אור ברסלב
רדך בית ט › חדר י

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית ט · חדר י

חדר ט

ואני מוסיף לומר דלפי מאי דפי' השתא שאין כאן איסור בעילת זנות אפשר לומר דסברת התלמוד דפריך בשלהי הגוזל וקאמר אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפיק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ותלה הדבר בה ולא בו:

וכן בעלי התוספות ז"ל כתבו והוא אינו חושש כו' דהיינו משום שבעלה אוהב ורוצה שתנשא לו על דעת כן הואיל ואינו עושה אסור דהא רוצה הוא בכבוד ולא שתהיה מזולזלת אחרי מותו כגון שתפול לפני אחיו המוכה שחין וכ"ש שעל ידי זה שתנשא לאחיו המוכה שחין אפשר שתבוא לידי זנות וכ"ש דלא ניחא ליה שתפול לפני המשומד שיכשילנה בכמה מיני מכשולות וחתבזה אחרי מותו דהא אפילו שהלכה אשתו לב"ד מקפיד הבעל אליבא דר' אליעזר משום דבזיון הוא לה ללכת לב"ד כדאיתא בפרק השולח וכן בפרק המדיר ואפילו לר' מאיר דפליג עלה נראה דע"כ לא פליג אלא שהוא סובר שאם תלך לב"ד אין זה בזיון להקפיד עליו אבל היכא דהוה בזיון אליבא דכ"ע כגון דתפול לפני המוכה שחין או המשומד דמילתא דפשיטא הוא דבזיון הוא לה אפילו רבי מאיר מודה שהוא מקפיד בכך וקשה בעיניו שתפול לפניו:

ואין לומר דדוקא בחייו הוא שמקפיד על כבודה אבל לא אחרי מותו דהא בפרק אלמנה ניזונת קאמר עלה בהדיא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אפילו אלמנה מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד ובפ' הפועלים נמי משמע דאין לאשת ת"ח להנשא אחר מותו למי שאינו ת"ח כמותו כדמוכח מאינתתיה דר' אלעזר בר' שמעון והיינו משום כבוד בעלה דכבוד הבעל הוא שתהיה אשתו מכובדת אפילו אחרי מותו ומסתמא שגם הוא מקפיד בדבר:

וכן משמע נמי בפרק שבועות העדות דקאמר התם דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אי איקום מקמה מסתתמי טענתיה דבע"ד לא איקום מקמה אשת חבר הרי הוא כחבר וכו' ופירש"י ז"ל התם דביתהו דרב הונא משמת ר"ה הרי לך דמהכא נמי משמע שאשתו של אדם אחרי מותו הרי היא לענין הכבוד כבחייו ומסתמא שגם הוא מקפיד בדבר כדכתיבנא וא"כ בעלה בעצמו אוהב ורוצה שתנשא לדעת כן הואיל ואין כאן איסור בעילת אסור וזנות אלא שסברת בעל התלמוד דפריך התם בהגוזל היא שהבעל אינו מחשב ומדקדק בזה שאם היא אינה מקפדת בבעל שאינו הגון אלא רצונה אפילו בבעל שאינו הגון כסתם אפי' אם שלא תפול לפני אחיו המוכה שחין או המשומד אחרי מות בעלה שלא תהא זקוקה לו תנשא לאחר כיוצא בו הואיל ואינה מקפדת בדבר והבעל לא הועיל דבר בתנאו ובמחשבתו והדבר מסור בלבה ומזה הטעם הבעל אינו מדקדק ומחשב כלל וכלל אלא תולה הדבר לרצונה והוא אינו חושש בזה כלל והמתרץ תירץ דאנן סהדי דמינח ניחא לה פירוש שהיא חושבת שהבעל מקפיד בדבר ורצונו הוא שאם ימות קודם אחיו המוכה שחין או אפילו המשומד אליבא דרש"י ז"ל שתהיה זקוקה לו הואיל ואחיו הוא שהיא חושבות שכמו שאינה היא מקפדת בבעלים השפלים כן בעלה אינו מקפיד כ"כ אם תנשא אשתו להם אחרי מותו והואיל ואחיו הוא רוצה בטובתו ורוצה הוא שתהא זקוקה לו ומצד חבתה על בעלה השלם או הכשר הנשאת לו שהיא חושבת שרצונו בכך ניחא לה באחיו המוכה שחין או המשומד אם ימות בעלה תחלה ותפול לפניו דטיבותא פורתא דאית ביה ובה תלוי הדבר שכבר כתבתי שהבעל אינו מחשב ומדקדק בזה אלא תולה הדבר בדעתה וברצונה מן הטעם שכבר כתבתי:

ומעתה אומר דלפי מה שפירש ר"י ז"ל בפרק אע"פ דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלה היכא שמתכוון לעקור מה שכתב בתורה אין אנו צריכין למה שכתבו דמאי דפרכינן התם בהגוזל אלא מעתה יבמה וכו' היינו משום שדעתם היא שאם ימות בעלה תחילה ותפול לפני המוכה שחין שלא יהיו בעילותיו לשם קידושין והקידושין שנתן לה מתנה אלא שדעת המקשן היתה שהיא חושבת שמצוה עליה שתנשא לבעלה על מנת שלא תזקק לאחיו המוכה שחין אם ימות בעלה תחילה בלא בנים דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואין זה טעם ושלום אם תזקק למוכה שחין ומשומד השנוי לה דדווקא השבויות הן הן הנבעלות לשנוי להן ואין לומר כאן דהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הואיל והיא אינה מכוונת לכך:

ולעד"נ שיש לדקדק קצת מדבריו של הרמב"ם שדעתו בזה כדעתו של הר"י ז"ל שכתב בפ"ו דהלכות אישות וז"ל ובמה אמרו חכמים כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכו' עד כגון שקדש או שגירש או נתן או מכר על תנאי שהוא רוצה בתנאו שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו תורה ומנעה ממנו או יפטור עצמו בתנאו מדבר שחייבה אותו בו התורה שאומרים לו תנאך בטל וכבר נתקיימו מעשיך ע"כ ודקדק הרב בלשונו הצח והקצר והודיענו שדעתו כדעתו של הר"י ז"ל וזה הודיענו במה שכתב כגון שקדש וכו' עד שהוא רוצה בתנאו שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו התורה פי' לפי שמכוין בתנאו לכך שיזכה בדבר שלא זכתה לו התורה והיינו כדעתו של הר"י ז"ל דאל"ה לא הוה ליה לרב למימר אלא כגון שקידשה וכו' עד או מכר על תנאי שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו התורה ולמה לו להאריך בדבריו ולומר שהוא רוצה בתנאו אלא ודאי נראה שדעתו של הרב ז"ל לומר כשדעתו ורצונו של המתנה הוא בתנאי שהתנה כדי לעקור מה שחייבה אותו תורה אז תנאו בטל אבל אם אינו מכוין לכך תנאו קיים ואע"פ שבתנאו עוקר מה שכתוב בתורה הואיל ואינו מכוין לזה:

ולפ"ז אין לדקדק בשלהי הגוזל מה שכבר כתבנו שיכולין בעל ואשתו להתנות כשתתקדש האשה לבעלה שלא תהא זקוקה ליבם דדוקא כשנפלה לפני מוכה שחין וכיוצא בו הוה ס"ד התם לומר כן אבל לא בשאר יבמים דמתנה על מה שכתוב בתורה הם ותנאם בטל וכבר כתב שמהר"ם סובר דכשנפלה לפני משומד יש לנו לומר כן אפילו לפי מאי דמסיק התם ואינה זקוקה ואפילו לרש יז"ל שסובר שהיבם משומד דומה ליבם מוכה שחין וכמו שליבם מוכה שחין זקוקה לפי המסקנא הכא נמי ליבם משומד כבר כתבנו דדווקא במשומד סתם הוא שזקוקה דניחא לה בו אם ומות בעלה בטיבותא פורתא דאית ביה מצד בעלה הכשר וכדפירשתי אבל במשומד דבנידון דידן שאין לו שום טובה בעולם שנוסף על שמדותו העיגון שיהיה לה אם תפול לפניו שתהי' עגונה כל ימיה ואין כאן טן דו כלל ואיכא תרתי לריעותא דהיינו השמד והעיגון פשיטא דאנן סהדי דאדעתא הכי לא קדשה נפשה וכדפירשתי:

ואע"ג דרש"י ז"ל פירש בההיא דאמרינן בהגוזל גבי מוכה שחין דאנן סהדי דמינח ניחא לה וכו' וז"ל דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו עכ"ל ונראה שהוא ז"ל דקדק מדהוצרך הכא למימר אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו ולא קאמר איהי בכל דהו ניחא לה ותו לא כדאמרינן בהאשה נקנית ובהאיש מקדש ובפרק המדיר דהתם נמי מייתי ההוא דריש לקיש ולא קאמר אנן סהדי כדקאמר הכא אלא היינו טעמא דבכל דהו מייתי שפיר ראייה מדריש לקיש דניחא לה בבעל כל דהו אבל הכא דלא ניחא לה בבעל מוכה שחין ואין להביא ראיה מדברי ר"ל כפשט' צריך לומר אנן סהדי דמינח ניחא לה וכו' והיינו כדפריש רש"י ז"ל:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה