אור ברסלב
רדך בית כד

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית כד

בית כג

שאלה כתובה אחת שכתוב בתנאיה שאם חס ושלום תפטר האשה בחיי בעלה ולא ישאר לו ממנה זרע של קיימא שיחיה למד יום אחר פטירת אמו שיחויב הבעל להחזיר ליורשיה יורשי כתובתה שליש הכתובה שהוא החצי מכל מה שהכניסה לבעלה ונפטרה בחיי בעלה ונשארה ממנה בת שחיתה חמשה עשר ימים אחרי אמה לא יותר והיתה בת שנה כשנפטרה והיה לה אחות לנפטרית יהודית שבאת להתיהד עמה ונשאר להן אח חי שנטמע בין עכומ"ז ודעתו לבוא גם הוא לחסות תחת כנפי השכינה ועתה אחות הנפטרת שואלת מבעל אחותה שליש הכתובה והוא משיב אני ליורשיה היורשין את כתובתה ממשפחת בית אביה כתיב ואחיך הוא היורש ולא את כשיבוא הוא ויתבעני אשלים עמו התנאי או אפייסהו ילמדינו רבינו אם הדין אם ראובן בעל הנפטרת אם לאו ואם יהיה זה ממש כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה מסבתא ותרתין בנתין דאשתביין ושבקי ארעתא וכו':

תשובה גם כי מדברי כ"ת יראה שהדבר פשוט בעינך שאין הבעל יורשה ולכך לא נסתפקת אלא אם תנתן הירושה בידי אחותה או לא לא אמנע ידי מלבאר כל הראוי לענ"ד ואני אומר דמסתמא אבי הנערה או קרוביה נתנו לה הנדוניא הכתובה בשטר וכן משמע מלשון כ"ת שכתבת שטר כתובה שכתוב בתנאיה וכו' וכיון שכ"ת לא ביאר בשאלתו אם בלשון השטר היה כתוב שנעשה התנאי כתנאי בני גד ובני ראובן כגון תנאי כפול וכיוצא בו או לא רצוני בזה אם היה כתוב בו על מנת שיחזיר בעלה חצי הנדוניא ליורשי אביה אם תפטר בתו קודם בעלה הוא נותן לבתו הנדוניא הכתובה בשטר ואם לא יחזירה בעלה אם תפטור אשתו קודם ממנו לא יהיה נכסי הנדוניא לבתו דהשתא אם לא יחזיר הבעל הנדוניא אחרי מות אשתו איגלאי מלתא למפרע שהנדוניא לא היתה של בתו מעולם אלא של אביה היתה ויורשי אביה יורשים הנכסים ההם או כתיב בו סתם שתנאי השטר יהיו כחומר כל התנאים העשויין כתיקון חכמים וכדכתב הסמ"ג בשם ר"י בסימן נ' וז"ל אומר ר"י כי שמא אם אומר סתם שיהיה כתנאי בנ"ג ובנ"ר יכול להיות שיועיל בלא כפילת התנאי וכן כתב המרדכי בפרק מי שאחזו וצריך אני להתעורר בדבר ולכתוב הנלע"ד בקיצור גדול בזה שאם באתי לבאר הדברים וראייתם בהרחבה יכלה הזמן ואתבטל ממלאכת שמים המוטלת עלי ואקצר ואעלה וזה שאם בלשון השטר כתוב כאשר כתבתי התנאי קיים ואינו יורש אפילו לר"ח שפסק כר' שמעון בן גמליאל דפ' הכותב דהמתנה שלא ירש בנכסי אשתו אין בדבריו כלום והתנאי בטל ובין היכא שהבעל מסלק עצמו מירושת אשתו כי ההיא דתנן במתניתן ובין היכא שהאב מתנה שלא ירש הבעל קאמר דתנאו בטל דבין לטעמא דקאמר רשב"ג במתניתן משום ע"מ שכתוב בתורה ובין לטעמא דיהיב ר"ח בשם הירושלמי משום דדמי למי שמסתלק מירושת אביו אין הפרש בין היכא שמתנה האב להיכא שמתנה הבעל דבין כך ובין כך התנאי בטל מאותם הטעמים בנידון דידן התנאי קיים אליבא דכ"ע כיון דבלשון השטר שכתב כ"ת משמע שאין התנאי ביניהם שלא יירש אלא שיירש ויחוייב להחזיר הירושה ליורשי אביה דבכ"ג מלתא דפשיטא היא דאליבא דכ"ע התנאי קיים כיון שאין כאן סילוק ירושה לא נשתנה זה משאר תנאי ממון דקי"ל כר' יהודה דסבר דהתנאי קיים ותדע לך שכן הוא דהא הרי"ף ז"ל הביא בהלכותיו בפ' הכותב מאי דגרס בירושלמי אילין דכתבי לנשיהן אי מיתא בלא בני כל מא דילה תהדר לבני נשי תנאי ממון הוא וקיים וכתב הרמב"ן ז"ל בשם רבו אליבא דר"ח דפסק כרשב"ג דהכא דהיינו טעמא דקיים התנאי משום שאינו מתנה עמה שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה להחזיר ירושתו לבני נשא ופשיטא דכה"ג שפיר דמי אליבא דכ"ע:

וכן הר"ן ז"ל כתב בפשיטות בסוף דבריו דאליבא דהרי"ף ז"ל דלא פסק כר' שב"ג אלא כרבנן ומאי דאתמר בירושלמי אי מיתא בלא בני וכו' אשתכחת לה בכותב לה ועודה ארוסה שאם מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיירש ממנה ודאי מהני אפילו בנשואה ותקנו בדבריו לשון ודאי דקאמר ודאי מהני לומר שאין כאן ספק ואע"ג דלא אתמר לא בתלמוד דידן בהדיא ולא בתלמוד ירושלמי ודאי הכי הוא דמלתא דפשיטא היא שאין זה התנאי גרוע משאר תנאי ממון ואע"ג דר"ח הוצרך לפרש ההיא דירושלמי כדי לתרצה לדבריו דפסק כרשב"ג דלאו בכתיבת הבעל לאשתו קא מיירי אלא בכתיבת האב לבתו דהוי כמתנה על מנת להחזיר ולא פירש כדפירש הרמב"ן ז"ל אליביה לאו משום דסבר דאין לחלק בין היכא שמתנה שלא יירשנה להיכא שמתנה ליורשה אלא שמתנה להחזיר הירושה דמילתא דפשיטא היא שיש לחלק כדכתיבנא וכדכתב הר"ן ז"ל ג"כ אלא שר"ח הוצרך לפרש דבכתיבת האב לבתו קא מיירי משום דלישנא דתהדר לבי נשא משמע דאירושה קאי ומשמע לי טפי לפרש שתחזור הירושה מעצמה היינו שמתנה האב שלא יירשנה דממילא קאי מהדרה ממה שנפרש אותה דקאי אבעל ולומר שהבעל יורשה ויחזירנה ליורשיה ובהכי הוה האי תנאי כתנאי האחר שמזכיר שם בירושלמי דפסק כרבי שמעון בן גמליאל דהיינו שהתנאי בניהם שלא יירשנה אלא שמחלק בין כתיבת הבעל לאשתו לכתיבת האב לבתו אי נמי הוצרך לפרש כן משום דאיהו סבר דאי כפירוש הרמב"ן בתרוץ דבריו לא הוה צריכא ליה לירושלמי לאשמועינן הא דמילתא דפשיטא היא דבכה"ג התנאי קיים כיון שאינו מסלק הירושה והוה ככל שאר תנאי ממון דקיימא לן שהתנאי קיים ולא הוה ליה לירושלמי לפרושי בהאי תנאי טפי משאר תנאי ממון וכן נמי אפילו לר"ת שפסק בפ"ק דקידושין כר' מאיר אליבא דרב ששת דאין קנין לאשה בלא בעלה והנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה התנאי בטל בכה"ג שכתב בשטר מודה הוא שהתנאי קיים דהא אינו מתנה שלא יהא רשות בה אחרי מותה ולא יירש אלא שיירש ויחוייב הוא להחזיר ולנותנה ליורשיה וכדכתיבנא:

ועתה אומר שאף אם התנאי שבניהם הוא שהבעל לא יירשנה מה שאין לשון השטר סובלו דא"ה שלא יירש חצי הנדוניא הו"ל למכתב מ"מ לרווחא דמילתא אמינא דאפ"ה התנאי קיים דהוה כמתנה ע"מ להחזיר לזמן פלוני או ליורשיו ונראה דמהאי טטמא אמר אביי בשלהי מי שהיה נשוי נכסי ליך ואחריך לפלוני ומת הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריה מיד הבעל וכו' ומשמע התם דהיכא שהתנה בהדיא ע"מ שלא יירש בעל דאין הפרש בין נשואה לשאינה נשואה דבין כך ובין כך אחרי מוציא מיד הבעל ואע"ג דהתם מוקי לה בנשואה ולא בפנויה היינו טעמא כדאמרינן התם דבנשואה כשאמר אחריך לפלוני הוה ליה כמו פי' דבעל לא ליקני משא"כ בפנויה מכלל שאם פירש בהדיא לומר שהוא נותן הנדוניא לבתו על מנת שבעלה לא יירשנה דשפיר דמי והתנאי קיים והיינו משום דהויא מתנה על מנת להחזיר לזמן פלוני ובהכי אתי שפיר טפי מאי דקאמר אביי אפילו אליבא דרשב"ג דריש פרק הכותב דסבר כדכתיבנא המתנה שלא יירש בנכסי אשתו שאין בדבריו כלום משום דמתנה על מה שכתב בתורה ותנאו בטל ולר"ח דפסק הלכה כרשב"ג מטעמא דדמי למי שמסלק עצמו מירושת אביו אתי שפיר דלית לן לדחוקי נפשין ולמימר דאביי פסק כרבנן דקאמר דהתנאי קיים ולהקשות לר"ח דפסק כרשב"ג דהכי מתנה על מנת להחזיר לזמן פלוני הוא ומש"ה אחריך מוציא מיד הבעל אליבא דכ"ע ומהאי טעמא נמי לית לן להוכיח דהלכתא כרבנן דר' מאיר דפ"ק דקידושין דסברי דיש קנין לאשה בלא בעלה דהא אביי סבר ואחריך מוציא מיד הבעל דמצי למימר דהכא טעמיה דאביי אהייא כדכתיב' משום דהוה מתנה ע"מ להחזיר לו או ליורשיו ולא שייכא מילתא דאביי לא בפלוגתייהו דרשב"ג ורבנן דריש פרק הכותב ולא בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דפ"ק דקידושין ואם התנא כתנאי בנ"ג ובנ"ר כדכתיבנא התנאי קיים ואם לאו התנאי בטל ואם נדוניי' זו הבאה בשאלה היתה שלה קודם שנשאת לזה ולא נתנה לה אביה והכניסה בעלה ע"מ שבעלה לא יירשנה התנאי בטל דלא שייך השתא למימר דהויא מתנה ע"מ להחזיר לזמן פלוני דמיד כשנשאת זכה בהם הבעל ממילא כדין כל שאר נשים המכניסות לבעליהן נכסים אלא א"כ כתב לה הבעל בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בהן דרשב"ג בפ' הכותב דאלת"ה מברחת דבפרק האשה שנפלו למה לי לשיירה בעינן וכדכתב הרמב"ן ז"ל בתשובת שאלה ואין להקשות ולומר דלרבנן דר' מאיר דפרקא קמא דקידושין דסברי דיש קנין לאשה בלא בעלה למה לי מברחת לי שיירה בפירוש שלא יהא לבעלה רשות בהן דיש לומר דע"כ לא קאמרי רבנן דיש קנין לאשה בלא בעלה אלא דוקא היכא דדעת אחרת מתנה ובידו ולהתנות הואיל והוא המקנה לה קנין אבל כל היכא שאין דעת אחרת מתנה מודים הם דאין בידה אלא זכה בהן כדין נכסי מלוג כדכתיבנא והזמן קצר והמלאכה מרובה ולא באתי להרחיב ולהאריך ולפ"ז מטעמא דהוה מתנה ע"מ להחזיר לזמן פלוני אמרינן שהתנאי קיים וכן נמי אם התנו במשמעות לשון השטר שאינו עוקר הירושה שבעל יורש אלא שהתנאי בניהם שהבעל יחזור ויתן חצי הנדוניא ליורשים דהשתא לא שייך כפילת תנאי אלא א"כ התנה עמו שאם לא יחזיר חצי הנדוניא אם תמות דלהוי בעילותיו בעילות זנות למפרע וכאלו לא נשאת לו מעולם ומסתמא תנאי כזה לא נעשה ביניהם מעולם שהדבר צ"ע אם יכולים הם להתנות תנאי כזה מההיא דמברחת וכדכתיבנא או לא וכעת איני מכניס עצמי לבאר זה ודבר רחוק הוא שיתנו תנאי כזה וראיה מההיא דמברחת וכדכתיבנא פשיטא דהתנאי בטל כיון שאינו כדתנאי בנ"ג ובנ"ר אלא א"כ התנו ע"י סילוק שהבעל סלק את עצמו ואמר דין ודברים אין לי בהם לרבנן דרשב"ג כדכתיבנא ואחזור למה שהייתי בו דהיכא שהתנאי הוא מאביה או מקרוביה אם אין התנאי כתנאי בנ"ג ובנ"ר אין כאן תנאי ואומר דאע"ג דהרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל פסקו לענין ממון כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ כל התנאי שבו כאומר מהיום הוי ופסקו באומר מעכשיו דלא בעינן תנאי ר"ת ור"י ז"ל חלקו עליהם ואמרו דאפילו באומר מעכשיו אם אין התנאי כפול התנאי בטל וכן סבר גם הסמ"ג ז"ל שכתב במצות לולב על ההיא דרבא דקאמר הי לך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו והחזירו לו יצא לא החזירו לו לא יצא דבעינן שיתנה הנותן תנאי כפול והביא ראיה לזה מההיא דמי שאחזו דקאמר התם אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי וכו' וכבר הוכיחו התוספות ז"ל בפ' מי שאחזו בדיבור אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי דרבא סבר דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכן הלכה ע"ש וכ"כ בעל הסמ"ג ז"ל עצמו בהדיא בסימן מ"ח בהביאו ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שם דרב אשי ורבא סוברים שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולפנים אכתוב לשונו בע"ה ואפ"ה כתוב הוא ז"ל דבעינן ביה תנאי כפול וכן הוא ז"ל בהדיא בסימן נ' דאפילו באומר מעכשיו בעינן תנאי כפול שכתב וז"ל לפיכך שכיב מרע הנותן גט לאשתו ע"מ צריך לכפול תנאו ולומר הרי זה גיטך אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו וכו' הרי לך בהדיא שכתב באומר מעכשיו שצריך לכפול תנאו ואע"ג דבסימן מ"ח הביא ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל ולא סתרם שכתב וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל שכל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו וכו' עד וכן האומר ע"מ הרי הוא כאומר מעכשיו ואינו צריך לכפול תנאו וכו' ונראה לי דעתו בזה שאע"פ שבפרק מי שאחזו מוכיח דאפילו בעל מנת מצריך ר"מ כפילות אין הלכה כמותו דרב אשי ורבא סוברים דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ושם באותו ענין באומר מעכשיו אינו מצריך כפילות עכ"ל הרי לך בפירוש ראיתו של הרמב"ם ז"ל ולא סתרם כמו שעשה בלאו דחמץ בפסח שהביא ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל וכתב ונראה לי שדעת הרמב"ם יהיה וכו' ואח"כ סתר ראיתו וכתב ואעפ"כ לא היה לו למנותו בלאוין וכו' ע"ש ובכאן לא חזר לסתור ראיתו לאו משום דהכא סבר כמותו דהא בהדיא חולק כדכתיבנא אלא שבכאן לא הביא סתירה על דבריו שבמה שכתב במצות לולב מסתמא דבריו ברורים שכתב שם ז"ל דקיימא לן כמותו פרק מי שאחזו כדמוכח התם בתר הכי דקאמר התם אתקין שמואל בגט שר"ל וכו':

ואל יתעקש המתעקש לחלוק על זה ממה שנמצא כתוב בפ"ו מהלכות אישות דהרמב"ם זכרו לברכה בהגהות המיימונית בדפוס הראשון אשר נדפס על מה שכתב הרמב"ם ז"ל כל האומר מעכשיו לא יצטרך לכפול תנאו וכתב בספר המצות שכן נראה לי אע"פ שבפרק מי שאחזו מוכיח וכו' ויאמר המתעקש שמההגה זו משמע שס"ה מסכים לדעתו של הרמב"ם ז"ל דבאומר מעכשיו או ע"מ אינו צריך לכפול תנאו דודאי לשון אותה הגהה אינו מבעל ההגהה שהיה בנו של מהר"ם זכרו לברכה אלא איזה תלמיד או איזה סופר טועה הטעה הספר שבנו של מהר"ם זכרו לברכה הביא לשון הסמ"ג זכרו לברכה כאשר כתוב בסמ"ג:

וכן בהגהה שבספר המצות כתב שנראה לי דעתו בזה שאף על פי שבפ' מי שאחזו וכו' והתלמיד או הסופר חשב בדעתו שדעתו של הסמ"ג זכרו לברכה כדעתו של הרמב"ם זכרו לברכה כי לא ראה מה שכתוב הסמ"ג במצות לולב ובמצו' גירושין שכבר כתבתיו למעל' ולא נכשר בעיניו לפי דעתו לשון הכתוב בסמ"ג ובהגהה וז"ל ונראה לי דעתו בזה וכו' והגהה על ההגהה וכתב שבספר המצות כתב שכך נראה לו ולא ידע דאי הכי היה לסמ"ג ז"ל להביא דבריו של הרמב"ם ז"ל בפסקיו בלי חולק ותו לא כמנהגו לכתוב בכל מקום שהוא פוסק כדבריו או כדברי איזה פוסק שיהיה שמזה נראה שהוא ז"ל פוסק כמותו אלא שרוצה להודיע שמדבריו של הרמב"ם זכרו לברכה או איזה פוסק שיהיה למד דבר זה ואומר דבר בשם אומרו:

ואם יאמר האומר שהסמ"ג זכרו לברכה רצה להביא ראיה למה שכתב הרמב"ם הוה ליה למימר ונראה לי ראיה בזה כדכתי' במצות קל"ג וזה לשונו כתב ר"ם שהתרומה וכו' עד וראיתו נראה מדאמרינן בפסחים וכו' אבל בכאן שכתב ונראה לי דעתו בזה הודיענו שדעתו של הרמב"ם זכרו לברכה בזה היתה כן גם כי לדעתו של הסמ"ג אין דבריו נכונים כמו שכבר כתב' שחולק עליו וראיתו של הרמב"ם זכרו לברכה אינה ראיה והוא ז"ל סתר ראיתו במצות לולב ומכל מקום רצה הוא ז"ל להודיענו מה היתה דעת של הרמב"ם זכרו לברכה וחוץ מזה שכתבי ההגהה ההיא משובשת יעויין שם בה ואחר כתבי הובא לידי הדפוס השני ומצאתי ההגהה כתובה כדברי וז"ל וכתב בספר המצות שנ"ל דעתו בזה וכו' ושמחתי שמחה גדולה בזה לפי שראיתי שכמוה"ר אליה מזרחי בפרשו הסמ"ג במצו' לולב רצה לישבה ולא עלתה לידו לע"ד וכתב בעצמו אחרי ראיתי בפירוש אותה ההגה דבריו תמוהין כפ' ודוק:

חדר א

מכל הא שכתבתי בזה עלתה בידינו שהסמ"ג זכרו לברכה פוסק דאפילו באומר מעכשיו בעינן תנאי כפול כר"ת וכר"י ז"ל וכן הסכים גם כן הרא"ש וכן המרדכי וראיותיהם ברורות והרמב"ן והרשב"א הניח הדבר בצ"ע לפי מה שכתב במ"מ משמע ואם כן בנדון דידן אם אין התנאי ביניהם כתנאי בני גד ובני ראובן אין להוציא מיד הבעל כיון שהרא"ש והמרדכי ז"ל דהוו בתראי וראו כל דברי הראשוני' והכריעו כרבינו תם ור"י דודאי אית לן למיזל בתרייהו ולעשות מעשה כמותם דאפילו היכא דלית לן האי טעמא דהלכת' כבתראי אין להוציא מיד הבעל היכא דפלוגתא דרבבתא היא וכבר הארכתי בכיוצא בזה בתשובה אשר השבתי להחכם דון שמואל ן' בנשתי על ענין היבמה אשר נשאלתי עליה יעויין שם ונלאתי להעתיק מה שכבר כתבתי ומקצר אני ועולה בכל האפשר לי לאפס פנאי כמו שכבר כתבתי וכן נמי יש לומר דאף על גב דרשב"ם זכרו לברכה פירש דלא בעינן תנאי כפול בממון וכן פירש גם רבינו שמשון דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות וגיטין וקדושין את הכל דחה רבינו תם וכתב דאף בממון בעינן וכן הסכימו רוב הגדולים קמאי ובתראי הילכך בנדון זה דידן אין התנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אין להוציא מיד הבעל אלא הבעל יורש כל הנדוניא:

וכן נמי אם כתוב בו שתנאי השטר יהיו כחומר כל התנאים העשוין כתקון חכמים אין להוציא מיד הבעל דאף על גב דר"י זכרו לברכם היה מסופק אם מועיל או לא שהרי כתב שיכול להיות שיועיל בלא כפילות כמו שהבאתי דבריו למעלה מכל מקום מספק אין להוציא הבעל ומוקמינן ממונא בחזקת מריה וכל זה אני אומר אם התנאי אינו מצד תקנה או מנהג הקהל שהם דרים בו שאם הוא תקנ' או מנהג על דרך שתקן ר"ת זכרו לברכה כדאמרינן בפרק נערה פשיטא דאין צריך לכתוב בשטר שום תנאי ואפילו גלוי דעת בעלמא דאנן סהדי שכל אנשי הקהל ההוא הנושאי' אשה בקהל ההו' על דרך כן נושאין אותה:

וכן מצאנו כמה דברים דאפילו גלוי דעת אינם צריכים וכבר כתבו התוספת זכרם לברכה בקדושין בפרק האומר ובפרק מי שאחזו וכן הרא"ש והמרדכי זכרם לברכה וכן נמי כתב הרשב"ם בסוף יש נוחלים גבי אחים שקנו אתרוג וכו' ומה שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת ואף על פי שלא פירש כמו שפי' דמי עד כאן לשונו:

ואף על גב דבעי' משלכם והרוצה לצאת באתרוג הוא צריך שיתננו לו חברו על מנת להחזיר כדקאמר רבא ואפילו הכי מנהג הקהל כמו שפי' דמי וכן במציעא פרק המקבל דקאמר התם ואמר רבי יהודה וכו' ואמר רבי יהושע בן קרחה ואמר רבי יוסי שכל אחד מהם היה דורש לשון הדיוט וכתבו בעלי התוספות זכרם לברכה וזה לשונם היה דורש לשון הדיוט לשונות שלא הרגילו חכמים לכתוב רק הדיוטות הורגלו לכתוב היה דורש ואפילו לא נכתב כאלו נכתב דאי דוקא בשכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים התנאי דהא לאו אסמכתא היא:

והשתא יש להתישב בזה קצת דמנא להו לתוספות זכרם לברכה דאפילו בלא כתוב מיירי דילמא לעולם בכתב התנאי ומאי דקשיא דפשיט' שיש לו לקיים התנאי לא קשיא דהיכא דלא נכתב התנאי בד' התנאי' כגון התנאי כפול וכיוצא בו קאמר דמועיל ולעולם בנכתב התנאי קמיירי אלא ודאי נראה דכל היכא שלא נכתב התנאי כפול וכל שאר התנאים הצריכים בו אף על פי שנכתב בשטר הרי הוא כאלו לא נכתב ונכתב בלא תנאיו ולא נכתב כלל שוין הם וזה וזה לא נכתב קרי ליה התוספות זכרם לברכה ומה שכתב שלא תקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכתבן וכן רש"י זכרו לברכה וזה לשונו דורש לשון הדיוטות שהרגילו לכתוב שלא תתקנת חכמים היה דורש לפסוק הדין אחריו לאו לחומרא כבנדון דידן דכתב התנאי ולא כתבו בתנאים הצריכים לתנאי דבכה"ג לאו מלתא דפשיטא היא שצריך לקיים התנאי שהתנאי הכתוב בו היה כלא היה אלא אשמעינן דהיכא דהדיוטות הורגלו לכתוב בשטרותיהם תנאים שלא כתקון חכמי' ולא הצריכום בהם וכהנהו דמייתי התם והתנאים הכתובים בשטרותיהם כתנאי בני גד ובני ראובן דהיינו שיש להם כפילות ושאר דברים דבלאו הכי והיו כלא כלא היו אם אירע לאחד מהם ולא כתב התנאי ההוא כלל וכל שכן אם כתבו בשטר ולא כתבו כדינו דהיינו הכפילה ושאר תנאיו פוסקי' הדין אחרי הלשון שכבר הורגלו בו דמסתמא על דרך הרגלם עושה השטר ההוא ולפי מה שפי' אייתי שפיר טפי מה שבארו התוספות זכרם לברכה בכותב לשונות שלא תקנו חכמים אלא הדיוטות הורגלו לכותבן יותר מרש"י ז"ל שכתב שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים כי בעלי התוספות זכרם לברכה הוסיפו באור על דברי רש"י זכרו לברכה כדי שלא נטעה ונפרש לשונו של רש"י ז"ל באומרו שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים דהיינו שכותבים התנאים בלא כפילה ושאר תנאיו ומשום הכי הוסיפו וכתבו לשונות שלא תקנו חכמים וכו' וק"ל:

מכל הא דלעיל עלה בידינו שאם אין התנאי הכתוב בשטר באחד מהדברי' אשר כתבתי אין מוציאין מיד הבעל ואין מקום לשאלת כ"ת אבל אם התנאי שבשטר באחד מהדרכים אשר כתבתי יש מקום לשאלת כ"ת:

ואני אומר שבמה שנסתפק כבוד תורתך אם יהיה זה ממש כ"ש הרא"ש זכרו לברכה בשאלת תשובה מסבתא ותרתין בנתיין וכו' כבר בימים קדומים דעתי היתה נוטה בכמה שכתבתי בשאלה אחת אשר נכתב אלי מארטה וז"ל שם והממירין דת יהודת לדת עובדי הבעל אשר במלכות פוליא שנעשו לאונסם ולא ראינום אוכלים דברים שאינם ראויים לאכילה עד שנאמר להכעיס הם אוכלים וכההיא דפרקא בתרא דהוריות דתניא אכל חלב הרי זה ממיר דת יהודית ואיזהו ממיר דת יהודית זה האוכל נבילות וטרפות ושקצים ורמשים ומבעי לן התם מאי קאמר ומסיק דהכי קאמר אכל לתאבון הרי זה ממיר דת יהודית להכעיס הרי זה מין פירוש דאוכל חלב שמא לתיאבון אכלו שהוא טוב לאכול משום הכי קאמר זה האוכל נבלות וטריפות וכו' פירוש נבלה שמתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמא הולכות ואינה הולכות ואינה ראויה לאכילה ואם כן לא אכל אלא להכעיס אבל לא מיירי כשנשחטה בסכין דלא הוה קרוי בסתמא ממיר דת יהודית להכעיס דשמא אכלה לתאבון שהיתה טובה לאכול כך פירשו התוספות ז"ל בפרק אין מעמידין הרי לפנינו שאם לא נראה אותו אוכל דברים שאינם ראויים לאכילה אע"פ שאנו רואים אוכל חלב ודברים הראוים לאכילה מומרים לתאבון חשבי' ליה כהממירים דת יהודית לדת עובדי הבעל שבמלכות פוליא שהמירו דתם לאונסם ולא ראינום שאוכלים דברים שאינם ראוים לאכילה ומה שעומדים שם במלכות פוליא ואינם בורחים להנאתן הם עומדים ואם מראים שמשתחוים לבעל לאונסם הוא כדי שלא יהרגו ועוברים על מצות ונקדשתי וכו' שהיה להם ליהרג או לצאת משם והוו ממירים לאותו דבר להנאתן דהיינו לתאבון ודמו לסבתא ותרתין בנתיין דאשתביין וכו' עד כאן לשונו שם:

וכן נמי כתבתי בפסקי אחד אשר פסקתי בילדותי במעשה שאירע בקורפי ועתה חוזר אני בי ואומר דכל אותם הממירין שהמרו דת יהודית לדת עובדי הבעל לאונסם ובידם לצאת ממקומם ללכת אל מלכות אחרת ולשוב בתשובה ואינם יוצאים אלא עומדים בדת הבעל במקום אשר אנסום ומשתחוים להבעל להנאתם הרי זה כמומר אוכל נבילות להכעיס וגריעי מיניה דהא בפרק אין מעמידין אמרינן אתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתאבון מומר פירוש אוכל נבילות לתאבון מומר להכעיס מין וחד אמר אפילו להכעיס מומר אלא איזהו מין זה העובד הבעל ומדקאמר זה העובד הבעל סתם ולא קאמר מומר להבעל כלומר להשתכר על ידי עבודתו אלמא בעובד הבעל ליכא לאפלוגי בין היכא דעבדו להכעיס להיכא שעבדו להשתכר דבין כך ובין כך מין הוא אליבא דכולי עלמא משום דהבעל חמירא טובא שהמודה בה ככופר בכל התורה כולה ואפילו המחשב מחשבה בה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כדאיתא בפרקא קמא דקדושין קל וחומר לעושה מעשה בה והנאתו בו דהקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה להכעיס ולא דמי למומר לאחד משאר עבירות שבתורה ונראה דמהאי טעמא פירש רש"י ז"ל בפרקא קמא דקדושין עלה דההיא דתניא התם או לעקר זה הנמכר לעבודת הבעל עצמה וזה הנמכר לעבודת הבעל עצמה לחטוב עצים ושאר צרכיה לא לשם אלהות כלל עד כאן לשונו ונדחק הוא ז"ל לפרש כן משום שאם נמכר לעבודת הבעל לשם אלהות אע"ג דלהנאתן עובדה כדי להשתכר אפילו הכי מורידין אותו ואין פודין:

חדר ב

וכן יראה נמי מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הלכות רוצח ושמירת נפש וזה לשונו והמינים והם עובדים עבודות הבעל או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין עד כאן לשונו:

ומדהוצרך לכתוב המינים והם עובדי עבודת הבעל וכו' ולא קצר לומר המינים העושים עבירות להכעיס ועבודת הבעל בכלל היה והאריך בדבריו להביא עובד עבודת הבעל וכת' סתם העובד עבודת הבעל ובעושה עבירות פירו' להכעיס אלמא משמע שהרב סובר כמו שכתב דבעבודת הבעל אין לחלק בין עובדו להנאתו בין עובדו להכעיס דבין כך ובין כך מין הוא:

וכן נראה גם כן ממה שהקשו התוספות ז"ל בפרקא קמא דחולין עלה ההיא דאמר רב ענן מומר לעבודת הבעל מותר לאכול משחיטתו שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב ופירש רש"י ז"ל אחאב וסיעתו חזינן בהו דעובדי עבודת הבעל הוו ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרו ואיכא למימר דיצרא דעבודת הבעל תקיף עלייהו והקשו התוספות ז"ל וז"ל תימא דבפרק בתרא דהוריות פליגי רב אחא ורבינא במומר להכעיס מאי הוי מין או מומר אבל עובד עבודת הבעל לכולי עלמא הוי מין ולקמן תנינא שחיטת מין לעבודת הבעל עד כאן לשונם ואי סלקא דעתך שיש לחלק בין עובד עבודת הבעל להשתכר לבין אינו עובד עבודת הבעל להשתכר דבעובד להשתכר לאו מין הוא מאי קשיא להו לתוספות דלמא ההוא מומר לעבודת הבעל דקאמר רב ענן מותר לאכול משחיטתו מומר להשתכר קאמר דומיא דאחאב וסיעתו דאנוסים מחמת יצרם הוו ולמלאות תאות יצרם הוא שהיו עובדים דהא לא אשכחן בהו דפקור בנבלה ובשאר איסורים בחשבו שישתכר בעבדו לעבודת הבעל דמה לי בהיותו משתכר למלא תאות יצרו מ"ל משתכר בממון אלא ודאי נראה שהתוספות סוברים דבעובד עבודת הבעל אפילו עובדו להנאתו מין הוא וכדכתיבנא ומשום הכי הקשה מה שהקשה והיינו טעמ' שהתו' כתבו בפ' בן סורר ומורה גבי רודף בן ברית ולא מומר דמומרין לעבודת הבעל מורידין ולא מעלין עכ"ל וכתבו מומר סתם ולא חלקו בין מומר להכעיס בין מומר להנאתו כדכתיב' וכן נמי הגאוני' ושאר הפוסקים אשר אכתוב בע"ה בענין הירוש' לא כתבו אלא מומר סתם ולא חלקו בין להנאתו בין להכעיס והיינו מהטעם שכתבתי ועובדא דסבתא ותרתין בנתן דנשאל הרא"ש ז"ל לא דמי לנדון דידן כלל דהתם השואלים להרא"ש ז"ל לא שאלו אלא מטעם שעוברות שבתות ואוכלת נבילות לפי מה שבא בלשון השאלה ועליה השיב הרא"ש ז"ל מה שהשיב דאע"ג שנשאו לעובדי הבעל אפשר שבעליהן לא היו מקפידים לדקדק אי פלחי להבעל אי לא ויש לנו לדונן לזכות ולהעמידן בחזקתן ולומר דלאו עובדות הבעל הן ודמי לההיא דאכל חלב דהוריות ואפילו אם בעליהן היו מקפידים ומדקדקים אחריהן אם היו משתחוות להבעל או לא והן היו משתחוות מפני הסכנה לאונסן הוא שהרי אין בידם לצאת מהמקום ההוא שבעליהן משמרים אותן ואינן עוברות אלא על לא תחללו ונקדשתי שאם יצאו יהרגו אבל האנוסים שבספרד ופורטוגאל ושאר ארצות שנאנסו בשעת ההמרה כבר ידוע ומפורסם שחוקרים ודורשים אחריהן ופשיטא שהולכים ומשתחוים להבעל מצד פחדם ובידם לצאת מהפחד ההוא ולבא תחת ממשלת אדוננו יר"ה ולחזור בתשובה כאשר באו רבים מהם ושבו והם יושבים שם להנאתן כדי להרויח ממון או שלא להפסיד מאשר להם והרי הם עובדים עבודת הבעל להשתכר פשיטא דמינין הם ומורידין אותם דבעבודת הבעל דחמירא משאר עבירות שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה ליכא לאפלוגי בין עובדו להכעיס לעובדו להנאתו וכדכתיבנא ובר מן דין אמינא דנראה דלענין יראת האלהות אין אדם מחשב חסרון הכיס שיבא לו כדי שיעבוד אלהיו וכל מי שאינו עובדו מצד חסרון כיס שיבא לו ודאי אינו מחשיבו לאלוה דהא בפרק רבי ישמעאל אמרינן בית נמרוד הרי היא כעבודת הבעל שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר אף על גב דכי בדרינהו רחמנא כשעת מלחמה דמי אי בעי למיהדר הדור אמרינן ומדלא הדור בטולי בטלוה הרי לך דמקילין בבית נמרוד ומתירין אותה דמדלא הדור אמרינן בטולי בטלוה:

ואי סלקא דעתך לומר שמחשב האדם חסרון כיס שיבא לו אם יעבוד אלהיו ומניחו ואינו עובדו להנאתו גם כי לבו אין נוטה לכפור בו אם כן בית נמרור אמאי מותר דילמא הא דלא הדור משום חסרון כיס הוא דלא הדור שהדרך ממעטת הממון מכמה סבות:

וכן נמי שנוי המקום עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להבטיחו לאברהם על הממון כשאמר לו לך לך מארצך וממולדתך וכו' אלא ודאי קים להו לרבנן שכל מי שאינו כופר באלהיו והוא עובד ומשתחוה לאל אחר להנאתו דהיינו כדי שירויח הממון או כדי שלא יפסיד משלו אפילו שעה אחת כל שכן בנדון דידן דאתרע חזקת המומרין שנאנסו בשעת ההמרה להימיר את עצמן מדת יהודית לעבודת הבעל משום דודאי לן שיש ביניהם שלבם נוטה לעבודת הבעל אחרי שרואים את ישראל כי מטה ידם דהא קאמר רב אשי התם גבי הא דתני גבי בימוסאות של עכומ"ז בשעת ההמרה אע"פ שההמרה בטל אותם בימוסאות לא בטלו דהיינו טעמא משום דודאי ישראל מומר היה ופלח בה ברצון ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו ודאי ישראל מומר הוא ואי אפשר בכל העובדים שלא יהיה בהם אחד מומר אחרי שרואים את ישראל ידם מטה לבו נוטה לעבודת הבעל עד כאן לשונו ומדחזינן הני שעדין עומדין בהמירתן ולא יצאו לשוב בתשובה שלימה לעבודת בוראם יתברך ממ"ה הקב"ה רגלים לדבר שאלו הם אותם שנטה לבם לעבודת הבעל ומיני' הם ומורידי' אותם ומעתה לא מבעיא למה שכתב המרדכי ז"ל בשם רב צדק גאון ובשם רבינו חננאל דמומר אינו יורש את אביו והא דפריך בפרקא קמא דקדושין דלמה ישראל מומר מוריש לבניו דהוא מומר היה והורישו לבניו ומדקשיא ליה מההיא דקדושין אלמא דדבר תורה קאמר אינו יורש דאי לא תימא הכי אלא לרב גאון צדק ורבינו חננאל קנס שקנסו חכמים קאמר מאי קשיא להו ממהיא דקדושין כיון דהתם בדבר תורה קאמר דיורש ורב גאון צדק ורבינו חננאל אמרו קנס שקנסו חכמים ופקעו ירושתו ממנו אלא ודאי רב גאון צדק ור"ח דבר תורה קאמר דמומר אין לו דין ירושה ואמינא דלא מבעיא לדידהו דודאי אית לן למימר דכיון שאין המומר יורש מיד כשמת' אחותו זכתה אחותה היהודית בנכסי אחותה שמתה ולא היה למומר מעולם זכות בהם דכיון שהתיר' פקעה ירושתו ממנו עמדה האחות במקומו וזכתה בנכסי אחותה:

וכן נמי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה אפילו לדעתו של רבינו יהודה שכתב בספר הדינין שמומר אינו יורש ופירש הוא ז"ל דבריו דמדרבנן קאמר קנס הוא שקנסוהו וכתב הוא ז"ל בההוא עובדא שנשאל עליה על מומר שהיה נותן ירושתו שהיה לו לירש מאביו לאמו ומת אביו ותבעה אמו הנכסים ויורשי המומר תבעו גם כן הנכסים ע"כ דכיון דאין המומר יורשו אף על גב דקנס הוא שקנסוה מיד כשמת אביו זכתה אם המומר בנכסי אבי אביה ולא היה למומר מעולם זכייה בהם ומתנתו לא הויא מתנה כלל וכיון שהפקיעו ירושתו עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה שצדקי דמצית למעבד ביה ביהדות ובשאינו יהודית להעמיד הנחלה אין עונש בדבר על זה אלא אפילו לאביה ז"ל שכתב דמומר יורש הא כתב איך יש כח ביד חכמים להפקיע הירושה דהיינו היורשה שהוא יורש וממילא יורש שאחריו קם במקומו שהמומר לענין הירושה הרי הוא כאלו לא היה מעולם והכי דייק לשון אך דקאמר ליה עלה ההיא דקאמר דמומר יורש והיינו זה כדכתב הרא"ש ז"ל ולמתעקש שיאמר דאיהו סבר שיש כח להפקיע ירושתו וכל הקודם יזכה נשיב לו ונאמר דמה חטאו היורשים האחרים וכן המוריש שנוציא ממונו מחזקת אותו השבט אי משום שחטא זה יקנסו אותו יורש והוי כאלו לא היה ראש היורשים וממילא שאר היורשים יורשים ויהיה הממון בחזקת אותו השבט וכיוצא בזה כתב הוא ז"ל שכתב המרדכי ז"ל בשמו וזה לשונו ונראה לראבי"ה דאפילו לדברי הגאון דסבר דמומר אינו יורש נראה דהאב יורש בנו מומר דאמאי נקנסה לאב ואם כן הכא נמי אמאי נקנס שאר היורשים אי משום שהימיר זה יקנסו אותו ויפקיעוהו מן הירושה כאלו לא היה מעולם ושאר היורשים מה חטאו דקנסום ונפקיעם מהירושה:

וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות נחלות וז"ל ישראל שהימר דת יהודית יורש את קרוביו הישראלים ואם ראו לאבד את ממנו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המומר להם וכן המנהג תמיד במערב עד כאן לשונו הרי שמדברי הרב ז"ל נראה שיש לקנסו כדי שלא לחזק ידי הרשעים:

ולעניות דעתי נראה דאין לך מחזק ידי הרשעים ונותן יד לפושעים גדול ממי שאינו מפקיע ירושת מומר כזה שהוא מחשב ואומר מה לי ללכת למ"ה לחזור לעבודת האל יתברך אי משום שלא תפקיע ירושתי ממני אעמוד ברשעתי ומרדתי וסוף סוף הירושה שלי היא ומצד זה יושב ועובד הבעל בכל יום ויום ומוסיף על חטאתו פשע שכופר בקונו בכל יום להנאתו ולא עוד אלא שמת פתאום והוא ברשעו ולא עוד שמרוב הנאתו בעבודת הבעל נקבע בלבו כפירה גמורה אפילו שבתחלת מומרתו לא היה לבו נוטה אחריה וכל שכן שבעונותינו שרבו יש כמה וכמה מומרים כזה שאנו דנין בו שיש להם קרובים באלו המקומו' וראויים הם ליורשם וכשידעו שאפי' אם ימותו הקרובים ההם ירושתם לעולם קיימת עומדים ברשעם וכופרים בקונם בכל יום ויום וקורה להם כל מה שכתב אבל כשידעו שאם ימתו הקרובים בעודם ברשעם הירושה נפקעת מהם שאנו מחשבים אותם פחותים מעובדי הבעל כל עוד שעומדים ברשעם להנאתן רבי' מהם ימהרו לשוב כדי שלא ימות מורישו פתאום ויפסיד הירושה נמצא לפי זה אם לא נפקיעה ירושת המומר כזה אנו מחזקים ידי הרשעים ופשיטא לעניות דעתי לראבי"ה ולהרמב"ם ז"ל דמומרין כאלו קונסים אותם שלא ירשו שהרי הרמב"ם ז"ל פירש הטעם שיקנסו כדי שלא לחזק ידי הרשעים ואין מחזק ידי הרשעים גדול ממי שאינו מפקיע ירושתו של זה לעניות דעתי וכדכתיבנא ומה שתלו בכח ב"ד וראייתו ונתנו הרשות בידם היינו משום שתמצא כמה מומרים שהמרו מדת יהודת לעובדי הבעל לרצונם או לאנסם ואנו רואים בהם שדעתם לשוב אלא שהם אנוסים אונס הגוף ולא אונס הממון כאותם אנוסים שהיו בדורם שאפילו אם היו מהם שהיו רוצים להניח כל ממונם ויצאו לשוב לא היה אפשר להם כמו אלו וכיוצא בהם ודאי ראוי לבית דין לחקור ולדרוש בדבר אם ראוי להפקיע ירושתם או לא ולמי אינו ראוי והרשות בידם וכן בההיא סבתא ותרתין בנתן שהביא הרא"ש ז"ל או קטנים שהמרו אבל במומר בכיוצא בנדון דידן פשיטא לעניות דעתי דקנוסים ועומדים הם מצד הדין ויש לקנסם שלא יירשו כיון שהם ברשעתם בעת פטירת המוריש ואפילו שעה אחת וכדכתב הרא"ש ז"ל בהדיא בתשובה ואל יקשה לך ממה שכתב בפסקיו וזה לשונו מכאן פוסקים דישראל מומר יורש את אביו וכן מסתבר שאף על פי שחטא ישראל הוא לקדש האשה ולגרשה מכל מקום אם אפשר טוב הוא לתת ביד ב"ד דלא יהבי ליה דאזיל ואכיל ברשעתו כדאמרינן לענין קנס בכתובות ואם ישוב תנתן לו ירושתו עד כאן לשונו ותאמר הרי לך שכתב שאם ישוב תנתן לו ולא תנתן ליורשיו אלא אם כן לא ישוב דאיהו ז"ל בפסקיו אזיל לטעמיה דפסק ומומר יורש וכו' ולדעתו אין כח ביד ב"ד להפקיע ירושתו שלא כתב אלא שיעמוד בידם עד שיראו אם ישוב או לא אם כן אין לומר שקמו היורשים האחרים תחתיו תכף כשמת המוריש אבל לפי מה שכתב בתשובתו הלכה למעשה דמומר אינו יורש פשיטא דקאמר והיורשים האחרים תחתיו וכמו שכתב הוא ז"ל בהדיא וכיון שאינו יורש מיד וכו' ונראה שהוא ז"ל בכותבי בפסקיו מה שכתב לא ראה אותה תשובה דרבינו יהודה שכתב דמומר אינו יורש ומשום הכי כתב שמומר יורש ולא הביא ההיא דרבי יהודה אבל כשראה התשובה הנזכרת חזר בו כיון שראה שרבינו יהודה כתב שאינו יורש והביא ראיה מהפסוק ולדעתו דקנס הוא שקנסוה חכמים והוא לא ידע שקנסוה חכמים אלא אחרי ראותו דברי רבינו יהודה ולכך בפסקיו לא כתב הדין כי לא ידע שקנסוה וכדכתיב' ואין לחלק בין מומר שהוזכר בפסקיו למומר שהביא בתשובותיו הרא"ש ולומר דבתשובותיו מיירי במומר שאנו רואים בו דאביק מיבק במינות ואין אנו רואים בו הרהור תשובה בפסקיו מיירי שיש ספק בידינו ואנו חושבים שיחזור היום או למחר או למחרתו דאי הכי ה"ל לרא"ש לפרש בין בפסקיו בין בתשובתיו באי זה מומר קמיירי ומדנקט בין בפסקיו בין בתשובתיו סתם מומר אלמא דבכאן וכאן במומר סתם קמיירי ותו אמ' והרא"ש ז"ל בפסקיו בכותבו בפסקיו ראה מה שכתב רבינו יהודה אלא שסבר שיש חלוק בין מומר למומר היה לו לפרש בתשובתיו וכן בפסקיו שאם המומר כך הדין כך ואם אינו כן הדין כך אלא ודאי נראה שהוא זכרו לברכה סובר שאין חלוק אלא שלא ראה תשובת רבינו יהודה בכתבי בפסקיו וכדכתיב' וק"ל ואפילו לרש"י ז"ל שהשיב לכל מה שכתב המרדכי משמו שכל הקודם לזכות בממון של מומר לעבודת הבעל בחייו זכה כנדון דידן מודה שאחות המומר לעבודת הבעל יורשת אחותה ולא המומר לעבודת הבעל דאין לומר שהבעל הנדוניא שהיתה לירש אותה המומר לעבודת הבעל זכה שהרי מחזיק בה בחיי המומר לעבודת הבעל אחרי מות אשתו וקדם לזכות בה דנראה דלא קאמר רש"י אלא בממון של מומר לעבודת הבעל ממש שכבר בא לידו וזכה בו והוא שלו אבל הירושה שהיתה ראויה לו אם לא היה מומר לעבודת הבעל כיון שלא באה לידו לזכות בה לא דאינה שלו אלא של היורשים האחרים דהא הוא כמאן דליתיה והירושה בחזקת שאר היורשים ולא בחזקתו ואפילו אם יאמר האומר דלדעתו של הראבי"ה והרמב"ם ז"ל מומר לעבודת הבעל זה יורש הוא שאף בידם להפקיע מהמומר לעבודת הבעל הירושה לפי ראות עיניהם מומר לעבודת הבעל זה אין ראוי להפקיע ירושתו מה שאין כן לע"ד דאדרבה ראוי הוא לקנס בזה ויותר מזה כדכתיב' א"ה כיון דרב גאון צדק ור"ח ורבינו יהודה וכן הרא"ש ז"ל להלכה למעשה פסקו שאינו יורש כדלעיל פשיטא שיש לנו לפסוק הלכה למעשה שלא לירש דהא הפוסקים שלא יירש הוו רובא והרא"ש ז"ל שהוא אחרון אחד מהם:

ולע"דנ שיש להביא ראיה שכן הלכה גם אם הפוסקים שלא יירש הוו רובא והדבר שקול דפשיטא דאין לומ' דהלכה כהנהו דסברי דמומר לעבודת הבעל יורש דלכל הפחות ספק הוא וכיון דספק הוא יש לנו להכריע כנההו דסברי דמומר לעבודת הבעל אינו יורש ומסולק הוא מירושה זו דהא אפילו למאן דאמר יורש היינו דווקא אם ישוב הוא דקאמר יורש אבל אם לא ישוב לא דהא הרא"ש ז"ל דסבר בפסקיו בפ"ק דקדושין דיורש הוא אלא שכתב שתנתן ביד ב"ד עד אשר יראו אם ישוב או לא כמו שכבר הבאתי דבריו לעיל ואם כן אפילו למאן דפסק דיורש מודה שקנסוהו להיות מסולק מהר עד שובו שאינו יורש אלא אם ישוב ומאן דפסק שאינו יורש אפילו כשעמד בהמרתו לעבודת הבעל שעה אחת בעת פטירת המוריש נסתלקה ירושתו ממנו אם כן יש לנו דמספקא לומר שמא מסולק הוא מן הירושה ממה נפשך דהא בכל ספק ספקא אזלינן לקולא ואפילו בדאורייתא והכא הויא ספק ספקא ספק יורש אם ישוב ספק אינו יורש ואת"ל דיורש שמא לא ישוב וכן ספק ישוב ספק לא ישוב ואת"ל דישוב ספק יורש ספק אינו יורש ונראה שיש להביא ראיה לזה ממה שאמר רב נחמן בפרק אלו טרפות אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתי' בתמיה ויש לתמוה דמאי קאמר והא הא בהא תליא דהא ק"ל כרב דאמר חלב טמא אינו סותם ואמרינן התם ההוא חלב טמא דאתא לקמיה דרבא ואמר רבא למה ניחוש ליה חדא דהא אמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל רב פפא לרבא רב ואסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה וכתבו התוספות ז"ל כדרב פפא הלכה ואם כן הא בהא תליא אלא נראה דרב נחמן הכי קאמר דאנן דמחמרינן ולא אכלינן הוא משום דמספקא לן דלמ' חלב טמ' הוא ולא בריר לן נמי אי הלכ' כמ"ד חלב טמא אינו סותם אלא שיש לנו לפסוק כמותו כיון שהוא מחמיר וטרפה אסורה דאורית' וק"ל בשל תור' הלך אחר המחמיר ורב פפא דפסק נמי להחמיר בההוא חלב דאתא לקמי דרבא לאו משו' דבריר' לן דהלכתא כרב אלא משום דהויא אסורא דאוריתא דיש לנו לילך אחר המחמיר וכדקאמר התם רב ואסורא דאוריתא ואת אמרת התורה חסה אבל היכא דספק אסור הוא כההיא דקאי עלה רב נחמן יש לנו לילך אחר המקל דהא הויא ספק ספקא ספק חלב טמא סותם ספק אינו סותם ואם תמצא לומר שסותם שמא חלב טהור הוא ולא מבעיא להרמב"ם זכרו לברכה דסבר דמאי דאמרינן דספק דאוריתא לקולא ומדרבנן הוא דמחמרינן אבל מדאוריתא בכל ספק מקילין ואם כן היכא דאיכא ספק דאוריתא מדרבנן הוא דאסור ויש לנו לילך אחר המיקל דקימא לן בשל סופרים הלך אחר המקל אלא אפילו למאן דסבר דמאי דאמרינן ספק דאוריתא לחומרא מדאוריתא הוא הא קימא לן דכל היכא דאיכא ספק ספקא אפילו בדאוריתא אזלינן לקולא ולאפס פנאי ולהפצרת המוביל לא בארתי הדברים בהרחבה גם כי יש להאריך בהם וא"כ בנדון דידן דמספקינן ביה במומר אם מסולק הוא מן הירושה וכן מספקינן ביה אם ישוב יש לנו לפסוק שאינו יורש ומסולק הוא מן הירושה וזכו שאר היורשים וכל שכן דצד ספק דלא ישוב אלים טפי כיון שהוא מומר לפנינו וחזקתו חזקת מומר ואף על גב דלא סמכינן אחזקת' היכא שהדבר יכול להתברר בפרקא קמא דפסחים וכדכתבתי בפסק אחד אשר כתבתי בארטא מטעמא דספק ספק' מסולק המומר הזה מן הירושה דאין לך דבספק ספקא נמי היכא שהדבר יכול להתברר לא מקילין דהא בהא דט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכברא ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק פסקינן שאם לא בטל שאפשר שיאכלנו כולו דהוי ספק ספקא אין צריך בדיק' ולא אמרינן כיון שהדבר יכול להתברר שהרי יכול לחזור ולבדוק את הבית לא נסמוך על ספק ספקא ויחזור ויבדוק אלא אמרי' דאין צריך לבדוקו ואף על גב דלא בטל דהוי ספקא דאוריתא וכן נמי אמרו התם בכמה דברים דהוי ספק ספקא דסמכינן אספק ספקא ואף על פי שהדבר יכול להתברר:

חדר ג

ולרווחא דמלתא אני אומר עוד שאפילו אם היה הדבר שקול אם המומר יורש או לא שלא היה כח בידינו להכריע כמאן הלכה מכל מקום כיון שאחותה ודאי היא יורשת שלא במקום אח אף על גב דהכא יש אח ובמקום אח אין אחות יורשת הני מילי היכא דאח ודאי יורש כגון דאינו מומר דאתי קרבת האח ומסלק הנחלה מצד קורבת האחות דודאי מסלק ודאי אבל המומר שהוא אחיה הוא ספק יורש כיון דפלוגתא דרבבת' היא ולא אתי המומר שהוא ספק יורש לסלק הנחלה מחזקת אחות' שהיא ודאי ועל המומר להביא ראיה שהוא יורש שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואחותה שהיא ודאי יורשת ולא המומר לעבודת הבעל שהוא ספק דהא תנן בפרק נושאין על האנוסה מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הוא אינו יורש אותם אלא היורשים הקרובים לכל אחד מהם קודמין דיורשים מדחים אותם אלו אצל אלו שאומר לו אייתי ראיה דאחונא את ושקיל והיינו טעמא דכיון שהם ודאי יורשים והוא ספק שהוא בא לסלק הקרוב לנחלה מטענת ספק דהיינו שהוא אומר שמא בניו הקרובים יורשים שהם ודאי ולא הוא שהוא הספק ואף על גב שאם הוא בנו והם אינם יורשים לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי שהמוציא מחבירו עליו הראיה הכא נמי אחותה שהיא ודאי יורשת אומרת למומר אייתי ראיה שהמומר יורש ותוציא הנחלה מחזקתי ואף על גב דבפרק החולץ אמרינן ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מתנה ספק אומר אנא בר מתנה הוא ונכסי דידי ויבם אומר את ברי דידי ולית לך ולא מידי בנכסי הוי ממון המוטל בספק וחולקין ולא אמרינן דלייבום מהכא ויאמר האח אני ודאי יורש ואתה ספק שמספק אתה בא לסלק הנחלה מחזקתי שמא בן המת אתה שאם בני אתה ולא בנו אין לך שום ירושה בחיי ומהאי טעמא הוה ליה למימר שכל הירושה לאח ולא יחלוקו דהיינו הא דתנן בפרק נושאין על האנוס' שהבאתי לעיל דתנן הוא אינו יורש אותם אין להביא ראיה מזו שודאי וספק חולקין והא מההיא דנושאין על האנוסה לא משמע הכי אלא היינו טעמא דהתם כדכתב הרא"ש ז"ל דמיירי שהסבא קיים הילכך מכח קורבה אין היבם זוכה בנכסי' כי האב קודם והוא לזכות מכח הטענה דאת ברי דידי וזה טענת ספק היא ומכל מקום הסבא נסתלק מן הנכסים בין שהוא בר מתנא ובין שהוא בן היבם הילכך חולקי' הנכסים ביניהם ולסתום פה מי שהרצון ישלוט בו לומר דברים שאינם שיאמר הדבר מסופק אם מומר זה מין כדכתיבנא או הוא כמומר אוכל נבלות לתאבון ולפי זה ספק הוא אם יורש או לא נשיב לו ונאמ' כיון שהלכה כהנהו דסברי דמומר אינו יורש כדכתיבנא א"כ הרי הוא ספק וודאי שבאו לירש שהודאי יירש ולא ספק:

כלל העולה בהא סליקנא ובהא נחיתנא שאם אין התנאי בשטר על דרך שכתבתי הבעל יורש ואם התנאי הוא על דרך שכתבתי אחותה היא היורשת הנלע"ד כתבתי והשם יצילנו משגיאות נאום דוד הכהן בכמ"ר חיים הכהן ז"ל:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה