אור ברסלב
רדך בית יח

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית יח

בית יז

חדר א

גרסינן בפרק כירה איתמר חמין שהוחמו מערב שבת אמר רב למחר רוחץ בהם כל גופו אבר אבר ושמואל אמר לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו ותניא התם כוותיה דשמואל וכן פסקו כל הפוסקים הרי בהדיא שאסור לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת ואין לחלק בין חי למת דהא פשיטא דהא דקאמר לא התירו לרחוץ וכו' ה"ה להרחיץ לאחר דאסורה אלא דנקט דרך בני אדם וקאמר סתמא לא התירו ולא חלקו בין חי למת א"כ אין לחלק בתקנה כלל דבכל אדם אסרו לרחוץ ולהרחיץ בין חי בין מת ותו דהא טעמא דמילתא לא הוי אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת והיו אומרים מערב שבת הוחמו כדאמרינן בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנין למיחם בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו אסרו בחמין א"כ מה לי חי מה לי מת ואע"ג דסוגיית הגמרא משמע דהא גזירה משום מרחץ גזרוה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות שבת וזה לשונו מפני מה גזרו להכנס במרחץ בשבת מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת וכו' עד וגזרו שלא ישטף כלל בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אבל פניו ידיו ורגליו מודה במד"א בחמי האור גזירה משום מרחץ עד כאן לשונו ויאמר האומר כי מת דלא שייכא האי גזירה כולי האי מותר לרוחצו בחמין שהוחמו מערב שבת לא היא דאין לחלק בתקנה באיסורי שבת דהא בפרק שואל משמע דהא דתניא לא יקרא לאור הנר אפילו גבוה ב' קומות אפילו גבוה שתי מרדעות ואפילו יוד בתים זה ע"ג זה והיינו משום שלא לחלק בתקנה ואפילו למ"ד התם דיש לחלק הנ"מ היכא דלא שייך למגזר כלל כי התם אבל היכא דשייך למיגזר אלא דלא שייך למגזר כולי האי מודה הוא דאין לחלק בתקנה:

וכן מצאנו גבי קרקע רצוף באבנים דאע"ג דלא שייך למיגזר ביה משו' משוה גומות אסרו בפרק שואל לסוכו ולהדיחו דקרקע בקרקע מחלף אע"פ שזה רצוף וזה אינו רצוף ואע"ג דאיסור הרחיצה וסיכה באינו רצוף נמי אינו אלא גזירת חכמים דלא מבעיא למאן דפסק כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלא אפילו למאן דפסק דחייב הא ק"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אי לא פסיק רישיה ולדעת הערוך ז"ל אפילו אי פסיק רישיה אלא דלא ניחא ליה א"כ אפילו היכא דאינו רצוף נמי גזירת חכמים היא שלא ישוה גומות וברצוף לא שייכא הך גזירה כלל ואפ"ה גזרינן רצוף אטו אינו רצוף דקרקע בקרקע מיחלף וא"כ גבי מת נמי אף אי לא הוה שייכא גזירת מרחץ כלל דאדם באדם מיחלף כ"ש דשייכא ביה דפשיטא דאין לחלק דכולא חדא גזירה הוא דאם דעת החכמים לחלק הוה להו לחלק בהדיא בין חי למת דאין לדמותו לההיא דאמרינן דאין סכין ומדיחין בבית המרחץ דהוצרכו לפרש אפילו ברצוף ואם לא היו מפרשים הוה סלקא דעתך דסכין ומדיחין כדהוה סליק אדעתייהו דתלמודי ר' מאיר ברצוף אבנים לא שייך גזירה משום גומות כלל וכדפרישת ומש"ה הוצרכו לפרש דאף על גב דלא שייכי גזרו קרקע אטו קרקע אבל הכא גבי נידון דידן דטעמא דאסור שייכא במת כמו בחי אע"ג דלא שייכא בזה כולי האי אם איתא דיש חילוק בין חי למת הו"ל לפרושי בהדיא ולחלק הואיל וטעמא דאיסורא שייכא נמי במת אלא ודאי הואיל ולא פלוג אלא אמרו סתם לא ירחוץ וכו' אלמא דלא פלגינן בין חי למת ואע"ג דלא שייכא ביה גזירה כולי האי ותדע שכן הוא דהא גבי מילה תנן בפרק ר' אליעזר דמילה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה והאי לפני המילה בחמין שהוחמו בערב שבת כדמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ב דהלכות מילה וכן השיב בהדיא לאנשי לוניל:

חדר ב

וכן כתב הר"ן בפרק ר' אליעזר דמילה על דברי הרי"ף ז"ל ואתא מתניתן לאשמועינן דאע"ג דרבנן סברי דמכשירי מילה אינם דוחין אפילו שבות דבריהם דערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת כדאיתא בפסחים פרק האשה אפ"ה רחיצה דמקמי מילה דמכשירין נינהו דוחה איסור רחיצת חמין בחמין שהוחמו מערב שבת ואע"ג דרחיצה דמקמי מילה מנהג בעלמא הוא והיינו טעמא כדכתב הר"ן דכיון דרחיצת חמין שהוחמו מערב שבת לא עקרוה אלא מפני הבלנים שהיו אומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא בה גזירה במילה כולי האי עכ"ל הרי דגבי מילה שרצו להתיר הך גזירה פירשו בהדיא ואע"ג דלא שייכי ביה גזירת האסור כולי האי ואין ללמוד ממנה כאשר אפרש בע"ה ותו דאפילו גבי קטן דלא שייכי ביה גזירת איסור רחיצה כולי האי לא התירו להרחיצו אליבא דהרמב"ם זכרו לברכה אלא ביום המילה לפני המילה ולאחר המילה וביום ג' כדכתב בפ"ב מהלכות מילה וזה לשונו שדרכם להרחיץ את הקטן מרתיצין בשבת ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר המילה או בג' שחל להיות בשבת וכ"כ נמי בפ"ב דהלכות שבת מ"מ שלא בזמנם אלו ואפילו ביום ב' לא ואף על גב דחמין יפים הם לו והיינו טעמא דביום המילה לפני המילה הוא הכשר המילה ולאחר המילה וביום ג' מפני הסכנה אבל שלא בזמנים אלו לא ואף על גב דחמין יפים הם לו:

ואין לומר דבשביל חמין שהוחמו בשבת קאמר וה"ק בימים אלו מרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת אבל בשאר ימים הואיל ויפים הם לו בחמין שהוחמו מערב שבת אין בחמין שהוחמו בשבת לא הא ליתא דא"ה ה"ל לפרושי דלפני המילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת קאמר ואפ"ה לא קאמר אלא ביום המילה ואי סלקא דעתיך דאפילו בימים אחרים מותר הו"ל להרמב"ם לאשמועינן דאפילו בשאר ימים דליכא הכשר מצוה מותר הואיל ויפים הם לו שלא נטעה דבשלמא במאי דאמרינן דולפני המילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת קאמר מפורש בדבריו כמו שהשיב הוא עצמו לחכמי לוניל אלא הכא אי סלקא דעתיך בימים אחרים קאמר הו"ל לפרש הרי דאפילו גבי מילה שהמים החמין יפים הם לו בכל זמן לא התירו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אלא ביום המילה ולפני המילה וכו' אבל בזמנים אחרים לא ואפילו ביום ב' ואף על גב דלא שייכי ביה איסור גזירת חמין כולי האי ואף על גב דיפים הם לו וא"כ האיך יעלה בדעתינו להתיר גבי מת:

ולפ"ז מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות יום הכיפורים דתינוקות מותרים ברחיצה אפשר לאו בחמין קאמר שלשם לא בא ללמדינו אלא דמשום ענוי לא גזרו בה ואף אי בחמין קאמר נראה דדוקא ביום הכיפורים התירו ולא בשבת דלא גזרו על רחיצת חמין אלא בשבת בלבד משום דאיסור סקילה הוא וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפרק א' דהלכות יום טוב וזה לשונו וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד עד כאן לשונו וכמו שאני עתיד לפרש בעזרת השם ואל יקשה לך ומה שכתב הרמב"ם בפ"ו דהלכות שבת וז"ל דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעובד כוכבים ומזלות לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לעובד כוכבים ומזלות בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר או סכין למילה או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב בניהם מים חמין להרחיץ בהם הקטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ויאמר האומר דהואיל וכתב קטן סתם כל קטן במשמע ואפילו היכא שנתרפא כבר מהמילה הא ליתא דהא הוא ז"ל בקטן שהתיר להרחיצו קאמר דאומר לעובד כוכבים ומזלות ומביא המים וסמך על מה שכתב בפ"ב מהלכות מילה כמו שהזכרתי למעלה כמו שסמך נמי בחמין וכתב חמין סתם ואע"ג דבחמין שהוחמו בשבת לא התיר להרחיץ אלא מפני הסכנה ודלא כבמ"מ שכתב וז"ל והנ"ל מדברי רבינו שהוא מפרש דפרק הדר שלא ביום המילה אלא קודם לה או אחריה הרבה ואעפ"כ התירו משום התינוק שהחמין יפים לו עכ"ל:

ודרך אגב אומר דלא יקשה קושית הראב"ד ז"ל על הרב ז"ל דמה שהתירו במצטער שבות ע"י ישראל היינו היכא דבשעת עקירת הגזירה מקבל המצטער הנאה כההיא דגונח וכן נמי ההיא דמחזירין את השבר וכן נמי ההיא דצינור שהעלו קשקשים דבשעת עקירת הגזירה מבטל הפסדו אבל הכא דהבאת המים הכשר הדבר הוא דבשעה שמביא המים דרך החצר שמבטל האיסור אין הקטן ומצטער מקבלים הנאה ומש"ה אין להתיר אלא ע"י עובד כוכבים ומזלות והנה בגוף הדבר דהיינו הרחיצה התירו לעשותו ע"י ישראל בין בקטן בין במצטער דמדקאמר או מביא לו חמין אלמא לישראל קאמר ואפשר דראייתו מפרק הדר מההיא ינוקא שלא התירו להביא המים דרך חצר שלא עירב אלא ע"י עובד כוכבים ומזלות ואלו להרחיצו מרחיצין אותו ע"י ישראל והיינו טעמא כדפירשתי וכדקאמרינן בעלמא דהיכא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה היכא דעבידנא דקא מעקר לאו מוקים עשה כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה ובכמה מקומות אחרות בתלמוד ועל הדרך שאמר בהזאה שהעמידו דבריהם במקום כרת וכתב הרמב"ם ז"ל כיצד טמא שחל ז' שלו בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפילו חל ז' בי"ג לניסן והוא שבת ידחה ליום י"ד ומזין עליו ואין שוחטין עליו אלא ידחה לפסח שני ופירש הטעם מפני שביום שהוא אסור בהזאה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבים עליו כרת אע"פ שהדבר גורם לעתיד לבוא לעמוד במקום כרת:

והשתא אמינא דלא מבעיא להרמב"ם דסבר דאפילו ביום שני של מילה אין מרחיצין את הקטן ואפילו בחמין שהוחמו מע"ש ואע"ג דביום שני נמי יפים הם לו לצער המילה אפ"ה הואיל ואינו צריך בהם כ"כ כלאחר המילה וביום ג' שהוא מסוכן גם אינו הכשר מצוה אין מרחיצין אותו ואע"ג דלא שייכי ביה גזירת איסור רחיצת חמין כולי האי דבמת נמי יש לאסור להרחיצו בחמין ואע"ג דלא שייכי ביה גזירת איסור רחיצה כולי האי אלא אפילו למאן דסבר דעד יום ג' קאמר תנא דמתניתן דמרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו בשבת וכדכתב הר"ן היינו טעמיה כדכתב הוא ז"ל דסכנת יום ב' גדולה מסכנת יום ג' ואפילו לפי מה שפירש בעל מגיד משנה דברי הרב ז"ל שלא ביום המילה אלא קודם לה או לאחריה הרבה היינו טעמא משום צער התינוק שהחמין יפים הם לו כדפירש הוא ז"ל בהדיא והמרדכי ז"ל נמי כתב בשם ר' יהודה בפ"ב דביצה וז"ל ורבינו יהודה כתב דמותר לרחוץ תינוק קטן שהתינוקת מותרין ברחיצה וסיכה ביה"כ דכל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא גזרו ביה רבנן וכן כתב ראבי"ה בהדיא כדאיתא בהגהות מיימונית בהלכות יה"כ ומהאי טעמא התירו לומר לעובד כוכבים ומזלות לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו ביה"כ והוסיף לומר עוד שסתם תנוקות חולין הם אצל חמין והוו כמו חולה שאין בו סכנה דאומר לעובד כוכבים ומזלות ועושה אבל גבי מת דליכא למימר הכי נראה דהוה בכלל האסור ואע"ג דלא שייכא אסור גזירת חמין כולי האי ואין לומר דכי היכא דגבי מילה דמותר להרחיץ את הקטן לפני המילה במקום דמכשירי מילה נינהו ה"נ אית לן למימר דרחיצת המת בחמין מותר דמכשירי קבורה נינהו לא היא דדוקא היכא דעקר המצוה נוהגת בשבת אית לן למימר דמכשיריה ידחו שבת כי האי דרחיצת תינוק וטעמא כדכתב הר"ן וכבר הבאתיו לעיל אבל היכא דעיקר המצוה אינה נוהגת בשבת כי האי דקבורה אין מכשיריה דוחין שבת ואפילו היכא דעיקר המצוה דוחה שבת מפלגינן בגמרא אליבא דר' אליעזר דסבר דמכשירי מילה דוחה את השבת ואמרינן דלאו לכל מצוה קאמר ר' אליעזר דמכשירי מצוה דוחה את השבת וכ"ש להרמב"ם ז"ל דסבר דאע"ג דמילה שבות דשבות דוחה את השבת בשאר מצות לא דשאני מילה דנתנה שבת לדחות מפניה וכן לפי קושית התוספות בפרק ר' אליעזר דמילה עלה דההיא דקאמר דלאו לכל מצוה קאמר ר' אליעזר וכו' דאין ללמוד מכשירי קבורה ממכשירי מילה א"כ עלה בידינו דרחיצת המת בחמין בשבת אסור:

חדר ג

ולרוחא דמלתא אומר דנראים הדברים קצת קל וחומר ומה גבי חי דמקלין אפילו בכלב חי לחתוך לפניו כדרכו בחול ואע"ג דנבילה אסור לטלטלה אפ"ה אסרינן ליה לאדם לרחוץ בחמין אע"ג דתענוג הוא לו ולפי מה דפרישית דברי הרמב"ם ז"ל אפילו גבי קטן דלא שייכי ביה גזירת איסור רחיצת חמין כולי האי אסרינן ליה לרוחצו חוץ מיום המילה ומיום ג' גבי מת דאפילו המלך דוד מת מוטל בחמה ויש לחוש שמא יסריח אסו' לטלטלו בלא ככר או תינוק כדאמרינן בפרק במה מדליקין אשר נזכיריהו לפנים בעזרת האל אינו דין שהרחיצה בחמין תהיה אסורה בו בשבת ואע"ג דלא שייכא ביה טעם איסור רחיצת חמין כולי האי ואף אם היה עושה לו איזה תועלת וכ"ש שהחמין אינו מעלה ואינו מוריד ואדרבא סברא היא דגורע וכדבעינן למימר קמן ומיהו לפי מה שאפרש לקמן נראה דלאו ק"ו הוא ולקמן יתבאר בע"ה ואל יטעה הטועה להקשות על דברי ולומר דא"ה מאי איצטריך ליה לר' לאשמועינן בפרק שואל במתניתן אשר אביאנו עוד לקמן בעזרת האל ולומר סכין ומדיחין את המת דאי הדחה בחמין במת בשבת אסור א"כ האי מדיחין דקאמר בצונן קאמר ופשיטא דהדחה בצונן מותר דאין נראה כלל לחלק ולומר דמשום ר' מאיר נקט לה דס"ל בפרק כירה דבצונן אסור להשתטף כל גופו דאנא אמינא דאע"ג דאסור לטלטלו מותר לסוכו ולהדיחו ודלא כדעת המקשה דמייתי התם בגמרא דהוה ס"ד דדבר האסור לטלטל אסור לסוך ולהדיח א"כ מכל הא דלעיל עלה בידינו דאסור להרחיץ את המת בחמין בשבת ואפילו אם הוחמו מע"ש

ועתה אומר דלא מבעיא היכא דלית לן למיחש לחשש סרחון כלל אלא אפילו היכא שיש לחוש לחשש סרחון כי הכא בנידון דידן אסור להרחיצו בחמין דאין לומר נרחיצנו בחמין ונעשה כל צרכיו ונשימיהו בארון שאם יסריח להיותו מוכן לקבורה ונקברנו תכף או כדי שלא יצטרכו להרחיצו במוצאי שבת שאז יהיה מסריח ביותר ויתבזה וגדול כבוד הבריאות וכדבעינן למימר קמן ויאמר האומר דעדיף הוא זה ממצטער שהתיר הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבת להרחיץ בחמין כמו שהבאתי כבר דבריו ופשיטא דלאו בחולה קאמר שהרי אפילו מלאכה דאורייתא מותר לעשות לחולה ע"י עובד כוכבים ומזלות ואפילו אין בו סכנה כדאמרינן בסוף פרק מפנין ומייתי לה נמי בפ"ב די"ט כל צורכי חולה עושין ע"י עובד כוכבים ומזלות בשבת דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לעובד כוכבים ומזלות ועושה וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהלכות שבת כיצד אומר לעובד כוכבים ומזלות לעשות והוא עושה לבשל ולאפות ולהביא לו תרופה מרשות לרשות וכיוצא באלו ואלו במצטער כתב הרב דדווקא שבות עושין ע"י עובדי כוכבים ומזלות אלא היינו טעמא דהתם בפ"ו לאו חולה הוא ולא מצטער הוא:

ואל יקשה לך ממה שכתב הרב בפכ"ו דהלכות שבת וז"ל וכן מותר לחזק וכו' עד שכל אלה לכיוצא בהן אין עושין בסמני' כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן עכ"ל הרי שכתב שיש לו צער מהן ואפ"ה נתן טעם לדבריו לפי שאין עושין אותן בסמנים ואין לחוש לשחיקה הא אם יש לנו לחוש הוה גזרינן ומאי שנא מהאי דרחיצה דמצטער עד לא גזרינן דהתם עיקר הגזירה היתה בבריא המצטער שאסור לנו להתרפות משום שחיקת סמנים אבל הכא עיקר הגזירה בבריא ובמצטער לא גזרו רבנן ולפי מה שאבאר לפניו בע"ה יתיישב בדרך אחרת ויאמר האומר דעדיף הוא נידון דידן ממצטער שהתירו לרחוץ דאין לחלק לומר דשני מת מחי דאע"ג דלגבי חי הקלו אפילו במצטער לגבי מת לא הקלו אפילו בכי האי גוונא והיינו טעמא דבחי הקלו במלתא דתענוג היא כדי להבריא לעצמו לקיים המצות משא"כ במת וכדאמר בפרק שואל תניא רשב"ג אומר תנוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת כיון שמת אדם בטל מן המצות וכן בפרק במה מדליקין החמירו יותר במת מבכלב חי כאשר נזכיר בע"ה דהא בפ"ב דביצה משמע שיותר יש להקל במת מבחי דאמרינן התם אמימר שרא למכחל בי"ט שני של ר"ה א"ל רב אשי לאמימר והאמר רבא מת בי"ט יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני י"ט של ר"ה משא"כ בביצה אלמא דטפי יש להקל במת משום כבודו אפילו באיסור דאורייתא כגון לחצוב לו קברו ושאר מילי ואע"ג דלא אישתהי שאין לחוש שמא יסריח כדאיתא בפ"ק די"ט ואפילו לרש"י שכתב במסכת משקין כמו שכתב הר"ן משמו דלחצוב לו קבר דטרחתו מרובה אסור מ"מ למיגז ליה גלימא ואסא שרי ואע"ג דאיסור דאורייתא הוא מבכחול העין דאף על גב דשבות הוא ואין לומר דשני כחול העין דאף על גב דשבות הוא מחמירין ביה טפי משאר רפואות דהא בשאר חולאים במילי דשבות עבדינן להו ע"י ישראל כדכתב הרמב"ם בפ"ב דהלכות שבת וז"ל חולה שאין בו סכנה וכו' עד ואם היו צרכין שאין בהן מלאכה עושין אותן אפי' ישראל עכ"ל ואי בכחול העין דווקא ע"י עובד כוכבים ומזלות הוא דשרי כדאיתא בפ"ב די"ט והביאו הרב בפ"ב דהלכות שבת דנלענ"ד דדעת הרב דטעמא דמחמירו בכחול העין טפי משאר רפואות מפני שדומה לכותב שהיא מלאכה דאורייתא ורבי אליעזר מחייבו חטאת כדאיתא התם בפרק המצניע אבל בשאר רפואות דלא אסרינן להו מפני שדומה למלאכה אלא מטעמא אחרינא אין להחמיר כ"כ דנראה דהרב ז"ל אינו סובר כהרמב"ן ז"ל וכהר"ן דסברי דאחד כחול העין ואחד שאר רפואות אם אין בהן סכנת אבר עבדינן ע"י עובדי כוכבים ומזלות אפילו במילי דשבות והביאו ראיה מהא דכחול העין ואם יש בהם סכנת אבר עבדינן ע"י עובדי כוכבים ומזלות ובמילי דשבות עבדינן ע"י ישראל דהא הוא ז"ל בחדא מחתא מחתינהו שכתב וז"ל חולה שאין סכנה וכו' וכן כוחל עיניו מן העובד כוכבים ומזלות אפילו בשבת אע"פ שאין בו שם סכנה ואם היו צרכין שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו ע"י ישראל עכ"ל הרי דמה דאמרינן בכחול העין ע"י עובדי כוכבים ומזלות אמרינן בשאר רפואות של שאר חולאים אפילו ע"י ישראל ולא חלק חילוק אחר בין היכא שיש בו סכנת אבר להיכא דאין בו סכנת אבר אלא נראה דסברת הרב כדפרישית דהיינו טעמא דכחול העין דומה למלאכה משא"כ שאר רפואות דשאר חולאים דהזכיר הרב ותדקדק בדברי הרב שאחרי שכתב דין כחול העין כתב ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה משמע קצת דעד השתא הוה קאי בצרכים שיש בהם מלאכה דאורייתא ותימא והא כחול העין אינה מלאכה אלא ודאי כדפרישית וקאמר הרב ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה פי' דכל שיש בו מלאכה או שטעם איסורו מפני שדומה למלאכה יש בו מלאכה קרינן ביה וא"כ כחול שטעם אסורו מפני שהוא ככותב יש בו מלאכה קרינן ביה

ותדע לך שיש לחלק בין שבות לשבות דהא בפרק כירה גבי ההיא פלוגתא דר' יהודא בן לקיש ורבנן דקאמר ר' יהודא בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה אמרינן דהיינו טעמא דר' יהודה מתיר שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לידי כיבוי דאורייתא ופירש הר"ן ז"ל בפירושו על הרי"ף ז"ל לאו דווקא דאורייתא דהא קיי"ל כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והכא אינו צריך לכיבוי אלא בשביל המת אלא דמ"מ עיקר דאורייתא כגון מכבה עצים לעשות פחמים שהוא כיבוי הצריך לגופו וכן נמי כתב בפרק ח' שרצים עלה דההיא דכתובות פרק אע"פ דצנור שהעלה קשקשים וכו' והביא הרי"ף ז"ל שם בהלכותיו וז"ל וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולא מתסרא אלא מדרבנן וי"ל דשאני כיבוי דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה ה"נ אית לן למימר הואיל וכחול העין דומה לכתיבה וכבר כתבתי למעלה שלר' אלעזר הוא חייב משום כותב ואין הכל בקיאין באיזו כתיבה חייב ובאיזו כתיבה פטור מחמירין שלא לעשות אלא ע"י עובדי כוכבים ומזלות וכן נמי חלק בפרק המצניע עלה דההיא עובדא דבדוקרת דאמרינן גדול כבוד הבריות ופירש דדווקא דבר שעקרו מדברי סופרים דוחה כגון כרמלית אבל דבר שעיקרו מד"ת כגון ר"ה אע"ג דהיכא דאינו צריך לגוף המלאכה פטור עליה כר' שמעון ואינו אסור אלא מדרבנן אין כבוד הבריות דוחה אותה הואיל ואיכא דררא דאורייתא וכן נמי חלק התם דמאי דאמרינן אימור דפטור ר' שמעון מחטאת איסורא מיהא איכא וז"ל ודאמרינן אימא קשיא כיון דבר"ה לא מתסר אלא מדרבנן בכרמלית אית לן למישרי לגמרי וי"ל דכי אמרינן הכי הנ"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא לא ה"נ בנידון דידן אית לן למימר דאע"ג דבמילי דרבנן גבי חולה אפילו ישראל שרי הנ"מ היכא דלא דמו למלאכה דאורייתא אבל היכא שאיסורו דומה למלאכה דאורייתא לא התירו אלא ע"י עובדי כוכבים ומזלות:

חדר ד

וכן נראה נמי ממה שמצאתי כתוב במרדכי על דברי הר"י ז"ל עלה דההיא פירושא שפירש ההיא דפרק הדר ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה וכו' וז"ל פירש הרי"ף כגון הכא דלא אמרינן ליה זיל אחים אלא טלטול בעלמא דרך גגות חצירות קרפיפות שלא ערבו אבל הזאה אית ליה שבות תיקוני גברא כדאמרינן אין מטבילין את הכלים עכ"ל ופשיטא דאיסורא דרבנן הוא אלא היינו טעמא שיש להחמיר בו מפני שדומה למלאכה דאורייתא משא"כ בטלטול דרך גגות חצירות קרפיפות וא"כ עלה בידינו שיש לחלק בין איסורא דרבנן לאיסורא דרבנן ולהרמב"ם ז"ל הטעם שהחמירו על כחול העין טפי משאר רפואות שבשאר חולאים הוי מפני שדומה למלאכה דאורייתא:

ומעתה אומר דמהאי טעמא דמחמירין בכחול העין טפי משאר רפואות הוה להחמיר טפי במת דבמת מלאכה האסורה מדאורייתא עושין לו דהיינו חציבת הקבר וכיוצא בו ואפ"ה משמע בפ"ב די"ט דיותר יש להקל במת מכחול העין כדכתב כ"ש שיש לנו להקל בו ממצטער ואם במצטער התירו לו גזירת חמין וכדכתיבנא ק"ו במת דאית לן למיחש שמא יסריח וכהנהו חששי דכתי' דלא מבעיא להרמב"ן ולהר"ן דסברי דבכל חולין אי לית ביה אפילו סכנת אבר אין עושין אפילו שבות דרבנן אלא ע"י עובדי כוכבים ומזלות ואפילו היכא שהמעשה ההוא הוא גוף הדבר ולא הכשרו דהא ראי' מכחול העין שאין עושין אותו אלא ע"י עובדי כוכבים ומזלות וא"כ יראה דבמצטער נמי אסור להרחיצו בחמין ע"י ישראל אלא אפילו להרמב"ם נמי דסבר דמצטער מרחיצין אותו ע"י ישראל וכדפרישית אין להביא ראיה להתיר להרחיץ המת דאי משום הא אפשר לחלק ולומר דשאני כחול העין הואיל ואבר אחד הוא ומש"ה מחמירין ביה טפי ממת אבל מצטער דבכל הגוף יש להקל בו טפי מבמת הואיל ובכל הגוף הוא והיינו טעמא כדפירשתי דבחי הקלו ואין להביא ראיה להקל גבי מת:

ואף לפי שמצאתי כתוב במרדכי שמפרש דברי הרמב"ם ז"ל דמקצת חולים דקאמר היינו מכה וכדאמרינן אין מונעין חמין ושמן ע"ג מכה בשבת ויאמר האומר דהא הכא דמקצת הגוף הוא ואפ"ה התירו וא"כ במת נמי יש לנו להתיר להרחיצו כדרכו בחמין לא היא דהתם דוקא ע"י שינוי התירו דהא קי"ל כשמואל דאמר נותן חוץ למכה והדם שותת ויורד למכה דהא תניא כותיה כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה ואע"ג דלמאי דפירשתי ואפרש דלדעת הרמב"ם ז"ל דבחולי מאבר אחד נמי במילי דשבות עושין ע"י ישראל ויאמר האומר דאף לדחוייא דדחינא לעיל ואמינא דשני כחול העין דמאבר א' הוא מש"ה משמע בפ"ב דביצה דיש להחמיר בו טפי מבמת:

ויש להביא ראיה בנידון דידן ולומר דמרחיצין אותו ע"י ישראל דהא הכא באבר אחד הוא דמתיר הרב לעשותו ע"י ישראל אפ"ה אין להביא ראיה כאשר אפרש ולפי מאי דפרישית בחולי שבכל הגוף אפילו אם רפואותו דומה למלאכה דאורייתא עושין אותה ע"י ישראל ונראה שהרב ז"ל השמיענו דין זה בפרק כ"א דהלכות שבת שהביא ההיא דפרק אע"פ דתני רבי מרינוס גונח יונק בשבת שכתב וז"ל ואם היה גונח מותר לו לינק בפיו מפני שהוא מפרק כלאחר יד ומשום צערא לא גזרו רבנן ואע"פ שאין שם סכנה הרי דבחולי המצטער כל הגוף כי האי דגונח אע"ג דדמיא למלאכה דאורייתא דהא חולב מפרק הוא אפ"ה מותר ליה לינק ואפשר שמזה למד הרמב"ם שכתב במצטער שמרחיץ אותו ישראל דהא בגמרא נתן טעם ואמר ובמקום צערא לא גזרו רבנן ולא אמרו ובמקום חולי וכן כתב גם הרב ובמקום צערו וכו' נראה קצת דאפילו במצטער אין לגזור ויש להאריך ונלאתי והאי דכתיבנא דרך אגב כתיבנא דאפשר הוא:

ואחזור בנידון דידן לומר דאין להביא ראיה מחי לגבי מת להקל בנידון דידן וכדפרישית ויש להביא ראיה על זה דהא לקמן אוכיח דבהני חששי דכתיבנא בנידון דידן ליכא למיחש וכן אפילו יסריח ויתבזה בין החיים ליכא למיחש לדחות איסור דרבנן לדעת הרמב"ם כאשר אפרש בע"ה ומיהו בפרק שואל משמע לפי הנראה מרש"י עקר דיש להביא ראיה מחי לגבי מת לקולא דתנן עובד כוכבים ומזלות שהביא חלילין וכו' ואמרינן בגמרא מאי ממקום קרוב וכו' ע"ש אבל הרי"ף והרמב"ם בפ"ו דהלכות שבת לא פירש כמותו וכן נראה נמי לדעת הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל דיש להביא ראיה מחי לגבי מת להקל לדידהו יש להביא ראיה מההיא דפ"ב די"ט שהזכרתי לעיל דמשמע דטפי אית לן להקל במת מכחול העין ולדעתם אין לחלק החלוק אשר חלקתי ודעת הרמב"ם ז"ל בין היכא דדמיא למלאכה דאורייתא לאין דומה ובין אבר א' לכל הגוף וכדפרישית בדברי הרמב"ם דהא הם ז"ל מביאים מכחול העין לשאר חולאים בין באבר אחד בין בכל הגוף דאי לית ביה סכנה אפילו באבר אחד ע"י עובד כוכבים ומזלות אין ע"י ישראל לא ואפילו בשבות דרבנן ואפילו לפירש"י ז"ל אין להביא ראיה בנידון דידן ממצטער ולהרחיץ המת לפי מאי דפרישית שיש לחלק בין היכא שהדבר הוא גוף הדבר לבין היכא שהדבר הוא הכשר הדבר דבמצטער הרחיצה הוא גוף הדבר ובשביל זה התירוהו ע"י ישראל כדפרישית אבל גבי מת הרחיצה לא הויא אלא הכשר הדבר דהיינו הכשר הקבורה ותו דהא בפ"ק דר"ה משמע שאסור לקבור את המת אפילו ע"י עממין דאמרינן התם איכא בנייהו י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מ"ד משום ירקיא מעברי' ומ"ד משום מתיא אפשר בעממין פירש אבל בשבת וי"ה לא וכן משמע נמי בפ"ק די"ט ומייתי לה נמי בפ"ב ובפרק תולין דאמרינן התם אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין אלמא בשבת לא אפס אי משום הא די"ט יש לדחות כדדחי הרא"ש ז"ל דה"ה בשבת אלא משום דוקא בי"ט שני יתעסקו בו ישראל נקט נמי בי"ט ראשון כדאיתא במרדכי פרק כירה והשתא אמינא דהואיל וחזינא דבשבת אסור לרחוץ את המת אפילו היכא שיש לחוש שמא יסריח ואפילו ע"י עממין כדהוחכנו מפ"ק דר"ה לא מבעיא לבה"ג והנגררים אחריו דסברי דמאי דאמרינן בפרק הדר ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין בו מעשה דכל שבות הנעשה ע"י ישראל שבות דאית ביה מעש' קרינן ביה אבל אמיר' לעובד כוכבים ומזלות אפי' במלאכ' דאורייתא שבות דלית ביה מעשה קרינן ביה כיון שישראל אינו עושה מעשה כלל וא"כ חמור הוא איסור דרבנן ע"י ישראל ממלאכה גמורה על ידי עכו"מז ואם אסרו לקבור את המת בשבת אפילו ע"י עובדי כוכבים ומזלות ואפילו היכא שיש לחוש שלא יסריח ק"ו להרחיצו בחמין ע"י ישראל אלא אפילו להרי"ף ז"ל והנגררים אחריו שלא פירש כן ההיא דפרק הדר כדכתב הרי"ף ז"ל בפרק ר' אליעזר דמילה היינו טעמא שלא להטעות הספרים כמו שתמצא מבואר שם אבל אפשר דאינהו נמי מודים לסברא זו דחמיר שבות דרבנן ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י עובדי כוכבים ומזלות דאע"ג דלהרי"ף ז"ל גרסינן התם בפרק הדר דלא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה וכו' דהא לא אמר לעובד כוכבים ומזלות זיל אחים וכו' אלמא דאי אמר זיל אחים דאיסור מ"מ נהי דאפילו רבא הוה סבר התם גבי קטן דאי אמר לעובד כוכבים ומזלות זיל אחים דאסור הואיל והוה מלאכה דאורייתא אבל אפשר דמודה בסברא זו דקיל אמירה לעובד כוכבים ומזלות אפילו במלאכה דאורייתא משבות ע"י ישראל עצמו וה"ק ליה לאביי דאי עובדא דא הוה אסור דאורייתא מודינא לך שלא היה דוחה שבת אע"פ שהראיה אשר הבאת היא בהזאה דאינה דוחה שבת חמורה הואיל והיא ע"י ישראל מ"מ אי הוה האי נמי מלאכה דאורייתא לא היתה דוחה שבת אבל הואיל והוה שבות למה לא תדחה שבת:

ונראה שזו היא סברת הר"ן ז"ל שכתב בפרק ח' שרצים עלה דההיא דעין שמרד' דבפרק אין מעמידין שהביאה שם הרי"ף ז"ל וז"ל וכיון שאנו מתירין שבות על ידי ישראל כ"ש אמירה גמורה לעכו"מז למלאכה גמורה שיותר חמור הוא שבות ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י עובדי כוכבים ומזלות וכמו שיתבאר בס"ד עכ"ל הרי שכתב דחמור שבות ע"י ישראל וכו' עד וכמו שיתבאר והנה בשלמא לבה"ג והנגררי' מתבאר היטב אלא להריף ז"ל והנגררים אחריו איך יתבאר אלא ודאי כדפרישית דבהאי סברא לא פליגי והנה שגם סברת הרמב"ן כן היא כדכתב הוא זכרו לברכה ואל יקשה לך לפ"ז דא"ה למה לא התיר הרב ע"י עכו"מז במצטער כי אף בשבות דשבות כגון להביא חמין דרך חצר שלא עורב ולמה לא התיר אפילו דרך ר"ה הואיל ואנו מתירין בו שבות דרבנן אפילו ע"י ישראל דהיינו להרחיצו בחמין וא"כ ק"ו הוא להתיר על ידי עכומ"ז אפילו במלאכה דאורייתא וכדפרישית דכי מתירין איסורא במצטער ע"י ישראל דוקא היכא דבעידנא דקא מתעקר אסורא דרבנן עושה גוף הדבר שממנו הוא מקבל ההנאה מצערו כמרחיץ המצטער בחמין אבל להביא המים הויא הכשר הדבר שהיא מביא את המים כדי להרחיץ לא התירו במצטער אלא ע"י עכו"מז ומהאי טעמא ניחא מ"ש הבאת המים דאין מתירין אלא ע"י עכו"מז ומ"ש רחיצה דהוה ע"י ישראל עצמו וכדפרישית ועוד נפרש לקמן בע"ה ויתישב היטב:

ומעתה אומר דלא מבעיא לכל הני רברבי דאדכרנא לעיל דנראה לפי מאי דפרישית דסברי דאסור להרחיץ את המת בחמין בשבת אלא אפילו לפי הגאונים שפירשו בההיא דהשואל דמאי דאמרינן התם עלה בההיא דתנן עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ופרכינן בגמרא ימתין בכדי שיעשו ומשנינן בעומד בסרט' ופירש דאסיפא דמתניתן דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ופרכינן אמאי מחמירי כולי האי ולא סגי בכדי שיעשו ופרקינן בעומד בסרט' עסקינן שהוא מקום פרהסיא וגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת וכן פירש הר"ן זכרו לברכה דברי הרי"ף זכרו לברכה שסובר כדעת הגאוני' והוסיף לומר דמה שהתירו בחלילין בכדי שיעשו ובקבר אמרו סתם לא יקבר בו עולמית היינו משום בסתם קבר בסרט' או מת משא"כ בחלילין שדרכן להביאם בצינעה ואפילו חלילין שהביאם בפרהסיא אסורין עולמית וכן הוא דעת הרמב"ם זכרו לברכה בפרק עשירי מהלכות שבת וכן קבר יקבר במקום המוצנע שהרי בכדי שיעשו והתוספות נמי כתבו בסוף מרובה וז"ל מן הדין ה"ל למישרי לקבור את המת בשבת אלא לפי שמכוער הדבר ומגונה שיקבר בשבת אסור ואפילו ע"י עובדי כוכבים ומזלות מידי דהוה אההיא דתנן פרק שואל עשה ארון וחפר קבר אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרינן בכדי שיעשו כמו מטעם שפי' ע"כ וכן נראה נמי דעת הרמב"ן זכרו לברכה דהא לדעתו אנו לומדין מכחול העין בכל הרפואות דהיכא דאין בו סכנת אבר ע"י עכו"מז מותר ע"י ישראל אסור אפילו בשבות דרבנן וא"כ לדעתו יש להביא ראיה מההיא דפ"ב די"ט דיש להקל במת מבחי וא"כ היכא מתרצא אליביה ההיא דר"ה דאסרו לקבור את המת והלא בחולה עושין לו כל צרכיו ע"י עכו"מז ואפילו איסורא דאורייתא וא"כ יש ללמוד ממנו ק"ו לקבור את המת ע"י עכו"מז וכדכתבו התוספות אלא ודאי משום כבודו הוא דקאסרי וכההיא דפרק שואל וכדכתבו התוספות וא"כ יאמר האומר דדוקא לקוברו אסור אפילו ע"י עובדי כוכבים ומזלות משום דפרהסיא הוא והדבר מגונה אבל להרחיצו בחמין בצינעה מותר וכההיא דמצטער ומטעם שפירשתי ולפי מה שאפרש בע"ה דדוקא באיסור תורה אמרינן דגנאי הוא לו אבל לא באיסורא דרבנן אפילו בפרהסיא נמי:

ואע"ג דלפי מה שכתבתי לעיל יראה דלהרמב"ן אסור להרחיץ את המצטער ע"י ישראל לפי מה שאפרש לקמן דרחיצת חמין לא הוה שבות אלא גזירה בעלמא אפשר דאיהו ז"ל נמי מודה להרמב"ם במצטער דמרחיצין אותן ע"י ישראל וא"כ יאמר האומר דבמת נמי מותר להרחיצו בחמין היכא דיש לחוש לחששי דכתיבנא מק"ו דחי וכן נמי לר' אליעזר ממיץ דסבר דמותר לקבור את המת בשבת ע"י עממין כדאיתא במרדכי פרק כירה וכן נמי לפי' אשר אפרש דרחיצת חמין לא הוי אלא גזירה בעלמא וא"כ יאמר האומר דאף אם אסור לקבור את המת מן הדין ולא מטעם שפירשתי אין להביא ראיה לאסור להרחיץ את המת דדוקא שבות ע"י ישראל חמיר מאמירה לעכו"מז במלאכה דאורייתא אבל גזירה בעלמא כי האי דחמין לא דאע"ג דמלאכה אסורה גבי מת ואפילו ע"י עכו"מז גזירה דרבנן שרי אף על ידי ישראל הואיל ואיכא קצת כבודו וכדפירשתי הא ליתא דנראה דבנידון דידן כולי עלמא מודו דאסור להרחיצו בחמין דהא רחיצת חמין לא יעכבנו מלהסריח ואדרבה מצד חמימות המים יש לחוש שמא ימהר להסריח ומשום מצוה להרחיץ את המת קודם שנשימהו בארון ליכא דהא לא מצאנו לו לא שורש ולא סמך בדברי חכמים אלא שנהגו כן וא"כ האיך נבטל איסורא דרבנן מקמי מלתא דרשות ואף על גב דרחיצת הקטן אינו אלא מנהג כדכתב הרמב"ם ז"ל מקום שנהגו להרחיץ וכו' ואפ"ה מרחיצין אותו בשבת בחמין שאני רחיצת הקטן שממנו אין ללמוד כדפרישית וכ"ש דאפשר להרחיצו בצונן ולא נבטל איסור גזירת חמין דחמין במת נרא' שיש סרחון דיותר הוא הזיקו מתועלתו וכדפירשתי ועוד נכתוב בס"ד:

ואף אם נאמר דקצת מצוה יש בדבר דלא לחנם נהגו להרחיצו בחמין אלא דאית ביה טעמא או כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף וכעובדא דר' חייא דפרק אלו קשרים ודפרק כל היד אשר אזכיר בע"ה דקאמר לבניו אל תקברוני וכו' או כדי שלא יקוצו בעם בריחו וימנעו מלהביאו לבית הקבורה וא"כ נאמר דעדיף הוא ממצטער וכן מקטן לבמ"מ לא היא דלא מבעיא לפירש אשר פירש דברי הרמב"ם ז"ל דדוקא ביום המילה התירו בחמין וליכא למילף מיניה כדפרישית וכן ממצטער ליכא למילף לפי החילוק אשר חלקתי בין היכא שהדבר הוא גוף הדבר ובין שהדבר הוא הכשר הדבר כי הכא גבי מת שהרחיצה היא הכשר הקבורה אלא אפילו להרמב"ן ז"ל דנראה דאין לחלק שהרי הוא סובר דהיכא דאין בו סכנת אבר עושין כל צרכיו ע"י עובד כוכבים ומזלות ולא קא מפליג בין גוף הדבר להכשר הדבר דבכל ענין ע"י עובד כוכבים ומזלות מותר ע"י ישראל אסור וא"כ לפי מה שחלקנו לעיל לפירש שאפרש לקמן דיש הפרש בין שבת לגזירת חמין דאינו אלא גזירה בעלמא ואמרנו דאפשר דהוא ז"ל אע"ג דלגבי חולה אסור אפילו שבות ע"י ישראל דוקא איסור שבות הוא דקא אסור אבל גזירת חמין שאינה אלא גזירה בעלמא מודה הוא דיש להתיר אפילו ע"י ישראל וא"כ במצטער מותר הכי נמי אית לן למימר גבי מת אע"ג דרחיצה לא הוה אלא הכשר הדבר דהיינו הכשר קבורה מותר להרחיצו בחמין דדוקא גבי איסור שבות הוא דקאסר ע"י ישראל אבל גזירת חמין לא:

וכן לבעל מגיד משנה דפירש דברי הרב ז"ל דאפילו לאחר שנתרפא מהמילה מרחיצין אותו נראה דדוקא אם היו קוברין אותו בשבת דאי אפשר להרחיצו במוצאי שבת היה אפשר לומר כן כי התם גבי מצטער דבאותה שעה דמרחיצין אותו מקבל התענוג וצריך הוא בשבת אבל הכא דכל כך הוא למת להרחיצו במוצאי שבת כמו בשבת הואיל ואין קוברין אותו בשבת אין לומר כן דבהנהו חששי דכתי' אין לחוש לדחות איסורא דרבנן כאשר אוכיח לקמן בע"ה ואין לדחות איסורא דרבנן בשביל חששים כאלו ומה"ט נמי נראה דאין להביא מדברי הרמב"ם זכרו לברכה לפי מאי דפרישית דיש להחמיר באבר אחד מבמת ובאבר אחד סבר הרב דעושין מילי דרבנן ע"י ישראל כדכתב בפ"ב מהלכות שבת ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה ולא מצאנו לרב זכרו לברכה בזה בין חולי כל הגוף לחולי מאבר אחד ואדרבא לפי משמעות דבריו שהזכיר לפי' מעלין אונים וכו' וכן לפי מה שפי' נראה דהרב זכרו לברכה מדבר אפי' באבר אחד ואפ"ה סובר דעושין ע"י ישראל ולקמן אבאר יותר בע"ה:

ואף אם יצדד אדם צידי צדדין למצוא איזה היתר לרחיצת חמין מה שאין האמת כן נראה דבנידון דידן שרחצוהו כדרכו בחול דשלא כדין עשו דאית בזה נמי איסור טלטול ולא מבעיא בחמין אלא אפילו בצונן נמי דגבי חי מותר גבי מת אסור בהזזת אבר מאבריו בלא ככר או תינוק ואפילו היכא שיש לחוש שלא יסריח דהא תנן בפרק שואל עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין עכ"ל המשנה ופירש"י התם מדיחין במים שלא יזיז בו אבר לא יגביה ידו או רגלו או ריסי עיניו שימתין שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים והרמב"ם זכרו לברכה פירש בפירוש המשנה וז"ל כששומט מה שתחת המת מן הבגדים נמצא מוטל על החול וזו היא כוונתו באומרו ומטילין אותו על החול לא שיזיזהו ממקומו ויטילו אותו על הארץ כי זה התנה ברחיצתו ואמר ובלבד שלא יזיזו בו אבר לפי שטלטול המת בשבת אסור עכ"ל:

ורבינו ישעיה פירש ושומטין את הכר כיון שאינו נוגע במת והכר לא נעשה בסיס שלא הניחו המת עליו עכ"ל הרי בהדיא דאפילו היכא דיש לחוש שמא יסריח דווקא שמיטת הכר התירו הואיל ואינו מטלטלו אבל לטלטלו אסור ואם לחשך אדם לומר דדוקא היכא דאפשר לן בלי טלטול לעכבו שלא יסריח כי הכא דמתניתין דשומטין את הכר הוא דלא דחיא אסורא דרבנן לטלטלו אבל היכא דלא אפשר בלי טולטול כגון שהוא מוטל בחמה או כי הכא בנידון דידן דאי אפשר לרוחצו אם לא נטלטלנו ויש לחוש כאשר פירשתי דחינן אסור דרבנן מקמיה הא ליתא דאי הכא לאשמועינן במתניתן רבותא דהיכא דיש לחוש לסרחון ואי אפשר בלי טלטול דדחינן אסורא דרבנן ומטלטלינן ליה והוה פשיטא לן דמותר להשמיט הכר מתחתיו דאין לומר דאתא לאשמועינן דהיכא דאפשר לעכבו שלא יסריח בלי דחית אסור כי הכא בשמיטת הכר לא דחינן אסור טלטול כדי שלא נטעה לומר דטלטול מת בשבת היכא דיש לחוש שלא יסריח בטלוהו רבנן לגמרי והתירוהו אפילו היכא דאפשר בשמיטת הכר וכדאמרינן בפ"ק דביצה י"ט ב' לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגז ליה אסא וכו' הא ליתא דלא מבעיא לרב אחא משבחא דסבר דהתם גבי י"ט הכי נמי דוקא היכא דליכא עממין הוא דאמרינן שיתעסקו בו ישראל אבל היכא דשכיחי עממין לא שריא אלא בעממין הואיל ואפשר על ידי עממין ואף על גב דרב אשי קאמר בהדיא די"ט לגבי מת כחול שויוה רבנן אפ"ה כיון שלא פי' דאפילו היכא דשכיחי עממין יתעסקו בו ישראל אמרינן דדוקא אי לאו עממין קאמר דיתעסקו בו ישראל אבל אי שכיחי עממין לא אלא אפילו להרמב"ן ולהר"ן ז"ל שכתבו דאפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל הואיל וכחול שויוה רבנן הכא אין לומר כן דהיכי תיסק אדעתין למימר דבטלוה רבנן לאסור טלטול גבי מת ופירש לנו אסור הטלטול ולא פירש לנו בטולו ואף על גב דגבי י"ט נמי לא אשכחן היתר אלא רבא הוא דקאמר לה ורב אשי בתריה נראה דקבלה היתה בידם דבר זה וכן היה המנהג מתחלה ביניהם אם כן מפורש הוא ההיתר דאלת"ה אתמה וכי מקמי דאתי רבא לא הוו עבדי הכי אלא ודאי כדפרישית:

ותו דטפי הוה ליה לתנא לאשמועינן כחא דהיתירא ולפרש לנו דלגבי מת בטלוה לאסור טלטול דלא מסתבר כולי האי מכחא דאיסורא ותו דבהדיא אמרו בפרק במה מדליקין שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו ליה חתוך נבילה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי טוב מהארי המת שלתקנת הכלבים לא הצריכיהו לשנות טלטול נבילה ואת הארי המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק:

ובפרק כירה גרסינן אתמר מת המוטל בחמה רב יהודא אמר שמואל הופכו ממטה למטה רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דלית ליה מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לאו שמיה טלטול הרי דרב דהלכתא כוותיה באיסורי סבר דאסור לטלטל את המת אפילו מן הצד ואפילו היכא דליכא ככר או תינוק ואפילו היכא דמוטל בחמה ויש לחוש שלא יסריח ואף על גב דלפי המסקנא דהתם משמע דהיכא שיש לחוש לדליקה התירו לטלטלו ואפילו בלא ככר או תינוק לפי פירוש הרי"ף ז"ל טלטול מן הצד ולפירש"י זכרו לברכה שפירש הסוגיא כפשטה נראה דאפילו טלטול כדרכו שרי וכ"כ הרמב"ם זכרו לברכה בפכ"ו דהלכות שבת וז"ל ואם אין שם ככר או תינוק מצילין מן הדליקה מכל מקום עכ"ל אל יטעה הטועה להביא ראיה ולומר דהיכא דשרי בבזיון דמטלטלין אותו אפילו בלא ככר או תינוק דדוקא בדליקה התירו וכדמפרש טעמא בגמרא דלמא אתי לידי כיבוי דאורייתא והביאו הרמב"ם זכרו לברכה וז"ל מצילין אותו מן הדליקה שמא יבוא לכבות אבל בבזיון חמה דלית לן למיחש להכי לא:

וכן פירש"י זכרו לברכה בהדיא וז"ל אי לא שרית ליה וכו' אבל במוטל בחמה לא שרינן:

וכן נראה התם מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בו מת וכו' עד ואם אין שם ככר או תינוק מצילין אותו מן הדליקה מ"מ שלא יבוא לכבות עכ"ל הרי שהתחיל בחמה או בדליקה וסיים שאם אין שם ככר או תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום ולא כתב סתם מוציאין אותו או מצילין אותו דהוה משמע בין בחמה בין בדליקה אלא פירש בהדיא ואמר מן הדליקה אלמא משמע דמן הדליקה דוקא התירו בלא ככר או תינוק אבל במוטל בבזיון לא ואפילו היכא דליכא ככר או תינוק וכן משמע נמי מן הטעם שכתבתי שלא יבוא לכבות וכדפרישנא ואף על גב דבפרק המצניע אמרינן ההוא שכבא דהוה בדוקרת שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית ואמרינן התם דטעמיה דרב נחמן משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה א"כ נראה דדחינן אסורא דרבנן דהיינו להוציא מר"ה לכרמלית משום כבוד הבריות דאין לומר דהתם על ידי ככר או תינוק הוא דשרי דהא ככר או תינוק לא יעלה ולא יוריד לענין אסור הוצאה ואדרבא גורע הוא לדעת הרמב"ן זכרו לברכה כאשר אכתוב לקמן בע"ה הא כתב במרדכי בשם רבינו ברוך ממגנצא דהתם משום דליקה התירו אבל משום בזיון אחר לא ולדעת הרמב"ם זכרו לברכה ולדעת הסמ"ג התם משום שכבר הסריח התירו אבל לשמא יסריח לא שכתב וז"ל מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים וכו' ולקמן אביא כל לשונו בע"ה ולא כתב המוטל בחמה וחוששין שמא יסריח כדלעיל מיניה ואפילו לפירוש רש"י ז"ל שפירש וז"ל לאפוקיה לכרמלית שהים מוטל בבזיון דליקה או חמה וכן נראה נמי סברת ראבי"ה דבעל הוראה הוא ורא"ם כדאיתא במרדכי בפרק כירה א"כ נראה דדחינן אסורא דרבנן אפילו היכא שמוטל בבזיון חמה דהיינו לאפוקי מרה"י לכרמלית הא פירש"י התם ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק והיינו טעמא כדפירשו התוספות ז"ל בשם ר"ת ז"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י ככר או תינוק לכך לא התירו בענין אחר עד כאן לשונו וכן כתב הר"ן ואפילו לפי מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן דכי בעינן ככר או תינוק היינו במטלטלו בר"ה עצמה מחמה לצל אבל כי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר או תינוק מפקינן ליה וכן כתב נמי בעל הטור בשמו דהתם היינו טעמא כדי למעט בהוצאה כדכתבו הם ז"ל משמו דכל מה שאתה משביח בתקון הטלטול פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלחוד היא שמותרת מפני כבוד הבריות אבל הוצאת ככר לא אבל היכא דאין לן איסור הוצאה אלא איסור טלטול דאפשר לתקוני ליה על ידי ככר או תינוק ואין מוסיפין איסור כלל לא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק:

ומהאי טעמא נפלאתי הפלא ופלא אם יש מורה שהתיר לטלטל המת ולרוחצו בשבת ערום כדרכו בחול בהזזת אבר מאברים בלא ככר או תינוק וכתבתי ערום כי יש מי שהתיר לטלטלו אגב כסותו כדאיתא במרדכי ואפשר שסמוך עליו ואל יאמר שסמך על רש"י זכרו לברכה והנגררים אחריו דסברי דההיא עובדא דבדוקרת דשרא רב נחמן לטלטולי אפשר דבזיון חמה הוה ואפ"ה התיר להוציאו בלא ככר ובלא תינוק והיינו טעמא כדכתיבנא לעיל הואיל ואי אפשר בענין אחר דככר או תינוק לא יוסיף או יגרע בהוצאת המת מרשות לרשות ואם כן הכא בנידון דידן גבי רחיצת המת ויאמר האומר דהואיל והיה להם לחוש שלא יסריח רצו לעשות כל צרכיו ולהניחו בארון מטעם שכתבתי ואי אפשר לרחוץ גוף המת כראוי בטלטול ככר או תינוק והיכא דלא אפשר מקילין וכדכתיבנא לא היא חדא דהא הרמב"ם והסמ"ג ז"ל כשהביאו ההיא עובדא דהמצניע כתבו וז"ל מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית דגדול כבוד הבריות וכו' עד ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם עכ"ל הרי שכתב תיקון חדש שאם היה להם מקום לצאת מניחין אותו ויוצאין וכתבו מלתא דפסיקא ולא חלקו לומר שאפילו היה להם מקום לצאת אם היה להם ארון ותכריכין יעשו צרכיו ויניחהו בארון כדי להיות מוכן לקבורה תיכף במוצאי שבת או כדי שלא יצטרכו להתעסק בו במוצאי שבת שלא יהיה מסריח יותר ויותר ויקוצו העם וימנעהו להביאו ויהיה יותר בזיון גדול לחים ולמתים אלא כתב מלתא דפסיקא שאם היה להם מקום לצאת יוצאין הם ומניחין אותו שם נראה שאם היה להם מקום לצאת אין דוחין איסורא דרבנן בכל ענין בין היה להם ארון ותכריכין בין לא היה להם דבחששא כולי האי כההיא דכתיבנא לא חיישינן לדחות איסורא דרבנן ופשיטא דאין לומר דשאר הפוסקי' פליגי עליה בהאי סברא הואיל ולא מצאנו לחלוק בהדיא ואע"ג דנקט הרב בדבריו אין מוציאין אותו לאו למימרא דוקא הוצאה אין עושין לו אבל טלטול עושין לו אלא משום דבהוצאה קא מיירי דקאמר אפשר להוציאו וכו' כתב נמי אין מוציאין אותו והנה בעל הסמ"ג כתב אין מזיזין וכו' והיינו טעמא דלהזיזו ממקומו מחמה לצל בעינן ככר או תינוק כדפרשתי בדברים לעיל מיניה:

ואין לומר דנהי דבהנהו חששי דכתיב לא חיישינן מ"מ אם לא היה להם מקום לצאת נתיר לטלטלו ולהרחיצו ולהשימו בארון הואיל ויש לנו לחוש שלא יסריח ואם ימצא חוץ לארון יתבזה בין החיים ואם יהיה בארון לא יתבזה לא היא דהא הרמב"ם ובעל הסמ"ג דוקא היכא דכבר הסריח התירו אבל לשמא יסריח לא התירו אפילו בטלטול אלא על ידי ככר או תינוק ואפילו לרש"י והנגררים אחריו דסברי דבההיא עובדא דהמצניע אפשר דבזיון חמה הוה וחשו שמא יסריח והתירו להוציאו נראה דהתם דוקא התירו דאותה הוצאה תעכבנו מלהסריח אבל בנידון דידן ע"י הטלטול לא יתעכב מלהסריח שאם יניחוהו בארון נמי יסריח ואדרבה הנחת הארון יגרום לו למהר להסריח ובכי האי גוונא לא מצאנו שהתיר רש"י ז"ל ואף אם נאמר דרש"י זכרו לברכה נמי סבר כהרמב"ם ז"ל בזה דלא חיישינן אלא כדי שלא יתבזה בין החיים א"כ נתיר לטלטלו ולהשימו בארון שאף אם יסריח לא יתבזה בין החיים הואיל והוא תוך הארון ואפ"ה נרא' דאסור לטלטלו כדי להרחיצו דאי משום שלא יסריח ויתבזה בין החיים וכדכתיבנא יניחוהו בארון בלא רחיצה הואיל ולא אשכחן בדברי רבותינו זכרונם לברכה שהתירו איסור טלטול היכא דיש לחוש שלא יסריח כגון שהוא מוטל בחמה אלא ע"י ככר או תינוק ואם אין לו ככר או תינוק מוטב שיסריח ואל ידחה איסור טלטול כדמוכח בפרק כירה הרי אתה רואה כמה החמירו בו וא"כ אף שהקלו בו לרש"י והנגררים אחריו היכא דלא אפשר על ידי ככר או תינוק היכא שיש לחוש שלא יסריח כגון דמוטל בחמה התם הוא דהקלו דלית ליה תקנתא אחריתא שלא יתבזה בין החיים ע"י הסרחון שיסריח אלא לטלטלו אבל הכא יניחנו בארון בלא רחיצה ולא יתבזה בזיון בין החיים ותדחה הרחיצה אף אם קצת מצוה היא ולא ידחה איסור טלטול דהא ברחיצה לא מצינו לא שורש ולא סמך בתלמוד דאע"ג דאמרינן במתניתן בפ' השואל שהזכרתי ומדיחין אותו לא משום שחייב להדיחו קאמר דהא קאמר נמי סכין דהשתא לא נהגינן ביה אלא מה שנהגו לעשות קאמר וכן מצינו בימי האמוראים שהיו נוהגין בהדס כההיא דפרק בנות כותים בעובדא דרבי אסי ורב שילא בר אבינא חזו דפרח אסא מהאי פוריא להאי פוריא וכן בפ"ק דביצה אפילו למיגז ליה אסא ואפשר דמטעם זה נקט במתניתין דפ' שואל מחשיכין על התחום על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ולא נקט להביא לו שמן לסוכו ומים לרוחצו דהני לא צריכי למת אלא שנהגו ואל יאמר האומר דמכל מקום לכבודו עבדינן ליה רחיצה ולא לכבודו דחי איסורא דרבנן כההיא דהמצניע וכדכתיבנא לא היא דלא דמי כבוד רחיצה וסיכה לחשש הסרחון וא"כ ניהו דאשכחן בדברי רז"ל דאיסורא דרבנן נדחת מפני בזיון גדול דהיינו חשש הסרחון אבל מפני כבוד הרחיצה מנ"ל לדחות אסור דרבנן ואנן בחשש הסרחון החמירו בו ולא דחינן איסור טלטול היכא דאין שם ככר או תינוק וכדפירשתי אלא אמרינן מוטב שיסריח ויתבזה ולא ידחה איסור דרבנן וא"כ היכא נדחה אנן איסורא דרבנן בעד הרחיצה דקיל טובא מה שלא מצאנו בתלמוד ותדע שכן הוא דלא אתי רחיצה וסיכ' ודחי איסור טלטול דהא בפרק שואל עלה דההיא מתניתין שהזכרתי פריך בגמרא והא אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו בבית המרחץ בקש להדיח קרקע אמר לו אין מדיחין בקש לסוך אמר ליה אין סכין ואי סלקא דעתיך שרחיצה וסיכה דוחה איסור טלטול היכא שיש לחוש שמא יסריח וכדכתיבנא לישני דמתניתין בשיש לחוש שמא יסריח עסקינן ואע"ג דדבר שאינו ניטל אין מרחיצין ואין סכין מת אף על פי שאינו ניטל מדיחין וסכין אותו שיש לחוש שמא יסריח וכדכתיבנא ואפ"ה הזזת אבר לא הואיל ואפשר זולתו אלא ודאי נראה דאין רחיצה וסיכה דוחה איסור טלטול ואפילו היכא שיש לחוש שמא יסריח ואף על פי שיש לדחות מ"מ קצת ראי' איכא ותו דאפשר הוא לרוחצו ע"י ככר או תינוק דלא מבעיא לראבי"ה ז"ל דסבר דבהנחת הככר עליו יכול לזוז כל אבריו שכן כתב המרדכי בפרק כירה בשמו וזה לשונו אם חוששין שמא יתקשו אבריו ולא יהא ראוי עוד לפשוט והוא ביומו מניח עליו ככר או תנוק ומטלטלו אלא אפילו במה שכתב בשם רבינו ברוך וז"ל ורבינו ברוך פליג וכו' עד אבל הכא שהככר מונח על גבי המת ומזיז כל אברי המת בלי טלטול ככר אסור ומיהו כשאין מזיזין אברי המת אז ודאי שרי עכ"ל נראה דרחיצה אפשר להעשות ע"י ככר או תינוק דבכל עת שיזיזו אבר מאבריו יהיה בטלטול ככר ואם יתעקש המתעקש ויאמר דלא אפשר מה לנו לחלק ולבלק הואיל והמשנה שבפרק שואל מכרזת ואומרת שהדחת המת תעשה בלא הזזת אבר ואפ"ה קרי ליה כל צרכיו שכן תנן עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין ובלבד שלא יזיזו אבר וכבר הבאתיו לעיל אלמא הדחת המת נעשת בלא הזזת אבר ושפיר דמי אפילו לנוהגים לסוך ולהדיח ולבי נוקפי דאפילו ע"י ככר או תינוק אסור להדיחו ולרוחצו דהא לא מצאנו היתר בטלטול המת ע"י ככר או תינוק אלא המוטל בחמה ויש לחוש שלא יסריח וצורך הוא לטלטלו מחמה לצל כדי לעכבו מלהסריח אבל לענין רחיצתו לא מצאנו בו היתר וכדפירשתי:

והנה הר"ן כתב בפ"ק דביצה דיש מי שאסר לטלטל את המת בי"ט ע"י ככר או תינוק ואע"ג דבי"ט הקלו לקברו ע"י עובדי כוכבים ומזלות ואפילו למאן דמתיר התם ע"י ככר או תינוק היינו טעמיה כמו שאפרש בע"ה דהואיל ומטעם כבודו התירו לקוברו ע"י עובדי כוכבים ומזלות יש להתיר ע"י ישראל נמי לטלטלו דהוי כבודו טפי כמו שאנו מתירין בשבת מחמה לצל משום כבודו אפילו ע"י ישראל ואע"ג דמדברי ראבי"ה ורבינו ברוך ז"ל נראה דלפושטו מותר ע"י ככר או תינוק כדכתיבנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמינא דהבו דלא לוסיף עלה הוא די לנו בקולא שהקלו הם במלבושים ולא נקל גם אנו ברחיצה שהם ז"ל התירו היכא שיש לחוש שלא יתקשה שדרך המת בכך ולא נוכל לפושטו במ"ש כדפירשתי בדבריהם בהדיא ולא נקל גם אנו ברחיצה דאפשר לעשותה במוצאי שבת דבהנהו חששי דכתיבנא לא חיישינן לדחות אסור שבת כדפירשתי ותו דלפשוט בגדיו ולקוברו בתכריכין מצאנו סמך שר"ג הנהיג זה לתקנת עניים כדאיתא בפ"ק דכתובות וכן אמרו בפרק אלו קשרים ובפרק כל היד אמר להו ר' ינאי לבניו לא תקברוני בכלים לבנים שמא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים ולא בשחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים אלא באולירין אמר שראוי להכין למת כלים מיוחדים לקוברו ובפרק שואל התירו להחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין אבל רחיצה לא צריכה כולי האי וכדפירשתי וא"כ די לנו בקולא שהקלו הם ולא נוסיף גם אנו עליה ולהקל גם ברחיצה אלא א"כ היה מטונף מטיט וצואה עד שהיה מאוס בעיני רואיו ולא היתה להם תקנה אחרת ולפ"ז ניחא שפיר טפי האי דקאמר במתניתין ובלבד שלא יזיזו בו אבר מלתא דפסיקא ולא המשנה לבדם אלא כל הפוסקי' ג"כ ואע"ג דדברי אלה הם כיהודה ועוד לקרא כתבתי זה דמהאי טעמא אמינא שראוי לגעור אם יש מי שהתיר בזה ואמינא דשרי ליה מאריה דהאלקים לבי מגמגם עליו דבר עונש הוא אם התיר אפילו בלא ככר או תינוק אלא אם יתן טעם לדבריו ולומר במה טעה כאשר אבאר לפנים בע"ה הואיל ואפילו בבעל הטורים ז"ל שהתנוקת של בית רבן דשין בו לא עיין במה שכתבו ובלבד שלא יזיזו בו אבר וכתבתי זה מפני הרעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם שנאסף הצדיק ואין איש שם על לב ראיתי בני עליה והם מעטים יציבא בארעא גיורא בשמי שמיא שבעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו וחדשים מקרוב באו קמו רבים מעמי הארץ זחוחי הלב תלמידים שלא שמשו כלל ולא ראו אור התלמוד לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש אלא עסקו בספרים החיצוניים והניחו חיי עולם ועסקו בחיי שעה לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו רק המים המרים המאררים אמרו כי עתה הרחיב ה' לנו וגדלנו בארץ לא זכרו את בוראם בימי בחורותם שמו חושך לאור ואור לחושך אמרו לרע טוב ולטוב רע למר מתוק ולמתוק מר ובחשבם כי רב הודם וכי כביר מצאה ידם אזי התחילו לעיין בפוסקים כעורים שמגששים באפלה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו אמרו מי כמונו מורה שמעו נא המורים אנו נמלוך וכסא ממלכות נהפך ובמקום קדוש יהלכו וישתבחו בעיר אשר לא כן עשו:

חדר ה

ויש רעה ראיתי תחת השמש עבדים רוכבים על סוסי הוראות למופת ולאות ולא נתנו חלק לא לשבעה ולא לשמונה אנשים אשר לא ראו אור התלמוד ולא אור החכמות אלא מעט מזעיר פיהם מלא הוללות ישכו בלא לחש חשבו כי יש יתרון לבעל הלשון שמו שכלם במרומים וחכמים בשפל יושיבו בדין נשמע נחרת סוסיהם ושבתי אני ואראה עוד רעה מזאת כי עת לעשות לה' מפירים התורה והמצות בקולא מצהלות אביריהם קולא להם קולא אליהם כ"ש על אחרים ויהיו בעיניהם מצות אנשים מלומדה לא יראו את ה' ואת המלך לא שמרו רגלם כאשר הולכים בית האלהים לאמר נתקרב לשמוע דברי חכמים וחדותם לבל נכוה בגחלתן עזבו את מלכם ואת אלקי ישראל לא הביטו מאנו התיעץ אם הגדולים בחכמה ובמנין נגד הסדור המדעי והחכמה האמיתית אומרים לכל סכלים הם לרוב גאונם וגאוותם לכן אמרתי כי אף חס ושלום המורה ההוא לא ראה מאורות התלמוד מימיו אם היה ירא וחרד בדברי חכמים והיה זהיר שלא יכוה בגחלתן היה לו להסתכל ולעיין לכל הפחות בדברי בעל הטורים שהכל רגילים בו אבל אין זה כי אם מצד זלזולו בדברי חכמים ואיננו ירא מדבריהם אלא מפקפק הוא על דבריהם ואין לך פקפוק וזלזול גדול מזה הואיל והוא מורה להתיר במה שאסרו חכמים בהדיא ואם שוגג היה שיתן טעם מספיק לדבריו מוטב ואם לאו בר עונש הוא מדאמרינן פ"ג דברכות את מי נדו את ר' אליעזר בן חצר שפקפק בנטילת ידים ומזה למד הרמב"ם ז"ל וכתב בכלל הכ"ד דברים שמנדין וז"ל ה' המזלזל בדברי סופרים עכ"ל:

ועוד נראה להביא ראיה ממאי דאמרינן בפ' ר' אליעזר דמילה לוי אקלע לבי יוסף רשכא קריבו ליה רישא דטויתא בחלבא לא אכל כי אתא לקמיה דר' אמי אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירה הוה אמינא דלמא דריש להו כר' יוסי הגלילי הא הכא דאע"ג דר' יוסי סבר בשר עוף בחלב מותר אי לאו דהוה באתריה דר' יהודה בן בתירה היה מנדה אותו והיינו משום שהיה מתיר בשר בחלב והיה רוצה להאכילו והיה מזלזל בדברי סופרים ועוד נראה להביא ראיה ממה דאמרינן ביבמות פ' האשה בתרא ההוא גברא דטבע באגמא דסומקי אנסב רב שילא לדביתהו אמר ליה רב לשמואל תא נשמתיה אמר ליה נשלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אשתו אסורה ואגמי דסמקי מים שיש להם סוף או שאין להם סוף שלח להו מים שאין להם סוף ומר מ"ט עביד הכי שלח להו מטעה טעי אנא סברי כיוון דקוי וקיימי כמים שאין להם סוף דמי ולא היא כיון דאיכא גלי אימא גלי אשפלוה קרי שמואל עליה דרב וכו' עכ"ל הגמרא הא הכא דאע"ג דתקנת חכמים היא דלא תנשא דהא אמרינן התם אמר רב אשי הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף הנ"מ לכתחילה אבל אינסיבא לא מפקינן לה מיניה וכן משמע כולה ההיא סוגיא ורב נחמן נשבע כך כדאיתא התם בעובדא דחסא והיינו כדכתב המרדכי דרוב מתים ואפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא שבכאן החמירו ואמרו לכתחילה לא תנשא מפני לזות שפתים ואפ"ה היה רוצה רב לנדות לרב שילא על שעבר על תקנת חכמים והתירה להנשא ואלמלא דיהיב טעמא למילתיה ודאי היה מנדה אותו וקרי שמואל וכו' כ"ש בנידון דידן דהוי מלתא דפשיטא לאיסורא דאי לא יהיב טעמא למילתיה דבר עונש הוא ומטעם שכתבו לא יקשה לך קושית הראב"ד ז"ל שהקשה על הרב על שלא מנה ג"כ בכלל הדברים המנדין האי עובדא דרב שילא ונראה דהרב ז"ל כללו בכלל המזלזל בדברי סופרים אבל הראב"ד ז"ל סבר דהואיל ואמרינן ואם נשאת לא תצא וסבר ואפילו שלא ברשות ב"ד קאמר וכאשר אפרש בע"ה והקלו בדבר כולי האי היה לו למנותו:

ואחזור לומר לרוחא דמלתא שהדברים ק"ו ומה התם גבי מים שאין להם סוף שאם עברה ונשאת בלי רשות ב"ד דלא משמתי לא לדידה ולא לדידיה לדעת כמה גדולים כמו שכתב מהר"ם וז"ל סוגיא דרובא דעלמא הוי שאם עברה על דברי חכמים ונשאת לא תצא ואפילו שמותי לא משמתי' לא לדידיה ולא לדידה ואני ראיתי אחת שנשאת כענין זה ולא נעשה עמה דבר והיה במקומינו אדם גדול מצרפת ואמר שכך ראה מעשה בין גדולי צרפת עכ"ל מדקאמר לא נעשה עמה דבר אלמא דאפילו מכת מרדות לא הכוה ככל עובר על דברי חכמים ואפשר דטעמא הוה הואיל ופירשו בדבריהם ואמרו דאם נשאת לא תצא התירו את האיסור בנשאת או כדי שלא להחזיק קול הלזות שפתים או משום טעמא אחרינא ואפ"ה מנדין המורה גבי טלטול מת שהמטלטלו מכין אותו מכות מרדות על הפחות כדין כל עובר על דברי חכמים אינו דין שיענשו המורה להתיר ואפילו למהר"ם ז"ל דסבר דנשאת שלא ברשות דמשמתינן ליה עד שיוציא או יוציא ולא משמתינן ליה בנידון דידן יש לדון דענשינן המורה להתיר דהתם טעמא לאו משום חומרת הדבר הוא דקיל טפי כדפרישית אלא אפילו כדמפרש טעמא דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם דאנן סהדי דכל אחת תנשא בעברינות כדי שלא תתעגן וטוב היה שלא אמרו חכמים דבר זה דמוטב שתהיינה שוגגות ולא מזידות ובמורה אין לומר דמהאי טעמא מנדין דלא נחשד רב שילא על כך ועוד שיש לקרב הדעות ולא להרחיקם שאין להרבות במחלוקת ולומר דמהר"ם פליג על שאר גדולים גם בזה וסבר דבמורה היתר באיסורא דרבנן ואין מענישינן אותו:

ועוד דפשיטא דהמורה ההוא מצד קלותו בדברי חכמים ואינו זהיר בדבריהם הורה מה שהורה אם לא יתן טעם לדבריו במה טעה ומזלזל בדברי חכמים כדכתיבנא ולפי שמהר"ם ז"ל כתב בשם הגדולים בדין מים שאין להם סוף דלעיל ולא משמתינן לא לדידיה ולא לדידה כתב שאין מכין אותו מכות מרדו' דקיל מנידוי כאש' אכתוב בע"ה שמא יחשוב החושב איזו דעת זר אכתוב הנלענ"ד ואומר דמלתא דפשיטא ששני מיני יסורין הללו נידוי ומרדות על איסורי רבנן הן באין ואני אומר דבכל מקום שאמרו אין מנדין ולא פירשו בהדיא לומר דמכין דאין מכין אותו נמי דגלו בא' ממיני היסורין ה"ה בחבירו דכל מקום שאסרו חכמים ואמרו אסור לעשות דבר פלוני אע"ג דאנן מסתמא מרדות יהבינן ליה מ"מ הדבר תלוי ברשות ב"ד לפי תוקף המעשה ולפי העוברים לשנות מנדוי למרדות וממרדות לנדוי ומוכחא האי מלתא ממאי דגרסינן בפ' מקום שנהגו נתן בר אסיא אתא מבי רב לפום בריתא בי"ט שני דעצרת שמתיה רב יוסף אמר ליה אביי ונגדי מר נגודי פי' ככל איסורי רבנן אמר ליה דעדיפא מיניה עבדי ליה דבמערבא ממנו אנגידא דבי רב ולא ממנו אשמתיה איכא דאמרי נגדיה רב יוסף אמר ליה אביי ונשמתיה מר שמותי דהא רב ושמואל מנדין על י"ט שני של גליות אמר ליה הני מילי אינש דעלמא אבל הכא צורבא מרבנן הוא דטבא עבדי ליה דבמערבא ממנו אנגידא דבי רב ולא ממנו אשמתא ע"כ לשון הגמרא ופרש"י ז"ל התם וז"ל דעדיפא מיניה החמורה ממנו עשיתי לו:

ממנו אנגידא דבי רב תלמיד שסרח היו נמנים להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמורה לכבוד התורה עכ"ל מדתלה רב יוסף הדבר לעצמו בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא וקאמר דעדיפא עבד ליה או דטבא ליה ולא קאמר שכן הדין נראה שברשות ב"ד תלוי הדבר דללישנא קמא אף שלא אמרו בי"ט ב' של גליות מה דין העובר אלא אסרוהו במלאכה התם ככל שאר האיסורים המקשה היה סובר להלקותו והמתרץ השיב שברשותו תלוי הדבר ועשה לו החמור ואפשר דהמקשה נמי ידע דברשותו תלוי הדבר אלא שחשב שהמרדות חמור והקשה לו למה לא עשה החמור והמתרץ השיב דשמתא חמורה מה שאמר המתרץ דעדיפא עבדי סתמא דתלמודא שבאר לנו את דעתם וללישנא בתרא המקשה היה סובר שהדין פסוק מרב ושמואל שמודים והוא השיב לו דאף דרב ושמואל מנדין אין הדין פסוק כן אלא ברשות ב"ד תלוי הדבר והואיל והוא צורבא מדרבנן עשיתי היותר טוב והכי דיקא לישנא דעבדי ליה כדכתיבנא דלא הוה ליה לתלות הדבר לעצמו אלא לומר הנ"מ אינש דעלמא אבל צורבא מדרבנן אין דינו כן אלא נראה כדפרישית והשתא אתי שפיר טפי ההיא דבמערבא דממנו אנגידא וכו' פירש"י תלמיד שסרח היו נמנין וכו' אלא שברצונם היה תלוי ולשון רש"י דייק הכי דפירש תלמיד שסרח סתם ולא פירש תלמיד שסרח באיסור שחייב עליו מרדות היו נמנין להלקותו אבל באיסור שחייב עליו נידוי לא היו נמנין לנדותו נראה שבסרחון א' דהיינו שעבר על א' מאיסורי דרבנן שייך זה וזה ולפי רשות ב"ד עושין ולת"ח היו עושין הקל הואיל ומ"מ נפטח מקבל דינו על מה שחטא כנלענ"ד:

וכן נראה נמי בפ' כל היד דאמרינן התם אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופרכינן ולימא אסור ומשנינן משום דקא מגרה יצ"ה בנפשיה והרי"ף ז"ל הביאו בפ"ח שרצים וכתב הר"ן ז"ל וז"ל פירש רבינו תם דלאו למימרא שיהא בנדוי מאליו אלא שמנדין אתו וכו' עד והיינו דפרכינן ולימא אסור כלומר ובהכי משמע שראוי לנדותו שכך היא המדה לכל האיסורין שהעובר עליהן ראוי לנדותו עכ"ל הרי שכתב שכך הוא המד' לכל האיסורין שהעובר עליהן וכו' ואנן ברוב האיסורין מכת מרדות הוא דיהבינן כדמשמע בכמה מקומות בגמרא דלוקין מכת מרדות אלא ודאי כדפרישית דבכל איסורי דרבנן הוי ברשות ב"ד לנדות או להכות לפי תוקף המעשה ולפי העוברים ומש"ה כל מקום שאמרו אין מנדין ולא פירשו בהדיא דמכין דאין מכין אותו נמי דגלו בא' ממיני היסורין וה"ה בחבירו והשתא דשפיר טפי מה שכתב הרמב"ם זכרו לברכה ובעל הסמ"ג שהעושה מלאכה בערב שבת ובערב יום טוב מן המנחה ולמעלה שאין מכין אותו מכות מרדות ויש לתמוה עליהם מנא להו דהא בפרק מקום שנהגו לא אמרו אלא שאין משמתין אותו ושמתא חמורה ממרדות כדכתב רש"י עלה דההיא דמערבא דמקום שנהגו שהזכרתי לעיל:

וכן כתבו התוספות בכתובות פרקא בתרא דשמתא חמורה מנגידא ומטעם זה כתבו התוספות התם דמאי דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע התם גבי גרושה שבאה עם המגרש לדין דנגודי מנגדינן ליה דתרוייהו בעי שמתא ונגוד ואף על גב דהרמב"ם כתב וז"ל וגרושה הבאה עם המגרש לדין מנדין אותו או מכין אותו מכות מרדות אין לדקדק מזה ולומר הא איהו סבר דאין שמתא חמורה ממרדות דהא הוא ז"ל כתב בהדיא הכא גבי עושה מלאכה בערב שבת אבל מכין אותו מכות מרדות ואין צריך לומר שאין מנדין אותו אלמא נדוי חמור וכן כתב גם בעל הסמ"ג אלא על כרחך לומר דאיהו סבר גבי גרושה כאי נמי שכתב הר"ן ז"ל עיין שם ואם כן מנ"ל שאין מכין אותו דילמא נדוי דחמיר הוא דלא עבדי' ליה אבל מרדות דקיל יהבינן ליה אלא היינו טעמא כדפרישית דכל היכא שאמרו אין מנדין אין מכין אותו נמי אלא אם כן פירש בהדיא לומר דמכין אותו דנדוי ומרדות תרויהו יסורין לאו עובר על דברי חכמים והכא שפי' בהדיא לומר שאינו חיב באחד מהם הוא הדין בחברו אלא אם כן פירש בהדיא וכדפי' והשתא זכינו לדין דהואיל ואפילו בדברי חכמינו ז"ל אמרינן דכל היכא שאמרו אין מנדין אם הדין הוא דמכין אותו מכת מרדו' מפרשים דבריהם כ"ש בדברי הפוסקים ובפרט בדברי מהר"ם ז"ל דהני בתרא דבתרא דאם איתא דמה שכתב בשם הגדולים ז"ל דאין משמתין דמכין אותו היה מפרש דבריו דאפילו באמוראי הוה להו לפרש כל שכן בפוסקים ואל יקשה לך לומר דאמאי נקט בלישניה ואפילו משמותי לא משמתינן ליה ולא נקט דאפילו מכות מרדות לא יהבינן ליה דקיל משמתא וכדפרישית דהיינו טעמא משום דבההיא סוגיא אמרינן דקאמר רב לשמואל לשמותי לרב שילא כדלעיל וכתב הוא ז"ל דדוקא המורה להתיר מנדין אבל אם הוא גופייהו אם לא שאלו אין מנדין אותם לדעת הגדולים ההם ולדעתו מנדין כדלעיל ואיהו ז"ל לא חשש לפרש דפשוט הוא אצלו הכלל שכתבנו ואם כן אי אפשר להעלות על הדעת ולומר שהגדולים ההם סוברים שמכין אותו הואיל ואינו מפרש בדבריו בהדיא וכדפרישית וכל שכן שהוא ז"ל פירש בדבריו ואמר ולא נעשה עמה דבר וכדפירשתי ומלתא דפשיטא היא שאין להקשות על דברי מדברי הרמב"ם ז"ל והסמ"ג שהזכרתי למעלה שכתבו ואין צריך לומר שאין מנדין וכו' ואין לי להאריך מכל הא דלעיל עלה בידינו שאסור לטלטל המת כדי לרוחצו בשבת כדרכו בחול ואפי' בצונן כ"ש בחמין ואם יש מורה שהתיר לטלטלו ולרוחצו שרי ליה מאריה:

חדר ו

ומעתה אומר שאם רצו קרובי המת להרחיצו בשבת מה טוב ומה נעים התקון אשר מצא ריכא בר ריכא מהר"ר דוד להרחיצו ע"י עכו"מז ולקצוץ עמו מערב שבת דנראה דמותר להרחיץ את המת בשבת על ידי עכו"מז בחמין שהוחמו מערב שבת היכא שצריך הוא בה ואפילו אינו צריך בה בו ביום אלא כ"כ הוא לו במוצאי שבת כמו בשבת והיה נראה להביא ראיה ולומר דלא מיבעיא להרמב"ן ז"ל ולנגררים אחריו דלדעתן יש להביא ראיה מההיא דפרק שני דיום טוב שיש להקל במת יותר מחולה שיש בו סכנה כדפירשתי ובחולה שאין בו סכנה אמרינן בסוף פרק מפנין כל צורכי חולה נעשים ע"י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לעובד כוכבים ומזלות ועושה ופירש רש"י ז"ל כל צרכי חולה שאם לא יעשה לו רפואה זו אינו מסוכן למות ומכל מקום צריך הוא לה אומרים לעובד כוכבים ומזלות ועושה אבל דבר שיש סכנה ישראל עצמו עושה עד כאן לשונו:

ונראה דמדקאמ' סתם כל צורכי חולה ותלה הדבר בצורך וכן פירש רש"י ז"ל נמי אבל צריך הוא לה ולא פירש לומר שצריך הוא לה בשבת אלמא כל היכא דאינו מסוכן אין הפרש בין היכא שצריך הוא לה בשבת עצמו לבין היכא דלא צריך כך הוא לעשותו בשבת או במ"ש דהואיל ובין כך ובין כך צריך הוא לה עושין אותה ע"י עובדי כוכבים ומזלות שאין הפרש בינו ובין חולה המסוכן אלא שזה אומרים לעובד כוכבים ומזלות ועושה וזה ישראל עצמו עושה שלא מצאנו הפרש אחר והיינו מה שאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה רוצה לו' ההפרש שיש בין חולה מסוכן לשאינו מסוכן משמע דשאר מילי זה וזה שוין ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל באמרו אבל דבר שיש בו סכנה וכו' ואין להאריך בזה ואם כן כל דבר שבחולה שיש בו סכנה עושין אותו על ידי ישראל באין בו סכנה עושין אותו על ידי עובדי כוכבים ומזלות ובחולה מסוכן שבת הרי הוא כחול אצלו כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' דהלכות שבת וז"ל כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם ואפילו להרמב"ן ז"ל דסבר דכל מה שאפשר לעשות בשנוי עושין כדכתב בעל מגיד משנה דוקא לענין שנוי הוא דקאמר אבל לענין זה לחלק בין אם הוא לו כ"כ לעשותו במוצאי שבת כמו בשבת לבין היכ' שהוא צריך לה בשבת לא חלק דבכולהו עושין אותן ישראל בשבת שכן כתב ובלבד שיעשה כל צרכיו בזריז וא"כ בחולה שאין בו סכנה גם כן היה נראה לומר דבכל ענין שהוא צריך אף שאינו צריך בה בשבת עושין ע"י עובדי כוכבים ומזלות מהאי טעמא היה נראה להרחיץ את המת ע"י עובדי כוכבים ומזלות בשבת דהא בפרק שני די"ט משמע שיש להקל במת יותר מבחולה שיש בו סכנה וכדפרישית ואף על גב דמת אסור לקוברו בשבת והיינו טעמא לדעת הרמב"ם ז"ל כדפרישית משום דגנאי הוא שיתחלל השבת ע"י ברחיצה ליכא למימר הכי דדוקא במלאכה דאוריתא יש לנו לומר כן וכמו שאפרש לקמן בעזרת האל אם כן היה נראה לו' דלא מיבעיא להרמב"ם ז"ל והנגררים אחריו דמותר להרחיצו ע"י עובדי כוכבים ומזלות וכדפרישית אלא אפילו להרמב"ם ז"ל דלפי מה שכתבנו לעיל נראה שלדעתו אין להביא ראיה מההיא דפרק שני די"ט ולומ' שיש להקל בהאי מבהאי דדוקא מחולה שבאבר אחד מקילין במת אבל מחולי כל הגוף לא וכדפי' מכל מקום גם בחולה שבאבר אחד נוהג כדין הזה שפי' דעושין אותו ע"י עובדי כוכבים ומזלות דהא הרמב"ם ז"ל כלל בדין אחד בפ"ב ולא חלק ביניהם כדפרישית שכתב חולה שאין בו סכנה וכו' וכן כוחל עיניו מן העובדי כוכבים ומזלות וכו' אבל צרכים שאין בהם מלאכה וכו' לפי' מעלין אזנים וכו' הרי שלא חלק כלל בין כל הגוף לאבר אחד דהעלת אזנים וכיוצא בו אבר אחד הוא ולא חלק בהם אלא בחדא מחתא מחתינהו וכמו שכבר בארתי אפס מלשון של הרמב"ם ז"ל נראה דדוקא שהוא צריך לרפואת שבת הוא דמתירין שכתב לפיכך מעלין את אזנים וכו' וכל הני דמייתי התם כלהו החולה צריך בהם בשבת עצמו ורפוא' הוא לו בשבת וא"כ אין לסמוך על זה להתיר וו' דאנן חזינן בדבר הצריך למת בו ביום כגון מחמה לצל א"ה אסור לטלטלו כי אם ע"י ככר או תנוק והכי נמי הוה לן למשרי לטלטלו ע"י ישראל אפילו בלא ככר או תנוק דהא להרמב"ם דשבות דרבנן אפילו ע"י ישראל עושין ואפילו באבר אחד כדפרישית אלא ודאי נראה דהואיל ובמת אפשר ע"י ככר או תנוק לא התירו בע"א משא"כ בצרכי החולה דא"א שכל צרכיו יעשו ע"י עובדי כוכבים ומזלות ומשום הכי התירו אפילו כדרכו אפילו על ידי ישראל ואפשר דבחול' נמי הדברים העושין ע"י ישראל דהיינו שבות קל דאפשר לשנויי משנינן כי היכי דאמרי' גבי יולדת ואם כן מהאי טעמא אין להתיר אבל נראה להתיר מהאי טעמא אשר אפרש דטלטול המת לא הוי אלא חומרא בעלמא דהא משום הוצאה דמהאי טעמא אסרו טלטול כדאיתא בפ' כל הכלים ליכא דלא שייך למגזר ביה כולי הא יוכל שכן דמלתא דלא שכיח' כל כך שימות המת בשבת הואיל ואיכא ששה ימי השבוע וכן כל הנהו טעמי דכתב הרמב"ם בסוף פ' כ"ה דהלכות שבת לא שייכי ביה והנה הקלו בו טפי משאר דברים האסורים לטלטל שהקלו לטלטלו ע"י ככר או תינוק אף על גב דמן הדין היה להחמיר בו הואיל ועקר הטלטול לצורך דבר האסור וכדחלק הרי"ף זכרו לברכה בפרק כירה וכן התוספות ז"ל אפילו הכי הקלו בו וכדמסיק בפרק נוטל אמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ואף על גב דטעמא הוי משום כבודו מכל מקום משום כבודו נמי לא הוה למגזר ביה אסור טלטול הואיל ולא שייכי ביה טעמי דאסורא כולי האי אלא חומרא בעלמא הוא דהחמיר' בו ולא בכלל שבו' הוא דשבות הוי דבר הדומה למלאכ' דאורייתא או דבר שיש לגזור עליו שלא יבאו לידי מלאכה דאוריתא וכדכתב הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת או בדבר שיש בו סמך מן המקרא כאסור תחומין וכיוצא בו ואם כן לית לן למגזר ביה אפילו על ידי עובדי כוכבים ומזלות ולא גזרו באינו בר ישראל אלא בדבר שלכל הפחות יש בו משום שבות ולא בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא כאשר אבאר בעזרת האל הנה בפרקא בתרא דשבת אמרינן דיש הפרש בין ערובי תחומין לערובי חצרות ומקלין בערובי חצרות יותר מערובי תחומין והיינו טעמא כדפי' רש"י משום דערובי חצרות לאו שבות מעליתא היא כערובי תחומין דבערובי תחומין יש להם סמך מן המקרא הרי שאנו מחלקין ביניהם אף על גב דאסורי ערובי חצרות טעמא רבה אית ליה דהיינו כדי שלא יוציא מרשות לרשות והוי שבות אפילו הכי אמרי' דלא דמי לשבות דתחומין ומקלין בחד מחברתה כל שכן בנדון דידן דלא הוי אלא חומרא בעלמא כדפרישית דאית לן להקל טפי משאר שבות והנה מצאתי כתוב במרדכי בשם התוספות ז"ל דמותר לומר לעכומ"ז כבה נר הדלוק דלא הוי אלא טלטול דאפילו לישראל אינו אסור אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור עד כאן לשונו הרי שהתיר מטעם דאפילו לישראל אינו אלא טלטול אם כן גבי מת דאינו אלא טלטול דחומרא בעלמא הוא דלא שייכי בה טעמיה דאסורא וכדפי' יש לנו להתיר בו אמירה לעכומ"ז ואמינ' דקל דקל וחומר הוא ומה גבי נר דאסור לטלטלו על ידי ככר או תנוק ואפילו היכא דאיכא כבודו כגון שהוא רוצה לעשות צרכיו וצריך הוא להוליך ככר ממקום למקום בכיוצא בו דעשיית צרכיו כבודו הוא ודוחין אסורא דרבנן בגללם כדמשמע בפרק מי שהוציאוהו דהיכא שהוציאוהו עכו מז והוצרך לנקביו יכול לצאת חוץ לארבע אמותיו דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה אפילו הכי לא אשכחן התר לטלטל הנר על ידי ככר או תנוק כמו במת דהא רב אשי מסיק בפרק הנוטל לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד ואפילו היכא דשכח דיסקיא מלאה מעות בסרט' אסור לטלטלם ט"י ככר או תנוק דבמת בלבד התירו על ידי ככר או תנוק ולא בענין אחר וכן מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי כדאיתא בפרק מי שהחשיך אבל על ידו אף על גב דאיכא נכרי לא התירו אפילו על ידי ככר או תינוק דאפשר דטעמא הוי במת משום דחומר' בעלמא הוא כדפרישית התירו בו על ידי ככר או תנוק משו' כבודו או כבוד החיים שלא יתבזו ממנו אבל גבי חי לא וזהו שאמר אלא למת בלבד ולא אמר אלא היכא דאיכא כבוד אדם בלבד ולהתלות הטעם בכבוד אלא הטעם במת דבמת התירו משום כבודו אבל בחי לא ואפילו היכא דאיכא כבודו אפי' הכי מותר ע"י עכומ"ז ואפי' היכא דליכא כבודו גבי מת דמותר על ידי ככר או תנוק היכא דאיכא כבודו אינו דין שיהא מותר ע"י עכומ"ז אפי' היכא דליכא כבודו ואין לומר דמטעמא דכבודו מיהא ליתסר ע"י עכומ"ז שאינו כבודו לטלטלו או לרוחצו עכומ"ז כאשר אפרש בע"ה והנה הרמב"ם זכרו לברכה יראה דדיני טלטול לאו בכלל אסור שבות הוא שכתב בפר' ראשון דהלכות יום טוב וזה לשונו כל שאסור בשבת וכו' עד בין משום שבות הרי הוא אסור בי"ט וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב עד כאן לשונו אלמא דיש דברים דאסור לטלטלם ואינן בכלל שבות וכן נמי רחיצת חמין יש לנו להקל על ידי עכומ"ז דהאי נמי גזרה וחומר' בעלמא היא וכדאמרינן בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת וכו' והוי גזרה לגזר' ולית לן למגזר כולי האי ואפילו על ידי עובדי כוכבים ומזלות דהבו דלא לוסיף עלה ואין לנו אלא גזרתם וכדכתב הרי"ף זכרו לברכה בפ"ב דיום טוב וז"ל וחזינן לגאון דקאמר הכי דההיא דאמרי' לא ירחוץ אדם כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת דוק' בשבת אבל ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה הוא וכי גזרו בשבת אבל ביום טוב לא וכן פסק הרמב"ם נמי בפ"א דהלכות יום טוב וז"ל חמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד עד כאן לשונו נראה דסבר כדעת הגאון וכן כתב הוא זכרו לברכה שם וז"ל כל שאסור בשבת בין שהוא דומה וכו' ומביא שם הדברים שהם בכלל אלו הכללים והם מותרים ואם כן נראה דהאי גזרה דחמין לאו בכלל אסור שבות ולפי זה ניחא טפי שהרמב"ם זכרו לברכ' התיר במצטער לרחוץ אפילו על ידי ישראל ואלו להביא חמין להרחיצו לא התירו אלא דרך חצר שלא עורב ועל ידי עובדי כוכבים ומזלות לא התיר אפילו דרך רשות הרבים ואי סבר דחמיר שבות שעל ידי ישראל מאמירה לעובדי כוכבים ומזלות באסורא דאוריתא וכדפירשתי היינו טעמיה דגזרת חמין אינה אלא גזרה בעלמא כדפירשתי:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה