אור ברסלב
רדך בית ב › חדר יב

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית ב · חדר יב

חדר יא

ואלו יטעה איזה מעיין לומר דאפילו לשאר המפרשי' דסברי מצות חליצה קודמת אלא שאין כופין אותו לחלוץ היכא שאין ידוע לנו אם מכוין לשם מצוה או לא דבנדון דידן מודו שכופין אותו לחלוץ דהא כבר כתבנו לעיל דאפילו לר"י ז"ל והנגררין אחריו היכא שידוע לנו שאין מכוין לש"מ שכופין אותו בשוטים לחלוץ דבנדון דידן ברור לנו שאין מכוין לש"מ דהא הגברת היבמה הזאת היא זקנה חדל להיות לה אורח כנשים ובודאי שכל זקנה כזו אינה יולדת וכן בפרק אף על פי משוה עקרה וזקנה ואיילונית וקטנה ושאר נשים שאינם יולדות וכולהו בחדא מחתא מחתינהו דתניא התם גבי אשה שמת בעלה הרי שהיתה רדופפה ללכת בבית אביה וכו' עד או חולה עקרה וזקנה איילונית וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה ושאינה ראויה לילד כלן צריכות להמתין שלשה חדשים הרי לך דכלהו בחדא מחתא מחתינהו מחתינהו דלא קתני ואפילו איילונית ואפילו שאינה ראויה לילד והיינו משום דכלהו שוות בזה דודאי אינן מתעברות והא דתנן במסכת סוטה פרק ארוסה איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת לפרות ולרבות הימנה:

ואמרינן בגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בזקנה ועקרה אבל באיילונית דברי הכל לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שראוי להזריעה יצאת זו שאינה ראויה להזריע לאו משום דמיעוט זקנות ועקרת ראויות להזריע קאמר רב נחמן הכי כדמפרשינן התם וז"ל אמ' איילנות נהי נמי דראוי לקיימה מיהו לא שתיה מהאי טעמא דמינה ראויה להריון בעי' ועקרה ע"י מכה וזקנה מינה דבת הריון היא קודם לכן אבל איילונית ממעי האם לקויה ולא חזיא עכ"ל:

הרי לך בהדיא שהאויב נהפך לאוהב שלא די שזה אינו סותר מ"ש אלא אדרבא היא ראיה גדולה לדברינו שהרי הוצרך רש"י ז"ל דמטעמא שהיתה ראויה לילד קודם לכן הוא דקרינן בה ראויה להזריע מה שאין כן איילונית שהיא לקויה ממעי אמה והיינו משום דמילתא דפשיטא היא שכל זקנה ועקרה אינה יולדת ומה לנו לדבר בזה עם היותנו רואים שאברהם אבינו ושרה אמנו ע"ה תמהו על הבשורה הנאמר להם שאברהם יוליד בן משרה גם כי לא נאמר להם מפי השם יתברך וזיל קרי בי רב שתמיהתם בזה היתה על היות שרה אמנו זקנה ולא מצד היותה עקרה ואיילונית והיינו משום שמטבע העולם אין הזקנה מתעברת ומטעם זה כשרצה הרמב"ם ז"ל להביא בפסקיו ההיא תוספתא שהביא הרי"ף ז"ל בסוף פרק ראשון מיבמות וז"ל עקרה וזקנה ושאר כל הנשי' או חולצת או מתייבמות ע"כ כתב הוא ז"ל וז"ל וכן אשת החרש וזקנה ועקרה הרי הן כשאר יבמות שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר עד כאן לשונו הרי לך שתלה הטעם משום שהיתה להן שעת הכושר ולא מטעם שמיעוט זקנות יולדת דמילתא דפשיטא היא שאינם יולדת כעקרה ואיילונית ואם היו מיעוטן יולדת מ"ט היה לנו לומר דחולצת או מתייבמות דהא מקרא דאשר תלד לא ממעטינן בפרקא קמא דיבמות אלא איילונית שאינה ראויה לילד ובאיילונית נמי תלה הרמב"ם ז"ל הטעם משום שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה ואע"ג שמצאנו עקרות וזקנות שנפקדו אין מזכירין מעשה נסים וכדאמרינין גבי איוב באלו טרפות וכן בפרק האשה בתרא גבי מעשה שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים דקאמרי לי' רבנן לר"מ אין מזכירין מעשה נסים ואפילו לר"מ דפליג עלייהו היינו משום דסבר דאין כאן מעשה נסים כדמפרש התם וה"נ מצאנו איילונית שנפקדה דהא שרה אמנו איילונית היתה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו ואפילו הכי חשבינן לה ראויה לילד וממעטינן לה מאשר תלד כדכתיבנא וכתבו התוספות ז"ל בפרק השולח הטעם משום דאין מזכירין מעש' נסים כההיא דאיוב שהזכרתי וכן כתב המרדכי זכרו לברכה בשם רבי' אבי"ה דטעמא דזקנה ועקרה או חולצת או מתיבמת משום שהיתה להן שעת הכושר ויאמר האומר וכן הוא זקנה ועקרה אינה יולדת ובודאי המייבמת לאו לשם מצוה מכוין דהיינו כדי להקים שם אחיו ואם כן ההוא תוספתא ע"כ אתיא כרבנן דסברי יבמה יבא עליה מכל מקום ולא כאבא שאול דלא היא לעניות דעתי דהאי מכוין לשם מצוה דקאמרינן לאו כדי להוליד בנים דוקא אלא כל היכא שמכוין לשם מצות ייבום לקיים מה שאמרה תורה ויבמה הוי מכוין לשם מצוה וכן פירש"י ז"ל בפרק החולץ עלה דההיא דאמרינן התם ת"ל יבמה יבא עליה למצוה לשם מצות ייבום דכתיב ויבמה ואף על גב דאבא שאול דפסקו כמותו קאמר הכונס יבמתו לשם אישות וכו' כאלו פוגע בערוה לאו למימרא דאם כנסה על דעת שתהא אשתו ולא על דעת להוליד בנים דפוגע בערו' הוא ואע"ג שנתכוין לקיי' מצוה דכתיב' באורייתא ויבמ' ד"ה התם בברייתא קתני מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה לשם נוי כונסה כלומר שלא לשמה רצה לשם אישות כונסה כלו' לשם מצוה תלמוד לומר יבמה יבא עליה למצוה ומוקים לה ר' יצחק בר רבי אבדימי כאבא שאול הרי לך דלשום אישות נמי הוי לשם מצוה דהיינו שמכוין שתהא אשתו לקיים מצות ויבמה אבל ההיא דלאבא שאול דקאמר הכונס לשם מצות אישות ולא לקיים מצות ויבמה כדפירשו התוספת התם וכן משמע בפרק בית שמאי דתנן התם יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ופריך בגמרא קרי כאן להקי' לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא ומשני אביי אמר קרא יבמה יבא עליה כל דהוא הרי לך דאף על גב דאינו ראוי להוליד קרי ביה יבמה יבא עליה ואין לומר דדוקא גבי קטן הוא דאמרינן הכי וכדפירשו התוס' התם דמדלא כת' אחי המת יבא עליה דייק הכי אבל גבי קטנה לא דראוי להקמת שם בעי' דאם כן אכתי תקשי ליה לאביי בקטנה אלא ודאי נראה דאין המצוה תלויה בהקמת שם בין באיש בין באשה אלא שיכוין לשם מצות ייבום וכדפירשתי וכן נמי יש לדקדק ממאי דקא משני רבא התם דקאמר כי ישבו אחים יחדיו אמרה תורה אפילו שעה אחת וכן נמי כתבו התוספות בפרק שני דיבמות בדבור יבא עשה וידחה לא תעשה וז"ל ואר"י דלא קשה מידי וכו' עד ולא ממעטי' אלא איילונית וסריס שאינם ראויים לילד לעול' גם אין לאו' שיאמר מטעם אחר דלכל הנהו רברבי דסברי מצות חליצה קודמת דבנדון דידן כופין אותו לחלוץ דהא לפי טענת היבם יראה שודאי אינו מכוין לשם מצוה שהקפדתו על הממון לפי נוסח השאלה וזה לשונה והיבם אומר שהוא רוצה לייבם וצועק לפני ב"ד שיוציאו הנכסים וכו' וא"כ לא מבעיא להרא"ש ז"ל ורבינו יעקב ז"ל בנו דסברי באשה שבאה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי דאין מתירין אותה להנשא שאין דעתה אלא על הכתובה אלא אפילו להרמב"ם זכרו לברכה דפסק דמתירין אותה להנשא אפשר דהיינו טעמא משום דלא ידעה במאי משתריא וכסבורה שבקשת כתובתה היא התרתה ובנדון דידן לא שייך האי טעמא ואם כן עיקר הקפדתו על הממון ואף על גב דהתם בגמרא לא יהבי האי טעמא בהתירוני לינשא ותנו לי כתובתי אלא משום דמספקא ליה דדילמא כל מילי דאיניש אמר להו בבי דינא מכל מקום בתנו לי כתובתי והתירוני לינשא יהבין בגמרא האי טעמא דכתיבנא משום דלא ידע בודאי משתריא וחזינן שהרב ז"ל מסתברא ליה האי טעמא דהא בתנו לי כתובתי והתירוני להנשא פסק דמתירין אותה להנשא ואפשר דמהאי טעמא פס קהרב זכרו לברכה כתרוייהו דמתירין ואפילו לפי מה שכתב הרב במ"מ דהתירוני להנשא ותנו לי כתובתה בעיא היא בגמרא באת"ל ופסק רבי' כן כדרכו בכל התלמוד ואם כן מטעם דכל מילי דאיניש קאמר לבי דינא פסק הרב כן דהאי טעמא קאמר התם בגמרא על התירוני לינשא ותנו לי כתובתי ואם כן היכא שתובע להתייבם ולהוציא הנכסים אית לן למימר שדעתו בשביל הייבום אלא דכל מילי דאיניש קאמר לבי דינא בנדון דידן אין לומר כן לפי נוסח השאלה שזה לשונה והיבם אומר שהוא רוצה לייבם וצועק לפני בית דין שיוציאו הנכסים וכו' יראה שהיבם אין עיקר צעקתו ובקשתו לפני בית דין אלא שיוציאו הנכסים וצעקתו על זה ולא על הייבום ומה שהוא אומר שהוא רוצה לייבם כדי לירש הנכסים ושב"ד יוציאם מיד האשה אמר כן ואפשר גם כן שבין כך ובין כך תמות והוא יורשה לדעתו ודמי לתנו לי כתובתי דאמרינן דדעתה בעד הכתובה ואין מתירין אותה להנשא ואם כן אינו תובע לייבם אלא לשם ממון והואיל וכן הוא וכל הנהו רברבי דסברי דמצות חליצה קודמת כופין אותו לחלוץ דהא כבר כתבתי לעיל דהיכא שידוע לנו שאינו מכוין לשם מצוה שכופין אותו לחלוץ אליבייהו ואם כן כופין אותו לתת כתובה גם כי לא יחלוץ דהא ליתא דבשלמא התם גבי אשה שאמרה מת בעלי ותנו לי כתובתה אמרינן שדעתה בעד כתובה ואינה נאמנת משום דמה לה לבקש כתובה היה לה לבקש להתירה להנשא וסוף סוף כתובתה תבא לידה ומשום הכי מספקינן נמי התם בהתירוני להנשא ותנו לי כתובתי וכן בשאר אבל בנדון דידן שהאשה תפשה ומבזבזת בנכסים ע"כ של העני היבם לבקש להוציא מידה שלא תבזבז אותם ויפסיד זכות שזכתה לו התורה הואיל ודעתו לייבם ושתהיה עיקר צעקתו על הממון שהוא חושש שלא יפסד הואיל והיא אינה רוצה להתייבם כעת ואין כח לבית דין שבעיר לכופו להתייבם ואם יעמדו הנכסים לידה עד שתתייבם יפסדו ולא ימצא זכותו וק"ל ואם כן לא זכתה יבמה זו לעניות דעתי אלא מכח תפישתה וכדכתיבנא:

ואפילו לפי מה שכתב המרדכי זכרו לברכה בפרק קמא דבבא מציעא בשם ספר המאור וזה לשונו וכל דבר שתחלת דינו המוציא אין מועלת תקיפה שלאחר כך ומוציאין מיד התוקף כדמסיק רבא בפרק קמא דבבא מציעא גבי ספק בכורה ותניא כוותיה ע"כ לשונו בנדון דידן מודה הוא שאין מוציאין מידה דדוקא כי ההיא דספק בכור שהכהן עצמו מסופק בדבר ואין לנו על מי להשען אבל בנדון דידן דאיכא רבוותא דקא מסייעי לה ומחזיקין ידה אין להביא ראיה משם להוציא מידה דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד שיכולה היא לומר קים לי כהני רברבי ואייתי את ראיה וכו' וראיה לדבר דלאו בכל מילי סבר הוא ז"ל דאמרי הכא דהא בפרק שני דכתובות תניא שנים חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו לנו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו אין אלו נאמנים ופריך התם ומגבי' כבשטרא מעליא אמאי תרי ותרי נינהו ומסיק אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ופי' רש"י זכרו לברכה ודקתני בברייתא אין נאמנים לאו למגבי אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מידי והדר אתא האי תבע מניה לא מפקינן מניה דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי עד כאן לשונו:

וכתב המרדכי זכרו לברכה וזה לשונו ותימא כיון דמן הדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואוקי ממונא בחזקת מריה כי תפיס אמאי לא מפקינן מניה דהא גבי ספק בכורות אמרי אחד אדם ואחד בכור בהמה המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרי עלה בפרק קמא דבבא מציעא דאם תקפו כהן מוציאין אותו מידו ויש לומר משום הכי לא מפקינן מניה כי תפשה לפי שהוא טוען בהא דחייב אבל התם גבי בכור ספק הוא אף לכהן והוא הדין לכל תיקו שבתלמוד עד כאן לשונו:

וכן כתבו התוספות ז"ל שם בפרק שני דכתובות בתרוצה הא' ואם כן בנדון דידן נמי שיש לה על מי לסמוך אין מוציאין מידה כדפירשתי דהנהו רברבי ודאי להו שהדין כדבריהם ואפילו להר"ן ז"ל שפירש הטעם שאינו מן הדין להוציא ממון כיון ששני עדים מעידים כדבריו נראה דבנדון דידן עדיף טפי דהתם השנים מכחישין אותם והוה ליה למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואפילו הכי אמרינן כיון שיש לו איזה סעד תפיסתו תפיסה קל וחומר בנדון דידן דאיכא מרבוותא דסברי שמוציאין מיד היבם ונותנין לה דאית לן למימר דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד ואף את"ל דלא עדיף נדון דידן מההיא דשנים מסייעין מה שאין האמת כן לעניות דעתי מכל מקום לא גרע ממנו אם כן תפישתה תפישה ואפילו לפי התרוצים האחרים שמתרצין התוספות שם בכתובות וכן בפרקא קמא דבבא מציעא דמשמע דאפילו היכא דטוען בריא מוציאין מידו נדון דידן עדיף טפי מטוען בריא שאין לו על מה לסמוך וכדפי' ועוד בפרק הנזקין במשנת בור שהיה קרוב לאמת המים וכו' אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וק"ל:

כלל העולה אני אומר דכיון דחזינן הני רברבי שהזכרתי דהיינו ה"ר שמואל בן ר"ב ומהר"ם ז"ל דלדעתן אין להוציא מיד היבמה ואף דפלוגתא דרבוותא היא אם מוציאין מיד היבם היכא דלא אפשר:

ונראה שגם המרדכי ז"ל מסכים לזה שהביא דברי רב שמואל ולא חלק עליו וגם לא מצאנו חולק עליהם וכל שכן דבפרק הניזקין אמרינן דבכה"ג כל דאלים גבר כדכתיב פשיטא שהדין כן ואין מוציאין מידה אלא תפישתה תפישה מעליא ואף על גב דבריש אלמנה ניזונית קאמר רבי אליעזר אלמנה שתפשה מטלטלין במזונותיה מה שתפשה תפשה וקאמר התם רבינא לא אמרן אלא למזונותיה אבל לכתובתה מפקינן מינה ופסקו רוב הפוסקים כמותו וכן בפרק הכותב תנן מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשין והי"ל פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכלן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה והכי נמי פליגי בהניח פירות תלושין מן הקרקע ופריך התם ולר"ע לא מהניא תפישה כלל ומשני והוא שתפשה מחיים ולכאורה יראה דלא עדיפא אלמנה הזקוקה מאלמנה דעלמא לענין תפישת כתובתה ויאמר האומר דבנדון דידן מוציאין מידה כמו שמוציאין מאלמנה דעלמא הא ליתא דהא בפרק האשה גבי שומרת יבם סברי רבנן דמהניא תפישה בשומרת יבם ואם קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והתם אפילו בכנסה מיירי וכדפירש"י התם וז"ל והוא אוכל פירות אם מייבם אותה וכן סבר הרמב"ם בפכ"ב דהלכות אישות דבכנסה קא מיירי ולית דין צריך בשש דאפילו בכנסה קא מיירי אליבא דכ"ע וא"ה מהניא תפישה שיהיו הפירות משועבדין לכתובה ולפי שכתבו דבור בעלי התוספת כר"ת ז"ל כי היכי דמהניא תפיסה לשעבוד כתובתה הכי נמי מהני תפישתה לגבות כתובתה בשדינה לחלוץ אלא דהתם במתניתן בעומדת להתייבם או בנתייבמה קא מיירי וכדפירשתי דהא הוא ז"ל פירש דמאי דפריך התם בפרק הכותב ולר"ע לא מהניא תפישה כלל דק"ל ממאי דתנן פרק האשה גבי ש"י קדמה היא זכתה וכו' דמשמע דמהני תפישה דאף על גב דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה וק"ל דמי נימא דמתניתין דלא כר"ע ומשני רב נחמן דמהניא תפישה כתפישה מחיים דבעל וה"ה נמי בחיי דיבם דבמקום אחין קאי ואפילו לפי מאי דקאמרינן פרק אלמנה דלא מהניא תפישה והיינו אפילו מחיים דבעל לדעת בעל התוספות משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל מכל מקום מחיים דיבם מהני תפישה כיון שתפישה מחיים מהני לב"ח אפילו לר"ע ואי ס"ד דלדעתם ז"ל יש לחלק בין תפישה דהויא לשעבודא בעלמא לבין תפישה דהויא לגבות הכתובה וכמו שחלקו בעלי התוספות ז"ל בסוף האשה אם כן ההיא פירכא דהכותב לא כלום היא לפי' ז"ל אלא ודאי נראה דלדעתו ז"ל אין חילוק בין תפישה דתפישה לשעבודא בעלמא ובין תפישה דתפישה לגבות כתובתה דכי היכי דמהני התפישה לשעבודא כתובתה מהניא נמי לגוביינא אלא דבעומדת להתייבם אליבא דהנהו דסברי דיבם אוכל פירות אפילו קודם שיכנוס קא מיירי ובנתייבמה אליבא דהנהו דסברי דאין היבם אוכל פירות עד שיכנוס וקאמר דבתפשה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל היכא שדינה לחלוץ שאינה ממתנת ומצפה ליבם וכופין אותו לחלוץ לרש"י כדאית ליה ור"ת כדאית ליה פשיטא לע"ד שגובה כתובתה וכל דיניה שכבר הגיע זמן גביית כתובתה הואיל וחייב הוא לחלוץ לה ואם אין אנו יכולין לכופו בחליצה נכוף אותו בנתינת הכתובה וכל דיניה דלא גרע מאסור מצוה ואסור קדושה דחולצת ולא מתייבמת הואיל ומטעם דילמא פגע בערוה לא שבקינן ליה לייבם ויבמה שריא לחלוץ היא שגובה כתובתה וכל דיניה ככל האלמנות וכדכתיבנא לעיל וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני דהלכות ייבום וכאשר בארתי לעיל ומה שאמרו לא נתנה כתובה ליגבות מחיים דיבם היינו בעומדת להתייבם וכדפירש רש"י זכרו לברכה התם דיקא נמי דהתם בגמרא פרק האשה מייתי רבא סייעתא דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים דיבם מייבם שכנס יעויין שם וכן מה שכתבו מן המפרשים שאין לה כתובה עד שתחלוץ היינו טעמא דדילמא ייבם כדפירשתי ולפי שטת הגמרא דוקא מקרקעי היא שגובה לכתחלה אבל מטלטלי אינה גובה אלא אם כן תפשה מחיים דיבם ואליבא דרבינו תם זכרו לברכה והיינו טעמא משום דקיימא לן כמאן דאמר לא משתעבדא לכתובה ואם מכרה ונתנה קיים אפילו היכא דממתנת ומצפה לייבם דאף על גב דבריש דההיא מתניתין תנן נכסי כתובה בחזקת יורשי הבעל ולפירוש רבינו תם ז"ל נכסי צאן ברזל נמי יורשי הבעל יורשין אותם מכל מקום הואיל ותפישתה תפישה מעליא ואם תפשה מטלטלין הרי הם כנכסים שנפלו לה שהגוף שלה דהא בפירות התלושין מן הקרקע תנן קדמה היא ילקח בהן קרקע ואם פחת פחת לה ואם הוסיף הוסיף לה אלא שהיב' אוכל פירות אם מכרה ונתנה קיים ואין היבם מוציא הלקוחות אפילו אחרי מותה דאין חלוק במכירות האשה בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל אלא מטעמא דבנכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ובנכסי מלוג אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה כדאיתא בפרק החובל דרב אידי בר אבין הוה ס"ד לדמונייהו להדדי ומסיק התם אביי אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל ופירש"י ז"ל התם אם אמרו בנכסי מלוג שתוכל למוכרן ואין הבעל מוציאם מיד הלקוחות שהרי אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה יאמרו בנכסי צאן ברזל וכו' עד ואם פחתו פחתו לו וכו' ונכסי עזבונה הוא שיורש היבם כשאר היורשין דנכסי עזבון המת הם יורשין דהא בפרק החובל הוה בעי לדמות ירושת הבעל לירושת שאר היורשין אי לאו תקנת אושא דתקין שהאשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ודוקא גבי בעל הוא דתקון דעשאוהו כלוקח ראשון משו' איב' וכדפירש"י ז"ל בפרק החובל אבל גבי יבם לא תקון והבו דלא לוסיף על ההוא דלא שייך טעמא דאיבה גבי יבם כמו גבי בעל דיקא נמי דבנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם שמוכרת ונותנת לכתחלה כדתנן במתניתין ולא חיישינן למידי וכן במחצית נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל לדעת הרשב"א ז"ל כדכתב הר"ן ז"ל בשמו בפרק האשה שנפלו ואפילו גבי בעל נמי כשהוא מאותן שכופין להוציא אף על גב שהוא יורשה לדעת הרי"ף ז"ל שכתב בפרק אע"פ וז"ל ולדברי הכל כל מה דכייפין ליה לאפוקי בין מעיקרא דדינא וכו' כמו שהבאתי דבריו למעלה נראה דדוקא נכסי עזבונה הוא שיורש דהא בשלהי יש נוחלין אמרינן דהיכא דאיכא פסידא דאחריות שויוה רבנן כיורש ואין כח ביורשין לירש מה שמכר המוריש ואף על גב לפי תקנת אושא איכא פסידא ללקוחות היינו טעמא כדמפרש התם דאינהו אפסדי לנפשייהו דכיון דאיכא בעל שראוי לירש לכשתמות לא אבעי להו למזבן והיכא דכופין אותו מסתברא דליכא למימר דאינהו אפסדי לנפשייהו דלית להו למיסק אדעתייהו שהוא עבריין ויעבור על מצות חכמים שלא יגרש קודם שתמות ואפילו אם הוחזק לכך לא מסקי אדעתייהו שיעמוד במורדו ואפילו מסיק אדעתייהו מכל מקום משום פסידא דידיה הוא דשויוה רבנן כלוקח כדאיתא התם ומסתברא דלרשיעי לא תקון שאם כן יהא חוטא נשכר ודיו שיהא יורש נכסי עזבונה כיורשין דעלמא כשהוא מאותן שכופין להוציא ופשע ולא הוציא ודוקא גבי בעל הוא דאמרינן דשויוה רבנן כלוקח היכא שאינו מאותן שכופין להוציא אבל גבי יבם אפילו היכא שדינו לייבם אינו יורש אלא נכסי עזבונה כדפירשתי ואפילו למאן דאמר דסבר שהיבם אוכל פירות אפילו קודם שיכנוס אין להוציא מיד הלקוחות דדוקא בנשואה הוא דתנן שאם מכרה ונתנה בטל והבעל מוציא מיד הלקוחות שכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדרים ומטמא לה משא"כ ביבמה אלא דלכתחלה לא תמכור הואיל והיבם יורשה וכל שכן למאן דאמר דיבם אוכל פירות אפילו קודם שיכנוס וכיוצא בהן אשכחן בנכסים שאינן ידועים לבעל דלכתחלה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים ואף על גב שהבעל יורשה אם מתה וכדכתב הר"ן בפרק האשה שנפלו וכו' אפילו בשומרת יבם דהיינו בממתנת ומצפה להתייבם ולדעתו של הרמב"ם נמי אינה יכולה למכור בנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל ואף על גב שאין היבם יורשה וגם אינו אוכל פירות כדמשמע מדבריו פרק כ"ב דהלכות אישות והיינו משום דכיון דנפלו לה תחתיו דבעל היבם המצפה לייבם יורשה לענין זה משאר אחיו דלכתחלה לא תמכור אבל אם מכרה ונתנה קיים וכדפירשתי ואף אם נאמר דבממתנת ומצפה להתייבם דיבם במקום בעל קאי לענין להוציא מיד הלקוחות הואיל והיבמה ממתנת ומצפה להתייבם שבזה צריך להתיישב דברי הרשב"א ז"ל לפי מה שכתב הר"ן ז"ל משמו בפרק האשה שנפלו על משנת שומרת יבם שנפלו מכל מקום כל היכא שכופין אותו לחלוץ בכנדון דידן לרש"י ורבינו תם והנגררין אחריהם ואין זיקתה אלא לחליצה ולא לייבום נראה שיורשין היורשין אותה דהא הרשב"א ז"ל סבר בפרק מי שמת דאפילו באשתו שמתה מחמת קטטה שהיה בדעתו לגרשה שאין בעלה יורשה וכבר הבאתי דבריו למעלה וכל שכן כשהוא מאותן שכופין אותם להוציא דאין לך מתה מתוך קטטה גדולה מזו ואפילו לפי מה שכתבתי בשם הרי"ף ז"ל שכתב בשם הגאונים ז"ל וזה לשונו ולדברי הכל כל מה דכייפינן ליה לאפוקי וכו' וכדכתיבנא וכן לפי מה שכתב בעל הטור כשהביא דעתו של הרשב"א וזה לשונו ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורין עד כאן לשונו נראה דדוקא גבי בעל ואשתו דודאי נשואה היא וידו עדיפא מידה דאשכחן להו בהדיא דפליגי עליה הרשב"ם ז"ל היא דפליגי עליה וקאמרינן דאפילו באותן שכופין אותם להוציא לא מפקעא ירושה אלא בגירושין גמורין אבל גבי יבם דספק נשואה היא וידו לא עדיפא מידה לא פליגי עליה אלא מודו דכל היכא דכופין אותו לחלוץ שאין היבם יורשה שיש לקרב מחלוקת הגדולים והרי היא ככל האלמנות הואיל ודינה לחלוץ וכדכתיבנא לעיל

ונחזור למה שהיינו בו ואני אומר דאפילו לרש"י ז"ל שפירש דמאי דפריך התם בהכותב ולדעתו לא מהניא תפיסה כלל דלשון שאלה היא וכתב בעל התוספות ז"ל וז"ל וממתניתין דלעיל לא מצי למיפרך כדמפרש התם והיינו מה שכתבו בעלי התוספות ז"ל בשלהי האשה שנפלו בדיבור והתלושים כל הקודם זכה וזה לשונם דלגבות אפילו קדמה איהו לא זכתה אבל הכא שאין לה אלא שעבוד בעלמא לא חשו עד כאן לשונם וכן נמי לפי מה שכתב הר"ן ז"ל משמו בפרק אלמנה וזה לשונו ומשמו של רש"י ז"ל אמרו דאלמנה שתפשה מטלטלין לכתובה לא מהני דכי היכי דלרבי טרפון דמתני' תפישה דלאחר מיתה לכתובה לא מהני אלא ברשות הרבים או בסימטא הכא נמי לדידן בתפיסה מחיים בנדון דידן נראה דמה שתפשה תפשה דהא הר"ן ז"ל כתב שם בסוף דבריו וזה לשונו ומיהו כל הני מילי דוקא לדינא דגמרא אבל עכשיו כבר תקנו הגאונים דכתובה גביא ממטלטלין וכן נמי בפרק הכותב כתב וזה לשונו ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב הילכך אפילו תפישה דלאחר מיתה בכל מקום מהני עד כאן לשונו וכ"ש דבלאו תקנת הגאונים אנו משעבדים המטלטלין לכתובה דהוי תנאי שבממון שהוא מחיים ואף על גב דלפי מה שכתב המרדכי בפרק אלמנה בשם מהר"ם שכתב אליבא דרש"י דאפילו אחר תקנת הגאונים לא מהניא תפישה לאלמנה לגבות כתובה אלא אם כן תפשה ברשות הרבים או בסימטא דכי היכי דלרבי טרפון דסבר דתפישה לאחר מיתה מהניא אף על גב דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה ומועיל תפישה לאחר מיתה בעינן בר"ה או בסימטא א"ה הואיל והר"ן ז"ל כתב דאפילו לרש"י ז"ל אחר תקנת הגאונים מהניא תפישה בכל זמן ובכל מקום הואיל ותפשה לא מפקינן מניה ועל דרך שכתב למעלה וכל שכן שהרי"ף ז"ל לא הביא בפסקיו ההיא דאמרינן בגמרא אליבא דרבי טרפון והוא דמנחי בר"ה או בסימטא אלא פסק כר"ע:

וגם הביא תקנת הגאונים דאי הוה סבר דלא מהניא אלא בר"ה או בסימטא וכדכתב הר"ן ז"ל בשם רש"י ז"ל הוה מייתי לה בפסקיו וכן הרמב"ם ז"ל בפרק י"א דהלכות אישות פסק כר"ע והביא תקנת הגאונים ולא הביא ההיא דר' טרפון נראה דסבר דבכל מקום מהניא תפישה ואם כן הואיל ותפשה יבמה זו אין לנו ראיה להוציא מידה אלא אדרבה נראה דאין להוציא וכדכתיבנא:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה