רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ח
חדר א
שאלה מעשה שעלו יהודים בספינה של גניוז"י מארץ המערב ללכת למזרח ובהיותם על הספינה היתה יד ה' בספינה ונפגר בעל הספינה ולקחו אותם המלחים בגט"ו והורידום מחוץ לעיר ובכל יום ויום היו באים וגונבים מהם בניהם ובנותיהם ובתוכם נגנבה נערה אחת והכריחה אדונה להמיר דתה בעל כרחה לזמן הלך יהודי אחד כהן בארץ גניז"י אשר היתה שם העלמה ויהי כאשר ראתה הנערה את היהודי הכהן והכירה שהוא יהודי הגידה לו המאורע והפילה תחנתה לפניו להוציאה מיד הערלים ואל יתעללו בה וכן עשה והשתדל הרבה וברח עמה והוציאה מכל מלכות אדום והביאה במלכות תוגרמה ולקחה לו לאשה והספור הזה שמענו אותו ממנו לפי תומו ואין מי שיעיד בדבר אלא מפיו אנו חיים ובתוך דבריו אמר כי מצאה בתולה וכעת יש לו ממנה בן והיא הרה ללדת יורנו המורה מה דינה והתרתי למצוא פתח שלא להוציאה מבעלה ולא מצאתי כי אם בספר תרומת הדשן יש מי שמיקל בדבר בסבת שהיתה בתולה האר עיני שכלנו בתשובת כ"ת הרמתה ושכרך כפול ומכופל מן השמים:
תשובה מבליגיתי עלי יגון לבי עלי דוי מאן הנחם על פטירת בתי הכבודה אשת חיל עטרת בעלה לבית עולמה נב"מ ולהעמיד הדברים על אמתתם אין דעתי סובלת דאשמעתתא צריכא צילותא כיומא דאסתנא מכל מקום לקיים גזירת כת"ר אשיבך כמיסת ידי הקצרה:
ואני אומר דלענ"ד נראה דאשה זו מותרת לבעלה הכהן ולא מטעם שכתב כת"ר שמצאת בספר תרומת הדשן שמאותה תשובה לבדה שהביא הוא ז"ל אין ראי' לנידון דידן שבעל התשובה ההיא לא דבר אלא באשה שנתפשה ונחבשה בגזירת המלכות להמיר ולא לדבר אחר כדמשמע מההיא תשובה שכתב וז"ל והאי כיון שתפשוה להמיר וכו' ולהכי כתב דכיון שנחבשה שלא כדין דהיינו שלא נתפשה על נפשה ומחמת רציחה או גניבה שבדיניהם חייבת מיתה וכן לא נתפשה על שבעלה גנב או רצח שבדיניהם אשתו הפקר לכל שרשות נתונה לכל לעשות בה כרצונו וחפצו מותרת דכל היכא דנחבשה בידם שלא כדינם ולא חבשוה להמיתה בגזירת המלכות או להיותה הפקר לכל לעשות בה כחפצו ורצונו ואפילו להורגה לא חיישינן שמאז נתרצית להם למצוא חן בעיניהם היכא שברחה תיכף שמצאה יד לברוח וכהנהו נשי דגנבי גנבי וא"כ לשמא נתרצית ליכא למיחש ולשמא אנסוהו נמי אין לחוש כיון שתפסוהו להמיר בגזירת המלכות שהמלכות שומרה דדוקא ביהודים הוא דלא מרתתי לאונסה שבעונותינו שרבו הוא בהפקר אצלם בטענה כל דהו שיש להם עליה שאין דורש ומבקש זכותם של ישראל שהדיינים שלהם עושים עצמם כאלו אינם רואים זכותם נגד אינו בר ישראל ועל זה סומכים ואונסים אותם שיצרם תקפם וחושבים דלבעול יהודית ואפילו באונס אין המלכות מקפיד ועושה עצמו כאלו אינו רואה חובה לאינו בר ישראל המאנס ועל דרך שאמרו בכרקום שבא לעיר דלבעול יש פנאי אע"ג דלנסך אין פנאי אבל כל היכא שתפשוה להמיר בגזירת המלכות איננה כהפקר אצלם שיראים הם מהמלכות לאונסה כמו שיראים לאנס גויה גמורה ויותר יראים בה כיון שהמלכות חבשה כדי להמיר לחטאת נפש:
ונראה דבעל תשיבת א"ז שהביא ת"ה מורה היא דבכה"ג שתפשוה להמיר בגזירת המלכות ולא לדבר אחר שמותרת היא אף לכהן דהא כתב וז"ל ריבה שנאנסה בגזירת פרנקפורט והיא ארוסה והשיב א"א ז"ל דהיא אסורה דעל ידי נפשות אסורה לבעלה דשערו חכמי' דעת' של אש' ודאי מתרצי' ואפי' בפה תובעתו עבו' הצלת נפש' וע"יל כיון שלא יכלו לצאת עד חדש ימים יש לחוש שמא נתרצית לאחד מהן דסברא מנסב נסיב לה כבן נצר ואין אומרים יוכיח סופה על תחלתה שלבה לשמים דהא בבן נצר לא אמרינן הכי אע"פ שלבסוף יצאו האיך שיצאו הלכך אין להתירה אלא בעדות ברור עכ"ל ומדכתב דשערו חכמים דעתה של אשה דודאי מתרצית ואפלו בפה תובעתו עבור הצלת נפשה משמע שגזירת המלכות היתה שבנות ישראל הפקר הן ורשות נתונה ביד כל אדם למלאות חפצו ורצונו ממנה הן לבעול אותה הן להורגה והן לייסרה בכל היסורין אשר ירצה והן להמירה ועל דרך ההיא שאמר בתחלת כתובות שתבעל להגמון תחלה דאי בנתפסה בגזירת המלכות להיות' חבושה ותפוסה עד שתמיר קאמר וכעובדא של התשובה האחרת וראייתו ממאי דאמרינן התם בכתובות דכשיד האומות תקפה על עצמן אפילו נחבשה ע"י ממון אסורה וסבר דאסורה אפילו לבעלה ישראל קאמרינן והיינו משום דכיון שהיא יודעת שיד האומות תקפה תבעל היא לבעל הממון כדי שיפטרנה וא"כ נמי בתפשוה להמיר יש לחוש שמא תתרצה לאחד מהם עבור הצלת עצמה מהמרה דחמירא אסורא הא מהא אין ראי' דבשלמא נחבשה ע"י ממון יש לנו לחוש שמא תתרצה לבעל הממון כדי שיפטרנ' אלא הכא הא אפילו אם תתרצה לאחד מהם אינה מצלת עצמה מלהמיר הואיל ונגזרה גזירה להמיר ולמה תתרצה לא' מהם להוסיף אסור על אסור דסוף סוף היא צריכה להמיר אם היא רוצה לצאת מהתפיסה מגזרת המלכות ותו מדתלי טעמא במאי דתנן ע"י נפשות אסרה משמע שהגזירה היתה כדפרשתי דהא ע"י נפשות דתנן במתניתין מפריצין לה בגמרא לרב כגון נשי דגנבי וללוי כגון אשתו של בן דינאי ופרש"י משום הפקר ע"ש וא"כ מאי דקאמר דשערו חכמים דעתה של אשה וכו' עד עבור הצלת עצמה מהפקר קאמר וכן נמי מוכח מהראי' שהביא מבן נצר דבנתפשה ונחבשה להבעל נמי קאמר דהא פשיטא דההיא דבן נצר לא קמיירי אלא היכא שידענו ששבאה לתשמיש כדפירש התם גבי שבויי מלכות ומה שלא נתפרשו הדברים בהדיא בשאלות הנז' היינו משום שבגזרות היו ידועות לשואלים ולמשיבים על כל בני דורם באיזה אופן היו הן גזרת פר"נק פורט והן הגזירה האחרת שבתשובה האחרת והם השיבו לאנשי דורם שהיו יודעים הגזירות היאך היו ותשובותיהם מוכיחות ע"ז כדפיר' ואפשר נמי שהם היו חושבין שכמו שהם היו יודעים בגזירות ההם היאך היו גם אנו נדע בהם ודמי קצת לההיא דפ' כל הבשר דאמרינן התם גבי כחל דמפולפוליה דר' חייא שנה ליה לרב כחל סתם עיין שם כללא דמלתא:
משתי תשובות אלו למדנו דהיכא דנתפשה בגזירת המלכות להיותה הפקר לעשות בה כל אדם כרצונו לכל מה שלבו חפץ אסורה היא אפילו לבעלה ישראל והיכא שנתפשה להמיר ולא לדבר אחר בגזירת המלכות מותרת היא אפילו לבעלה כהן:
אבל כל היכא שנגנבה שלא בגזירת המלכות כבנדון דידן שבעוה"ר נתנו בנות ישראל לשבי ולהפקר לכל גנב וליסטים דעלמא ואין דייני אומות דורשים ומבקשים בדינם גם כי שובים וגונבים אותם ובדיניהם דגונב נפש חייב מיתה דפשיטא שיש עליה דין שבויה שהיא תחת רשות השבאי והגנב לעשות בה כחפצו ורצונו ואסורה לבעלה כהן אם היו עדים שנגנבה ונשבית דמאי דאמרינן בפ' נערה אמר רב יהודה הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו היינו לבעליהן ישראל כדמשמע התם שאף אם אנסוה הגנבים מותרות לבעליהן אבל לבעלה כהן שאם נאנסה אסורה לו כדרשינן התם והיא לא נאנסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאפילו נתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן וכן בפ' הבא על יבמתו וכן פרש"י התם בכתובות שריין לגברייהו לפי שבאונס באין עליהן אסורה לו שמא נאנסה ואפילו נאנסה נמי קודם שנשאת לכהן פסולה לכהונה כדאיתא התם בפ' הבא על יבמתו וסוף פרק ארבעה אחין דאמרינן התם דרב ששת אנא דנייהי לעיינין ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה:
חדר ב
אלא שאני אומר דאשה זו מותרת לבעלה כהן דהא תנן בפ' בתרא דכתובות האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנאת באו עדים הרי זו לא תצא ונידון דידן נמי הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דהא בעלה הוא האוסרה על פי דבורה והוא המתירה על פי דבורה כאשר בא בשאלה וז"ל ויהו כאשר ראתה הנערה את היהודי הכהן הגידה לו המאורע והפילה תחנתה לפניו להוציאה מיד הערלים ואל יתעללו בה:
יראה מלשון השאלה שהיא אמרה לו איך היא גנובה ושבויה מבית העברים וטהורה היא ובקשה ממנו להוציאה מידם שלא יטמאוה ובר מן דין אמינא דאשה זו אם נשאת בפומבי ובפרהסיא בפני קהל ועדה שכל קהל וקהל הם במקום ב"ד שבעירם אין לך באה בפני ב"ד שבעירם ואומרת להם טהורה אני והתירוה ב"ד להנשא ונשאת גדולה מזו:
ולרווחא דמלתא אומר שתדע לך שכן הוא דהא בפ' המגרש אמרינן אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ומהאי טעמא לא הצריך רבינו תם גט לאשה הנשואה שיצא עליה קול שנתקדשה לאחר והיה אותו האיש בחופתו כשנשאת לשני דחזקה אין אשה מעיזה וכו' ע"כ:
הרי לך דבאשת איש כל כך היא לנו האומרת לבעלה גרשתני כמתקדשת או נשאת בפניו והכא נמי גבי שבויה כך היא לנו האומרת לב"ד טהורה אני כשנשאת בפניהם לכהן ולא אמרה להם כלום דבנישואיה שנשאת לפניהם הרי היא כאומרת להם שטהורה היא והם התירוה לינשא ונשאת ואין לומר דדווקא בבאה לב"ד ואמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה עי"כ להנשא ונשאת ואח"כ באו עדים ואמרו שנשבית או שבאו אחר שהתירוה לינשא ואפילו לא נשאת הוא דאמרינן דלא תצא והיינו טעמא דנאמנת משום המגו שהיה לה כבר וכדכתבו התוס' בפ' המגרש עלה דההיא דאמרינן התם ואידך כי איתמר דרב המנונא בפניו וז"ל ואם תאמר וכי לרב הונא הוי דרב המנונא אפילו שלא בפניו הא תנן בהדיא בפ"ב דכתובות דאם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני:
ויש לומר דרב המנונא ודאי לא איירי אלא בפניו אבל להחמיר להצריכה גט משני סבר רב הונא דנאמנת אפילו שלא בפניו והא דאמרינן בפ' בתרא דכתובות מר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו דנאמנת עם המגו שהיה לה עכ"ל:
הרי לך שכתבו התוס' דבאשת איש דאמרינן דנאמנת משום מגו שהיה לה קודם שבאו העדים הוא דנאמנת ויאמר האומר דמשמע מדבריהם ז"ל דהיכא שלא היה לה מגו כגון שלא באה לב"ד לומר אשת איש הייתי וגרושה אני אלא שנשאת בפניהם קודם שבאו העדי' אע"ג דכבר נשאת חיישינן דילמא משקרת ודוקא להחמיר הוא דנאמנת דהא מר סבר דשלא בפניו אינה מעיזה דבפ' בתרא דכתובות עלה דההיא מתניתין דתנן התם ואם משנשאת באו עדים וכו' קאמרינן לה דאין לומר שהתוספת ז"ל משמע להו לישנא דקאמרינן התם מר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה דאפילו היכא שאין דבר מסייעה שאין שם אלא החזקה לבדה קאמרינן ונשאת ולא נשאת שוות ובין כך ובין כך נאמנת מחזקתו דרב המנונא דהאי חזקה אינה צריכה לדבר אחר לסייעה דא"כ היאך תלוי טעמא במגו דהוי דבר המסייעה לחזקה אלא ודאי נראה שהחזקה שלא בפניו אינו מועיל לה להיותה נאמנת אפי' למאן דאמר דשלא בפניו אינה מעיזה אלא היכא דאיכא דבר אחר מסייעה וא"כ יאמר האומר דמה ראו התו' ז"ל לתלות טעמא במגו המסייע לחזקה ולא תלו טעמא לומר דהיינו טעמא דנאמנת משום דכבר נשאת קודם שבאו העדים דהא בנשאת קוד' שבאו העדים עסקינן התם בגמרא כדכתיבנא וכדכתבו התוספת ז"ל בפרק בתרא דכתובות אשר אביא דבריהם לפנים בס"ד:
אלא ודאי נראה שהתוספת ז"ל שבגיטין סוברים שאין הדבר תלוי אלא במגו שהיה לה והיכא שנשאת קודם שבאו העדים נמי אינה נאמנת אא"כ באה לב"ד תחלה ואמרה אשת אש הייתי וגרושה אני והתירוה להנשא ונשאת קודם שבאו העדים דהשתא איכא תרתי לטיבותא חוץ מחזקתו דרב המנונא שגם הנישואין שנשאת קודם שבאו העדים והמגו שהיה לה כבר ולא הוצרכו התוספת ז"ל שם בגיטין להזכיר בדבריהם טעמא דנשאת אלא טעמא דמגו משום דהתם תנן בהדיא דבנשאת קודם שבאו העדים קמיירי ועלה קאמר דמר סבר דשלא בפניו נמי אינה מעיזה וכדכתיבנא ואע"ג דרישא דמתניתין דהתם קא מיירי במגו דתנן האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה וכו' הוצרכו התוספ' ז"ל ללמדנו דטעמא דנאמנות משום המגו שהיה לה דלא תימא דמאי דתנן ברישא א"א הייתי וגרושה אני וכו' לגופיה אתא לאשמעונין דאע"ג דאמרה אשת איש הייתי נאמנת לומר שהיא גרושה שהפה שאסר היא הפה שהתיר ולא אתא לאשמועינין דבסיפא נמי דקתני ואם משנשאת באו העדים לא תצא דדוקא באומרת כבר קודם שנשאת א"א הייתי וגרושה אני קמיירי דסיפא היכא דבאה אצלנו ולא ידענו בה שהיתה א"א בין באה לפנינו תחלה ואמרה א"א הייתי וגרושה אני שהיה לה מגו בין לא אמרה אלא שנשאת סתם קא מיירי דהואיל ונשאת קודם שבאו העדים לא תצא שכל אשה בחזקת פנויה היא לנו כל זמן שלא ידענו בה שנתקדשה ומ"ה הוצרכו רבותינו בעלי התוספות שבגיטין להודיע לנו שסברתם הוא דסיפא דתנן ואם נשאת לא תצא וקאמר בגמרא דהיינו טעמא משום דשלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו משום המגו שהיה לה דסיפא היכא דאית ליה מגו דתנן ברישא קתני לה דסבירא להו ז"ל דאפי' היכא דכבר נשאת והיה לה מגו לא הוי לן לאקילי כולי האי באשת איש אלא דחזינן דמאן דמתני לה ארישא הכי סבר ולהכי יש לנו לצדד בכל הצדדין והטעמים שנוכל לומר שעל זה סמך המיקל דהיינו שנשאת קודם שבאו העדים והוה לה מגו שבאה לב"ד קודם שבאו העדים ואמרה א"א הייתי וגרושה אני ולא הוצרכו להזכיר טעמא דנשאת כדכתיבנא:
אבל דעת רבותינו בעלי התו' שבפ' בתרא דכתובו' אינה כן כמו שאכתוב לקמן בס"ד:
ואפשר דחד מניהו תו' שנ"ף וחד מניהו תו' תוך ומ"מ אם אומ' דאף לדעת רבותינו בעלי התוספו' שבגטין אין לומ' דה"נ בשבויה אית לן למימר וטהורה אני קתני לה וכמ"ש אליבא דמאן דמתני ואם משנשאת ארישא דאע"ג דלא קתני לה הכי מ"מ נילף מינה דלמאן דמתני לה אסיפא נמי דוקא היכא דאית לה מגו דתנן ברישא קתני לה כגון שבאה לפנינו ואמרה נשביתי וטהורה אני דבכה"ג לא תצא אבל היכא דלית לה מגו כגון שלא ידענו בה שהיתה שבויה ובאה לפנינו ונשאת לכהן ולא אמרה לנו ולא מידי חיישינן דילמא נטמאה ותצא שאם בעלי התו' שבגטין סוברי' דמאי דקאמר אבוה דשמואל התם בפ' בתרא דכתובות עלה דההיא מתני' ואם משנשאת לא תצא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוהו להנשא אע"פ שלא נשאת דארישא דמתני' דהויא בא"א נמי קאי וקאמר דאפילו לא נשאת אלא שהתירוה לינשא ואחר כך באו עדים לא תצא מהתירה אין לנו לומר דבנשאת קודם שבאו העדי' בעינן נמי דלהוי לה מגו דליהמנא דהא מתני' לא בשנשאת ממש קא עסיק ולהכי הוצרכו הם ז"ל למיתני טעמא במגו שהיה לה ולא תלו טעמא משום דנשאת קודם שבאו העדים לומר שהיתה א"א שמטעם המגו שהיה לה התירוה לינשא דכל היכא שלא באתה לב"ד לומר א"א הייתי וגרושה אני אין ב"ד אומרים לה להנשא והרי באו עדים שהיתה א"א קודם שהתירוה לינשא ותנן התם אם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת:
וכן בעיר שכבשה כרקום דידעינן בה שנכבשה דאמרינן אם יש מחבואת א' על כל הכהנות ואפי' היכא שאינה מחזקת אלא א' דלדעתו ז"ל דווקא בנשים שבאו לב"ד ואמרה כל אחת מהן טהורה אני היא דנאמנת משום שיש להן מגו דאי בעי' כל א' מהן אמרה לחברתה לפירוש מה שפירש הר"ן ז"ל את דבריו הכא נמי לדעתם ז"ל אין בית דין מתירין להם לינשא אלא אם כן יש מגו:
חדר ג
אבל באשת איש שלא ידענו בה שהיתה א"א והיא בחזקת פנויה כל זמן שלא נודע לנו שנתקדשה ובית דין אין מעכבין בידה להנשא הואיל ולא איתחזק לן בה אסורה ונשאת קודם שבאו עדים לפנינו לומר שהיתה אשת איש אינה צריכה למגו דבלא מגו היא נאמנת הואיל וכבר נשאת קודם שבאו עדים דאי בפרהסיא נשאת אין לך אומרת לבית דין שבעירה פנויה אני גדולה מזו וכדכתיבנא ואי בצנעא נשאת אפילו הכי לא תצא דנראה דעדיף טפי אם נשאת אפילו בצינעא שלא ידעו בית דין שבעירה בנישואיה וגם לא הלכה בבית דין קודם שנשאת לומר אשת איש הייתי וגרושה אני להתירה לינשא מאשה שהלכה לבית דין ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני והתירוה בית דין לינשא ולא נשאת ובאו עדים והעידו שהיתה אשת איש דאמרינן בה דלא תצא מהתירא לסברא זו דהא בנטבע במים שאין להם סוף אם חכם או ב"ד יתירו לאשתו להנשא מנדין אותו ופשיטא שאם טעה ב"ד או חכם והתירה ונודע הדבר לב"ד או חכם אחר שמוציאין אותה מהתירה ואומרים לה שלא תנשא ואע"ג דאסור קל הוא שאם נשאת שלא ברשות חכם ובית דין לא תצא כדמשמע בפרק שני דיבמות ואף על גב דהתם מצד הדין לא היה לבית דין להתירה אלא שטעו ולא דמיא להיכא שבית דין מתירין לה להנשא מצד הדין דהתם ההיתר שהתירוה בלא היה הוא הואיל ובטעות התירוה מ"מ יש ללמוד משם דאף על גב דמחמירין טפי באיסורא להתירה להנשא לכתחלה עד שמנדין לב"ד המתירין אותה להנשא לכתחל' אפ"ה היכא דנשא' לא תצא דטעמא דנשאת אלים לן טפי מהיכא דלא נשאת:
ועוד נראה להביא ראי' מהא דתנן בפרק ב' דכתובות ומייתי לה בהאשה רבה ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ר' מנחם בר רבי יוסי אומר תצא אמר ר' מנחם בר ר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו ואחר כך נשאת אבל נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא ע"כ ופשיטא לעניות דעתי דנשאת דקתני בהך ברייתא נשאת ממש קתני דמאי דקאמר אבוה דשמואל התם בפ"ב דכתובות עלה מתניתין דתנן התם נשביתי וטהורה אני וכו' ואם משנשאת באו עדים וכו' דלא נשאת נשאת ממש קתני אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת דוקא בההיא מתניתין הוא דאמר דנשאת דתנן התם לאו דוקא ולאו כללא קאמר דכל היכא דתנן נשאת לאו נשאת ממש תנן אלא דהיכא דאתמר אתמר וכאשר אפרש בעזרת האל ואפילו אי כללא קאמר מה שאינו כן לעניות דעתי במתניתין הוא דקאמר ולא בברייתא ואם כן מה פליג רבי מנחם בר ר' יוסי בין נשאת ללא נשאת ולא פליג בין היכא שהעדים הראשונים העידו בבית דין שמת בעל והתירוה לינשא להיכא שלא הלכו בבית דין להעיד כדי להתירה להנשא אלא היא כששמעה העדים שאמרו מת נשאת שלא ברשות ב"ד דהא בב' המעידים אינה צריכה להיתר ב"ד כדתנן בהאשה רבה נשאת שלא ברשות ואמרינן בגמרא מאי שלא ברשות שלא ברשות ב"ד אלא בעדים פירוש דבעדים אינה צריכה להיתר ב"ד משמע דאפילו הלכו העדים הראשונים והעידו בב"ד שמת והתירוה לינשא ובאו עדים אח"כ קודם שנשאת ואמרו לא מת תצא מהתירה ואומרים לה שלא תנשא ואף אם נשאת אחר כך תצא ואם נשאת קודם שבאו עדים שאמרו לא מת אע"פ שלא הלכו העדים הראשונים שהעידו שמת בב"ד ולא התירוה ב"ד לינשא אלא היא עצמה נשאת על פי העדים שלא ברשות ב"ד לא תצא דאף על גב דיוצאת היא מהתירה לא תצא מבעלה היכא דכבר נשאת אף על פי שנשאת שלא ברשות ב"ד הרי לך דנשאת אפילו בלא היתר ב"ד עדיף טפי מהתירוה ב"ד לינשא וקודם שנשאת באו העדים המכחישים הראשונים ואמרו לא מת לדברי רבי מנחם בר ר"י ואף ע"ג דרבנן פליגי ואמרו דבין נשאת קודם שבאו העדים שאמרו לא מת ובין לא נשאת לא תנשא לא' מעדיה נהי דפליגי עליה בדין דסברי דאפילו לא נשאת קודם שבאו העדים אלא אחרי שבאו העדים לאחר מעדיה דלא תנשא מ"מ לענין סברא זו דסבר ר"מ בר ר"י דעדיף טפי נשאת אפי' בלא היתר ב"ד קודם שבאו העדים שאמרו לא מת לא פליגי עלה ואפילו לרבנן דוקא בשנשאת לא' מעדיה קאמרי דלא תצא אבל מוציאין אותה מהתירה שאם באו תחלה הב' שאמרו מת והעידו בבית דין שמת והתירוה לינשא וקודם שנשאת באו השנים שהכחישום מוציאין אותה מהתירה ואומרים לה שלא תנשא אלא שאם נשאת לא' מעדיה אפילו אחרי ביאת העדים שאמרו לא מת לא תצא וכן ג"כ בבא אחד ואמר מת והתירוה להנשא על פי ואח"כ באו ואמרו לא מת אף על גב שיוצאה היא מהתירה ואומרים לה שלא תנשא אם נשאת לא תצא כדכתבו התוספות ז"ל בפרק שני דכתובות ובפרק האשה שלום יעויין שם:
וכ"נ יש לו להביא ראי' מכמה דוכתי דאשכחן בהו דאין רשות לב"ד להתירה להנשא בשום צד ופנה ובנשאת אמרינן דלא תצא דקל וחומר הוא ומה במקום דחמיר אסורו שאין בידם לטעון טענה שע"י יתירוה ב"ד להנשא אמרת שאם נשאת לא תצא מקום דקיל אסורא שאם פקחת היא לטעון בב"ד יתירוה ב"ד להנשא בטענת' ושוב אינ' יוצא' מהתיר' אינו דין שאם נשאת לא תצא א"כ אי אבוה דשמואל דקאמר עלה דההיא מתני' דפרק שני דכתובות דנשאת דתנן נשאת ממש תנן ואפילו למאן דמתני לה ארישא דמתני' במיירי באשת איש קאמר היכא דנשאת אפילו בלא שאלת ב"ד דלית לה מגו לא תצא ואע"ג דאשת איש חמיר אסורא ואפי' לפי מה שכתבו התוספות ז"ל בפרק המגרש שכבר הבאתי דבריהם למעלה וכל שכן בשבויה דקילא ואם התוספות זכרם לברכה סוברים דאבוה דשמואל סבר כמאן דמתני לה אסיפא דדוקא בשבויה אית לן לאקולי כולי האי דאפילו בהתירוה לינשא לא תצא מהתירה אבל באשת איש תצא מהתירה דלא מקלינין בה כולי האי ולפי זה צריכין אנו לומר לדעתם ז"ל דלמאן דמתני לה ארישא אפי' בנשאת קודם שבאו העדים אינה נאמנת אלא מטעם המגו שהיה לה כבר וכדכתיבנא ומ"מ בשבויה דקילא דאפילו לא נשאת אלא שהיתרוה לינשא לא תצא מהתירה אם נשאת קודם שבאו עדי שביה אפי' היכא שלא היה לה מגו לא תצא דעדיף טפי נשאת אפי' בלא שאלת ב"ד מהתירוה להנשא וכדכתיבנא:
והוצרכתי למה שכתב להסתפק אם רבותינו בעלי התוספות שבגיטין סוברין דמאי דקאמר אבוה דשמואל לא נשאת נשאת ממש אפי' אם משנשאת וכו' דתנן קאי ארישא נמי קאמר או שהוא סובר דדוקא אסיפא קאי ומשום הכי קאמר לא נשאת ממש קתני משום דלשון מורה קצת בסבתו דקאי אפי' ארישא דבהכי אתי שפיר טפי והמבין יבין וכן ג"כ דעתו של הר"ן ז"ל:
ולפי הנראה לעניות דעתי דמסתברא דקאי דוקא אסיפא דקילא דהא מקילן ביה טפי ולא ארישא דלית לן לאקולי כולי האי באשת איש:
ולהכי דחיקנא לנפשא לפרושי לישנייהו דרבותינו בעלי התוספות ז"ל שבגיטין באופן ודרך שיהי' מסכים לסברתי:
וכן נראה נמי שהיה סברת רבותינו בעלי התוספות שבפ"ב דכתובות שכתבו שם וזה לשונם אית ליה דרב המנונא אף על גב דרב המנונא איירי בפניו מכל מקום לענין נשאת ולא קאמרי לענין התירוה לינשא משמע קצת שהם סוברים דמאן דמתני לה ארישא סבר דנשאת ממש תנן:
חדר ד
וכן נראה נמי ממה שכתבו הם ז"ל לא תצא מהתירה פי' ותנשא לכתחלה וכו' עד אבל אין לפרש אי ההיא דיבמות דלא תצא מהתירה לענין דאם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא כדמשמע גבי בנתיה דמר שמואל בסמוך שהתירן לכתחלה עד כאן לשונם:
ומדלא חלקו בין מאן דמתני לה ארישא למאן דמתני לה אסיפא לומר למאן דמתני לה אסיפא דהיינו בשבויה דקילא מאי דקתני לא תצא פירוש ותנש' לכתחלה כדמשמע גבי בנתיה דמר שמואל ולמאן דמתני לה ארישא דהיינו באשת איש דחמירא מאי דקתני לא תצא הויא כההיא דיבמות דהא ואם נשאת וכו' דקתני במתניתין קאי ארישא דהויא באשת איש קאמר אבוה דשמואל דלאו נשאת ממש קתני אין לנו ראיה להוציא לא תצא דתנן במתניתין ממשמעותו דמבנתיה דמר שמואל דהוו שבויות אין להביא ראיה באשת איש דבשבויות היה לו משמע דאינהו ז"ל סברי דאבוה דשמואל סבר כמאן דמתני לה אסיפ' ולהכי קאמר לא נשאת נשאת ממש וכו' אבל למאן דמתני לה ארישא נשאת ממש קתני במתני':
וכן נראה נמי שהיה דעתו של רש"י ז"ל שהרי פירש עלה דההיא דאמרינן התם בפ"ב דכתובות רבי אושעיא מתני לה ארישא ובהכי אבין מתני לה אסיפא וז"ל ארישא אם משנשאת באו עדים שהיתה אשת איש והיא נשאת ע"פ עצמה שאמר גרושה אני אסיפא אנשבתי וטהורה אני והתירוה לינשא ואח"כ באו עדים שנשבית עכ"ל:
הרי לך בהדיא שהרב ז"ל באר בדבריו דמאן דמתני לה ארישא הוא סובר דנשאת דקתני במתני' נשאת ממש קתני ומאן דמתני לה אסיפא משמע ליה דקתני לאו דווקא דבהתירוה לינשא נמי סברת דמתני' דלא תצא ולהכי קאמר דהתירוה לינשא קתני:
ולי הדיוט נראה שהוא ז"ל וכן התוספות זכרם לברכה הוצרכו לכך מכמה אנפי חדא דאין סברא לאקולי האי באשת איש דמילתא דפשיטא היא דאבוה דשמואל סברא דנפשיה קאמר בהא מתני' ולאו כללא קאמ' דכל היכא דקתני במתני' אם נשאת לא תצא ה"פ ומקבלה שהיתה בידו קאמר כן דאי הכי התם ביבמות פרק האשה שלום דתנן עד אחד אומר מת ונשאת ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא ופריך בגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולם כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומשם דה"ק עד אחד אומר והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון הל"ל אמר אבוה דשמואל לא נשאת נשאת ממש ואף אם נאמר דאבוה דשמואל דוקא הכא בכתובות קאמר לה אפילו הכי ה"ל לתלמודא למימר וכדאבוה דשמואל וכו' כיון דאבוה דשמואל דקאמר לא נשאת נשאת ממש וכו' במתני' דמשתעי באשת איש קאמינא ותנן בהו אם נשאת לא תצא אלא ודאי אבוה דשמואל סברא דנפשיה קאמר ומסתברא דבשבויה דקילא הוא דקאמר הכי אבל לא באשת איש:
ואף ע"ג דהתם בהאשה שלום דקא מיירי מתני' באשת איש מפרש בגמר' דבנשאת דקתני לא נשאת ממש קתני התם מטעמא דעולא דקאמר כל מקום וכו' הוא דקאמרינן הכי כיון שהעד הא' הוא כב' המעידים שאינה אשת איש וחומרא בעלמא הוא דמחמירינן בה ואמרינן דלא תנשא משום לזות שפתים כדאיתא בפ"ב דכתובות דמדינא תנשא אפילו לכתחילה ותו אי אמרת בשלמ' דמאן דמתני לה אסיפא הוא דסבר לא נשאת נשאת ממש אבל מאן דמתני לה ארישא לא ניחא דמשום הכי לא פריך תלמודא למאן דמתני לה ארישא מההיא ברייתא דמייתי התם גבי שבויה דקתני בה והתירוה לינשא ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא ומשמע מינה דדוקא בשבויה הוא דקאמרינן הכי אבל לא באשת איש דפשיטא דאין לומר דמאי דתני לה גבי שבויה דקתני בה חתימה לינשא ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא ומשמע מינה דדוקא בשבויה הוא דקאמרינן הכי אבל לא באשת איש דפשיטא דאין לומר דמאי דתני לה גבי שבויה אגב רישיה וסיפיה תני לה אבל הוא הדין בא"א דלא הוה שתיק תנא דברייתא לאשמועי' האי דינא בא"א נמי דהוי רבותא טפי כי היכי דתני לה תנא דמתני' וכל שכן דנראה דהאי דברייתא פרושי קא מפרש לה למתני' דאיכא למימר דבשבויה סבר תנא דברייתא דלא תצא מהתירה אבל בא"א בכה"ג תצא דאי הכי ואם באו העדים מבעי ליה דבהכי הוה משמע דאפילו באו העדים הידועים שאמרה היא עליהם שהם יודעים שטהורה היא ואמ' לא ידענו אשמועי' תנא דברייתא דלא תצא מדנקט בלישניה ואם באו עדים משמע דלאו בכה"ג קא משתעי תנא דברייתא אלא בבאו עדים דעלמ' שידעו בה שנשבית קא משתעי וכן פרש"י התם ואח"כ באו עדים שנשבית דהשתא לאו הפה שאסר הוא א"ה לא תצא עד כאן לשונו:
הרי שהרב פי' בהדיא דלא אתא תנא דברייתא לאשמועינן אלא משום דלאו הפה שאסר הוא ואם כן מדאשמועינן תנא דברייתא בשבויה ולא אשמועינן אפילו בא"א משמע דבאשת איש הואיל ובאו עדים קודם שנשאת דלאו הפה שאסר הוא תצא ומה שתמצא בגמרות שלפנינו ואמר לא ידענו בכדי נסבה והנה הרי"ף לא גריס לה אלא ואם באו עדים ותו לא וכן נראה ג"כ מדברי הר"מ ואין להקשות ולומר דא"כ אמאי לא מייתי תלמודא סייעתא לאבוה דשמואל מההיא ברייתא ולומר תניא נמי הכי וכו' דבשלמא אי אבוה דשמואל אפילו אי קאי ארישא קאמר דנשאת לאו דוקא מ"ה לא מייתי מינה סייעתא דתנא דבריתא לא קאי אלא אשבויה וכדכתב הר"ן ז"ל אלא אי אבוה דשמואל דוקא אשבויה קאמר אמאי לא מייתי לה מינה סייעתא די"ל דמשום דאפשר לדחות ולומר דתנא דברייתא התירוה לינשא ונשאת כבר קאמ' דהא קתני בה לא תצא דמשמע דבנשאת קא מיירי דדוחק הוא לומר לא תצא מהתירה קאמר לא קאמר תלמודא תניא נמי הכי והשתא אתי שפיר טפי מה שלא סדר מסדר התלמוד ברישא מלתיה דאבוה דשמואל והדר פלוגתייהו דרבי אושעיא ורבה בר אבין:
ואף על גב דאבוה דשמואל פרושי קא מפרש לה למתני' ור' אושעיא ורבה בר אבין לאו בפירוש דמתני' פליגי אלא אי קאי ארישא או אסיפא ומאי דמחלק תלמודא בפלוגתייהו דרבי אושעיא ורבה בר אבין אפילו דקא מפרש אבוה דשמואל למתני' דקאמ' דנשאת דקתני במתני' לאו נשאת ממש קתני קא סמיך כדכתבו שם התוספות ז"ל:
שאם מסדר התלמוד היה מסדר תחלה מלתיה דאבוה דשמואל דנשאת דקתני במתני' לאו נשאת ממש קתני הנה משמע דמאי דפליגי רבי אושעיא ורבה בר אבין אי סיפא דמתניתין קאי ארישא או אסיפא לפי מאי דמפרשים לה למתני' דנשאת דקתני לאו נשאת ממש קתני נמי פליגי דרבי אושעיא מתני לה ארישא:
אבל השתא פלוגתייהו דרבי אושעיא ורבה בר אבין ברישא משמע דמאן דמתני לה ארישא סבר דנשאת דקתני במתני' נשאת ממש קתני במשמעותא וליכא למימר מאן דמתני לה אסיפא נמי משמע ליה מתני' דנשאת דקתני בה נשאת ממש קתני במשמעות' דהא פי' דמתני' דקתני נשאת לאו נשאת ממש קתני כדקאמר אבוה דשמואל ועל כרחך לומר דלכל הפחות מאן דמתני לה אסיפא סבר הכי:
ואם לחשך אדם לומר דממה שכתבו התוספות ז"ל עלה דההיא דאמרינן התם מאן דמתני לה ארישא וכו' יש לדקדק ולומר שהם סוברי' דמאן דמתני לה ארישא נמי סבר דלא נשאת נשאת ממש קתני במתני' שכתב וז"ל מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ואה תאמר מנ"ל דילמא סיפא אפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא ולמאי דפי' בסמוך לא נשאת נשאת ממש אתי שפיר עכ"ל:
ויאמר האומר דבשלמא אי מאן דמתני לה ארישא נמי סבר לא נשאת נשאת ממש ניחא דאתי שפיר מאי דלא קאמ' תלמודא דבסיפא סבר דאפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא דברישא נמי הכי דינא ומשום הכי קאמר תלמודא כל שכן אסיפא שאם באו עדים אחר שהתירוה לינשא אף על גב דלא נשאת לא תצא אלא אי אליבא דמאן דמתני לה ארישא סבר נשאת נשאת ממש אכתי ק' דדילמא בסיפא אפילו בבאו עדים ואח"כ נשאת לא תצא דדוקא באשת איש הוא דקאמ' מתני' שאם נשאת כבר לא תצא אבל בשבויה אפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא הואיל וכבר התירוה לינשא קודם שבאו העדי' נשיבהו ונאמר דלא היא דהא נראה דאי מאן דמתני לה ארישא נמי סבר לא נשאת נשאת ממש מסתברא דלא תצא דקאמר מתני' הוי בההיא כפשטו שאם נשאת אחרי שבאו העדים אף על גב שאומר לה שלא תנשא אם נשאת לא תצא וכההיא דהאשה שלום דהא התוספות שכתבו דתנשא לכתחלה מביאים ראיה לדבריהם דמר שמואל אבל בלאו הכי היו מפרשים לא תצא דוקא בדיעבד וכההיא דהאשה שלום וכיון דלית לן ראיה להקל ולו' דלא תצא דקאמ' מתני' אפילו לכתחלה קאמר דתנשא אלא בשבויה אם כן נראה דדוקא אם לא תצא דקתני במתני' קאי אשבויה דקילא הוא דאית לן לפרושי הכי אבל אי קאי באשת איש דחמיר' דלית לן בה ראיה מן התלמוד להקל ולומ' דתנשא אפילו לכתחלה לא תצא דקאמרה מתני' אין להוציאה ממנו ממשמעות דההיא דהאשה שלום:
אלא דוקא דנשאת אחרי שבאו העדים הוא דלא תצא אבל לכתחלה לא תנשא ומאחר שכן הוא אכתי קשה דמה תרצו התוספות ז"ל דהא אפי' לפי מאי דמתרץ התם לא נשאת נשאת ממש אכתי מצית למימ' דדוקא ארישא הוא דקא"ל לכתחלה לא תנשא אלא שאם נשאת לא תצא כההיא דהאשה שלום אבל בשבויה אפי' לכתחלה תנשא ומנ"ל לתלמודא דקאמר כ"ש אסיפא דמשמע דלמאן דמתני לה ארישא א"א ושבויה שוים בדין זה:
ותו אמינא שאם סבר' בעלי התוספו' ז"ל שלא תתורץ הקושיא שהקשו דילמא סיפא וכו' אלא אם נאמר דמאן דמתני לה אריש' נמי סבר לא נשאת נשאת ממש א"כ היה להם להביא פירוש של רש"י ז"ל שמבואר בדבריו שהוא מפרש דדוקא למאן דמתני לה אסיפא הוא דמפרשי' בגמ' לא נשאת נשאת ממש אבל לא למאן דמתני לה ארישא כמו שהבאתי דבריו לעיל ולהקשות על דבריו ולומר דלפי' קשה מנ"ל לתלמודא דמאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא דילמא סיפא אפילו באו עדים וכו' ובר מן דין אמינא שיש לתמוה ולומר מה הקשו התוספות דלמא סיפא אפילו באו עדים וכו' דהא י"ל שסברת בעל התלמוד היתה שאם נאמר כן צריכין אנו לאפלוגי טובא בינייהו ולומר דפליגי בתרתי באשת איש ובשבויה למאן דמתני לה ארישא דוקא אם נשאת קודם שבאו העדים הוא דלא תצא ובשבויה אפילו באו עדים ואחר כך נשאת ולמאן דמתני לה אסיפא בשבויה דוקא בנשאת ואחר כך באו עדים לא תצא ובאשת איש כלל כלל לא ועדיפא ליה למימר דלא פליגי אלא בחד מנייהו דהיינו באשת איש דוקא ולא בשבויה דכל כמה דמצית לקרובי פלוגתייהו מקרבינן ועוד תימה על דבריהם דנראה דמאי דקאמר תלמודא כל שכן אסיפ' לאו דוקא דאפשר שהוא סובר דבשבויה דקילא אפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא שכל עצמו של המקשה לא בא אלא לומר לנו דלמאן דמתני לה אסיפא אית לן למימר אבל ארישא לא ולמימר דנימא דבדרב המנונא פליגי וכ"ש אסיפא דקאמר תלמודא לאו דוקא דלא קפיד תלמודא למימר בדוקא הכי סבר בסיפא דלא נקטינן אלא משום דהוה בעי למימר דסברת מאן דמתני לה אסיפא הפך סברת מאן דמתני לה ארישא שהוא סובר דארישא לא וכדפרישנא:
ונראה דדעתו של רש"י ז"ל נמי כן הוא דמאי דקאמר תלמודא כל שכן אסיפא היינו לומר דאפילו באו עדים קודם שתנשא דלא תצא מהתירה קאמר דהא הוא ז"ל פירוש כמו שהזכרתי דבריו לעיל וז"ל ארישא אם משנשאת באו עדים שהיתה אשת איש והיא נשאת על פי עצמה שאמרה גרושה אני אסיפא אנשבתי וטהורה אני והתירוה לינשא ואחר כך באו עדים שנשבית:
ויש לתמוה על אריכות דבריו ז"ל שלא היה לו לומר אלא ארישא אאשת איש אסיפא אשבויה אלא נראה שהרב ז"ל דעתו הוא שסברת התלמוד היא דטפי אית לן לאקולי בשבויה שהתירוה לינשא אף על פי שבאו עדים קודם שנשאת ממה שנקל באשת איש אפילו היכא שהתירוה לינשא ונשאת קודם שבאו העדים והיינו מאי דקאמר תלמודא עלה דמאן דמתני לה ארישא לפי' ז"ל כ"ש אסיפא כלומר כ"ש דסבר כמאן דמתני לה אסיפא דבשבויה אית לן לאקולי בה טפי היכא דהתירוה לינשא דלא תצא מהתירה ואף על גב דבאו עדים קודם שנשאת כיון דאפילו באשת איש מקילין היכא דנשאת ואחר כך באו עדים וגם כי במה שכתב דמאי דקאמר תלמודא כל שכן אסיפא לאו דוקא נראה דהוי שלא כדעתו של רש"י ז"ל ודברים בטלים מכל מקום לענין נפקות' דמילתא כולהו כחדא נינהו דבין כך ובין כך סברת התלמוד היא דשבויה אפילו התירוה לינשא ובאו עדים קודם שנשאת דלא תצא ואפשר נמי שדעתו של רש"י ז"ל היא כדפי' אלא שרמז בדבריו ורמיזותיו ליישב קושית התוספות ועל דרך שאפרש דבריהם בעזרת האל ועם כל רמיזותיו של רש"י זכרו לברכה אין בעלי התוספות נמנעין מלהקשות ולתרץ כי כן מנהגם:
ואחזור במה שהייתי בו לפרש דברי בעל התוספות ואני אומר דהוקשה להם ז"ל דמנא ליה לתלמודא למימר דבאשת איש פליגי וכדרב המנונא פליגי דלמא כ"ע אית להו דרב המנונא ובשבויה דוקא הוא דפליגי דלמאן דמתני לה ארישא בשבויה אפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא ולמאן דמתני לה אסיפא אפילו שבויה דוקא נשאת ממש ואחר כך באו עדים הוא דלא תצא דהא נשאת דקתני במתני' נשאת ממשמע לן לפי קושיתם של בעלי התוספות ז"ל ומשום הכי מתרצים דלפי מאי דמפרש בסמוך ע"כ לו' דארישא פליגי שאם נאמר לאו ארישא פליגי אם כן במאי פליגי דהא לפי מאי דמפרש בסמוך מאן דמתני לה אסיפא בשבויה אפילו באו עדים קודם שנשאת אמרינן דלא תצא ואם כן לא מצינן למימר דפליגי אלא ארישא דלמאן דמתני לה אסיפא דוקא אסיפא הוא דלא תצא אבל ארישא לא:
ומעתה אומר דבר ממאי דכתיבנא אין להקשות ולומר דלפי מאי דפרישנא דמאן דמתני לה ארישא נשאת ממש קתני במתניתין וקאמר תלמודא כל שכן אסיפא אם כן בשבויה נמי דוקא נשאת קאמרי אליביה ואם כן פליג עליה דמאן דמתני לה אסיפא בתרתי בשבויה ובאשת איש דמאן דמתני לה ארישא סבר דבשבויה ובא"א דוקא נשאת הוא דלא תצא אבל התירוה לינשא לא ומאן דמתני לה אסיפא סבר דבאשת איש כלל לא ובשבויה אפילו התירוה לינשא ובאו עדים קודם שנשאת לא תצא מהיתר' ומנ"ל לתלמודא הא דנימא דלפי מאי דמפרש לא נשאת נשאת ממש דלא פליגי אלא בשבויה דמאן דמתני לה ארישא סבר דנשאת נשאת ממש הוא דקאמרינן דלא תצא דומיא דאשת איש:
ולמאן דמתני לה אסיפא נשאת קתני במתני' דלאו נשאת ממש הוא אלא אפילו התירוה לינשא ולא נשאת לא תצא מהתירה ולעולם אמינא לך דבא"א כל אפין שוין דהיכא דנשאת לא תצא ולא פליגי אלא בשבויה כדפרישנא דלא היא דהא מתני' נשאת תנן ואנן הוא דמפרשי' לה בהתירוה לינשא קתני אליב' דמאן דמתני לה אסיפא וכיון שכן הוא אי לא פליגי באשת איש כדפרישנא:
הוה עדיפא ליה למאן דמתני לה אסיפא למיתני לה ארישא ולמימרא נשאת נשאת ממש כמשמעות הלשון אלא דאית לן למידק מינה דדוקא בנשאת לא תצא אבל בשבויה דקילא אפי' התירוה לינשא ולא נשאת נמי דהא סוף סוף מאן דמתני לה אסיפא היינו משום כלל לא ופליג אמאן דמתני לה ארישא דסבר דבאשת איש אם נשאת לא תצא ולפי מאי דכתיבנא דכל שכן אסיפא דקאמר תלמודא היינו לומר דבשבויה אפילו באו עדים קודם שנשאת לא תצא מהתירה הראשון לא צריכנא למאי דכתיבנא השתא דבר מן דין לא קאמר ולא מידי וכן נמי אין להקשות ולומר דהיכי קאמ' דמאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא דילמ' באשת איש דוקא פליגי ולא בשבויה וכמו שכבר כתבתי ומה שהקשו התוספות ז"ל לא יקשה לדברינו כדפרישנא:
ונחזור למה שהיינו בו דאשה שבאה לפנינו ולא ידענו בה שנשבית אלא שראינוה שנשאת לכהן ואחר כך באו עדים על השביי' דלא תצא ונאמר דאי קשה לך מאשת כהן שנשבית דדינא דתצא דמספר כתובה דאם תשתבאי אפרקינך ואהדרינך למדינתך נלמוד ואמאי תצא והא כבר נשאת בהיתר וכי גרע' מאשה שנשבית ולא ידענו בה שנשבית ונשאת ואחר כך באו עדים דאמרי' דלא תצא ואע"ג דסוף פ' ד' אחין הוה ס"ד למי' דהיכא דנאנסה קודם היותה תחת הכהן דמותרת היא לינשא לכהן אי לאו דרב ששת דאנהרינהי לעיינין ממתני' מ"מ לפי המסקנ' נשואה לכהן ואינה נשואה לכהן שוות באסור זה:
ותרץ ואימא דודאי גרע' בעבור דבנשאת לכהן אחרי שנשבית שעשתה מעשה שריא דסמכינן על המעש' שעשת' אחרי שבייתה דאמרי' דמעשה לא הוה קא עבדא וכההיא שאמ' בשלהי התקבל מעשה לא עבדי דהאי אסור' דאסרי' שבויה לכהן חומרא בעלמא הוא ולית לן לאוסרה אלא היכא דלית לה טענה כל דהו להתירה אבל היכא שיש לה טענה כל דהו יתר מהשבויה שגזרו עליה דהיינו שנשבית ובאו עדים שנשבית קודם שנשאת לכהן או קודם שהותרה להנשא אבל כל היכא שיתוסף עליה טענה כל דהו להתירה דלא דמיא לההיא דגזרו עליה אע"ג דהוי טענה כל דהוא שריא לה וראיה לדבר מבנתיה דשמואל דאמרי' התם בפ"ב דכתובות בנתיה דמר שמואל אשתביין ואסקינהו לא"' אוקמן לשבונייהו אבראי ועיילי אינהי לבי מדרשא דרבי חנינא הא אמרה נשביתי וטהורה אני שרינהו סוף עול אתו שבונייהו וכו' א"ל ר' חנינ' לרב שמן בר אבא פוק איטפל בקרובתיך הרי לך שהערימו ורגלי' קצת לדבר דשקר' קאמרי הואיל ובערמ' עשו כדי שיאמנו דבריהם להנשא לכהן ובה שעתא נודע לב"ד שבערמה עשו ואלו ידע ב"ד שבאו השבאים עמהם לא היו מתירין אותן להנשא א"ה לא הותרו לינשא לכתחלה ואע"ג שהיה עליהן קול שיש עדים שנטמאו כדמשמע התם במסקנא וכן דעתו של הר"מבם ונראה דהיינו טעמא דהאי אסורא דשבויה חומרא בעלמא ובטעו' כל דהו שיתוסף עליה להיתרה דלא הוי בגזרת חכמים דהיינו שבאו עדים שנשבית קודם שהתירוה לינשא לא הויא בכלל הגזרה ושריא לה בין אם היא מערמה כדי להתירה בין אינה מערמה ומהאי טעמא הוא דתניא התם אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומר נמתין עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד ומדקתני סתמא ויש לי עדים שטהורה אני משמע שאף אם פירשה ואמרה יש לי עדים פ' ופ' דאין אומר נמתין אלא מתירין אותה מיד דהאי שבויה לא הויא בכלל שבויה שגזרו בה חכמים דהא נתוסף בה טעמא דהיתרא ולכך אין אנו צריכין להמתין לברור הדבר גם כי אפשר להתברר דגזרה בעלמא הוא שגזרו בה חכמים משום חששא בעלמא והאי לא הויא בכלל גזרת חכמים כדפרישית וכן נמי משמע התם דאפילו פירשה ואמרה שיש לה עדים פ' ופ' שטהורה היא ובאו אותם העדי' ואמרו לה"דמ דרגלים לדבר דשקרא בדבריה ואין כאן הפה שאסר וכו' דלא תצא דדוק' בבאו עדי טומא' הוא דתניא התם דתצא אבל בגונא אחרינא לא ומיהו אי מהא לפי מה שאכתוב לפנים יש לדחות ולומר דאין ראיה דמילתא דלא דמיא עלה היא ודינא הוא דלא תצא וכאשר אכתוב לפני' בע"ה אלא דמההיא עובדא דבנתיה דשמואל שהבאתי לעיל משמע דאית לן לאקולי טובא בשבויה ואפילו היכא שהיא מערמת כדי להתירה והתרנוה דלא תצא מהיתרה גם כי הכרנו תכף בערמתה כדפרישית:
חדר ז
ולרווחא דמילת' אומ' דנרא' שרבותינו ב"הת ז"ל פשיט להו דאיכא לאקולי טפי בשבויה בטענת כל דהוא גם כי בערמה היא עושה דמערמה ואינה מערמה שוות ונר' דהיינו טעמא כדפרישות דהא במאי דפרכינן התם בפ"ב דכתובות גבי בנתיה דמר שמואל הא איכא עדים במ"ה כתב וז"ל אין לפרש דלמא איכא עדים דא"כ תקשה ליה נמי אמתני' וכו' ומזה הדוחק פי' דהכי פריך האי יצא קול דאיכא עדים במ"ה ומסיק התם דפריך דהא יצא קול דאיכא עידי טומאה והשתא יש לתמוה דמי הדחיקם לפרש ולומר דהא יצא קול וכו' פריך אי משום דלא פריך אמתני' דילמא במתני' ליכא למפרך מידי משום דלא נודע הדבר דבתחבולה עשתה ומ"ה תכן דנאמנת וליכא למיחש למידי אבל בבנתיה דמר שמואל שנודע הדבר שבתחבולה עשו כדי להתירם להנשא פרכינן שפיר דדילמא איכא עדים וכו' אלא ודאי נראה דפשיט להו לרבותינו בעלי התוספו' ז"ל דבשבויה כל כך הוא לנו אם הכרנו בה שבערמה ותחבולה עשתה כדי להתירה להנשא כמו היכא שלא הכרנו בה לכך דבין כך ובין כך דוקא היכא שבאו עדים קודם שהתירוה לינשא הוא שיש לנו לאוסרה אבל התירוה לינשא וכ"ש בנשאת ואפילו שלא אמרה לב"ד ולא כלום כדפרישית לא דאין זו בכלל גזרת חכמים כדכתיבנא וזו וזו שוות דבין כך ובין כך לא תצא מהיתרה ומ"ה קשה לרז"ל בעלי הת' שאם סברת הגמ' להקשות דדלמא איכא וכו' ה"נ ה"ל להקשות במתני' והיינו משום דפשיטא להו ז"ל דשוה השבויה העושה ערמה ותחבולה להתירה להנשא לאינה עושה דאי אית לן למיחש בחדא אית לן למיחש בחברתה והיינו טעמ' כדפרי' וא"כ בטענת כל דהו דאית לן לאקולי בה מקילין דאין לנו בה אלא בגוונא דגזרו בה אבל בגוונא אחרינא ליתא בכלל הגזר' וכדפרי':
ואם לחשך אדם דלפי האי דפ"ל דבנשאת בה אחרי שביתה איתא לן להתירה טפי מנשבית אחרי שנשאת לכהן הואיל ובנשאת אח"כ קא עבדא מעשה כדפרי' א"כ מאי פריך התם בפ"ב דכתבו' נשביתי וטהור' אני למה לי דהא כתבו בתו' התם וז"ל קשה לרשב"א אמאי לא משני משו' דבעי למיתני סיפא אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת וי"ל דמשום הא לא אצטריך דמסיפא דמתני' שמעינן לה דקתני עיר שכבשה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואינה נאמנת לו' טהורה אני עכ"ל והשתא מאי מתרצי' דאי מסיפא דמתני' ה"א דוקא כהנות דהיינו נשי כהנים דלא קא עבדי מעשה בתר שנשבו דהיינו שינשאו לכהנים שכבר נשואות היו להם הוא דפסולו' וכההיא דסוף ד' אחין דהוה ס"ד לפרושי מאי דתנן התם כהנות דנשי כהני קתני אי לאו ההיא דרב ששת וכו' כדאית' התם אבל היכא שנשבית קודם שנשאת לכהן אף על גב שיש עדים שנשבית הואיל וקא עבדא מעשה בתר שביתה דנשאת לכהן תהא נאמנת להכי אתא מתניתן דתנן נשביתי וטהור' אני סתמא דנשמע מינה דבכל שבויה קתני לה למתניתן בין שנשבית אחר שנשאת לכהן ובין קודם שנשאת לכהן נשיבהו ונאמר דסברת התלמוד היתה דאי הכי עדיף טפי הוה ליה לתנא למתני התם במתני' סתם נשים ולו' כל הנשים שנמצאו בתוכה כו' ולא הוה ליה להאריך ולמיתני כולי ההיא מתני' דנשביתי וטהורה אני וכו' דהא מה דנקט במתניתין לישנא דכהנות לא נקטינן אלא משום דהוה בעי למיתני ההיא דרבי זכריה בן הקצב דקאמר המעון לא זזה ידו וכו' וכדכתב הר אשז"ל ואם כן הוה ליה לתנא למיתני כל הנשים ולא ליחוש לההיא דר' זכריה בן הקצב כי היכי דלא לאורוכי במילתיה למיתני רישא דמתניתן ואין להקשות ולומר דאי הכי תקשה נמי דלמה ליה ההיא מתניתן דתנן בפרק הבא על יבמתו וכן הבא על אחת מכל העריו' וכו' דמינה אנהרינהי רב ששת לעיינין דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה ליתני הכא בפ"ב דכתובו' כל הנשים שנמצאים בתוכה דמינה נשמע דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה דמשו' דאיכא לספוקי בהו שמא נאנסו הוא דפסולה לכהונה דמתני' דפרק הבא על יבמתו אצטריך לאשמועינן דאפילו נאנסה שלא כדרכה ובהעראה פסולה לכהונה:
ואין להקשות ולומר דאכתי קשה דרב ששת אמאי אנהרינהי לעיינין מההיא דהבא על יבמתו דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה והא מהא מתני' דפ"ב דכתובות נמי דתנן נשביתי וטהורה אני סתמא מצינן למילף דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה דשתי תשובות בדבר חדא דניחא ליה טפי למידק מההיא דהע"י משום דמהכי אפילו נאנסה בהעראה ובאונס:
ותו דאי מהכא הוה אמינא דלעולם דוקא באשת כהן קא מיירי מתני' וכדמשמע לישנא דסיפא דקתני כל כהנות ומאי דאצטריך רישא דמתני' דקתני נשביתי וטהורה אני וכו' אגב סיפא נקט לה כדמשני התם בגמרא וגם כי יש להאריך בזה עוד קצרתי מקוצר הפניות:
חדר ח
ומעתה אני אומר דמכל הא דלעיל עלה בידינו דבנדון דידן אף אם היו באים עדים בפנינו אחרי שנשאת לכהן ולומר שידעו באשה זו שנשבית דמותרת היא לבעל כל שכן שלא באו עדים כלל להעיד על שידעו שנשבית אלא מפי בעלה אנו חיים והפה שאסר הוא הפה שהתיר יש כאן וכדכתיבנא ואפילו אם בעלה לא היה אומר על טהרתה אלא שהיה מעיד בפנינו שידע בה שהיתה שבויה בידי השבאים דהשתא אין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר בר ממאי דכתיבנ' לעיל אני אומר דאין כאן בית מיחוש דאפילו היכא שבא עד א' קודם שהתירוה לינשא והעיד בפנינו דאשה זו נשבית היא נאמנת לומר נשביתי וטהורה אני כדכתב הר"מ ז"ל בהדיא וכל שכן כשבא אחרי שנשאת בין בשאלת בית דין ובין שלא בשאלת בית דין וכדכתיבנא וכל שכן בנדון דידן שאין כאן שום עד שמעיד עליו שנשבית אלא הבעל שאין עליו תורת עדות כלל ואפילו אי הוה שייך ביה תורת עדות בענין זה אינו נאמן שהרי הוא משי' עצמו רשע שהוא כהן ואומר שנשא שבויה שאסורה וחזקה שאין אדם משים עצמו רשע כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד ואם יאמ' האומ' דהכא אין הבעל מעיד שלא כיון להעיד כלל כדי שנאמר שאין עדותו עדות אלא שיש לנו להאמינו כיון שהיה משיח לפי תומו דמ"לת בכל מקום שהאמינוהו לאו מתורת עדות האמינוהו כמו שאנו מאמינים בשפחה שמסיחה לפי תומה להקל כדאיתא התם בפ"ב דכתובות:
חדר ט
הכא נמי ליתא דהא בענין זה לא אשכחן מלת דנאמן אלא להקל ולא להחמיר דלקולא אזלינן ואפילו היכא שידענו בה ודאי שהיתה תוך העיר שכבשה כרכום וכאשר אפרש בעזרת השם קל וחומר בנדון דידן דאית בה חזקה דכשרות ושלא נבעלה דפשיטא דאין להוציאה מחזקה ע"י פסול לעדות מ"לת:
וכן באשה שמת בעלה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דדוקא להקל הוא דאמרינן דנאמן אבל לא להחמיר גם כי חזקת א"א מסייעו וכן המרדכי ז"ל בשלהי יבמות בשם רבינו דוד בר רבי קלונימוס ואף על גב דבאשה שמת בעלה מחמירין בה טפי ממאי דמחמירין בשבויה דהא באשה שמת בעלה כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב דהילכות גרושין שאם באו ב' עדים כא' א' אומ' מת ואחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק וכדאיתא בפ"ב דכתובות ואלו בפי"ח דהלכות אסורי ביאה כתב וז"ל היו שם ב' עדים שנשבית ועד א' מעיד שנטמאת וא' מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה גוי עד שנפדית אפילו זה שמעיד אשה או שפחה מותרת עכ"ל הרי לך בהדיא דבאשה שמת בעלה אם שני עדים כשרים מכחישים זה את זה אף על פי שנשאת תצא ואלו בשבויה אף על פי שהעד המעיד בה שהיא טהורה הוא פוסל ועד כשר מכחישו אפי' הכי היא מותרת דמקילין טפי בשבויה ממאי דמקילין באשה שמת בעלה לדברי הסוברים דמ"לת נאמן נמי לאסור באשת איש כדאיתא במרדכי היינו משו' דמחשבי ליה בעד פסול כדאית' התם ובנדון דידן אין להאמין לבעל לאוסרה עליו דאין אדם משים עצמו רשע וכדכתיבנא:
ואם לחשך אדם לומר דנידון דידן הוי כאלו באו עדים והעידו עליה שנשבית קודם שנשאת הואיל ובעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת ולדמותו לשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת דאף על גב אף דנשאת תצא הואיל והדבר ספק מכל מקום אם נשאת לאחד מעידיה שבריא לו שמת לא תצא וכן בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת להרמב"ם ז"ל כדכתב הוא ז"ל בפרק י"ב דהלכות גרושין וכן לההיא דקדושין פ' האומר בעובדא דההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמי דמר שמואל דזנתה אשתו ואתא לקמיה דשמואל ואמר ליה אי מהימן לך זיל אפקה וקאמר רבא דה"ק אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הרי לך דאף על גב שמצד הדין אין עדותו עדות לאוסרה עליו אפי' הכי אי מהימן ליה וחושב הוא שהדבר אמת אסורה היא עליו:
ובר מן דין נאמ' דהכא בנדון דידן היא עליו חתיכא דאסורא הואיל וידע בה קודם דנשאת שהיתה שבויה דהא התוספות ז"ל כתבו שם עלה דההיא דקאמר רבא דהיכא שאמר לו עד אשתו זנתה ושתק דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני' וז"ל ואם תאמר כיון ששותק ושתיקה כהודאה דמיא למה לא תאסר עליו וכי לא יוכל לעשות עליו חתיכה דאסורא:
וי"ל דקא סבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה וכו' הרי לך דכשידע הבעל באשתו אסור שאם היה מתברר לנו ע"י עדים היינו אוסרים אותה עליו אף על גב שאין אנו יודעים בו אלא שהבעל היא עליו חתיכא דאסורא ואסורה היא עליו וכי היכי שהאשה עצמה שאמרה נשביתי ולא אמר' טהורה אני שהיא עצמה אוסרת לכל כהן הכא נמי בעלה אוסרה עליו כשידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת לו וקודם שהתירוה לינשא שאינה נאמנת הא ליתא דהא כשאמרה לו שגנובה ושבויה היא אמרה לו גם כן שטהורה היא כאשר בא בשאלה וכדכתיבנא ולא נאסרה עליו מעולם שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין לומר דמכל מקום אחרי אמרה לו דברים הללו מאן נסרה דמילתא דפשיטא היא דבתר הכי היתה צריכה שמירה שהרי שבויה היתה בפניו ותו לא הפה שאסר הוא וכן כתב הר"מ ז"ל בהדיא וכן משמע בפ"ב דכתובות שאנו אין לנו בדבריו ובדבריה אלא כאשר אמרום לפנינו בלא תוספת ובלא מגרעת שאין לנו לתרץ דבריהם ולהוסיף בהם דברים אשר לא שמענו מפיהם דאפי' היכא שספק לנו בדבריהם שיש להביאם בתרי אנפי יש לתלות לקולא ולומר שאחרי אמרה לו דברים הללו לא נפרדה מחברת היהודי ללכת בבית עובדי כוכבים ומזלות ביחיד דהא יש לנו לומר ספק נתייחדה ספק לא נתייחדה ואם תמצא לומר נתייחדה שמא לא נטמית ואין לומר דמכל מקום הואיל והם לפנינו נבאר הדבר איך היה אם נתייחדה בבית עובדי כוכבים ומזלות אחרי אמרה לו דברים הללו דהא בעיר שכבשה כרכום אמרינן התם דאם יש מחביאה אח' מצלת על כל הכהנים ואיבעיא לן היכא שאינה מחזקת אלא א' אם היא מצלת על כלן או לא והוה בעיא למיפשט דאינה מצלת מההיא דב' שבילים א' טמא וא' טהור וכו' דלרבי יהוד' בבאו לישאל בבת א' הטהרו' שעברו עליו הן טמאות ובבא א' מהן לישאל עליו ועל חברו טמאות ולרבי יוסי בין כך ובין כך טמאו' ודחינן לה ואמרינן דלא דמו דהתם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמי ופסק הרי"ף ז"ל לקולא וכן הרמב"ם ואליבא דכולי עלמא אם נשאת לא תצא כדכתב הרא"ש ז"ל ומשמע דמחבואה מצלת מסתמא שאפילו הן לפנינו לא שילינן להו דאי ס"ד דדוקא היכא דליתנהי קמן מצלת מסתמא אבל היכא דאיתנהי קמן שיילינן להו ואי אמרי כל חדא מנייהו נחבתי או טהורה אני אין ואי לא לא מסתמא מאי דאיבעיא לן באינה מחזקת אלא א' נמי בכה"ג קא מיבעיא לן שאם אינה לפנינו אם נתיר אותה מסתמא ואם הן לפנינו נשאל אותם ואי אמרי כל חדא מינייהו טהורה אני נשרו להו ואי לא לא או לא וא"כ מאי קא פשיט מההיא דב' שבילים בשלמא להיכא דליתנהו קמן מצי פשיט שפיר דהכא והכא אין שום אחד טוען בריא אלא להיכא דאיתנהו קמן שעל הרוב הוא כן דשיילי להו לדבריך וכשטוענות בריא הוא שרי' ליה היכי מצי למיפשט מינה דאין שום א' מהן טוען בריא דהא אין שום אחד מהם יודע אם עבר על הטמא או לא אלא ודאי נראה דאפילו לפנינו אין אנו שואלין אותן דמסתמא מצלת המחבואה שאין אנו צריכין לטענתה דתלינן לקולא והשתא פשיט שפיר מההיא דב' שבילים ודחינן לה ופסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל לקולא דאפילו באינה מחזקת אלא א' שא"א לומר שנחבאו כלן מצלת כאשר מצלת המחזקת את כלן דתלינן אכל חדא וחדא מינייהו ואמרינן זו היא שנכנסה במחבואה ולא חיישי' לומר נברר הדבר הואיל והן לפנינו ואף על גב דודאי לא נחבאו כלן אלא מסתמא שרינן להו דתלי' לקולא הואיל ואין כאן ודאי טומאה ואין חוקרין ודורשין בדברים הללו וכן כתב הר"ן ז"ל דמסתמא שרינן להו ולעניות דעתי נר' שכן היתה דעתו של רש"י ז"ל דהא פירש על ההיא דאמרי' התם ומש' מב' שבילים וז"ל דכיון שבא לשאול עליו ועל חבירו א"ר יוסי טמאים הני לכולהו שרינן כי הדדי עכ"ל:
ואי ס"ד בבאה בבית דין וטוענת כתבתי הוא דשרינן לה אבל מסתמא לא היכי שרינן להו כי הדדי והא אין כלן באות לבית דין אחד בבת אחת למשרי להו כי הדדי אלא ודאי כדכתיבנא ואף על גב דעלה דההיא דאיבעיא לן התם לא נחביתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן מה לי לשקר פי' הוא ז"ל אבעיא אמרה נחבתי ולא קאמרה אבעיא שתקה ולא קאמרה ולא מידי לאו משום דוקא דכשאמרה נחביתי הוא דשרינן לה דאפילו שתקה נמי שרינן לה כדפרישית ומה שנדחק הוא ז"ל לפרש כן משום דחזינן דאשה זו גלתה דעתה שהיא טועה וחושבת שאינה נתרת בשתיקתה אלא צריכה היא לבא לב"ד לטעון טענתה להתירה ולזה באה לפני ב"ד לטעון טענתה ואם כן לא שייך לומר הכא מה לי לשקר אלא אם כן נאמר דלפי טענתה נמי היה לה לטעון טענה אחרת להתיר עצמ' דהיינו לומר נחביתי וכן דעתו של הרי"ף ז"ל ושל הרמב"ם ז"ל לע"ד ודבריו מבוארים היטב על דרך שפירשתי דעתו של רש"י ז"ל וק"ל ובכך נסתלקה מעליו קושית הר"ן שהוא הבין דברי הרמב"ם ז"ל דסבר דמסתמא לא שרינן להו והקשה מה שהקשה ולא מלאני לבי לחלוק עליו אלא בראותי שגם הוא מסכים שהדין הוא שאפי' לפי מה שפירש הוא ז"ל דעתו של הרמב"ם היכא דנשאת לכהן לית דין ולית דיין דלא תצא דהא בנשואיה אומר' לכל שטהורה היא וכדכתיבנ' וה"ה והוא הטעם בנידון דידן שלפנינו שנשאת לכהן שידע בה קודם שנשאת שהיתה שבויה שיש לנו לומר שאומר לכל שטהורה היא שלא נתייחדה עם בעל דת אחר אחרי שאמרה לנו שנגנבה וטהורה היא ואין לנו לחקור ולדרוש על הדבר יותר ולבררו:
חדר ט
וכן משמע נמי מעובדא דבנתיה דמר שמואל שאין לנו בשבויה אלא דבריה לבד ולא שיילינן לה מידי לברר ענינה והאיך היא דהא לא שאלוה לחקור על עניינה לדעת אם השבאים בעיר או לא אלא התירום בלי שום שאלה ואע"ג שהשבאים שלהם היו בעיר ותיכף שהתירום באו השבאים בב"ה ונודע להם שכל מעשיהם בערמה שהם סברו הדבר שלא כהוייתו כדי להתירם ואלו ידעו ב"ד בתחלת המעשה כהוייתו כאשר ידעוהו בסוף לא היו מתירין אותם וגם כי ידעו הדבר לבסוף לא חששו להוציאה מהיתרה ולומר שהן משקרות הואיל ובערמה עשו ואע"פ שידעו שיצא עליהם קול שיש עדים שנטמאו כדמסקינין התם עידי טומאה אתמר וכתבו התו' ז"ל וז"ל עידי טומאה וכו' והא איכא עדים במ"ה דפריך לעיל עידי טומאה אתמר שיצא קול דאיכא עידי טומאה אפ"ה התירו ולא חששו לבדוק על הדבר ועל הקול אשר יצא ואע"ג דדמי הדבר קצת לחוכא וטלולא וכן נראה נמי שהיה דעתו של הרמב"ם יעויין בדבריו והיינו משום שאין לנו בשבויה אלא דבריה לבד ולא שאלה וחקירה ודרישה דלקולא אזלינן בה ואין לומר דאע"ג דאין אנו צריכין לשואלה ולברר דבריה אם נתייחדה אחרי שמעו ממנה דברים הללו או לא מ"מ אם אירע או יארע והגיד או יגיד מל"ת שנתייחדה יש לנו לאוסרה עליו ולדמותו למאי דקאמר רב ששת בפרק שבועות הדיינים עלה דההיא עובדא דההוא דאמר לחבריה הב לי זוזי דמסיקנא בך אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן ואע"ג דלרשב"ג אמרינן בפרק גט פשוט שאין הלוה צריך לברר דבריו ולפי מה שפי' ר"ת התם משמע דרשב"ג סובר דאפילו היכא שמעידים לפנינו אין שואלים אותו יעוון שם נלאיתי להאריך ואפי' הכי סבר רב ששת שאם באו העדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן דהא רבא דהלכתא כוותיה קאמר התם דלא הוחזק כפרן ויהיב טעמא למלתיה משום דכל מילי דלא רמיא עלייהו דאינשי לאו אדעתי' ופירש"י ז"ל כל מלתא דלא רמיא עליה כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שלא אמר לו בשעת הלואה בעדים פרע לי הלכך לא שם לבו אם בעדים פרעו או לא בעדים ואמר בעדים פרעתי ולאו אדעתיה ואין מוחזק כפרן בכך עכ"ל והכא נמי בנדון דידן לא רמיא עליה לומר פרטים הללו דבשלמא מה שכבר אמר רצה לומר בהסיחו לפי תומו שעשה מצוה רבה אבל לספר ולומר שאחרי אמרה לו שהיתה שבויה והיא טהורה נתייחדה בבית הגוי לא רמיא עלייהו ולאו אדעתין כנראה לעניות דעתי ונראה נמי דבשבויה לא צריכנא לטעמיה דרבא דאקילו בה רבנן טובא כדכתיבנא ואפילו רב ששת דסבר הכא דהוחזק כפרן מודה בשבויה וכדדייק דהיא ברייתא הפרק שני דכתובות דכתיבנא ואם יתכוין לומר דברים הללו כדי להורות לו אם היא מותרת כבר כתב שאין בדבריו כלום דעדותו אינו עדות שאין אדם משים עצמו רשע שמאחר שהוא כהן אינו נאמן לומ' שנשא אשה שהוא מסתפק בה שמא אנסה הגוי ולא ידע אם היא מותרת לו או לא ואם היא תאמר דברים הללו הפה שאסר הוא הפה שהתיר יש כאן ובר מן דין אמינא שאפילו חזרה בבית הגוי כבראשונה אחרי אמרה לו דברים הללו אין כאן בית מיחוש הואיל וכבר המירה וראיה מהתשובות שהביא בעל תרומת הדשן וכאשר פירשתי למעלה דמה שהוצרכנו לדין לא הוצרכנו אלא אם נחוש שאנסוה קודם שהמירה או לא וכמו שכבר כתבתי וגדולה מזו מצאתי בהגהות מאלפסי ישן ז"ל בחדושי הר' דוד כתוב בשם הגאון דהשתא בזמן הזה שאין אומות העולם מטין דין הוי כאלו יד ישראל תקפה על עצמן וכל יחיד אפילו כהנת מותרת לבעלה אלא אם כן תפשה כרכום או בעת מלחמה דעל ידי נפשות אסורה לבעלה ולי הדיוט נראה דלא היא דבגמרא לא מפליגינן אלא בין היכא שיד ישראל תקיפה להיכא שיד האומות תקיפה אבל כל היכא שיד האומות תקיפה אין לחלק דאף ע"ע שאין מטין דין אסורה והיינו טעמא כדכתיבנא לעיל בפרשי התשובה אשר הביא הרב בעל' תרומות הדשן ונראה שדעתו של רש"י ז"ל נמי שאין לחלק בין מטין דין לאין מטין דהא במאי דפרכינן התם והא אשקלון דיד אומות העולם תקיפה על עצמן פירש הוא ז"ל וז"ל והא אשקלון דארץ פלשתים היא ועוד כבר גלוי ואי ס"ד דאפילו היכא דיד האומות תקיפה על עצמן אם אין מטין דין לא חיישינן למה ליה לרב ז"ל להדחק ולפרש ועוד שכבר גלו מה שלא נזכר בגמרא דילמא משום הכי פריך וקאמר והא אשקלון משום דפשיטא לבעל התלמוד דבאשקלון היו מטין דין אבל בכל מקום שאין מטין דין לא חיישינן ותו מנ"ל אי גלו ואי לא גלו והא אי גלו נמי יד ישראל תקיפה על עצמן קרינא לה אם אין מטין דין אלא ודאי נראה שהיא ז"ל סובר כדכתיבנא ואין לסמוך על הגהה זו ובנדון דידן הואיל וכבר המירה כשהגידה לכהן הדברים אף אם נתייחדה אין לחוש ואף על פי שהיא כפיפה תחת ידם וכדכתיבנא ובר מן כל דין אמינא אפילו נתייחדה בבית אדנה אחרי אמרה לו דבריה אין כאן בית מיחוש דנראה דדוקא בבא ועדים לפנינו והעידו שהיתה שבויה והוחזקה לפנינו שהיא פסולה לכהונה הוא דאמרינן דשוב אינה נאמנת אבל כל היכא שלא הוחזקה לפנינו שהוא פסולה לכהונה אף על פי שבעלה ידע בה שהיתה שבויה אין לנו לאוסרה עליו מהאי טטמא ולא שייך הכא חתיכה דאסורה שלא נאסרה עליו דהא אין אנו אוסרין אותה מן הדין אלא שגזרו עליה חכמים שתהיה אסורה כל שידענו בה שהיתה שבויה כגון שבאו עדים והעידו לפנינו קודם שנשאת או קודם שהתרנוה לינשא שהיתה שבויה אבל זו אף על גב שבעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שתנשא אנן לא הוה ידעינן בה ולא נכללה בכלל גזירת חכמים דאין לנו בגזירות חכמים אלא כעין גזירתם ולא דמי נדון דידן לההוא דכתובות וקדושין שהזכרתי דהתם מן הדין היא אסור' אבל נדון דידן גזרה בעלמא היא וכדכתיבנא ותדע לך שכן היא דהא אם עד אחד מעיד בה שהיתה שבויה והיא אומרת נשבתי וטהורה אני שמתירין אותה להנשא ואין אנו מחלקין לומר דאם העד שהעיד בה היא כהן שאסורה להנשא לו דהואיל והוא ידע בה שהיתה שבויה הרי הוא עליו חתיכה דאסורא אלא מתירין אותה להנשא אפילו לאותו עד עצמו ואפילו היא כהן:
חדר י
ולרווחא דמילתא אומר דאי לא תימא הכי כשהביא הרמב"ם ז"ל דין זה פי"ב דהלכות אסורי ביאה כתב וז"ל האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת וכו' עד אפילו היה שם עד שמעיד שהיא שבויה עכ"ל היה לו לפרש ולומר שלאותו העד בעצמו אסורה להנשא לו אם הוא כהן כמו שפירש בדין אשת איש בפי"ב דהלכות גרושין בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת וכתב ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת בריא לי שמת לא תצא ואף על פי שלא הוזכר בגמרא בהדיא אלא ודאי כדאמרן הנראה לעניות דעתי כתבתי נאום הנמוך ונבוך דוד הכהן בכמ"ר חיים הכהן ז"ל: