רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ח · חדר ט
הכא נמי ליתא דהא בענין זה לא אשכחן מלת דנאמן אלא להקל ולא להחמיר דלקולא אזלינן ואפילו היכא שידענו בה ודאי שהיתה תוך העיר שכבשה כרכום וכאשר אפרש בעזרת השם קל וחומר בנדון דידן דאית בה חזקה דכשרות ושלא נבעלה דפשיטא דאין להוציאה מחזקה ע"י פסול לעדות מ"לת:
וכן באשה שמת בעלה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דדוקא להקל הוא דאמרינן דנאמן אבל לא להחמיר גם כי חזקת א"א מסייעו וכן המרדכי ז"ל בשלהי יבמות בשם רבינו דוד בר רבי קלונימוס ואף על גב דבאשה שמת בעלה מחמירין בה טפי ממאי דמחמירין בשבויה דהא באשה שמת בעלה כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב דהילכות גרושין שאם באו ב' עדים כא' א' אומ' מת ואחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק וכדאיתא בפ"ב דכתובות ואלו בפי"ח דהלכות אסורי ביאה כתב וז"ל היו שם ב' עדים שנשבית ועד א' מעיד שנטמאת וא' מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה גוי עד שנפדית אפילו זה שמעיד אשה או שפחה מותרת עכ"ל הרי לך בהדיא דבאשה שמת בעלה אם שני עדים כשרים מכחישים זה את זה אף על פי שנשאת תצא ואלו בשבויה אף על פי שהעד המעיד בה שהיא טהורה הוא פוסל ועד כשר מכחישו אפי' הכי היא מותרת דמקילין טפי בשבויה ממאי דמקילין באשה שמת בעלה לדברי הסוברים דמ"לת נאמן נמי לאסור באשת איש כדאיתא במרדכי היינו משו' דמחשבי ליה בעד פסול כדאית' התם ובנדון דידן אין להאמין לבעל לאוסרה עליו דאין אדם משים עצמו רשע וכדכתיבנא:
ואם לחשך אדם לומר דנידון דידן הוי כאלו באו עדים והעידו עליה שנשבית קודם שנשאת הואיל ובעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת ולדמותו לשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת דאף על גב אף דנשאת תצא הואיל והדבר ספק מכל מקום אם נשאת לאחד מעידיה שבריא לו שמת לא תצא וכן בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת להרמב"ם ז"ל כדכתב הוא ז"ל בפרק י"ב דהלכות גרושין וכן לההיא דקדושין פ' האומר בעובדא דההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמי דמר שמואל דזנתה אשתו ואתא לקמיה דשמואל ואמר ליה אי מהימן לך זיל אפקה וקאמר רבא דה"ק אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הרי לך דאף על גב שמצד הדין אין עדותו עדות לאוסרה עליו אפי' הכי אי מהימן ליה וחושב הוא שהדבר אמת אסורה היא עליו:
ובר מן דין נאמ' דהכא בנדון דידן היא עליו חתיכא דאסורא הואיל וידע בה קודם דנשאת שהיתה שבויה דהא התוספות ז"ל כתבו שם עלה דההיא דקאמר רבא דהיכא שאמר לו עד אשתו זנתה ושתק דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני' וז"ל ואם תאמר כיון ששותק ושתיקה כהודאה דמיא למה לא תאסר עליו וכי לא יוכל לעשות עליו חתיכה דאסורא:
וי"ל דקא סבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה וכו' הרי לך דכשידע הבעל באשתו אסור שאם היה מתברר לנו ע"י עדים היינו אוסרים אותה עליו אף על גב שאין אנו יודעים בו אלא שהבעל היא עליו חתיכא דאסורא ואסורה היא עליו וכי היכי שהאשה עצמה שאמרה נשביתי ולא אמר' טהורה אני שהיא עצמה אוסרת לכל כהן הכא נמי בעלה אוסרה עליו כשידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת לו וקודם שהתירוה לינשא שאינה נאמנת הא ליתא דהא כשאמרה לו שגנובה ושבויה היא אמרה לו גם כן שטהורה היא כאשר בא בשאלה וכדכתיבנא ולא נאסרה עליו מעולם שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין לומר דמכל מקום אחרי אמרה לו דברים הללו מאן נסרה דמילתא דפשיטא היא דבתר הכי היתה צריכה שמירה שהרי שבויה היתה בפניו ותו לא הפה שאסר הוא וכן כתב הר"מ ז"ל בהדיא וכן משמע בפ"ב דכתובות שאנו אין לנו בדבריו ובדבריה אלא כאשר אמרום לפנינו בלא תוספת ובלא מגרעת שאין לנו לתרץ דבריהם ולהוסיף בהם דברים אשר לא שמענו מפיהם דאפי' היכא שספק לנו בדבריהם שיש להביאם בתרי אנפי יש לתלות לקולא ולומר שאחרי אמרה לו דברים הללו לא נפרדה מחברת היהודי ללכת בבית עובדי כוכבים ומזלות ביחיד דהא יש לנו לומר ספק נתייחדה ספק לא נתייחדה ואם תמצא לומר נתייחדה שמא לא נטמית ואין לומר דמכל מקום הואיל והם לפנינו נבאר הדבר איך היה אם נתייחדה בבית עובדי כוכבים ומזלות אחרי אמרה לו דברים הללו דהא בעיר שכבשה כרכום אמרינן התם דאם יש מחביאה אח' מצלת על כל הכהנים ואיבעיא לן היכא שאינה מחזקת אלא א' אם היא מצלת על כלן או לא והוה בעיא למיפשט דאינה מצלת מההיא דב' שבילים א' טמא וא' טהור וכו' דלרבי יהוד' בבאו לישאל בבת א' הטהרו' שעברו עליו הן טמאות ובבא א' מהן לישאל עליו ועל חברו טמאות ולרבי יוסי בין כך ובין כך טמאו' ודחינן לה ואמרינן דלא דמו דהתם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמי ופסק הרי"ף ז"ל לקולא וכן הרמב"ם ואליבא דכולי עלמא אם נשאת לא תצא כדכתב הרא"ש ז"ל ומשמע דמחבואה מצלת מסתמא שאפילו הן לפנינו לא שילינן להו דאי ס"ד דדוקא היכא דליתנהי קמן מצלת מסתמא אבל היכא דאיתנהי קמן שיילינן להו ואי אמרי כל חדא מנייהו נחבתי או טהורה אני אין ואי לא לא מסתמא מאי דאיבעיא לן באינה מחזקת אלא א' נמי בכה"ג קא מיבעיא לן שאם אינה לפנינו אם נתיר אותה מסתמא ואם הן לפנינו נשאל אותם ואי אמרי כל חדא מינייהו טהורה אני נשרו להו ואי לא לא או לא וא"כ מאי קא פשיט מההיא דב' שבילים בשלמא להיכא דליתנהו קמן מצי פשיט שפיר דהכא והכא אין שום אחד טוען בריא אלא להיכא דאיתנהו קמן שעל הרוב הוא כן דשיילי להו לדבריך וכשטוענות בריא הוא שרי' ליה היכי מצי למיפשט מינה דאין שום א' מהן טוען בריא דהא אין שום אחד מהם יודע אם עבר על הטמא או לא אלא ודאי נראה דאפילו לפנינו אין אנו שואלין אותן דמסתמא מצלת המחבואה שאין אנו צריכין לטענתה דתלינן לקולא והשתא פשיט שפיר מההיא דב' שבילים ודחינן לה ופסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל לקולא דאפילו באינה מחזקת אלא א' שא"א לומר שנחבאו כלן מצלת כאשר מצלת המחזקת את כלן דתלינן אכל חדא וחדא מינייהו ואמרינן זו היא שנכנסה במחבואה ולא חיישי' לומר נברר הדבר הואיל והן לפנינו ואף על גב דודאי לא נחבאו כלן אלא מסתמא שרינן להו דתלי' לקולא הואיל ואין כאן ודאי טומאה ואין חוקרין ודורשין בדברים הללו וכן כתב הר"ן ז"ל דמסתמא שרינן להו ולעניות דעתי נר' שכן היתה דעתו של רש"י ז"ל דהא פירש על ההיא דאמרי' התם ומש' מב' שבילים וז"ל דכיון שבא לשאול עליו ועל חבירו א"ר יוסי טמאים הני לכולהו שרינן כי הדדי עכ"ל:
ואי ס"ד בבאה בבית דין וטוענת כתבתי הוא דשרינן לה אבל מסתמא לא היכי שרינן להו כי הדדי והא אין כלן באות לבית דין אחד בבת אחת למשרי להו כי הדדי אלא ודאי כדכתיבנא ואף על גב דעלה דההיא דאיבעיא לן התם לא נחביתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן מה לי לשקר פי' הוא ז"ל אבעיא אמרה נחבתי ולא קאמרה אבעיא שתקה ולא קאמרה ולא מידי לאו משום דוקא דכשאמרה נחביתי הוא דשרינן לה דאפילו שתקה נמי שרינן לה כדפרישית ומה שנדחק הוא ז"ל לפרש כן משום דחזינן דאשה זו גלתה דעתה שהיא טועה וחושבת שאינה נתרת בשתיקתה אלא צריכה היא לבא לב"ד לטעון טענתה להתירה ולזה באה לפני ב"ד לטעון טענתה ואם כן לא שייך לומר הכא מה לי לשקר אלא אם כן נאמר דלפי טענתה נמי היה לה לטעון טענה אחרת להתיר עצמ' דהיינו לומר נחביתי וכן דעתו של הרי"ף ז"ל ושל הרמב"ם ז"ל לע"ד ודבריו מבוארים היטב על דרך שפירשתי דעתו של רש"י ז"ל וק"ל ובכך נסתלקה מעליו קושית הר"ן שהוא הבין דברי הרמב"ם ז"ל דסבר דמסתמא לא שרינן להו והקשה מה שהקשה ולא מלאני לבי לחלוק עליו אלא בראותי שגם הוא מסכים שהדין הוא שאפי' לפי מה שפירש הוא ז"ל דעתו של הרמב"ם היכא דנשאת לכהן לית דין ולית דיין דלא תצא דהא בנשואיה אומר' לכל שטהורה היא וכדכתיבנ' וה"ה והוא הטעם בנידון דידן שלפנינו שנשאת לכהן שידע בה קודם שנשאת שהיתה שבויה שיש לנו לומר שאומר לכל שטהורה היא שלא נתייחדה עם בעל דת אחר אחרי שאמרה לנו שנגנבה וטהורה היא ואין לנו לחקור ולדרוש על הדבר יותר ולבררו: