אור ברסלב
רדך בית יט

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית יט

בית יח

אלוף ומסובל נאה ומקובל עניו מאד וקבל עץ הדעת דעת תורה מכרעת לעקור ולטעת הוא כמהר"ר בנימין יצ"ו בכ"מר שמריא ז"ל:

הגם הלום שאני טרוד בטרדי זמני גזרת כ"ת על יד ימיני כגזרת ר"ג על רבי יהושע וגזרת עלי לעלות על ספר הנלע"ד בשאלה אחת והיא זאת:

אשה אחת בשלוניקי ובעלה בספרד משומד והדבר קרוב לנמנע לבא לתת לה גט וכתב משם כתב ידו ושלחו בשלוניקי ואלו דבריו הנה אני מונה סופר ועדים לכתוב גט ולתתו לאשתי כל ב' שיכירו כתב ידי ויש שם אנשי' אם כותבין ונותנין גט לאשתו או לא:

חדר א

וגם כי ידעת כי כל רז לא אניס לך ומה ידעתי ולא תדע אבין ולא עמך הוא אמנם לקיים גזרת אדוני קחתי קחת הסופר במתני ואתחיל ואומר דלעד"נ דאע"ג דתניא בתוספתא והביאה הרא"ש בפסקיו בשם ר"ת וכן ב"ה וכן בסמ"ג כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לה פסול עד שיאמר לסופר כו' אפ"ה בנדון דידן כותבין ונותנין דהא תנן בפרק מי שאחזו נשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו וכו' עד הרי אלו יכתבו ויתנו ואם בהרכנה דהוי רמיזה בעלמא אמרו שיכתבו ויתנו ק"ו בכתב ידו דהא בגמרא דידן משמע דמילתא דפשיטא היא דעדיף כתב ידו מהרכנה דגרסינן התם אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו מאי קמ"ל תנינא נשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך וכו' בודקין אותו ג"פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו א"ל ר' זירא אלם קאמרת שאני אלם דתניא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם ופרש"י יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתה פלוני ומסר להם פקח גמור הוא וכותבין ונותנין אלם קאמרת שאני אלם דכיון דשומע הוא הרי הוא כפקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דאשמועינן רב לא הוה ידענא עד כאן לשונו:

הרי בהדיא דכתב ידו עדיף מהרכנה ומדהרכנה סגיא באלם ק"ו כת' ידו ואע"ג דבמסקנא אמרינן קולו לאפוקי מדרב כהנא הטעם לומר דאפילו כתב ידו לא יועיל בחרש משום דדעת משובש הוא אבל בהא דאמרינן דכתב ידו עדיף מהרכנה והיכא דהרכנה מועלת כתב ידו נמי מועיל לא אשכחן דפליג עלה ואדרבה מהתם משמע דהיכא דלאו דעת משובש הוא כחרש שמועיל כת"י מדלא ממעטין אלא חרש דדעת משובש הוא:

ואין לומר דדוקא כת"י שבפני הסופר והעדים הוא דסבר רש"י ז"ל דעדיף מהרכנה דדמי להרכנה אבל שלא בפניהם לא דאי הכי כי היכי דנחית רש"י ז"ל לפרושי דבמסיר' הדבר תלוי וכתב ומסר להם וכו' ה"נ הוה ליה לפרש ולומר וכתב בפניהם אלא ודאי רש"י סבר דאין חלוק בין כתב בפניהם בין כתב שלא בפניהם דאין הדבר תלוי אלא בכתיבה ובמסיר' וכל היכא דכתב בידו בין בפני הסופר והעדים ובין שלא בפניהם ומסרו להם הוא או שלוחו דין אחד להם ועדיף מהרכנה דהרכנה הויא רמיזא בעלמא וכן נראה גם כן דעת כל הפוסקים שלא חלקו כלל בין זה לזה ואם יאמר או' דבעל הסמ"ג ובעל התרומה והנגררים אחריהם שכתבו שאין אדם יכול לשלוח כתב ידו לבית דין שבמקו' אחר כמו שאכתוב לקמן בסיעתא דשמיא דעתם לו' דוקא במקו' אחר הוא דאין יכולין מפני שהוא שלא בפניהם אבל בפניהם יכולין:

אני אומר דלא היא דאי הכי הוה ליה למימר שאין אדם יכול לשלוח כתב ידו לבית דין סתם דסתם שליחות משמע שלא בפניהם או לפרש בהדיא ולומר אין אדם יכול לשלוח כתב ידו לבית דין בשכתב שלא בפניהם שכתב במקום אחר משמע במקום אחר הוא דלא אבל במקומו אפילו שלא בפניהם שפיר דמי אלא ודאי אין חלוק לדעתם ז"ל ומה שכתב במקום אחר אף על פי שהוא במקום אחד ובית דין במקום אחר קאמר וכאשר אפרש בסיעתא דשמיא ולעולם כתב ידו עדיף מהרכנה ואין חלוק בין כתב בפניהם ובין כתב שלא בפניהם דאין סברא לחלק כלל כנראה לעניות דעתי וכן נמי נראה דעת בעל התוספות ז"ל דכתב ידו עדיף מהרכנה לפי שפירשו הסוגיא הזו אשר הזכרתי ואם כן כל היכא דהרכנה מועלת כתב ידו נמי מועיל וכת' זה לפי שיש לפרש הסוגיא בדרך אחרת כאשר אכתוב בעזרת האל:

וכן נראה נמי ממה שכתבו עלה דההיא דאמרי' התם קולו לאפוקי מדרב כהנא וזה לשונם ואם תאמר ואמאי נקט וכו' עד וי"ל וכו' עד כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול ובבריתא דקתני עד שישמעו קולו ל"ש אלא למעוטי חרש דרב כהנא דמסתבר למעוטי עד כאן לשונם הרי שתלו הטעם הואיל וקים לן שמתרצה ולא תלו הדבר בבריאת גופו וכן כתבו ובברית' דנקט עד שישמעו קולו ל"ש ולא למעוטי חרש דרב כהנא דמסתבר למעוטי דמשמע דוקא חרש הוא דממעטי' דדעת משובש הוא אבל מידי אחרינא לא ואע"ג דמההיא תוספתא שהזכיר לעיל משמע דבפקח נמי כתב ידו פסול אפשר דדוקא בנשתתק מהני הרכנה וכתב ידו משום דלא אפשר בקולו ולא החמירו בו משום עגונא אבל בפקח דאפשר בקולו החמירו בו ובנדון דידן שהמשומד הוא בארץ מרחקי' ולא שכיחי שיירת' ולא ציית לבא לן וא"א לאשתו העניה לקבל גט בדרך זה ר"ל ע"י כתב ידו מודי' הם שכת' ידו מועיל לכתוב לה הגט משום טעמא דעגונא ואפשר נמי דאינהו ז"ל רש"י ובעל התוספות ז"ל סברי דההיא תוספתא משבשתא היא הואיל ואשכאן בנשתתק שמועלת בו הרכנה ק"ו כתב ידו לדידהו דסברי דכתב ידו עדיף מהכרנה וק"ו בפקח דדוקא אומר אמרו אשכחן בגמרא דפסול או משום דמילי דלא ממסרן לשליח או משום דחתם סופר ועד אבל כתב ידו דלא שייכי ביה הני טעמי לא דאינהו ז"ל סברי דמשום מילי ליכא הואיל ומוסר להם או לשלוחו כתב ידו בו אין לגזור משום חתם סופר ועד הואיל וקים לן שמתרצה וכן אין לפוסלו משום דלא לפליג בתקנתא ולומר דהואיל וגזרו באומר אמרו משום חתם סופר ועד גזרו נמי בכתב ידו דאי הכי הוה ליה לסתמא תלמודא להביא ההיא תוספתא דהואיל ולא שייכי ביה טעמי דשייכי באומר אמרו והתלמוד לא הזכירו לפוסלו משמע שסברת התלמוד שכותבין ונותנין דדוקא היכא דשייכי הני טעמי דאמרינן הוא דפסול התלמוד אבל היכא דלא שייכי לא:

וכן נראה נמי סברת הרי"ף ז"ל שכותבים ונותנין בכתב ידו לכתוב גט לאשתו דהא השמיט ההיא תוספתא מפסקיו ולא הביא אלא ההיא סוגיא דמי שאחזו דאמרינן התם קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אלמא משמע דדוקא חרש דדעת משובש הוא הוא דממעטי' הא פקח לא וכדפרישית:

חדר ב

ואין לומר דחרש מדאוריתא הוא דפסול אבל בבריתא תניא הגט בטל עד שישמעו קולו ואמרינן דקולו לאפוקי מדרב כהנא וכו' אבל בפקח מדרבנן הוא דפסול ליה תנא דתוספתא ולעולם יאמר האומר דהרי"ף ז"ל סובר כוותיה דמדרבנן דאפילו הכי הוה ליה להרי"ף להביא ההיא תוספתא בפסקיו ומדהשמיט משמע שהוא ז"ל סובר דכתב בכתב ידו בפקח כותבין ונותנין וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל שגם הוא סובר דבפקח כותבין ונותנין שכתב וז"ל מי שנשתתק והרי דעתו נכונה וכו' עד וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מ' שנשתתק כדין החרש עכ"ל:

ומדכתב הרב בנשתתק דכתב בידו כותבין ונותנין והוסיף על מה שכתוב בגמרא בהדיא וכתב בסתם וכן אם כתב בידו ולא פירש לומר דדוקא בשכתב בפני הסופר והעדים דדמיא להרכנה הוא שמועיל אבל שלא בפניהם אינו מועיל וכן גם כן השמיט התוספת' שהזכרתי מפסקיו ולא פי' לו דבפקח אין כותבין בכתב ידו משום דאפשר בקולו ודרך הרב לכתוב בפסקיו כל מה שנזכר הן בתלמוד בבלי הן בתלמוד ירו' והן בספרי וספרא ותוספתא בכל מאי דסבר דהכי הלכתא משמע שסברת הרב הוא דלית הלכתא כההיא תוספתא וכותבין ע"י כתב ידו בין בכתב לפני הסופר והעדים ובין בכתב שלא בפניהם בנשתתק וק"ו בפקח הואיל והרב סתם דבריו והניח הדבר בסברא והסברא נותנת דלא גרע פקח מאלם ואפילו לדעת רבינו ירוחם שכתב דדוקא בנשתתק הוא דמועיל כתב ידו אבל בפקח לא בנדון דידן מודה הוא שכותבין על פי כתבו משום עגונא וכדכתיבנא וכן אפילו למה שכתב הראש ז"ל בשם ר"ת דהלכתא כההיא תוספתא שכתב וז"ל קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכו' עד מדלא ממעט אלא חרש משמע דפקח שכתב בכתב ידו מהני דלא גרע מהרכנה דאלם:

ומיהו אומר ר"ת דבתוספתא קתני כהך בריתא דמייתי הכא ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונותנוהו לו פסול עד שיאמר לסופר כו' אף על גב דהרכנה מהני אפשר דהרכנה עדיפא טפי משום דמראה בגופו א"נ נשתתק דאי אפשר בענין אחר אקילו ביה רבנן משום תקנת עגונות הרי שפסק בהדיא כההיא תוספתא דסברא דכתב ידו פסול אפילו הכי נלע"ד דלפי תרוצו השני בנדון דידן כותבין ונותנין דאין לך עגון גדול מזה שהיא יהודית והוא אינו בר ישראל ורחוקים זה מזה כממזרח למערב וכדכתיבנא:

ואף על גב דלפי תרוצו הראשון נראה שהוא זכרו לברכה סובר דהרכנה עדיפא מכתב ידו למבין דבריו ביושר ולא ירצה לצדד בפי' דחוקי' לע"ד ואין זמן להאריך בזה ולפי דעתו יש לנו לפרש הסוגיא בדרך אחרת ממה שפירש רש"י זכרו לברכה וגם בזה לא אאריך ולכתוב הנראה לפע"ד לפרשה לפי דרכו ואם כן יראה דבכתב ידו אין להקל ואפילו במקום עגון וכן נמי סבר ב"ה דהרכנה עדיפא מכתב ידו ואם כן אין לנו ראיה להכשיר כתב ידו אפילו במקום עגון מ"מ אני אומר דהואיל ולפי תרוצו השני של ר"ת כתב ידו והרכנתו שוים והוא מסופק בדבר וספיקא דרבנן היא דגט שנתן על ידו כת' ידו מדרבנן הוא דפסול דהא לא קאמר תנא דתוספתא שהגט בטל כדקאמר ברישא גבי כתב סופר דהך תוספתא קתני לה בההיא בריתא דמייתי במי שאחזו סייעתא לרב אשי עלה דההיא מתני' דתנן התם א"ל נכתוב גט לאשתך דקתני התם ולא עוד אלא אפילו כתב בידו וכו' פסול כדכתב הראש ז"ל בשם ר"ת וכן מצאתי הנוסחא בסמ"ג ישן שבידי שבכתב ידו מדלא קאמר הגט בטל כדקאמר גבי כתב סופר כו' משמע שהגט שנתן על ידי כתב ידו מדרבנן הוא דפסול ואפילו לפי הנוסחא אשר מצאתי בההיא תוספתא בסמ"ג שבדפוס וז"ל כתב ידו וכו' אינו גט נרא' דמדרבנן קאמר דאינו גט מדלא קתני הגט בטל כדקתני ברישא וכההיא דתניא בפ' כל הגט האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה אינו גט ואמר עולה מה טעם שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ומדתלי הטעם שמא יאמרו כו' אלמא מדרבנן הוא דאינו גט וכן פירש"י התם דגט ישן הוא ואפילו לפי התוספות שכתבו שאינו גט משמע שאינו גט כלל היינו לומר דאף על גב דנתגרשה בגט זה לא תנשא מדרבנן דבגט ישן תנשא לכתחלה ומהאי טעמא כתב ר"ת לפי תרוצו השני דטעמא שהקלו באלם בהרכנה וה"ה בכתב ידו משום עגונא ואי פסול כתב ידו מדאוריתא לא היו מקלין בו משום עגונא ואף על גב דאשכחן בכמה דוכתי דאפי' בדאוריתא הקלו משום עגונא והיינו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה נראה דדוקא היכא שנתפרש בתלמוד הוא דאמרינן הכי אבל היכא שלא נתפרש אין לנו לומר כן דמחמת דוחק גדול מתרצין בתלמוד כן וכן בכל הפוסקים דמחמירין בכתב ידו לא כתבו אלא שלא ישלח כתב ידו לב"ד ואם כן הואיל וספיקא דרבנן היא יש לנו לעשות מעשה להקל דספיקא דרבנן לקולא ועבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא וכ"ש שר"ת עצמו כתב בתרוצו הא' אפשר ובתרוצו השני לא כתב כן משמע קצת שדעתו שתרוצו האחרון הוא עקר ואף על גב דב"ה כתב בפשיטות דהרכנה עדיפא מ"מ הואיל ולדעת רש"י כתב ידו עדיף וכן לדעת בעלי התוספות ואליבייהו בנדון דידן כותבין על פי כתב ידו וכן לדעת הרי"ף והרמב"ם וכדכתיב' יש לנו לעשות מעשה להקל דהא אפילו היכא שהאוסרין והמתירין שוים בדבר ק"ל בפ"ק דע"ז כר' יהושע בן קרחה דבשל סופרים הלך אחר המקל וכ"ש במקום עגון כנדון דידן וכ"ש שהמתירין גדולים בחכמה ובמנין וכ"ש לפי מה שכתב המרדכי בשם מהר"ם בפרק נערה שנתפתתה שנהגו העולם לפסוק כהרי"ף במקום שאין התו' חולקין עליו ובנדון דידן הרי"ף והתוספות אמרו דבר א' וכדפי' וכן כתב הר"ן משם התו' וכן ב"ה בשם ריב"ה:

ומעתה אומר דלע"ד שגם בעל הס ז"ג סובר שמשום עגונא אקילו בנשתתק בהרכנת הראש דהויא רמיזא בעלמא וק"ו או ה"ה כתב ידו שכתב וז"ל ותניא בתוספתא כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ושם אינו מדבר כלל בחרש הא למדת שאין אדם חרש או פקח יכולין לשלוח כתב ידם לב"ד שבמקום אחר שיגרשו נשותיהם ובפ' מי שאחזו מסקינן שהאלם הוא השומע ואין מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו ותנן נשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ וכו' עד הרי אלו יכתבו ויתנו עכ"ל דלע"ד שמה שהביא בהסמ"ג דין אלם בדין כתב ידו אע"פ שאין שם מקומו דה"ה אע"ג דכתב ידו פסול בפקח בנשתתק הקלו והיינו משום עגונא והוצרך לומר שהוא כפקח דלא תקשה לך חרש אאלם דמ"ש חרש דלא הקלו בו משום עגונא ואלו אלם הקלו בו משום הכי קאמר דאלם הוא כפקח מה שאין כן חרש דדעת משובש הוא ומשום דסברת בעל הסמ"ג היא דבנשתתק דוקא אקילו רבנן ולא בפקח שבפקח כבר כתב דאפי' כתב ידו אינו מועיל לא הוצרך לפרש טעמא מאי אקילו רבנן בנשתתק בהרכנה דפשיטא דמשום עגונא דאתתא אקילו ביה:

ואם לחשך אדם לומר שגם בעל הסמ"ג סובר שהטעם שהקלו בהרכנה באלם הוא משום דמראה בגופו אבל כתב ידו לא יועיל הואיל ואינו מראה בגופו לא היא מכמה אנפי חדא שאם בעל הסמ"ג היה סובר שהטעם בהרכנה הוא משום דמראה בגופו ה"ל לפרש הטעם ולומר דמשום דמראה בגופו הקילו בו שזה הטעם לאו טעמא דמסתבר הוא דהסברא נותנת שאין לנו אלא לדעת אם הוא מתרצה לגרש או לא והואיל וכן הוא מ"ל מראה בגופו ומ"ל אם אינו מראה הואיל ועושה דברים הנכרים שהוא מתרצה וכ"ש שהוא הביא בסימן ק"ט דברי ר"ת שכתב שהעדים ששלחו כתב ידם לב"ד אין לפסול עדותו הרי לך דסבר דלגבי ברור הדבר חשיב כתב ידו כמאמר פיו ואע"ג שהוא ז"ל הביא ג"כ דברי רש"י ז"ל שכתב בפירוש החומש על פי שנים עדים פרט שלא ישלחו כתב ידם בב"ד שאני עדות דגזרת הכתוב הוא לדעתו ז"ל ולר"ת ראוי בעי' וכההיא דאמרינן כל הראוי לבילה וכו' וכדכתבו התוספות פרק ארבעה אחין וכן הוא ז"ל באותו סימן אבל לגבי ברור הדבר כל אפין שוין דכתב ידו ומאמר פיו שוים וא"כ אי ס"ד שבעל הסמ"ג סובר שגבי גט בעינן ראיה מגופו דקים לן שמתרצה הוה ליה לפרש הטעם הנזכר דמה שלא פירוש לנו דבכתב ידו מאי טעמא אין כותבין ואע"ג דגבי עדות כתב בשם ר"ת דכשר העדות היינו משום שכבר פירשנו למעלה ממנו דבעינן שמיעת קולו כי היכי דלא תפיק חורבה בחתם סופר ועד והואיל וכתב השתא דאפילו בכתב ידו פסול עד שיאמר וכו' הדבר מובן דמשום שלא רצו לחלק בתקנם הוא ולכן לא התירו לכתוב לב"ד אלא להשמיע להם קולו ולא הוצרך הוא זכרו לברכה לפרש אבל אם דעתו זכרו לברכה לעשות חלוק חדש ולומר דאפילו היכא דליכא שמיעת קולו יש הפרש בין מראה בגופו לאינו מראה היה לו לפרש דבריו וכ"ש דגבי מי שנפל לבור אי לאו דחיישינן דדילמא שד הוא לא היינו מצריכין ראית גופו כלל ואם כן הוה ליה לבעל הסמ"ג לפרש ולומר שהטעם משום דמראה בגופו הוא:

ותו אמינא שאם בעל הסמ"ג סובר שהטעם בהרכנה הוא משום שמראה בגופו ועדיף מכתב ידו א"כ בפקח נמי יועיל הרכנת גופו דדוקא כתב ידו שאינו מראה בגופו אשכחן בתוספות שאינו מועיל אבל הרכנה שמראה בגופו מועיל והא ליתא דהא הוא ז"ל חרש ופקח בחדא מחתא מחתינהו בענין זה וכתב בשניהם שכתב ידם פסול ואף על גב דאפשר דבחרש פסול מדאוריתא ובפקח מדרבנן הוא דפסול מ"מ שניהם פסולין וכי היכי דבחרש מלתא דפשיטא היא דהרכנה אינה מועלת כדמשמע במי שאחזו ובעל הסמ"ג זכרו לברכה לא פירש לנו בזה דבר ונראה שהוא כללו בכתב ידו שכתב שאין כותבין ע"י כתב ידו שהוא סובר דבעינן אמירת פיו וכל היכא דליכא אמירה הכל שוים וא"כ הרכנת גופו וכתב ידו שוים דליכא אמירה לא בחד ולא בחבריה הכי נמי בפקח שכתב דכתב ידו אינו מועיל וכ"ש או ה"ה הרכנת גופו דהויא רמיזא בעלמא וטעמא דמראה בגופו לא עלתה על דעתו כלל וכלל אלא כתב הדברים כפשטן והיינו טעמא משום עגונא וכדפרישי':

ותו אמינא דאי ס"ד שבעל הסמ"ג סובר שהטעם בהרכנה הוא משום שמראה בגופו וא"כ עדיף מכתב ידו יקשו תחלת דבריו אסוף דבריו ובתחלת דבריו יקשה סוגית הגמרא דמשמע דבחרש אינו מועיל הרכנה והוא כתב בתחלת דבריו דכת' ידו בחרש פסול ולסברתך משמע דדוקא כתב ידו שאינו מראה בגופו הוא דפסול אבל הרכנה דמראה בגופו כשר דאם כן לשמועינן רבותא ובסוף דבריו כתב דהרכנה באלם דהוי כפקח מועיל דמשמע אבל בחרש אינו מועיל:

סוף דבר אני אומר דאי ס"ד שסברת בעל הסמ"ג דהרכנה עדיפא מכתב ידו משום דמראה בגופו היה לו לפרש ולומר מה דין פקח וחרש בהרכנה ומה דין אלם בכתב ידו דאפילו באמוראי אמרינן דהוה ליה לפרש ק"ו בפוסקים אלא ודאי דפשיטא לע"ד שטעם מראה בגופו לא עלה על דעת בעל הסמ"ג ומשום הכי כתב הדברים כפשטן כמו שנזכרו בגמרא בחרש כתב ידו ובאלם הרכנה מטעם שהוא כפקח להודיע לנו שאין לנו אלא פשטי הדברים דכל היכא שלא אמר בפיו אלא שהדבר נכר שהוא מתרצה הן על ידי הרכנה הן על ידי כתב ידו הכל שוים דאין הקפדה אלא במאמר פיו והיכא דליכא מאמר פיו הכל שוים ופירש בפקח וחרש דכתב ידו פסול וק"ו או ה"ה הרכנה הואיל ואין כאן מאמר פיו ואף על גב שהדברים נכרים שהוא מתרצה ופירש באלם דהרכנה מועלת אע"פ שאין כאן מאמר פיו וק"ו או ה"ה כתב ידו שמועיל הואיל והדברים נכרים שהוא מתרצה והיינו משום עגונא וכדפרישית ונראה שלזה דקדק הוא זכרו לברכה וכתב שאין אדם חרש או פקח יכולין לשלוח כתב ידם לב"ד וכו' ולא כתב סתם בסוף דבריו שאין אדם יכול לשלוח כתב ידו וכו' וכדכתב בעל התרומה שהוא סובר דבאלם מועיל כתב ידו וכדפרישית:

וכן נראה גם כן דברי בעל הסמ"ג שכתב ולא ישלח כתב ידו לסופר וכו' בין שהוא חרש בין שהוא פקח וכו' עד פקח ונשתתק עד כותבין גט ע"פ רמיזתו עכ"ל ואפשר שלזה דקדק וכתב ע"פ רמיזתו ולא כתב על פי הרכנתו לומר שברמיזה בעלמא כותבין וכ"ש בכתב ידו דעדיף מיניה וכדפרישית:

וכן יראה מדעת הר"ן לע"ד דמשום עגונא אקילו בנשתתק ובהרכנה סגי וה"ה כתב ידו יעויין שם:

ומעתה אני אומר דהואיל ועל דעת הסמ"ג והסמ"ק והר"ן משום עגונא אקילו באלם וכותבין ע"י רמיזתו הואיל וא"א באמירת פיו וכ"ש או ה"ה כתב ידו וכדפרישית בנדון דידן נמי כותבין ונותנין ע"פ כתבו דאע"ג שהם ז"ל כתבו שאין אדם חרש או פקח יכולין לשלוח כתב ידם לב"ד שבמקום אחר וכו' והודיעו לנו שמטעם שהוא במקום אחד וב"ד במקום אחר לא יועיל כתב ידו שכותב לב"ד לכתוב גט לאשתו נראה דהיינו טעמא משום דאפשר לו לכתוב גט לא תו במקומו ולשלחו לה או לבא לב"ד ולהשמיעם קולו דבסתם יהודי דברו דציית לן או לכתבו במקומו ולשלחו לה או לבא לב"ד להשמיע קולו אבל בפקח כבנדון דידן שהוא משומד והוא לארץ מרחקים ושם במקומו אין יהודי לומר להם לכתוב הגט ולשלחו לה ולא ציית לן לב"ד להשמיעם קולו לא אסיק אדעתיהו דהני רברבי למימר שאם שלח כתב ידו לב"ד לכתוב גט לאשתו שלא יכתבו ויתנו לה אלא מודים הם שכותבין ונותנין על פי כתבו שהרבה והרבה יש להקל בו יותר ממה שיש להקל באלם ואפשר דבנדון דידן אפילו רבינו תם לפי תרוצו הראשון וכן בעל התרומה מודים הם שכותבין ע"פ כתבו הואיל ומדרבנן נגעי בה כדפרישית ובהרכנה אי אפשר כמו שאפשר באלם והנה בעל התרומה כתב שאין אדם יכול לשלוח וכו' והיינו לומר שמטעם זה לא יועיל כתב ידו כדפרישית הואיל ואפשר לו לסדר הגט על פי אמירתו ואע"ג דבאלם נמי קאמר היינו משום דאפשר לו בהרכנה אבל בנדון דידן אפשר דמודה הוא כדפרישית דהא אשכחן דאקילו רבנן לענין עגונא דאתתא בכמה דברים אע"ג דאפשר לה בדרך אחרת ואע"ג דהוי אסור דאורייתא ק"ו בנדון דידן דהוי אסור דרבנן ואי אפשר לה בדרך אחרת ואע"ג דבאסור דאורייתא אין לנו לומר כן אלא א"כ נתפרש בתלמוד וכדפרישית מ"מ באסור דרבנן יש לנו לדמות מלתא למלתא ועבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא וקצת דמדומי ראיה יש בדבר ממה שאמרו בפ"ק דגיטין דעדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וקאמר ר"ג בד"א בגיטי נשים וכו' הרי שהתירו משום עגונא לקרע להם הנייר הואיל ואינם יודעין לחתום ובשאר שטרות לא התירו ה"נ אית לן למימר דהואיל וא"א בדרך אחרת כדפרישי' מודה שיש להקל שאין לך עגון גדול מזה ומ"מ אני אומר שצריכין לדקדק הב"ד שיהיו עדים בדבר שהבעל מסר הכתב הזה לשולחו להביא בשולניקי דא"כ יש לחוש שמא כתב ונמלך ואף שיש להאריך בזה לא אאריך כי אלהים יודע שהפצרתי עצמי לכתוב מה שכתבתי בחפזון גדול לקיים גזרת אדוני וקיימתי בעצמי מאמר רבי יוסי שאמר אלו יאמרו לי חברי וכו' וכתבתי הנראה לע"ד להלכה ולא למעשה כי למעשה צריך להתיעץ עם חכמי הדור בדברים כאלו:

נאום דוד הכהן בכמ"ר חיים הכהן ז"ל:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה