אור ברסלב
רדך בית כ › חדר ה

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית כ · חדר ה

חדר ד

ומה שיש להסתפק בנדון זה היא מאחר דמעידים דנתחברו ועמד עמה כימים אחדים ואחר כך הלך מסיבות הנדוניא נראה שנתחברו כאיש ואשה הנשואים יחד ואם כן מאחר שישידך אותה ואחר כך נתחברו לשם אישות ודאי בעל וחזקה היא דאין אדם בועל את אשתו בזנות לכולי עלמא ואפילו במגרש את אשתו ונתיחדה עמו כדאיתא בפרק הזורק דצריכה הימנו גט שני דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דתנן התם המגרש את את אשתו ולנה עמו בפונדקי בית שמאי אומר אינה צריכה הימנו גט שני ובית הלל אומר צריכה הימנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין ומודים בנתגרשה מן האירוסין וכו' ומוקי לה בגמרא כשלא ראוה שנבעלה ובדאיכא עידי יחוד וליכא עידי ביאה ב"ש סברי לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ובית הלל סברי אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה והא דתנן לנה עמו בפונדקי לאו דוקא לנה אלא הוא הדין נתיחדה כדכתבו התוספות בפרק מי שאחזו במשנה לא תתייחד ואפילו לבית שמאי דסברי הכא דאפילו בנתגרשה מן הנשואין לא חיישינן דילמא בעל היינו משום דאזלי לטעמייהו דסברי דלא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר כדאית' בפרק המגרש ואם כן מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה ומטעם זה סברו דמגרש אדם את אשתו בגט ישן כדכתבו התוספות התם משם הירושלמי אבל בנדון דידן ששדכה ללוקחה לו לאשה ואינו מזוהמת בעיניו ואדרבה אוהב אותה ורוצה בה להיות אשתו אפילו בית שמאי מודים דאם נתייחדו דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ובית שמאי דנתחברו ככל בעל שנשא אשתו ודאי בעל ואפילו לרבה בר בר חנה דמוקי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בשראוה שנבעלה אבל בשלא ראוה שנבעלה דברי הכל אינה צריכה הימנו גט היינו דוקא במגרש את אשתו דמאחר דגרשה אינו רוצה אותה לאשה אבל בנדון זה ששדכה ללוקחה לו לאשה ונתחברו יחד להיותם כבעל שנשא את אשתו פשיטא דבועל בעל לשם קידושין ואפילו לבית שמאי דרבה בר בר חנה דסברי דאפילו בשראוה שנבעלה אינה צריכה הימנו גט משום דסברי דאדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו דוקא בגירושין אבל בנדון דידן דשדכה וכו' כדפרי' מודים הם דלא בעל בזנות ודמיא להא דתנן ביבמות פרק בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות ובית הלל אומרין ארוסות ונשואות ומפרש רבה ורב יוסף טעמא דבית שמאי לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואי אמרת נשואה תמאן ממנעי ולא נסבי לה דאינו רוצה להיות בעילתו בעילות זנות והיינו מכוין שראינו שרוצה בה להיות אשתו וקדשה אינה רוצה לבעול בעילת זנות כדפי' התוספות ז"ל בפרק הזורק אם כן ה"נ אית לן למימר מאחר דנתחברו יחד להיות כבעל ואשתו לא עשה בעילתו בעילות זנות ובעל לשם קידושין ואפילו לבית הלל דסברי התם דאין אדם בועל לשם קידושין ומ"ה סבר דממאנות אפילו נשואות ולא חייש להאי טעמא לומר דאין אדם בועל בזנות וממנעי ולא נסבי לה היינו טעמיה כדמפרש התם דכיון דאיכא כתובה וקדושין לא חשיב ליה בעילת זנות אבל הכא בנדון דידן דלא הוי לה קדושין אלא שדוכין ונתחברו יחד להיות כבעל ואשתו פשיטא דבעל לשם קדושין ודמיא למקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה דכולי עלמא מודי דאי בעל צריכה גט ואפילו במקדש על תנאי שיש לשם קידושין קאמר רב עולא בר אבא בכתובות בפרק המדיר דכולי עלמא מודו דאי בעל לשם קדושין בעל ולא סמך על תנאי הראשון כדאמרינן התם אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אליעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ואפילו לאותם שסוברים התם דמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט דוקא במקדש על תנאי קאמרי מאחר שגלה דעתו שאין חפץ באשה נדרנית אבל בבועל בסתם כשלא גלה דעתו שאיננו חפץ באשה נדרנית מודים הם דלשם קידושין בועל ואף על גב דרב יוסף בר אבא פליג אדרב עולא וסבר התם דבמקדש במלוה ובעל דאינה צריכה גט היינו טעמיה כדמפרש התם דאיניש טעי ובועל לשם קידושין הראשונים אבל בנדון דידן שלא היו שם שום תפיסה ממין קדושין פשיטא דכל אפין שוין דלשם קדושין בעל ואפילו בקטנה דאית בה קדושין דרבנן סבר רב דהלכתא כותיה לגבי שמואל באסורי דאי בעל לשם קידושין בעל ולא אמרינן שעל סמך הקדושין הראשונים בעל כדמשמע בפרק המדיר ובפרק בית שמאי ואפילו לשמואל דפליג התם עליה דרב בנדון דידן מודה מטעם דפירשתי:

וכן נמי בקטן שקדש אמרינן התם בפרק המדיר דלרבנן אי בעל קנה ואפילו לרבי שמעון בן יהודה דסבר התם דאי בעל לא קנה היינו טעמיה משו' דלשם קדושין הראשוני' בעל כדמפרש התם טעמי' במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל אבל בנדון דידן דלא היו בה שום תפיסת קדושין כולי עלמא מודי דלשם קדושין בעל ואפילו אם נאמר שקידשה מקודשת בפני האנוסים והאנוסים פסולי עדות והמקדש בפניהם אין קדושיו קדושין כדפרשתי ואם כן אף על גב דנתחברו אחר כך להיותם כבעל ואשתו ובא עליה אית לן למימר דאינה מקודשת משום דעל סמך הקידושין הראשונים בעל נראה לעניות דעתי דאין לנו לסמוך על סברא זו ולהתירה ולומר מעצמינו בנדון זה סברא שלא מצאנו בתלמוד דהא מחלוקות היא בפרק המדיר במה טעי אינש ובמה לא טעי והנה הלכתא היא דבין במלוה ובין בפחות משוה פרוטה ובין בעל תנאי ובין בקטנה בכלהו אי בעל מקודשת היא כדמשמע מכל הפוסקים ואם כן ה"נ אין לנו להקל מעצמינו ולומר דאין אדם יודע דהמקדש בפסולי עדות דאינה מקודשת ובעל לשם קדושין הראשונים אלא על כל פנים יש לנו לומר דלשם קדושין בעל ואף על גב דכתב הרמב"ם וכן הסמ"ג וכן רבינו יעקב זכרם לברכה במקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי היא בידו לעשותה בעילת מצוה ואם כן נראה דדוקא בישראל הכשרים יש לנו לומר חזקה זו נראה לעניות דעתי דאין הכוונה לומר שיהיו חסידים אלא היינו שהם כשרים שאינם פרוצים בעריות ואף על פי שהם פרוצים בעבירות אחרות לא הוי פרוצים בעריות וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל על דברי הרמב"ם זכרו לברכה וז"ל בערלית היא כדבריו וכו' עד לא שביק התירא ואכיל אסירא אלא אם כן הוחזק בפרוצות עריות העמד בני ישראל על חזקתן ובחזקת כשרים הם שלא יתפרצו בבני עדים לזנות עד כאן לשונו ואם כן לימא לן שזה המשומד הוא פרוץ בעריות ובאולי שלבו לשמים ומה שמראה עצמו שהוא עכו"מז הוא בעל כרחו שלא יהרג אבל הוא נזהר בכל המצות שבתורה ואף על פי שעבר על מצות ונתקדשתי הוא משומד לאותו דבר ואפשר שהוא חושב שאין אסור בדבר מאחר שהוא על כרחו כאשר כתבתי למעלה:

ועוד נראה לעניות דעתי דדוקא במקדש בפחות משוה פרטה ובמלוה היא דבעינן כשרים משום דאינם מחזיקים אותם נשותיהם אבל במגרש את אשתו ובמקדש על תנאי מאחר שמחזיק אותה לאשתו אין אדם עושה אשתו זונה וכן נראה קצת מהרמב"ם זכרו לברכה שלא הזכיר במגרש את אשתו כשרים אלא כתב שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובמלוה הזכיר כשרים כאשר כתבתי למעלה ואם כן נראה דבמגרש את אשתו לא בעינן כשרים ועוד כתב הרמב"ם זכרו לברכה בהשיגו בדבריו על דברי הגאונים וזה לשונו וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו היא שחזקתו שאין עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי בעל עד כאן לשונו:

הרי שכתב דבאשתו עד שיפרש וכו' ולא כתב עד שיהי' פריץ בעריות נראה דבאשתו אפילו פריץ בעריות אינו בועל לשם זנות וקצת יש לדקדק בדבריו שכתב שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגירשה ובמקדש על תנאי ולא הזכיר גם מקדש במלוה ומקדש בפחות משוה פרוטה ואין לי להאריך בזה:

מכל הא דלעיל נראה לפום ריהטא שיש להחמיר בנדון דידן ולאוסרה מיהו נראה לעניות דעתי דאדרבה מכל הני דלעיל יש לנו להביא ראיה ולהתיר דהא תימא היא אבל הני דלעיל דמשמע לפום ריהטא דבקדושי ביאה לא בעינן עדים וזה אינו דהא אפילו המקדש בעד אחד קיימא לן בקדושין דאין חוששין לקדושיו ואפילו למאן דסבר דחוששין דוקא בעד אחד אבל אם אין שום עד דפשיטא דאין לחוש לקדושיו כדכתב' לעיל ואם כן אנו רואים דקדושין בלא עדים אינם קדושין ואף על גב דיש הפרש בין קדושי ביאה לשאר קדושין דבשאר קדושין בעינן דוקא לקדש בפניהם ואפילו ראו העדים שזרק לה הקדושין כל היכא שלא ראו שנפלה לתוך חיקה אף על פי שהיא בעצמה מודה שנפלה בתוך חיקה אינה צריכה גט עד שיראו העדים לקדשה כדכתב המרדכי זכרו לברכה משם מוהר"ם ועוד כתב ואפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה ולא ראו שקדשה לא בעיא גט כיון דלא חזו ממש שקדשה ואלו בקדושי ביאה אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכתב המרדכי זכרו לברכה וזה לשונו מצא מורי בשם הרמב"ם זכרו לברכה בקדושי ביאה אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אבל בשאר קדושין עד דחזו לקדשה התם היינו טעמא כדכתב מוהר"ם ז"ל דיצרו תוקפו ודכותה בשאר קדושין אי חזו סהדי שזרק לה הקדושין בחצירה וראו שהגיע נגד אויר חצרה ולא ראו שנפל לתוך אויר המחיצות היתה צריכה גט עד כאן לשונו ולעולם בכל מיני הקדושין בעינן עדים ואם אין עדים אין לחוש לקדושיו ואם כן על כרחינו צריכין אנו לפרש דכל אלו הלשונות שהזכרתי למעלה בין מקדש בפחות משוה פרוטה ובין מקדש במלוה ובין בקטן שקדש מיירי דוקא כשבעל לפני עדים:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה