רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ט
שאלה יבמה שנפלה לפני יבם משומד שנאנס בשעת השמד המר והמפורסים אשר היה במלכות פירטוגאל ונטמע בין הגוים ולא חזר לדת ישראל זה לו עשרים שנה ויותר ויש לו רשות לצאת ולבא ואינו רוצה וכן בשעת הקידושין והנשיאון היה משומד והיה לו רשות לצאת ולבא ולא רצה זקוקה היא לו או לאו:
תשובה תנן בפרק כיצד מי שיש לו אח מכל מקום זיקק את אשת אחיו ליבום חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הנכריות ואמרינן מכל מקום לאתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר ופלוגתא דרבבתא היא אי משומד זיקק אי לא דאף על גב דלא ממעיטינן במתניתין אלא בין הנכריות דולדה כמוה מכל מקום אפשר דלרבותא נקטה דאפילו כשהוא נוהג בישראל והוא מקיים כל התורה קאמר מתניתין דאינו זוקק ולעולם אימא לך דמשומד אינו זוקק ורבו הדיעות כאשר אכתוב בעזרת האל ותחילה אבאר אם יכולה האשה המקדשת להתנות שלא תיזקק ליבם ואח"כ אביא מה שכתבו הגאונים ושאר הגדולים אם יבם משומד זוקק או לא ומתוך כך תתבאר שאלתינו:
חדר א
ואני אומר דאע"ג דהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדתנן בסוף הפועלים ופלוגתא דר' מאיר ור' יהודה לא הויא אלא בדבר שבממון אבל בדבר שבגוף כ"ע מודו דתנאו בטל כדאיתא התם ובפרק הזהב ובפרק אע"פ ובכמה מקומות בתלמוד וכתב המרדכי שם בסוף הפועלים בשם הירושלמי שאם מת לא תהא זקוקה ליבם הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל מכל מקום בגמרא דידן בסוף הגוזל עצים משמע דהמתנה שאם ימות שלא תהא זקוקה תנאו קיים ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל דתנן התם נתן את הכסף לאנשי משמר וכו' ואמרינן בגמרא שמע מינה כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הח' מהדר ליורשים מאי טעמא דאדעתא דהכי לא יהיב ליה ופרכינן התם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשינין התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהוא כדרב"ל דאמ' רב"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הרי לך דיבמה שנפלה לפני מ"ש אי לאו טעמא דאנן סהדי דמינח ניחא לה לא היתה זקוקה לו אלא היתה יוצאת בלא חליצה מטעמא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וא"כ בידה הוא להתנות שאם ימות בעלה בלא בנים ותפול לפני אחיו דתיפוק בלא חליצה ונראה דהיינו טעמא דהוה אמרינן דיבמה דנפלה לפני משומד דתיפוק בלא חליצה אי לאו טעמא דטן דו ולא חשבינן לה מתנה על מה שכתוב בתורה משום דהוה אמרינן דאנן סהדי שדעתה הוא שאם ימות בעלה ותפול לפני משומד שיהיו הקידושין שנתן לה בעלה מתנה ואדעתא דהכי נתקדשה לו וכה"ג לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אבל אם הוא רוצה להיותה מקודשת לו עתה שאם ימות בעלה בלא בנים שלא תהא זקוקה ליבם הויא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאה בטל ועל דרך זה מחלקים בעלי התוספות ז"ל בפרק אף על פי ע"ש ואפשר לומר דדעת התוספות שם בשלהי הגוזל כן הוא שכתב וז"ל דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה נראה דבעלה מן האירוסין איירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת הבעל לא מסקה נפשה מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דאי מן הנשואין אין לה שום טובה ע"כ ויאמר האומר הרי לך דמתנה שלא תפול קמי יבם דתנאה קיים אם ימות בעלה בלא בנים מסקה נפשה מבעלה והיינו טעמא דנעקרו הקידושין למפרע ולא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה והיינו טעמא כדכתיבנא אלא דנראה לומר דלא היא שדעת בעלי התוספות ז"ל שם לומר דכדי שתהא נשואה לבעלה שיש לה טובה עמו רוצה היא להיותה נשואה לו בלי שום תנאי ומכנסת עצמה בספק שאם ימות בעלה שתפול לפני אחיו המשומד ואפילו אם יאמרו בהדיא שאם ימות בעלה שתפול לפני אחיו המשומד לא מסקה נפשה משתנשא לו אלא נשאת היא לו ומתרצת בכך ומקבלת עליה דמכנסה עצמה באותו ספק מצד חיבת בעלה השלם וניחא לה אחרי מיתת בעלה בטיבותא פורתא דאית ביה כמ"ש וכאשר אפרש בעזרת האל ואע"ג דהכא כתבו התוספות ז"ל דהיכא דכבר נשאת לבעלה בלאו טעמא דטנדו הוה אמרינן דזקוקה היינו דוקא בסתם שלא פירשה לומר שעל תנאי זה היא מתקדשת כההיא דשלהי הגוזל דאנן הוא דאמרינן הכי מסתמא וסוברים התוספות דבנשואה אין לומר כן מסתמא שעל תנאי זה היא מתקדשת אלא הרי היא זקוקה דאית לן למימר דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקה נפשה מלהיותה נשואה אבל היכא שפירשה בהדיא שהוא נשאת לו על תנאי שאם ימות בעלה שלא תהא זקוקה והיינו לומר שבעילותיו לא יהיו לשם קידושין והכסף שנתן לה מתנה כדכתיבנא פשיטא שתנאה קיים הואיל ולא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה ואע"ג דבפרק המדיר כתבו התוספות ז"ל בדיבור אלא טעמא דרב וז"ל ונראה דלרב אפילו קדש על תנאי וכנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט עכ"ל הא פי' הם בסוף דבריהם וכתבו וז"ל ולא עביד תנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה ע"כ אבל היכא שפירש בהדיא דלסתור הקידושין מתנה או שרגלים לדבר שלסתור הוא התנאי פשיטא דהתנאי מועיל וכ"כ הם וז"ל בהדיא התם בסוף ההיא סוגיא בסוף דיבור ממאנת והולכות ובהכי אזלי כל הסוגיא ואין לי להאריך ע"ש וכן הכא בהגוזל שכתבו התוספות שמן הנשואין ודאי מקדשת נפשה בלי תנאי כדכתיבנא לא נתנו טעם לדבריהם לומר משום דהיכא דבעל אינו מועיל תנאי אלא משום דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקה נפשה מלהיותה נשואה כמו שהזכרתי בדבריהם כבר אלמא דטעמא דבעל לאו טעמא הוא לסתור תנאו:
וכן כתב הר"מ ז"ל בהדיא בפי' דהלכות אישות בהשיגו על דברי הגאונים שאמרו שכל אשה שתבעל וכו' וז"ל וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני מדרכי ההוראה שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל התם שהרי היא אשתו ובאשתו הוא שחזקתו שאין עושה בעלית זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי בעל עכ"ל ואע"ג דבריש פ' בית שמאי קאמר רב יהודא דטעמייהו דב"ש דקאמרי דאין ממאנין נשואות לפי שאין תנאי בנשואין ואי נשואה תמאן אתו למימר יש תנאי בנשואין ואפילו לב"ה דקאמרי דממאנין קאמרינן התם דטעמייהו משום דמידע ידעי דנשואי קטנה מדרבנן אבל מודים הם שאין תנאי בנשואין הא פירש"י ז"ל התם וז"ל לפי שאין תנאי בנשואין ואפילו הי' תנאי בשעת קידושין אחולי אחליה בשעת ביאה וחופה וחיילי להו קידושין קמאי הרי לך דכי אמרינן אין תנאי בנשואין הני מילי כשהתנה בעת קידושין ולא בשעת ביאה וחופה אבל היכא שהתנה בעת ביאה וחופה או דאנן סהדי שנשאת ונבעלה תנאה תנאי ואם לא נתקיים התנאי הקידושין בטלים וכ"ש לר"י ז"ל ולרבינו חיים ז"ל דמפרשינן ההיא דאין תנאי בנשואין דאין רגילות שיתבטלו נשואין מחמת תנאי קאמר דפשיטא שאם התנה בהדיא בעת נשואין וחופה דתנאה תנאי ואין לומר דאע"ג דתנאה תנאי היכא שהתנה בשעת נשואין וחופה מכל מקום נגזור לאוסרה דלא ליתו למימר יש תנאי בנישואין אפילו שלא התנה אלא בעת הקידושין כי היכא דאמרינן גבי קטנה נשואה לב"ה דאינה ממאנת משום דאתו למימר יש תנאי וכו' וכן לב"ה אי לאו טעמא דמידע ידעי וכו' כדכתיב דדוק' בקטנה נשואה שלא תמאן הוא דאשכחן לב"ש שגזרו וכן לב"ה אי לאו טעמא דמידע ידעי אבל במתנה בשעת נישואין וחופה דלא אשכחן דגזרו דלא שכוחא כולי האי לית לן למיגזר ולדמות אין לנו כי היכא דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום שמדמה אותה התלמוד וכדכתבו התוספות בכמה דוכתי והבו דלא לוסיף עלה הוא וכ"ש בדוכתא דאין לן למימר אנן סהדי שהדבר ידוע שעל מנת כן נשאת כבנידון דידן כאשר אפרש בע"ה דהא עדיף טפי מקטנה דקאמר לב"ה דמידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן ולא חיישינן דלמא אתו למימר וכו' דהא כשמת בעלה בלא בנים אמרינן שהכל יודעים דמסתמא אדעתא דהכי לא קדשה ולפנים יתבאר היטב בעזרת האל:
חדר ב
ומעתה אכתוב תחילה דעת הגאונים ושאר הגדולים מה דעתם ביבמה שנפלה לפני משומד כאשר מצאתים כתובים בדברי האחרונים כי אין תשובותיהם לידי וזה כי המרדכי ז"ל כתב וז"ל כתוב בתשובת הגאונים יבמה שנפלה לפני משומד דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביאו ראיה לדבריהם וכתב רש"י בתשובה דלא סמכינן עלייהו כלל ואע"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר ואם קדש קידושיו קידושין וחולץ ולא מייבם ונראה למהר"ם להביא ראיה לדברי הגאונים מדפריך פרק הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני משומד תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני מינח ניחא לה כו' א"כ גבי משומד דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה וא"כ נפקא בלא חליצה אם אין שם יבם אלא הוא וכתב הר"ם אף על פי שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י כשבא מעשה לידי עכ"ל:
ומהרר"י כתב בתשובה בספר תרומת הדשן סימן רכ"ג וז"ל בא"ז כתב וז"ל רב נחשון גאון זצ"ל וספר בשר ע"ג גחלים ותשובות רבות פסקו דיבם שהיה משומד בשעת קידושי אחיו ועדיין כשמת הוא עומד בשמדותו אינו זוקק את אשת אחיו לייבם ופטורה לשוק ואפילו חזר לאחר מיתת אחיו לא משגחינן ביה ולפר"ח אפילו היה יהודי בשעת נשואי אחיו אם היה משומד בשעת מיתת אחיו אינו לא חולץ ולא מייבם ע"כ:
ונראה שדעתן של הגאונים שהביא המרדכי ז"ל הוא כדעתו של ר"ח ז"ל שהרי לא חלקו בין היכא שהיה משומד בשעת קידושין ללא היה משומד בשעת נישואין אלא כתב סתם יבמה שנפלה לפני משומד ומהר"ם ז"ל מסכים לדבריהם כדכתב המרדכי וכתב עוד מהרר"י בשם א"ז דהך מלתא נשאלה לבני ישיבה דמתא מחסיא והשיבו דאינו זוקק אם היה משומד בשעת קידושין משום דנישואין הראשונים מפילין ולא האריכו בראיות יותר וכן הביא מהרר"י ז"ל בשם רבינו אברהם מרעגשפורק ור"י בעל הטור כתב וז"ל כתב רב שרירא גאון יבמה שנפלה לפני משומד זקוקה לייבם ומתעגנה עד דחליץ ורב יהודה כתב אי כדנסבא בעלה הוי יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה ובמגיד משנה הוסיף על מה שכתב בעל הטור שכתב שהרשב"א ז"ל תמה על דברי רב יהודאי דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה ונכרית ועוד דמשומד אע"פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין וכיון שיש להם קידושין הניח הדבר בצ"ע ע"כ:
וגם ר"י בעל הטור תמה על דברי רב יהודאי וכתב ולא ידענא מה חילוק יש בין אם היה יבם משומד בשנשאת או לא ע"כ ומהרר"י כתב בתשובתו וז"ל ובא"ז הגדול כתב דברי הגאונים מאוד באורך הלשון וגם הראיות מגומגמות קצת והנ"ל תורף הדברים אכתוב שמה שחלקו היכא דהוה משומד בשעת קידושי אחיו כתב הטעם ע"ז דסברי הני גאונים דנישואין הראשונים מפילין וכיון דהוי יהודי בההיא שעתא חייל עליה זיקא ותו לא פקע בשמדותו אבל כשהיה גם בשעת הקידושין משומד אינו זוקק משום שהתורה אמרה כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם יבמה יבוא עליה מי קאמר אפילו משומד והא כתיב דרכיה דרכי נועם אלא מקיש ישיבת אחיו להדדי ומה מת אחד ביהדות אף יבמה יבוא עליה ביהדות וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וקיימי רבנן ומתקני מלתא דאתי בה לידי תקלה וכתב לא יבוא עליה ולא תפטר בלא חליצה כי היכא דאמרינן בהדיא בגמרא דא יהדר לסורו ישראל משומד קרינן ליה ואי קדש קודשיו קידושין אלמא כישראל חשבינן ליה ולא דמי דהתם בידים הוא דקא עביד משומד מעשה ואיסור כרת הוא אבל הכא ממילא הוא ואיסור לאו ואיכא למיחש לעיגון ע"כ תורף הדברים בדרך קצרה ע"כ והמרדכי כתב עוד בשם בעל מחזור ויטרי שיסדו תלמידו של רש"י וז"ל בוודאי אי כשנשאה בעלה ההוא יבם הוה משומד קודם לכן אינה צריכה חליצ' ולא שייך לומר סברא וקבילא ע"כ הרי שבעל מחזור ויטרי תלמידו של רש"י כתב כדעת הגאונים ז"ל האומרים דכשהיה היבם משומד קודם שנשאת דאינה צריכה חליצה וטעמיה דאע"ג דישראל הוא מ"מ אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשאת וכההיא דהגוזל שהביא מהר"ם ראיה לדברי הגאונים ז"ל ולא שייך לומר סברא וקבילה וכההיא דפ"ק דכתובות וכן בפרק מי שאחזו דאמרינן התם דבאונסא דשכיחא לא שייך לומר אנוס הייתי דאבעי ליה לאתנויי וכיון דלא איתני סבר וקיבל דהתם במילי דאי בעי דלהוי ע"ת צריך להתנות הוא דאמרינן הכי דהואיל ואי בעי ליה לאתנויי ולא אתני סבר וקיבל אבל במלתא דמסתמא ע"ת היא ואין צריך בה תנאי דאע"ג שאינו מתנה כמתנה דמי וכדכתבו התוספות בפרק האיש מקדש ובפרק מי שאחזו דיש מקומות דאפילו גלויי דעת לא בעינן פשיטא דלא שייך לומר סבר וקיבל דאנן סהדי דמותנים ועומדים הם:
חדר ג
ואין להקשות ולומר דנהי דלא שייך לומר כשהיה היבם משומד קודם שנשאת לבעלה דסברא וקבילא כדפי' מכל מקום כ"ש דלית לן למימר סברא וקבילא כשנשתמד היבם אחרי שנשאת לבעלה דהא לא שייך הכא למימר נסתחפה שדהו ונשתמד היבם דדווקא באשה שנולדו לה מומין אחרי שנשאת הוא דאמרינן שאם רצה להוציאה יתן כתובה וכל מה שכתב לה ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא כתב לה ואע"פ שהם מהמומין שאם נולדו לבעל כופין אותו לגרש כגון ריח פה וכיוצא ביה ולרשב"ג אפי' במומין הגדולים כגון נסמית עינו ונתקטעה ידו והיינו משום דאמרינן דנסתחפה שדהו שהאשה שדה הבעל ואין הבעל שדה האשה וכדכתבו התוספות בכתובות פרקא קמא ופרק המדיר וא"כ היה לנו לומר דהיכא שנשתמד היבם אחרי שנשאת לו כ"ש שלא תהא צריכה חליצה דאנן סהדי דסתם נשים אינן מתקדשות בכך:
חדר ד
ונראה דאדרבא אנן סהדי דבספק כזה מכנסה עצמה להתקדש לבעלה הואיל ויש כאן שני ספיקי דשמא ישתמד יבמה דלא שכיח ושמא ימות בעלה בלא בנים תחילה אבל היכא שכבר היה יבמה משומד שאין כאן אלא ספק שמא ימות בעלה בלא בנים תחילה אינה מכנסת עצמה בספק כזה דהא אפילו בייבם משומד הוה ס"ד בהגוזל לומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואף על גב דלפי משמעות הגמרא התם יראה דאין לחלק בין היכא שהיה הייבם משומד כשנתקדשה לבעלה לבין היכא שנעשה משומד אחרי שנתקדשה לבעלה דבתרוייהו חד דינא אית בהו וכן משמע קצת נמי ממה שפירש"י שם עלה דההיא דמשנינן התם אנן סהדי דמינח ניחא ליה וז"ל ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו עכ"ל:
הרי שדקדק הוא ז"ל וכתב לראשון שהוא שלם וכשבא לומר שתזקק לאחיו לא כתב למשומד והיינו משום דדעתו לומר שתזקק לאחיו בין אם הוא שלם עתה ואח"כ יהיה משומד בין אם הוא משומד מעתה ולהכי נקט סתם שתזקק לאחיו:
מכל מקום נראה דבעל מחזור ויטרי תלמידו של רש"י ז"ל סבר כסברתו של מהר"ם דמשמד גרע טפי ממשומד ששנוי הוא לה יותר ממשומד אלא שהוא ז"ל סובר דשמא יש לנו להשוותם יבם משומד שנשתמד אחרי שנשאת לבעלה דאיכא ספיקי יתירי ליבם משומד שהיה משומד בעת שנשאת לבעלה דכי היכא דביבם שהיה משומד בעת שנשאת לבעלה אמרינן דזקוקה לחליצה שמכנסת עצמה בספק שתפול בטן דו מצד חבת בעלה השלם וטיבותא פורתא דאית ביה אע"ג דאין כאן אלא חד ספיקא ספק ימות בעלה תחילה בלא בנים ספק לא ימות הכי נמי ביבם משומד שנשתמד אחרי שנשאת לבעלה אית לן למימר שמכנסת עצמה בספק שתפול בטן דו דידיה מצד חבת בעלה הכשר וטיבותא פורתא דאית ביה אע"ג דשנוי היא לה טפי ממשומד הואיל וביבם משומד שנשתמד אחרי שנשאת לבעלה איכא ספיקי יתירי דלאו שכיח ממאי דאיכא ביבם משומד שהיה משומד בעת שנשאת לבעלה אבל ביבם שהיה משומד בעת שנשאת לבעלה סבר בעל מחזור ויטרי כמהר"ם ז"ל דאנן סהדי ששנוי הוא לה ביותר ואינה מכנסת עצמה בספקא חדא שהוא ספק ימות בעלה תחילה בלא בנים ספק לא ימות כמו שמכנסת עצמה בספק שתפול לפני משומד והוי כאלו פירשה בהדיא לומר שע"ת זה היא נשאת שלא תזקק לו ואע"ג דישראל הוא לכל דבר הרי התנית וכדפרישית:
חדר ה
וכתב עוד המרדכי ז"ל על מחזור ויטרי וז"ל והפי' בידו אם מסיק אי כשקדשה כבר היה משומד אז יחלוץ דמינח ניחא לה כדאמרינן גבי מנוול וכו' ואי נשתמד לאחר שקדשה שתהיה פטורה כיון דלא שייך לומר דמינח ניחא וכו' דהא לא סברא שישתמד או להפך וליתן טעם וכו' ויש לדקדק ולומר בדבר זה ע"כל:
ולהאריך ליישב ההיא דהגוזל דמשמע לכאורה כדפי' דבין היה משומד בעת לנשאת שבעלה בין נעשה אחר כך משומד דמינח ניחא לה וחולצת שלא יהא קשה לדבריו אי סבר דכשהיה משומד כבר בעת שנשאת שיחלוץ לה ואם נשתמד אחרי זה שלא תהא זקוקה אין צורך שלא לכך באתי וכל שכן שממה שכתב הוא בהדיא מצורף עם מה שכתבתי למע' על דבריו יעוין המעיין יישוב דבריו:
חדר ו
ומעתה אומר שגם מדבריו של הרמב"ם ז"ל יראה קצת שהוא סובר דיבמ' שנפלה לפני משומד דנפק' בלא חליצה מטעמיה דמהר"ם ז"ל דעא"ג שכתב הוא ז"ל וז"ל מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר אפילו עובד ע"ז וכו' עד הרי זוקק את אשתו ליבם עד כאן לשונו וק"ל דמשומד לעבודה זרה הוי משומד לכל התורה כולה אפילו הכי נראה לומר שהוא ז"ל דקדק בדבריו וכתב או עובד עבודה זרה ולא כתב או משומד סתם ואף על גב דבהכי אשמועינן רבותא דלא תימא משומד בלישניה שעבר מחמת שמד ועל דרך שכתב הרב בפרק שלישי דהלכות תשובה עיין שם אבל לא עובד ע"ז בזדון לבו דהשתא שכתב הרב ז"ל עובד ע"ז משמע אפילו שלא מחמת שמד:
מכל מקום נראה לומר דמאחר שדקדק וכתב כן ולא כתב או עובר כל התורה כולה דהוה משמע נמי שלא מחמת שמד כי היכי דמשמע לישנא דעובד ע"ז למדנו דהבו דלא להוסיף עלה הוא דדוקא עובד ע"ז שאינו עובר עבירה אחרת אלא זו ששאר התורה הוא מקיים הוא דאמרינן שיבמתו זקוקה לחליצה מסתמא דלא שייך לומר אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשאת לבעלה שיכשילנה בכמה מינו מכשולות הואיל והוא מקיים שאר התורה והוי כישראל עובר עבירה אחרת לענין זה ואנן הוא דחשבינן ליה כעובר כל התורה אבל משומד לכל התורה דאנן סהדי שיכשילנה בכמה מיני מכשולות הואיל וכל עבירות שבתורה נעשו לו כהתר אנן סהדי דלא ניחא לה ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה לבעלה מעיקרא:
ואין לומר דאם כן הוא בפרק רביעי דהלכות גרושין שכתב הרב ז"ל וז"ל ישראל משומד שקדש אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה גט ממנו עד כאן לשונו:
דנקט בלישניה לשון משומד וכן כתב אף על פי שעובד ע"ז ברצונו משום דאזיל לטעמיה שכתב בפרק ג' דהלכות תשובה יראה שאם עובד ע"ז שלא מחמת שמד ורצון אלא בזדון שאין קדושיו קדושין שהוא ז"ל סמך על מה שכתב בפרק חמישי מהלכות יבום שזוקק את אשת אחיו ואף על גב דגוי הוא לכל דבריו דאמרינן בפרקא קמא דחולין וכדכתב הוא ז"ל בפרק שני דהלכות ע"ז דפשיטא דמאחר שזוקק דקדושיו קדושין והתם בפרק רביעי דהלכות גרושין למדנו חדוש דאף על גב דמחמת שמד עבר וברצון עשה ולא בזדון כופין אותו לגרשה וזהו שכתב הרב וצריכה ממנו גט לומר שלא תעמוד עמו כי יכשילנה בכמה מיני מכשולות דבלאו הכי לא היה צריך הרב להאריך ולומר וצריכה ממנו גט דהואיל וכתב שקדושיו קדושין פשי' דצריכה ממנו גט וכן בגמרא בפרק החולץ לא אמרו אלא שקדושיו קדושין עיין שם וכן כתב בהדיא בעל הסמג ז"ל ואם כן ואותם המשומדים ואותם שכופין וכו' עד מותר להכריח על ידי גוים והוא ז"ל גם כן הלך לשיטתו של הר"מבם שכתב בסימן נ"א מי שיש לו אח מ"מ אפי' ממזר ואפי' עובד עבודה זרה וכו' ובסימן מ"ח כתב וז"ל ישראל משומד שקדש אף על פי שעובד ע"ז ברצונו הרי אלו קדושין גמורין וצריכה ממנו גט כדאיתא בפרק החולץ עד כאן לשונו וע"ג שהר"ם ז"ל כתבו נמי לענין מי שיש לו בן דפוטר את אשתו וז"ל מי שיש לו אח מ"מ אפילו ממזר או עובד ע"ז ונקטו בלישנייהו עובד ע"ז ובההיא לא שייך לחלק לעיל בין החלוק שחלקתי עובד ע"ז למשומד מ"מ יראה לומר דהתם הואיל וליכא למנוע מידי לא דייק בלישנייהו דהיינו הך ונקטו בלישנייהו לישנא דנקיטו באח הזוקק ועל דרך שאמרו בפרק כיצד כיון דלענין יבום מפטר מזקק נמי זקוק אלא הכא גבי אח דאי סברו דיבמה שנפלה לפני משומד זקוקה ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא איכא למטעי בלישנייהו כדכתיבנא והוה להו למידק בלישנייהו ולמינקט לישנא דליכא למיטעו בה דהיינו לומר או עובר כל התורה כדכתיבנא דלא למטעי לפוטרה בלא חליצה מטעמא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכן בבנו נמי הוה ליה למימר הכי איבעי הרב דלינקוט לישנא חדא באחיו ובבנו ועל דרך שאמרו בפרק כיצד וכדכתיבנא הואיל ובאחיו יש נפקותא כדכתיבנא אלא ודאי נראה שדעתו ז"ל כדעת של מהר"ם ז"ל דיבמה שנפלה לפני משומד דאינה זקוקה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכדכתיבנא ולחולק שיחלוק על זה אני אומר דמ"מ צריך הוא להודות לע"ד שאין לדקדק מדבריו ז"ל דיבמה שנפלה לפני משומד שזקוקה לחליצה הואיל והרב ז"ל נקט בלישניה עובד ע"ז ולא נקט בלישניה חדא מלישניה דכתיבנא דדילמא סבר כמהר"ם ז"ל גם כי לע"ד נראה שהוא ז"ל שדקדק וכתב כן משום דסבר כמהר"ם ז"ל וכדכתיבנא:
וכתבתי זה מפני שראיתי שדעתו של הרב במגיד משנה ז"ל הוא דהרמב"ם סבר דיבמה שנפלה לפני משומד שזקוקה לחליצה וכן במהר"רי ז"ל כתב בשם אחד מהגדולים שרצה לפטור יבמה שנפלה לפני משומד שהיה משומד בעת שנשאת לאחיו אליביה דהרמב"ם ז"ל וכתב וזה לשונו והא דכתב הרמב"ם ז"ל מי שיש לו אח מ"מ אפילו ממזר או עובד ע"ז זוקק את אשתו לייבום תירץ אחד מהגדולים דמיירי שנעשה עובד ע"ז אחר נשואי אחיו וסבירא ליה נשואין מפילין כדברי הגאונים ז"ל עד כאן ולעניות דעתי נראה דהא ליתא דהא סתם כתב הרב או עובד עבודה זרה ואם איתא כדבריו היה לו לרב לפרש בהדיא ולומר דכשנעשה עובד ע"ז אחר נשיאי אחיו קאמר דאפילו באמוראים אמרינן הוה ליה למימר כל שכן בפוסקים וכל שכן הכא דמשמע קצת דעובד ע"ז דנקט הוי דומיא דממזר מה ממזר שהיה ממזר בעת נשואי אחיו אף עובד עבודה זרה שהיה עובד ע"ז בעת נשואי אחיו ותו דלכי מעיינת בדברי הרב ז"ל תראה דאיהו סבר דמיתה מפלת ואפילו הכי כתב דעובד ע"ז זוקק את אשת אחיו ליבום ואחר כך יאמר האומר דיבמה שנפלה לפני משומד דהיא ז"ל וכן הסמ"ג שכתב כמותו סוברים דזקיקה לחליצה משום הכי כתבתי מה שכתבתי דאפילו לדברי הדוחה צריך הוא להודות שאין לדקדק מדבריהם דיבמה שנפלה לפני משומד דזקוקה לחליצה וכדכתיבנא:
ומעתה אומר דאפילו לרש"י ז"ל והנגררים אחריו דסברי דמשומד ישראל הוא לכל דבר ויבמה שנפלה לפניו זקוקה לו דלית לן למימר דאדעתא דהכי לא נשאת לו וכן לפי מה שכתב המרדכי בשם מחזור ויטרי שמסופק שמא הוא מסיק דכשהיו משומד קודם שנשאת לבעלה סברא וקבילא בנדון דידן מודים דלא הוה זקוקה הואיל וכבר כתבתי שיכולה היא להתנות שלא תזקק ליבם דאף על גב דרש"י לית ליה סברת מהר"ם ז"ל דסבר דאף על גב דביבם משומד מינח ניחא לה כדאמרינין התם בהגוזל מ"מ גבי יבם משומד אנן סהדי דלא ניחא לה ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואף על גב דישראל הוא לכל דבר אלא סבירא ליה דכי היכי דאמרינן גבי יבם משומד דמינח ניחא לה וכו' הכא נמי או כל שכן גבי יבם משומד ומהאי טעמא הואיל וישראל הוא לכל דבר זקוקה לו דאין כאן תנאי ומהאי טעמא כתב מהר"ם דלרש"י אשה שנשתמד בעלה אסור לאחר לקבל לה גיטה שלא מדעתה ואע"פ שהיא ודאי בצוותא דמשומד אינו זכות לה כדכתב המוהר"ר בתשובה בשמו נראה דדוקא גבי משומד שבעיר' או שהוא בעיר שיכולה היא ללכת לדור שם עמו ולעמוד ביהדות וגם כי הוא משומד ולא ישוב בתשובה ניחא דגופא עדיף לה וטב למיתב טנדו דרוצה אשה בקב ותפלות וכו' אבל בנדון דידן דאיכא תרתי לריעותא שהוא משומד ובידו היה לצאת משם בכל פעם שהיה רוצה ככתוב בשאלה ועם כל זה עמד ועומד הוא בשמדותו ואומר מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים טוב לי שאדבק באלו שידם תקפה והוחזק שאין דעתו לחזור ונוספים עליו שנאתם בו שהוא לארץ מרחקים במקום שגזרת המלך הרשע מלך המדינה ההיא היא שכל יהודי ויהודית ההולכים שם יהרגו ומי שילך שם דמו בראשו וכן היא גם כן גזרת המושלים הרשעים אשר בסביבות המדינה שהמשומד דר שם ואם כן אם לא יתן השם בלבו לבא באלו המקומות לשוב בתשובה לא ישוב אלא יעמוד בחזקת רשעו אשר נשקע בו מקטנותו למלאת תאות לבו כאשר כבר הרגיל עצמו ללכת בשרירות לבו הרע וטעם טעמא דאסורא ובהפקרא ניחא ליה וקשה לי לפרוש ואין שם שום יהודי לדבר על לבו ולשבר יצרו הרע ליעצו לבא באלו המקומות ולשוב בתשובה וכמעט נמנע הוא ותעמוד עגונה כל ימיה ואין כאן טן דו פשיטא דאנן סהדי דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה דהא מטעמא דטנדו הוא דאמרינן גבי משומד דמינח ניחא לה ולא שייך לומר סברא וקבילא דפשיטא לעניות דעתי שהוא מהדברים שאינם צריכים אפילו גלוי דעת והוה ליה כאלו פי' בהדיא שעל תנאי זה היא נשאת לבעלה:
חדר ז
וכן נראה נמי לומר שאפילו לדעת התוספות שפירשו שם בהגוזל דבנשואה לא קאמר התם דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקה נפשה מלהיותה נשואה אלא מן הארוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה עד כאן:
היינו דוקא גבי משומד הוא דקאמרינן הכי משום דלאחר מיתת בעלה אכתי אית לה טבותא פורתא בהדי' כדפרשתי אבל כבנידון דידן שאם ימות בעלה ותפול לפני המשומד תתעגן כל ימיה ולא להוי לה מיניה אפילו טבותא פורתא ונוסף על שמדתו רעת העגון וכדפירשתי פשיטא דמשום חבת חופה אינה מכנסת עצמה בספק כזה שאם ימות בעלה שתפול לפני מי שאין לה ממנו שום טובה בעולם אלא רעה רבה ואין לה שום תקומה וכדפירשתי ועוד אפרש בעזרת האל וגם כי הדבר אינו צריך לראיה לעניות דעתי לרווחא דמילתא אומר דהואיל וחזיא ליה למהר"ם ז"ל וכן לבעל מחזור ויטרי תלמידו של רש"י ז"ל דאפילו ביבם משומד סתם דעדיף טפי ממשומד דבנדון דידן שאם תפול לכל הפחות להוי לה מינה ניחא דגופא ואפילו הכי קאמרינן אינהו ז"ל דתיפוק בלא חליצה שאינה מכנסת עצמה בספק שתפול לפניו מצד חבת בעלה הכשר אלא אי אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה:
אם כן לרש"י זכרו לברכה יש לנו לומר דמודה הוא דביבם כבנדון דידן דקרוב לודאי דניחא דגופא לא ליהוי לה מיניה וכל הרעות שבעולם בו שאם נפלה לפניו דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שאינה מכנסת עצמה בזה הספק מצד חבת בעלה הכשר דלית לן למפלג כולי האי בין רש"י ז"ל ובין תלמידו בעל מחזור ויטרי ומהר"ם זכרו לברכה וכל זה כתבתי לרוחא דמילתא גם כי הדבר פשוט לע"ד:
ואם לחשך אדם לומר דהכא תלוי הדבר בדעת הבעל נמי ולפי החילוק שכתבו התוספות ז"ל בפרק נערה וכן בפרק הגוזל יראה לפום ריהטא דיבמה שנפלה לפני יבם משומד היא זקוקה לכל הפחות כשנפלה מן הנשואין ואף על פי שאין לאותו משומד שום טובה בעולם שכתבו שם דכל הני דאמרינן בהגוזל דהוה לן למיזל בתר אומדנא דדעתיהו אי לאו טעמיה דמפרש התם אין הדבר תלוי אלא בדעת דהיינו בדעתו של אותו שדעתו לכך אבל היכא שתלוי הדבר בדעת שנים כגון הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה או הלוקח חפץ מחברו ואירע בו אונס לא אמרינן דבטל המקח והיינו משום דאין הדבר תלוי בדעת הקונה לבדו אלא גם בדעת המקנה והמקנה דעתו להקנותו בכל ענין ואם כן יאמר האומר דלפי סברא זו יש לחוש דהכא נמי תלויין הקדושין גם בדעתו של הבעל והבעל דעתו לקדשה בכל ענין נשיב לו דלא היא דתשובתו בצדו מתרי אנפי חדא דהא התוספות ז"ל כתבו שם בפרק נערה וז"ל ולהכי פריך שפיר מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבדידה תלויין הקדושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שיארע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שיארע אחריו ולהכי לא פריך אשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כיון דתלוי נמי בדעת המקדש עכ"ל שם וכן בשלהי הגוזל כתב דקדושין בדידה קיימי והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש ואין לאמר לו דמה שכתבו התוספות דבדידה קיימא היינו משום דאינהו ז"ל אזלי לטעמייהו שפרשו שם בהגוזל דמאי דקס"ד התם דספק בלא חליצה היינו מן האירוסין אבל לא מן הנשואין דמן הנשואין לית לן למימר דבדידה לחודה קיימי הקדושין אלא בדעת הבעל נמי תלויים והכי דעתו שתנשא לו בכל ענין שאם קודם שימות אחיו המשומד שתפול לפניו דהא ליתא דהא אינהו ז"ל לאו מהאי טעמא הוא דפירש דמן הארוסין הוא דקא פריך התם דתפוק בלא חליצה אלא מטעמא דמארוסין אין לה שום טובה מבעלה ומהאי טעמא אי הוה אמרה לה דע"ת שאם ימות שתפול לפני אחיו המשומד הוה מסקה נפשה מיניה ולא היתה מתקדשת לו ובתנאי זה נתקדשה לו אבל הוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש לו כדכתבו התוספות ז"ל פרק הגוזל כדכתיבנא לעיל אבל מן הנשואין שיש לה טובה עם בעלה לא מסקה נפשה ממנו מלהנשא לו ואפילו אם אומר לה על תנאי שאם ימות בעלה שתפול לפני אחיו המשומד דרוצה היא להכניס עצמה בספק שאם ימות בעלה בלא בנים שתפול לפני אחיו המשומד אף על פי שאין לו אלא טבותא פורתא וכל זה מצד הטובה שיש לה עם בעלה הנשאת לו ואם כן ביבם משומד כבנדון דידן דגרע טפי מיבם משומד סתם כדכתיבנא אנן סהדי שמצד הטובה שיש לה עם בעלה הנשאת לו אינה מכנסת עצמה בספק זה דהא לית ליה למשומד שום טובה בעולם דאפילו לצות בעלמ' לא להוי לה ואם נפקא בלא חליצה דאדעתא דהכי לא נשאת לו וכדכתיבנא:
ותדע לך דמטעמא דתלויין הקידשין גם בדעת הבעל אין לחלק כלל בין ארוסין לנשואין דהא מהר"ם ז"ל ובעל מחזור ויטרי בכל יבמה שנפלה לפני משומד בין מן הנשואין ובין מן הארוסין אמרו דתפוק בלא חליצה שהרי לא חלקו בדבריהם כלל ופשיטא לע"ד שאין לנו לומר דלית להו סברת התוספות ז"ל וסברו דבין מן הארוסין ובין מן הנשואין פריך התם בהגוזל הואיל ולא מצאנו לומר כן אלא יש לנו לומר דהיינו טעמייהו דסברו דאפילו ביבם משומד סתם ואפילו מן הנשואין דתפוק בלא חליצה משום דסברו דדוקא במוכה שחין יש לנו לעשות סברת התוספות אבל במשומד ששנוי הוא ביותר אינה מכנסת עצמה בספק שתפול לפניו אם ימות בעלה תחלה מחמת חבת בעלה השלם ואף על גב שיהיה לה קצת טובה ממנו שיהיה לה ניחא דגופא שהדיעות מכריעות אותה לשנא בו ביותר:
ותו דנראה דעדיפא טפי האי אומדנא מההיא דתנן אף על פי דתנן התם אף על פי שאמרו וכו' עד אם רצה להוסיף מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה וכו' עד רבי אלעזר בן עזריה וכו' עד מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואף על גב שמה שכתב לה תלוי בדעתו ובדעת אשתו ודעת אשתו היא שאפילו אם נתגרשה ממנו לתת לה מה שכתב לה אפילו הכי אמרינן שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה והיינו דאומדנא רבה איכא הכא טפי משאר אומדני דאנן סהדי שאין דעתו להכניס עצמו כלל בספק זה ואף על גב שגם בדעת אשתו היה תלוי הדבר ודעתה היתה שאפילו אם תתגרש לתת לה מה שכתב לה כדכתיבנא וכן ההיא דאבין ולא אצטריכו ליה זוזי דאלמנת נזונת וכן ההיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דפ"ק דקדושין וכדכתבו התוספות בפרק נערה הכי נמי במשומד כבנידון דידן אע"ג דתלויין הקידושין גם בדעת הבעל נמי אנן סהדי שאינה מכנסת עצמה בספק זה שכל עיקרה של אשה להיות לה לפחות צוות בעלמא ובמשומד כבנידון דידן אין לה שום צוות וכדפירשתי וכדסבר מהר"ם ז"ל אפילו ביבם משומד שאינו לארץ מרחקים ואם תפול לפניו יהיה לה ממנו ניחא דגופה ולית לן למיפלג כולי האי דעתו של רש"י ז"ל והנגררים אחריו מדעת תלמידו בעל מחזור ויטרי ודעתו של מהר"ם ז"ל וכדפרשתי:
חדר ח
ואין לומר דבנשואה ע"כ לומר דגמרא ומקנא נפש' בלי שום תנאי שלא תהא נבעלת לו בזנות למפרע דהא ע"כ לומר דטפי ניחא לה שאם ימות בעלה שיהיו בעילותיה שנבעלת מבעלה בעילות זנות למפרע דלא עבדה אלא איסורא חדא זוטא ממאי דתפול לפני המשומד ואפילו משומד שאינו לארץ מרחקים שיכשילנה בבעילותיו ובכמה מיני מכשולות גדולות דקא עבדה איסורי רברבי וכל זה כתבתי אפילו אם נאמר דקא עבדה איסורא למפרע עם בעלה אם ימות תחילה בלא בנים ולפנים יתבאר בע"ה:
ותו דאיהי אינה חוששת לבעילת זנות כל היכא דלהוי לה ניחא דגופא דהא בשלהי האשה שלום ובפרק המדיר דמייתי התם ההיא דריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו וכו' ומייתי תו מתלי אחריני דקא אמרי נשי בבעלים השפלים אמרינן תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן ופירש רש"י ז"ל וז"ל כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חבה אינו אלא שמזנות וכשמתעברות תולות את העובר בבעל עכ"ל:
הרי לך דאמרינן דניחא להו לנשי בבעלים השפלים אע"ג דלדעת לזנות תחתיהן קא עבדי ואפילו היכא שלא נשאת עדיין ואי' לבה גס בו הוא דאמרינן התם בהמדיר הכי עיין שם:
ולא אמרינן דאדרבא חזקה היא דלא ניחא בבעלים השפלים הואיל ובעל השפל גורם לה שתזנה תחתיו ובוודאי אין רצונה בכך דבחזקת כשרה היא אלא אמרינן שהאשה ניחא דגופא היא מבקשת ואינה חוששת אפילו שהיא עוברת באיסור שיש בו מיתות בית דין קל וחומר שאינה חוששת לבעילת זנות שאין בו מיתה ונבעלת לזה שנשאת לו על תנאי שאם ימות בלא בנים קודם אחיו המשומד שהוא לארץ מרחקים ולא להוי לה ממנו אפילו צוות בעלמא כדפירשתי שיהיו הבעילות שבעל אותה בעלה בזנות ואין לומר דהתם בפרק המדיר ובשלהי האשה שלום להחמיר הוא דאמרינן הכי והיינו משום דמספקא לן שמא רצונה בכך אבל הכא בנידון דידן דלהקל הוא דקאמרינן דתפיק בלא חליצה לית לן למימר הכי דהא ממאי דפירש רש"י ז"ל התם כל אלו שבעליהן שפלים למראות להם חבה אינו אלא שמזנות משמע דודאי לן שכן הוא דאי לא תימה הכי שמא מזנות אבעי לה לרב ז"ל למימר אלא ודאי נראה שדבר ברור הוא שמזנות תחת בעליהן והכי דיקא נמי לישנא דגמרא דתני התם תנא וכולן מזנות וכו' משמע דמילתא פסיקתא היא ואם כן בין לקולא ובין לחומרא אית לן למימר הכי ומהאי טעמא דכתיבנא נראה דאין לפרש דעתם של בעל מחזור ויטרי ומהר"ם ז"ל דסברי דיבמה שנפלה אפילו ביבם משומד שאינו לארץ מרחקים דאינה זקוקה משום דסברי דכל היכא דאדעתא שלא תזקק ליבם מקדשה נפשה אם מת בעלה תחלה בלא בנים קא עבדא איסורא שכל בעילות שנבעלה הוו בעילות זנות למפרע ומשום הכי אמרינן דבכל דהו דמוכה שחין ניחא לה דהשתא לא קא עבדא איסורא לא למפרע ולא מכאן ולהבא שאין בעילת זנות למפרע עם המוכה שחין ישראל כשר ואין לחוש להכשילה מה שאין כן אם נאמר שאינה זקוקה לו קא עבדא איסורא למפרע שכל בעילות שנבעלה מבעלה הוו בעילות זנות אבל ביבם משומד שאם תפול לפניו יכשילנה בכמה מיני מכשלות ותעביד איסורי רברבי אנן סהדי דניחא לה לעביד איסורא זוטא דהיינו שיהיו הבעילות שנבעלה מבעלה בעילות זנות כי היכא דלא תעביד איסורי רברבי מנייהו כשתפול לפני המשומד דהא כבר הוכחנו שהיא אינה חוששת בבעילת זנות כי היכא דלהוי לה ניחא דגופה וכשיהיה לה בעל שכל כמוכה שחין וכיוצא בו נזנית היא תחתיו וקא עבדא איסורא רבה:
ותו דאי הכי היכא דנפלה מן האירוסין לפני יבם מןכה שחין דאין כאן איסור בעילת זנות למפרע הוה להו למימר דלא ניחא להו בכל דהו דידיה ואין כאן טב למיתב טן דו ולא תהא זקוקה אלא נראה לפרש דעתו של בעל מחזור ויטרי ומהר"ם ז"ל דיבם משומד שנוי הוא לה ביותר מצד שמדותו דדוקא בישראל יבם הוא דאמרינן בשלהי האשה שלום זמנין דרחמא ליה ואפילו ביבם ישראל לא אמרינן זמנין וכו' אבל מן הסתם שנוי הוא לה וכדקאמרינן בבעיא דאיבעיא לן התם כיון דסניא ליה זכות הוא לה אבל יבם משומד פשיטא דשנוי הוא לה מצד שמדותו והואיל ונוסף על שנאתם בו יכשילנה בכמ' מיני מכשולות אנן סהדי דלא ניחא לה בו ואדעתא דהכי לא נשאת לו דדוקא בבעל' שאינו שנוי לה הוא דאמר דאינ' מקפדת גם כי תהי' נבעלת תחתיו באסור כדי למלאות יצרה הקשה משום אהבתה בו:
אבל ביבם משומד השנוי לה ביותר אנן סהדי דלא ניחא לה בו הואיל ונוספה שנאה על שנאה שיכשילנה בכמה מיני מכשולות ולא דמי ליבם מוכה שחין דאמרינן בהגוזל דניחא בכל דהוא דאע"ג דשנוי הוא לה אינו מכשילה אבל רש"י ז"ל סבר דשוה לה לאשה יבם משומד ליבם מוכה שחין דאע"ג דיבם משומד יכשילנה בכמה מיני מכשולות מכל מקום יהיה לה ממנו ניחא דגופא עדיף לה טפי ואפילו אם תעבור באיסורי תורה כדהוכחנו ורוצה אשה בקב ותפלות וכו' וממוכה שחין לא להוי לה ניחא דגופה כדבעינין וכאשר אפרש בעזרת האל אבל ביבם משומד שהוא לארץ מרחקים כבנידון דידן ולא ליהוי לה מיניה ניחא דגופה כלל כדפרשתי פשיטא לעניות דעתי שהוא פשוט דאינה זקוקה דאדעתא דהכי לא נשאת לו וכבר כתבתי שתשובתו בצידו למי שירצה לחלוק עלי בזה דלית לן למיפלג כולי האי דעתו של רש"י מדעתו של בעל מחזור ויטרי תלמידו ומדעתו של מהר"ם ז"ל והנגררים אחריהם
ואין לומר דאע"ג דאיהי אינה מקפדת אם תבעל לה בזנות למפרע מכל מקום הוא מקפיד בדבר דהא חזקה הוא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדאמר בהמדרי ובכמה דוכתי ולא דמי להנהו אומדני דאע"פ דבאלמנה ניזונית ובפ"ק דקידושין דכתי' דהתם אין חזקה כנגדם אבל הכא דאיכא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דהואיל והקדושין תלויין גם בו כי היכא דלא תהוי בעילתו בעילת זנות למפרע אם ימות קודם אחיו המשומד דעתו היא שהיא תהיה מקודשת לו בכל ענין ודמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דמשום דעת המקנה להקנותו לקונה אותו בכל ענין אין המקח בטל וכדכתבו התוספות ז"ל בפרח נערה ובפרק הגוזל:
דהא כבר כתבנו שהתוספות ז"ל מטעמא דמן האירוסין אין לה שום טובה ומן הנשואין יש לה טובה הוא שחלקו בפרק הגוזל בין אירוסין לנשואין אבל מטעמא אחרינא לא והיינו כדכתבו הם ז"ל שהוא אינו חושש האיך דעתה להתקדש ואע"ג דבפרק נערה פי' שהוא אינו חושש במה שיארע אחר מיתתו אין לומר דהכא הואיל ובעילתו בעילת זנות למפרע הרי הוא דבר שיארע בחייו ולפי דעת בעל התוספות משמע דבדבר שיארע לו בחייו מקפיד דדווקא בכיוצא באשה שנעשה בעלה בעל מום שהזכירו התוספות הוא דאמרינן הכי שכבר ידוע הוא שדעתו של כל אדם המקדש אשה אינו מקדשה אלא לדעת שתהיה אשתו בכל ענין בין אם יקרה לו טובה ובין אם יקרה לו רעה ולא יהא לה רשות לצאת הימנו גם כי יקרה לו דבר שלא יכשר בעיניה כגון שיהיה משומד או בעל מום וכיוצא בזה אבל שיחשוב וידקדק אם היא מתקדשת על תנאי שאחרי מותו לא תהא זקוקה לאחיו ויהיו בעילותיו שבעל כבר בזנות ברור לנו שאין דרך בני אדם לחשוב ולדקדק בזה כלל ולא סלק אדעתייהו לעכב בידם אם דעתו להתקדש לדעת כן ואם כן אין כאן אלא דעת האשה שמתקדשת בלבד וז"ש בפרק נערה דבדידה תלויין הקידושין שברור לנו שהיא לא יעכב בשביל שום דבר שיארע אחרי מיתתו כי אינו חושש במה שיארע אחריו פירש שאינו מחשב למדקדק בדבר זה ואם כן אין כאן אלא דעת האשה כדכתיבנא וכן נמי בפרק הגוזל כתב אבל הכא דקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש האיך דעתה להתקדש היינו שאינו מחשב ומדקדק בדבר ואם כן לדעתם ז"ל בועל על סמך הקדושין הראשונים ככל בעל ואשתו ולא דמיכלל להנהו דפרק המדיר דאמרינן דלא טעו אינשי וגומר ובעל לשם קידושין דהכא אנן סהדי שאין אדם מחשב לדקדק בדבר זה וכדכתי' וכל שכן דרוב נשים מתעברות ויולדות עם בעליהן כדאיתא בפרק האשה בתרא ואין כאן בעילת זנות אלא אם ניחוש למיעוטא כרבי מאיר ואפילו אם ניחוש למיעוטא מפני חומר ערוה נהי דניחוש אנן מפני חומר ערוה אבל לומר שהבעל מקפיד שלא תהא בעילתו בעילת זנות אין לנו אלא היכא דודאי היא בעילת זנות או שעל הרוב איכא בעילת זנות דבהכי אשכחן שהבעל מקפיד ואמרינן חזקה דאין אדם וכו' אבל היכא דרובה מסייעו דלהוי בעילותיו כשרות לא אשכחן דניחוש ולית כאן חזקה דודאי סומך על הרוב ואינו מחשב ומדקדק בדבר ובועל על סמך הקידושין שיקדש ככל בעל ואשתו:
והנה אפילו בקטן הסמוך לפרקו אמרינן בפרק הבא על בימתו ובפרק הנשרפים דמצוה להשיאו אשה והביאו הרמב"ם ז"ל בפרק אחד ועשרים דהלכות איסורי ביאה וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחם יבואו לידי זנות או לידי הרהור ע"כ ולא חשבינן לבעילותיו בעילת זנות הואיל והוא ידחה לו ונשאת לשם אישות קל וחומר בנידון דידן שנשאת להיותה אשתו ויש כאן קידושין על הרוב דבכל התורה אזלינן בתר רובא דפשיטא שהוא סומך על הרוב והוא בועל על סמך הקידושין שכבר קדש ואינו מחשב למדקדק במה שיארע אחרי מותו וכדכתיבנא ומה לנו להאריך בזה הואיל והתוספות ז"ל לא אתו לחלק מטעמא דבעילת זנות בין נפלה מאירוסין לנפלה מנשואין והיינו משום דלאו טעמא כדכתיבנא וא"כ זכינו לדין בנידון שלפנינו כדכתיבנא וכ"ש דבנידון שלפנינו אומדנא גדולה אית בה כדפירשתי דאנן סהדי שהיא אינה מכנסת עצמה בספק שתפול לפני המשומד כבנידון דידן שתהיה עגונה כל ימיה ולא יהיה לה ממנו לא ניחא דגופה ולא שום אחד מהדברים שאמר בפרק אע"פ שאין אשה אלא לכך:
ואם היה בעלה אומר לה שעל תנאי זה נושאה לא היתה נשאת לו להכניס עצמה בספק גדול כזה דדוקא בההוא דנפלה לפני מוכה שחין הוא דאמרינן התם בהגוזל הכי וכן לפני משומד סתם אליבא דרש"י ז"ל שיהיה לה טיבותא פורתא מיניה אבל במשומד דבכנידון דידן שלא יהיה לה ממנו שום טובה כדכתיבנא אנן סהדי שאינה מכנסת עצמה בספק זה ואפילו אם רצונה בכך דעדיפא האי אומדנא מההיא דריש אע"פ ודאלמנה ניזונית ודפרק קמא דקידושין כדכתיבנא וההיא דשלהי הגוזל לענ"ד הבו דא לוסיף עלה הוא וכן יש לנו לומר במשומד סתם אליבא דרש"י זכרו לברכה וכדפירשתי:
וכאשר אפרש עוד בעזרת האל:
חדר ח
ועוד אני אומר שאין כאן בעילת זנות הואיל ובחיי בעלה מיוחדת לו ולאו דווקא מיוחדת לו שאף אסורה לאחרים מספק ולאו דווקא מספק אלא גם מחזקת הבאה מחמת הרוב דהיינו רוב נשים מתעברות וכו' כדכתיבנא ואע"ג דלבסוף שמת הבעל בלא בנים נתברר הדבר שלא היתה אשת איש מ"מ הואיל ובחיי בעלה היתה מיוחדת לו כדכתיבנא אין כאן בעילת זנות שכל שמיחד לו אשה להיותה לו לבדו אע"פ שהוא בא עליה בלא כתובה וקידושין ואינו אוסרה על אחרים אין כאן בעילת זנות ולא אמרו דגמר ובעל לשם קידושין מטעמא דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באותה שאנו רואים שדעתו לקחת אשה שתהיה אסורה לכל אדם ולא שתהיה לו לפלגש כגון במקדש על תנאי או בפחות משוה פרוטה וכיוצא בה או שבא על אשה שכבר היתה מקודשת ואסורה לאחרים שבכל אלו גלה הבעל את דעתו שאינו חפץ בה אלא א"כ תהיה אסורה לכל אדם:
ואפילו למי שסובר שבכל אשה אמרו חזקה זו כדכתב הרמב"ם ז"ל בשם מקצת הגאונים ז"ל וז"ל הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט חזקה אין אדם עושה וכו' ואפשר שסברתם ז"ל שכתבו שכל אשה שתבעל בפני עדים דדוקא כשבעלה בפני עדים קאמרי שרגלים קצת איכא בדבר שזה שבעלה בפני עדים לשם קידושין בעל שאם היה לוקחה לו לפלגש לא היה בועל בפני עדים:
ואפילו לפי מה שכתב המרדכי בפרק האומר בשם רבינו ברוך ז"ל וז"ל והלכך פסק רבינו ברוך דאדם שבא על הפנויה וראו עדים מבחוץ דצריכה גט דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה אדם אחר צריכה גט משני ע"כ:
ולישנא דראו עדים מבחוץ דנקט משמע קצת שאף הוא לא היה יודע שהיו רואים אותו העדים שהוא היה חושב אין אדם רואהו ואפילו הכי כתב רבינו ברוך שצריכה גט נראה דהיינו טעמא משום דשמא אין דעתו של הבעל שתהיה לו לפילגש ואנן הוא דמספקא לן:
ואפשר שכן הוא ג"כ דעת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל כדכתי' ומה שכתב בפני עדים משום דמטעמא שיש עדים הוא דמספקא שמא בעל לשם קידושין שמא לשם פילגש אבל אם לא היו עדים אין כאן חשש קידושין שאפילו בעל לשם קידושין אין קידושיו קידושין ובבעל בפני עדים מספק צריכה גט אבל אם הוה ברירא לן דעתו של הבועל שהוא רוצה בה להיותה לו לפלגש אין כאן בעילת זנות ואנן אם אפשר לבועל לבעול וכן הנבעלת שתבעל שלא לשם קידושין ולא יהיו הבעילות בזנות הוא דשקלינן וטרינן שאם אפשר לה בכך אינה זקוקה בכל היכא דאית לן למימר הכי דאדעתא שתהא זקוקה לא קדשה נפשה דאע"ג דנשי לאו דינא גמירי מכל מקום דעתה הוא להתקדש בכל אופן שיהיה אפשר לה שלא תהא זקוקה וסומכת אדעתייהו דרבנן דגמירי וידעי באיזה דרך יהיה תנאה תנאי ומתקדשת היא על מנת כן נראה דמהאי טעמא דפריך בשלהי הגוזל וקאמר אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה וכו' אע"ג דנשי לאו דינא גמירי ולא ידעי שאם נתקדשה על מנת כן שתנאה תנאי ואם כן מי שרוצה ליחד לו אשה שתהיה מיוחדת לו ולא לאוסרה שזו הוא הנקראת פלגש אין כאן בעילת זנות ומותרת היא לו וכמו שהשיב הרמב"ן ז"ל לרבינו יונה ז"ל וז"ל שאלת בענין הפלגש מה דעתי לא ידעתי מה ספק יש בה דודאי מותרת היא כיון שיחדה לעצמו שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרש רבי אליעזר בן יעקב נמצא אח נושא אחותו ואב נושא את בתו ועליו נאמר ומלאה הארץ זימה אבל כשנכנסה לביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו ומותרת וכו' עד וגם דברי הרמב"ם ז"ל אינו לאסור פילגש להדיוט ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה לפי שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפוגע בה ובועלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגש ולא אמר הרב כל הבועל בלא קידושין לוקה עכ"ל ואני הדיוט מוסף ביאור על דברי הרמב"ם ז"ל ואומר דבהדיא ביאר הרב ז"ל את דבריו שדעתו היא כאשר בארה הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו היא הנקראת קדשה משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה הרי שבאר הרב בהדיא שקדשה הוא הנבעלת בשכר על אם הדרך ומניחה בועלה והולך משמע דכשאין הדבר כן אלא מייחדה לו אינה נקראת קדשה ועלה קאמר הרב דמשנתנה תורה נאסרה קדשה וכתב עוד לפי' כל הבועל אשה בשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה והיינו שבועלה ואינו מייחדה לו אלא הולך לדרכו ומניחה שזו היא שקורא הרב קדשה כאשר הזכרתי כבר דבריו ז"ל ואם כן מה שאמר הרב שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין היינו כשאינו מייחדה לו שהרי הלאו הזה הוא מלאו דלא תהיה קדשה כדפירש הוא ז"ל בספרו הגדול והקטן במנין המצות:
ומה שכתב הרב ז"ל בפרק רביעי מהלכות מלכים וז"ל אבל ההדיוט אסור בפלגש נראה דמדרבנן קאמר ואם כן בנידון דידן גם כי תהיה אשה זו בספק אשתו ספק פלגשו הרי היא מותרת לו דספקא דרבנן הוא ולא שייך ב"ד לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות גם כי בבעילה האסורה מדרבנן תהא שייכא חזקה או לומר דאינו בועל אסור אלא לשם קידושין ודלא כבעל מגיד משנה במ"ש בראש הלכות אשות אפילו הכי אין כאן חזקה זו שאין כאן בעילת אסור אפילו מדרבנן דדוקא ודאי פלגש אסרו להרמב"ם ז"ל ולפי זה גם כי נאמר שהגאונים שהזכרתי שכתבו שכל אשה שתבעל בפני עדים סברו כסברתו של הרמב"ם ז"ל דפלגש אסורה מדרבנן להדיוט ואם כן כל בעילה שיבעול האדם אפילו בפילגשו שלא לשם קידושין הרי זו בעילת זנות אסור על הפחות מדרבנן והרי היא בעילת זנות ולדעתם בכל אשה אמרו חזקה זו שאין אדם בועל בזנות שהם סוברים שלא כדעתו של הרמב"ם ז"ל יעויין בדבריו ונקטו במילתייהו בפני עדים משום שאין חשש קידושין בלא עדים וכדכתיבנא אפ"ה בנידון דידן אין לומר חזקה זו הואיל והיא ספק אשתו ספק פלגשו והיא מותרת לו דספקא דרבנן הוא ואין כאן איסור ביאה וכ"ש דהכא וודאי אשתו קרוי לה בחייו הואיל ובכל התורה אזלינן בתר רובא וכדפירשתי:
חדר ט
וגדולה מזו אומר דאפי' אם בכל התורה לא הוה אזלינן בתר רובא וכן אפי' למאן דאמר בפ"ג דבכורות דרובא דתליא במעשה לא אזלי רבנן בתרה ואליביה נידון דידן רובא דתליא במעשה הוא דלא כשינוי בתרא דתוספות ז"ל בריש האשה בתרא א"ה לענין אשה המתנה שאם ימות בעלה בלא בנים שהבעילות שנבעלה ממנו שיהיו בעילותיו בעילת זנות למפרע והמעות מתנה שאם מת בלא בנים גם כי הבעילות שנבעלה ממנו הם בעילות זנות דאין כאן קידושין והרב מנה ואמר שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין מלא תהיה קדשה בר מההיא טעמא דכתיבנא אמינא דמטעמא דרוב נשים מתעברות ויולדות אין כאן לאו דלא תהי' קדשה דטעמא דרובא טעמא רבה הוא לענין זה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בס"מ שלו וז"ל ושמע ממנה וכו' עד וזה שכבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס אין חייב שום אונס מן האונסין אלא קנס ממון וכו' עד על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל וכו' לפי שזה שדנתי לעונשו ממון לבד אמנם כשיקרה שיפתה איש או יאנוס אותה אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה וכו' עד לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ עכ"ל הרי שתלה הרב ז"ל הטעם כדי שלא ירבה הדבר ויתפשט בארץ שתהא האשה נבעלת בלא כתובה וקידושין וא"כ היכא שהתנית האשה התנאי שהזכרנו אפילו אם מת בעלה בלא בנים אין כאן משום לא תהיה קדשה דאע"ג שזה הענין ג"כ בבחירה והסכמה מ"מ לא ירבו בעילות זנות כאלו בארץ הואיל ורוב נשים מתעברות ויולדות כדכתיבנא ועיקר טעמו של הרב הוא כדי שלא ירבה זה בארץ:
ואחזור במה שהייתי בו ואומר שהיה אפשר לפרש ולומר שהרב ז"ל קורא פלגש אפילו האשה הנבלעת לאיש ומניחה והולך לו אלא שאינה מזומנת לכך להיות נבעלת לאחרים דבכה"ג במלך שרי ואותה הוא שאסר הרב להדיוט אבל המיחדה ולוקחה לו בביתו וידוע לו כאשתו מודה הרב דמותרת להדיוט ואפילו מדרבנן אלא דממה שכתב הרב בפי' הפלגש לא משמע כן שכתב סתם דפלגש בלא כתובה וקידושין ולא חלק בין מיוחדת וידוע לו כאשתו ובין בעלה והלך לו דמשמע דכל שלא בכתובה וקידושין נקראת פלגש ואפילו אם בעלה והלך לו חוץ מהעומדת על אם הדרך ומזומנת לכך שהיא נקראת קדשה כמו שדקדק הרב ז"ל בדבריו בפ"ה מהלכות אישות וכתבתי דהנבעלת באם הדרך בשכר אלא המזומנת לכך כבר הבאתי דבריו למעלה:
וכל שכן לפי מה שמפרש הראב"ד ובעל מגיד משנה דברי הרב ז"ל כל דבריהם אפילו אשה שאינה מזומנת לכך אלא שבעלה והלך לו קורא הרב קדשה יעויין בדבריהם דלפי' זה פשיטא דפלגש קורא הרב המיחדה לביתו וידועה לו ככל איש ואשתו ואפילו הכי אסרה הרב להדיוט אלא דמדרבנן הוא דקאמר הרב כדכתיבנא ובנידון דידן מותרת כדפירשתי:
והיה נראה לומר שממה שכתב הרי"ף ז"ל בשם רב נטרונאי גאון יראה ג"כ שהמיחד לו אשה שאין כאן בעילת זנות שכתב בפרק כיצד וז"ל ואיתמר משמיה דרב נטרונאי גאון הא דתנן וכל מי שאין לה עליו אלא על אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ונכרית המשפחה דאחרי' דומיא דנכרית דלית לה קנין בגווה אבל בא על שפחה דידיה וילדה ממנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירותא בתו היא דאמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה אחר שיהיה חייב עליה משום אשת איש או שצריכה גט לא קאמר והיינו טעמא כדפירשתי דאית לן למימר שייחדה לו אבל איננה אשתו לחייב הבא עליה:
ומה שתלה הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו משום דהוה לן למימר הואיל ואשה בחזקת שפחה היא ואסורה לו בעילתו בעילת זנות והמוליד בנים מהשפחה אינם נקראים בניו ומ"ה כתב הטעם דאין אדם וכו' דמהאי טעמא אית לן למימר דשחררה והיכא דשחררה ויחדה לו אין כאן בעילת זנות אע"ג שאינו בועל לשם קידושין וכן היה נמי לדקדק מדברי הגאון אחרי שהביא הרי"ף ז"ל וז"ל וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מלתא ומתוך דבריו קיטנא להא מילתא לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית ליה אתתא ומית ולית ליה זרעא אלא האי דהוליד מן השפחה נקיטנא לחומרא וחולצת ההיא אתתא ולא מתייבמת ולענין ממונא נקיטנא לקולא ולא ירית ליה אבל איהי גופיה לא מזבני לה יורשי' ואי בעא למיסב בת ישראל מצריכין גט שחרור ואי קדיש מקמי גט שחרור מצריכין לה גט מיניה ואי בעי למינסב שפחה לא שבקינן ליה ע"כ ולא קאמר דאותה שפחה צריכה גט והיינו טעמא כדפירשתי אלא שממה שכתב הרמב"ם ז"ל ההולך אחרי עקבותיו בפ"י דהלכות אשות יראה דלא נוכל לדקדק מדבריהם מה דעתם וזה יעויין בדבריו כי נלאתי להאריך ואפשר דהרמב"ם ז"ל נדחה לפרש דבריהם כן דאזל לטעמיה דסבר דפלגש אסורה להדיוט מדרבנן כדכתיבנא ואם כן לדעתם של הגאונים ז"ל שסוברים שבכל אשה אמרו דחזקה שאין אדם בועל בזנות ע"כ לומר דהבא על שפחה דלדעתם ז"ל אין אדם בועל בזנות צריכין גט ואף על גב שכל יבמה שנפלה לפני יבם הן אם הוא אהוב לה או שנוי לה לכשנשאה בעלה גלה דעתו בקידושין שקדשה שהוא רוצה בה להיותה קנויה לו ואסורה לכל אדם אין לומר מטעם זה שכשבא עליה מסתמא לשם קידושין בלא שום תנאי בא עליה ואם כן הואיל ותלוי הדבר בשניהם הקידושין קידושין בלא שום תנאי שדעתו של הבעל לכך ודמי לקונה חפץ ואירע בו אונס שאין המקח בטל דהא כבר כתבנו שהוא אינו מחשב ומדקדק בדבר ובועל על סמך הקידושין הראשונים כדפירשתי:
חדר י
ואני מוסיף לומר דלפי מאי דפי' השתא שאין כאן איסור בעילת זנות אפשר לומר דסברת התלמוד דפריך בשלהי הגוזל וקאמר אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפיק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ותלה הדבר בה ולא בו:
וכן בעלי התוספות ז"ל כתבו והוא אינו חושש כו' דהיינו משום שבעלה אוהב ורוצה שתנשא לו על דעת כן הואיל ואינו עושה אסור דהא רוצה הוא בכבוד ולא שתהיה מזולזלת אחרי מותו כגון שתפול לפני אחיו המוכה שחין וכ"ש שעל ידי זה שתנשא לאחיו המוכה שחין אפשר שתבוא לידי זנות וכ"ש דלא ניחא ליה שתפול לפני המשומד שיכשילנה בכמה מיני מכשולות וחתבזה אחרי מותו דהא אפילו שהלכה אשתו לב"ד מקפיד הבעל אליבא דר' אליעזר משום דבזיון הוא לה ללכת לב"ד כדאיתא בפרק השולח וכן בפרק המדיר ואפילו לר' מאיר דפליג עלה נראה דע"כ לא פליג אלא שהוא סובר שאם תלך לב"ד אין זה בזיון להקפיד עליו אבל היכא דהוה בזיון אליבא דכ"ע כגון דתפול לפני המוכה שחין או המשומד דמילתא דפשיטא הוא דבזיון הוא לה אפילו רבי מאיר מודה שהוא מקפיד בכך וקשה בעיניו שתפול לפניו:
ואין לומר דדוקא בחייו הוא שמקפיד על כבודה אבל לא אחרי מותו דהא בפרק אלמנה ניזונת קאמר עלה בהדיא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אפילו אלמנה מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד ובפ' הפועלים נמי משמע דאין לאשת ת"ח להנשא אחר מותו למי שאינו ת"ח כמותו כדמוכח מאינתתיה דר' אלעזר בר' שמעון והיינו משום כבוד בעלה דכבוד הבעל הוא שתהיה אשתו מכובדת אפילו אחרי מותו ומסתמא שגם הוא מקפיד בדבר:
וכן משמע נמי בפרק שבועות העדות דקאמר התם דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אי איקום מקמה מסתתמי טענתיה דבע"ד לא איקום מקמה אשת חבר הרי הוא כחבר וכו' ופירש"י ז"ל התם דביתהו דרב הונא משמת ר"ה הרי לך דמהכא נמי משמע שאשתו של אדם אחרי מותו הרי היא לענין הכבוד כבחייו ומסתמא שגם הוא מקפיד בדבר כדכתיבנא וא"כ בעלה בעצמו אוהב ורוצה שתנשא לדעת כן הואיל ואין כאן איסור בעילת אסור וזנות אלא שסברת בעל התלמוד דפריך התם בהגוזל היא שהבעל אינו מחשב ומדקדק בזה שאם היא אינה מקפדת בבעל שאינו הגון אלא רצונה אפילו בבעל שאינו הגון כסתם אפי' אם שלא תפול לפני אחיו המוכה שחין או המשומד אחרי מות בעלה שלא תהא זקוקה לו תנשא לאחר כיוצא בו הואיל ואינה מקפדת בדבר והבעל לא הועיל דבר בתנאו ובמחשבתו והדבר מסור בלבה ומזה הטעם הבעל אינו מדקדק ומחשב כלל וכלל אלא תולה הדבר לרצונה והוא אינו חושש בזה כלל והמתרץ תירץ דאנן סהדי דמינח ניחא לה פירוש שהיא חושבת שהבעל מקפיד בדבר ורצונו הוא שאם ימות קודם אחיו המוכה שחין או אפילו המשומד אליבא דרש"י ז"ל שתהיה זקוקה לו הואיל ואחיו הוא שהיא חושבות שכמו שאינה היא מקפדת בבעלים השפלים כן בעלה אינו מקפיד כ"כ אם תנשא אשתו להם אחרי מותו והואיל ואחיו הוא רוצה בטובתו ורוצה הוא שתהא זקוקה לו ומצד חבתה על בעלה השלם או הכשר הנשאת לו שהיא חושבת שרצונו בכך ניחא לה באחיו המוכה שחין או המשומד אם ימות בעלה תחלה ותפול לפניו דטיבותא פורתא דאית ביה ובה תלוי הדבר שכבר כתבתי שהבעל אינו מחשב ומדקדק בזה אלא תולה הדבר בדעתה וברצונה מן הטעם שכבר כתבתי:
ומעתה אומר דלפי מה שפירש ר"י ז"ל בפרק אע"פ דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלה היכא שמתכוון לעקור מה שכתב בתורה אין אנו צריכין למה שכתבו דמאי דפרכינן התם בהגוזל אלא מעתה יבמה וכו' היינו משום שדעתם היא שאם ימות בעלה תחילה ותפול לפני המוכה שחין שלא יהיו בעילותיו לשם קידושין והקידושין שנתן לה מתנה אלא שדעת המקשן היתה שהיא חושבת שמצוה עליה שתנשא לבעלה על מנת שלא תזקק לאחיו המוכה שחין אם ימות בעלה תחילה בלא בנים דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואין זה טעם ושלום אם תזקק למוכה שחין ומשומד השנוי לה דדווקא השבויות הן הן הנבעלות לשנוי להן ואין לומר כאן דהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הואיל והיא אינה מכוונת לכך:
ולעד"נ שיש לדקדק קצת מדבריו של הרמב"ם שדעתו בזה כדעתו של הר"י ז"ל שכתב בפ"ו דהלכות אישות וז"ל ובמה אמרו חכמים כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכו' עד כגון שקדש או שגירש או נתן או מכר על תנאי שהוא רוצה בתנאו שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו תורה ומנעה ממנו או יפטור עצמו בתנאו מדבר שחייבה אותו בו התורה שאומרים לו תנאך בטל וכבר נתקיימו מעשיך ע"כ ודקדק הרב בלשונו הצח והקצר והודיענו שדעתו כדעתו של הר"י ז"ל וזה הודיענו במה שכתב כגון שקדש וכו' עד שהוא רוצה בתנאו שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו התורה פי' לפי שמכוין בתנאו לכך שיזכה בדבר שלא זכתה לו התורה והיינו כדעתו של הר"י ז"ל דאל"ה לא הוה ליה לרב למימר אלא כגון שקידשה וכו' עד או מכר על תנאי שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו התורה ולמה לו להאריך בדבריו ולומר שהוא רוצה בתנאו אלא ודאי נראה שדעתו של הרב ז"ל לומר כשדעתו ורצונו של המתנה הוא בתנאי שהתנה כדי לעקור מה שחייבה אותו תורה אז תנאו בטל אבל אם אינו מכוין לכך תנאו קיים ואע"פ שבתנאו עוקר מה שכתוב בתורה הואיל ואינו מכוין לזה:
ולפ"ז אין לדקדק בשלהי הגוזל מה שכבר כתבנו שיכולין בעל ואשתו להתנות כשתתקדש האשה לבעלה שלא תהא זקוקה ליבם דדוקא כשנפלה לפני מוכה שחין וכיוצא בו הוה ס"ד התם לומר כן אבל לא בשאר יבמים דמתנה על מה שכתוב בתורה הם ותנאם בטל וכבר כתב שמהר"ם סובר דכשנפלה לפני משומד יש לנו לומר כן אפילו לפי מאי דמסיק התם ואינה זקוקה ואפילו לרש יז"ל שסובר שהיבם משומד דומה ליבם מוכה שחין וכמו שליבם מוכה שחין זקוקה לפי המסקנא הכא נמי ליבם משומד כבר כתבנו דדווקא במשומד סתם הוא שזקוקה דניחא לה בו אם ומות בעלה בטיבותא פורתא דאית ביה מצד בעלה הכשר וכדפירשתי אבל במשומד דבנידון דידן שאין לו שום טובה בעולם שנוסף על שמדותו העיגון שיהיה לה אם תפול לפניו שתהי' עגונה כל ימיה ואין כאן טן דו כלל ואיכא תרתי לריעותא דהיינו השמד והעיגון פשיטא דאנן סהדי דאדעתא הכי לא קדשה נפשה וכדפירשתי:
ואע"ג דרש"י ז"ל פירש בההיא דאמרינן בהגוזל גבי מוכה שחין דאנן סהדי דמינח ניחא לה וכו' וז"ל דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו עכ"ל ונראה שהוא ז"ל דקדק מדהוצרך הכא למימר אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו ולא קאמר איהי בכל דהו ניחא לה ותו לא כדאמרינן בהאשה נקנית ובהאיש מקדש ובפרק המדיר דהתם נמי מייתי ההוא דריש לקיש ולא קאמר אנן סהדי כדקאמר הכא אלא היינו טעמא דבכל דהו מייתי שפיר ראייה מדריש לקיש דניחא לה בבעל כל דהו אבל הכא דלא ניחא לה בבעל מוכה שחין ואין להביא ראיה מדברי ר"ל כפשט' צריך לומר אנן סהדי דמינח ניחא לה וכו' והיינו כדפריש רש"י ז"ל:
חדר יא
וכן נמי אתי שפיר לפי' ז"ל מאי דלא מייתי התם בהגוזל הנהו מתלי דאביי ורב פפא ורב אשי ומאי דתנא וכולן מזנות וכו' דמייתי בהמדיר ובהאשה שלום וק"ל אפ"ה אין לומר דכי היכא דבטן דו דמוכה שחין לא ניחא לה אלא שמתקדשת היא לשלום על ספק זה הכא נמי בנידון דידן אע"ג דלא ניחא לה בזה המשומד מכל מקום ניחא לה להתקדש לכשר על הספק שמא תפול לפניו שמצד בעלה הכשר אינה מקפדת במה שיבוא לה אחרי מותו דהתם הכי פרכינן אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו שיהיה לה אחרי מות בעלה דאע"ג דמוכה שחין שנוי הוא לה ולא ניחא לה להתקדש לו לכתחילה משום טבותא פורתא דאית ביה דהיינו שיהיה לה לצוות בעלמא דבטלה במיעוטא ושנוי הוא לה שהרעות שבו מכריעות ביותר מכל מקום השתא שאינה מתקדשת לו לכתחילה אלא לאיש כלבבה אע"ג שמכנסת עצמה בספק שמא תפול לפני מוכה שחין השנוי לה ניחא לה בו בההוא טיבותא פורתא דאית ביה שהטובה שיש לה עם זה השלם ורוב חבתה בו מצטרפת עם טיבותא פורתא דאית ביה שהטובה שיש לה עם זה השלו' ורוב חבתה בו מצטרפת עם טבותא פוראת דאית ביה במ"ש מכרעת שנאת המ"ש וניחא לה דמ"ש בכל דהוא טובה שיש לו הואיל ולכתחילה נשאת לבעלה השלם וכדכתיבנא דאין לפרש ולומר דהתם מאי דקאמר אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו אבעלה השלם קאמר ולא על היבם מוכה שחין דא"כ מאי כל דהו דקאמר והא אין כאן כל דהוא אלא או ניחא לה מכל וכל דהיינו בבעלה השלם שנתקדשה לו ברצון נפשה או לא ניחא לה כלל דהיינו מוכה שחין ותו אי מינח ניחא לה בכל דהוא אבעלה השלם קאי ולא על היבם המ"ש היכא מייתי עלה ההיא דר"ל והא ר"ל משל שאומרות הנשים על כל בעל כל דהו קאמר שהנשים אומרות טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה כדפירש רש"י ז"ל בפרק האיש מקדש ובפרק המדיר ואין לומר דהכי קאמר דאנן סהדי דמינח ניחא לה להתקדש לשלם על ספק שאם ימות שתזקק לאחיו המ"ש אע"פ שהוא שנוי לה מכל וכל דהואיל ואשה בכל דהו ניחא לה כדר"ל כ"ש דניחא לה הכא להתקדש לשלם ליכנס בספק זה דאי הכי אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו דמ"ש קאמר והיינו כדפירשתי ודכוותה אמרינן במשומד לרש"י ז"ל:
וא"כ זכינו לדין דנראה לומר דדוקא במ"ש שהוא לה לצוות בעלמא וניחא לה בההוא כל דהו דאית לה אחרי מיתת בעלה וכן במשומד שיכולה היא להיות אצלו הוא דאמרי' רש"י ז"ל דלא נפקא בלא חליצה אבל כבנידון דידן שנוסף על השמד שהוא לארץ מרחקים ולא יהיה לה ממנו אפילו צוות בעלמא אלא תשב עגונה כל ימיה וכדפירשתי פשיטא לענ"ד דאפילו רש"י ז"ל מודה דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא וכדפירשתי וכאשר אפרש עוד בעזרת האל:
ונראה שגם מהר"ם מפרש ההיא סוגיא דהגוזל כדפי' שהרי כתב על מה שכתוב בספר אגודה באשה שנשתמד בעלה שמותר לכל אדם לקבל לה גטה שלא מדעתה דאנן סהדי דזכות הוא לה ע"כ וכתב הוא ז"ל וז"ל דזה אינו אלא לפי דברי הגאונים דפטרו אשה יבמה שנפלה לפני יבם משומד בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא נתקדשה לו משום דס"ל דלא שייך בה טן דו דאי הוה שייך בה טן דו הויא צריכה חליצה כדמשמע סוף פרק הגוזל קמא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש וכו' ומשני כדר"ל דאמר טב למיתב טן דו כו' משמע דדוקא במקום ששייך זה צריכה חליצה אבל רש"י ז"ל שחולק על הגאונים וכתב שצריכה חליצה א"כ צ"ל שגם בזה שייך לומר טן דו א"כ אסור לקבל לה גט דשמא אינו זקוק לה וכן נוהגין ע"כ וכ"ז הביאו מהרר"י בתשובה הרי לך שכתב בהדיא אם צריך לומר שגם בזה ר"ל באשה שנשתמד בעלה שייך לומר טן דו ופשיטא שהוא ז"ל ראה מה שפירש רש"י ז"ל בההיא סוגיא דהגוזל ואם איתא שהוא ז"ל הבין מדבריו של רש"י שסברתו הוא דטב למיתב טן דו דבעלה השלם או הכשר קאמר אע"פ שמכנסת עצמה בספק שתפול לפני המ"ש או המשומד אבל טן דו דמ"ש או דמשומד לא ניחא לה כלל א"כ איך כתב מהר"ם ז"ל שלדעתו של רש"י ז"ל צ"ל שגם באשה שנשתמד בעלה שייך למימר טן דו והלא לדעתו ז"ל לא ניחא לה כלל בטן דו דמשומד דבשלמא לפי מה שפירשתי שמרוב חיבת בעל' השלם או הכשר ניחא לה אחרי מות בעלה בטיבותא פורתא דאית ביה במ"ש או במשומד ושייך ביה טן דו ניחא דה"נ באשה שנשתמד בעלה מצד מה שהיה כבר בעלה ולבה גם בו ניחא לה בטן דו דמשומד ואף על גב דבלאו הכי לאניחא לה בטן טו דמשומד דטעמא דחבת בעלה הכשר דמשוי לה ליבמה ניחא לה בטן דו דמשומד וטעמא בשכבר היה בעלה ולבה גם בו שוים לענין לשוויה שיהיה ניחא לה בטן דו דמשומד והיינו דקאמר שגם בזה שייך לומר טן דו אלא אי סבירא ליה דטן דו דמשומד לא ניחא לה בשום צד שבעולם א"כ מאי פגם בזה שייך למימר טן דו דקאמר אלא ודאי נראה שהוא ז"ל סובר פירש דההיא סוגיא כדפירשתי ולא אאריך לדחות פירושים דחויים שיש לדחותם מכמה אנפי והאמת יורה דרכו:
ואין לדחות ולומר דמדברי מהר"ם אין ראיה דלעולם אימא לך דמאי דקאמרינן גבי מ"ש דמינח ניחא לה בכל דהו היינו בכל דהו דבעלה השלם קאמר אבל בטן דו דמ"ש לא ניחא לה כלל אלא דסבר מהר"ם ז"ל דאליבא דרש"י ז"ל דסבר דיבמה שנפלה לפני משומד צריכה חליצה שמא הוא סובר דאע"ג דבטן דו דמ"ש לא ניחא לה משום דלית לה מיניה ניחא דגופה כדבעינן שהרי כופין אותו לגרש אע"פ שאמרה בעינא ליה מפני שממקתו כדאיתא בשלהי המדיר והואיל וממקתו אין כוחו שוה למי שאינו מ"ש דאפילו בבריאים אין כל הכוחות שוות וא"כ לית לה ניחא דגופא מיניה כדבעי' דרוצה אשה בקב ותפלות וכו' אבל גבי משומד דאית לה מיניה ניחא דגופא כדבעי' סבר רש"י דניחא לה בטן דו דמשומד גופיה והיינו דקאמר דשמא אינו זכות לה פירוש דשמא רצונה בכך טפי מלהפריש ממנו שנפרשת מאיסורא דשמא ניחא דגופה עדיף לה דאין סברא לומר כן הואיל וחזינן שסברתו של מהר"ם גופיה היא דמ"ש עדיף לה ממשומד שהרי הביא ראיה לדבדי הגאונים מהאי טעמא והוא לא היה בדורם לשמוע מהם שזו ראיה אלא סברא דנפשיה קאמר שהוא סובר דודאי עדיף לה מ"ש ממשומד ויש לנו להביא ראיה מההיא דהגוזל שכל יבמה שתפול לפני משומד שתצא בלא חלצה דגרע טפי ממ"ש והסמיך דברי הגאונים בזה וכתב שהביא הוא ז"ל ראי' לדבריהם ולמעשה לא מלאו לבו לעשות ולהורות כן הואיל ונפק מפומיה דרש"י ז"ל כדכתב המרדכי אבל להלכה פשיטא ליה למהר"ם דכן הוא ואי לאו דנפק מפומיה דרש"י ז"ל הוה עבד מעשה והיינו משום שסברתו כדפירשתי ואיך יעלה על הדעת שהוא ז"ל יסבור שרש"י ז"ל סובר הפך בהפך מסברא זו שהוא סובר דמשומד עדיף לה טפי ממ"ש ורוצה היא בטן דו דמשומד אע"פ שאינה רוצה בטן דו דמ"ש והיו חולקים בסברו' הפוכות במה שאפשר לו לפרש סברתו של רש"י שלא יהא ממש הפך בהפך מסברתו אלא שרש"י יסבור דמשומד ומ"ש שוים ותו דא"ה מאי אם כן צריך לומר שגם בזה שייך לומר טן דו דקאמר דמשומד דודאי לו שלסברתו הכי הוא והלא אפשר לפרש דברי רש"י לסברתו באופן דלא שייך בזה טן דו ועדיף ליה טפי לפרש שדעתו של רש"י כן שלא יהא הפך בהפך מסברתו ואין לומר דאע"ג דמהר"ם סבר הכי אליבא דרש"י ז"ל מ"מ הא רש"י ז"ל כתב בהדיא הפך דבריו של מהר"ם ז"ל שכתוב בתשובה והביאה מהרר"י ז"ל וז"ל מעשה היה בימי רש"י ז"ל על משומד שנתרצה לתת גט לאשתו והורה רש"י ז"ל לאחר לקבל לה גט עכ"ל וא"כ מזה ירא' שרש"י ז"ל סובר דלא ניחא לה בטן דו דמשומד כלל וה"ה בטן דו דמ"ש דזה וזה שוים לדעתו וא"כ ע"כ לפרש פי' הסוגיא דקאמר אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו אבעלה השלם קאמר דאין לומר דלעולם רש"י ז"ל דמינח ניחא לה בטן דו דמ"ש קאמר וה"נ במשומד והא דהורה שיקבלו גט לאשת המשומד שלא מדעתה דזכות הוא לה היינו משום דזכין לאדם שלא בפניו דקאמרינן מזכין לנפשו הוא דקאמרינן דהיינו להפרישו מאיסור לזכותו במצות הוא דקאמר דהוה זכות לנפשו ואין לך זכות גדול מזה ולהביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דכתובות אמר רב הונא אמר רב גר קטן מטבילין אותו וכו' ופרכינן מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו וכו' הרי לך דפשיטא ליה לתלמודא דכל היכא דמכניסין אותו תחת כנפי השכינה זכין לו שלא בפניו וא"כ ה"נ הואיל ומפרישה מאיסור הוא הזכות שלה וזכין לה שלא בפניה דהא התם משני' מ"ד גוי בהפקרא ניחא ליה דהא ודאי עבדא בהפקרא ניחא ליה קמ"ל דה"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו הרי לך דלא אזלינן בתר זכות נפשו אלא א"כ בתר רצונו אזלינן לענין לזכותו שלא בפניו וטעמא דמטבילין לקטן משום דאנן סהדי שמאחר שלא טעם טעמא דאיסורא רצונו בכך אבל אם היה טועם טעם האיסור או גדול שנשתמד שכבר טעם טעמא דאיסורא אין מטבילין אותו על דעת ב"ד אע"ג דזכות הוא לו שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה דלא אזלינן בזכות וחובה לענין מה שאמרו זכין לאדם שלא בפניו וכו' אלא בתר רצונו ולא בתר זכות וחובת נפשו ואפילו להקל באיסור א"א אמרינן התם דחוב הוא לו דקאמר התם אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות ופירש"י הגדילו קטנים שנתגיירו ואפילו עם אביהם יכולין למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן וכו' עד ואם קידש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל משומד עכ"ל וכן משמע נמי בפ"ק דגיטין דזכות וחובה דקאמרינן לפי רצונו של אדם הוא דאמרינן דתנן התם האומר תני גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו וכו' עד אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה וכו' ובגמרא אמרינן תניא אמר ר' אליעזר אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיוצא ותחת ידי עבדו לחירות אמר לנו חוב הוא לו שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה אמרנו לו והלא מה אם ירצה שלא לפרנסו וכו' ופרכינן ולר"מ תינח עבד כהן עבד ישראל מא"ל ומשנינן א"ר שמוחל בר רב יצחק מפני שמפסידו משפחה כנענית ופרכינן אדרבא הוא מתירו בבת חורין ומשני' עבדא בהפקרא ניחא ליה ע"כ הרי לך אע"פ דכשיצא העבד בן חורין הרי הוא ככל ישראל ובהיותו עבד אינו חייב במצות אלא כאשה וזכות הוא לנפשו ביוצאו בן חורין אפ"ה קאמר ר"מ דחוב הוא לו ואינו משתחרר שלא בפניו דמאי דאמרינן זכין לו שלא בפניו היינו במה שרצונו בכך טפי קאמרינן ואפילו רבנן דפליגי עליה דר"מ לא קאמרו דזכות הוא לו אלא מטעמא שאם ירצה שלא לזונו רשאי בעבד כהן או מטעמא שהוא מתירו בבת חורין לזכות הוא לו שיוצא לחירות ורשות אחרים עליו דאין לומר לטעמא דר"מ קאמרי אבל אינהו דקאמרי סתם דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות היינו משום דמתחייב במצוות קאמר וזכות הוא לנפשו דהא בכל דוכתי כל היכא דאפשר לן למימר בתרי דפליגי דכל חד טעמא דנפשיה קאמר ולאו לדבריו דחבריה קאמר עדיף לן טפי והיינו משום שכל שאפשר שלא להגדיל המחלוקת ולהוליד מחלוקת חדשה עדיף לן טפי כי הכא דאי אמרינן דרבנן לדבריו דר"מ קאמרי אנו מולידים מחלוקות חדשה שצריכין אנו לומר דלר"מ זכות וחובה תלוייה במה שרצונו בכך ואינו חושש לזכות וחובת נפשו דהיינו לזכות וחובת האיסורין והמצות ולרבנן תלוי בזכות וחובת האיסורין והמצות וזה אין לנו לומר שדי לנו במה שמצאנום חולקין ואין לומר דאע"ג דזכות וחובה דאמרינן אינם תלויים בזכות וחובת נפשו של אדם אלא ברצונו של אדם כדהוכחנו:
מכל מקום רש"י ז"ל שכתב באשה שנשתמד בעלה שיש לאחר לקבל לה גיטה היינו משום דאנן סהדי דהואיל וישראלית היא הרי היא בחזקת כשרות דלא ניחא לה לעמוד תחת המשומד וא"כ אנן סהדי דזכות הוא לה דהא רש"י ז"ל לא מפליג בין ישראל מ"ש שהוא בחזקת כשר למשומד אלא דמשוי יבם ישראל מ"ש ליבם משומד וסבר דכי היכא דאמרינן התם בהגוזל במ"ש דאנן סהדי דמינח ניחא לה ה"נ ביבם משומד וא"א כדאמרת הוה ליה לרש"י ז"ל למימר כמהר"ם ז"ל דדוקא ביבם מ"ש שאינה עוברת על הדת אם תהיה תחתיו הוא דקאמרינן התם דאנן סהדי דמינח ניחא לה אבל ביבם משומד לית לן למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה לעבור על הדת אלא ודאי נראה דלרש"י ז"ל אשה ניחא דגופה עדיף לה טפי ואפילו נגד זכות נפשה אא"כ תגלה דעתה דלא ניחא לה ומש"ה לרש"י ז"ל שוה יבם משומד ליבם מ"ש ומה"ט נמי נראה דאין להקשות ולומר דהיכי תיסק אדעתין למימר דרש"י ז"ל סבר דאשה שנשתמד בעלה דאין לאחר לקבל לה גטה שלא מדעתה והלא בשלהי האשה שלום מסקינין דאין מזכין גט לאשה במקום קטטה דניחא דגופא עדיף לה וחוב הוא לה מדר"ל דאמר טב למיתב טן דו וכו' לכאורה משמע דדוקא בישראל כשר הוא דאמרינן הכי דאע"ג דאית להו קטטה חוב הוא לה דניחא דגופה עדיף לה אבל במשומד לית לן למימר הכי דנראה דלרש"י ז"ל אין חילוק בין ישראל השנוי לה למשומד מדמשוי לה למשומד לישראל מ"ש וא"כ כי היכא דאמרינן התם בהאשה שלום דאין מזכין גט לאשה במקום קטטא דניחא דגופה עדיף לה כדר"ל ה"נ במקום שמד דניחא דגופה עדיף לה וכדר"ל ואפשר דראייתו של רש"י ז"ל מסוף פרק האשה שלום ומפרק המדיר שכבר הזכרתי וכדכתיבנא ולפי שראיתי בתשובת כמהרא"מ ז"ל נראה שכתב שמה שהורה רש"י ז"ל לאחר לקבל גט מהמשומד היינו משום דזכות הוא לה להצילה מאיסור ביאה ומיכשול כמה איסורין והביא ראיה לזה ממה שהשיב רש"י ז"ל באשה שנשתמדה דזכות הוא לה שיוצאה מתחת ידו ואפילו שלא מדעתה יש לאחר לקבל הגט מבעלה המשומד הואיל ונאסרה עליו וזהו הכלל העולה מההיא תשובה הצריך לנו וכת' כתב וז"ל וא"כ ה"נ גבי אשה שנשתמד בעלה ואפי' שלא מדעתה והיא מתגרשת מיד בקבלתו של זה דברי' ק"ו ומה אם באש' שנטמעה בין הגוים ונאסרה על בעלה דליכא אלא איסור ביאה בלחודא שהרי בבעלה כשר עסקינן אפ"ה הורה רש"י ז"ל שימסור הבעל את הגט ליד מי שירצה וכו' עד גבי אשת משומד דאיכא איסור ביאה וחששא דהעברת הדת ומכשול כמה מיני איסורים מבעיא עכ"ל:
ואני אומר שאחרי המחילה מכ"ת אין להביא ראי' משם דהתם היינו טעמא דרש"י ז"ל משום דבעלה ישראל כשר הוא ומאחר שנשתמד אנן סהדי שיתרחק ממנה ושוב לא יבוא עליה הן מטעם שהיא אסורה לו והן מטעם שיוליד ממנה בנים שאינם הגונים והן מטעם שהיא שנואה אליו ביותר ולא היה לה ממנו אפילו צוות בעלמא דכל משומד או משומדת כל בר ישראל שונא הוא להם ומאי דאמרינן דבכל דהו ניחא לה הוא משום דבתשמיש ניחא לה וכדאמרינן בפרק האשה שלום ובפרק המדיר תנא וכולן מזנות וכו' כמו שכבר כתבתי למעלה אבל באשה שנשתמד בעלה הואיל והוא בא עליה כדרכו וכמנהגו והיא ממלאה תאוותה ורצון נפשה שמא ניחא לה טפי דאע"ג שהוא בא עליה באיסור ניחא דגופה עדיף לה ואינה חוששת לא לאסור ולא לשום דבר איכא דלהוי לה ניחא דגופה כאשר כבר הוכחנו זכין לאדם וכו' ואין חבין וכו' דקאמרינן לא בזכות וחובת הנפש אמרינן הכי אלא בתר רצונו של אדם אזלינן בהא כאשר כבר הוכחנו:
גם ממה שהביא כ"ת להחזיק דבריו ממה שכתוב הרמב"ם בהלכות גירושין פ"ב וז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש וכו' עד מכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו' עד וכיון שהוכיח ותשש כחו ויצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו וכתב כ"ת וה"ה גבי משומד כיון שהדין נותן לפרוש הימנו וכו' עד אע"פ שמתרצה בכך אנן סהדי דבתר הכי כשישקוט יצרה הקשה תהיה שמחה בהצלתה מתחת ידו:
ואני אומר גם בזה שאחרי המחילה אמינא שאין להביא ראיה משם דש"ה שבעת נתינת הגט אומר רוצה אני ואם באת להביא ראיה משם אדרבה יראה שיש לדקדק בהפך דהא התם אם לא אמר רוצה אני הגט פסול שגרש לאונסו ולא אמרינן דאנן סהדי דכשישקוט יצר הרע יהיה שמח בנתינת הגט ויהא הגט כשר אלא אמרינן דהואיל ובשעה שנתן הגט לא אמר רוצה אני ולא שקט יצרו הימנו גם כי אחרי כן ישקוט הגט פסול וה"נ הכא גבי משומד אע"ג די"ל שלבסוף תהי' שמחה בהצלתה מ"מ הואיל ובעת נתינת הגט לא גלתה דעתה בזה ולא בקשה ממנו גט רגלים לדבר דניחא לה בטן דו דידיה ושמא חוב הוא לה ואינה מתגרשת בכך הואיל ושעת נתינה לאו שעת הכושר הוא דשמא רצונה וחפצה בו דזכין לאדם שלא בפניו וכו' אינו תלוי אלא במה שרצונו בכך כדהוכחני ואע"ג שכן הוא אין לאומר לומר שמתשובת רש"י ז"ל שהורה על משומד שנתרצה לתת גט וכו' מוכח דרש"י ז"ל סבר דלא ניחא לה בטנדו דמשומד כלל דלע"ד נראה שרש"י ז"ל לא הורה כן אלא על אשת משומד שאשתו בקשה ממנו גט וגלתה דעתה שרוצה בכך והוא היה מסרב בדבר ולבסוף נתרצה והיינו דנקט לישנא דנתרצה וכתב שנתרצה לתת גט לאשתו ולא נקט שרצה לתת גט וכו' דלשון שנתרצה משמע שבקשה ממנו גט והיה מסרב לתתו ולבסוף נתרצה והשתא אתי שפיר דמהר"ם ז"ל לא כתב מה שכתב על תשובתו של רש"י ז"ל אלא על לשון ספר אגודה ומהר"ם ז"ל במלתא אחרינא וק"ל וגם אם נאמר דתשובת רש"י ז"ל ודברי בעל ספר אגודה ומהר"ם ז"ל במלתא חדא שגם רש"י ז"ל הורה מה שהורה על אשת משומד שלא גלתה אשתו דעתה ורצונה שרצונה לקבל גט ממנו ופליג מהר"ם ז"ל עליה אפילו הכי אין להוכיח ולומר שלדעתו של רש"י ז"ל פי' ההיא סוגיא דהגוזל הויא דמינח ניחא לה בכל דהו אבעלה השלם קאמר אלא לעולם אמוכה שחין או משומד קאמר ופירש הסוגיא על הדרך שפירשתיה ואל יקשה לך דא"כ במאי פליגי רש"י ז"ל ומהר"ם אליביה דרש"י ז"ל דנראה שרש"י סובר דאע"ג דאמרינן בהגוזל שמצד הטובה שיש לאשה עם בעלה השלם והוא הדין עם בעלה הכשר מינח ניחא לה בטנדו דמוכה שחין והוא הדין במשומד לאחר מיתת בעלה בטבותא פורתא דאית בהו כדפירשתי מ"מ היכא דלית לן האי טעמא דבעלה השלם או הכשר לא אמרינן דטעמא דלבה גס בו משוי לה דיהא ניחא לה בטנדו דמ"ש או דמשומד דאדרב' היא לבעל שלם או כשר נשאת ולא למשומד אע"ג דהיא צריכה ממנו גט שמכנסת עצמה בספק ועל דרך שכתבו התו' בפרק נערה ומהר"ם ז"ל פליג בהאי סברא נמי וסבר דלסברתו של רש"י ז"ל דסבר דניחא לה בטנדו דמשומד לאחר מיתת בעלה כי היכא דניחא לה בטנדו דמוכה שחין לאחר מיתת בעלה מצד חבת בעלה השלם או הכשר הכא נמי ניחא לה בטנדו דבעלה המשומד הואיל ולבה גס בו דטעמא דחבת בעלה השלם או הכשר וטעמא דלבה גס בו שוים לסברת מהר"ם ז"ל וכדפירשתי ומשום הכי כתב א"כ צריך לומר שגם בזה שייך לומר טנדו ולפי זה נראה שמהר"ם לא ראה תשובתו של רש"י ז"ל שאלו ראה אע"ג דפליג עליה היה מביא דבריו והיה חולק עליו וכן נראה שהיה סברת מהר"רי ז"ל למדקדק בדבריו שכתב בסוף דבריו ולא קשיא מדידיה אדידיה והמעיין יעיין כי אין נפקותא בדבר כדי להאריך אבל לפי הפירוש הראשון אשר פירשתי שהוא האמת לפי הנראה לע"ד אין אנו צריכין לזה דמר אמר חדא ומר אמר חדא וכדפירשתי ונראה שדעתו של מהר"רי ז"ל היתה בפי' ההיא סוגיא דהגוזל כדפירשתי יעויין בדבריו אלא שהיא נתן טעם לדבריו לומר דבמשומד שייך ביה טנדו לרש"י ז"ל דשמא יחזור בתשובה שמכנסת עצמה בספק ולי הדיוט נראה דאי משום האי טעמא שייך טפי לומר דמכנסת עצמה בספק אבל לא שייך ביה לומר דניחא לה בטנדו דמשומד דהא אי הוי משומד ולא יחזור בתשובה לא ניחא לה בטנדו דידיה ומהאי טעמא לא הזכרתי לחלק אליביה דרש"י ז"ל בין אשה שיבמה משומד דהויא בספק שתפיל בטנדו דמשומד לאשה שנשתמד בעלה דהויא בודאי בטנדו דידיה כמו שחלק מהרר"י ז"ל בתשובתו וכן כמהר"ר אליה מזרחי נראה נגד מה שכתב מהר"ם ז"ל דברי בעל ספר אגודה וגם כי אין דעת הדיוט מכרעת האמת יורה דרכו והאל יצילנו משגיאות: