מה שאין כן לע"ד דאדרבה ראוי הוא לקנס בזה ויותר מזה כדכתיב' א"ה כיון דרב גאון צדק ור"ח ורבינו יהודה וכן הרא"ש ז"ל להלכה למעשה פסקו שאינו יורש כדלעיל פשיטא שיש לנו לפסוק הלכה למעשה שלא לירש דהא הפוסקים שלא יירש הוו רובא והרא"ש ז"ל שהוא אחרון אחד מהם:
ולע"דנ שיש להביא ראיה שכן הלכה גם אם הפוסקים שלא יירש הוו רובא והדבר שקול דפשיטא דאין לומ' דהלכה כהנהו דסברי דמומר לעבודת הבעל יורש דלכל הפחות ספק הוא וכיון דספק הוא יש לנו להכריע כנההו דסברי דמומר לעבודת הבעל אינו יורש ומסולק הוא מירושה זו דהא אפילו למאן דאמר יורש היינו דווקא אם ישוב הוא דקאמר יורש אבל אם לא ישוב לא דהא הרא"ש ז"ל דסבר בפסקיו בפ"ק דקדושין דיורש הוא אלא שכתב שתנתן ביד ב"ד עד אשר יראו אם ישוב או לא כמו שכבר הבאתי דבריו לעיל ואם כן אפילו למאן דפסק דיורש מודה שקנסוהו להיות מסולק מהר עד שובו שאינו יורש אלא אם ישוב ומאן דפסק שאינו יורש אפילו כשעמד בהמרתו לעבודת הבעל שעה אחת בעת פטירת המוריש נסתלקה ירושתו ממנו אם כן יש לנו דמספקא לומר שמא מסולק הוא מן הירושה ממה נפשך דהא בכל ספק ספקא אזלינן לקולא ואפילו בדאורייתא והכא הויא ספק ספקא ספק יורש אם ישוב ספק אינו יורש ואת"ל דיורש שמא לא ישוב וכן ספק ישוב ספק לא ישוב ואת"ל דישוב ספק יורש ספק אינו יורש ונראה שיש להביא ראיה לזה ממה שאמר רב נחמן בפרק אלו טרפות אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתי' בתמיה ויש לתמוה דמאי קאמר והא הא בהא תליא דהא ק"ל כרב דאמר חלב טמא אינו סותם ואמרינן התם ההוא חלב טמא דאתא לקמיה דרבא ואמר רבא למה ניחוש ליה חדא דהא אמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל רב פפא לרבא רב ואסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה וכתבו התוספות ז"ל כדרב פפא הלכה ואם כן הא בהא תליא אלא נראה דרב נחמן הכי קאמר דאנן דמחמרינן ולא אכלינן הוא משום דמספקא לן דלמ' חלב טמ' הוא ולא בריר לן נמי אי הלכ' כמ"ד חלב טמא אינו סותם אלא שיש לנו לפסוק כמותו כיון שהוא מחמיר וטרפה אסורה דאורית' וק"ל בשל תור' הלך אחר המחמיר ורב פפא דפסק נמי להחמיר בההוא חלב דאתא לקמי דרבא לאו משו' דבריר' לן דהלכתא כרב אלא משום דהויא אסורא דאוריתא דיש לנו לילך אחר המחמיר וכדקאמר התם רב ואסורא דאוריתא ואת אמרת התורה חסה אבל היכא דספק אסור הוא כההיא דקאי עלה רב נחמן יש לנו לילך אחר המקל דהא הויא ספק ספקא ספק חלב טמא סותם ספק אינו סותם ואם תמצא לומר שסותם שמא חלב טהור הוא ולא מבעיא להרמב"ם זכרו לברכה דסבר דמאי דאמרינן דספק דאוריתא לקולא ומדרבנן הוא דמחמרינן אבל מדאוריתא בכל ספק מקילין ואם כן היכא דאיכא ספק דאוריתא מדרבנן הוא דאסור ויש לנו לילך אחר המיקל דקימא לן בשל סופרים הלך אחר המקל אלא אפילו למאן דסבר דמאי דאמרינן ספק דאוריתא לחומרא מדאוריתא הוא הא קימא לן דכל היכא דאיכא ספק ספקא אפילו בדאוריתא אזלינן לקולא ולאפס פנאי ולהפצרת המוביל לא בארתי הדברים בהרחבה גם כי יש להאריך בהם וא"כ בנדון דידן דמספקינן ביה במומר אם מסולק הוא מן הירושה וכן מספקינן ביה אם ישוב יש לנו לפסוק שאינו יורש ומסולק הוא מן הירושה וזכו שאר היורשים וכל שכן דצד ספק דלא ישוב אלים טפי כיון שהוא מומר לפנינו וחזקתו חזקת מומר ואף על גב דלא סמכינן אחזקת' היכא שהדבר יכול להתברר בפרקא קמא דפסחים וכדכתבתי בפסק אחד אשר כתבתי בארטא מטעמא דספק ספק' מסולק המומר הזה מן הירושה דאין לך דבספק ספקא נמי היכא שהדבר יכול להתברר לא מקילין דהא בהא דט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכברא ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק פסקינן שאם לא בטל שאפשר שיאכלנו כולו דהוי ספק ספקא אין צריך בדיק' ולא אמרינן כיון שהדבר יכול להתברר שהרי יכול לחזור ולבדוק את הבית לא נסמוך על ספק ספקא ויחזור ויבדוק אלא אמרי' דאין צריך לבדוקו ואף על גב דלא בטל דהוי ספקא דאוריתא וכן נמי אמרו התם בכמה דברים דהוי ספק ספקא דסמכינן אספק ספקא ואף על פי שהדבר יכול להתברר: