אור ברסלב
רדך בית ב

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית ב

בית א

חדר א

מעיר ואם בישראל קול ענות גבורה שמעתי מנדיבי עמים רמים מפרקי הרים וסלעים קול אומר עורה משנתך וגמרא גמור ועם חבירך המנה על אודות הגברת היבמה הזקנה:

ואני בעונותי בנדוד וטלטול צועה בתוך הגולה בעמק המבוכ' והבהלו' במגר"ש עיר קורפ"ו כאשר האל גזר עלינו וחרבו בתינו ונוינו ולא נותרה נשמה בי ייסורים קפצו עלי מהצרות אשר תכפונו וחשבתי ואמרתי יפה שתיקה:

אכן סמכתי במה שכבר קדמונו רבנן ואמרו אפילו ששעת מיתה תורה אמרתי אוחזה בסנסיני הבינה ואעלה בתמ"ר דעתי הנקלה:

שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן היה לו זרע מאשתו ראשונה שמתה אחר כך נשא אלמנה גם כן וכתב לה בשטר כתובתה כנהוג בכל שטרי כתובות שכתוב בהן לאתפרעא בחיי ובמותאי גם התנה עמה התנאי הנהוג שאם יפטר בחיי אשתו בין בזרע בין בלא זרע שתטול היא כל הכתוב בשטר כתובה ובהיותו עם אשתו הלך יחידי להתגורר במקום אחר והניח ביתו כאשר היה ביד אשתו עם כל נכסיו זולתי המעות שהוליך עמו ובין זה וזה נפטר הזרע שהיה לו מאשתו ראשונה וגם הוא נפטר במקום אשר הלך שם:

וצוה לפני מותו וזה לשון הצוואה:

עוד צוה שלאיזה מאחיו שירצה ליבם את אשתו היה מצוה לתת לו כל ספריו ומלבושיו והחובות שהיו חייבי' לו שם במקו' תחנותו והם כך וכך:

עוד אמר שאם שום אחד מאחיו לא ירצה ליבם את אשתו מעכשיו היה עושה אותן קודש לפדיון שבויים:

עוד אמר שאם שום אחד מאחיו לא ירצה ליבם שיתנו להם מאה לבנים כדי שלא לעקור תורת ירושה:

עוד צוה שכל צמר שהיה לו שם במקום תחנותו תמסור לאשתו לכתובתה עד כאן:

ושומעי הצוואה קיימו דבריו והביאו הצמר ונתנוהו ביד האלמנה והיא מכרה אותה לאשר ישרה בעיניה בלי רשות היבם:

גם מכרה קצת מהנכסים שהניח בעלה בביתו כנשמע והיבם אומר שהוא רוצה ליבם וצועק לפני בית דין שיוציאו כל הנכסים מתחת יד היבמה הן נכסי הבעל הן נכסי נדונייתא כי בכולן הוא זוכה לדעתו קודם שהיא תמכור אותן ולא ימצא אחר כך זכותו ואם לא ירצו בית דין לתתם בידו שישימו אותן ביד שליש נאמן:

ועוד רוצה לוותר עמה שהיא תאכל פירות כל הנכסים מיד השליש והיבמה אומרת שאינה רוצה להתייבם ותובעות לכוף היבם לחלוץ לה ולתת לה כתובתה דמצות חליצה קודמות ועוד טענות אחרות עד כאן לשון השאלה:

התשובה קודם כל דבר אשיב במה שהיבם צועק ואומר לבית דין להוציא הנכסים מיד היבמה ולנותנם לידו ואם לא ירצו לנותנם בידו שיתנום ביד שליש שלא צדקו דבריו לפי הנראה לעניות דעתי דהא במילתא דעבידא לאגלויי לא מפקינין מידי התופס דאטרוחי בי דינא תרי זמנא לא מטרחינן דדילמא הדין עם היבמה ואם נוציא מידה עתידים אנו לחזור וליתן לידה לאחר זמן וכי הא לא עבדינין:

דהא בפרק המקבל אמרינן ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנים סתמא מלוה אומר שלש לוה אומר שתים קדים מלוה ואכלינהו לפירי וכו' רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה קיומא רב כהנא אמר בחזקת אוכליה ופרכי' התם והא קיימא לן דהלכתא כוותיה דרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ומשני התם לאו מלתא דעבידא לאגלויי היא הכא מלתא דעבידא לאגלויי ואטרוחי בי דינא תרי זמנא לא מטרחינן ופי' רש"י ז"ל בתר קרקע וודאי אית לן למיזל ומיהו הני מילי בספק שאינו עומד לעולם להתברר כי ההוא דמספקא לן בין אי תפוס לשון ראשון ואי תפוס לשון אחרון אבל הכא מילתא דעבידא לאגלויי בסוף שיבואו בסוף עידי שטר ויעידו ואטרוחי ביה דינא תרי זמנא שמא הדין עם המלוה ואם נוציא מידו עתידים אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן עד כאן לשונו הרי לך דמילתא דעבידא לאגלויי לא מפקינין ממאן דתפוס ואף על גב דאי לא תפוס החזקה מסייע לשכנגדו והא וודאי מלתא דעבידא לאגלויי היא על פי חכמי הדור הדין או מי או שמא תמות היא או שמא ימות היבם ואף על גב דאיכא יבם שני ואמרינן בריש פרק ארבעה אחין דלמיתא דתרי לא חיישינן נראה דהיינו דווקא לכל כך זמן כאותו הזמן האמור שם דאדמיבם חד מיתו להו תרי הוא דלא חיישינן שאין דרך לאחר אחר שיעברו הג' חדשים ממיתת הבעל מחליצה או מייבום אלא או חולץ היבם או מייבם שלכך לא תקנו מזונות ליבמה מהיבם כדכתבו התוספות בפרק אף על פי בדיבור ואפילו כולן בפני הבעל וכו' ולזמן כזה הוא דלא חיישינן למיתה דתרי ולא חשו חכמינו זכרם לברכה לתקן בשביל המיעוט שימצאו מאחרים ואע"ג דלזמן מרובה חיישינן למיתה דתרי שסוף אדם למות ובוודאי דלא חשו למיתה דתרי לענין לתקן לבטל המצוה אם ירצה היבם ליבם אבל לענין דלהוי מלתא דעבידא לאגלויי פשיטא דהוי מלתא דעבידא לאגלויי כן נראה לענ"ד:

ואין לומר דנהי שאין לנו לתת הנכסים ליד היבם מכל מקום נתנם ליד שליש כמאמר היבם שלא יפסיד זכותו דנראה דכל כך הוא להוציא מידה ולנותנם ליבם כמו לנותנם ביד השליש דהא התם לא מפליגינן בין אם המלוה התופס אמוד ואין לחוש שיכלה ממונו ויפסוד הלוה זכותו אם אחר זמן מרובה יבואו עידי השטר ויעידו במותו כגון שהיו העדים למ"ה היכא דלא אמוד ויש לחוש שמא יפסיד הלוה זכותו וליתן שווי הפירות דתרי שני ליד שליש ודווקא היכא שכבר מתו העדים שאי אפשר שיתגלה הדבר לעולם הוא שכתב הרא"ש זכרו לברכה שאם מתו העדים ונשתקע הדבר מפי אחרים ויראה לדיינים שלא יוכל הלוה לברר דבריו מוציאין הפירות מיד המלוה כמו שכתוב בנימוקי יוסף משמו אבל אם העדים קיימים אפילו שלא יבואו אלא לזמן מרוב' לא מפקינין מיד המלוה לא לנותנם ללוה ולא לנותנם ביד שליש.

וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל פי"ח דהלכות אישות בדין מזונות האלמנה וזה לשונו אף על פי שתקנו הגאונים שתגבה הכתובה ותנאי הכתובה מן המטלטלין ולפיכך תזון האלמנה מן המטלטלין אף על פי שלא תפש' אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפשה אותן היורשין נוטלין אותן והם מעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר יהיו המטלטלין מונחים ביד בית דין עד שאזון מהן שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפילו התנה עליו בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת וכזה דנין תמיד בכל בתי דינין עכ"ל. ואם יאמר האומר דנידון דידן נמי מלתא דלא עבידא לאגלויי היא הואיל והויא פלוגתא דרבוותא אי מצות יבום קודם או מצות חליצה קודם ואפילו אם תמות היבמה יש לדון דדמי לההוא דהשואל דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון ואי תפוס לשון אחרון ואם כן יש לנו להוציא הנכסים מידה אפילו הכי אין הדין עמו במה שהוא טוען שאם לא ירצו בית דין לתתם בידו דהיינו אם הם מסופקים לנותנן ביד שליש דהא, קיימא לן בפרק חזקת הבתים גבי ההוא ארבא דלא תפסי' והיכא דתפס לא מפקינן ולפנים יתבאר יותר בעזרת האל:

חדר ב

ומעתה אכתוב בעיקר הדין ואני אומר דאליבא דהנהו דסברי מצות חליצה קודם יש לגברת הזאת מנכסי בעלה כתובתה ונדונייתא ותוספתא וכדי לבאר את זה רצוני להביא סוגית הגמרא שבפרק החולץ ודברי המפרשים וזה החלי גרסינן התם בפרק החולץ תנן התם מצות יבום קודמות למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודם למצות יבום ואמר רב אין כופין:

ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו אמר רב אין כופין אי ניחא לתרוייהו ליבומי אין כופין אותו לחלץ דנימא לאו למצוה מתכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם:

ומיהו היכא דאיהו צבי יבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים נכרין אי מצוה לאטעויי וכו' עד ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכה שחין דווקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמרינן בהמדיר מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אינה יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא בפרק אף על פי כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם., מכל הלין טעמי כפין ליה וחליץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרווייהו ניחא להו ליבם עד כאן לשון רש"י ז"ל:

ובעלי התוספות כתבו שם וזה לשונם ממוכה שחין ובורסי נראה דאין ראיה שהם מאותם שכופין אותם להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה דכופין דאם כן למה היו טורחין לקמן בפרק מצות חליצה להטעות כפוהו לחלוץ ומאגרת מרד אין ראיה דאם כן בלא אמתלא נמי דהתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודם כדמסיק וכו' עד ורבינו תם גריס מצות יבום קודם למצות חליצה אמר רב אין כופין וקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית ליבומי באותה שבאין לפנינו לחלוץ איירי שאותם אם היו מייבמים היו מכוונים לשם מצוה כו' עד אבל אחריני אין מניחין ליבם אלא אדרבא כופין לחלוץ ואמר רבינו תם דהלכתא כאבא שאול כסתם מתניתין דבכורות ולא כחזרו לאמר וכו' עד ורבינו תם פסק כאן דמצות יבום קודם וחזר בו בפרק מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמות עד כאן לשון התוספות שם ונראה דסברת רבינו תם היא היכא ששניהם רוצים ליבם אין מניחין אותם דלא שייך לכופו במה שהיא אינה תובעות והיכא שהיא תובעת חליצה כופין וזהו שכתב אין מניחין אותה לייבם אלא אדרבא כופין ולא קצר בדבריו לומר אבל אחריני כופין ור"י בעל הטורים הביא דברי רבינו תם מבוארים יותר שכתב וזה לשונו ורבינו תם כתב דמצות חליצה קודם ואפילו אם שניהם רוצים לייבם אין שומעין להם וכו' והיינו מה שכתבו התוספות אבל אחריני אין מניחין לייבם והוסיף הוא ז"ל ובאר בדברי רבינו תם דאפילו היכא דידוע לנו שמכוין לש"מ והיא תובעת חליצה אם אינ' מאותם שכופין לתת גט מטעין ליה לחלוץ אבל אין כופין והיינו טטמיה דהואיל דבזמן הזה מצות חליצה קודם יש לנו להרחיקו מן היבום אף שמכוין לשם מצוה הואיל והיא תובעת חליצה ומהאי טעמא נקט התנא בלישניה מצות חליצה קודמות ולא נקט בלישניה אסור לחלוץ אליבא דרבינו תם ז"ל משום דהיכא דידוע לנו שמכווין לשם מצוה אין כופין מאחר דמצות חליצה קודמת כופין אותו במילי דלא אלימא האי טעמא כולי האי עד שנכוף אותו בשוטי דאין כופין לחלוץ שכתב רבינו תם סתמא היינו בשוטין וכן כופין שכתבו התוספות בשם רבינו תם סתמא היינו בשוטי כדקיימא לן בסוף המדיר דסתם כופין בשוטי דבדברים לא יוסר עבד:

ומה שכתב מהר"ר לוי בזה אחרי המחילה מכבוד תורתו אני אומר דלא נהירא לעניות דעתי דלדידי האי דמטעינין ליה לכתחילה לחלוץ היינו משום שיש לנו להרחיקו במילי ככל האפשר דאף על גב דחליצה מוטעת כשר היינו בדיעבד כמשמעות הלשון אבל לא מצאנו היתר להטעותו לכתחילה אלא במקומות שיש לנו להרחיקו מן הייבום ובכפיית מילי לא ציית לן לחלוץ משום הכי מטעין ליה לחלוץ הואיל והיא תובעת חליצה ואפשר להטעותו לחלוץ:

חדר ג

ולרווחא דמילתא אמינא שאם כדברי רבינו תם היה להם לבעלי התוספו' ז"ל וכן לרבינו יעקב בעל הטורים ז"ל לפרש דבריהם הואיל וסתם כפייה בשוטין הוא והנה בעל הטורים כשהביא דברי רש"י דסבר כופין לחלוץ כתיב כייפינין ליה לחלוץ בסתם וכן בדברי רבינו תם דסבר שאם יש לה טענה שמועלת אפילו כנגד בעלה כופין לחלוץ אפילו אם מכווין לשם מצוה וכתב כופין סתמא וכן כשהביא תשובת אביו הרא"ש ז"ל שכתב על יבמה שנפלה לפני נער ובער וכו' שכופין אותו לחלוץ כתב כופין סתם ואם כדבריו דאין כופין שכתב רבינו תם היינו במילי הוה ליה לפרש בכל הני ולומר שכופין בשוטין דלא תימא דהוה במילי באין כופין שכתב הוא ז"ל בדברי רבינו תם ודברי רבינו תם קשיא לסברתו יותר קושיא חזקה

ויותר יש לתמוה על דברי בעל הטורים במה שכתב וזה לשונו ומינה דכשאינו יודע דוקא במילי כופין דלא ידענא מנא ליה הא דנהי דלסברתו אין ללמוד מדבריו דסבר דכייפינין ליה בשוטי מכל מקום גם אין ללמוד מדבריו דסבר דדווקא במילי כופין אבל לא בשוטי דאפשר שהוא ז"ל סובר דכשידוע שמכווין לשם מצוה אין כופין אפילו במילי אבל כשאין ידוע כופין אפילו בשוטין דמשום שלא פירש לנו דעתו אין לנו לומר אלא שלא נתברר לנו דעתו באין ידוע ואדרבא אפשר היה לומר שלא חש לפרש דפשיטא דכופין בשוטין הואיל ופוגע בספק ערוה ויש קצת סמך מדבריו בזה ממה שכתב בידוע שמכווין לשם מצוה אין כופין סתמא היינו בין במילי בין בשוטי ונדוק מיניה דכשאין ידוע כופין סתם דהיינו בין במילי בין בשוטי:

ולדבריו אף אנו נאמר דמינה כופין שכתב בנותנת אמתלא שמועיל אפילו כנגד בעלה במילי הוא והא ליתא וכן נמי נאמר בכופין שכתב בדברי רש"י ובדברים וכדכתיבנא כלל העולה אני אומר דבכי האי מלתא אם הוא ז"ל היה סובר דכשאין ידוע דוקא במילי כופין ואם כפוהו בשוטי הוה ליה חליצה פסולה הוה ליה לפרש דאפילו באמוראין במילתא כזו יש להן לפרש הואיל ויש צד לדבר לכופו בשוטי שפוגע בספק ערוה קל וחומר בפוסקים ובן בנו של קל וחומר בפוסק אחרון כרבינו יעקב בעל הטורים ז"ל ומה שכתב רבינו תם ורבינו יעקב בעל הטורים לא חש לפרש וכו' הני שמעתא מרפסן איגרי ולרווחא דמילתא אומר שהנה שמוסיף על מה שכתבו התוספות זכרם לברכה בפרק החולץ דהיכא שידוע שמכווין לשם מצוה דמטעין ליה ומה לדקדק יותר בדברים אלו שהנה הרא"ש ז"ל כתב באותה שהשיב על היבמה שנפלה לפני יבם נער ובער ותובעת חליצה שלרבינו תם אם תובע ליבם כופין אותו לחלוץ אפילו בלא אמתלא ומסתמא ההוא כופין שכתב שהוא לענין מעשה בשוטין קאמר כשאר כופין דהתם וכתב שם שרבו החולקים על סברא זו דהיינו ששאר הפוסקים שסוברים מצות חליצה קודמת סברי דלא שבקינן ליה לייבם ומרחיקין אותו במילי או מטעינן אותו במילי אבל אין כופין בשוטין וכאשר אפרש בעזרת האל:

ומה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו לא ראיתי כי אינם נמצאים אצלי וכן תקעתי יתדותי לבאר דברי רבינו תם ממה שכתב ריב"ה בשם רבינו תם וממ' שכת' הרא"ש ז"ל בתשובותיו גם כי כל מה שכתב הוא ז"ל העתיק מספרי אביו הרא"ש ולא חששתי מפני החסרון ששכר דרישה לי ליתרון ואחזור לדברי לפי סברתו של מהר"ר לוי דסבר דכפיית מילי חמירא מהטעאה ואני אומר שלדבריו צריך לומר במה שכתבו התוספות בפרק אף על פי וזה לשונם וגם לפי' אם תבעה לייבם לא כייפין ליה לחלוץ אלא מטעין ליה אם אינה חפצה עד כאן לשונם במאי קא מיירו אי באין ידוע שמכווין לשם מצוה קאמרי דעלה קא מיירו צריך לומר אפילו לדבריהם דלא כייפין דקאמרי בשוטין קאמרי אבל במילי כייפין ליה ואם כן מאי האי דקאמרי אלא מטעין ליה עדיפא מינה היה להם לתוספות ז"ל לומר דכייפין ליה במילי לסברתו דסבר דכפיית מילי חמור מהטעאה ויש שמטעין אותו ואין כופין אותו ואפילו במילי ואם תאמר שלא הוצרכו התוספות בזה שכבר פירשו לעיל מינה בדבריהם ואמרו דהיכא דלא בריר לן שמכווין לשם מצוה שכופין אותו במילי ומרחיקין אותו מן היבום גם כי שניהם רוצים לייבם וכאן למדנו עוד תקנה אחרת שאפשר לעשות לה כשאינה חפיצה ליבום מכל מקום לישנא דאלא לא אתי שפיר הואיל ויש אמצעי ביניהם והיא כפי' מילי ולא הוה להו לבעלי התוספות למינקט בלישניה לישנא דאלא וגם כי יש לדחות אדחויי לא נסמוך ונכרין דברי אמת וקשה לי שעיקר דוחקו של מהר"ר לוי שמוציא לישנא דכפיית שכתבו התוספות ז"ל בפרק החולץ בסתם וכן ריב"ה מפרש טעמא הוא כדי להשוות מה שכתב ריב"ה אליבא דרבינו תם וכן כתוב בפרק החולץ עם מה שכתבו התוספות ז"ל בפרק אף על פי שלסברתו היא סברת רבינו תם ואי באין ידוע שמכווין לשם מצוה קא מיירו לא הואיל בתקנתו דסוף סוף לא נוכל להשוות דעתיהם דהא ריב"ה כתב שרבינו תם דאף בידוע שמכווין לשם מצוה מטעין אותו אם אין חפץ בייבום ומדברי התוספות יש לדקדק דדווקא באין ידוע שמכווין לשם מצוה מטעין ליה אף על פי שאינה חפיצה ביבום דאם כן לשמעינן רבותא ולימא הכי אלא מטעין ליה ואף אם ידוע שמכווין לשם מצוה ומה לו למהר"ר לוי ליכנס בצרורות דחזקות הואיל וסוף סוף הם חולקין אליבא דרבינו תם:

ולרווחא דמילתא אומר דמילתא דפשיטא היא לעניות דעתי דאין להדחק ולומר דלעולם אימא לך דבאין ידוע שמכוין לשם מצוה קא מיירו ואמרי דאין כופין אלא מטעין ואפילו הכי אין לדקדק בדבריהם דבידוע שמכוין לשם מצוה אין מטעין שהתוספות לא באו פה אלא להודיע טעמא דבכל ענין אין כופין ואפילו היכא שאין ידוע לנו שמכוין לשם מצוה ולעולם אימא לך דהוא הדין בידוע שמכוין לשם מצוה דמטעין ליה אם אינה חפצה לייבום דנראה דמילתא דפשיטא היא שהיה להם ז"ל להודיענו הדין ולומר אלא מטעין ואף אם ידוע שמכוין לשם מצוה שלא נטעה לדקדק כדפירשתי והנה שהתוספות ז"ל כתבו אבל אם אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם נראה דכופין וכל שכן שהיה להם להודיע לנו דין זה שלא נטעה לדקדק שלא מדבריהם כדפרישית ואי בידוע שמכוין לשם מצוה קאמרי' ולא בפי' דקאמרי אפילו במילי קאמרי אלא מטעין ליה והיינו דברי ריב"ה בשם רבינו תם לסברתו אפילו הכי היה להם לבעלי התוספות לפרש דבריהם ולומר דבידוע שמכוין לשם מצוה קאמרי הואיל ולעיל מינה קא מיירי באין ידוע שמכוין לשם מצוה והיה להם לפרש בדבריהם דהשתא סלקי ואין ידוע שמכוין לשם מצוה ומיירי בידוע שמכוין לשם מצוה וכן נראה שיש עוד דוחק אחר בזה שכשכתבו התוספות ז"ל אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין היה להם לפרש ולומר דכופין בשוטין הואיל ולא כפין ליה דקאמרינן לעיל מינה במילי קאמר לסברתו ועוד מה דוחק של מהר"ר לוי שמוציא לישנא דכופין שכתבו התוספות בפרק החולץ בסתם וכן ריב"ה מפשוטה הוא ממה שכתבו התוספות בפרק אף על פי דלא כופין ליה לחלוץ אלא מטעין ליה ולסברתו היא סברת התוספות ורצה להשוות מה שכתב ריב"ה אליבא דרבינו תם וכן התוספות פרק החולץ עם מה שכתבו התוספות פרק אף על פי וכמו שכתב לעיל ואי בידוע שמכוין לשם מצוה קאמר אם כן מה לנו ולצרה הזאת נניח הדברים כפשטן ונאמר שסברת רבינו תם היא דהיכא שאין ידוע אם מכוין לשם מצוה ושניהם רוצים בייבום אין מניחין לייבם אלא כופין אותו במילי ומרחיקין אותו מן הייבום והיינו אין מניחין שכתבו התוספות בפרק החולץ וכדפירשתי וכן כופין אותו במילי ומרחיקין אותו מן הייבום שכתבו התוספות בפרק אף על פי והיכא שהיא תובעות. חליצה כופין אותו בשוטי והיינו כופין שכתבו התוספות סתם בפרק החולץ וכדפירשתי והיכא שידוע לנו שמכוין לשם מצוה והיא תובעת חליצה אין כופין אותו לחלוץ בשוטי אלא במילי או מטעין אותו דהטעאה וכפיי' מילי כחדא נינהו והיינו מה שכתבו התוספות בפרק אף על פי וז"ל לפיכך אם תבע ליבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעין ליה אי בידוע שמכוין לשם מצוה קא מיירי וכן גם כן היינו דברי ריב"ה שכתב דבידוע שמכוין לשם מצוה אין כופין אלא מטעין אותו והוא הדין שכופין אותו במילי דהטעאה וכפיי' מילי כחדא נינהו גם אין לומר לסברתו שהתוספות ז"ל בכל ענין קא מיירי בין בידוע שמכוין לשם מצוה בין באין ידוע ומשום הכי כתבו בסתם וגם לפי' וכו' ולא חלקו ואתיא שפיר בשניהם ההטעאה שכתב דהא לסברתו סברת רבינו תם היא דבידוע דמכוין לשם מצוה אין כופין אפילו במילי ובאין ידוע בשוטי הוא דאין כופין אבל במילי כופין אם כן לא כפי' ליה וכו' שכתבו התוספות לא יצדק בשניהם ואי אפשר שיובן בשני עניינים וק"ל:

חדר ד

ומעתה עלי לבאר דברי התוספות שבפרק אע"פ שלא יקשו על מה שכתבו התוספות בפרק החולץ אליבא דרבינו תם ועם מה שכתב הרא"ש ז"ל אליביה וכן עם מה שכתב רבינו יעקב בעל הטורים בנו אליביה ואמינא דלכל הני מהכא אפילו הכי צריך להתיישב בדברי התוספות שבפרק אף על פי לפי הנוסחא הכתובא בדפוס שלפנינו דהא כתבו וז"ל ואף לפי' רבינו תם וכו' וצריך לדעת מה הוא החידוש שמחדשין התוספות לפירש רבינו תם אם החידוש הוא במה שכתבו היכא דלא ברור לן שמכוין לשם מצוה כופין וכו' הכי הוה להו למימר ואף לפירוש רבינו תם וכו' היכא דלא ברור לן וכו' ולא לינקוט בלישנייהו לישנא דאבל דמדנקטי בלישנייהו לשון אבל נראה שהוא קשר אחד עם מה שלמעלה ממנו שרבינו תם כתב בהדיא בדבריו דהיכא דלא ברור לן שמתכוונין לשם מצוה כופין והחידוש הוא שמפרש לשון כופין שכתב הוא ז"ל דבמילי קאמר ולא בשוטי אם כן הכי הוה להו למימר ואף לפירוש רבינו תם וכו' עד. אבל היכא דלא ברור לן כופין כופין במילי קאמר ואם החידוש שמחדשין בדבריו מה שכתב שאם תבע לייבם לא כייפינן ליה וכו' לא הוה ליה למימר וגם לפי' וכו' אלא אם תבע לייבם וכו' או לכל הפחות לחסר וא"ו מוגם ולכתוב גם לפי שהוא"ו הזה הוא כמו רדיא דלברור שמהפך כוונת הלשון דנראה שהוא קשר אחד עם מה שלמעלה ממנו אין זה החידוש שמחדשין בדברי רבינו תם לכך אני אומר שכל מה שכתבו התוספות ז"ל בפרק אף על פי היא סברת ר"י שהביאו שם התוספות לפי פירושו של רבינו תם שפירש דמאי דאמר רב אין כופין ארישא דמתניתין קאי אבל סברת רבינו תם אינה כן וה"ק דלר"י נראה דאין כופין דקאמר רב בכל ענין קאמר דודאי אין כופין ואף לפירוש של רבינו תם שפירש דאין כופין דקאמר רב היינו לייבם ולפיכך לא אשכחן מאן דאמר דאין כופין לחלוץ אפילו הכי נראה לר"י דאין כופין לחלוץ בכל ענין והא שכתבו התוספות. הוא דאפילו לגירסת רבינו תם נראה לר"י דוודאי בכל ענין אין כופין ומה שכתב אבל היכא דלא ברור לן וכו' כל זה מסברת ר"י נקשר לפי פירוש של רבינו תם וסבר דהיכא שהוא תובע לייבם והיא אינה חפצה בין ידוע לנו שמכוין לשם מצוה בין אין ידוע אין כופין אלא מטעין ולפי זה אתי שפיר טפי מה שכתב וגם לפי' אם תבע לייבם וכו' ולא כתב ואם תבע לייבם אפילו לפירשו דהא אף לפירוש רבינו תם קא עסיק ואזיל ואם כן וגם לפי' דקאמר נראה קצת בתוספות לשון ללא צריך אלא היינו טעמא משום דהאי הוה רבותא יתירה ממאי דקאמר ברישא דברישא הויא הרבותא דאין כופין בכל ענין אף לפירוש רבינו תם וכאן מוסיף עוד על מניעת הכפייה דבין מכווין לשם מצוה בין אינו מכווין לשם מצוה שוין דבכולהו מטעין ליה וחליץ וה"ק לא מבעיא למי שמפרש אמר רב אין כופין אסיפא דמתניתין דתנן מצות חליצה קודמת דוודאי אין לנו ראיה לחלק בין מכוין לשם מצוה לאין מכוין אלא אפילו לפירוש רבינו תם שפירש דארישא דמתניתין קאי ונפקא מינה למכוין לשם מצוה ויש לנו ראיה לחלק בין מכוין לשם מצוה לאין מכוין לשם מצוה אפילו לפירוש רבינו תם שפירש דווקא כששניהם רוצים לייבם דמחלקין אבל אם תבע לייבם והיא אינה חפצה אין לחלק בין זה דבכולהו לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעין ליה או כופין במילן דתרוייהו כחדא נינהו אלא שהתוספות פירשו לנו כל התקנות שאפשר לעשות ליבמה שאינה חפצה לייבום:

אם כן עלה בידינו שדעת רבינו תם הוא דהיכא שהיא תובעת חליצה ולא ברור לן שמכוין לשם מצוה שכופין אותו לחלוץ ודעת ר"י הוא שאין כופין אותו לחלוץ אלא במילי ומטעין ליה וחליץ וכן כתב ב"ה בשם ר"י שאין כופין לחלוץ אלא מטעין ליה והוא הדין שכופין אותו במילי וכדפירשתי וכן היא סברת בעל התרומה שאין כופין אבל מטעין אותו ולא שבקינן ליה לייבם הואיל ומצות חליצה קודמת והרא"ש ז"ל ג"כ כתב בתשובה אשר הזכרתי שרבו החולקים על סברת רבינו תם וכדכתיבנא לעיל ונראה שגם רש"י ז"ל סובר כן דהיכא שהיא תובעת חליצה אם לא תתן אמתלא לדבריו דלא שבקינן ליה לייבם אלא מרחיקין אותו במילי ומטעין אותו שהרי גם הוא ז"ל סובר דמצות חליצה קודמת והואיל וחזינן דכולהו רברבי דסברי דמצות חליצה קודמת סברי דהיכא שהיא תובעת חליצה שלכל הפחות כופין במילי או מטעינן ליה הכא נמי אית לן למימר דסבר גם הוא ז"ל דאף על גב דאיהו פליג וסבר דהיכא דניחא לתרווייהו לייבומי דשבקינן להו לייבם אף אם אין ידוע לנו שמכוונין לשם מצוה נראה דהבו דלא לוסיף עלה הוא דדווקא בהא הוא דפליג עלייהו אבל היכא שהיא תובעת חליצה לא הואיל וגם הוא סובר כוותייהו דמצות חליצה קודמת שיש לנו להשוות דעותיהם בכל מה שלא מצאנום חולקים בהדיא:

ומה שלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש ולומר דהיכא שהיא תובעת חליצה ואינה נותנת אמתלא לדבריה דמטעין ליה ומרחיקין ליה מן הייבום היינו משום דהדבר היה פשוט בעיניו אלא ששאר המפרשים חדשו דאפילו היכא דניחא לתרווייהו לייבומי מרחיקין אותו מן הייבום ומטעין אותו ואל יקשה לאיזה מעיין לומר דמאחר דלא שבקינן ליה לייבם אפילו אם לא נתנה אמתלא לדבריה א"כ אין כותבין אגרת מרד עליה ואם כן מנא ליה לרש"י ז"ל שמביא מההיא דאין כותבין אגרת מרד שכופין אותו לחלוץ היכא שנתנה אמתלא לדבריה בדברים נכרין דילמא דווקא במילי כייפינן ליה ולא שבקינן ליה לייבם או נדקדק משם ונאמר דבלא נתנה אמתלא לדבריה נמי כופין בשוטין שזו היא קושית התוספות שהקשו על דברי רש"י ז"ל דלדבריו אפילו בלא אמתלא נמי הוה לן למימר דכופין. ומאחר שהוצרכתי לזה עם היות שקושיא זו פשוטה לעניות דעתי אצטרך ליישב דברי רש"י ז"ל שיש לתמוה עליו דמה עלה בדעתו להביא ראיה מההיא דאין כותבין אגרת מרד דכופין היכא דנתנה אמתלא לדבריה בדברים נכרין וכי לא הבין פשטא דמלתא דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דאפילו בלא אמתלא קאמר דבשלמא במה שהביא ראיה ממוכה שחין ובורסי יש לתרץ ולומר שהוא ז"ל דייק הכי ממעשה דציידן שהביא הוא ז"ל בדבריו שאמרו חכמים יכולה היא לומר וכו' ואף שהסברא כנגדה:

אלא נראה דבכל אמתלא כופין:

גם מה שמקשי' דאדרבא יש להוכיח משם דאין כופין יש לפרש דעתו ולומר של דעתו נקט שמואל אין כותבין אגרת מרד להודיענו דאין כופין בפחיתת כתובה לעמוד עמו וממילא שמעינן דכופין אותו לחלוץ דאי אמרת שנעגן אותה אין לך כפייה גדולה מזאת ועוד יש לכתוב קצת בזה ולא אאריך אלא שהתוספות לית להו האי סברא אבל במה שדקדק הוא ז"ל שכופין בנתנה אמתלא לדבריה מההיא דאין כופין ולא דקדק משם אפילו היכא שלא נתנה אמתלא לדבריה לפי סברתו יש לתמוה מה עלה בדעתו בזה דהא מלתא דפשיטא היא דמילתא דשמואל אפילו בלא נתנה אמתלא לדבריה ואפשר לפרש דברי רש"י ז"ל לפי הנראה לעניות דעתי שרש"י ז"ל לא דייק מההיא דאין כותבין אגרת מרד שכופין לחלוץ אלא מההוא דמוכה שחין ובורסי דייק הכי ומההיא דאין כותבין אגרת מרד דייק דשקלה כתובה דאי מההוא דמוכה שחין ובורסי הוה אמינא דהואיל ומחמתה הוא שחולץ לה וגם מטעם החזקה הבאה מכח הרוב דהיינו שעכשיו אין מתכוונין לשם מצוה אמרינן שחולצת בנותנת אמתלא לדבריה ואנו קיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב לא תגבה כתובתה לכן הוצרך רש"י ז"ל להוכיח מההיא דאין כותבין אגרת מרד דהואיל וחולצת שהלכך תגבה כתובתה והכי קאמרינן מההיא דמוכה שחין ובורסי וממהיא דשמואל יש לדייק אלו השני דינין שכופין לחלוץ ונוטלת כתובה דאלו מההיא דמוכה שחין ובורסי לית לן למידק מינה אלא שכופין להוציא אלא שאני רואה דלפי פשטה דברי התוספות ז"ל יראה שבעלי התוספות ז"ל הבינו דברי רש"י ז"ל שמההיא דאין כותבין אגרת מרד נמי דייק שכופין לחלוץ ולכן אני אומר שהואיל ודעתם רחבה מדעתינו בטלה דעתינו אצל דעתם שלבן של ראשונים וכו' ואפשר אגרת מרד בעיני שגם התוספות ז"ל הבינו דברי רש"י ז"ל כדרך אשר כתבתי דלא דייק רש"י ז"ל מההיא דאין כופין וכו' אלא דשקלה כתובה ומה שהקשו על דבריו כדי להשיב על כל החלוקות שאחרי שהוקשו ואמרו דמההיא דמוכה שחין ובורסי אין ראיה:

רצו לקחת החלוקה האחר' דשמא יאמר האמ' מחמ' הדוחק שרש"י ז"ל סמך על ראיה אין כותבין אגרת מרד דכופין להוציא והואיל ויש לו ראי' גם כי הראיה הראשונה היא חלושה מכל מקום שניהם כאחד טובים וע"ש על דרך שאמרו בפרק שור שנגח משלו לצייד השולה דגים מן הים משכח זוטרי שקיל וכו' ועל זה כתבו מה שכתבו וק"ל ואחזור למה שהייתי בו דלרש"י ז"ל אף אם לא תתן אמתלא לדבריה לא שבקינן ליה לייבם ואני אומר דנראה לי לעניות דעתי דבהכי יתיישבו כל דברי רש"י ז"ל היטב דהא יש לומר לדבריו דמראש דבריו וסוף דבריו משמע דמשמע היכא דניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין לחלוץ אבל אם היא אינה רוצה לחלוץ אם לא תתן אמתלא לדבריה בדברים נכרין כייפינן ליה לחלוץ והנה הוא ז"ל כתב בהדיא דדווקא היכא שאמר דברים נכרין הוא דכייפינן ליה לחלוץ ותו קצת תימא דמאחר שכתב הרב בראש דבריו דמאי דקאמר רב אין כופין היינו דווקא היכא דניחא לתרווייהו לייבומי למה כפל דבריו וכתב בסוף וכל הני אין כופין דהכא וכו' ולפי מאי דכתיבנא אתי שפיר שדעת הרב שאם היא אינה חפצה בייבום ותובעת חליצה גם כי לא תאמר דברים נכרין שכופין אותו במילי ומטעין ליה וחליץ הואיל ומצות חליצה קודמת דהלכתא כאבא שאול ואע"ג דהיכא דניחא לתרוייהו לייבומי שבקינן להו לייבומי היינו משום דלא אלימא האי חזקה היכא דלא חזינן חד מנייהו דלא ניחא ליה בייבום אבל היכא דחזינן חד מינייהו דלא ניחא ליה בייבום יש לנו לסייע בטהרה ולכוף אותו על הפחות במילי או להטעותו לחלוץ הואיל והחזקה מסייעתה וטעמא הוי משום דלמא פגע בערוה ואם לא יקדימנה יקרא פושע וע"ד שאמרו בפרק תפלת השחר בענין קדימת זמן התפלות וכן בפרקא קמא דחגיגה תניא ואין נראין דכתיב כל זכורך ואמרינן בגמרא סבר רב יוסף למימר מאן דאית ליה עשרה בנין לא ליסקו האידנא חמשה ולמחר חמשה אמר ליה אביי פשיטא הי מנייהו משוית להו פושעין כלומר ולמה לי קרא דכל זכורך אלא וכו' ומדפריך אביי למה לי קרא דכל זכורך מסברא נפקא שלא יקראו פושעים אם כן נראה שיש כל כך איסור גדול למי שאינו מקדים המצוות בתחלת זמנן כאלו נכתב בתורה שאם תאמר חייב להקדים מצוה פלונית ואם לא הקדמת אתה עובר איסור תורה ונראה דהוא הדין נמי או כל שכן יש לנו במצוה הקודמת כזו שהטעם הוא משום דלמא פגע בערוה שמי שאינו מקדימה יקרא פושע ואע"ג דהיכא דמצות יבום קודמת לא אמרינן שאם חלץ יקרא פושע וכן בשאר המצות הקודמות כגון מצות יעידה וכיוצא בזה שאני התם שהתורה תלתה אותו ברשותו אבל בנידון דידן דמצות חליצה קודמת משום דלמא פגע בערוה פשיטא שיש לנו לכפותו לכל הפחות במילי שלש יכנס בספק פוגע בערוה אלא דלא אלימא לן האי חזקה כולי האי לכפותו בשוטין ומה שלא פירש הוא ז"ל דאין כופין דהתם מיירי אפילו היכא שאינה חפצה בייבום ואין כופין היינו בשוטי דסתם כפייה בשוטי הוא אבל במילי כופין היינו משם דהתם משמע דאפילו לכתחלה מייבם וה"ק אין כופין אלא מייבם לכתחלה מקדאמרינן התם בתר אמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב וכו' ואף ר"י סבר אין כופין מדאתקי' ר"י וכו' ומש"ה הוצרך הרב לפרש שבשניהם רוצים לייבם קא מיירי והיינו שחזר וכפל דבריו וכתב וכל הני אין כופין דהכא וכו' דמשום כל הני דאמרן דמשמע דמייבם לכתחלה וא"כ מזה יש להוכיח דאין כופין דקאמ' דלא קא מיירי היכא שהיא תובעת חליצ':

ולא אמרינן דברי' נכרין דהיכא שהיא תובעת חליצ' מילתא דפשיטא היא שיש לנו לנטו' לעזר' ולסייעה במילי שתתקיים מצות חליצה וכדכתיבנא:

וא"ת ואמאי נקט רב בלישניה אין כופין סתם דמשמע בשוטי הוה ליה לפרש ולומר אין כופין אפילו במילי דסתם כפייה בשוטי י"ל דנקט הכי לדיוקי מינה אבל יש אחר שכופין דהיינו היכא שהיא תובעות חליצה בדברים נכרין ואי הוה נקט בלישניה אין כופין אפילו במילי לא הוה ידעינן שיש אחר שכופין בשוטין ולא חייש רב דילמא נטעה לדקדק שכופין בשוטי אפילו היכא שתובעת חליצה ואינה נותנת אמתלא לדבריה בדברים נכרין דמילתא דפשיטא היא דאין לומר כן דהואיל והיכא דניחא לתרווייהו ליבומי מייבין לכתחילה ואף שאין ידוע לנו שמכוונין לשם מצוה חיישינן שמא אינם מכוונין לשם מצוה ופוגע בערוה אין סברא לכופו לחלוץ בשוטי היכא שתובעת חליצה ואינה אומרת דברים נכרין אלא להטעותו או לכופו במילי לחלוץ וכדכתיבנא ואין לתמוה ולומר דאמאי לא אשמועינן רב דהיכא שהיא תובעת חליצה בלי דברים נכרין שכופין במילי והוה שמעינן תרוייהו דהיכא דניחא לתרווייהו לייבומי דמייבמי לכתחילה והיכא שנותנת אמתלא לדבריה בדברים נכרין שכופין דמאי חזינן לומר כן הואיל וסוף סוף אין לטעות והשתא השמיענו כחדא דהתירא דמייבמי לכתחילה ועוד דלא הוה מצית למידק תרווייהו אלא חדא מנייהו דהוה אמינא הוא הדין וק"ל

ואפשר שהטעם שרש"י ז"ל פסק כאן וכתב ומי היכא דהוה צבי' יבומי וכו' גם כי אין דרכו לפסוק בכל מקום כדי לתרץ אמאי נקט רב בלישניה כופין סתם וכדכתיבנא והיה אפשר לפרש בדוחק ולומר דלעולם אין כופין היכא שהיא תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין קא מיירי ומאי דמייתי ראיה אליבא דרב יהודה מדאתקני' וכו' הכי קאמר מדאתקני' רב יהודה וכו' משמע דהיכא דשניהם רוצים לייבם דמייבמין לכתחילה ואם כן לא אלימא לן האי חזקה דעכשיו אין מתכוונין לשם מצוה עד שנכוף אותו לחלוץ היכא שהיא תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין דאי הוה אלימא לן האי חזקה כולי האי אם כן לא הוה שבקינן להו לייבומי לכתחילה היכא דתרווייהו ניחא להו בייבום אלא שהרב ז"ל בחר דרכו מדרך זה דבהכי אתיא לישנא דגמרא שפי' כופין וכו' דמדקאמרינן התם בתריה דההיא דאמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב אמר להו אי בעית וכו' משמע לפי פשטא דמילתא דהכי קאמר כי אתו לקמיה דרב הנהו דקאמר רב אין כופין אמר להו וכו' אלמא דאין כופין דקאמר רב קאי אהנהו דניחא להו לייבומי וקאמר רב אין כופין אלא מייבמין לכתחילה והשתא אתי שפיר כי אתו וכו' דקאמר בתרי:

וכבר פירשתי לעיל אמאי נקט בלישניה לשון כפייה סתם ואפשר ששאר המפרשים מפרשים סוגית הגמרא על דרך זה ולא אאריך בזה כי ללא צורך הוא בנידון שלפנינו ומה שכתב עד הנה לפרש דברי רש"י ז"ל לעניות דעתי הוא כדי להודיע דאפילו לרשי' ז"ל אם תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין שכופין אותו במילי לחלוץ שהוא סובר בזה כהנהו דסברי מצות חליצה קודמת וכופין במילי לחלוץ ונותן לה כתובתה דאף על גב שהטעם שכופין במילי או בשוטי לחלוץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא מטעם חזקה הבא מכח הרוב ואנו קיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ומטעם זה לא היה לו לתת כתובתה מכל מקום הואיל וכתובתה על נכסי בעלה ומבעלה יש לה כתובה יש. לה ליטול כתובתה כאילו אינה זקוקה שהבעל הוא העיקר לענין כתובה ואע"ג דהיכא דאין לה כתובה מבעלה כותב לה הוא כתובה דהא בפרק יש מותרין מבעיא לן שנייה לבעל ולא שנייה ליבם יש לה כתובה ליבם או לא כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה או דילמא כיון דאלו לית לה מראשון תקינו לה משני אית לה ופשטינן התם תניתוה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם היתה שנייה לבעל אפילו מייבם אין לה הרי שהבעל הוא העיקר לענין הכתובה והואיל ומבעלה לא היתה נוטלת כתובתה משום שהיתה אסורה ליה אף על גב דליבם מותרת ואי לית לה מבעלה הראשון תקינו לה רבנן מיבם אפילו הכי הואיל והיתה אסורה לבעלה לית לה כתובה מיבם ואף שיבמה וחשבינן ליבם כאילו אינו לענין כתובה ואינה נוטלת כתובה דבתריה דבעל גרירה לענין הכתובה שהוא קם תחת הבעל ומכוחו בא וא"כ הוא הדין נמי אם יש לה מבעלה כתובה אע"ג דליבם אסורה מאי זה טעם שיהיה שנוטלת כתובתה שהבעל הוא העיקר:

ונראה דמהאי טעמא לא אבעיא לן נמי היכא שהיא שנייה ליבם ולא לבעל אם קנסו אותה כתובה כי היכא דקנסוה לגבי בעל שכל הטעמים שאמרו שם לגבי בעל שייכי נמי לגבי יבם או דילמא לא קנסו דהואיל ואית לה מבעלה בתריה גרירא ואית לה והיינו משום דמחדא שמעינן חברתה דהואיל וכשהוא שנייה לבעל ולא ליבם פשטינן התם דלית לה כתובה ואף על גב דאי לית לה כתובה מראשון תקינו לה רבנן משני אם כן נראה שהבעל העיקר לענין כתובה ובתריה גרירא וליבם חשבינן כאילו אינו הכא נמי היכא שהיא שנייה ליבם ולא לבעל יש לה כתובה ולא שייך לקונסה בכתובה כי הבעל הוא העיקר ובתריה גרירא לענין כתובה והיבם כאילו אינו ואם כן הוא הדין נמי אם יש לה כתובה מהבעל אף על גב דליבם אסורה מאיזה טעם שיהיה שנוטלת כתובה שהבעל עיקר לענין כתובה וכדכתיבנא:

ואל יקשה בעיניך לומר דלכל הני רברבי דסתרי דברי רש"י ז"ל ממאי דקאמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם וקשיא להו דאי כופין לחלוץ מאי אשמועינן שמואל לדידהו נמי דסברי דלא שבקינן להו לייבם כדפירשתי מי ניחא דמאחר דלא שבקינן להו לייבם פשיטא דאין כותבין עליה אגרת מרד ואין לומר דבידוע שמכוין לשם מצוה. אם תאמר לאשמועינן דהא לרבינו תם וכן לרבינו יעקב אפילו היכא דידוע שמכוין לשם מצוה מטעין ליה וכופין במילי וחליץ כדפירשתי דנראה דלדידהו אתא שמואל לאשמועינן דאפילו היכא שהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם והוה סלקא דעתין למימר דאית לן למיכתב עלה אגרת מרד הואיל ומרצונה לא יתנו לו אשה אחרת משום דאגודא ביה להכי אתא לאשמועינן דאפילו הכי אין כותבין אלא יכפוהו לחלוץ וכן נמי אפילו היכא דאתו קמן לחלוץ דוודאי אינהו לא מכווני לא לשם נוי ולא לשם אישות אם רצה אחר כך הבעל לייבם והיא חזרה בה ואינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דאין כותבין עליה אגרת מרד הואיל ומצות חליצה קודמות אלא יכפוהו לחלוץ וכן יש לפרש גם כן מילתא דרבי יוחנן דקאמר תבע לייבם אין נזקקין לו וכמו שפירשו התוספות ז"ל במילתא דרבי יוחנן אבל לרש"י ז"ל דפירש תבע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם וכן נמי יש לפרש תבע לייבם והיא אינה רוצה. אלא לחלוץ לפירוש מה. שכתבו התוספות דמאי אשמועינן רבי יוחנן. בהא וכבר הקשו עליו התוספות כמבואר בדבריהם ואליביה אין לחלק חילוק זה וגם אין לחלק שום חילוק אחר דהא הוא ז"ל מביא ראיה מההיא דשמואל דכופין לחלוץ וק"ל

ומעתה אחזור בדברי רבינו תם ואני אומר כדי שלא יקשה למעיין לפי מה שפירשתי דעתו של רבינו תם ז"ל אשר הוא הדרך הישרה לעניות דעתי מה שכתב מוהר"ר לוי וז"ל ונראה לעניות דעתי שהוכרחו לפרש כן לדעת רבינו תם שלא יקשה גם עליו הקושיא שהקשו על רש"י ז"ל שסובר שכופין על החליצה והקשו עליו מהנהו עובדי דפרק מצות חליצה דלמה היו טורחין להטעות יכפוהו על החליצה ואם נאמר שגם לדעת רבינו תם כופין על החליצה קשה זאת הקושיא עצמה עכ"ל:

אני צריך לבאר ולומר במחילה מכבוד תורתו דבריו תמוהין בזה שדבר תימה הוא שהתוספות לא יזכירו זאת הקושיא כלל בפרק אף על פי אלא בפרק החולץ ויתרצוה בפרק אף על פי שמן הראוי היה להם לתרצ' בפרק החולץ אשר שם הקשו הקושיא ולעניות דעתי נראה שזאת הקושיא אינה קושיא חזקה דרש"י ז"ל ור"ת ז"ל מודים דמטעין ליה אם אנו יכולין, להטעותו ואם אין יכולין להטעותו כופין ומשום הכי כתב אותו בפרק מצות חליצה אלא שהתוספות. נראה להם דוחק על שהיו טורחין לעשות דלא כרבי יוחנן ולא כופין לחלוץ אם כופין על החליצה ולרש"י ולר"ת ז"ל לא קשיא ולא מידי דהנהו הוה סברי דלא כרבי יוחנן או לא שמיע להו ההיא דרבי יוחנן ומשו' הכי מטעין אותה ואם לא היו יכולין להטעות היו כופין אותה וגם כי הקושיא היא חלושה התוספות עשו כמנהגם על דרך שאמרו פרק שור שנגח משל לצייד וכו' ולא אאריך בזה וכו' אפרש עוד דברי רבינו תם ואומר שאף אם הוא ז"ל סובר שאין לכוף להוציא אלא אם כן פירשו הם ז"ל בהדיא שכופין נראה דלדעתו ז"ל ענין זה מפורש ועומד הוא שכופין הואיל והטעם דמצות חליצה קודמת הפך מה שכתב' תורתנו הקדושה הוא משום שיש לנו לחוש שמא יפגע בערוה ומשום הכי לא הוצרכו חכמנו ז"ל לפרש בהדיא שכופין שמובן ועומד הוה ואפשר שהוא ז"ל סובר דמדהוצרך רב לומר דאין כופין לייבם אליבא דמפרש דמאי דאמר רב אין כופין דארישא דמתניתין דתנן מצות ייבום קודמת קאי י"ל דדוקא היכא דמצות ייבום קודמת דלא קא עביד איסורא אם יחליץ הוא דאין כופין אבל לדידן דמצות חליצה קודמת משום שאם ייבם יש לנו לחוש שמא יפגע בערוה כופין אלא דר"י ז"ל והנגררין לית להו האי סברא אלא וודאי סברי דאין לנו לכוף אלא אם כן פי' בהדיא וכדכתבו התוספות בריש פרק המדיר ואין להאריך בזה ונראה דלר"י עצמו והנגררין אחריו דוקא היכא שאין ידוע לנו שמכוין לש"מ הוא דסבר דאין כופין בשוטין דהא ה"ק אבל היכא דלא בריר לן וכו' אבל היכא שידוע לנו שאין מכוין לשם מצוה דמאי פוגע ערוה אליבי' דהלכתא כאבא שאול פשיטא דכופין וכן נראה מסברת הרא"ש ז"ל לפי מה שכתב בתשובותיו דהא באותו תשובה שהשיב על היבמה שנפלה לפני נער ובער וכו' הביא דברי רבינו תם ז"ל שפירש אפילו בלא אמתלא כופין הואיל והלכתא דמצות חליצה קודמת וכתב וזה לשונו אמנם בפסק זו רבו החולקים והיינו לומר שהוא ז"ל אינו מכריע בזה אלא מאחר שמחלוקת הגדולים הוא ורבו החולקים אין לסמוך לעשות מעשה כרבינו תם וכתב הוא ז"ל ובנדון זה כופין לחלוץ והיינו משום שבריר לנו שאינו מכוין לשם מצוה כדכתב הטעם בראש דבריו ומה שכתב בסוף דבריו דמצות לאו ליהנות ניתנו רצה לתת טעם לדבריו דילמא יכופו אותו לחלוץ בחנם נקי שלא יתנו לו ליבם מה שהוא מבקש מכל מקום יתנו לו שכרו וכדאמרינן בפרק מצות חליצה ובכמה דוכתי' דאין לו אלא שכרו לכן נתן טעם לדבריו ואמר דמצות לאו ליהנות ניתנו

חדר ו

ואל יקשה לך לומר ממה שכתב בעל הטורים כשהביא דברי רבינו תם וכתב וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל שהוא ז"ל מסכים במה שכתב רבינו תם ז"ל שביודע שמכוין לשם מצוה מטעין אותו ואין כופין אף אם תתן אמתלא לדבריה אבל להיכא שאין ידוע כתב הוא ז"ל אם כופין אם לא כמבואר בתשובה אשר הזכרתי לפי' יתיישב היטב מה שכתב עוד וז"ל וכתב עוד בתשובה על יבמה וכו' ומעתה אומר דלכאורה יראה לכל הני רברבי דסברי דלא שבקינן להו לייבם אם לא רצה לחלוץ שנותנן לה כתובה דנהי דאין בידינו לכופו בשוטי לחלוץ הואיל ולא פירש לנו בהדיא לכופו בשוטי וחיישינן שמא תהא חליצה מעושה דפסולה מכל מקום יש להוציא ממנו כתובה ואף על פי שלא חלץ כיון שחייבוהו חכמים לתת לה כתובה וראיה לדבר דאפילו לגבי בעל כתב המרדכי בשם מהר"ם וז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום מפקינן מיניה ממונא דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה אם לא הורשינו לכוף להוציא ואם היינו כופין ק"ל מעושה שלא כדין מכל מקום כתובה מ"ט לא נפיק מינה כיון דחייבוהו חכמים לממון זה לתת לה הילכך מפקינן מניה ויהבינן לה עכ"ל הרי לך דאפילו אשה היוצאות מבעלה במצות חכמים גם כי בעלה לא הוציא אותה כופין אותו לתת לה כתובה ואף על גב דלא נתנה כתובה לגבות אלא אחר מיתה או גירושין דאמרינן דאף על גב דאין כופין אותו להוציא מכל מקום הואיל וחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה גם כי לא יוציא אלא היא יושבת תחתיו כשאר כל הנשים היושבת תחת בעליהן כופין אותו לתת כתובה ק"ו לגבי יבמה שיד היבם גרועה מידו דבעל והעיקר לענין הכתובה הוא הבעל שכבר מת דאע"פ שהיא זקוקה לו בתריה דבעל גרירינן כדהוכחנו לעיל מההוא דיש מותרות שיש לנו לומר דהואיל וחכמי' חייבוהו לחלוץ ולתת כתובה נהי דאין כופין אותו לחלוץ מכל מקום כתובה יש לנו להוציא ממנו ולתת לה וכ"ש אליבא דהנהו דסברי שאף אם רוצי' לייבם דלא שבקינן להו לייבם דלכאורה נראה שאם לא יחלוץ לה תתעגן כל ימיה וכאשר אפרש בעזרת האל דבשלמא אי הוה שבקינן ליה לייבם ולא היתה עליו מצות חכמים לחלוץ הוה לן למימר דאין גובין כתובה עד שנראה שתחלוץ שמטעם זה כתבו התוספות ז"ל בכמ' מקומו' בשם רבינו תם ז"ל שאין ליבמ' כתוב' עד אחד חליצ' כדכת' הסמ"ג ז"ל בהדיא בשמו וז"ל הואיל וכשמת בעלה לא היתה עומדת לגבות כתובתה עד שתחלוץ דשמא היה היבם מיבמה הרי הם בחזקת יורשי הבעל עכ"ל וכן מצאתי הגירסא בספרים הישינים דשמא היה היבם וכו' בדל"ת ולא ושמא בוא"ו ויושב הלשון יותר טוב ולא אאריך בזה וכן פירש רש"י ז"ל בפרק החולץ בההוא מתניתין דשומרת יבם שמת וקאמר נכסי בחזקתה וז"ל שומרת יבם ממתנת ומצפה ליבם ועלה קאי רבינו תם וקאמר דאין ליבמה כתובה עד שתחלוץ וכן בכתובות פרק האשה פירש"י לא נתנה כתובה ליגבות מחיים כל זמן שהבעל חי ואני במקומו עומד שהייתי מצפה לכונסה עכ"ל הרי לך דבעומדת להתייבם הוא דקאמר דאין לה כתובה עד שתחלוץ והיכא דשבקינן ליבם לייבם ואין עליו מצות חכמים לחלוץ לא דמי לאשה היוצאות מבעל במצות חכמים כלל אבל השתא דלא שבקינן ליה לייבם שחייב הוא לחלוץ אלא שאין, כופין אותו בשוטי כיון שלא פירש בהדיא שכופין פשיטא דעדיף טפי מאשה היוצאת מבעלה ממצות חכמים בכפיית מילי ולא בשוטי כגון היכא שאמרו יוציא ויתן כתובה ולא פירש לומר כופין ויש לנו לגבות כתובתה גם אם לא תחלוץ כדפירשתי כיון דאין זיקת ובמה זו אליבייהו אלא להצריכה חליצה וזיקה קלישה היא וכדכתב ה"ר אביגדור הכהן בתשובה ששאלוהו על בחור ששדך בת י' שנים וקודם שכנסה נפלה לו יבמה אם יכול לכנוס המשודכת קודם שיחלוץ ליבמתו כי אביה רוצה לעכב על ידו ולכופו שיחלוץ לה וז"ל בתשובתו ויבמה זו לדידן דסבירא לן כאבא שאול כאשת אח שיש לה בנים היא עכשיו שאין מכוונין לשם מצוה דהא לא אכשור דרי ואין לו עליה זיקה אלא להצריכה חליצה וזיקה קלישה היא ולאו ככנוסה דמיא ואף לא כארוסה:

חדר ז

ועוד כתב באותה תשובה דהכא למיפק קיימא לאבא שאול הילכך כמו שאינה זקוקה דמיא לגבי אסור קל כי הא דהכא קיימא לן שלא ייבם ובדברים אלו הרבה לומר באותה תשובה ואם. כן יש לנו לגבות כתובתה וכדפירשתי ולאו דוקא כתובה אלא תוספת נמי יש לה לגבות דלא מבעיא לרבינו תם ז"ל דמפ' תוספת כתובה ככתובה לכל מילי וכדכתב המרדכי ז"ל משמו בסוף הבא על יבמתו ובריש פרק המדיר וכן נראה דעת ר"י ז"ל לפי מה שכתב המרדכי ז"ל משמו פרק הבא על יבמתו דפשיטא דגובה תוספת אלא אפילו לרבינו חננאל ז"ל דסבר דלאו לכל מילי אמרו תוספת כתובה ככתובה אלא למאי דמפרש התם בריש פרק אף על פי וראייתו הואיל והתם קאמרינן נ"מ למורדת וכו' ולא קאמר נמי לשאר מילי נראה דבנדון דידן מודה דגובה תוספת דבשלמא כשהיא יוצאה מתחת בעלה איכא למימר דאף על גב דמשום חובת חופה כתב לה כדאיתא התם מכל מקום אדעתא שתמכור או שתמחול או שתמרוד בו או שתבא מחמת טענה ותפוק מניה לא כתב לה וכדפירשו התוספות ז"ל בהדיא בפרק הבא על יבמתו בדבור כי הא וודאי כדפי' וכן המרדכי שם אבל ביבמה התובעת חליצה דלא שבקינן ליה לייבם והבעל הוא העיקר לענין התוספת דאפילו לענין הכתובה הוכחנו לעיל שהבעל הוא העיקר ואף על גב דאי לית לה מבעל תקינו לה מיבם קל וחומר לענין התוספת שהבעל הוא העיקר דהא מחמת חבת חופה הוא שכתב לה והקנה לה כדאיתא בפ' אף על פי ואי לית לה מבעל לא תקינו לה מיבם דפשיטא שיש ליבמה החולצת לגבות התוספת דאין לומר בהא דאדעתא למיפק מניה לא כתב דהא לא מתפקא מניה אלא מייבם ולאומר שיאמר דנימא דאדעתא דתתבע חליצה אם תפול קמי יבם לא כתב לה עליו להביא ראיה דהא הוכחנו שהבעל הוא העיקר לענין התוספת וגם משמעות השטר מסייעה ואפילו בבא מחמת טענ' דלר"ח ז"ל אין ליה תוספ' דאדעתא למיפק וכו' אי לאו שיש לו ראי' לסמוך עליה מדלא קאמר בריש אף על פי נ"מ לבאה מחמת טענה לא היה אומר כן אלא היה מודה שיש לה תוספת דהואיל ולפי משמעות השטר יש לה תוספת דהא לא התנה עמו שום תנאי יד האשה על העליונה והבעל נקרא בעל השטר שהוא הרוצה להוציא מהאשה חזקת השטר שלה הואיל והוא מבקש לקחת לה מה שזכה בה לפי משמעות השטר דדווקא באומר לבניו שטר בין שטרותיו פרוע ונמצאו לאחד שנים גדול וקטן תנן בפרק גט פשוט שהגדול הוא הפרוע וכן אמר רבא התם האומר שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע ועל המלוה להביא ראיה שהקטן פרוע והיינו טעמא שהלוה פרע והואיל שהמלוה מודה שפרע לו שטר אחד ידו על התחתונה אבל באומר שטר לך בידי מחול שמחלתיו לך אין לומר כן אלא הקטן מחול ויד הלוה על התחתונה שהקונה או המבקש או המקבל מתנה ידו על התחתונה שהוא המוציא או המקבל שכל כך הוא האומר שטרי מחול לך או מכור לך הואיל והוא מוחזק בשטרו כאומר שדי מכור לך דאמרינן התם שהקטנה מכורה שיד הקונה על התחתונה כן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה כל שכן וקל וחומר בנדון דידן שיד הבעל על התחתונה הואיל ומשמעות השטר הוא שיש לה תוספת והיא מוחזקת בשטרא ולא מחלה לו או מכר לו כלום והבעל מבקש לקחת ממנה חזקת השטר דפשיטא שיש לנו לומר שיד הבעל על התחתונה ובבאה מחמת טענה אי לאו שמצא ר"ח ראיה מן הגמרא שאין לה תוספת היה מודה שיש לה תוספת כדכתיבנא אבל השתא שיש לו ראיה מן הגמרא שאין לה תוספת הוא סובר שחכמנו ז"ל אמרו דעת הנותן דאדעתא דהכי לא כתב לה והרי הוא כאלו התנה בהדיא בשטר ואם כן גבי יבמה שאין לנו ראיה לסמוך עליה לומר שאין לה תוספת ואדרבה נראה להביא ראיה שיש לה תוספת כאשר אכתוב לפנים בע"ה דמאי דלא קאמר התם בפרק אע"פ נ"מ ליבמה התובעת חליצה היינו משום דלא קא מיירי אלא באשה גבי בעלה ולא ביבמה ותו דביבמה פשיטא ליה לבעל הגמרא שהבעל בעת שכתב לה תוספת לא היה מקפיד אלא לעצמו ולא על היבם והבעל הוא העיקר בזה ולכך מילתא דפשיטא היא שיש לה תוספת ולא הוצרך לומר נ"מ לתובעת חליצה וראיה לדבר שכן הוא שהרי כתבו התוספת בפרק הגוזל עצים עלה דההוא דאמרינן התם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וז"ל ואם תאמר אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ויש לומר דהתם לא בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקני ליה אדעתא דהכי אבל הכא דקדושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש עכ"ל וכן כתב המרדכי פרק אף על פי וכן התוספות פרק נערה שנתפתתה הרי לך שהבעל אינו מקפיד אחרי מותו בעד היבם הן אם תרצה אשתו שתחלוץ או שתתייבם וממאי דחזינן בנדון דידן בצוואת היבם שהוא מקפיד על היבום אין לחוש דבעת שכתב לה הוא דקאמרינן ואנו סהדי דבעת שכתב לה לא היתה דעתו בכך כדמשמע מלשון התוספות שהזכרתי ועוד אני אומר דאומדנא דמוכח הוא שאלו ידע היבם שיש פוסקים במשנה אחרונה שיש לחוש שמא לא יכוין לשם מצוה והרי הוא פוגע בערוה לא היה מצוה מה שצוה אלא היה מצוה בהיפך שהרי מצוואתו שצוה שאחיו ייבם ויורשנו ואם לא ייבם לא יירש נראה שהוא מחזיקו שאינו חסיד לייבם לשם מצוה ומקרקש ליה בזוזי כי היכי שייבם לשם הממון ונראה שהוא היה סובר שכל המייבם הוא עושה מצוה ולכן אני אומר דאומדנא דמוכח הוא שאלו ידע שהוא מחלוקת בין הגדולים ולדברי המחמירין היבם שמייבם לשם ממון פוגע בערוה הוה מצוה בהפך ולא היה מכניס ראשו לצוות על ספק זה.

ואחזור למה שכתבנו דלכל הני רברבי דסברי דמצות חכמים עליו לחלוץ דיראה לכאורה שאם לא רצה לחלוץ שנותן לה כתובה ואומר דלכי מעיינת ביה שפיר יש לחוש לעשות מעשה להוציא חדא דלעניות דעתי נראה שמדברי התוספות יראה שאין להם סברת מהר"ם ז"ל שכתבו בריש המדיר כדי להוכיח שכ"מ שאמרו חכמים יוציא ויתן כתובה שכופין אותו להוציא וז"ל ועוד מדפריך לעיל למאן דאמר מודר ממלאכה והקאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קושיא דילמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטין אתי שפיר עכ"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה ואמרתי בתשובה עם היות שספרו אינו נמצא בידי כאשר כבר כתבתי ובאולי בספרו כתב כן ואנא אמינא דאי ס"ד שהתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל אית להו סברת מהר"ם ז"ל דאף על גב דאין כופין להוציא כופין אותו לתת כתובה מיד מאי קושיא להו מההוא פירכא דפריך בגמרא דהא אית לן למימר דפריך שפיר דכיון שכופין אותו לתת כתובה מיד לא שייך למיתני כמתניתין לשון מוסיפין על כתובתה אלא כותבין לה על כתובתה דלשון מוסיפין משמע שהתוספת בכתובה וכשגובה כתובתה גובה נמי התוספת וכל זו שאינה גובה התוספת אינה גובה נמי כתובתה וע"ד שדייקו בית דין שאף על פי שאמרו שם רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף לה וכו' אלא ודאי לית להו סברת מהר"ם אלא סוברין דכל היכא דתני יוציא ויתן כתובה אם אין כופין אותו להוציא אין כופין אותו לתת כתובה דיתן כתובה דומיא דיוציא קתני דתרווייהו בחדא מחתא מחתינהו:

ואם לחשך אדם לומר שהתוספות והרא"ש ז"ל סוברים סברת מהר"ם ז"ל ואע"פ שכופין אותו לתת כתובה שייך שפיר למתני כמתניתין לשון מוסיפין מה שאין האמת כן לע"ד למודה על האמת נשיבהו ונאמר דלא היא דאפילו הכי אף אנו נאמר שגם אם נפרש יוציא ויתן כתובה דכופין להוציא קאמרינן אכתי קשה דמאי קא פריך התם מאיני זן ואיני מפרנס דילמא כשלא כפו אותו להוציא מיירי כגון דליתיה קמן לכופו דהאי חזיא במקום שכופין להוציא דרז"ל קונסין אותו עוד קנס אחר. כדי שתצא ממנו דהא בפרק יש מותרות תניא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה וכו' עד שניות מדברי סופרים אין להן כתובה וכו' וכופין אותו להוציא אמר רבי שמעון בן אלעזר מפני מה אלמנה לכהן גדול וכו' עד ומפני מה אמרו שניות מדברי סופרים אין להם כתובה מפני שהוא כשר והיא כשרה כל מקום שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה ופירש"י ז"ל וזה לשונו והאי דקנסו רבנן לשני' כתובה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא הויא לה כתובה מניה שבקא ליה ונפקא עד כאן לשונו הרי לך דאף על גב דכופין אותו להוציא מתקנין גם כן תקנה אחרת שאפשר להם לתקן כדי שתצא ממנו ונראה דהיינו משו' דשמא יתילד אחר זמן עכוב ולא נוכל אנו לכופו מיד מתקני' כל תקנו' אחרו' שנראה להם שאפשר לתקן ואם כן הכא נמי נימא דאף על גב דכופין אותו להוציא רז"ל תקנו עוד תקנה אחרת כדי שישתדל הוא עצמו למהר להוציאה שלא יתילד אחר זמן עכוב ולא נוכל לכופו מיד להוציא כגון שילך לו מלפנינו ואם כן מאי קא פריך התם אפילו לפירש התוספות והרא"ש ז"ל אלא נראה דהיינו טעמייהו דתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל דכיון שכופין אותו להוציא ולתת כתובה מילתא דפשיטא היא דאי ליתיה קמן או שיתילד אחר זמן תולדה אחרת ולא נוכל לכופו והאשה תובעת גיטה וכתובתה שבית דין יורדין לנכסיו מיד אחרי תביעתה ומגבין לה כתובתה הואיל וחכמים חייבוהו לכופו בשוטין להוציא ולתת כתובה אם לא יכלנו לכופו להוציא יש לנו לכופו בכתובתה הואיל וכבר הגיע זמן שחייבונו חכמנו ז"ל לכופו לתת כתובה ומטעם זה גם הוא יהא זריז לקיים מצות חכמים לגרש:

ולרווחא דמילתא אומר שיש לנו לומר לענין גביית הכתובה דאשה זו הואיל ולגירושין קיימא כגרושה דמיא וגבייא כתובה גם כי לא נתגרשה דדמי למה שאמרו פרק המקבל יתומים אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה סבר רבי חנינא למימר ארעתא בחזקת יתומים קיימא ועל בעל חוב להביא ראיה אמר להו ההוא סבא הכי אמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי ועל היתומים להביא ראיה אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קודם ספק זה קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קיימא אמרינן ליה אייתי ראיה ושקיל הכא נמי האי ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה עכ"ל הגמרא הרי לך דאף על גב דארעא בחזקת יתומים אמרינן כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ולא דמי לשטר העומד ליגבות דלאו כגבוי דמי לב"ה דהכא מיירי בדשוייה ניהליה אפותיקי כדמסיק התם אבל התם לא ברר לו מא"ז מקום יפרע והוי מחוסר גוביינא הכא נמי אית לן למימר האי אתתא מבוררת היא דלגירושין קיימא וכיון דלגירושין קיימא כגרושה דמיא לענין גביית כתובה וכופין אותו לתת כתובה גם כי לא גרש ועוד אפרש לפנים בעזרת האל ואם כן לא שייך למתני במתניתין לשון מוסיפין וכדכתיבנא אם במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה ואין כופין להוציא הם סוברים דגם בכתובה נמי אין כופין דבחדא מחתא מחתינהו כדפירשתי אתי שפיר כנלע"ד ועוד נראה להביא ראיה שהתוספות סוברים שכל מקום שאין כופין להוציא אף על גב דמצות חכמים היא להוציא אם לא יוציא אינו נותן כתובה ממה שכתבו פרק אף על פי תבע לחלוץ אין נזקקין לו פירוש בתוספות והיא אינו רוצה אלא להתייבם וכן תבע לייבם פי' והיא אינה רוצה אלא לחלוץ ותי' דמאי קא פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא ויחלוץ לה ויש לומר שאינו רוצה לחלוץ שאינו רוצה לתת כתובה עכ"ל:

ואמ"ד דכל היכא דחייב לחלוץ ממצות חכמים גם כי אין כופין אותו להוציא כופין אותו לתת כתובה אם כן מה תרצו התוספות דהא כבר כתבנו דהנהו דסברי דמצות חליצה קודמת במשנה אחרונה דמצות חכמים עליו לחלוץ ומילתא דר' יוחנן במשנה אחרונה כדפירש"י ז"ל גם כי לא יחלוץ חייב הוא ליתן כתובה וא"כ לעולם הדרא קושיא לדוכתיה דמאי קא פריך בגמרא כיון דאגיד ו"ס ויחלוץ לה דהא בין יחלוץ בין לא יחלוץ חייב הוא לתת כתובה אלא ודאי נראה שהתוספות ז"ל סוברים דכל היכא דאין כופין אותו לחלוץ גם כי מצות חכמים עליו לחלוץ שאינו נותן כתובה עד שיחלוץ לה ואף על גב שהתוספות כתבו בשם רבינו תם ז"ל דמעיקרא סלקא דעתין מילתא דר' יוחנן לפי משנה ראשונה ה"ה דהוה מצי לתרץ כאן לחלוץ לה כאן לייבם ואידי ואידי לפי משנה אחרונה היינו טעמייהו כדפירשו שם התוספות שהיה יכול לתרץ ולומר דלייבם לא נוכל לכוף אותו לפי משנה אחרונה ולחלוץ אין לנו לכוף דהא הוא אינו תובע לחלוץ ולא שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא אבל לא מחמת דוחק קושיא דויחלוץ לה כתב כן שזה הקושיא כבר תרצוה שאנו חולץ כדי שלא יצטרך ליתן כתובה ואין צריכין למה שכתבו אחר כך והיינו כדפרישית וזה פשוט ואין להקשות ולומר דלפי מאי דכתיב לעיל דלהנהו דסברי מצות חליצה קודמת היכא דבריר לן שאינו מכוין לשם מצוה דכופין אותו לחלוץ וגם הוכחנו ועוד נוכיח לפנים דכל היכא דכופין לחלוץ כופין אותו לתת כתובה גם כי לא יחלוץ וכו' ויאמר האומר דסוף סוף מה תקנת בדברי התוספות דאכתי קשה דהואיל ואינו חולץ לה שלא יתן כתובה הרי היא תבוע לייבם לשם ממון וכופין אותו לחלוץ ואם לא יחלוץ כופין אותו לתת כתובה ואם כן משום כתובה אינו נמנע לחלוץ דנראה דהכא אין דבר מוכיח שהיא מייבם לשם ממון שאינו אומר שרוצה לייבם כדי שלא יתן כתובה אלא שהיא תובע לייבם ואפשר שהוא מכוין לשם מצוה ולכשנאמר לו זיל ונסיב אתתא אחריתא וחלוץ לה וכי היכי דליהבו לך אחריתי היא ישוב ויאמר למה תעשו לי שתי רעות שלא די שאתם מבטלים ממני מצות ייבום אלא שתרצו שאחלוץ להוציא ממני ממון וכן לא יעשה ודמיא קצת למה שאמרו פרק האשה שלום באתה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא מתירין אותה להנשא ונותני' לה כתוב' ומהאי טעמא נמי לא יקשה לתוספות ז"ל גם כן מה שהקשו על רש"י ז"ל ולומר שאם מילתיה דרבי יוחנן בברור לנו דמייבם לשם ממון כופין אותו לחלוץ ואם כן מאי האי דקאמר רבי יוחנן דאין נזקקין לו עדיפא מניה הוה ליה למימר דכופין אותו לחלוץ דמילתיה דרבי יוחנן קא מיירי באינו ברור לנו שתובע לייבם לשם ממון כדפי'. ואף על גב דסוף סוף תשובה זו אינה מספקת הואיל ולא שבקינן לייבם וצריכין אנו לתשובה שכתבי' לעיל וכן לרבינו תם דסבר דהיכא דאין ידוע שמכוין לשם מצוה והיא תובעת חליצה כופין אותו לחלוץ תשובה זו אינה כלום מכל מקום כתב וזה לשופרא דמילתא וכמשל הצייד דפרק שור שנגח וק"ל

ונחזור למה שהיינו בו דלתוספות ז"ל לית להו סברת מהר"ם ז"ל ומהאי טעמא יש לחוש לעשות מעשה ועוד דאפשר לדחות ולומר דאפילו מהר"ם ז"ל לא קאמר אלא היכא שאמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה כהנהו דפ' המדיר וכן האומר איני זן ואיני מפרנס שאמרו. בהדיא יוציא ויתן כתובה שבזה הודיעונו שחייבוהו לתת כתובה וכן הפירוש מבקשין להוציא וכופין לתת כתובה כדפירש הר"ן ז"ל אבל היכא שלא פירוש בהדיא לומר יוציא או יחלוץ ויתן כתובה לית לן למימר הכי

חדר ח

ולרווחא דמילתא אני אומר שראיה לדבר שתלוי בלשון חכמים ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו דהא תניא בסוף פרק אלמנה ניזונית נשים שאמרו אין להם כתובה אבל תוספת יש להם נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה אין להם תוספת ופירש"י ז"ל נשים שאמרו בהם יוצאות שלא בכתובה כל תורת גיבוי הפקיעו מהן עד כאן לשונו הרי לך שתלוי בלשון חכמנו ז"ל ואין לדמות גזירות חכמי' זו לזו שדעתם רחבה מדעתנו ואם כן הכי נמי יש לנו לומר שבמקום שאמרו יוציא ויתן כתובה חייבוהו חכמנו ז"ל לתת כתובה גם כי לא יוציא אבל במקום שלא אמרו כן גם כי חייב הוא להוציא ולתת כתובה כיון דאין כופין להוציא אין כופין לתת כתובה דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו כדפירשתי ואפשר דטעמא דמילתא בהנהו דהמדיר דקנסוהו לתת כתוב' אף על פי שלא יוציא משום שהוא הפושע וכן בההוא דאיני זן ואיני מפרנס וכן בנשא אשה ושהה עמה ולא ילדה משום דאמרינן שהוא לא זכה ליבנות הימנה וממנו הסיבה שלא ילדה וכן בנושא אשה על אשתו דקאמר רבי אמי יוציא ויתן כתובה הוא הפושע כבנדון דידן שהטעם שמחייבין אותו לחלוץ הוא משום דחזקה היא שאינו מכוין לשם מצוה אין בידו לעשות דאנוס הוא דיצרו תוקפו והרי הוא כרובא דעלמא ואף על גב דבנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה גם כן אין בידו לעשות שאני התם שרוב העולם אינם כן ואפשר דמשום הכי קנסוהו אבל כאן שרוב העולם כן ואפשר גם כן שזה המעוט מנ"ל דקנסוהו וחייבוהו לתת כתובה קודם שיחלוץ וכל שכן לדעת רש"י ז"ל שפירוש שאם היה רוצה לייבם שמניחין אותו לייב' ואינו חייב לחלוץ ולתת כתובה אלא היכא שהיא תובעת חליצה ואם כן היא הגורמת לחלוץ לה שיש לנו לומר שלא קנסוהו לתת כתובה אלא אם כן יחלוץ לה והיא הגורמת בחליצה ואף על גב דמהר"ם ז"ל לא תלה טעמו בשביל שאמר בהדיא יוציא ויתן כתובה אלא תלה טעמו כיון שחייבוהו חכמים בשני דברים אלו להוציא ולתת כתובה נהי דלהוציא אין לנו רשות לכופו מכל מקום לתת כתובה יש לנו לכופו ואם כן יראה מזה שכל מקום שהוא חייב בשני דברים אלו להוציא ממון דאפשר לפרש דבריו בדוחק ולומר שהוא ז"ל מפרש טעמא של חכמנו ז"ל בכל מקום שאמרו כן ולעולם אית לן למימר דדוקא במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה הוא שיש לנו לומר כן אבל במקום שלא אמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה אין לנו לומר כן ופירש של הר"ן מסייעני בזה ולכן אין נראה לי לסמוך בזה להוציא ממון וכל שכן שרוב הגדולים סוברים שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה כופין להוציא קאמר ואם כן לדבריהם אין לנו מקום בגמרא לסמוך עליו ולומר דאשכחן כיוצא בזה דאף על גב דאין כופין להוציא כופין לתת כתובה וכל שכן שלפי מה שפין נראה שהתוספות ז"ל אין להם סברת מהר"ם ז"ל וחזינן נמי רוב הפוסקים שלא פירשם לומר כן שמצד הדין היה להם לפרש דבר. זה ולומר דהיכא שחייב להוציא ממצות חכמים ולתת כתובה גם כי אין כופין אותו להוציא כופין אותו לתת כתובה שהסברא נותנת שמה שאמרו יתן כתובה דומיא דלהוציא אמרו וכשם שאין כופין להוציא אין כופין נמי לתת כתובה ומהני טעמי לא מלאני לבי לסמוך על זה לעשות מעשה להוציא מהאי טעמא דכתיבנא

אלא שאני אומר דהואיל והגברת הזאת תפשה שאין להוציא מידה לדעתו של מהר"ם ז"ל דהואיל ואנו מסופקין בדבריו אם הוא ז"ל בכל מקום שהוא חייב להוציא וליתן כתובה סבר כן או דווקא במקום שאמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה אין לנו להוציא מידה מספק אליביה דהרמב"ם ז"ל דסבר דכל תיקו שבתלמוד אפילו היכא שהנתבע מוחזק אם תפס התובע אין מוציאין מידו ואפילו היכא שהספק הוא מצד הדין בעצמו ולא מצי נתבע לטעון בהא שהרי בהנהו בעיי דרבי ירמיה דפרק מרובה סוף מתניתין דמכרו חוץ לא' ממאה שבו פסק הוא ז"ל בפרק שני דהלכות גניבה שאם תפס הניזק תשלומין ארבעה וחמשה שאין מוציאין מידו ואפילו להראב"ד ז"ל שהשיג על דבריו מודה הוא בכנדון דידן שאין מוציאין מיד התופס דעד כאן לא פליג אלא מטעמא דהוי קנס אבל היכא דלאו קנס הוא כבנדון דידן מודה הוא שאין מוציאין מיד התובע שתפש וכדכתב הרב במ"מ משמו וכן בההוא דפרקא קמא דמציעא וספק בכור שתקפו כהן פסק הרמב"ם בפרק שני דהלכות בכורות שאין מוציאין מידו ולא מצאנו שהראב"ד ז"ל יחלוק עליו וכן פסק בעל הסמ"ג ז"ל ולא כהנהו רברבי דסברי דמוציאין ודקדקו מזה דכל שתחלת דינו המע"ה ותפס חברו דמוציאין מידו וכן בסמ"ג בעשה בסימן ע' כתב דרבינו חננאל ורש"י ז"ל סברי כהרמב"ם ז"ל בכל תיקו שבתלמוד ואל יקשה לך ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי דהלכות שכירות וזה לשונו לסטים מזויין הרי הוא אונס ואפילו היה הרועה מזויין ובא לו לסטים אחר מזויין הרי זה אונס שאין הרועה מוסר נפשו כלסטים עד כאן לשונו:

וזה בעינן בפרק הפועלים ולפי מה שכתב הר"ן בפרק קמא דמציעא וכן במגיד משנה שם בפרק שלישי דהלכות שכירות דבעיא זו לא איפשיטא ותאמר אם כן איך כתב הרי זה אונס דמשמע אפילו תפס בעל הבית מפקינין מניה דנראה שהרב ז"ל גריס כגרסא אשר לפנינו בגמרא דהבעיא איפשיטא וגם כי יש לדקדק קצת בדברי הרב אפילו לפי גרסתו של הר"ן ז"ל ובמגיד משנה ז"ל לא אאריך בזה הואיל והגירסא שלפנינו היא כדבריו ואלמלא דמיסתפינא מהר"ן ז"ל אמינא שגם הרי"ף ז"ל גריס כן בגמרא ומשום הכי כתב בההיא בעיא דפטור הרועה שהרי דרכו של הרי"ף ז"ל כל היכא דסלקא בגמרא כתיקו להביא הבעיא בפסקיו ולסלק בתיקו ומה נשתנית זאת הבעיא דפרק הפועלי' מההיא בעיא דפרק האשה שלום גבי אשה שאמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי והתירוני להנשא דסלקא בתיקו:

וכן הביאה גם הוא זכרו לברכה בפסקיו ולא פירש לומר דאינה נאמנת כי היכא דפי' בפרק הפועלים שכתוב דפטור הרועה:

וכן בבעיא פרק קמא דמציעא דאיבעיא לן התם בתקפה אחד בפנינו אם מוציאין מידו או לא כתב דלא איפשיטא ולא פסק הדין:

ומה נשתנה בעיא דפרק הפועלים דפסק הדין אלא וודאי נראה שהרי"ף ז"ל גריס בפרק הפועלים כגירסא שלפנינו דמסתבר דאונס הוא והוא ז"ל כתב בפסקיו כאשר נפסקה הבעיא בגמרא ובהכי יתיישבו סדריו ודבריו היטב ולפי זה אין להביא ראי' מדבריו דבכל תיקו דבתלמוד ובכל ספק ממונא אם תקף התובע שמוציאין מידו:

וכן נמי אלמלא דמסתפינא אמינא דלדעתו ז"ל אין לחלק בין תפס ברשות לתפס שלא ברשות דהוא ז"ל לית. ליה סברת הר"ן ז"ל שהרי כתב בפרק השואל בההיא מתניתין דהמשכיר בית לחבירו וזה לשונו ושמעינן מינה דליתא להא דאמר רב איסתרא מאה מעי וכו' עד אלא כשמואל דאמר הלך אחר הפחות שבלשונות דמספקא לא מפקינין ממונא אבל אי תפס לא מפקינין מניה דהוה אחר תפיסה נתבע והני מילי במטלטלי אבל במקרקעי ק"ל כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא עד כאן לשונו:

ופשטא דמילתא דאיסתרא מאה מעי הויא שאם אמר לו איסתרא מאה ונתרצו מאה מעי חייב לו ואפילו הכי כתב הוא ז"ל דאם תפס לא מפקינין מיניה ופשיטא דהאי תפס שלא ברשות קאמר דאי ברשות נתנה לו כדי לפורעו פשיטא שאינו יכול לחזור בו ולהוציאה מידו הואיל וכבר פרעו וכן דקדק הוא ז"ל בדבריו וכתב ואי תפס ולא כתב ואם נתן לו לא מפקינן מניה דלא שני ליה לרב בין תפס ברשות לתפס שלא ברשות שהכל שוים אלא דמהא אין לנו ראין גמורה לומר דבנידון דידן אין מוציאין מיד היבמה הואיל ואנו מסופקים בדבריו של מהר"ם ז"ל כדכתיבנא דדילמא ז"ל סבר דהתם היינו טעמא דאין מוציאי' מיד התופס משום שיש לו טענה לטעון ולומר לכך אמרתי שתי הלשונות שבאיזה שארצה אתפוס וכיון שהוא מוחזק ויש לו טענה אין להוציא ממון מחזקתו וכמו שחלקו התוספות בפרק המדיר בשם ריב"א אבל היכא דליכא טענה כבנדון דידן אין לומר כן והוא הדין אני אומר דאף על גב דאין לנו ראייה מדבריו כדכתיבנא מכל מקום הואיל ולא מצאנוהו לומר דספק בכור שתקפו הכהן דמוציאין מידו וכן בכל מקום שתחילת דינו המוציא מחבירו עליו הראי' אין לנו לחלק כלל דאפשר דהוא ז"ל סבר כהרמב"ם ז"ל דספק בכור שתקפו דאין מוציאין מידו ומשום הכי לא חלק כלל אלא כתב סתמא בכמה מקומות שאם תפס אין מוציאין מידו ולא מצאנוהו בשום מקום לומר הפך זה והיינו טעמא משום דאיהו סבר כהרמב"ם ז"ל דאין חלוק

ואל יקשה לך דאם כן אמאי קאמר הרב בההיא דהמפקיד דאי תפס לא מפקינן מניה דדינא דהתם הוא לדעתו דחלוקין היכא דלא תפס שום אחד מהם כדכתב הוא ז"ל בהדיא והלא אפילו היכא שהאחד מהם מוחזק מתחילה שאין הדין בו דחולקין אמרנו דאפשר דהוא ז"ל סבר דאי תפס אידך לא מפקינן מניה דהתם הוא ז"ל אתא לאשמועינן דאע"ג דקנסא הוא דלא מגבי' ליה בבבל אי תפס לא מפקינין מניה ואפילו בבבל הואיל ואין מוחזק שום אחד מהם והדין בו דחולקין אבל היכא שהאחד מוחזק מתחילה אי הוי קנס דלא מגבינן ליה בבבל אפילו תפס אידך מפקינין מניה ולעולם אמינא לך דאפשר דהוא ז"ל נמי סבר דהיכא דלאו קנס הוא אפילו שהאחד מהם מוחזק מתחילה אי תפס אידך לא מפקינין מניה וצא וראה שגם הר"ן ז"ל לא תמך יתדותיו בפרקא קמא בפירוש דעתו של הרי"ף ז"ל אלא בההיא בעיא דסוף השוכר שכתב הוא ז"ל פטור ואנא אמינא דהואיל וחזינין שגם הרמב"ם דלית לין סברת הר"ן כדהוכחנו לעיל כתב גם בההיא בעיא דפטור כהרי"ף א"כ יראה שאין להוכיח לדעתו מההיא בעיא דסברת הרי"ף הויא כסברת הר"ן והיינו טעמא כדכתיבנא כן נראה לעניות דעתי וגם כי יש להאריך עוד בדברי הרי"ף ז"ל לא אאריך בזה:.

ואני חוזר במה שהיינו בו ואומר דלדעתו של הרמב"ם ז"ל והנגררים אחריו אין להוציא מיד הגברת היבמה הזאת מה שתפשה הואיל ואנו מסופקים בדבריו של מהר"ם ואדרבא הדעת נוטה יותר לפי דבריו באופן שיראה שאין להוציא מיד היבמה ממה שנפרש בדרך אחר וכדכתיבנא וכל שכן שהרשב"א מסכים לדעתו של מהר"ם ונראין הדברים דאפילו היכא שלא אמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה אלא שהדין הוא כן סבר הוא ז"ל שאם לא הוציא שכופין אותו לתת כתובה שהרי כתב הואז"ל בתשובה דמורדת וזה לשונו אבל האשה שאמרה לבעלה שאינו יכול כלל נאמנת ומכל מקום בית דין באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסין לחדר ועושין להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה עד כאן לשונו:

והיינו כמשנה אחרונה דפרקא בתרא דנדרים ומייתי לה בפרק בית שמאי וכתב עוד ואם היא אינה רוצה ואינה שומע להם בכך אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו מבקשין מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו לתת כתובה אבל אין כופין אותו לתת גט עכ"ל:

הרי לך דאע"ג שלא אמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה כמשנה אחרונה דהילכתא כוותיה כתב הוא ז"ל שאם לא רצה ליתן גט דכופין אותו לתת כתובה דאף על גב דלמשנה ראשונה אמרו יוצאות ונוטלת כתובה מכל מקום אחר שחזרו ואמרו משנה אחרונה לא אשכחן לומר בהדין שאם לא תתפייס שדינה כמשנה ראשונה אלא הוא ז"ל מסברא דנפשיה קאמר שאם לא רצה לגרש שכופין אותו לתת כתובה ואם כן הכי נמי יש לנו לומר בנדון דידן שאם לא ירצה לחלוץ שכופין אותו לתת כתובה הואיל ומצות חכמים עליו לחלוץ למאן דאמר מצות חליצה קודמת וכדפרישנא שמה שחלק הר"ר אברהם ן' יעש שאמר שהואיל ומטעם ספק הדין כן אין מוציאין ממון מספק לא נהירא הא כמה נשים שחולצות ולא מתייבמות מטעם ספק ופשיטא שהם בכלל זה שאם לא כפוהו לחלוץ שכופין אותו לתת כתובה וכאשר אפרש בעזרת האל בדברי הרמב"ם והיינו טעמא דהואיל והם ז"ל פסיקא להו מילתא שיש להוציא ולתת כתובה מאיזה טעם שיהיה יש כח בידם לעשותו בברור דעת ולהוציא ממון:

חדר י

ולרווחא דמילתא אומר דתדע לך שכן הוא דהא ביבמות פ' הע"י תניא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא. ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות הימנה ע"כ לשון הברייתא ולדברי מהר"ם ז"ל אפילו למאן דאמר בפרק המדיר דאין כופין אותו להוציא כופין אותו לתת כתובה אם רצה להוציא דהא יוציא ויתן כתובה קתני ואע"ג דמספקא הוא שמוציא דהא שמא לא זכה להבנות הימנה קתני והיינו טעמא דאע"ג דספקא היא דשמא היא עקרה עשוהו חכמים כוודאי להוציא ממנה ואין לחלק ולומר שאני התם דההיא ספיקא הויא כוודאי שהרי רוב נשים אינם עקרות ודמי למאי דתני רב ביבי בפ"ק דיבמות דקטנה משמשת במוך וקתני טעמא שמא תתעבר ושמא תמות ונקט בלישני' שמא תמות בשביל המיעוט כדכתבו התוס' ז"ל התם בדבור רב זביד אמר וכו' והתם קאמר רבה בר ר' לואי דהיא מתה ועוברה מתה ומשוי. ליה ודאי והיינו משום דרוב מתות ואם כן היכא דאיכא רוב בוודאי שייך לישנא דשמא משום המיעוט דהא לא מילתא היא דבההיא דפ' הבע"י הויא ספיקא ככל הספיקות דאע"ג. דרוב נשים אינם עקרות יש רוב אחר כנגדו דרוב אנשים זוכים להבנות הימנה ואם כן אוקי רוב בהדי רוב והויא פלגא ופלגא ועוד דבנדון דידן רובא לא מכווני לש"מ דהשתא את"ל דהתם משוי ליה כוודאי הואיל ואיכא רובא בנדון דידן נמי יש לנו להשוותו בוודאי הואיל והרוב מסייענו וכן נמי אמרינן התם דאם נשא' לב' נמי ולא היו לה בנים דיוציא ויתן כתובה ואם נשאת לג' תצא שלא בכתובה ולא מצו קמאי למתבע מינה כתובה שנתנו לה ולומר דאגלאי מילתא שהיא הגורמת דמצית אמרת השתא הוא דכחשית ואם נשאת לרביעי והיו לה בנים לא מצי היא למתבע כתובה מהשלישי דמצי אמר לה השתא הוא דברית וכתב המרדכי ז"ל ונראה דאלו הדברים עשאום חכמים בבירור הדעת ולא מטעם ספק לדונם כמוציא מעדים שא"כ תפסה בספק ולא הוי תפיסה הרי לך דאף על גב דספק עשאום חכמים כבירור דעת ואם כן הכי נמי אית לן למימר אליביה דמהר"ם ז"ל דסבר דבכל מקום שהדין הוא שיוציא ויתן כתובה שאם לא יוציא שיתן כתובה הואיל ודינו הוא להוציא וליתן כתובה דאע"ג דמטעם דספקא הוא מ"מ עשאום חכמים כברור הדעת ואף כי לדעת התוספות ז"ל אין טענה זו מועלת אלא שלא להוציא ממנה יעויין שם ואם כן יאמר האומר דאין ראיה מכאן דהתם אין מוציאין ממנה משום שתפשה ברשות מ"מ מהברייתא עצמה שהזכרתי יש להביא ראיה שמוציאין ממון ואפילו מספק וכמו שכתבנו וכן משמע מדברי הרשב"א אשר הזכרתי דאע"ג דלמשנה אחרונה חיישינן שמא עיניה נתנה באחר שאם היא אינה מתפייסת אלא שרוצה להתגרש שאם לא רצה להוציא שכופין אותו לתת כתובה ואע"ג שנראה שהתוספות חולקים על מהר"ם והרשב"א ז"ל כדפירשתי מ"מ נראה שהיא יכולה לומר קים לי כמהר"ם והרשב"א והרמב"ם ז"ל והנגררי' אחריו הואיל ותפסה דהא כתב המרדכי ז"ל פרק נערה גבי נדוניית חתנים וז"ל ואומר הר' שמואל בן ר"ב דאם יתפוס החתן המע"ה שיאמר קים לי כרש"י ז"ל שפסק מן הארוסין אבל מן הנישואין גובה הכל אפילו לא גבה הילכך המע"ה עכ"ל וכן בהגהה דמרדכי בשם מהר"ם שהיה רגיל לפסוק היכא שגדולים חולקים בדבר ותפס אידך לא מפיק מיניה דא"ל אייתי ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן עכ"ל ולא חלק שום חלוק שם במרדכי בפרק שני דייני גזרות גבי שלש ארצות לנשואין דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא עכ"ל וא"כ הכא נמי אית לן למיזל לחומרא גבי תובע שלא להוציא מהתופס הואיל ולהרמב"ם ז"ל והנגררים אחריו בכל ספק שתקף כנגדו אין מוציאין מידו וכופין ואע"ג דאיכא דפליגי ואחזור בדברי רבי שמואל בן ר"ב ואני אומר דנראה דהיינו טעמא דהוא ז"ל פרט בדבריו וכתב מה שכתב גבי נדוניית חתנים ולא כתב בסתם כל היכא דפליגי וכו' להודיענו דאפילו גבי נדונייא שלא באה ליד החתן מעולם והיה לנו להעמידה בחזקת הא' דהיינו בחזקת האב הואיל ופלוגתא דרבוותא היא דהיינו ברש"י ורבינו תם וכ"ש שר"י הלבן מסכים לדעתו של רבינו תם כדכתב המרדכי בשמו ונראה קצת שגם ראבי"ה סובר כן ונראים הדברים שגם הוא ז"ל מסתברא ליה סברת ר"ת ולכך הוצרך לתת טעם לומר שיאמר קים ליה כרש"י ולא כתב סתם שאם תפס אין מוציאין מידו הואיל ופלוגתא דרבוותא היא המע"ה והיינו טעמא משום דסבר דגם כי מסתברא כר"ת ז"ל הואיל ואין לנו ראיה ברורה בדבר מצי' למימר קים ליה כרש"י ואע"ג דסוגיא דעלמא אזלא טפי כפירוש רבינו תם בההיא שמעתתא ממאי דאזלא כפירש"י דהא אפילו היכא שגבה חתן הנדוניא החרים ר"ת שיחזיר החתן הנדוניא אם מתה תוך שנה כדכתבו התוספות והמרדכי והסכימו עמו גדולי ברבונא וכן בתשובת ר"ת שהקהלות עשו תקנה להחזירה אם מתה תוך שנתים כדכתב המרדכי ואע"פ שרבינו תם חזר בסוף ימיו מאותה התקנה כדכתבו התוספות ז"ל מ"מ למדנו דסוגיא דעלמא אזלא כסברת רבינו תם וא"כ לכאורה יראה לפרש הסוגיא באופן מסכים יותר לסוגיית העולם א"ה הואיל ואיכא חד מרבוותא דהיינו רש"י דסבר דמן הנשואין גובה הכל מצינן למימר קים ליה כרש"י ונראה שיש להביא ראיה לדבריו ממה שאמרו בפרק הניזקין במשנת בור שהוא קרוב לאמה וכו' השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר ואע"ג דאליביה דרב מתני' דהתם אתיא בדוחק ואפשר נמי שהוא ז"ל יש לו קצת דמדומי אומר ממה שאמרו בריש פרק המניח דאין הולכין בממון אחר הרוב וכתבו התוספות בשם רבינו תם וז"ל ואמר ר"ת ואפילו רב דאמר בפ' המוכר פירות ולקמן בריש פרק הולכין בממון אחר הרוב הכא מודה שיכול המוחזק לו' למוציא אע"פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים ליה בנפשאי שאני מן המיעוט עכ"ל:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה