רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ד · חדר ד
ובמה שטעה הסופר וכתב דרגילנא בה"א ועלמא בה"א אין חשש בזה לעניות דעתי דמה שכתב כבודך שיש לחוש משום דעלמה בה"א אפשר לפרשו על דרך הרה העלמה או שהוא שתי מלות וכתבת דמדברי הרמב"ם ז"ל יראה שהוא פסול שכתב וזה לשונו כל לשון שיכתוב בה הגט צריך ליזהר הסופר בדברי הגט שלא יהא משמען שני ענינים עד שנמצא הקורא אומר שמא לכך ולכך נתכוין שאין משמעותן לשון גירושין עד כאן לשונו:
לא היא לעניות דעתי שלא אמר הרב אלא בכיוצא אותם המלות שנזכרו בגמרא והביאם הוא זכרו לברכה כגון ודין וכן כולם שהם מענין גירושין ואפשר לקורא שיאמר שאף שהוא מגרשה מכל מקום הוא אומר שמשפט בינו לבינה לענין הגירושין או אף שהוא כותב לה גט הרי הוא אומר שלצחוק הוא כותב לה או שבגט זה הוא מגרש עוד נשים אחרות ועוד ליכי מדברו עמה ומשם והלאה גופו של גט מדבר לנשים אחרות רבות או שתים ואומר להן שאני רוצה שתהיו כל אחת ואחת מכם רשאה ושלטאה וכו' וכן במה שנזכר בגמרא שלא הביאו הרב ז"ל והוא מה שאמרו דלא ליכתוב להתנסבא באל"ף שלא יקרא הקורא לא תנסבא ויחשוב שכן כותב לה הגם שאני מגרש אותך איני מתירך להנשא לשום אדם ותאסר לאחריני אלא שתהיה פטורה ומותרת לכל אדם ומה שכתב הרב זכרו לברכה עד שהקורא אומר שמא לכך נתכוין שאין משמעו לשון גירושין לאו למימרא שהוא כותב דברים זרים שאינם מענין שאין דרך בני אדם ליכתוב דברים זרים בגיטין וטעות סופר הוא ואין הגט נפסל בכך כאשר אוכיח לפנים בעזרת השם אלא שמדבר מענין הגירושין אלא שאין משמעותן ענין אחר שגרש ושלח פלוני את פלוני עד כאן לשונו הרי שפירש הרב זכרו לברכה שזה קורא ענין אחר וכשאינו כן אלא שמדבר עמה בענין הגירושין ואומר לה שיש לה דין עמה וכיוצא באלו שכתב קורא אותה שני ענינים שזה אינו לשון גירושין ומענינו הואיל והוא כותב שיש לו דין עמה:
וכן כתב הרב ז"ל בהדיא אחרי שבאר המלות שיזהר בהם האדם וזה לשונו ועל דרך זה צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב שלא יהא בו משמע שני ענינים עד כאן לשונו הרי לך בהדיא של כיוצא במה שכתב קורא שני ענינים אבל שנדקדק שיש לחוש שלא יקרא הקורא דברי זרים דלא שייכי כלל בגירושין לא עלה על הדעת ואין לחוש כלל לכיוצא באלו ולקמן אכתוב בע"ה ועתה יש לנו לפרש השטר או הגט באופן אשר יסכים לדרך בני אדם והוא דאם דרך בני אדם ליכתוב דברים זרים בגיטין יש לנו לומר דטעות סופר הוא וכדכתיבנא ואפילו בדבר הגירושין קל וחומר בזמן דלא דייקינן ביה כולי האי כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי דאפילו לא כתב אלא בחודש פלוני השטר כשר וכן בפרק המביא שני אמרינן כתוב בו שנה וחודש שבוע מאי אמרינן כשר וגם כי מכאן אין כל כך ראיה בנידון דידן זכר לדבר ולקמן נבאר יותר בסייעתא דשמיא ואע"ג דבהגהה בסמ"ק מצאתי דאין ליכתוב מונין בווא"ו דמשמע לשון אונאה אלא מנין בלא ווא"ו היינו טעמא משום דאם יכתוב מונין בווא"ו הרי הוא כאלו משנה בענין הגירושין שאומר לה שהגט הזה להצותה ולהתל בה נותנו לה ואפשר גם כן דדוקא לכתחלה קאמר ולא לעיכובא וכן בגיטין הבאים ממדינת הים כבנידון דידן דלא חיישינין לא לשמא יחפה ולא משום פרי הואיל וביום שנותנים ליד האשה אית להו קלא כדאמרינן בפרק המביא שני דמסתברא להקל בהם טפי בבא ואם כן בנידון דידן פשיטא ופשיטא לעניות דעתי דאפילו לדעת הרב זכרו לברכה הגט כשר וכל שכן שיש כמה גדולים קמאי ובתראי שהם רוב חכמה ורוב מנין דסברי דאפילו הכי שנזכרו בגמרא והביאם הרב זכרו לברכה דוקא היכא שהבעל עצמו כתב הגט ומערער ואומר שלכך נתכוין הוא דפסול אבל היכא שאינו מערער בדבר אלא שטעה הסופר וכתב כן הגט כשר ואפילו היכא שהבעל מערער יש אומרים שעליה להביא ראיה שטעות סופר היה וכשר דפשיטא דבנדון דידן אין לגמגם והגט כשר דאפילו אם סברת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל היתה בנדון דידן שהגט פסול מה שאינו כן לעניות דעת הר"י רוב מנין ורוב חכמה סברו דכשר ויש לנו ללכת אחריהם וכל שכן בשעת הדחק כזו שהבעל הלך לארץ מרחקים ולא שכיחי ארחי ופרחי להביא לנו גט אחר ואפילו נאמר שדעת של גדולים שכתבו שהגט כשר ותנשא בו דוקא היכא שבא הגט לידה קאמרי אבל אם לא בא הגט לידה לא יגרשנה בו לכתחילה וכדמשמע מתשובת הרב רבינו אשר זכרו לברכה אשר אזכיר לפנים בסייעתא דשמיא מכל מקום בשעת הדחק כזו לית דין צריך בשש לעניות דעתי שיש לגרשה בו לכתחלה וגם כי יש להאריך קצת בזה לא אאריך לאפס
ואין לומר דדוקא היכא דטעה הסופר וכתב ודין ביו"ד וכן כל אותם שנזכרו בגמרא שדרכם ומנהגם להיות נכתבין כן ואין כאן טעות אלא שיש לחוש לטעות הקורא ואנו צריכין לשנות המלה ולכותבה שלא כדרכה הוא דכשר לדעת אותם הגדולים אבל בנדון דידן שטעה הסופר וכתב דרגילנא בה"א ועלמא בה"א שמנהגם להכתב באל"ף יש לנו לומר שזה הסופר והעדים לא זהירי בשטרא ואפשר גם כן שמעידין שקר ומצד זה יש לנו לפסול השטר או הגט ויאמר האומר שהרמב"ם ז"ל כלל כל זה במה שכתב שלא יהא הכתב מעוקם ומבולבל שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה עכ"ל:
שרצה הרב לומר בזה דאף על גב דהיכא שהמלות כדרכם וכמנהגם אם כן משמעותם שני ענינים ועל דרך שכתב הוא ז"ל שפסול מכל מקום אם כתב המלה שלא כדרכה וכמנהגה הרי הענין משתנה שהיא מלה זרה והגט פסול ויאמר שיש להביא ראיה לזה ממאי דתניא בתוספתא והביאו הרמב"ם ז"ל בפסקיו וכן הר"ן ז"ל והמרדכי גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזירו למטה אפילו מגופו כשר עד כאן:
אלמא משמע דדוקא היכא שנתקן הטעות בגט או על ידי מחק או על ידי תליה הוא דכשר אבל אם לא נתקן על ידי אחד מאלו פסול:
והתוספות כתבו בפרק המגרש עלה ההיא דתנן התם כתבו בתוכו וכו' דדוקא חוץ דלא הוי כריתות הוא דפסול אבל שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום עד כאן לשונו והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו ושאר מחקים אם נתקנים חוץ משמו ושמה כשר בדיעבד אבל לכתחלה לא הרי לך דצריכי לתקן הטעות שבגט ובנדון דידן שלא נתקן יאמר האומר שהגט פסול הואיל ואי אפשר לתקן שכבר עשו שליחותן ושוב אין לו רשות להוסיף או לגרוע דלא היא דדוקא המחק היא דפסלינן וצריך קיום שיש לחוש שמא היה כתוב בו חובות האשה ונמחק כי היכי דחיישינן בשטרות אבל היכא שאין מחק בגט אף על פי שיש בו טעות אלא שאנו מבינים הדבר איך הוא הגט כשר כאשר אפרש בסייעתא דשמיא וכ"ש בשנוי אות מאל"ף בסוף המלה לה"א דבנדון דידן דפשיטא שהגט כשר דבשנוי כל שהוא כזה אין לפסול הגט דהא חזינן לכל הני שנזכרו בגמרא כגון ודין וכיוצא בו שנכתבו שלא כדרכם ומנהגם ואף על גב דבהני חכמים הם שהצריכו לכותבם כן מכ"מ אי לאו דבשנוי דבכה"ג לא חיישינן לא היו חכמנו ז"ל מתירין לכתוב בדרך זו הואיל ואין דרך המלה להכתב כן ואפשר לקורא שיקרא דברים זרים ויותר ראוי היה להם לאסור לכותבו בלשון זה ולכותבו בלשון אחר ולא להכנס בשנוי זה והנה אף בלשון זה עצמו היה להם לתקן דבמקום שכותבין להתנסבא לכתוב לאנשויי ולא נצטרך לשנות האל"ף לה"א ולשנות המלה ממנהגה אם היה שנוי שראוי לחוש בו אלא ודאי נראה דבשנוי כי האי לא חיישינן וכל שכן לעניות דעתי נראה דלדעת הרמב"ם ז"ל אע"ג דבכל אותם שהזכיר הוא ז"ל כתב שאם שנה הגט פסול בלהתנסבא סבר שאם כתב לאתנסבא הגט כשר משופרא דגטא בעלמא הוא דכתב הרב בנוסחא שלו להתנסב' בה"א ומהאי טעמא לא הביא מה שאמר שם לא לכתוב לאתנסבא ונראה דאפילו היכא דמערער הבעל ואומר שלכך נתכוין אינו נאמן והגט כשר דהיינו טעמיה דרב דהואיל וגופו של גט הוא הרי את מותרת לכל אדם כרבנן שהוא פוסק כמותן בפרק חמישי א"כ צריך הוא לכותבו והואיל וכותב כן אף אם יכתוב לאתנסבא אין לטעות ולומר שהתירה לעולם בזנות ולא בנשואין דחזקה היא דאין אדם עושה אשתו זונה דההיא חזקה שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות באשתו שגרשה וכיוצא בה דוקא אמרו לדעת הרב שאין אדם עושה אשתו זונה כדכתב בפי' קל וחומר שאין אדם שולח אשתו לזנות עם אחרים ואם מגרשה על מנת שלא תעשה לשום אדם הרי הוא שולחה לזנות עם אחרים והואיל וחזקה היא דאין אדם עושה כן אי אפשר לטעות בזה ולא חיישינן בהכי דהא בפרקא קמא דנדרים סבר רבא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וקאמר התם דאפילו אליבא דרבנן דסברי דגבי גט הויין ידים קאמר ואם לא כתב שפיר דמי והיינו טעמא בגט משום שאין אדם מגרש אשת חבירו וכן בעובדא דפרקא קמא דעבודה זרה אשר הזכיר לפנים בעזרת האל ומשמע דמפקינן ממונא מלוה ואף על גב דלפי משמעותו של השטר שביניהם כפשטו כפי מנהג שאר השטרות משמע שמחללו המלוה שעבודו מכ"מ הואיל ואין דרך כל אדם למחול שעבודו יש לנו לפרש השטר כדרך אשר יסכים לדרך כל אדם ולהוציאו מדרך ומנהג שאר השטרות ואנו מוציאי' ממון מהלוה אף על גב דהלכה רווחת היא בישראל המוציא מחבירו עליו הראיה הכא נמי הואיל ואין דרך בני אדם לעשות אשתו זונה ע"י וקל וחומר לפתוח לה פתח לזנות על ידי אחרים אין לטעות ולומר שאם יכתוב להתנסבא באל"ף יקרא הקורא לא תנסבא ולא התירה אלא לזנות וכדכתיבנא ואפילו אם מערער הבעל אחר כך לומר שלכך נתכוין אינו אינו נאמן שכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך כן מצאתי כתוב בשם א"ז גבי הבועל שפחתו ומשום הכי לא הזכיר הרב לא לכתוב לאתנסבא לעניות דעתי דהוא סובר דאף על גב דכל השאר לעכובא הא לאו לעכובא אלא לכתחלה קאמר בגמרא ואף על גב דבחדא מחתא מחתינהו אין לתמוה הואיל ולכתחלה הכל שוים וכל חד וחד כדינו ואפשר נמי שדעת הרב הוא שאין לפרשו כלל בגמרא אלא שהוא ז"ל כתב בנוסחא שלו לשופרא דשטרא בעלמא ומה שכתב בעל מגיד משנה בזה לא נהירא לעניות דעתי ודרך אגב אומר שמה שלא הזכיר הרב גם כן מה שאמרו לא לכתוב למחך בחי"ת היינו משום דקל וחומר הוא ממה שכתב בלמהך וז"ל ולא יכתוב לימהך ביו"ד שמא יקרא הקורא לי מהך כלומר לי שחוק כ"ש וקל וחומר שלא יכתוב למחך בחי"ת דמשמע שפיר לשון שחוק שכן דרכו להכתב ואל יקשה לך לומר אם כן בגמרא למה לא נזכרו שניהם ולדעת הרב ז"ל לא גרסינן ליה דהא אית ספרים דלא גרסינן ליה כדמשמע מדברי הר"ן ז"ל:
ואחזור למה שהיינו בו דהיינו במה שאמרו לא ליכתוב לאתנסבא וכו' ואני אומר הרי לפנינו דאפילו במה שראוי לכתוב אל"ף נעה כתבינן חי"ת נעה ואע"ג דאפשר לכתוב לאנשויי ולא נצטרך לשנות המלה ממנהגה וכדכתיבנא והר"מ ז"ל אפילו אם יכתוב לאתנסבא אין לטעות בו וכדפירשתי ואפילו הכי משנינן האל"ף נעה לחי"ת נעה ולא חיישינן והיינו משום דליכא קפידא בהכי קל וחומר בין ה"א נחה בסוף המלה לאל"ף נחה בסוף המלה שדרך ה"א נחה בלשון הקודש בסוף המלה להשתנות לאל"ף בלשון ארמי שאין לחוש ולפסול הגט או השטר אם כתב ה"א נחה במקום אל"ף וכן בדניאל ימחא באל"ף בא במקום ימחה בה"א וכן שם אנא בא באל"ף בסוף ובא בה"א ובתהלים רפה שבתה בא בה"א בסוף במקום אל"ף וכן ארפה משובתם בא בה"א במקום אל"ף וכן תמצא מלות רבות בתלמוד כתובות בה"א ובאל"ף בסוף ואף על גב דהרא"ש זכרו לברכה כתב בתשובה וזה לשונו ומה שנכתב ואינש לא ימחא באל"ף אם בא הגט ליד האשה אין לפוסלו בכך כי כמה דברים שכותבין בגט לשופרא דשטרא ואינו נפסל בכך אם לא נכתב בו עד כאן לשונו:
ומשמע ודאי שאם לא בא הגט לידה שאין לגרשה בגט זה לכתחלה נראה דהיינו טעמיה דימחא באל"ף הוא לשון הכאה כמו ימחה כף או לשון אריגה כההוא דבמה אשה דמחא ביה מומחא ופירש"י ז"ל שארגו בבגד ואפשר שיקרא הקורא דה"ק לה שבתנאי זה הוא מגרשה שלא יהא רשות לשום אדם להכותה ביד או שלא יהא לו רשות להשימה לארוג ושייר בכריתות ודמי להנהו דאמרינן בגמרא וסבר הרב דדוקא לכתחלה הוא דפסלינן להו אבל אם נתגרשה כבר שפיר דמי ומשום זה כתב הרב בסוף דבריו וגם ידוע שטעות סופר הוא רצה לומר בזה שהואיל והוא טעות סופר אין לחוש לערער הבעל אבל בטעות דבנדון דידן דלא שייך לפרשו בדרך אחרת שיהא מדבר עמה בענין הגירושין מודה שמגרשין בו לכתחלה וכל שכן בשעת הדחק כבנדון דידן וכדפי' ואפשר נמי דדוקא היכא שנכתב בגט ימחא באל"ף שדרך הכאה או אריגה להכתב כן ודרך מניע' על הרוב להכתב בה"א הוא דסבר ז"ל שאם לא נתן הגט לידה שלא ינתן אבל במה שנזכרו בגמרא שאין לכתוב כן אף אם נכתבו מגרשין בו לכתחלה אם אין הבעל מערער הואיל ונכתבים כמנהגם ואפשר דלדעתו ז"ל עדיף טפי נדון דידן ואף שנכתב ה"א במקום אל"ף הואיל ואין לטעות בו כדפי' ומגרשין בו אפילו לכתחלה וכל שכן בשעת הדחק דלית דין צריך בשש וכדפי':