רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית כ
הנה חוח שלח אל הארז אשר בלבנון ברית כרת לבבי עם לבבך ברית אהבה בקרבנו עצומה אהבת עולם אהבתיך חרש ומסגר בוצינא דנהורא אספקלריא המאירה רבא דעמיך מדברנא דאומתיך אלופי ומיודעי אמ"וץ מהר"ר יהודה סג"ל הנה אדוני אע"ג דנער בער אני ואין בי לא בינה ולא תורה אפילו הכי באתי להעיז פני אצל פני מעלת כבוד תורתך כי תורה היא וללמוד אני צריך וסמכתי על הא דתנן באבות עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן יהי רצון שתבנה עירך ותשיב עבודת ב"ה במקומה עכ"ל המשנה ויש לדקדק קצת על זה מה ענין בנין העיר אצל עז פנים ובוש פנים אלא משום דבלימוד הוא הפך שעל כל פנים צריך שתעיז פנים שהרי תנן ולא הביישן למד וכתיב אם נבלת בהתנשא ולעתיד לבא תמלא הארץ דעה ולא נצטרך העזות אפילו בתורה ומשום דקאמר התנא עז פנים לגיהנם ובתורה שצריך עזות פנים קאמר בתר הכי יהי רצון שתבנה עירך ותשיב עבודת ב"ה במקומה ואז יתבטל העזות מכל וכל ואע"ג דבמופלא ממני באתי לדרוש ואמר רב יהודה אמר שמואל כל שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק בהן פירוש פן יתיר ערוה מ"מ סמכתי על דרשת רבה בר רב הונא דהורה וטעה ואוקי אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהן כדאיתא בפרק השולח לכן אחלה פני מעלת כבוד תורת מורי שתודיעני דעתך בנדון זה ויהיה נחשב לי לצדקה כמו שנחשב עלינו גלות צדקיהו לצדקה משום שגלות יכניה היתה עדיין קיימת שהיה בה החרש והמסגר כדאיתא בפרק המגרש:
וזאת שאלתי מעשה אירע בכאן בקורפו באשה אחת מהנשים שבאו מארץ פוליא שנשאת הנה בקורפו ואחר כך היו מרננים אחריה לומר שהיתה נשואה במקומה ואירע המעשה והלך יהודי אחד מבני קהלנו במקום אשר היתה היא בראשונה ושאל וחקר מענין הנזכר והם כתבו לנו וז"ל יען כי נדרשנו ונשאלנו מאחד מבני קהלכם ר' חיים וחיים הם למוצאיהו לעשות עדות שריר ואמיתי מבחורה מבנות קהלנו שמה חנה אשר באה בתוך הבאים שמה אם היתה אשת איש או ספק מקודשת או אם היא פנויה ולכתוב עדות בזה אל בני קהל קדוש קורפי כדי שיעשו ממנה כדין וכהלכה לבל יכשלו לכן מעידין אנו חתומי מטה עדות שריר וקיים איך הבחורה שמה חנה מעיר ישטרי"גילו היא בת זקן אחד נכבד מבני קהלנו היא ק"ק עיר ישטרו' גולו שמו נסי' בר' שבתאי ואחר הביזה והשלל והגזירת הרעות והאונסין שהיו על הקהלות מזה הקהל בהיותינו בחוסר כל ומלבד הנזכרים אשר בעוניתיהם אנוסים ד"ה לדרשה הבחורה הנזכרת על יד אנוס שדכן להתחתן עם אנוס אחר מאנוסי קהל קדושה נ"ל ונדר לה השדכן להוציאה מזה הגליל ולהביאה לתוגרמה במקום שיוכלו לעבוד את השם כבראשונה ונתפתית לדברי השדכן ונתרצית והסכימה לדעתו עד שנתבעו קרובותיה וגם אותו האנוס לקחתה לו לאשה וליהיות החיתון קיים והשבועות והקייומים עשאום על ידי הגלח הוא כומר נוצרי כחוקם וכמשפטם מבלתי שום מין קידושין שהאשה ניקנית בהן גם מעידין אנו כי לא נמצא באותו מקום ובאותו היום שעשו חיתון זה שום יהודי שיוכל להעיד שום דבר ממעשה חיתון או קידושין גם מעידין אנו כי אפילו הבחורה לא נשבעה ולא עשתה שום קיום שבעולם לא בדברים ולא במעשה אלא קריבותיה והשדכן יען כי ליבה מר לה אז ואחר כך נתחברו ועמד עמה כימים אחדים והלך לו האיש הנזכר על אומרו שהיה רוצה ליתן לו הנדוניא והמעות שנדרה לו ואחרי קצת ימים בהיות שהסכימו רבים מאנוסי הגליל הזה לבוא אל ארץ בני קדם היא הסכימה עמהם לבוא ביחד ואותו הבחור אשר לקחה לו כאמו' שמע ובא והסכימו לבוא שניהם ביחד והוציאה מזה העיר והוליכה בקוטרון והיכניסה לספינה עם שאר האנשים והנשים שבאו שמה והוא ירד מהספינה אחרי כן על אומרו כי שכח מקצת מטלטלים והלך להביאם ולא שב עוד עד שהספינה הלכה למסעיה עם היושבים בתוכה כך היה המעשה לא פחות ולא יותר עכ"ל הכתב ועתה יש לנו להתבונן על זה הכתב דפשיטא דאדם שהימיר דתו לדת עובדי כוכבים ומזלות אף על פי שחטא ישראל הוא כדאיתא בסנהדרין בפרק נגמר הדין:
חדר א
וכן כתב רבנו יעקב וז"ל בריבית אדם שהמיר דתו לדת עובדי כוכבים ומזלות מותר להלוותו בריבית ואסור ללוות ממנו שאף על פי שחטא ישראל הוא והנותנו לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול עד כאן לשונו:
וגם המושיט לו דבר איסור עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול כמו שכתב ר"ם מקוצ"י וגם אע"פ שדם עכו"מז טהור מדאורייתא דמה של משומדת טמא כדתנן בנדה פרק דם הנדה ומביאה בבבא קמא בפרק שור שנגח ובפרק קמא דיבמות וז"ל כל הכתמים הבאים מרק"ם טהורים רבי יודא מטמא מפני שהם גרים וטועים ופירש רש"י מרק"ם טהורים עיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות הוא ודם עובדי כוכבים ומזלות טהור מדאורייתא דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' עד רבי יודא מטמא מפני שהם רובם גרים ודמן טמא וכישראל הם אלא שהם טועים וכחוקו' העובדי כוכבים ומזלות נוהגין והרי הם כישראל משומד עד כאן לשונו:
וביבמות פירשו וטועים שנשתמדו וגזרו על כתמיהן אף על פי שחטאו ישראל הם עד כאן לשונו הרי משמע שישראל משומד כתמו טמא דאף על פי שחטא ישראל הוא ומטעם זה אמרינן דמשומד יורש את אביו מן התורה דמתיחס הוא אחר אביו דגם הוא ישראל מיקרי כמו שכתב הרמב"ם בפרק ששי דהלכות גדולות:
וגם הר"ם מקוצ"י וז"ל ישראל שנשתמד יורש את קרוביו הישראלים כשהיה:
וכן כתב רבינו יעקב בחושן המשפט וחולק על ה"ר יודא וזה לשונו ונראה לי דקרא אסמכתא בעלמא הוא דאף על פי שחטא ישראל הוא ובנו הוא כלל דבר:
וכן כתב ראבי"ה וזה לשונו ישראל משומד כמו שמוריש את בניו כך יורש את אביו דאף על פי שחטא ישראל הוא וכן משמע בפרקא קמא דקדושין דקאמר התם אמר רבי יוחנן עובדי כוכבים ומזלות יורש את אביו דבר תורה דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ופרכינן התם ודילמא ישראל משומד שאני אלמא דישראל משומד לא חשבינן ליה כעובדי כוכבים ומזלות דאף על פי שחטא ישראל הוא ומדקדק בלשון הגמרא שקראו ישראל דקאמר ודילמא ישראל משומד שאני ואף על גב דרב גאון צדק ור"ח כתבו דמשומד אינו יורש את אביו והביאו המרדכי וזה לשונו ודלמא ישראל משומד שאני פסק רב גאון צדק דמשומד אינו יורש את אביו והא דפרכינן בקדושין לרבי יוחנן ודילמא ישראל משומד שאני הכי פירושה ודילמא ישראל משומד מוריש לבניו דעשו משומד היה והוריש לבניו את הר שעיר שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר עד כאן לשונו:
ואין לומר דהיינו טעמייהו משום קנס שקנסו חכמים והפקירו את ממונו והפקר ב"ד הפקר וכדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה גבי שור של ישראל שנגח שור של כותי דקסבר ר' מאיר דפטור ושל כותי שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם ופריך התם למימרא דקסבר ר' מאיר הכותיים גרי עריות הן ורמינהו כל הכתמין כו' עד אלמא קסבר רבי מאיר דכותיים גרי אריות הן ומשני קנס הוא שקנס ר' מאיר בממונם שלא יטמעו בהן א"כ הכא נמי אית לן למימר דקנס הוא שקנסו חכמים וכדכתב ראבי"ה עיין שם וכדאמרינן בפרקא קמא דכתובות יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותא ובירושלמי פרקא קמא דע"ז הני כותאי דקיסרי מותר להלוותן ברבית מפני שקלקלו את מעשיהם נר' דסבירא ליה דגירי אמת הן ומפני קלקולם הוא דקנסום עכ"ל:
וכן כתב רבינו יעקב בחושן המשפט בסוף אותו לשון שהזכרתי למעלה וז"ל אבל קנס הוא שקנסו חכמים ואסמכוהו אקרא עכ"ל וגם הרמב"ם ור"ם מקוצי כתבו כן ע"ש:
ואם כן אית לן למימר דרב גאון צדק נמי טעמיה משום קנס שקנסו חכמים זה אינו דא"כ אפילו אם נפרש מאי דפריך התם בקדושין לר' יוחנן ודילמא ישראל משומד שאני ודילמא ישראל משומד יורש את אביו אפילו הכי לא קשיא לרב גאון צדק ולא מידי דהתם דבר תורה קאמר ומאי דקאמר רב גאון צדק הוא קנס חכמים ומאי האי דרשו ליה לרב גאון צדק דקאמר והא דפרכינן בקידושין לרבי יוחנן וכו' כמו שהזכיר למעלה אלא ודאי נראה לומר דמן התורה קאמר דאינו יורש את אביו:
נראה לע"ד דקסבר כה"ר יודא שכתב בספר הדינין שלו תשובה לרבינו משולם שמשומד אינו יורש את אביו והביאו ר' יעקב וז"ל הנה כתב ה"ר יודא בספר הדינין שלו תשובה אחת לרבינו משולם שמשומד אינו יורש את אביו והביא ראיה מן הפסוק עכ"ל וא"כ אית לן למימר דרב גאון צדק ורבינו חננאל נמי סברי כהרב רבינו יודא ומפני שגילה הפסוק בירושלמי אמרינן דאינו יורש את אביו אבל לעולם היכא דלא גילה הפסוק בנו הוא לכל דבר כישראל והוא שאינו אוכל בקרבן פסח מפני שגלתה תורה וכתבה כל בן נכר לא יאכל בו ואמרינן בפסחים בפרק האשה זהו משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואפילו מי שמתו אחיו ממילה ומניח למול מפני הסכנה דלבו לשמים והוי ישראל גמור אפילו הכי אינו אוכל בקרבן פסח משום שגלתה התורה וכתבה כל ערל לא יאכל בו וגם לענין יבום וחליצה אפילו שיש לו בן עובד ע"ז פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום דבנו הוא חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית דאף אם נתגייר אינו נקרא בנו אלא הוא כשאר גרים ואינו פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום כדאיתא ביבמות:
חדר ב
מכל הא דלעיל נראה דמשומד אע"פ שעובד ע"ז אפי' הכי עדיין צד ישראלית יש בו וחשבינן לו כישראל ומאחר שנקרא ישראל א"כ קדושיו קדושין ואפילו גר שנתגייר וחזר לגיותו קדושיו קדושין כדאמרינן בפרק החולץ וזה טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו ואמרינן התם למאי הלכתא דאי הדר ביה וקדש כישראל משומד הוי וקדושיו קדושין ופירש רש"י ז"ל דאי הדר ביה לגיותו וא"כ קידש אשה בת ישראל מקודשת היא וצריכה גט דישראל משומד קדושיו קדושין דישראל רשע הוא עכ"ל:
ואפילו אם הוליד בן מן הישראלית בעודו עובד עבודה זרה והבן גם כן מיום היותו הלך בדרכיו ועבד ע"ז אפי' הכי גם אותו הבן ישראל נקרא וקדושיו קדושין שהרי אפי' וולד הבא מן העכו"מז כיון שאמו ישראלית ישראל קרינן ליה כדאיתא בפרק החולץ דאמרינן התם והלכתא עובדי כוכבים ומזלות ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר ואפילו לסתם מתני' דהאומר וריש פרק אלמנה ולכמה תנאים ואמוראים דסברי התם דהוולד ממזר ומכל מקום מודים דצד ישראל יש בו והכי איתא ביבמות פ' ב' דאמרינן התם נכרית לרבנן מנא לן אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן בת אל נכר קרוי בנך אלא בנה אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן עובדי כוכבים ומזלות קרוי בנך ופריך התם לומר קסבר עובדי כוכבים ומזלות ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר ומשני נהי דכשר לא הוי ממזר נמי לא הוי ישראל פסול מקרי א"כ נראה דחשבינן ליה ישראל ואם חזר בתשובה לא חשבינן ליה כגר אלא כרשע שחזר בתשובה ואדרבה קרינן ביה מובחר שבאחיך כדמשמע מפ' החובל במשנה החובל עבד כנעני דהוי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופריך התם אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר למלכות אמרי ולטעמיך תקשי לך גר לדברי הכל ופירש"י גר שלידתו והורתו ביהדות אפי' לרבי יהודה יש לו אחוה ומשני אלא אמר קרא מקרב אחיך ממובחר שבאחיך הרי משמע דגר שהורתו ולידתו ביהדות אע"ג דאית ביה אחוה האי לא קרינן ביה מקרב אחיך דהיינו מובחר דבאחיך ואלו מי שאמו ישראלי' אע"פ שאביו עובדי כוכבי' ומזלות קרינן מקרב אחיך דהיינו מובחר שבאחיך כדאמרינן בפ' החולץ רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל ואע"ג דאמר מר שום תשים עליך מלך וגו' כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך כיון דאמו ישראלית מקרב אחיך קרינן ביה וה"נ משמע מפ"ק דיבמות דתני רמי בר יחזקאל אין מקבלין גרים מן הקרתיים ומן התרמודיי' ופליג אמתני' דפ' דם נדה שהזכרתי למעלה דמטהר כתמי כל עובדי כוכבים ומזלות והכי סברי נמי רבי יוחנן וסברא דקאמרי אין מקבלין גרים מן התרמוד ופירשו התו' ז"ל התם בפרק דם נדה דסברי כרמי בר יחזקאל הרי משמע מפני שנתערבו בבנות עשרת שבטים אע"פ שהן עתה עובדם עבודה זרה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם אפילו הכי צד ישראלית בם וחשבינן להו ממזרים ופסולים לבא בקהל ודמם טמא כדם ישראל וישראלים הם ואע"ג דמתני' דפרק דם הנדה שהזכרתי למעלה פליג ארמי בר יחזקאל וסבר דכתמי התרמודיים טהורים דקאמר בסתם מבין עובדי כוכבים ומזלות טהורים ואמרינן בגמרא קא פסיק ותני ואפי' מתרמוד לאו משום דסבר דאע"ג שבא עובדי כוכבים ומזלות על בנות ישראל אפילו הכי חשבינן להו עובדי כוכבים ומזלות דלא פליג על כל תנאים ואמוראים דסברי דעובדי כוכבי' ומזלות ועבד הבא על בת ישראל הוולד ישראל אלא משום דסבר דלא באו עכו"מז על בנות ישראל וכן משמע התם בפ"ק דיבמות סבר עדותו דרבי דוסא בן הרכינס דקאמר התם מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים וכו' עד ומקבלין גרים מן הקרדיים ופריך והא תני רמי בר יחזקאל אין מקבלין גרים מן הקרדיים ומשני ההיא קרתים איתמר א"כ משמע דקרתיים לכולי עלמא פסולי והיינו משום דקרתיים הם מבנות עשר שבטים שנטמעו בין עובדי כוכבים ומזלות אבל לא קרדיים מכל הני נראה דוולד הבא מן עובדי כוכבים ומזלות אע"פ שהוולד עובד ע"ז מיום היותו אפילו הכי ישראל הוא דאע"פי שחטא ישראל הוא וא"כ קדושיו קדושין וכך משמע בהדיא בסוף ההיא סוגיא דפ"ק דיבמות דקאמר התם וז"ל אמר רב יהודה אמר רב אסי עכומ"ז שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו חישינן שמא מעשרת השבטים הוא ופרש"י מי' שבטים הוא שנשאו נכריות וקסבר רב נכרית שילדה מישראל הוולד ממזר וחוששין לקדושי ממזר עכ"ל:
ופריך התם והא כל דפריש מרובא פריש ומשני בדוכתא דקביעי וכו' עד ואמר ר' יוחנן וכולן לפסול ופירש"י וכולן לפסול רובם ממזרים שנטמעו עשרת השבטים בהם ובניהם הרי הן כישראל ונוהג בהם אסור ממזרות והן לא נזהרו ונשאו זה אחותו או בתו והרי הם ממזרים עד כאן לשונו:
ועל כרחך לא פליג שמואל התם דסבר דאין לחוש לקדושיה אלא משום דקסבר דבנך הבא מן הערלה אינו בנך אבל אי בנך הוא מודה שמואל דאע"פי שהוא אינו בר ישראל גמור דקדושי' קידושין וכדפרי' התם והא איכא בנות ישראל דנשאום אינם בני ישראלי' והולידו מהן ואמר רבינא לקמן בן בתך הבא מן אינו בר ישראל קרוי בנך ומשני גמירי דבנתי דההוא דרא איצטרויי איצטרו:
ופירש"י דההוא דרא דעשרת השבטים איצטרויי איצטרו נתבקע רחם שלהן מלקלוט זרע ונעשו עקרות עד כאן לשונו:
הרי בהדיא דאי לאו דאיצטרויי אצטרו הוו קידושיו קידושין ואפילו לשמואל וגם לפי לישנא בתרא דקאמר התם איכא דאימרי כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לא זזו משם עד שעשאום אינם בר ישראלים גמורים שנאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו טעמא דעשאום אינם ישראלים גמורים הא לאו הכי קדושיו קידושין מכ"ש משומד דאביו ואמו מישראל דודאי קידושיו קידושין דאע"פ שחטא ישראל הוא וכן משמע מדברי ר"ת והביאו בפ' השולח וז"ל שאלו לרבינו תם על משומד שגירש את אשתו ולא נכתב בגט אלא שם יהודית ולא שם אחר והשיב ר"ת חלילה להזכיר שם אחר שאינו יהודית בתורת משה וישראל הרי משמע דסבר דאע"פי שחטא ישראל הוא נקרא ואשתו צריכה גט הימנו וכן כתב המרדכי בגיטין פ' המגרש וז"ל בערכאותיהם חובטין ואומרים עשה מה שישראל אומר לך הא סיפא לא קיימא על בערכאותיהם וכו' עד וא"כ אותם המשומדים מותר להכריחם ע"י ערכאותיהם עכ"ל:
א"כ משמע שגם המשומד צריך ליתן גט דאע"פי שחטא ישראל וא"כ קידושיו קידושין:
וכן משמע מפרש"י שפי' בפ"ק דכתובות במשנת דהגיורת והשבויה וכו' עד וקאמר התם אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות ופירש"י ז"ל הגדילו קטנים שנתגיירו ואפילו עם אביהם יכולין למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים וכו' עד ואם קידש אשה משמיחה א"צ גט להיות כישראל משומד עכ"ל וכן מ"כ משמו ומשם רשב"א ז"ל שישראל משומד אע"פי שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין וכ"כ ר"י בטור אבן העזר וז"ל ישראל משומד שקידש קידושיו קידושין וצריכה ממנו גט עכ"ל וכן כתב הסמ"ג והרמב"ם וז"ל ישראל משומד שקידש אעפ"י שעובד כוכבים ומזלות ברצונו הרי אלו קידושין גמורים וצריכה ממנו גט עכ"ל וכ"מ מדברי רב שרירא גאון והביאו רבינו יעקב וז"ל כתב רב שרירא גאון יבמה שנפלה לפני משומד כיון שהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתעגנה עד דחליץ עכ"ל:
הרי משמע דסבר דאעפ"י שחטא ישראל הוא ויבמתו זקוקה לו:
ואפילו לפי דעת הגאונים והביאם המרדכי וז"ל כתוב בתשובת הגאונים יבמה שנפלה לפני משומד דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא עד כאן לשונו:
וכן כתב רב יהודאי גאון והביאו ר"י בטור וז"ל ורב יהודאי כתב אם כדנסבה בעלה הוי יבם משומד לא בעי חליצה מיניה עד כאן לשונו:
אין לדקדק מדבריהם דסברי דישראל משומד לאו ישראל הוא ומ"ה יבמתו אין זקוקה לו דהא לא אמרו דבריהם אלא ביבם משומד וטעמייהו כדכתב הר"מ והביאו המרדכי וז"ל ונראה להר"מ להביא ראי' לדברי הגאונים מדפריך בפ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה מעיקרא ומשני מינח ניחא לה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו א"כ לגבי משומד דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבוא עליה בזמן שאינה בר ישראלית וכל זמן שהיא נדה ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה ואם כן אף בלא חליצה היכא דליכא יבם אלא הוא וכתב הר"מ אעפ"י שהבאתי ראי' לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י כאשר בא מעשה לידי א"כ נראה שאף לדברי האומר יבמה שנפלה לפני משומד דלא חליץ אין הכוונה משום דלאו בר ישראל הוא אלא הרי הוא כמוכה שחין דאף על גב דישראל הוא אי לאו דאמרינן טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו לא הוה חליץ:
מכל הא דלעיל נראה דמשומד עובד כוכבים ומזלות קידושיו קידושין ואם כן מכל שכן אלו המשומדים שבפולייא שנשתמדו על כרחם דאם קידש אחד מהן אשה דמקודשת היא ואפילו לדעת היש אומרים שהזכיר ר"י בעל הטורים וז"ל ויש אומרים דמשומד לחלל שבתות בפרהסיא ולעבוד כוכבים ומזלות אין קדושיו קידושין:
נלע"ד דבאלו המשומדים שבפולייא שנשתמדו לאונסם ואם עוברים עבירות לתיאבון הוא ולא להכעיס מודים דאם א' מהן קידש אשה דקדושיו קדושין ואעפ"י שעברו על מצות קידוש השם שהדין הוא שבשעת השמד יהרג ואל יעבור אפילו במצוה קלה מכל שכן לעבוד כוכבים ומזלות כדמסקי' בסנהדרין פ' בן סורר ומורה מכל מקום הם משומדים לאותה עבירה ואם עובדים כוכבים ומזלות או מחללין שבתות בפרהסיא על כרחם הוא שלא יהרגו ואם כן פשיטא היא דלכולי עלמא אלו המשומדין קידושיהן קידושין ומה שכתב הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות גירושין וז"ל אדם שהמיר דתו לדת עובדי כוכבים ומזלות הרי הוא כעובדי כוכבים ומזלות לכל דבר עד כאן לשונו לאו למימרא דאין גטו גט אלא לומר לן דאינו כשר לכתוב הגט דמה עובד כוכבים ומזלות אדעתא דנפשיה קעביד אף זה כן ואינו כשר לכתוב הגט ונלע"ד דדבר פשוט הוא דכוונתו לומר דאינו כשר לכתוב הגט שהרי כתב וז"ל הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מעובד כוכבים ומזלות ועבד וחרש ושוטה וקטן ואפילו האשה עצמה כותבת את גיטה ישראל שנשתמד וכו' עד ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש המגרש וכו' ועתה יש לנו לדקדק שאם כוונת הרב לומר שהוא עובד כוכבים ומזלות גמור ואין גטו גט לא היה לו להפסיק בין הכל כשרים וכו' ולומר דין ישראל שנשתמד ואחר כך לומר הטעם של אותם שאין כותבין אלא היה לו להביאו דין בפני עצמו אלא משום זה הזכירו לשם שכיוצא באותו ענין שתלוי הדבר בדעת העושה הרי כעובד כוכבים ומזלות ואינו כשר לכתוב הגט והטעם כדפירישית התם דאדעתא דנפשיה קעביד וכן כתב הרמב"ם בפ"ב דהלכות ע"ז וז"ל ישראל שעבד כוכבים ומזלות הרי הוא כאינו בר ישראל לכל דבריו ואינו כישראל שעבר עבירה שיש בה סקילה ומשומד לעבודת כוכבים ומזלות הוי משומד לכל התורה כולה:
ותראה שדקדק וכתב הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות ולא כתב הרי הוא עובד כוכבים ומזלות כדפירישית לעיל וא"כ נראה לי דדבר פשוט הוא שאלו המשומדים שבפולייא ישראלים הם ואף על פי שעוברים עבירות לתיאבון ולא להכעיס ומה שמראים עצמם שעובדים כוכבים ומזלות ומחללים שבתות בפרהסיא זהו מסבת פחדם אבל הם יהודים גמורים ופשיטא הוא דקידושיהן קידושין ואם אחד מהם קדש אשה בפני עדים כשרים מקודשת היא ובנידון דידן אפילו אם היו מעידין בכתב ששלחו דקידש קידושין גמורים הואיל ומעידין שלא היה שם שום יהודי אלא אנוסין אין קידושיו קידושין מאחר שעוברין עבירות לתיאבון הן דהא אפילו רבא מודה באוכל נבילות לתיאבון דפסול דכפין ואכל כפין ומסהיד וא"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת:
ואע"ג דמ"כ סביב המרדכי שלי וז"ל כתב רבינו שלמה בר' אברהם ומה שפסלה תורה גזלן זה מטעם דילמא משקר ולא נפקי ממונא אפומייהו ולגבי קידושין אם מעיד שנתקדשה בפניו היא ספק מקודשת וצריכה גט עכ"ל נלע"ד דאין לסמוך על דבריו דיחידאה הוא שהרי כתב בשערים דרבינו שמואל בן חפני והביאו המרדכי וז"ל כתוב בשערים דרבינו שמואל בן חפני פשטיה ממתניתין שהקרובים ופסולין לעדות המה שמונים והם ארבע' מעלות שלשה מעלות מן התורה ואחת מדרבנן וכו' עד ושלשה ראשונות דמדאורייתא אם קדשה אשה בעדות אחד מהם אינה מקודשת ואינה צריכה גט ומותרת לעלמא וכן פסוק שכל טוב והלכות גדולות ורבינו שמחה עכ"ל:
חדר ג
וכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת בפסולי עדות של סופרי' או בעדות שהוא ספק פיסול מן התורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכן כתב רבי יעקב וכן מצאתי כתוב סביב המרדכי שלי בשם רבינו ברוך בר שמואל דהמקדש בפני גזלן אינה מקודשת וראייתו מהא דגרסי' בקדושי' פ' האומר אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא המקדש בעד א' אין חוששים לקדושיו ואפי' שניהם מודי' ועתה אנו או' שהדברים קל וחומר ומה עד א' שהוא קם לשבועה כדכתיב לא יקום עד אח' באיש לכל עון ולכל חטאת אפ"ה המקדש בעד א' אין חוששי' לקדושיו גזלן דאינו קם לשבועה אינו דין שלא יהיו חוששי' לקדושין הנעשי' בפניו הרי משמע דאין הקדושי' חלין בפני פסולי עדות אפילו שניהם מודים כמו שאין חלין בפני עד א' ואפי' מאן דסבר התם בגמרא דחוששים לקדושין דווקא במקדש בעד א' דסביר' ליה מאחר דקם הוא לשבועה עדותו חשיבא וחלין הקדושין לפניו אבל גזלן דאינו קם לבשועה אית לן למימר דמודה הוא דאין הקדושין חלין וכדפרי' התם רבא לרב נחמן מהאומר לאשה קדשתיך וקאמר התם ה"ד אי דאיכא עדים אמאי מותרת בקרוביו ואי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותיה ופירש רש"י ז"ל ואי דליכא עדים אפילו אמאי אסור בקרובותיה על פי עצמו והלא אינן קדושין אפילו לפי דבריו דאי נמי אמרינן בעד אחד הוו קדושין כששניהם מודים היכא דאין עד אחד לא אמרי' דעד א' חשיב לחייב שבועה בדיני ממונות הילכך בעדות ערוה נמי חשיב להתקיים קדושין לפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים עכ"ל ואם כן לדעת רבינו ברוך דיליף דין מקדש בעדים פסולים ממקדש בעד אחד וסבר דגרע הוא המקדש בפני פסולים מהמקדש בעד אחד אית לן למימר דאפי' מאן דסבר התם בגמרא דחוששין במקדש בעד אחד מודה במקדש בעדים פסולים דאין חוששין ואפילו שניהם מודים וכל שכן במכחשת ואומרת לעולם לא נתקדשתי דאין לנו לחוש לקדושיו שהרי אפילו למאן דאמר דבמקדש בעד אחד דחוששין לקדושיו דוקא בששניהם מודי' כדמשמע התם משמעות הגמרא אבל כשהיא מכחישתו פשיטא דלא מהימן דאין עד אחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא וכדפרישית התם ואם כן אפי' בא עד אחד לפנינו ומעיד דקידשה או בפניו או בפני שני עדים כשרים והיא מכחישתו פשיטא דלא מהימן שהרי אפי' מאן דאמר דסבר דחלין הקדושין בעד אחד היכא דהיא מכחישתו מודה הוא דלא מהימן:
וכן כתב הרמב"ם זכרו לברכה בפרק תשיעי וזה לשונו אמר עד אחר מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת עד כאן לשונו ואף על גב דתניא בפרק שני דכתובות שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמרינן התם אמר אביי תרגמה בעד אחד עד א' אומר נתקדשה ועד א' אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר לא נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והשתא יש לנו לשאול ולומר מאי קאמרת אי דמודה היא דנתקדשה פשיטא דאסורא לדברי הכל אלא ודאי במכחשת ואומרת לא נתקדשתי ואפילו הכי קאמר דלא תנשא ומסיפא נמי דקאמר אם נשאת לא תצא משמע דאיירי אפילו במכחשת שהרי מאחר שנשאת סוברת דלא נתקדשה ואפילו הכי קתני נשאת נראה דוקא כשנשאת לא תצא אבל אם לא נשאת אף על גב דמכחשת ואומרת דלא נתקדשה וגם עד אחד מסייעה אפילו הכי לא תנשא התם יש לומר דאיירי כגון שאנו יודעים כגון שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה והני שני סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וכדפירשו התוספות זכרם לברכה התם אי נמי יש לומר דכשהיא מכחשת אז אמרינן תנשא אפילו לכתחלה דאי קדשה לא היתה מעיזה פניה לומר לא קדשני ואף על גב דלרבה בר אבין אמרינן התם בכתובות דמאי דקאמר רב המנונא חזקה אין האשה מעיזה פניה דוקא בפני בעלה וא"ע גב דנשאת ואח"כ באו עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת נתגרשתי אינה נאמנת דדוקא בפני בעלה אינה מעיזה אבל שלא בפניו מעיזה שאני התם דבאו עדים שהיתה אשת איש ואית לן חזקה דאשת איש ומשום הכי שלא בפני בעלה אתי חזקה דאשת איש ומבטל החזקה דאינה מעיזה ואמרינן מעיזה היא אבל היכא דאין לנו חזקה דא"א אלא עד אחד אמר דנתקדשה והיא אומרת דלא נתקדשה אפילו שלא בפני בעלה היא נאמנת כנגד עד אחד דאמרינן חזקה היא דאינה מעיזה אבל הכא דשתקה דעד אחד אומר אביה קדשה ועד אחד אומר לא קדשה אי נמי פלוני זרק לה קדושין והיא אינה מכחשת דלא ידעה אי קדשה אי לא בהא אמרינן לא תנשא ואם נשאת לא תצא ועדיפא הכחשה מעדות עד אחד:
ואל תתמה בזה דהא אמרינן בגיטין בפרק האומר היכא דהוחזק' אשת איש בעל אומ' לגרושין ושליש אומ' לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אמר רבי יוחנן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואלו אי אמרית בפני בעל גרשתני נאמנת כדקאמר רב המנונא והלכתא כותיה דהא פרכי' מיניה בכמה דוכתיה ואם כן הכא נמי עדיפא הכחשה מעדות עד אחד וכן מצאתי כתו' בהדיא בשם הר"אבד זכרו לברכה בהגהות של רב אלפס זכרו לברכה במסכת קדושין בפרק האומר וזה לשונו כתב הראב"ד זכרו לברכה עד א' אמר מקודשת היא והיא מכחישתו מותרת היא ואם היא אינה מכחשת כגון שאמר עד אחד אביה קדשה ועד אחד אומר דלא קדשה אי נמי פלוני זרק לה קדושין והיו קרוב לו ועד אחד אומר לה והיא אינה מכחשת כלל בהא אמרינן תרוייהו בפנויה קא מסהדי ולא תנשא לכתחלה עד כאן לשונו הרי דכתב בהדיא דעדיף הכחשתה מעדות עד א' ולפי דבריו ההיא דמוקי ההיא דכתובות דהיכא דעד אחד אמר אביה קדשה ועד אחד אמר לא קדשה נצטרך לפרש דהתם איירי באשה שבאה ממדינת הים ואין אנו יודעים אי פנויה היא אי אשת איש היא ומשום הכי לא מוקמינן לה אחזקה דפנויה כדהקשו התו' התם ואמרינן דלכתחלה לא תנשא מאחר דהיא אינה מכחישתו אי נמי יש לומ' דהתם בכתובות איירי אפי' שהיא מכחישתו עד אחד מסייעה לא תנשא דעדיף הוא היכא דאין העד מסייעה ממה שהוא כשהעד מסייעה דאז אין לנו לומ' חזקה אין האשה מעיזה מאחר דעד אחד מסייעה וכיוצא בזה אמרינן התם בכתובות בפרקא בתרא ובגיטין פרק האומר דהא דקאמר רב המנונא חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה הני מילי היכא דליכא דקא מסייעי לה אבל היכא דאיכא דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה ומשקרת ואף על גב דידענו בבירור שהוא בעלה אפילו הכי מעיזה פניה לומר גרשתני כל שכן דלא ידענו אם הוא בעלה או לא דהיכא דעד אחד מסייעה מעיזה פניה ומשקרת ואם כן כשאין שום עד מסייעה והיא מכחשת היא מותרת וכשהעד מסייעה לא תנשא לכתחלה:
חדר ד
וכן כתב הרמב"ם זכרו לברכה בפרק תשיעי וזה לשונו אמר אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי הרי שכתב בהדיא דכשהעד מסייעה גרע ממה שהוא כשאין העד מסייעה דכשהעד מסייעה סמכה דעתה ומעיזה ולפי דבריו נמי ההיא דכתובות איירי כשאין לה חזקה דפנויה ומשום הכי לא מוקמינן לה אחזקה דפנויה אתי שפיר דגם סיפא דברייתא איירי כשלא הוחזקה אשת איש כדכתב הוא בהדיא בפרק שנים עשר דהלכות גרושין וזה לשונו האשה שלא הוחזקה אשת איש ובא עד אחד ואמר לא נתגרשה הרי שניהם מעידי' שהיא אשת איש וכו' עד ואם נשאת תצא עד כאן לשונו ולפי דברי הרמב"ם והר"אבד זכרם לברכה צריך לומר האי דקאמר התם בקדושין פרק האומר ותיסברא עד אחד בהכחשת מי מהימ' פירוש מאחר דמכחשת ליה איהי מי מהימ' ולשם אין עד מסייעה ולא כפירוש רש"י זכרו לברכה דפירש התם עד אחד בהכחשת דאיכ' עד אחד דמכחיש ליה מי מהימ' אפילו מכחשת ליה איהי ליכא מאן דאמר דהא אין עד אחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא עד כאן לשונו משמע מדבריו דעדיף עדו' עד א' מהכחשת דידה וכשעד א' אמר נתקדשה ועד אח' אמר לא נתקדשה תנשא אפילו לכתחלה:
וכן כתב רבינו יעקב זכרו לברכה וזה לשונו עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה אם אמר שמעול' לא היו בה ספק קדושין תנשא לכתחלה ואם זרק לה קדושין אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עד כאן לשונו נראה דסבר דהא דאמרינן דלכתחלה לא תנשא כשידענו שזרק לה קדושין ואחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה כדפי' התם וקצת תימה איך לא הזכיר רבינו יעקב היכא דעד אחד אומר דנתקדשה והיא מכחישתו מה דינה ויש לדקדק בדבריו ואין לי להאריך:
מכל הא דלעיל הוכחנו דכשעד אחד אומר מקודשת והיא מכחישתו דתנשא אפילו לכתחלה ואי נמי בנדון דידן דלפי משמעות הכתב נראה דכל העדו' שמעידין על פי האנוסין הוא שהרי הם כתבו וזה לשונם גם מעידים אנו כי לא נמצא באותו מקום ובאותו היום שעשו חתון זה שום יהודי שיוכל להעיד שום דבר ממעשה חתון או קדושין ואם כן מאחר דלא היה שם יהודי מהיכן ידעו הקיום שעשו דמעידין עליו אלא ודאי מהאנוסין שמעו והשתא יש לנו ללמוד קל וחומר כאשר למד רבינו ברוך ולומר ומה עד אח' דקם הוא לשבועה אפי' הכי אם מעיד דנתקדשה והיא מכחישתו לא מהימן פסולי עדות דאינם קמי' לשבוע' אינו דין דאם מעידין דנתקדשה והיא מכחישתו דלא מהימני ואם כן אפילו היו באים פסולי עדות אצלינו ומעידים דראינו דנתקדשה בפני עדים כשרים והיא מכחישתם לא מהימני ותנשא אפילו לכתחלה מכל שכן הכא בנדון דידן דכבר נשאת דפשיטא הוא דלא תצא כאשר מובן מכל הראיות שהוכחתי למעלה דאפילו נולדו בה ספק קדושין דראינו שזרק לה הקדושין אלא שאחד אומר קרוב לו ואחד אומ' קרוב לה ואם נשאת לא תצא ואף על גב דאיהי שתקה וכל שכן דהם מעידי' דכל הקיום שעשו היה בפני האנוסין שהם פסולי עדות דאפי' אם קדשה בפניהם אינה מקודשת והנה דבעל העטור כתב דאפילו המקדש בפני פסולי עדות דרבנן דאינה מקודשת והביאו המרדכי וז"ל כתב בעל העטור כל הני פסולין דרבנן כגון הרועים והמוכסי' והגבאין קדש אשה בפניהם אפילו שניהם מודים לא תפסי קדושין ואינה צריכה גט דכל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה עכ"ל:
הרי שכתב דאפילו אם ידענו בברור דנתקדשה אפי' בפסולי עדות דרבנן אפי' הכי אין קדושיו קדושין דרבנן אפקעינהו לקדושין מניה ואף על גב שכל הפוסקים שהזכרתי לעיל חולקין על בעל העטור דסוברים דהמקדש בפסולי עדות דרבנן קדושיו קדושין מכל מקום בפסולי עדות דאורייתא כל אפין שוין דהמקדש בפניהם דאין לחוש לקדושיו דהתורה כתבה בל תשת וגו' ובטלה עדותן מכל וכל דהוה ליה כאלו אינו ואפילו היכא דידעינן בהו דלא משקרי עדותן בטלה כאשר אוכיח בסמוך בע"ה ולא כר"ש בר' אברהם דכתב שמה שפסלה תורה גזלן זהו מטעם דלמא משקר וכו' כמו שכת' למעלה ואע"ג דתנן בפ"א דגיטין כל השטרות העולין בערכאות של עכו"מז אע"פ שחותמיהן עכו"מז כשרים א"כ משמע דאפי' עכו"מז כשרים להעיד מדאוריתא היכא דידעינן בהו דלא משקרי ואע"ג דפריך בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו וכו' עד אלא מתנה חספא בעלמא מכל מקום אי לאו בני עדות נינהו היה מן הדין לפסול אפי' אותם העומדים לראיה הא פירשו התוספו' התם דאינו אלא תקנתא דרבנן וז"ל וכיון דלאו בני עדות נינהו היה מן הדין לפסול מן התור' אפי' אותם העומדי' לראי' אלא תקנת' דרבנן הוא היכא דקים לן בסהדותיהו שהוא אמת דלא מרעי נפשייהו:
וכן נמי פי' בפירכא דפריך בגמ' והא לאו בני ברית נינהו וז"ל ה"מ למיפרך הא לאו בני עדות נינהו עכ"ל הרי משמע דאע"ג דידעי בהו דלא משקרי אי לאו תקנת דרבנן לא היה עדותן עדות מן התורה דלאו בני עדות נינהו ואפי' אם נאמר דעכו"מז היכא דידעינן ביה דלא משקר מן התורה עדותו קיים אין להביא ראיה ולומר מכ"ש ישראל שעבר עבירה א' דנוכל לומר דעכו"מז בר עדות הוא והיכא דקים לן דלא משקר עדותו עדות אבל גזלן לאו בר עדות הוא ואפי' היכא דקים לן דלא משקר אין עדותו עדו' כאשר אפרש בסמוך ב"ה ואע"ג דמשמע בבבא בתרא בפר' מי שמת דגזלן אינו פסול מגזרת הכתוב דדוקא בקרוב כגון משה ואהרן או בחתנו קאמר דגזרת הכתוב היא משום דאמרינן התם דאם היה יודע לו בעדות שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו דאחרים מעידים על כתב ידו ואף על פי שלא הוחזק בבית דין והוא אינו מעיד על כתב ידו וקא מתמה ואמאי הוא אינו מעיד אי משום דחיישינן דלמא משקר אם כן אחריני היאך מהימני ואפילו אם לא הוחזק כתב ידו מכח זה הדוחק קאמר התם ומאי קאמר ומאי קושיא דלמא גזרת הכתוב היא אבל בגזלן לא קאמר גזרת הכתוב משום דבגזלן אפילו אחרים אינם מעידין על כתב ידו אלא אם כן הוחזק משמע דדוקא קרוב פסול מגזרת הכתוב אבל לא גזלן דגזלן פסול דלמא משקר אין לדקדק משם ולומר אם כן גזלן עדותו ספק דפשיטא דהטעם שפסלה תורה גזלן הוא משום דרשע הוא ודילמא משקר ומשום דלפעמים משקר גזרת הכתוב שלא יהא נאמן מכל וכל ועדותו לא תחשב עדות אבל בחתנו שהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אין שום טעם למה אינו מעיד על כתב ידו מאחר דאחריני מהימני אפילו היכא דלא הוחזק אלא משום גזרת הכתוב אבל גזלן הטעם שהוא פסול משום דלמא משקר והתורה בטלה עדותו מכל וכל ועדותו כאלו אינו והמקדש בו הוה ליה כמקדש בלא עדים כאשר פירשתי למע' ולדברי רבינו שלמה בר' אברהם דכתב דעדותו ספק והמקדש בהם קדושיו ספק אין לחוש דיחידאה הוא ולדברי יחיד אין לסמוך ואפילו אם נראה לנו כדבריו דבכל זמן הולכים אחר רוב חכמים ורוב מנין כדכתב הרשב"א זכרו לברכה בתשובת השאלה ששאלו אותו מי שבא מעשה לידו ומצא לאחד מהפוסקים סברא באותו מעשה וראיה לאומר סברא ולא נראית הראיה לסמוך עליה היה לו לבטל דעתו מי שגדול ממנו או לא והשיב לראשונים אנו שומעין והאריך בתשובתו ובסוף דבריו כתב וזה לשונו וגדולה מזו אמר לו רבי אליעזר בן הורקנוס להורקנוס בנו בשעת פטירתו בני חזור בך בד' דברים שהייתי אומר אמר לו ומפני מה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ואם יראה בעיני הורקנוס כדרך אביו למה צוהו שיחזור בו אלא בכל מקום ובכל זמן הולכים אחר רוב חכמי' ורוב מנין עד כאן לשונו הרי בהדיא דביחיד אין לסמוך ואע"ג דנראה לנו ראיה לדבריו ואם כן אין לסמוך על דברי רבינו שלמה בר רבי אברהם דיחידאה הוא כאשר כתבתי למעלה ואף על גב דרש"י ורבינו יקיר זכרם לברכה סברי דעובד כוכבים ומזלות היכא דידעינן ביה דלא משקר עדות עדותו כדמשמע מפירוש רש"י שפירש בשמעתא דכל השטרות וזה לשונו חוץ מגיטי נשים דלאו בני ברית נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינין נצטוו בני נח עד כאן לשונו הרי שמשמע מדבריו דמשום דמאחר דנצטוו על הדינין אם כן מן התורה כשרים לעדות דאם נאמר שגם הוא סובר כמו רבינו יצחק בעל התוספות זכרו לברכה אם כן מה לי נצטוו מה לי לא נצטוו אפילו אי נצטוו הוו כלא נצטוו בענין עדות שהרי לאו בני עדות נינהו וא"כ עדותן פסול מן התורה כמו אינו בר ישראל דאף על פי שנצטוו בדינין ובגיטין וקדושין אפילו הכי אם חתמו בהם הם פסולין מן התורה משום דלאו בני עדות נינהו אלא ודאי נראה דסבירא ליה היכא דידעינן ביה דלא משקר עדותו כשר מן התורה:
ועוד כתב רש"י זכרו לברכה בהאי שמעתא וזה לשונו והא ערכאות פסולין דאוריתא שאין עדותן כשר לפי שאינן בתורת גיטין וקדושין אם כן משמע מדבריו דעדותו פסול בגיטין משום שאינו בתורת גיטין וקדושין אבל אם היה בתורת גיטין וקדושין עדותו היא כשר ואף על גב דעובר כל עבירות שבתורה וכן כתב רבינו יקיר והביאו המרדכי זכרו לברכה בפרק ראשון דגיטין וז"ל רבינו יקיר ז"ל היה אומר דעכו"מז המחזקים שאינם שקרני' כשרים להעיד כדאמרי' בפ"א דגיטין כל השטרו' העולות בערכאו' של עובדי כוכבים ומזלות כשרים אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים ומזלות אבל משה ואהרן מן התורה פסולין משום קריבות עכ"ל הרי שגם הוא כתב בהדיא דעובד כוכבים ומזלות היכא דידענן ביה דלא משקר דעדותו עדות א"כ נראה מדבריהם דעדות עובדי כוכבים ומזלות ספק ומשום הכי היכא דידעינן ביה דלא משקר עדותו עדות ואפילו לדעת ר"י בעל התוספות ולדעת המרדכי דסברי דעדות עובדי כוכבים ומזלות כאלו אינו ואפי' היכא דידעינן ביה דלא משקר אפילו הכי עדותו לא חשיבא היינו משום דלאו אחיו ולא עדיף מעבד וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי דהלכות עדות דעובד כוכבים ומזלות פסול לעדות מקל וחומר מעבד אבל לא מטעם שהוא אינו מקיים כל מצות שבתורה אין לדקדק מדבריהם ולומר דסבירא להו כרבינו שלמה בר' אברהם דרשע עדותו ספק דגרע רשע מעובדי כוכבים ומזלות לענין עדות דרשע עדותו בטלה מכל וכל משום שמעשיו גרמו לו כדאמרינן בהחובל דבעי למילף דעבד פסול לעדות מגזלן וקאמר התם מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו וכן עובדי כוכבים ומזלות אין מעשיו גורמין לו דלא נצטוה ומשום הכי סבר רש"י דבר עדות הוא ואין עדותו בטל מן התורה דכשרים לעדות הם מן התורה אלא שאנו חוששין דלמא משקר והיכא דידעינין דלא משקר עדותו קיים דאינו בר ישראל עדותו כשר מן התורה וכן כתבו התוספות בהחובל משם רש"י וזה לשונם ורש"י ז"ל פירש בפרקא קמא דגיטין גבי שטרות העולם בערכאות של עכו"מז דעובדי כוכבים ומזלות כשרים לעדות מן התורה ושמעתא לא מוכחא הכי עד כאן לשונו ואם כן אפילו רש"י דסבר דעובד כוכבים ומזלות היכא דידעינן ביה דלא משקר אי הוה בתורת גיטין וקדושין היה נאמן היינו משום דסבירא ליה דעובד כוכבים ומזלות כשר לעדות מן התורה אבל רשע דפסול לעדות מן התורה פשיטא דהמקדש בפניו הוה ליה כמקדש בלא עדים ואם כן בנדון דידן אפילו אם היה מקדשה אותו האנוס קדושין גמורים אפילו הכי אין קדושיו קדושין מאחר שהם מעידים שלא היה שם שום יהודי אלא אנוסים דפסולי עדות הם ואפילו אם היו שם יהודים והוא היה מקדשה בפני היהודים ובפני האנוסים והאנוסים היו עדים עם היהודים שקדשה אין קדושיו קדושין דהא תנן בפרקא קמא דמכות ומביא' בפרקא קמא דסנהדרין על פי שנים עדים או שלשה עדים אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב בשלשה להקיש שלשה לשנים וכו' מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפילו הם מאה תלמוד לומר עדים עד כאן לשונם ואמרינן בגמרא אמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל כשהרגו מאחוריו נרבע יציל כשרבעו מאחוריו הורגו רובע יציל אשתיק כי אתה לקמיה דרבא אמר ליה יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר הרי בהדיא אע"ג דאיכא מאה עדים כשרים ואחד פסול אין עדותו עדות ואי לאו דכתיב דבר דמשמע דבמקיימי דבר הכתוב מדבר היו הורג ורובע מצילין ואף על גב שהם מאה כשרים ויודעים דעדותו אמת אפילו הכי עדותן כאלו אינו וכן נמי אמרינן בגיטין פרק שני איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר ר' שנים משום עדים וכולם משום תנאי וכו' ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול למאן דאמר משום תנאי כשר למאן דאמר משום עדים פסול וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשובה ששאלו אותו וזה לשונו אשה שהיתה משודכת לראובן וראובן זה סעד בבית חמיו וכו' עד ונתן לה ראובן טבעת בפני כל המסובין והיו בתוך אותם המסובין קרובים שהיו פסולין לעדות וכו' עד הודיעני כיון שהיו שם קרובים מי נימא שכל העדות בטלה כאותה שאמרו מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה או דילמא לא אמרו אלא בשנתכונו להעיד וכדאמרינן דאמרינן להו למיחזי אתיתון או לאסהודי ועתה בשלשה לא באו העדים להעיד בשעת קבלת העדות והשיב וזה לשונו אע"פ שהיו במסיבה קרובי' לעולם אין הכשרים נפסלים מחמת הקרובים אלא באחד משני ענינים או שיהיו מזומנים לעדים מתחלה או שנתכונו הם להעיד ושגלו דעתם בכך כגון בדיני נפשו' שהתרו הפסולי' גם הם בעובר עבירה ובדיני ממונות גם כן בשבודקין אותם עכשיו ואמרינן להו למיחזי אתיתון או לאסהודי וזו כדעת רש"י ז"ל בסנהדרין ובמכות ואי נמי בשהזמינום לעדות תחלה וזהו כדעת רש"י בפרק יש נוחלין ויש אומרים שאין פוסלין אלא אם כן נצטרף עם הכשרים והעידו בבית דין שאינו עד עד שיעיד בבית דין עד כאן לשונו מכל זה נראה דעדים שיש בניהם אחד שהוא פסול אף על פי שהעדות אמת הוה ליה כאלו אינו ואם כן הכא נמי אפילו אם קידשה בפני היהודים והיו שם גם אנוסים לעדים אינה מקודשת דעדותן כאלו אינו דאנוסין עדותו פסול מאחר דעובדין ע"ז ועוברין עבירות לתאבון הם כאשר כתבתי למעלה:
ואפילו אם נאמר דאומר האירוסין דנתקיים החיתון בפניהם דכשרים לעדות הם משום דדלמא נזהרים הם ואינם עוברין עבירות ומה שמראים עצמם בפני העובדי כוכבים ומזלות דנוהגים כמנהגם ואוכלים נבלות ועוברין כל עבירות הוא מסבת פחדם והם שוגגים דחושבין דהיתר היא מאחר שהיא על כרחם ושום אדם לא הזהיר אותם וכל דבר שהעושה אותו קרוב להיות שוגג אם לא הזהרו אותו עדותו כשרה כדמשמע בפרק זה בורר ואם כן אית לך למימר דכשרים לעדות הם אפילו הכי אין לחוש לאוסרה מעדותן שהרי מתוך הכתב משמע שלא נתן לה שום קידושין שהרי מעידים שהקיומים נעשו מבלתי שום מין קדושין שהאשה נקנית בהן וגם מעידים שהבחורה לא עשתה שום קיום שבעולם לא בדברים ולא במעשה אם כן פשיטא דלית דין צריך בשש דאפילו לדעת ר"ת דסבר דמותר הוא לקבל עדות מעדים ששלחו עדותו בכתב ולא קרינן להו מפיהם ולא מפי כתבם כיון שראויים להעיד ואם כן עדות זה ששלחו לומר אלו העדים בכתב לא חשבינן להו כקול אלא חשבינן להו עדים גמורים אפילו הכי פשיטא דאשה זו מותרת הוא ומטעם קידושין אין לאוסרה:
חדר ה
ומה שיש להסתפק בנדון זה היא מאחר דמעידים דנתחברו ועמד עמה כימים אחדים ואחר כך הלך מסיבות הנדוניא נראה שנתחברו כאיש ואשה הנשואים יחד ואם כן מאחר שישידך אותה ואחר כך נתחברו לשם אישות ודאי בעל וחזקה היא דאין אדם בועל את אשתו בזנות לכולי עלמא ואפילו במגרש את אשתו ונתיחדה עמו כדאיתא בפרק הזורק דצריכה הימנו גט שני דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דתנן התם המגרש את את אשתו ולנה עמו בפונדקי בית שמאי אומר אינה צריכה הימנו גט שני ובית הלל אומר צריכה הימנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין ומודים בנתגרשה מן האירוסין וכו' ומוקי לה בגמרא כשלא ראוה שנבעלה ובדאיכא עידי יחוד וליכא עידי ביאה ב"ש סברי לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ובית הלל סברי אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה והא דתנן לנה עמו בפונדקי לאו דוקא לנה אלא הוא הדין נתיחדה כדכתבו התוספות בפרק מי שאחזו במשנה לא תתייחד ואפילו לבית שמאי דסברי הכא דאפילו בנתגרשה מן הנשואין לא חיישינן דילמא בעל היינו משום דאזלי לטעמייהו דסברי דלא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר כדאית' בפרק המגרש ואם כן מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה ומטעם זה סברו דמגרש אדם את אשתו בגט ישן כדכתבו התוספות התם משם הירושלמי אבל בנדון דידן ששדכה ללוקחה לו לאשה ואינו מזוהמת בעיניו ואדרבה אוהב אותה ורוצה בה להיות אשתו אפילו בית שמאי מודים דאם נתייחדו דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ובית שמאי דנתחברו ככל בעל שנשא אשתו ודאי בעל ואפילו לרבה בר בר חנה דמוקי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בשראוה שנבעלה אבל בשלא ראוה שנבעלה דברי הכל אינה צריכה הימנו גט היינו דוקא במגרש את אשתו דמאחר דגרשה אינו רוצה אותה לאשה אבל בנדון זה ששדכה ללוקחה לו לאשה ונתחברו יחד להיותם כבעל שנשא את אשתו פשיטא דבועל בעל לשם קידושין ואפילו לבית שמאי דרבה בר בר חנה דסברי דאפילו בשראוה שנבעלה אינה צריכה הימנו גט משום דסברי דאדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו דוקא בגירושין אבל בנדון דידן דשדכה וכו' כדפרי' מודים הם דלא בעל בזנות ודמיא להא דתנן ביבמות פרק בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות ובית הלל אומרין ארוסות ונשואות ומפרש רבה ורב יוסף טעמא דבית שמאי לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואי אמרת נשואה תמאן ממנעי ולא נסבי לה דאינו רוצה להיות בעילתו בעילות זנות והיינו מכוין שראינו שרוצה בה להיות אשתו וקדשה אינה רוצה לבעול בעילת זנות כדפי' התוספות ז"ל בפרק הזורק אם כן ה"נ אית לן למימר מאחר דנתחברו יחד להיות כבעל ואשתו לא עשה בעילתו בעילות זנות ובעל לשם קידושין ואפילו לבית הלל דסברי התם דאין אדם בועל לשם קידושין ומ"ה סבר דממאנות אפילו נשואות ולא חייש להאי טעמא לומר דאין אדם בועל בזנות וממנעי ולא נסבי לה היינו טעמיה כדמפרש התם דכיון דאיכא כתובה וקדושין לא חשיב ליה בעילת זנות אבל הכא בנדון דידן דלא הוי לה קדושין אלא שדוכין ונתחברו יחד להיות כבעל ואשתו פשיטא דבעל לשם קדושין ודמיא למקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה דכולי עלמא מודי דאי בעל צריכה גט ואפילו במקדש על תנאי שיש לשם קידושין קאמר רב עולא בר אבא בכתובות בפרק המדיר דכולי עלמא מודו דאי בעל לשם קדושין בעל ולא סמך על תנאי הראשון כדאמרינן התם אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אליעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ואפילו לאותם שסוברים התם דמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט דוקא במקדש על תנאי קאמרי מאחר שגלה דעתו שאין חפץ באשה נדרנית אבל בבועל בסתם כשלא גלה דעתו שאיננו חפץ באשה נדרנית מודים הם דלשם קידושין בועל ואף על גב דרב יוסף בר אבא פליג אדרב עולא וסבר התם דבמקדש במלוה ובעל דאינה צריכה גט היינו טעמיה כדמפרש התם דאיניש טעי ובועל לשם קידושין הראשונים אבל בנדון דידן שלא היו שם שום תפיסה ממין קדושין פשיטא דכל אפין שוין דלשם קדושין בעל ואפילו בקטנה דאית בה קדושין דרבנן סבר רב דהלכתא כותיה לגבי שמואל באסורי דאי בעל לשם קידושין בעל ולא אמרינן שעל סמך הקדושין הראשונים בעל כדמשמע בפרק המדיר ובפרק בית שמאי ואפילו לשמואל דפליג התם עליה דרב בנדון דידן מודה מטעם דפירשתי:
וכן נמי בקטן שקדש אמרינן התם בפרק המדיר דלרבנן אי בעל קנה ואפילו לרבי שמעון בן יהודה דסבר התם דאי בעל לא קנה היינו טעמיה משו' דלשם קדושין הראשוני' בעל כדמפרש התם טעמי' במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל אבל בנדון דידן דלא היו בה שום תפיסת קדושין כולי עלמא מודי דלשם קדושין בעל ואפילו אם נאמר שקידשה מקודשת בפני האנוסים והאנוסים פסולי עדות והמקדש בפניהם אין קדושיו קדושין כדפרשתי ואם כן אף על גב דנתחברו אחר כך להיותם כבעל ואשתו ובא עליה אית לן למימר דאינה מקודשת משום דעל סמך הקידושין הראשונים בעל נראה לעניות דעתי דאין לנו לסמוך על סברא זו ולהתירה ולומר מעצמינו בנדון זה סברא שלא מצאנו בתלמוד דהא מחלוקות היא בפרק המדיר במה טעי אינש ובמה לא טעי והנה הלכתא היא דבין במלוה ובין בפחות משוה פרוטה ובין בעל תנאי ובין בקטנה בכלהו אי בעל מקודשת היא כדמשמע מכל הפוסקים ואם כן ה"נ אין לנו להקל מעצמינו ולומר דאין אדם יודע דהמקדש בפסולי עדות דאינה מקודשת ובעל לשם קדושין הראשונים אלא על כל פנים יש לנו לומר דלשם קדושין בעל ואף על גב דכתב הרמב"ם וכן הסמ"ג וכן רבינו יעקב זכרם לברכה במקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי היא בידו לעשותה בעילת מצוה ואם כן נראה דדוקא בישראל הכשרים יש לנו לומר חזקה זו נראה לעניות דעתי דאין הכוונה לומר שיהיו חסידים אלא היינו שהם כשרים שאינם פרוצים בעריות ואף על פי שהם פרוצים בעבירות אחרות לא הוי פרוצים בעריות וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל על דברי הרמב"ם זכרו לברכה וז"ל בערלית היא כדבריו וכו' עד לא שביק התירא ואכיל אסירא אלא אם כן הוחזק בפרוצות עריות העמד בני ישראל על חזקתן ובחזקת כשרים הם שלא יתפרצו בבני עדים לזנות עד כאן לשונו ואם כן לימא לן שזה המשומד הוא פרוץ בעריות ובאולי שלבו לשמים ומה שמראה עצמו שהוא עכו"מז הוא בעל כרחו שלא יהרג אבל הוא נזהר בכל המצות שבתורה ואף על פי שעבר על מצות ונתקדשתי הוא משומד לאותו דבר ואפשר שהוא חושב שאין אסור בדבר מאחר שהוא על כרחו כאשר כתבתי למעלה:
ועוד נראה לעניות דעתי דדוקא במקדש בפחות משוה פרטה ובמלוה היא דבעינן כשרים משום דאינם מחזיקים אותם נשותיהם אבל במגרש את אשתו ובמקדש על תנאי מאחר שמחזיק אותה לאשתו אין אדם עושה אשתו זונה וכן נראה קצת מהרמב"ם זכרו לברכה שלא הזכיר במגרש את אשתו כשרים אלא כתב שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובמלוה הזכיר כשרים כאשר כתבתי למעלה ואם כן נראה דבמגרש את אשתו לא בעינן כשרים ועוד כתב הרמב"ם זכרו לברכה בהשיגו בדבריו על דברי הגאונים וזה לשונו וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו היא שחזקתו שאין עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי בעל עד כאן לשונו:
הרי שכתב דבאשתו עד שיפרש וכו' ולא כתב עד שיהי' פריץ בעריות נראה דבאשתו אפילו פריץ בעריות אינו בועל לשם זנות וקצת יש לדקדק בדבריו שכתב שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגירשה ובמקדש על תנאי ולא הזכיר גם מקדש במלוה ומקדש בפחות משוה פרוטה ואין לי להאריך בזה:
מכל הא דלעיל נראה לפום ריהטא שיש להחמיר בנדון דידן ולאוסרה מיהו נראה לעניות דעתי דאדרבה מכל הני דלעיל יש לנו להביא ראיה ולהתיר דהא תימא היא אבל הני דלעיל דמשמע לפום ריהטא דבקדושי ביאה לא בעינן עדים וזה אינו דהא אפילו המקדש בעד אחד קיימא לן בקדושין דאין חוששין לקדושיו ואפילו למאן דסבר דחוששין דוקא בעד אחד אבל אם אין שום עד דפשיטא דאין לחוש לקדושיו כדכתב' לעיל ואם כן אנו רואים דקדושין בלא עדים אינם קדושין ואף על גב דיש הפרש בין קדושי ביאה לשאר קדושין דבשאר קדושין בעינן דוקא לקדש בפניהם ואפילו ראו העדים שזרק לה הקדושין כל היכא שלא ראו שנפלה לתוך חיקה אף על פי שהיא בעצמה מודה שנפלה בתוך חיקה אינה צריכה גט עד שיראו העדים לקדשה כדכתב המרדכי זכרו לברכה משם מוהר"ם ועוד כתב ואפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה ולא ראו שקדשה לא בעיא גט כיון דלא חזו ממש שקדשה ואלו בקדושי ביאה אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכתב המרדכי זכרו לברכה וזה לשונו מצא מורי בשם הרמב"ם זכרו לברכה בקדושי ביאה אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אבל בשאר קדושין עד דחזו לקדשה התם היינו טעמא כדכתב מוהר"ם ז"ל דיצרו תוקפו ודכותה בשאר קדושין אי חזו סהדי שזרק לה הקדושין בחצירה וראו שהגיע נגד אויר חצרה ולא ראו שנפל לתוך אויר המחיצות היתה צריכה גט עד כאן לשונו ולעולם בכל מיני הקדושין בעינן עדים ואם אין עדים אין לחוש לקדושיו ואם כן על כרחינו צריכין אנו לפרש דכל אלו הלשונות שהזכרתי למעלה בין מקדש בפחות משוה פרוטה ובין מקדש במלוה ובין בקטן שקדש מיירי דוקא כשבעל לפני עדים:
חדר ו
וכן כתב המרדכי זכרו לברכה משם רבני שפי' וזה לשונו ראיתי תשובה שפירשו רבני שפיר' וכו' עד ולא דמיא להא דאמרינן בקדושין פרק האומר האומר קדשתיך ואמרינן בגמרא נאמן ליתן גט התם בעל כרחי' דאמר קדשתיך בפני עדים דאי לאו הכי פשיטא דאינו כלום דאפילו קדשתיך בעד אחד אינו כלום ואפילו שניהם מודים עכ"ל וכן מצאתי שכתבו בההיא דהמדיר וז"ל וכן י"ל בהא דגרסינן בכתובות בפרק המדיר גבי קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכו' ואם בעלה קנו כו' עד אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין כו' ואף על גב דלפום ריהטא נראה דליכא עדים בשעת הבעילה ואפילו הכי מקודשת מיהו בעל כרחי' יש לומר כדאיתא עידי יחוד לכל הפחות והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה עכ"ל:
וכן משמע מדברי הגאונים שכתבו והביאם הרמב"ם ז"ל וז"ל הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עכ"ל הרי שכתבו בפני עדים משמע קצת מדבריהם דדוקא בפני עדים וגם הראב"ד ז"ל כתב חזקה היא בבני ישראל הכשרים שלא יתפרצו בפני עדים לזנות משמע דוקא בפני עדים אינם מתפרצים אבל שלא בפני עדים אפילו ידעינן בודאי שבא עליה לא חיישינן לההוא בעילה דבזנות בא עליה וכן כתב המרדכי בפרק האומר בשם רבינו ברוך וז"ל ומודים בנתגרשה מן האירוסין דלא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה משמע הא עידי ביאה צריכה והלכך פסק רבינו ברוך דאדם שבא על הפנויה וראו עדים מבחוץ דצריכה הימנו גט דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה אדם אחר כן בעדים צריכה גט משני עכ"ל הרי שגם הוא כתב בפני עדים וכן כתב הסמ"ג במקדש במלוה ופחות משוה פרוטה וז"ל בפרק המדיר אמר רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט הרי שגם הוא כתב בפני עדים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות בפרק ראשון במקדש בפחות משוה פרוטה ובמלוה וגם בפרק עשירי דהלכות גירושין כתב וזה לשונו המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר בין שגרשה מן הנשואין בין מן הארוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קדושין בעל לא לשם זנות אפילו ראו אותו שנתן לה מעות שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה עכ"ל הרי שגם הוא כתב בפני עדים ולא כתב בסתם כמו שכתב בפ"ז במקדש על תנאי וזה לשונו לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל בסתם הרי זו צריכה גט ולא כתב לשם בעל בפני עדים:
וכן בפרק י"א בדין קטנה כתב וזה לשונו במה דברים אמורים שלא בא הבעל עליה אחר שנעשתה בת י"ב שנה ויום אחד אבל אם הגיע לזמן הזה ונבעלה הואיל ובעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה נאמנת עכ"ל הרי דבמקדש על תנאי ובקטנה לא הזכיר עדים אלא נבעלה בסתם נראה דבמקדש בפחות משוה פרוטה ובמלוה שהזכיר עדים וכן במגרש את אשתו אפי' ידעינן בוודאי שבעל אם אין עדים אין לחוש לקדושיו שאין הקדושין חלין אלא בפני עדים וגם רבינו יעקב הזכיר עדים במקדש במלוה ובפחות משוה פרוטה ובמקדש על תנאי ובקטן שקדש ואלו בקטנה כתב בסתם ולא הזכיר עדים נראה דבמקום שהזכיר הוא דווקא בפני עדים ואף על גב דבמקדש במלוה ובפחות משוה פרוטה סבר רבינו יעקב וכל הפוסקים דדוקא בעל בפני עדים ואלו בקטן שקדש כתב וז"ל קטן שקדש וכו' עד ולאחר שיגדל חלין הקדושין ואפילו אין עדים שבא עליה משהגדיל אלא שנתייחד צריכה גט עכ"ל וכן כתב נמי במקדש על תנאי וז"ל קדש על תנאי ובעל סתם ויש עדים על הייחוד צריכה גט מספק אפילו בעל לאלתר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין עד כאן לשונו שאני קטן שקדש ומקדש על תנאי דהו' כמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דהואיל ולבו גס בה אמרינן בעל לשם קדושין ומכל מקום עידי ייחוד בעינן כדין כל המקדש בבעילה מכל הא דלעיל הוכחנו דאפילו שבא עליה לשם קדושין ולא היו עדים לפחות בשעת הייחוד אין לחוש לקדושיו ואפילו נתייחד עמה בפני עדים ולא היו שניהם כאחד נראה דאינה מקודשת דעדים שלא ראו כאחד לא מהני בדין קדושין כמו שכתב הרמב"ם גם בפרק ח' דהלכות גירושין וזה לשונו כל המגרש על תנאי וכו' עד והדבר ידוע שאם נתייחד עמה בפני שנים עדים כאחד אפילו לאחר שנתקיים התנאי הרי זו ספק מגורשת וכן כתב בדין מגרש את אשתו שהזכרתי למעלה וז"ל נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שנים עדים כאחד אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהם כמו שבארנו עכ"ל:
וכן כתב רבינו יעקב בטור אבן העזר וז"ל לא יפטור אדם וכו' לפיכך אם נתייחדה עמו צריכה גט שני מספק ודוקא מן הנשואין שלבו גס בה אבל מן האירוסין לא והוא שראו שנים עדים כאחד שנתייחדו אבל אם ראו האחד בבקר והאחד בערב אין מצטרפין עד כאן לשונו נראה דבדיני גיטין וקדושין סברי כרבנן דר' יהושע בן קרחא דתניא בפ' שני דכתובות אין עדותן מצטרפות עד שיהיו שניהם כאחד ר' יהושע בן קרחה אומר אף בזה אחר זה ואע"ג דהלכתא היא כר' יהושע בן קרחה דעדות של עדים שלא ראו כאחד בדיני ממונות כשרה מ"מ בפרק השולח משמע דסבירא ליה לרב אשי דאם אמר לשנים זה שלא בפני זה כתבו גט לאשתי דאין עדותן מצטרפת ומשמע התם דסבירא ליה כרבנן דר' יהושע בן קרחה לענין גיטין דקאמר התם איבעיא להו וכו' עד אמר רב אשי אי בעידי כתיבה הכי נמי עד אי אמרת בשלמא בעידי הולכה שפיר אלא אי אמרת בעידי כתיבה מי מצטרפי אלא אמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ומאחר דפריך מיניה משמע דסבירא ליה כוותיה ואם כן אית לן למימר דבדיני גיטין וקדושין עדות עדים שלא ראו כאחד פסול אבל בדיני ממונות הא פסקינן בפרק זה בורר דהלכתא כר' יהושע בן קרחה ומשום זה סברי הרמב"ם ורבינו יעקב דהא דמשמע בפרק השולח דסבר רב אשי שהוא בתרא כרבנן דר' יהושע בן קרחה ומייתי מדבריהם ראיה דלבריו היינו משום דסבירא ליה דאפילו ר' יהושע בן קרחה מודה בדיני גיטין וקדושין והתרצן תירץ דילמא כר' יהושע בן קרחה סבירא ליה פי' דילמא דאפילו בדין גיטין חולק דסבירא ליה כותיה וגם התרצן לא קאמר אלא דילמא כר' יהושע וכו' בדרך דוחק:
ואין להקשות לרבינו יעקב ולהרמב"ם אם כן אותם האומרים בהאומר דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו אמאי לא קאמרי אפילו המקדש בעדות עדים שלא ראו כאחד דהם לא באו ללמוד לנו אלא דין המקדש בעד אחד אבל דין עדות עדים שלא ראו כאחד בדיני גיטין וקדושין פשיטא להו דהוי כעד אחד ואי המקדש בעד אחד אינה מקודשת גם המקדש בעדות עדים שלא ראו כאחד אינה מקודשת ואי המקדש בעד אחד מקודשת גם המקדש בעדות עדים שלא ראו כאחד היא מקודשת ונראה לעניות דעתי דאין לומר דמה שהזכירו הרמב"ם ורבינו יעקב דין זה במתייחד עם אשתו המגורשת ולא הזכירוהו בדין כל המקדש אם כן דוקא במתייחד עם אשתו המגורשת קאמרי אבל לא בשאר המקדשין דאין הפרש בין זה לשאר המקדשין אלא נראה לעניות דעתי שהכונה שהזכירוהו במתייחד עם אשתו המגורשת מפני שגם הגמרא מזכירו לשם דקאמר ולנה עמו בפונדקי ולא קאמר נתייחד עמה שהרי הדין הזה הוא אפילו בנתייחד עמה כאשר כתב למעלה אלא נקט ליה עמו בפונדקי משום דבלינת הפונדקי נמצאים עדים כאחד ולכן הזכירוהו רמב"ם ורבינו יעקב בדין זה דין עדות עדים שלא ראו כאחד לומר לנו דמאי דנקט התנא לנה עמו בפונדקי היינו משום דלשם נמצאים עדים כאחד כדפי' ולפיכך מאי דהוה בעי לאוקומי בפר' האומר אלא בעד אחד וגם למאן דאמר דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו לא מצינן למימר הכי אלא משום דבלינת הפונדקי שכיחי אינשי וראה אותם עד אחד או בא להודיענו דגרושה מן האירוסין אפילו בלינת הפונדקי אינה צריכה הימנו גט:
מכל הא דלעיל נראה דבמתייחד בלא עדים אין לחוש לקדושיו למאן דסבר דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו דפסקו רוב הפוסקים כמותו ואפילו מאן דסבר דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו מכל מקום מודה הוא דהמקדש בלא עדים אין לחוש לקדושיו ואין לתמוה להא דגרסינן בהמדיר אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה המינו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט לאפוקי מהאי תנא דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכות לה עד כאן לשונו הרי דרבי ישמעאל נקט בלשונו אפילו בנה מורכב על כתפה לרבותא דידעינן דודאי בעל ומאי רבותא הוא דאיצטרך הכתוב למכתב הוא והא כולי עלמא מודו דהבועל לשם קדושין שלא בעדים אין לחוש לקדושיו ואפילו בנה מורכב על כתפה דידעינן דודאי בעל אפילו הכי בעינן עדים לפחות בשעת הייחוד אם כן מאי רבותא דבנה מורכב על כתפה קאמר רב יהודה ומאי לאפוקי מהאי תנא דקאמר בגמרא והא אנן סבירא לן דהבועל לשם קדושין שלא בעדים אינה מקודשת אלא ודאי נצטרך לומר דכשבנה מורכב על כתפה אפילו שלא היו עדים בשעת הבעילה דמקודשת היא דלא בעינן עדים אלא שנדע שבעל אבל הקדושין חלין אפילו שלא בעדים ומאחר דבנה מורכב על כתפה אין לך בעל גדול מזה ומייתי נמי האי ברייתא בפרק בא סימן לענין קדושי קטנה במשנה תינוקות שהביאה שתי שערות דתנן התם תינוקות שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן רבי יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן ואמרינן בגמרא ומודה רבי יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן חברוהי דרב כהנא סבור למעבד עובדא כרבי יהודה ואע"ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה המעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת למאן לב"ה ובנה מורכב על כתפה ואותו הוזכרו דבריו של רבי ישמעאל בבית המדרש אמר דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זה שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכות לה ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות פירוש ולא עביד עובדא עכ"ל ופירשו התוספת התם וכן נמי בפרק המדיר דהאי נמנו וגמרו דקאמר לאפוקי מדרבי ישמעאל דליכא למימר לאפוקי מדרבי יהודה דהא רבי יהודה מודה בנבעלה וזאת נבעלה שהרי בנה מורכב על כתפה היא מכל זה משמע דכשבנה מורכב על כתפה בין בקדושי טעות בין בקדושי קטנות דודאי לן דנבעלה אפילו שלא בעדים חשבינן ליה כנבעלה בעדים ולכך קאמר רבי ישמעאל אפילו בנה מורכב וכו' דחשבינן לה כנבעלה בעדים אפ"ה ממאנת והולכת דאי לאו הכי מאי רבותא היא דקאמר אפילו בנה וכו' הא אפילו גדול המקדש אותה שלא בעדים אין חוששין לקדושיו כדפירשתי והוה ליה למימר אפילו נבעלה בעדים אבל בנה מורכב על כתפה מאי רבותא הוא אלא ודאי נראה דבקדושי ביאה לא בעינן עדים הא פירש רבינו יעקב במקדש על תנאי משיש עדים על הייחוד מיירי וזה לשונו ואם קדש על תנאי ובעל סתם ויש עדים על הייחוד צריכה גט מספק אפילו בעל לאלתר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין עד כאן לשונו ואם כן רב כהנא דקאמר לאפוקי מדרבי ישמעאל כשיש עדים על הייחוד מיירי ורבי ישמעאל סובר דכשיש עדים על הייחוד ואפילו בנה מורכב על כתפה דידעינן דודאי בעל והוה ליה כאלו ראוה עדים שנבעלה אפילו הכי ממאנת והולכת והאי דנקט אפילו בנה מורכב על כתפה ולא נקט אפילו ראוה עדים שנבעלה היינו דרך גוזמא דמאחר שיש עדים על היחוד ועידיה בצידה אומרים דנבעלה וגם אנו בעצמינו רואים דנבעלה אפילו הכי ממאנת וכו' ולישנא דאפילו בנה מורכב על כתפה הכי דייקא דלא קאמר אפילו הולידה בן אלא אפילו בנה וכו' דהוה כאלו העדים בצדה צועקים שנבעלה אפילו הכי ממאנת ודרך גוזמא נקטיה ואין לתמוה על מה שכתב רבינו יעקב ז"ל בקדושי קטנה שלא הזכיר בה כשיש עדים על הייחוד וזה לשונו במה דברים אמורים שיכולה למאן לאחר י"ב שנה כשבדקו אותה וכו' עד בד"א שיכולה למאן כשבדקין אותה ולא הביאה בשלא בעל אחרי היות לה י"ב שנה ויום אחד אבל אם בא עליה אחרי כן אינה יכולה למאן עד כאן לשונו הרי שלא הזכיר בכאן עדים כמו שהזכיר בשאר מקומות וגם הרמב"ם ז"ל כתב כדברי רבינו יעקב וז"ל בד"א שלא בא הבעל עליה אחר שנעשית בת י"ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל ובעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת עכ"ל דנלע"ד דכוונת הרמב"ם ז"ל היא כמו שגילה כוונתו בפ"ד דהלכות קדושין וז"ל אבל גדול שקדש את הקטנה וכו' עד ולמה קטנה יוצאה בלא גט מפני שקדושיה אינם קדושין מן התורה אלא קדושי קטנה מדברי סופרים והן תלוים שאם ישבה עם בעל עד שגדלה גמרו קדושיה ונעשית אשת איש ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה והנה שכתב דאחר שגדלה נעשית אשת איש ואינו צריך לקדשה ואם כן נראה דמאי דכתב לעיל קדושי קטנה הן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה כוונתו היא אם ישבה עמו כבעל ואשתו דהיינו שבא עליה שאז נעשית אשת איש ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים דכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשה בו מן התורה אעפ"י שלא היו לשם עדים הרי גמרה בלבה שהיא רוצה בקדושין הראשונים ואלו קדושי כסף ונראה לי דלישנא דאינו צריך לקדשה קדושין אחרים דייקא הכי דאי סלקא דעתך דכוונת הרמב"ם ז"ל היא שבביאה זו מתקדשת אם כן מאי אינו צריך לקדשה קדושין אחרים פשיטא דמאחר דקדשה בביאה שוב אינו צריך לקדשה ואמאי לא קאמר הכי במגרש את אשתו ובא עליה בפני עדים דקאמר התם דמקודשת היא קדושי ודאי אלא ודאי נראה לי דכוונתו היא דאלו קדושין הראשונים כדפרשתי ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים וכן כתב רבינו יעקב ז"ל בהלכות קדושין וזה לשונו המקדש את הקטנה אינם קדושין אבל אחר שהגדילה חלין הקדושין ואינו צריכה קדושין אחרים עד כאן לשונו:
חדר ז
ועוד כתב הרמב"ם זכרו לברכה באותו הפרק וזה לשונו המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורים וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים עכ"ל נראה דסבירא ליה כרב נחמן דאמר בפרק השולח דבחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעין דגמרו קדושי ראשון ופירש"י זכרו לברכה דעל ידי השחרור גמרו קדושי ראשון והבא עליה אח"כ למיתה והנה בקדושי קטנה נראה שסובר שקדושי קטנה אחר שגדלה ובא עליה גמרו אות' קדושין הראשונים כקדושי שפחה דאחר שנשתחררה גמרו קדושי ראשון דאי סלקא דעתך דקטנה לא חלו הקדושין הראשונים אלא מתקדשת בביאה זו שבא עליה אחר כך א"כ מאי האי דקאמר בקדושי קטנה והא לא דמו אלא ודאי כדפרשתי:
מכל הא דלעיל נראה דאין להביא ראיה מקטנה משום דהתם אית לן למימר אלו הקדושין הראשונים ומשום הכי לא בעינן לפחות עידי ייחוד ונלע"ד דקצת משמע מדברי רבותינו שפירשו שהזכרתי למעלה שסוברים כהרמב"ם וכרבינו יעקב שהרי הסכימו בדבריהם לפרש ההוא דהמדיר דאמרו קדש בטעות ובפחות משוה פרוטה וכו' ופירש דע"כ מיירי בדאיכא עידי ייחוד לכל הפחות והן הן עידי יוחוד הן הן עידי ביאה ולא הזכירו בלשונם לפרש הא דאמרינן התם בקטנה שהגדילה ובא עליה ועמדה ונתקדשה דאינה צריכה גט מהשני וגם לא הזכירו בדבריהם לפרש הא דאמרינן התם דהמקדש על תנאי ובעל שצריכה הימנו גט דבמקדש על תנאי נמי אית לן למימר אחלי לתנאיה כאשר אפרש בסמיך ואע"ג דלא הזכירו ג"כ מקדש במלוה אין לתמוה דלאו היו צריכין להזכיר דכל כך הוא המקדש במלוה כמקדש בפחות משוה פרוטה דבשניה' אינה מקודשת וא"כ הרמב"ם ורבינו יעקב חולקים על התוספות ז"ל שכתבו בלישנא אלא טעמיה דרב וכו' דטעמיה דרב בקטנה הוא לפי שבועל לשם קדושין ולא משום שחלו קדושי כסף ונראה שהרמב"ם ורבינו יעקב ז"ל דקדק מפרק בית שמאי דקאמר התם דקדושי קטנה תלויים ואמרינן התם מאי תלויים לאו דכי גדלה גדלי בהדא ואף על גב דלא בעל ומפרש רבין מילתא דקטנה מתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא נראה קצת שהבעילה מעמיד הקדושין הראשונים שהיו תלויים אבל אינם נחשבין לקדושין בפני עצמם וכן נראה שסובר הרמב"ם ז"ל במקדש על תנאי שכתב וז"ל המקדש על תנאי וחזר ואמר אחר כמה ימים אפילו בינה לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם וכו' עד לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמע מינה בטל ההנאי כשבעל או כשכנס עד כאן לשונו נראה דסבירא ליה דאי בעל אפילו בינה לבינה מקודשת וחלו קדושי כסף:
מכל הא דלעיל נראה דדוקא בקטנה לא בעינן עדים בשעת הבעילה לדעת רבינו יעקב ולדעת הרמב"ם גם במקדש על תנאי לא בעינן עדים בשעת הבעילה והיינו טעמייהו משום דחלי קדושי כסף אבל שאר המקדשים בבעילה פשיטא דאי ליכא עדים שיהיו שניהם כאחד אינה מקודשת ואם כן בנידון דידן מאחר שלא היו עדים בשעת שנתייחד עמה לבוא עליה פשיטא דאין לחוש לבעילתו וקצת יש לדקדק על דברי הרמב"ם ורבינו יעקב דמשמע מדבריהם דבמקדש על תנאי אי בעל קדושיו ספק ובקטנה אי בעל קדושיו ודאי אם כן מאי קא פריך בגמרא דיבמות פרק בית שמאי ובכתובות פרק המדיר והא אפלוגי בה חדא זימנא והא לא דמו דבמקדש על תנאי קדושיו ספק ובקטנה קדושיו ודאי כאשר הקשו התוספת ז"ל ותו לרבינו יעקב דסבר בקטנה דאם בא עליה אפילו בלא עדים היא מקודשת כדפי' וחלו קדושין הראשוני' ואלו במקדש על תנאי סבירא ליה דבעינן עדי' על הייחוד א"כ מאי קא פריך בגמרא והא איפליגו בה חדא זימנא והא לא דמו כאשר הקשו התו' ונראה לעניות דעתי דיש לחלק אבל אין לי להאריך בזה:
ואין לומר דניחוש להאי איתתא עד שנחקור לדעת אם היו עדים בשעת הייחוד וא"כ הוי קדושין דהא תנן בפרקא בתרא דכתובות והאשה שאמ' אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר היא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת עכ"ל המשנה ואמרינן בגמרא בנתיה דמר שמואל אשתביין ואסיקנהו לארעא דישראל אוקמן לשבונייהו מאבראי ועיילי אינהו לבי מדרשא דר' חנינא הא אמרה נשביתי וטהורה אני וכו' עד אמרי ליה לרבי חנינא והא איכא עדים במדינת הים ומשני השתא ליתנהו קמן עידיה בצד אסתן ותיאסר הא קמן דכשאין עדים לפנינו אין לאוסרה ולימא דילמא איכא עדים ואין לומר דדוקא בשביוה הקלו כדאמרינן בקדושין פרקא קמא גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ויתיב רב חסדא וקאמר שער' אי אית בה שוה פרוטה אי לא ואמרינן התם אמרי לה רבנן לרב חסדא והא איכא סהדי באורייתא דידעי דההוא יומא הוה בה שוה פרוטה ומשנינן השתא מיהא ליתנו קמן היינו דרבי חנינא דאמר רבי חנינא עידיה בצד אסתן ותיאסר ואמרינן התם אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא אם היה לו בשבויה נקל באשת איש אישתא' מההיא משפחה בסורא ופירשו רבנן מינה ולאו משום דסבירא להו כשמואל אלא משום דסבירא להו כאביי ורבא עד כאן לשונם הא קמן דדוקא בשבויה הקילו אבל באשת איש לא ואם כן הכא נמי בנדון דידן אית לן למיחש דילמא איכא עידי ייחוד בישטרוגול"ו הא ליתא דאפילו באשת איש אם לא יצא קול שיש עדים במדינות הים אין לאוסרה כמו שפירשו התוספת התם בכתובות וזה לשונם והא איכא עדים במדינת הים אין לפרש דלא איכא עדים במדינת הים דאם כן תיקשי ליה נמי אמתניתן דקתני נשביתי וטהורה אני ואמאי דילמא איכא עדים אלא הכי פרושה הא יצא קול דאיכא עדים במדינת הים דיודעים שנשבית עכ"ל וא"כ הכא נמי אית לן למימר באשת איש דאי סלקא דעתך שיש לחוש ולומר דילמא איכא עדי' במדינת הים א"כ אמאי לא פריך אמתניתין דתנן האשה שאמרה וכו' ואמאי דילמא איכא עדים במדינת הים ולאביי ורבא דלא סברי התם בקדושין הא דר' חנינא אלא סברי דבאשת איש יש לחוש דילמא איכא עדים א"כ אמאי לא חיישינן אמתניתין כדלעיל אלא ודאי דוקא היכא דיצא עליה קול שיש עדים במדינות הים אז יש לחוש אבל אם לא יצא עליה קול פשיטא דאין לחוש:
וכן מצאתי כתוב בשם הראב"ד וזה לשונו והא איכא עידים במדינות הים נראה לדעת הראב"ד ז"ל דמיירי דנפק עלייהו קלא דשבויית נינהו אי נמי אותם שבארץ ישראל אף על גב דעדים לא הוי מיהו כקלא הוי ומשום הכי הוי חיישי מאן דמקשי ליה לעדים מאי דלא חיישינן הכי במתניתין עכ"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בדין שבויה וז"ל ולא עוד אפילו יצא עליה קול שיש עליה עידי טומאה מתירין אותה עד שיבואו דבשבויה הקילו נראה שרצה להזכיר בדבריו מאי דפריך בגמרא כתובות ובקדושין ומאי דמשני וכן כתב המרדכי משם ראבי"ה וז"ל פירש ראבי"ה הא דאמרינן בקדושין הא איכא עדים במדינת הים הכי פי' הא אמרי אינשי דאיכא סהדי ועוד מצאתי כתוב משם רבינו אפרים דמשום הכי מקשה הכא ולא אמרינן דכיון שהם עשו ברמאות ואוקמינהו לשבונייהו אבראי איכא למיחש דכי היכי דאיגלו שבוניהו הכי נמי מיגלו עדים הילכך ניחוש דילמא איכא עדים במדינת הים אבל היכא דלא חזינן בה שום רמאות ליכא למיחש מידי עכ"ל:
חדר ח
ומצאתי כתוב דרש"י פירוש והא איכא עדים דאמרי דבמדינת הים איכא עדים אבל לחששא בעלמא לא חיישינן דהא אמרינן במתניתין נשביתי וטהורה אני נאמנת ולא חיישינן למידי ומשום הכי לא מקשה אמתניתין עכ"ל מכל הני נראה דדוקא כשיש לנו רגלים בדבר שיש עדים אז יש לנו לחוש דילמא איכא עדים הא לאו הכי לא חיישינן אם נחלק נדון דידן לכל הני דלעיל ונאמר דבנדון דידן צריך לחקור דילמא איכא עדים נראה לעניות דעתי דאין לך חקירה גדולה מזה שהם כתבו כל המעשה כאשר עבר כמו שכתבו בסוף הכתב וזה לשונו כך היה המעשה לא פחות ולא יותר ואם כן אפילו לכתחילה היה לנו להתירה להנשא ומכל שכן דנשאה דפשיטא דלא תצא ומפני שרבים חשבו להרבות ממזרים בישראל ודעתי אינו כן בנדון זה הוצרכתי לכתוב הנראה לעניות דעתי:
ואחלה פניך מורי למצוא חן בעיניך ותשיב לי תשובה עם הקודם ואף על גב שאני מצער למעלת כבוד תורתיך תמחול דלפום צערא אגרא ומחוייב אני לצערך בזה שהרי אפילו מאן דידע לדמות מילתא אי אתי דינא קמיה וגמיר הלכתא ומדמי מילתא למילתא אי אית ליה רבה מיבעי למיזל ולמישאל מיניה ואי לא אזיל ומשאיל מיניה תיתי עליה בישראל אחר והיינו רע ירוע וגו' ושונא תוקעים בוטח ודרשינן ליה ביבמות פרק בית שמאי רעה אחר רעה תבא לתוקע עצמו בדבר הלכה ואמרינן התם מאי תוקע עצמו לדבר הלכה דאתי דינא קמיה וגמיר הילכתא וכו' כדאיתא התם ואף על גב דמעלת כבוד תורתך רחוק ממני כמה פרסאות ולא מיחזי כאפקירותא וגם מסתייע לי מילתא דדוקא במקום רבי קאמר אביי בכתובות פרק אף על פי דאפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש ואעפ"י שהרב מוחל על כבודו משום דלא מסתייעא ליה מילתא אבל שלא במקום רבו מסתייע ליה מילתא מכל מקום נער בער כמוני דאפי' צורתא דשמעתא לא ידענא שורת הדין נותן ואע"פ שרבי רחוק ממני מאה פרסאות ושואלו דעדיין אני צריך למודעי ולפום צערא אגרא ולכן אמוץ אחלה פניך שתכבדני נא ותשיב לי תשובה עם הקודם ותודיעני במה טעיתי ובמה לא טעיתי ובזה ימצא עבדך חן בעיני אדוני כי מלך במשפט יעמיד ארץ: