רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית יח · חדר טו
ואחזור לומר דמזה הטעם אשר כתבתי דאין לך אלא שופט שבימיך הוסיפו כמה גדולים לומר וטובי העיר הוו בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום כמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום במידי דמגדר מלתא ותקנתא הוא כך טובי העיר הפקרם הפקר ובעל הסמ"ג בסימן פ"ב בדין אסמכת' כתב דטובי העיר הוו ב"ד חשיב דכתב וז"ל אפילו במעכשיו אינו מועיל קנין כשאר אסמכתות אלא בב"ד חשיב ודייק לה מנדרים פ' השותפין דאמרינן התם והוא דקנו מיניה בב"ד חשיב וכתב נהגו באלו המלכיות לעשות שדוכים לפני טובי העיר שלא יהא אסמכתא אלמא דטובי העיר חשבינן להו ב"ד חשיב ואפילו לענין בטול קדושין כתב הר"שבא דאיהו בתרא בתשוב' וז"ל ואלו רצו לתקן הקהלות או כל קהלה וקהלה לגדור בפני תקלות אלו יעשו במעמד כלם ויפקיעו מעתה ועד עולם או לזמן שירצו כל ממון שינתן לשום אשה מקהלם הפקעה גמורה והפקר גמור אלא א"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה או בפני פלוני ופלוני כמו שירצו וכן מצאתי גם לרב שרירא גאון ז"ל שכן נהג הוא ואבותיו ואמר לצבור אחר לנהוג כן עכ"ל וראבי"ה ז"ל כתב בתשובת שאלה שאם אחד מבני העיר מוחה בדבר שראשי הקהל רוצין לעשות או לגדור אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל חלה החרם והגזירה עליהם על כרחם דתקנתן וגזרתם קימא והפקרם הפקר בדבר שתקנת הצבור היא דכתיב וכל אשר לא יבא בעצת וגו' ויכולים לכפות את המעט להיות צייתי לתקנתם ואפי' למרדכי ז"ל שכתב בפרקא קמא דבבא בתרא עלה ההוא דאמרינין רשאין בני העיר להסיע על קצתם וז"ל רשאין להסיע קאי פירוש היכא שהתנו כבר בנתים אבל אם לא התנו מתחלה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו והא דאמרינן הפקר ב"ד הפקר כגון בי דינא דרבי אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא בפרק השולח:
והא דאמרינן בעלמא ובאת אל וכו' וכי תעלה על דעתך כו' היינו שבכל דורן אין כמותו אבל אם יש בדורן גדול כמותו אין בידם להפקיע ממון עכ"ל דוקא להפקעת ממון הוא דקאמר דמלתא רבה היא להוציא ממון מבעליו אבל שאר מילי פשיטא דלית לן למימ' הכי ואף שאין הדבר צריך לראיה מ"מ לרוחא דמלתא אומר דאם איתא שיש חלוק בין דידייהו לדידן היו הפוסקים מחלקן ובפרט האחרונים אלא ודאי אין הפרש כדכתיבנא:
ואל יקשה לך ממה שנוהגין היום דאין מראין סכין לחכם ותאמר דמזה יראה שאין בזמן הזה חכם דהא התם שנהגו כן הוא כדכתב הר"אש ז"ל וז"ל והאידנא נהיגי שאין מראין סכין לחכם שבימיהם היו הקצבין שוחטין בעצמן דאמרינן האי טבחא דלא סר סכינא גבי חכם והשתא נהוג בכל גלות ישראל שאין הקצבים שוחטין וממנין אנשים ידועים על השחיטה ובדיקה ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הם זריזין וזהירין ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם אף אדם השוחט בביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך יישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת סכין עכ"ל:
הרי לפנינו דטעם דאין נוהגין בזמן הזה להראות סכין לחכם משום דמחלו חכמים על כבודם ואמינא שמכאן יש להביא ראיה על דברינו דטעמא דמחלו חכמים על כבודם הוא דאין עושין למי שאינו מראה סכינו לחכם כדין הנזכר בתלמוד הא אם לא מחלו עבדינן ליה ואם כן יראה דבזמן הזה נמי נוהג דין ת"ח כבזמן הראשון וכיוצא בדברים אלו של הרב רבינו אשר ז"ל נראה גם מדעת הסמ"ג ז"ל עיין בדבריו שם בסימן ס"ג ובתשובת הרב רבי שלמה בן הרב רבי שמעון בן צמח מצאתי דאפילו מי שאינו ת"ח אלא שבכל עת שהוא פנוי מעסקיו הוא חוזר על למודו ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו וזה השיב לאחד ששאלו על ששכרוהו קהל אוצ"צא להיות חבר עירם ושליח צבורם ומלמד תנוקות ולשחוט ולבדוק בהמותיהם אם חייב הוא על המס אי לאו וז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב שתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל עת שהוא פנוי מעסקיו הוא חוזר על למודו ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו והנה לפי זה לאו דוקא ת"ח בעל הוראה אלא שכל שקובע עתים לתלמודו ורוב עסקיו בתורה כמוך שהיית יושב ועוסק מן הבקר עד הערב בלמוד הנערים חייבים בעלי העיר לתת בעבורך אפילו המס הקצוב אקרקפתא דגברי לפי סברת הרמ"ה והרמב"ם והרא"ש ז"ל עכ"ל: