אור ברסלב
רדך בית א

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית א

חדר א

ואומר דעלד"נ דהאי מלתא תליא פלוגתא דרבוותא ולבאר את זה אתחיל ואומר תניא בפ"ב דגיטין וכתב ולא וחקק ומוקי לה בגמרא כחק תוכות ופרש"י חק תוכות האותיות וצדיהן והאותיות בולטות אינו כתב למי שלא צייר את האותיות אלא חקק את סביבותיהן והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מעליו עכ"ל ואומר דמלתא דפסול היא לע"ד דחק תוכות פוסלים הן בכל האות הן במקצתה שאפילו אם נעשית מקצת האות על ידי חקיקת ירכות ומקצתה על ידי חקיקת תוכות עם כל זה פסול ואפילו אם כל האות בולטת כגון שעשאה על גבי טס מקצתה מגוואי על ידי רושם ומקצתה מבראי שדוחק אבראי והיא בולטת מגוואי או כגון שנפלה טפת דיו על הקלף ומחק הטפה ועשה על ידי חקיקת תוכות חלק מהאות כגון באות מ"ם מחק הטפה עד שעשאה צורת נו"ן ואחר כך השלים המ"ם על ידי כתובה ממש כי האי גוונא פוסל בספר תורה תפילין ומזוזות וגיטין דכתיבא כתיבה בהו דמשמע שכל האות צריך לעשותה על ידי כתיבה ולא על ידי חקיקה שכל האות צריך לכתוב ואם חסר ממנה אפילו קוץ אחד פסול כאשר יתבאר ב"ה והיכא שנעשה הקוץ ההוא על ידי חקיקת תוך דלאו כתיבה היא. הרי הקוץ ההוא לא נכתב והתורה אמרה וכתב דמשמע דאפילו קוץ אחד בעי למכתב ואם לא נכתב פסול וכאשר אבאר בעזרת האל וכן נמי במה שהצריכה התורה לכותבם לשמם וכן באותיות השם שצריך לכותבם לשם קדושת השם כל האות בעינן ולא מקצתה

חדר ב

ולרווחא דמלתא אומר שאם באת לומר שאם כתב רוב האות כדין אף שכת' מקצתה ע"י חקיקת תוך דכשר הואיל ונכתב רוב האות כדין אף אנו נאמר שאם נכתב רוב הגט ע"י כתיבה אע"פ שמיעוטו נכתב ע"י חקיקת תוכות דכשר דהא וכתב לה ספר כתיב ונאמר שאם רוב ספירת הדברים ע"י כתיבה אף שמיעוטן ע"י חקיקת תוכות דכשר:

ואל תשיבני ממאי דדרשינן וכתב לה לשמה ולא דריש ר' אליעזר אבל כתיבת הגט דדווקא תורף הוא דבעי ר' אליעזר לשמה ולא טופס ולא אמרינן שאם באת לכך אף אנו נחלק ונאמר שאם כתב מקצת התורף לשמה לר' אליעזר ומקצת החתימה לר' מאיר שפיר דמי וכו' כדכתיבנא גבי חקיקה דשאני כתיבה לשמה דוכתב לה אכריתות קאי דהיינו התורף והכי אמרינן בהדיא בפרק כל הגט עלה דההיא מתניתין דתנן התם הכותב טופסי גיטין וכו' עד מפני התקנה ואמרינן בגמרא והא כי כתיב לה אתורף כתיב ופירוש רש"י דבקרא כריתות כתיב דהיינו תורף עכ"ל:

ואע"ג דבפרקא קמא דגיטין קאמר רב אמי ורב אשי לבר הדיא שאינו צריך לעמוד על כל אות ואות וכן נמי קאמר ר' אליעזר התם אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך וכן נמי קאמר רב אשי אפילו לא שמע אלא קל קולמסא וקן מגילתא התם היינו טעמא דאמרינן דמסתמא כתבו לשמה בעשותו המעשים האלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכן כתבו התוספות בהדיא במילתיה דרבי אליעזר וז"ל פירוש שלא ראה אלא שטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה עד כאן לשונו:

חדר ג

ולרווחא דמלתא אומר עוד שיש לנו להביא ראיה מפרק ב' דגיטין שאם כתב בגט מקצת האות שלא לשמה דפסול וממנו נלמוד בנדון שלפנינו דתרווייהו מקרא דוכתב ילפינן להו דאע"ג דלשמה מלה ילפינן לה מכל מקום הכי אמר קרא כתוב לשמה ובכל מאי דבעינן כתיבה בעינן לשמה וא"כ בנדון שלפנינו בעינן שאפילו חלק מהאות לא תהיה ע"י חקיקת תוכות כי היכי דבעינן שיכתוב כל חלק וחלק מהאות לשמה כדמשמע מפרק שני דגיטין דגרסינן התם אמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואמרינן התם איתיבי' כשהוא כותבו כאלו כותבו לשמה מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כאלו כותבו לתופס לשמה לא כשהוא חותמו לשמה כאלו כותבו לשמה והשתא יש לדקדק ולומר דאי סלקא דעתך שאם כתב מקצת האות לשמה הוי כאלו כתבה כלה לשמה אמאי קא משני התם כשהוא חותמו לשמה כאלו כותבו לשמה ומוקי לה חד בחתימה וחד בכתיבה ואע"ג דבתרווייהו לישנא חדא קתני דהיינו לישנא דכתיבא לישני דעדיף מניה ולוקי תרווייהו בחד עניינא ולימא דהכי קאמר כשהוא כותב חלק מהאות של החתימה לשמה כאלו כותבו לשמה פירוש כאלו כותב גם החלק הנשאר לשמה ובהכי מתוקמא שפיר דרישא וסיפא בחד עניינא וכחלק האות אע"ג דהוי מהחתימה שייך ביה שפיר טפי לשון כתיבה וכן נמי שייך ביה לשון זכר או לישני כשהוא כותב מקצת חתימת הגט לשמה או רובה כאלו כותב גם שאר החתימה לשמה והכי קאמר כשהוא חותמו לשמה כאלו חותמו לשמה כלומר כשהוא חותם מקצת חתימתו של גט לשמה כאלו חותם גם שאר החתימה לשמה וכן נמי המקשה אמאי לא קאמר כשהוא כותב מקצת לשמה כאלו כותב גם החלק הנשאר לשמה או כשהוא כותב רוב התורף או מקצתו לשמה כאלו כותב גם שאר התורף לשמה והוה אתי שפיר טפי דבתופס לשמה לא בעינן לכולי עלמא והוי קצת דוחק כאלו דקאמר לפי סוגיית הגמרא אלא וודאי ופשיטא לעניות דעתי דבעינן שכל האות נכתב לשמה ואם נכתב חלק ממנה שלא לשמה פסול דוכתב לה כתיב דמשמע דכל כתב יהא לשמה ואפילו חלק מהאות וא"כ הכא נמי בעינן שכל האות לא תעשה ע"י חקיקת תוכות ואם כתב אפילו חלק ממנה. על ידי חקיקת תוכות פסול דוכתב כתיב לומר דבכל הגט בעינן כתיבה ואפילו בחלק מהאות כדפרישית ולרווחא דמלתא אומר עוד שאין להקשות על דברי אלה מההיא שנוייא דבפרק שני דגיטין דמוקמינן ההיא דוכתב ולא וחקק בחק תוכות ופי' רש"י דחק תוכות של אותיות וכו' כדלעיל ויאמר האומר דמדלא מוקי לה בחק תוכות של מקצת האות ומקצת הכתב על ידי חקיקת ירך אלמא שאם עשה כך דהוי שפיר כתיבה דהא לאו מלתא היא דהתם לא הוצרך התלמוד אלא לתרץ מאי דקשיא לן התם מההיא ברייתא דטבלא ופנקס אההיא דוכתב ולא וחקק ומחלק בין חק תוכות לחק ירכות אבל לענין זה אם יש לחלק בין מקצת האות לכולה לא קא מיירי תלמודא ומלתא דפשיטא היא דמה שפוסל בכתיבת כל האות פוסל במקצתה וכדכתי' וחק תוכות דפוסל בכל האות פוסל גם במקצתה וכן נראה מפי' רש"י שפי' התם לפי שלא צייר את האותיות משמע מדבריו דציור כל האות בעינן ולא מקצת' והאי מלתא דפשיטא היא לעניות דעתי כדכתיבנא ולרווחא דמלתא אומר דתדע שכן הוא דאדדייקת ממאי דמשני התם הא דחק תוכות להכשיר במקצת האות תדוק ממאי דמשני הא דחק ירכות ופי' רש"י ששבח הכתב זו היא כתיבה ותאמר דמשמע מזה שאם כתב מקצת האות ע"י חקיקת תוכות ומקצתה על ידי חקיקת יריכות לאו כתיבה היא מדלא מוקי לה כחק מקצת ירך גוף האות דאין לומר דטעמא דלא מוקי לה הכי משום שהיה צריך לומר דברייתא קא מיירי היכא שמקצת האות בולטת ומקצתה שוקעת ותלמודא סבר דבכי האי גוונא לאו כתיבה היא מטעם שהיא בולטת ושוקעת דאי הכי תקשה על תנא דברייתא גופיה דלמה השמיענו הדין בכתב על גבי טבלא ופנקס ולא השמיענו על גבי טס כי היכי דלישמעינן רבותא דהתם אפשר שתעשה מקצת כתיבת האות בחקיקת ירך ומקצתה בחקיקת תוך וכל האות בולטת כגון שתעשה מקצתה מגוואי ומקצתה מבראי ואפי' הכי הוי כתב ומיהו אם משום הא אין ראיה דיש לומר דתנא דברייתא דטבלא ופנקס לא אתא לאשמועינן אלא דכתב שעל גבי טבלא הוי כתב ולאפוקי מבע"ה אבל בין מקצת האות לכולה לא אתא תנא דברייתא לאשמועינן אלא דדברים פשוטים הם לע"ד דמה שפוסל בכל האות פוסל במקצתה דכתב בעינא בין בכולה בין במקצתה כדפרש.

חדר ד

ומעתה אייסד יסוד לע"ד ואומר דמה שכתב בספר התרומות ובסמ"ג ובמרדכ"י ז"ל והנגררים אחריהם בשם ר"י שאם נפלה טיפת דיו תוך בי"ת ונעשית פ"א או בחלל אות אחרת שעתה אין שמה הראשון עליה או מ"ם פתוחה. שנדבק חרטום השמאלי למשוך התחתון ונעשית סתומה וכן כל כי האי גוונא אין תקנה לגרוד הטפה או הדבק דהוי חק תוכות מדינא אמרו כן ולאו חומרא בעלמא היא שהחמירו הפוסקים הנזכרים בזה דאף על גב דבכל הני ירך האות נעשית ע"י כתיבה ואפשר לומר דלא דומה לההיא דחק תוכות דבפרק ב' דגיטין דהתם לא עשה מעשה בירכות כלל אלא חקק תוך האות וחוצה לה אבל הכא עשה מעשה בירכותיהן של האותיות ויאמר האומר דמה לי אם נעשו ירכות האות המבוקשת ע"י חקיקה או כתיבת ירכות מה לי אם נעשו ירכות אותיות אחרות ע"י קן דבין כך ובין כך ירכות האות נפשו ע"י חקיקת כתיבת ירכות וא"כ יש לנו לומר דמדינא בכיוצא באלו אשר נזכרו בדברי ר"י לא הוי חק תוכות דלא דמי לההיא דחק תוכות דפרק ב' דגיטין דהתם קא עסיק בעשייתה של אות והכא. קא עסיק בתקינה וכדפרישית אלא חומרא היא שהחמירו בהם הגאונים משום גזרת חק תוכות אפילו הכי נראה דמדינא אמרו כן דסברי דאע"ג דירכות האות נעשו ע"י חקיקת או כתיבת ירכות וכתקונה של אות קא עסיק מכל מקום הואיל ואין כאן האות המבוקשת הרי האות ההיא שבספר כאלו אינה וכמו שאפרש בע"ה. ועתה נעשית האות המבוקשת ע"י חקיקת תוכות דאי לא תימא הכי יש לתמוה על הגאונים הנזכרים מאין סמכו לפסול גט זה שאין בידם לגזור גזרה שלא מצאנוהו בתלמוד ולפסול הגט ע"י כן ותו אמינא דאי הכי היו מפרשים לנו טעמא מאי פוסלים גט כזה ולומר דהחמירו בה משום גזרה ואפילו אם הגזרה הזאת היה. לה סמך מן התלמוד וכל שכן דהויא גזרה חדשה שלא נזכרה בתלמוד כדפרישית דהוה להו לפרש ומדלא פירשו אדרבה נראה ממשמעות דבריהם דמדינא קאמר דסברי דהיינו אחק תוכות דפרק ב' דגיטין ממשמעות דבריהם וודאי מדינא קאמרי:

חדר ה

ולרווחא דמלתא אוכיח עוד ואומר דוודאי מדינא קאמרי וזה כשהפוסקים הנזכר מקשים בחק תוכות שאמרו מההיא דפרק הבונה דאמרינן התם שאם נטל לגגה דחי"ת ועשה שתי זייני"ן חייב דמהתם משמע דחק תוכות כתיבה היא הואיל ובשבת חייב משום כותב ומכח דוחק זה כתבו ובשבת אפילו חק תוכות חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה כנזכר בדבריהם ואפשר שהם ג"כ דברי ר"י והשתא אי ס"ד דבהני דקאמר ר"י והנגררים אחריו דהוי חק תוכות לא מדין אמרו כן אלא משום גזרה כדפרישית אמאי לא קא מתרצי דשאני התם שהחי"ת נעשית ע"י חקיקה או כתיבת ירכות וכשבא עתה לתקנה ולעשות ב' זייני"ן לא הוי חק תוכות לפוטרו הואיל והחי"ת נעשית ע"י כתיבת יריכות ועכשיו בשבת נתקנו אלו השתי אותיות דאף על גב דלא נכתבו בשבת מכל מקום עד השתא אות אחרת היתה כאן ועכשיו נעשית שתי אותיות ע"י תקון זה ומשום הכי הוי כאלו כתב שתי אותיות אלו בשבת וחייב הואיל ובתחלה נכתבו ירכות החי"ת ע"י כתיבה ועכשיו בשבת נתקן שתי זיינ"ין ולעולם מצינו למימר דחק תוכות בשבת לא מחייב דכתיבה בעינן וחק תוכות לא כתיבה היא מכל מקום גבי גט פשוט כי האי גוונא משום גזרה וכדפרישית אלא וודאי נראה דכל הני שהזכירו הפוסקים הנזכר והנגררים אחריהם וכיוצא בהם חק תוכות הוא מדינא ואע"פ שיש לדחות אדחויי לא נסמוך שזו היא דרך ישרה שיבור לו אדם לע"ד וכל זה יועיל לנו להבא ומטעמא דכתיבנא וטעמי אחריני כחדא תמיהני על דבריו של החכם השלם כמוהר"ר יעקב במה שכתב על תשובת הרא"ש ז"ל וכן במה שכתב על דברי בעל הסמ"ג ז"ל וכן במה שכתב כמוהר"ר לוי בנו אלא שכל הקושיות אשר יקשו על דבריו של כמוהר"ר יעקב ז"ל לע"ר לא יקשו לכמוהר"ר לוי בנו כאשר יתבאר בע"ה ולמען יתבררו ויתלבנו הדברים כשלמה אעתיק גם אני הקטן התשובה הנזכרת גם כי העתיקוה הני אישלי רברבי אנשי שם אשר נקבו בשמות בפנקס וזה שכל רואה דברי אלה יכנסו דברי באזניו בהיות התשובה לפניו וזה לשון תשובת הרא"ש ז"ל

חדר ו

שאלה מ"ם פתוחה שנדבקה בפתיחתה ונסתמה אם טוב יותר שיגרוד כל המ"ם ויכתוב אחרת במקומה או יגרוד הסתימה ויעשנה פתוחה:

תשובה ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה אבל גרידת הסתימה אינו עושה אותה דהוה ליה חק תוכות ואמרינן בפרק ב' דגיטין וכתב ולא וחקק וכו' עד ומשני הא דחק תוכות הא דחק ירכות פירוש חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות עומד מעצמה לאו כתיבה היא שהרי לא עשה מעשה בגוף האות אלא אצל האות ונעשית האות מעצמה אבל ההיא דטבלא ופנקס שחקק גוף האות הוי כתיבה וכן כשהוא גורד סתימת המ"ם אינו עושה מעשה בגוף האות שנשארה אלא גורד הסתימה ובזה נעשית אות עכ"ל וכן אעתיק לשונו של בעל הסמ"ג ז"ל אף כי העתיקו כמוהר"ר יעקב בפסקו וזה לשון הסמ"ג ואם נפלה טפת. של דיו בחלל בי"ת או חי"ת או אות אחרת ועתה אין שמה הראשון עליה או ירך שמאל של מ"ם פתוחה נגע לשל תחתון ונעשית בכך סתומה או אות רי"ש נעשית דל"ת כי האי גוונא לא יועיל תקון למחוק הטפה ולגרוד בתער דהוי כחק תוכות ופסול בין בספר תורה ותפילין ומזוזות ובגט לא יועיל אח"כ להעביר הקולמוס על האות לא לרבנן ולא לרבי יהודה דאם מועיל על האות שנכתבה שלא לשמה לשוויה אות לשמה לשוויה אות לא יועיל עד כאן לשונו.

ובעל התרומות ז"ל כתב וז"ל והיכא שנפל' טפת דיו בחלל בי"ת או חי"ת או אות אחת שעתה אין שמה הראשון עליה אין תקנה לגרוד הטפה ולתקן האות דהוי כחק תוכות ופסול וגם להעביר עליו קולמוס אחר התקון לא יועיל לא לרבי יהודה ולא לרבנן דאם מועיל על האות שנכתב שלא לשמה לשוויה לשמה לשוויה אות לא יועיל עכ"ל ועם היות דמנו כוותיה דמוהר"ר יעקב אמינא דעל מה שכתב לפרש תשוב' הרא"ש קשיא לי טפי ממאי דקשיא לי על דבר כמוהר"ר לוי בנו לפי מה שראיתי בפסקו השני מצורף לזה כי ההעתק שבא לידי בפסקם העלה הראשון בפסק הראשון של כמוהר"ר לוי לא בא לידי כי כבר היה קרוע כאשר ראה כ"ת בעברך בעיר הזאת ראיתי להעתיק חלק מדבריו של כמוהר"ר יעקב במה שכתב לפרש דברי כי עם שניהם יהיה לי משא ומתן דרישה וחקירה כדי לפרש דברי הרא"ש ז"ל ואתחיל ואומר כתב החכם השלם כמוהר"ר יעקב דמדכתב הרא"ש ז"ל באמצע תשובה חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות עומדת מעצמה לאו כתיבה היא שהרי לא עשה מעשה בגוף האות ונעשית האות מעצמה וכן בסוף התשובה כתב וכן כשהוא גורד סתימת המ"ם אינו עושה מעשה בגוף האות שנשארה אלא גורד הסתימה ובזה נעשית אות שתי הלשונות האלו מורים דדווקא בשאינו עושה שום מעשה בכתיבה רק הגרידה לבדה הוי חק תוכות אבל אם כותב בה שום דבר שהוא כל הצד השמאלי הרי נגמרה האות בכתיבה ולא בגרידה גם הביא החכם השלם הנזכר לשון בעל חזה התנופה ואף שאינו נמצא בינינו אעתיק לשונו כאשר הביאו החכם הנזכר בפסקו וזה לשונו מ"ם פתוחה שנדבקה ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה לפי שגרידת הסתום לא יעשנה והוה ליה כחק תוכות שאינו כתב אחרי שאינו עושה מעשה בגוף האות וכתב עוד וזה לשונו כי בין לשון התשובה ארוכה בין לשון בעל חזה התנופה היא מן ההכרח לבארו כמו שכתבתי כי היכי דלא תקשי לן רישא אסיפא דקתני רישא ימחוק כולה הא אם מחק קצתה אינו מספיק אימא סיפא שאינו כתב אחרי שאינו עושה מעשה בגוף האות הא אם עושה מעשה בגוף האות הוי חק תוכות אבל אם עשה שום מעשה ע"י כתיבה ולא נגמרה האות זולת אותה הכתיבה הוי כתיבה ולא חקוקה אלא וכו' עד אפשר לתקן לשון התשובה כי היכי דלא תקשי רישא אסיפא בשנאמר דיש כאן שלש חלוקות כמו שחשבנו וכו' עד ראוי ומחויב אצלנו שנאמר שאינן רק ב' חלוקות האחד שגרד הסתימה ולא כתב כלל הב' שגרד וכתב ואפילו שלא גרד רק חלק ממנה נוכל לומר ע"ד השלוח שגרדה כולה ופי' ימחוק כולה הוא לומר דאין די במחיקת הדבוק לבד רק שימחוק מהאות באופן שלא תשאר אות כמו שפירשתי וע"ד יצדק לשון כולה:

וכתב עוד וזה לשונו והנני מודיע לתלמוד שיחפוץ לראות כתבי זה כי לא מלבי הארכתי קצת באלו הפלפולים בלתי צריכות כפי דעתי רק כתבתי כן לרווחא דמלתא אפילו כהודעת הקדמת בעל הריב אם ירצה לדקדק לשון תשובת הרא"ש ומה שכתב בתחלה כאלו היא משנה שנויה מפי רבינו הקדוש או לפחות כאלו הם דברי הרא"ש ז"ל כתובים בפסקיו אשר שם קבע הלכה לדורות להורות את בני ישראל כדת מה לעשות אך אמנם המשכיל אשר לא נפתה לבו אל אהבת ההרגל והמנהג ישית אל לבו כי תשובת הרא"ש נכתבה כדרך אגרת שלומים לצורך שעה להשיב אל האיש ההמוני אשר בתום לבבו רוצה לקיים מצוה ולברוח מן העבירה ופעמים רבות נעלמו ממנו הדינים הפשוטים כתובי' בספרי הפוסקים והוא לא ידע לעיין בספרים כאשר קרה מקרה לשואל הזה שאם היה יודע ספר הנה תשובת שאלתו ימצא בספר המצות ולאיש כזה ראוי שישיב הרב כמו לאיש המוני שצריך לעשות לו סייג ולכן השיב לו על דרך השלוח בתחלת דבריו ואמר לו ימחוק כולה ואח"כ בחתימת דבריו הודיע אמיתת הדין וכל חכם לב יבין המסובב הנמשך מאותה סבה אבל כדי להזהיר לשואל שלא יעשה החלוקה שזכר אם די בגרידת הדבוק התחיל ואמר ימחוק כולה כלומר השמר לך מהחלוקה הקלה אשר זכרת רק עשה האחרת ואין ספק שכאן נרמז שדי לו אם ישחית צורת המ"ם בגרידת הצד השמאלי ויחזור ויכתבנו עכ"ל ופלפלא חריפא כמוהר"ר לוי בנו הלך בשטתו אלא שהוא דקדק במה שכתב הרא"ש אבל גרידת הסתימה אינו עושה אותה אות וממה שכתב גם כן וכן כשהוא גורד סתימת המ"ם וכו' אלא גורד הסתימה ובזה נעשית אות:

חדר ז

ועתה שמעו מלכים האזינו רוזנים כי עם נגידים אדברה ולא אבושה ואלה דברי דוד רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני לאמר בארח משפט עצתך תודיע ואל יהיו דבריך מועטים כאשר תלך אל בית האלהים ואף נגד הרים הגבוהים ואמרתי אני בלבי ארוצה לדבר אמת וענוה מדי דהוה בעצים הנדלקים באחוה וגם כי נחנו מה האשלח מלכא פתגמא אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל עמה ואוחזה בסנסני הבינה ואעלה בתמרה אחר מחילה מוגמרה מצדיק כתמר ואתחיל ואומר כדאמר ריש לקיש על ר' מאיר פה קדוש אמר דברים אלו בתמי' ואחת לאחת למצוא חשבון חדא שלא זכיתי לירד בסוף דעתו של הרב ממה דקדק במה שאמר דמדכתב באמצע התשובה חקק וכו' עד ב' לשונות האלה מורים דדווקא בשאינו עושה שום מעשה וכו' דאי מהא דכתב חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות עומדת מעצמה דקדק הרב הנזכר דטעמא דחק תוכות של כל האות דהכי משמע לשון האות דבאות הידוע קאמר דהיינו כולה הא אם חקק מקצת תוכה ומקצתה חקק האות עצמה הוי אכתיבה הא לא מחוורא לע"ד דהרא"ש ז"ל לא בא אלא לפרש פירוש חק תוכות דקאמר התלמוד והתלמוד לא בא אלא לתרץ הברייתות שלא יקשו זה לזה כדפירוש לעיל:

ותדע שכן הוא דלפי דרכו של הרב הנזכר קשו דברי רש"י ז"ל אהדדי דהא בתחלה קאמר חק תוך האותיות וצדיהן והאותיו' בולטת אינו כתב אלמא דטעמא הוי משום שכל האות בולטת מאליה אבל בולטת מקצתה מאליה ומקצתה ע"י ציור הוי כתיבה והדר קאמר לפי שלא צייר את האותיות דמשמע דכל האות בעינן לצייר ואם צייר מקצתה לאו מידי הוא ולפי דרכו של הרב הנזכר אומר עוד דמדקאמר חק תוכות של אותיות לשון רבים יראה דדווקא אם חק תוכות של כל האותיות או לפחות שתים מהם הוא דפסול אבל חק תוך אות אחת לא אלא שיש להשיב על זה ולומר דמאי חק תוכות דקאמר התלמוד תוכות דעלמא וכדאמרינן מאי לחיים לחיים בעלמא ואף על פי כן דבר קשה הוא לפי דרכו של הרב הנזכר מה שרש"י ז"ל נקט בלישניה לשון רבים ולא נקט ל' יחיד כלשון הרב רבינו אשר ז"ל והוא מפרש לישנא דתלמודא היטב אלא שהדברים כך הם שרש"י ז"ל לא בא אלא לפרש לשון הגמרא ולא חש לדקדק בדבריו בין אות אחת לאותיות רבות ובין מקצת האות לכולה דמלתא דפשיטא היא דדין אחד להם הואיל ומוכתב ילפינן לה דמשמע אפילו חלק מהאות לא תהיה ע"י חקיקת תוך וכדפירשתי ולא בא התלמוד אלא לפרש הברייתות שלא יקשו זו לזו ופשיטא שהדין הזה נוהג אפילו במקצת האות וכדפירשתי ואף על גב דהרא"ש זכרו לברכה נקט בדבריו לשון יחיד דקאמר חקק תוך האות וכו' נקט האי לישנא לפי המעשה הבא לפניו דבאות אחת הוה אומר מר כלישניה ומר כלישניה וכאשר אפרש עוד בעזרת האל דפשיטא דלית לן למימר דפליגי רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל בזה וכן נמי הרא"ש ז"ל לא חש לדקדק בדבריו במקצת האות לכולה דמלתא דפשיטא היא וכאשר אפרש עוד בעזרת האל:

ואם דקדק הרב הנזכר מדברי הרא"ש ז"ל ממה שכתב שהרי לא עשה מעשה בגוף האות ומשמע ליה לישנא דקאמר בגוף במקצת האות קאמר וכדכת' אח"כ שהקשה דברי הרא"ש ז"ל ובעל חזה התנופה שאמרו ימחוק את כולה לסוף דבריהם שאמרו שאינו עושה מעשה בגוף האות ודקדק ואמר הא אם עושה מעשה בגוף האות כגון שכתב קצתה הוי כתב וכשר הא נמי לא נהירא לפע"ד דהוא ז"ל הכי קאמר דאע"פ שעשה מעשה ועל ידי מעשה נעשית האות דהיינו מעשה דחקיקת תוכות אפילו הכי לאו כלום הוא הואיל ולא עשה מעשה בגופה והיינו מעשה שלם בכל גופה כמעשה דחקיקה דעלה קא מיירי דהוי בכל גופה והכי תידוק מיניה הא אם עשה מעשה בכל גופה דכשר וקל להבין וכן נמי קל להבין מה שלא פירוש בהדיא לומר שלא עשה מעשה בכל גוף האות ולא אאריך בזה ומאי דלא נקט לישניה דרש"י ז"ל שכתב לפי שלא צייר את האותיות לא קשה מידי דמר בלישניה ומר בלישניה ושניהם לדבר אחד נתכוונו:

והחכם השלם כמוהר"ר יעקב הנזכר דקדק והוסיף מלת שום בכל דבריו שכתב דדווקא כשאינו עושה שום מעשה וכו' וכן בכל דבריו לעול' הוסיף מלת שום שום שמתוך התוספת הזה יראה דאפ' בעוש' מעש' כל דהוא באות דהיינו כמקצתה דכשר:

ומטובותיה דמר אמינא דלא כן דברי הרא"ש ז"ל אלא שלא עשה מעשה קאמר דמעשה שלם בעינן דהיינו בכל גוף האות ולא מעשה כל דהוא דהיינו אפילו בקצת גוף מאות וכדפירשתי:

ועוד אני אומר שאם היו דברי הרא"ש ז"ל שלא עשה שום מעשה אכתי הוה קשה לי דמנא ליה לרב הנזכר לדקדק הדקדוק אשר כת' דדלמא דהרא"ש ז"ל סבר שאפילו העביר עליו קולמוס דמשוי ליה אות והכי קאמר דווקא היכא שלא עשה שום מעשה דהיינו אפילו קולמוס לא העביר עליה אבל אם עשה שום מעשה דהיינו שהעביר עליה קולמוס שפיר דמי דכי היכי דהוי כתיבה לענין לשוויה לשמה כדמשמע בפרק שני דגיטין הכי נמי הוי כתיבה לענין לשוויה אות ופליג על הסמ"ג ז"ל ובעל התרומות דפשיטא דאין לומר דהרא"ש ז"ל סמך על דבריהם וכתב דבריו באופן יראה חולק על דבריהם ולא חשש וכל זה אני אומר לדעת כבוד תורת הרב הנזכר ואם היה אפשר לומר כן מה שדעתו של הרגיל בדבריהם ופרקו נאה לא יסבלהו לפי עניות דעתי כל שכן שיש לנו לומר שהרא"ש ז"ל לא חש בדקדוקים הואיל וכתב בתחלת דבריו בהדיא ימחוק את כולה וכן הוא האמת לפע"ד וכאשר אפרש בעזרת האל:

ועוד אני אומר דמהעברת הקולמוס ודאינו מועיל לשוויה אות שכתב הסמ"ג ז"ל. נלמוד שאם כתב מקצת האות בכתיבה ומקצתה בחקיקת תוכות לא הוי אות דקל וחומר הוא כאשר אפרש בעזרת האל וא"כ אדדיקת מדברי הרא"ש ז"ל דמקצת האות תועיל לשוויה אות תדקדק דהעברת קולמוס תועיל ומהאי טעמא נמי אמינא דאין לדקדק מסוף התשובה אשר גם ממנה הוכיח הרב הנזכר כדכתיבנא וכן דקדק ממנה כמוהר"ר לוי בפסקו השני כדכתי' דאמינא לכל חד וחד מנייהו דאדיקת בגרידת קצת האות עם גרידת הסתימה יועיל תדוק דהעברת קולמוס עם גרידת הסתימה יועיל וכדפירשתי או תדוק תרווייהו לדידך דסברת דלשון הרא"ש בזה הוי כלשון תנא או אמורא והוי דווקא ותימא דווקא גרידת הסתימה לבד הוא דאינו מועיל אבל גרידת הרגל או העברת קולמוס עמה מועיל ופליג על בעל התרומות ז"ל ובעל הסמ"ג ז"ל וכדפרשתי ותו בר מכל הני דאמרן קשיא לי טובא על דבריו של החכם השלם כמוהר"ר יעקב דהא כתבנו לעיל לפע"ד שאם עשה מקצת האות ע"י חקיקת תוכות ומקצתה ע"י חקיקת יריכות הוא דפסול ופליאה דעת ממני ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו של הרב הנזכר דנראה שהוא סובר שאף אם כתב חלק מהאות ע"י חקיקת תוכות דכשר ולא כן דעתי כדכתיב' לעיל ובשלמא למאושר שבחכמים פלפלא חריפא כמוהר"ר לוי בנו שדקדק ממה שכתב הרא"ש ז"ל אבל גרידת הסתימה אינו עושה אותה אות דמשמע לדעתו דהא גרידת מקצת האות עושה אותה וכן נמי לדברי הרב הנזכר במה שדקדק מהלשון הזה וכן נמי ממה שדקדק מדברי הסמ"ג כנראה בפסק הרב הנזכ' לא קשיא לי כולי האי דאי מהא אמינ' דלא קאמ' לה אלא על מ"ם שנסתמה שדי לה בגרידת הרגל השמאלי הואיל וכל האות נכתבה כדין ע"י חקיקת תוכות ועל דרך שכתב הרשב"א ז"ל בתשובתו כנזכר בפסק החכמים הנזכרים אבל לדקדק ממה שכתב הרא"ש כפי אשר פי' לשון הגמרא דקאמר הא דחק תוכות וקאמר פי' וכו' עד שלא עשה מעשה בגוף האות ולומר הא אם עשה שום מעשה הוי כתיבה דמזה נראה דסבר שאם כתב מקצת האות ע"י מקצת תוכות שהגט כשר לא ניחא לי כלל:

חדר ח

ואפילו לדעת החכם השלם בנו קשיא לי טובא דבשלמא להרשב"א ז"ל דאף על גב דאנא נמי סבירנא כוותיה בהא דלדעת הרשב"א אין הפרש בין דבוק אות לאות ובין דבוק אות לעצמה או נפילת הטפה באות וכאשר אוכיח לפנים בעזרת האל דין הוא דבגרידת הרגל די משום שהוא סובר דבכולהו הן דבנפילת הטפה או הדבוק והן בדבוק אות לאות אינו פוסל אלא מכאן ולהבא ולא למפרע היכא שנכתב איזה צד מסויים מן האות כדין וזהו שנתן טעם לדבריו גבי קו"ף וכן רגל הקו"ף הדבוק גורדין הרגל וחוזרין וכותבין ואין צריך לגרוד כל האות כי הגג כדין נכתב וכדכתיבנא:

וכן נמי כתב אבל אם נדבקה בראשה קודם שנגמרה אותו הראש צריך לגרוד את הכל שהרי לא נעשה שום דבר בהכשר משמע שאם נעשה באות שום דבר בהכשר אין צריך לגרוד את הכל וכן כתב ואם נדבקה באמצעה וכו' אותו צד שנדבק צריך גרידה משמע שהצד שלא נדבק דהיינו הגג שבכ"ף ושבקו"ף אין צריך גרידה וכן משמע עוד משאר דבריו ומדברי הרב משמע נמי תשובה לשאלת השואל אם אירע הדבוק אחרי שנגמרה האות ע"י נפילת דיו כגון שנכתב הקו"ף כולו כדין ונפל דיו והדביק הרגל בגג שאין צריך לגרוד הרגל אלא הדיו לבד הואיל וגם הרגל כדין נכתב וכן משמע נמי ממה שכתב אבל אם נדבקה בראשה קודם שנגמר אותו הראש וכו' ותלה טעמו בגמירת הראש ולא כתב סתם אבל אם נדבקה בראשה צריך לגרוד וכו' דהוה משמע דאף אם נגמרה הואיל והדבק בראש האות הרי היא כאלו נדבקה קודם שנגמרה אלא תלה הדבר בגמירת הראש אלמא שאם נגמר הראש אף על גב דנדבקה בראשה ע"י נפילת דיו אין צריך לגרוד האות ומיהו צריך לגרוד הדבק כדכתב הרב ז"ל אבל אם נדבקה האות לאחר שנגמרה צורתה כגון שנדבקו ברגליהן אין דבוק זה פוסל ותלה הטעם בגרידת האות וכתב כגון שנדבקו ברגליהן לומר דדווקא כשנגמרה האות בהכשר ונדבקו ברגליהן הוא שאין הדבק פוסל אבל אם נגמרה האות בהכשר ואח"כ נדבקה בראשה או באמצעה נהי שאין צריך לגרוד מהאות הואיל ונעשית בהכשר אבל לגרוד הדבק מיהא בעי:

דלדעת הרב כל שנדבקו שלא ברגליהן אינה אות כאשר אפרש בעזרת האל וסבר שאם נכתבה בהכשרה אינה חוזרת ונפסלת לענין זה שלא יועיל לה נטילת הדיו או הדבק דהוי כאלו לא נכתבה אלא הואיל וכבר נכתבה בהכשר אף שנפסלה אחרי כן טול הפסול וחזרה האות לכשרותה וכאשר אפרש בעזרת האל:

וכן הדין נמי אם נדבקו ברגליהן ונשתנית צורת האות ע"י כן לצורת אות אחרת שצריך לגרוד הדבק כאשר אפרש בע"ה ומהאי טעמא דפרישנא סבר הרב דהיכא שנדבק רגל הקו"ף לגגה דאינו פוסל הגג בכל היכא דנכתב כדין לא אמרינן דחוזרת ונפסלת למפרע בשום ענין וכדכתב נמי אבל אם נדבקה האות בראשה כגון שהיה כותב ברא ונדבק גגה של רי"ש לגגה של בי"ת צריך לגרוד כל הרי"ש הרי שדקדק וכתב כגון שהיה כותב וכו' דמשמע דבעת הכתיבה נדבקה ומשום הכי צריך לגרוד הרי"ש אבל אם לא נדבקה בעת הכתיבה לא ומהאי טעמא דאמרינן נמי הוא דסבר הרב דדווקא הרי"ש צריך לגרוד ולא הבי"ת והיינו טעמא שהבי"ת כדין נכתבה ואף אם נדבקה אחר כך אינה חוזרת להפסל למפרע ואף על גב דלדעת הר"ב ז"ל כל אות שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה אינה אות וכאשר אפרש בעזרת האל מכל מקום הואיל וכבר נכתבה כדין אינה חוזרת להפסל למפרע וכך כתב הר"ב ז"ל בהדיא בתשובה אחרת וזה לשונו למעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אם בא לגרוד הרי זה חק תוכות ופסול שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו אבל בנדבקו מלמטה נו"ן ווא"ו של תפארתנו ארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקו ומתחלתה כשרה היתה ואם בא זה לגרדה אין זה חק תוכות והלכך אפילו אינו גורד כל שהוא יכול לגרוד כשרה וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו' עכ"ל הרי שתלה טעם הפסול בשביל שלא נעשית אות כשנפסלה צורתה כלל העולה מדברינו דלדעת הרשב"א ז"ל בנכתב כדין תליא מלתא ולא מבעיא היכא שנגמרה צורת האות כדין ונעשית אות קודם שנפסלה צורתה דאינו גורד אלא הפסול שנולד ולא הוי חק תוכות הואיל ונכתבה כדין אלא אפילו היכא שנכתב צד אחד מסויים מהאות כדין והתחיל לכתוב הצד השני ונדבק אינו פוסל הצד הראשון אשר נכתב הואיל ונכתב כדין ואינו גורד אלא הצד השני שנדבק ולפנים נפרש דברי הרב בעזרת האל ואח"כ שפיר מצינו לחלק ולומר לגרוד חלק מהאות ולא כולה הואיל וחלק הראשון נכתב כדין והאחרון אינו פוסל את הראשון:

אלא להרא"ש ז"ל דסבר דאין הדבר תלוי בנכתב כדין מדפסול אפילו היכא שנגמרה צורת האות ואחר כך נעלה הטפה ואינו די בגרידת הטפה דהוי חק תוכות וא"כ הוא סובר דהכתב הראשון אינו כתב הואיל ונפסל אחר כך דחוזר ונפסל למפרע והוי כאלו נמחקה האות ועתה כתובה ע"י חקיקת תוכות לדעתו ז"ל כמו אם נפל הדיו קודם שנגמרה צורת האות לבעל הסמ"ק או קודם שנכתב צד אחד מצויה מהאות להרשב"א ז"ל דאי מחק הטפה לבדה הוי חק תוכות הואיל ומה שנכתב לא היה לה שעת הכושר מעולם ואף על גב. דהכא כבר היה לה שעת הכושר מכל מקום להרא"ש ז"ל הוי כאלו לא היה לה שעת הכושר מעולם דהואיל ונפסלה אחר כך הוי כאלו נמחקה ועתה כאלו כתובה ע"י חקיקת תוכות לא ידעתי מאי מעליותא יש לשאר האות מהמ"ם מהרגל השמאלי שלה דהא רגל השמאלי נמי כבר נכתב ונחתם כדין אלא שהרב סבר דחזרה האות ונפסלה למפרע ע"י חקיקת תוכות וא"כ איך תגרוד ותכתוב הרגל השמאלי לבדו שאר האות דהוי כאלו נמחק כמו הרגל השמאלי במה נתקן דהא הכתב הראשון אינו כתב דלדעתו ז"ל הואיל וחזינן היכא שנגמרה צורת האות אינן די בגרידת הדיו לבדו וכדפירשתי ואין לומר דהאי דאמרינן דבכותב יריכות האות ונפסלה ע"י דבק או נפילת דיו דהוי חק תוכות חומרא הוא שהחמירו הגאונים אטו חק תוכות ולא מדינא אמרו כן וכדפירשתי ומשום הכי לא החמירו בה כולו האי אלא בגרידת הרגל השמאלי די הואיל ואין מדין אמרו כן דהא הוכחנו לעיל דלאו משום גזרה אמרו כן אלא מדינא אמרו כן ולפנים נבאר זה יותר בעזרת האל:

חדר ט

ועוד אני אומר דפשיטא לפע"ד דאין לחלק ולומר דאף על גב דהרא"ש ז"ל פליג על הרשב"א ז"ל לענין דבוק אות לאות וסבר דבדבוק אות לאות גורד הדבק ודיו שאין כאן חק תוכות מכל מקום לענין דבוק אות לעצמה סבר כחלוקותיו של הרשב"א ז"ל דבנכתב כדין תליא מלתא והיכא דכתב צד מצויה מהאות כדין ואירע פסול בצד השני אין גורדין אלא הצד השני שאירע בו הפסול ולא נכתב כדין אבל לא הצד הראשון שנגמר כדין וכשנגמרה האות פליג על הרשב"א ז"ל דלהרשב"א אם נגמרה האות כדין אע"ג שקודם שהפסיק ידו מלכותבה נפסלה כגון פ"א וא"ו שנעשו טי"ת וכן מ"ם פתוחה שנסתמה גורד הדבק והדיו וכאשר אפרש בעזרת האל:

אבל להרא"ש ז"ל אפילו אם נגמרה האות כדין ואם היה מפסיק ידו מלכותב' קודם שנדבק' היתה האות גמור' ולא הפסיק ידו מלכותבה ונדבקה גורד כל הצד ההוא הנדבק והיינו כדעת הרשב"א ז"ל בנדבקה האות לחברתה בראשה כגון שהיה כותב ברא ונדבק גג הרי"ש לגג הבי"ת דגורד את כולה אליביה דסבר דבדבוק אות לאות הוי חק תוכות ואף על גב שקודם שנדבקה גגה של רי"ש נגמרה אפילו הכי הואיל ולא הפסיק ידו מלכותבה עד שנפסלה גורד את כל הגג ואף על גב דאם הפסיק ידו מלכותבה שהתחיל לכתוב הצד השני מהאות ונדבקה אינו גורד אלא הצד השני שבו נדבק האות אבל הצד הראשון שכבר הפסיק ידו מלכותבה לא:

וכן נמי נראה לדעת הרשב"א ז"ל היכא שיש צד שלישי באות וקודם שהתחיל לכתוב הצד השלישי נדבקה בצד השני דגורד כל הצד השני ואם התחיל לכתוב הצד השלישי אינו גורד אלא השלישי בלבד וכן כל כיוצא בזה עד שתגמר האות ולדעת הרא"ש ז"ל היכא שכבר נגמרה האות דינה בכך כאות שנדבקה לעצמה שכל זמן שלא הפסיק ידו מלכותבה גורד כל הצד ההוא אבל לא הצדדים האחרים שכבר הפסיק ידו מהם:. וא"כ שאני הרגל השמאלי מהמ"ם משאר האות להרא"ש ז"ל ששאר האות נגמר כדין שכבר הפסיק ידו מלכותבה ומשום הכי אין צריך גרידה אבל הרגל השמאלי הואיל וקודם שכתב מה שהיה רוצה לכתוב בו דהיינו קודם שהפסיק ידו מלכותב' נפסל ולא גמרה בהכשר אם תגרוד הסתימה לבדה ולא הרגל הוי חק תוכות שהרגל השמאלי לא היה מעולם רגל מ"ם פתוחה עד עכשיו שגרד הדבק דאי אפשר לומר כן שאם אתה אומר כן א"כ צריך אתה לומר שאם הפסיק ידו מלכותבה ונפלה בה דיו והדביק בפתיחה וכן כל כיוצא בזה שדי בגרידת הסתימה וזה אינו שהרא"ש ז"ל לא חלק וכן ר"י בעל הטור בנו הביא דברי הסמ"ק דסבר היכא שנפל דיו באות אחרי שנגמרה ועתה אין שמה הראשון עליה שגורד הדיו ודיו וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל פוסל גם בזה הרי בהדיא דסבר דאפילו שנכתבה כתקנה והפסיק ידו מלכותבה ונפל בה דיו ונפסלה שאינו די בגרידת הדיו:

ואין לומר דלעולם דעת הרא"ש ז"ל שכל הנכתב כדין אין גורדין אותו ועל דרך חלוקי הרשב"א ז"ל וכדפירשתי אלא שהוא סובר במ"ם פתוח' שנסתמ' וכן בנפל' טפת דיו בחלל האות ועתה אין שמה הראשון עליה דנשתנית צורתה שאף אם הפסיק ידו מלכותבה הוי כלא הפסיק דשנוי צורת האות גורם לגרוד כל הצד ההוא שנפל בו הפסול ונשתנית צורת האות על ידו אבל לא הצדדים האחרים שלא נפסלה האות על ידם וכבר נכתבו כדין:

דהא נמי ליתא דמאי חזית לגרוד הרגל השמאלי לבדו ולא הצד התחתון שבמ"ם שהרי כל שני הצדדין נכתבו כדין והפסיק ידו מלכותב' אלא שנפלה הטפה עליהם אחר כך ונפסלה האות על ידם אם כן כל שניהם ראוי לגרוד וכי תימא דהכי נמי נגרוד הצד השמאלי והצד התחתון שבמ"ם ולא כדעתם של כמוהר"ר יעקב וכמוהר"ר לוי בנו:

הא נמי ליתא שאני אומר שאי אפשר בשום אופן לומר דסברת הרא"ש ז"ל בכך דבנכתבה האות כדין תליא מלתא דהרשב"א ז"ל שחלק חלוקים אלו למדם מהירושלמי משום דסבר דבדבוק אות לאות הוי חק תוכות ופי' הירושלמי כדרך אשר פי' דלענין חק תוכות קאמר ולמד משם חלוקים אלו וכאשר אפרש בעזרת האל:

אבל להרא"ש ז"ל דסבר דאין חק תוכות בדבוק אות לאות דאפילו אם נדבקה האות בראשה גורד הטפה ודיו אי אפשר לפרש הירושלמי על דרך שמפרש הרשב"א ז"ל ואין ללמוד משם חלוקים אלו וא"כ מנא ליה להרא"ש ז"ל לחלק חלוקים כאלו ולומר דבנכתב כדין תליא מלתא ועל דרך שפירשתי דהא מההיא דפרק הבונה שהביא החכם השלם כמוהר"ר לוי בפסקו השני דאמרינן התם הגיה אות א' חייב וכו' כאשר נזכיר אותם לפנים בעזרת האל:

שמשם מדקדק הרשב"א ז"ל דהיכא דכבר נכתבה האות ואח"כ נשתנית צורתה ע"י דיו שנפל בה כגון שני זייני"ן שנעשו חי"ת ע"י נפילת דיו וכן רי"ש שנעשית דל"ת ע"י כן דאין כאן חק תוכות והיינו טעמא הואיל ונכתבו האותיות כדין וכאשר אפרש בעזרת האל:

אין להביא ראיה לדעת הרא"ש ז"ל דלדעתו אי אפשר לומר כן דהא הוא ז"ל סובר שאפילו היכא שהפסיק ידו מהאות ואח"כ נפסל האות שיש כאן חק תוכות וכדפירשתי ולפי זה לא מבעיא ברי"ש שנעשית דל"ת דלדעתו אם יגרוד הטפה הוי חק תוכות אלא בשני זייני"ן שנעשו חי"ת דהוי שתי אותיות אם יגרוד הטפה הוי חק תוכות אליביה דאף על גב דשתי אותיות שנדבקו סבר דאין שם חק תוכות נראה דדווקא היכא שלא נשתנית צורת האות על ידי כן הוא דסבר שאין שם חק תוכות אבל היכא שנשתנית צורת האות על ידי כן לצורת אות אחרת נראה דסבר דהוי חק תוכות דהא צורה אחרת מצורת האות המבוקשת יש בספר דמה לי אם נשתנית צורה אות. אחת לצורת אות אחרת ע"י דבוק עצמה מה לי אם נשתנית ע"י דבוק חברתה דבין כך ובין כך צורת אות אחרת מצורת אות המבוקשת יש בספר דבכי האי גוונא אמרינן בברייתא דהבונה יגנז:

ולרווחא דמלתא אומר שראיה לדברי אלה ממה שכבר כתבתי שבמרדכי וביתר החיבורים שהביאו דברי ר"י דבי"ת שנעשית פ"א וכיוצא בזה הוי חק תוכות הקשו הפשיטות מההיא דהבונה דחי"ת שנעשית שני זייני"ן בשבת חייב ואף על גב דאינהו סברי דבדבוק אות לאות לא הוי חק תוכות ואפילו אם נדבקה לראשה ואם יעלה על הדעת דאפשר לומר דהפרדת האותיות אפילו כשנשתנית צורתה לצורת אות אחרת ע"י הדבוק דאין כאן חק תוכות למאן דסבר דאין הפרש בין נפסלה האות אחר שנגמרה לנפסלה קודם שנגמרה משום שנתעסק בהפרדת האותיות א"כ מאי האי שמקשים אלו הגדולים בפשיטות מההיא דחי"ת שעשאה שני זייני"ן בשבת והא אינהו סברי דבדבוק אות לאות לא הוי חק תוכות ודלמא דשאני ההיא דשבת שעוסק בהפרדת האותיות וכל שכן שיש לתמוה אם יעלה על הדעת שאפשר לומר חלוק זה הואיל והיו יכולים להקשות מההיא דאמרינן התם מדל"ת שעשאה רי"ש דלא הוי הפרדת האותיות שהיה להם להקשות גם משם אם היה איזה פקפוק בדבר לחזוק דבריהם:

אלא וודאי נראה דמלתא דפשיטא היא דהואיל ונשתני' צורת האות ואות אחרת מהאות המבוקש' יש בספר דהוי כבי"ת שנעשית פ"א וכרי"ש הנעשית דל"ת וכיוצא בזה שדין אחד להם ואין לגמגם בזה אף כי הרשב"א הביא ראיה לדבריו מכל שניהם לבאר דבריו היטב כאשר אזכיר דבריו בע"ה:

גם בפסקך השני ראיתי מה שכתב כ"ת על דברי הסמ"ג וראיתי לכתוב ע"ד גם בזה דנלע"ד שהפשט מהסמ"ג בדרך אחרת ממה שכתב כ"ת וכל זה אני אומר אחרי המחילה מכ"ת והוא בענין שרצית לפרש דברי הסמ"ג שהוא סובר שצריך לגרוד כל האות שנפסלה אחרי שנגמרה וכתבת וז"ל אוכיח זה נגד השמש לעיני כל חכם וכדרך זו כי רבי יהודה שהכשיר בהעברת קולמוס על השם שנכתב שלא לשמו היינו בוודאי על כל אותיות השם בעי למימר ולא על מקצת כל אות מהשם כי כל אות מהשם בעי תקון מראשה לסופה וא"כ כיוצא בזה משמע בבירור שהוא בעצמו התקון של האות שנפסלת וכך יפורשו דברי הסמ"ג ולא יועיל אח"כ להעביר הקולמוס על כל האות לא לרבנן ולא לרבי יהודה וכו' ומה שנראה לעניות דעתי שנוגע בפרט הלשון אכתוב בזה ואומר שמדברי כבוד תורתך משמע שמה שכתב הסמ"ג שאם מועיל העברת הקולמוס לשוויה אות מאות השם קאי וכן כתבת גם כן אחר כך וז"ל ועוד נוכיח זה בדרך אחרת שהרי מדעת הסמ"ג משמע דמ"ם פתוחה שנסתמה חמירא טפי וצריך תקון גדול יותר מכל אות השם שנכתב שלא לשם השם ועל זה לשם מאות השם די בהעברת הקולמוס מה שאין כן במ"ם פתוחה ע"כ וגם זה הלשון מורה שדעת כ"ת כמו שכתבתי

ועוד כתבת וז"ל ועוד שדברי הסמ"ג בזה הם אפילו אליבא דרבי יהודה ולית הלכתא כוותיה וכן כתבת בפסקך הראשון גם כן כשרצית לפרש מה שכתב הרמב"ם ז"ל כל אות שאין התינוק יכול לקרותה וכו' וז"ל ודמי להא דכתב הסמ"ג דאחר גרידת דבוק של המ"ם אינה מועלת העברת קולמוס על האות אפילו לר' יהודה שאם מועלת לדעתו העברת הקולמוס לקדש את השם לא תועיל לאות שנעשית שלא כהוגן לשווייה אות ותמהתי על כבוד תורתך למה לא השגחת לומר דמאי האי דכתב הסמ"ג ולא יועיל התקון להעביר הקולמוס לא לרבי יהודה ולא לרבנן דאם מועיל לשווייה אות לשמה שהלשון הזה מורה ששניהם מודים דמועיל לשווייה אות לשמה וכן הלכה מה שאין האמת כן והכי הוה ליה לסמ"ג לומר ולא יועיל להעביר קולמוס על האות אפילו לר' יהודה דאי מועיל לשווייה אות לשמה לשווייה אות לא יועיל וכל שכן דלרבנן אין מועיל אפילו לשווייה אות לשמה והיה מביא ראיה יותר חזקה על דבריו אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו אבל דבריו אלה מורים דר' יהודה ורבנן שוים בדבר זה:

ואני אומר אחרי המחילה מכבוד תורתך שהסמ"ג ז"ל אין דעתו כפי המובן מדברי כבוד תורתו שהוא ז"ל לא פשיטא ליה דחמירא אות שנכתבה שלא כתקון מאות השם שנכתב שלא לשמו דדילמא דאות השם שנכתבה שלא לשמה חמירא טפי משאר אותיות שנכתבו שלא כתקון והיינו משום דבעינן זה אלי ואנוהו וכדאשכחן כמה חומרות בשם שאינם כשאר האותיות ואפשר דאפילו רבנן דסברי דתקון העברת קולמוס אינו מועיל באותיות השם לשווייה לשמה כאות אחרת מועיל לשווייה נמי אות והיינו טעמא כדפרישנא אבל ראיית הסמ"ג היא ממאי דאשכחן בפרק שני דגיטין דפליגי רב חסדא ורב אחא בר' יעקב בגט שכתב שלא לשמה והעביר עליו הקולמוס לשמה דרב חסדא סבר בא למחלוקת רבי יהודה ורבנן ורב אחא ברבי יעקב סבר התם דעד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא אבל גבי גט לא קאמר הסמ"ג דעד כאן לא פליג רב אחא ברבי יעקב עליה דרב חסדא אלא באות שנכתבה כתקנה ולכתבה שלא לשמה אבל באות שנכתבה שלא כתקנה דחמירא טפי מאות הנכתבת בגט כתקנה אלא שנכתבה שלא לשמה דלא אשכחן ליה לרב אחא בר יעקב דלפליג עליה דרב חסדא בהא ולומר דמועיל בה העברת קולמוס אליבא דרבנן אין לנו להקל ולומר דאפילו בהא פליג עליה דרב חסדא וסבר דמועיל בה העברת קולמוס אפילו אליבייהו דרבנן וזה שכתב הסמ"ג ובגט לא יועיל להעביר עליו קולמוס לשווייה אות לא לר' יהודה ולא לרבנן דאם מועיל לשווייה אות לשמה לשווייה אות לא יועיל וכדפרשי' ור' יהודה ורבנן שוים בדבר זה

ולפי זה הקושיא שהקשה כבוד תורתו על שלימים וכן רבים כמוהר"ר יעקב וכמוהר"ר לוי והוכחת דאליבא דרבנן שהלכה כמותם היכא שנכתבה האות שלא כתקנה. דכל האות צריכה גרידה יפה הקשית לע"ד הואיל ומההיא דפרק שני דגיטין מוכח דחמירא טפי אות שנכתבה שלא כתקנה מאות השם שנכתבה שלא לשמה וכדפירשתי גם במה שכתב כבוד תורתך אחר זה וזה לשונך ולפי זאת כתב הרשב"א ז"ל בפ' שני דגיטין וזה לשונו ואיכא למידק לרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב מאי קאמרי ליה אין זה השם מן המובחר דמשמע מן המובחר אינו הא כתב בעלמא הוי:

ומצאתי בירושלמי פרק הבונה שהקשור ופריקה בשטתו השיבוהו כשטתך שאתה אומר כתב אף הוא מן המובחר עכ"ל וא"כ דלרבנן אפילו התם גבי אותיות השם אע"פ שנכתבו כתקנן וכהלכתן אינו כתב ואות כלל וכאלו לא נכתב כלל ועוד דמיין בעבור שנכתבו שלא לשמן עד כאן לשון כבוד תורתך:

ואחר המחילה אני אומר פה קדוש יאמר דברים אלה לפי שלא זכיתו להבין דעת כבוד תורתך בזה כלל ובאולי הסבה היא מצד שאין בידי תוספות הרשב"א לעיין בדבריו היטב דלפי הלשון שכתב כבוד תורתך מתוספות הרשב"א אין ראיה לדברי כבוד תורתך לעניות דעתי כלל וכלל ואדרבה יותר נראה להביא ראיה נגד כבוד תורתך מלעזרך דהתם בהעברת קולמוס על האות שכבר נכתב שהוא כתב עליון הוא דקאמרי רבנן דלא הוי כתב והיינו משום שכבר האות נכתבה אלא שלא נכתבה לשם קדושת השם ולפי שטת כבוד תורתך את שאינו מן המובחר לפי עניות דעתי תמיה אני איך לא השגחת במה שכתב הרשב"א דלרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב וכו' דמשמע דרב חסדא הוא דסבר אליבא דרבנן דלא הוי כתב אבל לרב אחא בר יעקב דפליג עליה הוי כתב אפילו אליבא דרבנן ואנן כרב אחא בר יעקב פסקינן ולא כרב חסדא וא"כ הוי כתב אליבא דהלכתא:

ונחזור למה שהיינו בו ואומר דאף שיש להקשות בדרך אחר ולומר דלדעת הרא"ש ז"ל אין להביא ראיה מפ' הבונ' לא אאריך בזה אלא אומר עוד דאם איתא דסברת הרא"ש ז"ל היא דבנכתב כדין תליא מלתא ועל דרך שפירשתי היה לו לאשמועינן דבר זה או בתשובותיו או בפסקיו ולומר שאם נכתב צד אחד מהאות כדין ונדבק בשני או שנפל בה טפת דיו דגורד צד השני ולא הצד הראשון הנכתב כדין וכן אם נגמרה האות והפסיק ידו מלכותבה ונפל בה דיו והדביקה כגון מ"ם פתוחה שנעשית סתומה ע"י נפילת דיו אחרי שהפסיק ידו מלכותבה גורד הצד השמאלי והצד התחתון מהמ"ם וכן כל כיוצא בזה וכן לחלק כל החלוקים השייכים בדרך זה ומדלא שמענוהו לומר כן ואדרבה כתב בתשובתו ימחוק את כולה וכן מצאנו שר"י בנו הביא דברי הסמ"ג שחולק על הרשב"א ז"ל דסבר שכל זמן שלא נגמרה האות ואין כאן צורת אות אין הפרש בין צד אחד מהאו' לצד השני אלא הצד שנפל בו הפסול והצד שכבר נכתב כאחת הם שכמות זה כן מות זה שלעולם גורד את כולה דכל מה שנכתב כאלו לא נכתב כל זמן שלא נכתבה צורת האות וכל כך הוא נכתב צד אחד ואח"כ נפלה טפה כשהיה כותב הצד השני כמו אם נפלה בצד הראשון עצמו שכל זמן שלא נגמרה האות אין לחלק כלל שכולה בצד אחד היא הואיל ובשום אחד מהם לא נגמרה צורת האות ואין שם אות אלא רשומים בעלמא ולעולם גורד את כל האות כל זמן שנפסלה קודם שנגמרה כולה הנפסלה ולפנים אבאר דבריו היטב בעזרת האל:

ואף שגם הוא סובר כדעת הרשב"א ז"ל בדבוק אות לאות ומפרש הירושלמי כהרשב"א ז"ל ולא הביא הרב רבינו יעקב בעל הטור ז"ל שום דעת חולק על סבר' הסמ"ק ז"ל ולחלק בין נכתב צד מסויים כדין ללא נכתב כסברת הרשב"א ז"ל אלמא דמלתא דפשיטא היא אצלם שאין לחלק בין זה לזה לכולי עלמא והביא אח"כ דעת הרא"ש ז"ל וכתב וזה לשונו ואדוני אבי הרא"ש ז"ל ג"כ פוסל בזה והיינו לומר שחלוק גרידת הטפה לאו כלום הוא לדעת הרא"ש ז"ל א"כ נשארה החלוקה האחרת שאם הרא"ש ז"ל היה סובר חלוקות אחרות ועל דרך שפירשתי היה מביאם רבי' יעקב בעל הטור בנו וכדפירשתי ולפנים אבאר בזה באר היטב בעזרת האל:

סוף דבר אני אומר דטעם דנכתב כדין לא. נזכר ולא נפקד במדרש של הרא"ש ז"ל ורבינו יעקב בנו לא נתיישבה בדעתו החלוקה הזאת מעולם אלא הם סבורים ששני חלוקות בדבר או גורד הכל או הדבק או הטפה לבד וכדעת הסמ"ק שהביא בעל הטור וק"ל:

ומאחר שהוכחנו שלדעת הרא"ש ז"ל אי אפשר לומר שהוא סובר כחלוקותיו של הרשב"א ז"ל מעתה נחזור אל דרך הראשונה אשר היינו בו ואומר דאי אפשר לומר לדעת הרא"ש ז"ל במ"ם פתוחה שנסתמה שיגרוד הטפה או הדבק עם הרגל השמאלי עד שתשאר כמו נו"ן ואחר כך יחזיר ויגמרנה שאם אתה אומר כן אם כן יפה כח מקצת האות מכח כולה דהא אם נגמרה צורת האות ונדבקה או נפל בה דיו אין די בגרידת הדיו דהוי חק תוכות ואלו במקצתה מועלת הגרידה ולא הוי חק תוכות כגון הכא גבי מ"ם שאתה אומר שיגרוד הסתימה עם הרגל השמאלי עד שתשאר כמו נו"ן ושפיר דמי ואע"פ שהנו"ן הזה לא נעשה אלא ע"י גרידת הטפה או הדבק דלענין זה גרידת הרגל לא יעלה ולא יוריד וגרידת הרגל אינו מועיל אלא כדי לחזור ולכותבו אבל לענין החלק מהאות הנשאר דהיינו הנו"ן שנשאר אינו מעלה ואפשר שגורע הוא שכל אות שאתה מוסיף בגרידה אתה גורע לענין האות או חלק ממנה הנשאר דנמצא דהחלק הנשאר נשאר מתוקן ע"י גרידה א"כ אם נפלה טפת דיו אחרי שנכתב מהמ"ם כצורת נו"ן גורד הטפה ודיו ולא הוי חק תוכות והיינו הך וא"כ יפה כח הבן מכח האב יפה כח מקצת האות מכח כולה וזה אינו אליבא דכולי עלמא דאפילו אליבא דסמ"ק דמיקל בנפל הדיו באות או נדבקה אחרי גמירתה מחמיר היכא דנפל בה הדיו או נדבקה קודם שנגמרה:

ולהרשב"א זכרנו לברכה נמי דמיקל בנדבקה או נפל הדיו אחר גמירת כאשר פירשתי מחמיר היכא דנפל הדיו או האות נדבקה קודם גמירת האות דסבר דגורד כל הצד ההוא מהאות שלא נגמרה כשנדבקה או נפל הדיו כאשר אפרש בעזרת האל:

וכן מחמיר כשנדבק או נפל הדיו קודם שנכתב צד אחד מסויים מהאות דסבר דצריך לגרוד את כולה כדפירשתי ואם כן כ"ש להרא"ש ז"ל דסבר דנגמרה האות ולא נגמרה כאחד נינהו דהכא והכא אינו די בגרידת הטפה דהוי חק תוכות דפשיטא דאפילו נכתב צד מסויים מהאות כגון שכתב מאות מ"ם כצורת נו"ן ואחר כך נפלה הטפה דהוי כלא נכתב צד מסויים ממנה הואיל ואפילו באו' שנגמר' דיפה כחה טפי מלא נגמרה ואף אם נכתב צד מסויים ממנה סבר הרא"ש ז"ל דהוי כלא נגמרה כדמשמע בתשובתו דאפילו אם נסתמה המ"ם אחרי גמירתה ואפילו אם הפסיק ידו מלכותבה ואחר כך נפלה הטפה ונסתמה דאינו די בגרידת הטפה דהוי חק תוכות מדלא חלק בדבריו וכדפירשתי וכדכתב רבינו יעקב בעל הטור בנו משמו שהביא דברי הסמ"ק מדפליג בין נגמרה שלא נגמרה וכתב ואדוני אבי הרא"ש ז"ל פוסל גם בזה:

ואין לומר דלעולם לדעת הרא"ש ז"ל בגרידת הרגל השמאלי די דאף על גב דצורת הנו"ן ממנו נשאר ע"י גרידה מכל מקום נשאר ע"י גרידה כשרה דהיינו הרגל השמאלי שנכתב כדין ואע"ג שנפל בה פסול מכל מקום הרגל ההוא שנכתב בהכשר מפסיק בין הפסול שהוא הדבק בין צורת נו"ן מהמ"ם והוה ליה כאלו כתב צורת נו"ן מהמ"ם ונפלה טפת דיו סמוך לצד התחתון עד שאם תכתוב הרגל השמאלי תדבק ותהיה מ"ם סתומה דבכי האי גוונא גורד הטפה וכותב הרגל ואין כאן חק תוכות הכי נמי יש לנו לומר השתא שנדבק אחרי שנכתב הרגל שאם תגרוד הדבק לבד הנה נשאר הרגל כתוב ע"י חק תוכות אבל אם תגרוד גם הרגל הנה הצד שנכתב ע"י חק תוכות גרדנו מנשאר הנשאר שנכתב כדין ואף על גב שנשאר ע"י גרידה מכל מקום נשאר ע"י גרידת חלק מהאות הנכתב כדין אלא שנפסל אחר כך ויש לנו לומר דהוי כאלו נפלה טפת דיו קודם שנכתב הרגל השמאלי דאף על גב שאם יכתבנו קודם שיגרוד תהיה מ"ם סתומה ולא פתוחה מכל מקום אם גרד הטפה שפיר דמי שהחלק ההוא שאינו כתוב מפסיק בין האות והטפה ואין כאן תוכות הכי נמי הרגל השמאלי מפסיק בין הטפה ושאר האות ואין כאן חק תוכות דלא היא מכמה אנפי חדא דבשלמא אם נפלה הטפה קודם שנכתב הרגל דגורד הטפה ושפיר דמי משום דאין שם דבר המחבר האות עמה אבל הכא שהרגל מחבר האות עם הטפה והוי גוף אחד אין לומר כן דהא ע"י חבור הרגל נשתנית צורת האות המבוקשת אבל אם נפלה הטפה קודם שנכתב הרגל אע"ג שאם תכתוב באות שהטפה שם תשתנה צורת האות המבוקשת מכל מקו' כל זה שלא נכתבה לא נשתנית כלל אלא החלק מהמ"ם שכתב שהוא כצורת נו"ן לעולם במקום הראשון עומד ולא נשתנה כלל ועוד שאם אתה אומר כן אם כן אם לא יגרוד אלא חלק קטן מהרגל השמאלי שהחלק ההוא היה מפסיק בין הטפה ושאר האות שפיר דמי ועל דרך שכתבנו בגרידת כל הרגל:

ועוד דאם איתא דסברת הרא"ש ז"ל בכך היה מגלה לנו בחידושיו או בתשובותיו הטעם הגנוז הזה להודיענו טעם לדבר כמנהגו להודיע טעם וישוב בכל ענין אשר איננו מובן וכל שכן בכדומה לזה כדי שלא נקח הדברים כפשטן ונטעה בדין הואיל ולא נדע טעם לדבר:

ועוד דמדברי ר"י בעל הטורים יראה דאין לחלק החילוק דלעיל דהא הביא דברי הסמ"ק דסבר דבין נפסלה האות בראשה ובין נפסלה באמצעה דין א' לכולם וכמו שבראשה גורד את כולה ה"נ באמצעה וכאשר אפרש בעז"ה וכתב וא"א הרא"ש ז"ל פוסל גם בזה ולא חלק אלמא דהרא"ש ז"ל אין מחלק בין נפסלה בתחלתה לנפסל' בסופה דדין אחד לכולם דהיינו לגרוד את כל האות וע"ד שפירשתי לעיל ולקמן נבאר יותר בעזרת האל:

חדר י

ולרווחא דמלתא אומר עוד דאין לחלק בדוחק ולומר דהרא"ש ז"ל סובר דאף על גב דהיכא שנגמרה האות לא מהני גרידת הטפה דהוי חק תוכות היכא שלא נגמרה מהני גרידת הטפה ולא הוי חק תוכות הואיל ועדיין יש חלק מהאות שלא נכתב ותגמר האות על ידי כתיבה דבגמירת האות תליא מלתא היכא דכבר נכתבה האות או חלק ממנה כדין ואם נפלה הטפה אחרי גמירת האות וגרד אותה לבדה הוי חק תוכות הואיל ונגמרה האות בגרידה ולא בכתיבה אבל אם גרד חלק מהאות עמה כגון הרגל השמאלי של מ"ם וחזר וכתבו נגמרה האות ע"י כתיבה וכן נמי אם נפלה הטפה קודם שנגמרה האות מהני גרידה לבדה הואיל ויגמרנה על ידי כתיבה ומה שלא פי' הרא"ש לשואל היכא שנפלה הטפה קודם שנגמר' האות משום שהשואל לא שאלו אלא בנדבקה דהוי אחר גמירת האות או שנאמר שגם זה רמוז בדבריו לדעת החכם השלם כמוהר"ר לוי במה שאמר אבל גרידת הסתימה אינה עושה אותה אות דמשמע דכל שיגרוד קצת' ויחזור ויכתוב שפיר דמי וכן לדעת הרב המופלג בחכמה ובזקנה אביו כמהר"ר יעקב דהא ר"י בעל הטור הביא דברי הסמ"ק דסבר דבלא נגמרה פסול דהוי חק תוכות ובנגמרה כשר דלא הוי חק תוכות וכתב א"א הרא"ש ז"ל פוסל גם בזה דמשמע דלא מבעיא דלא נגמרה דפוסל כדעת הסמ"ק אלא אפילו בנגמרה דמכשיר הסמ"ק פוסל ואין לומר דהסמ"ק ז"ל דפוסל היכא שנפלה הטפה קודם שנגמרה האות אינו פוסל אלא היכא שגמר את האות ע"י גרידה שבנפלה הטפה גמר את האות עם כל הטפה ואח"כ גרד הטפה כגון שהיה רוצה לכתוב בי"ת וכתב ממנו כעין דל"ת ונפלה הטפה בחללה קודם שכתב הצד התחתון וזה כתב הצד התחתון וגמר את הבי"ת ועכשיו נראת כפ"א ואח"כ מחק את הטפה ונשארה הבי"ת שהיה רוצה לכתוב וכן כל כיוצא בזה דהשתא נגמרה האות ע"י גרידה ולא על ידי כתיבה אבל היכא דמחק את הטפה ואח"כ גמר את האות לא פסול הואיל ונגמרה האות על ידי כתיבה ויאמר האומר דלישנא די אחר כך מחק את הטפה משמע קצת שעשה מעשה אחרי גרידת הטפה ואחר כך מחק אותה אבל אם גרד את הטפה ואחר כך גמר את האות שפיר דמי הואיל ונגמרה האות על ידי כתיבה דהא הסמ"ק זכרנו לברכה לא הכשיר אלא היכא שנגמרה האות כדין ואחר כך נפלה הטפה ואין לומר דלרבותא נקטיה דאפילו היכא שנגמרה האות על ידי גרידה ולא ע"י כתיבה שפיר דמי וכ"ש היכא שנפלה הטפה קודם שנגמרה האות יגרד את הטפה ואח"כ גמר את האות ע"י כתיבה ולא פסול אלא היכא שנפלה וגמר את האות קודם שגרדה ואח"כ גרדה אותה ונגמרה ע"י גרידה דבגמירת האות תליא מלתא שתהיה בהכשר היכא שנפלה הטפה קודם שנגמרה האות דאי הכי הוה ליה לבעל הסמ"ק ז"ל לפרש דבריו ולומר דבגמירת האות ע"י כתיבה תליא מלתא ולהודיענו דהיכא שנפלה הטפה קודם שנגמר' וגרד את הטפה ואח"כ גמר את האות דכשר דהשתא משמע מדבריו דדווקא בנגמרה האות כבר קאמר הואיל ונכתבה כולה כדין:

ועוד אני אומר שאי אפש' לומר שדעת הסמ"ק בכך דהא דבריו של הסמ"ק ז"ל הם מהירושלמי דקאמר מלמטה כשר ולמעלה פסול כדכתב בסוף דבריו שהביא ראי' מהירושלמי ולדעת הירושלמי אין לחלק אלא בין היכא שנכתב' האות כדין ובין היכא שלא נכתבה כדין ומ"ה פסול מלמעלה הואיל ולא נכתבה כדין ומלמטה כשר הואיל ונכתבה כדין וכשר ופסול דקאמר הירושלמי לדעת הסמ"ק ז"ל היינו לענין תקון האות קאמר שלמעלה פסול ואין לה תקון אלא שיגרדנה כולה ולמטה כשר בגרידת הדבק או הטפה כאשר אפרש בע"ה:

ואף על גב דלדעת הרשב"א ז"ל מלמעלה פסול דקאמר הירושלמי פסול ואין מועיל בה גרידת הדבק או הטפה קאמר דהוי חק תוכות כדכתב בתשובתו ואפילו הכי סבר דדווקא היכא שלא נכתב צד מסויים מהאות כדין הוא שצריך לגרוד כל מה שכתב מהאות אבל היכא שנכתב צד מסויים מהאות כדין א"צ לגרוד הצד המסויים שכתב אלא גורר הצד שלא נגמר כדין וגומר את האות ע"י כתיבה ושפיר דמי לאו משום דבגמירת האות ע"י כתיבה תליא מלתא דהא אם לא כתב צד מסויים ממנה אם לא גרד כל מה שכתב פסול אלא משום דסבר הרשב"א ז"ל בנכתב כדין תליא מלתא דהיכא שנכתב צד מסויים מהאות כדין בלי דבוק כלל א"צ לגרוד כל מה שכתב כמו שצריך לגורדו היכא שלא נכתב צד מסויים ממנה הואיל והצד ההוא נגמר כדין וכל זה למדו מהירושלמי וכאשר נפרש בעזרת האל:

ולדעת הסמ"ק שלא חלק בין נכתב צד מסויים ללא נכתב נראה דסבר שהירו' פוסל בכל ענין היכא שנפלה הטפה קודם שנגמרה האות אם לא יגרוד כל מה שכתב כאשר נפרש דבריו בע"ה ולא קמכשיר בנפילת הטפה אלא דווקא מלמטה דהיינו היכא שנגמרה האות כדין קודם נפילת הטפה אבל טעמא דגמירת האות ע"י כתיבה לאו מידי הוא וכן לפי' השני אפרש דבריו בע"ה:

ואומר שהסמ"ק ז"ל למד דין זה מתלמוד דידן כאשר אבאר פשיטא שאי אפשר לומר דבגמירת האות כדין תליא מלתא וזה מבואר ואין לי להאריך וכן נמי מהני טעמא דפרישנא אין לומר דהסמ"ק ז"ל הכי קאמר דנפלה הטפה קודם גמירת האות כגון שנפלה הטפה תחת גג האל"ף וכיוצא בה קודם שכתב רגלה ומחק הטפה עד שעשה רגל האל"ף על ידי חקיקת תוכות פסול אבל היכא שגמר את האות כגון שגמר את האל"ף ואח"כ נפלה הטפה על רגלו יכול ליטול את הטפה ולהשאר האות כאשר היתה ואע"ג דע"י מחיקת הטפה נתקנה הואיל וכבר נגמרה האות על ידי כתיבה:

וכן נמי אם לא גמר את האות ונפלה הטפה יכול ליטול הטפה ולגמור האות ע"י כתיבה או לגמור האות ע"י כתיבה וליטול הטפה אח"כ דלגמור האות ע"י כתיבה בעינן או קודם נפילת הטפה או אחר נפילת הטפה דאי לאו הכי הוה ליה לפרושי:

ועוד דמהירושלמי לא משמע הכי כדפירוש וכן מתלמוד דידן שממנו למד הסמ"ק לפירושו הב' אשר אפרש דבריו בע"ה לא משמע הכי:

ועוד הא הוא עצמו דמה דין דבוק האותיות זו לזו בתחלת עשייתם לדין נפילת הטפה תוך האות שכתב וזה לשונו אם נפלה טפת דיו קודם שנגמר' האות ואח"כ נטל הדיו או כמו כן אם לא היתה מוקפת גויל בתחלת עשייתם דאמרינן דפסולה ואח"כ נטל הדין הוי כחק תוכות ופסולה עד כאן לשונו:

הרי שכתב דין אחד לנפילת הטיפה תוך האות ולדבוק האות לחברתה ואם כן כי היכי דגבי דבוק האותיות אפילו היכא שגמר את האות ע"י כתיבה אחרי שנדבקו פסול וסבר דאי לא גרד האות הנדבקת אלא הטפה לבדה הוי חק תוכות הכי נמי בנפילת הטפה אף שגמר את האות ע"י כתיבה אחרי נפילה הוי חק תוכות ופסול ואין לומר דהכי שלדעתו ז"ל פסול הוא בכל ענין ואין יכול לתקנו בגרידת הטפה לבדה אבל אם ימחוק חלק מחלק האות אשר כתב שפיר דמי דנראה שלדעתו ז"ל אין הפרש בין גרידת הטפה לבדה לבין גרידת הטפה עם חלק מחלק האות הנכתב הואיל ובין כך ובין כך תגמר האות על ידי כתיבה ולא על ידי גרידה שאף אם לא גרד את הטפה לבדה תגמר האות על ידי כתיבת חלק מהאות שלא נכתב אלא אם נאמר כדעת הרשב"א ז"ל דסבר שצריך לגרוד כל הצד שלא נכתב ולא נגמר כדין אבל הצד שנגמר כדין לא וכאשר אפרש בע"ה והואיל ובעל הסמ"ק לא חלק בין נכתב. צד מסויים מהאות ללא נכתב צד מסויים ממנה נראה דסבר דבכל ענין גורד את כולה דכי היכי דבלא נכתב צד מסויים מהאות גורד את כולה הואיל ולא נכתב שום צד מסויים כדין הכא נמי בנכתב צד מסויים מהאות כדין גורד את כולה שהוא ז"ל סובר שלא הכשיר הירו' בגרידת הדבוק או הטפה אלא מלמטה דהיינו כשנגמרה האות ואחר כך. נדבקה או נפלה הטפה אבל אם נפלה הטפה או נדבקה קודם שנגמרה האות ואפילו באמצעה כלמעלה חשבינן לה שכל שלא נגמרה תחלת עשייתה היא וכאשר אפרש בע"ה

חדר יא

מכל הא דלעיל הוכחנו שבעל הסמ"ג ז"ל סובר דהיכא שנפלה טפת דיו קודם שנגמרה האות בין מחק מהטפה עד שעשה ממנה החלק הנשאר מהאו' שלא נכתב בין מחק את הטפה לגמרי וגמר את האות על ידי כתיבה ואחר כך מחק את הטפה דבכי האי גוונא שנגמרה האות על ידי כתיבה אם נפל הדיו אחרי גמירתה גורד את הטפה ושפיר דמי אפילו הכי אם נפלה קודם גמירתה הוי חק תוכות ופסול וצריך לגרוד כל מה שכתב מהאות ההיא והיינו טעמא דלכתוב כל האות כדין בעינן דהיינו קודם שתפסל על ידי הטפה הנופלת וזהו שכתב בעל הסמ"ג שאם נפלה הטפה קודם שנגמרה האות דהוי חק תוכות אם גרד את הטפה ולא חלק כלל דבבל ענין פסול הוא ואם כן אמינא דהואיל ור"י בעל הטור הביא דברי הסמ"ק ז"ל בנפלה טפת דיו דסבר שאם נפלה קודם שנגמרה האות פסולה דהוי חק תוכות ובנגמרה כשרה וכתב א"א הרא"ש ז"ל פוסל גם בזה אם כן בלא נגמרה האות סובר כדעת הסמ"ק ז"ל דסבר שצריך הוא לגרוד את כולה וכדפירשתי ולא פליג עליה אלא בנגמרה ואם כן אי אפשר לומר דהר"אש ז"ל סבר דבגמירת האות תליא מלתא ואין לומר דנהי דהרא"ש ז"ל סבר כדעתו של בעל הסמ"ק ז"ל בלא נגמרה שצריך הוא לגרוד את כולה דלאו בגמירת האות תליא מלתא אבל היכא שנגמרה האות דלדעת הסמ"ק ז"ל כשר בגרידת הטפה ולא. הוי חק תוכות אע"ג דהרא"ש ז"ל גרד הטפה הוי חק תוכות אם גרד עמה חלק מהאות וחזר וכתבו שפיר דמי דהיינו משום דהיכא שנגמרה האות ונפלה הטפה דפסלינן לה בגרידת הטפה לדעת הרא"ש ז"ל חומרא בעלמא היא הואיל ונכתבה האות כדין ולא דמי כולי האי לההיא דחק תוכות שלא נכתבה האות כדין כלל ומשום הכי לא מחמירינן בה אלא היכא שנגמרה האות בגרידה אבל היכא שנגמרה על ידי כתיבה כגון שגרד חלק מהאות וחזר וכתב לא דלא היא מכמה אנפי חדא דהואיל ור"י בעל הטור הביא דעתו של בעל הסמ"ק וכתב עליו אדוני אבי הרא"ש ז"ל פוסל גם בזה משמע שהתקון שוה לשניהם וכדכתב כ"ת דאין לומר דדוקא לענין הפסול הוא ששוים דבתרווייהו בגרידת הטפה לבדה הוי חק תוכות אבל לענין תקונם לא שוו זו לזו דבנפלה הטפה קודם שנגמרה האות צריך לגרוד את כולה ובנפלה אחרי שנגמרה האות אין צריך לגרוד אלא חלק ממנה הואיל ומן הדין בנפלה אחרי גמירת האות לא הוי חק תוכות אלא די בגרידת הטפה לבדה וחומרא בעלמא היא דמחמירינן בה וכדפירשתי:

דאי הכי הוה לי' לר"י בעל הטור ז"ל לפרש כל זה וודאי נראה דאין חלוק בין נפלה הטפה אחרי גמירת האות לנפלה קודם גמירת האות לדעת הרא"ש ז"ל דתקון אחד לכולם וכולה בעי לגורדה דלאו מצד חומרא קאמר וה"נ מסתברא וזה ברור

ותו דאם איתא דחומרא בעלמא כדכתיבנא ה"ל להרא"ש ז"ל לפרש דבריו או בתשובותיו או בפסקיו בהדיא וכן היה לר"י בעל הטור בנו להביא כל זה בפסקיו משמו כדי שלא נטעה לומר דלאו חומרא היא אלא צריך לגרוד את כולה וע"ד שפירשתי ונפקא מיניה כדי שתהא הס"ת מהודרת ולא מנומרת וכדכתב הר"ר יעקב ז"ל בפסקיו וכ"ש דבדין הגט נפקא מיניה נפקותא גדולה מזו היכא דנשאת בגט זה אם תצא ואם לא תצא והוה להו לפרש שם ולומר דהויא חומרא בעלמא כדי שנדע שאם נשאת בגט כזה לא תצא:

כלל העולה שאין לפרש בדברי הרא"ש ז"ל שום סברא מן הסברות שפירשנו שא"כ היה הרב מפרש דבריו וכדפירשתי ותו אמינא שאה היה חומרא בעלמא כדפי' לא ידעתי הפרש בין היכא שנגמרה האות ע"י כתיבה לבין היכא שלא נגמרה האות ע"י כתיבה הואיל ודין חק תוכות לאו בגמירת האות תליא וזו בין כך ובין כך ע"י גרידה נתקנה וה"ל להו לרבנן לתקן לגרוד את כולה כדי שלא תתקן האות ע"י גרידה אלא אם תקנו כן שלא תשתכח דין חק תוכות מישראל ורחמנא ליצלן מהאי דעתא ותו אמינא דבר מן כל דין כל כי הני שמעתתא מרפסן איגרי שאם סברת הרא"ש ז"ל היתה דבגמירת האות תליא מלתא היכא שנכתבה כדין הוה לן למתמה עליה טובא דמנא ליה הא מ"מ נימא הכ' וכי גזירת מלך היא דהיכא שנכתב חלק מהאות או. כל האות כדין דבגמירתה תליא מלתא דהא הא דפסלינן בגרידת הטפה מההיא דפרק ב' דגיטין הוא דשמעינן לה דתניא התם וכתב ולא וחקק וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו והתם אין הפרש בין ראש האות לסופה דכל האות בעינן בכתיבה ולא בחקיקת תוכות אפילו קצתה כדכתיבנא לעיל:

חדר יב

מכל הא דלעיל הוכחנו דלדעת הרא"ש ז"ל מ"ם שנדבקה צריך לגרוד את כולה הואיל והוא סובר שהטפה חוזרת ופוסלת את האות ואם יגרוד את הטפה הוי חק תוכות ואין גרידת רגל השמאלי מועיל לה כלום הואיל וכל האות היא פסולה וכ"ש שהרב באר בתשובתו בהדיא וכתב ימחוק את כולה דלענד"נ דלית דין צריך בשש דוודאי צריך לגרוד את כולה וכן צריך לומר לדעת בעל התרומות ולדעת הסמ"ג שגם הם סוברים שהטפה חוזרת ופוסלת את האות כדלעיל הואיל ולא חלקו בין נפלה הטפה קודם שנגמרה האות לנפלה אחר שנגמרה ואדרבה מדבריהם משמע דאפילו נפלה הטפה אחרי גמירת האות קאמרי דהוי חק תוכות וכן נמי סבר ר"י בר' שמואל לפי מ"ש בעל התרומות וכן הסמ"ג והמרדכי בפרק ב' דגיטין משמו שגם הוא לא חלק בין נפלה הטפה קודם שנגמרה האות לנפלה אחר שנגמרה ואדרבה מדבריו משמע דאפילו אם נפלה אחר גמירת האות קאמר דהוי חק תוכות:

ונראה שגם דעת המרדכי כן הואיל והביא דברי ריב"ש בלי חולק וכן נראה נמי דסבר בעל הגהות מיימונית שהביא גם הוא דברי ריב"ש בשם בעל התרומות והסמ"ג בלי חולק וכן נמי סובר ר"י בעל הטור ז"ל דאע"ג דבדין ס"ת הביא דברי הסמ"ק דמפליג בין נפלה הטפה קודם גמירת האות לנפלה אח"כ מ"מ איהו לא סובר הכי שכתב בטור אבן העזר סי' קכ"ח וז"ל אבל אם נפלה טפת דיו בתוך האות ואינה נכרת אין יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהוי לה כחק תוכות עכ"ל וא"כ עלה בידינו שכל אלו הגדולים סוברים דאות שנפל בה טפת דיו ועתה אין שמה הראשון עליה וכן מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה כולה בעי לגורדה ולא קצתה ותו בר מכל דין אמינא דלדעת בעל התרומות ז"ל ובעל הסמ"ג ז"ל שכתבו דלהעביר הקולמוס אחרי הגרידה לא יועיל דאם מועיל בגט שנכתב שלא לשמה לשוויי' לשמה לשוויי' אות לא יועיל אמינא דקל וחומר הוא ומה דהעברת קולמוס לשוויי' אות לשמה לא מהני לשוויי' אות אחר גרידת הטפה גרידת רגל השמאלי עם גרידת הטפה וכתיבתו אח"כ שאינו מועיל לשויי' אות לשמה כדכתיבנא לעיל אינו דין שלא יועיל לשוויי' אות ודעת הרא"ש ז"ל לפי הדיוק אשר דייקו כ"ת מו' יעקב והר"ר לוי בנו הפך דבריו המפורשים ודחקו עצמם לשנויי שנויי דחיקי ובזה קרבו דעת הרא"ש ז"ל לדעת הרשב"א ז"ל הנה לפי זה הפליגו והרחיקו את דעתן מדעת בעל התרומות ובעל הסמ"ג ז"ל במה שכתבו דהעברת קולמוס לא מהני בהא דלפי דרך כ"ת אף אנו נדייק ונאמר דהעברת קולמוס תועיל ופליג על בעל התרומות ובעל הסמ"ג וכדפירשתי אא"כ פי' דבריו גם הוא בהדיא בפסקיו:

ואם גם הוא סובר דהעברת קולמוס אינו מועיל יש לנו לדון לדידיה נמי הק"ו אשר כבר כתבו וכן יש לנו לדון ולומר על כל הגדולים שכתבו שאין די בגרידת הטפה ותו בר מכל דין אמינא דלדעת כ"ת איכא למתמה טובא וע"ד שתמה כ"ת עליהם דלמה לא פי' לנו הרא"ש ז"ל בתשובותיו ובפסקיו באיזה דרך ישכון אור תקון האות שנפל בה טפת דיו או טפת מ"ם פתוחה שנסתמה דנהי דאין גרידת הסתימה עושה אותה מ"מ אכתי לא ידעינן אם יגרוד רגל השמאלי או הצד התחתון דאנא אמינא דעל פי דרך כ"ת דדווקא גרידת הסתימה אינה עושה אות הואיל ואינו עושה שום מעשה בגוף האות אבל אם גרד חלק מהרגל השמאלי או מצד התחתון באופן שנראה הרגל או הצד התחתון שאינו נגמר דיו:

וע"ד שמסופק הירושלמי ברגל הכ"ף הפשוטה שנדבקה לאות אחרת ואע"פ שהחכמים הנזכרים כתבו שצריך לגורדה עד שלא תשאר בה צורת מ"ם מ"מ אמינא דבכה"ג אפי' באמוראים הוה להו לפרש כ"ש בפוסקים דה"ל לפרש ולומר אלא גורדה עד שלא תשאר צורת מ"ם דהשתא איכא לספוקי בה טובא כדכתיבנא דבשלמא לדידן הואיל ופי' בדבריהם לומר שאין בה תקנה בגרידת הסתימה דהוי חק תוכות ופסולה היא וכאלו אינו מפורש הוא דצריך לגרוד את כולה ולחזור ולכותבה ככל אות הנכתבה בפסולת כגון בס"ת שנכתב שלא לשם קדושת ס"ת ובגט שלא לשמה שצריך הוא לגרוד את כולה ולא הוצרכו לפרש לנו בזה דמלתא דפשיטא היא דכבר הפסול כולה בעי לתקנו ולא מקצתו וא"כ הכא הואיל ופי' לנו לומר שאין לו תקנה בגרידה דפסולה היא כולה בעינן לתקנו ולא מקצתה ולא נתנו דבריהם לשיעורין אלא לדבריהם שנתנו דבריה' לשיעורין הוה להו להפוסקים לפרש לנו התקון:

חדר יג

ולרווחא דמלתא אומר דהא מלתא דמיא קצת למה שאמרו דבכל מקום שדברה תורה בלשון רבים הוו שנים שמיעוט רבים שנים והיינו משום שאם תאמר שלשה אני אומר ארבע' ואין לדבר סוף ומשום הכי יש לנו לתפוס שיעור מוגבל שהוא היותר מועט מכל השיעורים דהשתא אין לפנות אנה ואנ' וא"כ ה"נ אם אתה אומר לגרוד הרגל השמאלי כולו אני אומר רובו או מקצתו או מיעוטו או רוב האות או הצד התחתון שהמ"ם יושב עליו וכדפירשתי לעיל וא"כ למה לא פירשו לנו הפוסקים את דבריהם וכ"ש הריב"ש שדרכו לפרש יותר ויותר:

ולכן נלע"ד שהדברים כפשטן כדרך הפוסקים לדבר וכולא בעינא הואיל ופי' לנו דפסולה דמלתא דפשיטא היא דדבר הפסול כולו בעי תיקון ואינו די בתיקון מקצתו וכדפירשתי וכ"ש שהרא"ש ז"ל השיב לשואלו ימחוק את כולה והוצרך אחר כך להוסיף להודיעו למה אין די בגרידת התיקון שב' דרכים יש למ"ם פתוחה שנסתמה לחזור ולכותבה או לגרוד הסתימה לבדה אבל לגרוד חלק ממנה אין לנו שאם גרד חלק ממנה וחזר וכתבה תקן מקצתה ולא כולה וזו כולה נפסלה. על ידי הסתימה או נפילת הדיו והשואל נמי חכם גדול היה והיה ידוע אצלו כל זה דגרידת חלק מהאות לאו כלום הוא אם נאמר דפסולה היא ואין די בגרידת הסתימה ורצה לעמוד על דעתו של הרא"ש ז"ל בדין זה אי סובר דנפסלה האות וצריך לגרוד את כולה או סובר שלא נפסלה ודי לו בגרידת הסתימה והרא"ש ז"ל השיבו שנפסלה כולה ונתן טעם לדבריו ולכן הוצרך להאריך בדבריו ואפשר נמי שהשואל היה סובר דהא והא כשר שאין כאן חק תוכות והיה שואל לכתחלה איזה תיקון טוב יותר למחוק את כולה כדי להתרחק לכתחלה מאסור חק תוכות אע"ג שלדעתי כשרה היא או יותר טוב הוא לכתחלה לגרוד את הסתימה הואיל וכשרה היא כדי שלא תתפשט הדיו ויהיה הס"ת כמנומר:

והרא"ש ז"ל השיבו שאין דעתו מסכמת לדעתו שהוא סובר שאם גרד ולאו כלום הוא שאין הגרידה. עושה אותה אות ונתן טעם לדבריו וזהו יותר נכון שהרי השואל שאל אם טוב יותר והרא"ש ז"ל לא השיב לומר שיותר טוב למחוק את כולה אלא השיב שבאופן זה כשר ובאופן זה פסול:

כך נראה לפי עניות דעתי דברי בעל התרומות ובעל הסמ"ג ודברי הרא"ש ז"ל ובדרך זה דרך כ"ת ומה מתקו מדבש אמריך כי צרופה אמרתך:

חדר יד

ואחזיר לומר דא"א בשום פנים לפרש דברי בעל התרומות ובעל הסמ"ג שבמ"ם פתוחה שנסתמה די בגרידת הסתימה עם הרגל השמאלי דהא כללו במ"ם פתוחה שנסתמה בהדי דין רי"ש שנעשה דל"ת וברי"ש שנעשית דל"ד בעת הכתיבה כ"ע מודו דגורד את כולה דאפילו לסמ"ק שמקיל בנדבקה האות לחברתה אחרי גמירתה וכן בנפלה טפת דיו אחרי גמירתה משום דכבר נכתבה כדין בנדבקה או נפלה טפה קודם גמירתה כולה בעי לגרדה וכן להרשב"א אם לא כתב צד מסויים מהאות ונפסלה על ידי דבוק או טפת דיו כולה בעי לגורדה הואיל ולא נכתב בה שום צד מסויים כדין כדמשמע בתשובתו וכשאפרש בע"ה:

ואף על גב שהר"ן כתב בפ' הבונה משמו של הרשב"א ז"ל דברי"ש שנעשית דל"ת אינו מוחק אלא בליטת הדל"ת נלע"ד דמודה הוא היכא שהיה רצה לכתוב בס"ת תפילין ומזוזות וגיטין רי"ש וכתב דל"ת שאינו די בגרידת הבליטה דדווקא בנעשית אחר שנכתבה קאמר כאשר אפרש בעזרת האל:

ואם כן כ"ע מודו דהיכא. שרצה לכתוב רי"ש וכתב דל"ת דכולה בעי לגרוד וחזינן שהסמ"ג ז"ל לא חלק כלל בין רי"ש שעשאה דל"ת כשהיה כותבה ובין נעשית אחר גמירתה על ידי נפילת טפת דיו ואם כן דין א' להם דכי היכי דכשעשאה כשהיה כותבה כולה בעי לגרוד ה"נ כשנעשית אחר גמירתה ע"י טפת דיו שנפלה סובר הסמ"ג שכולה צריך לגרוד ומדחזינן שכלל מ"ם פתוחה שנסתמה בהדי רי"ש שנעשי' דל"ת וכתב בהם דלא יועיל לגרוד ולתקן אם כן כדין זה כן דין זה דכי היכי דברי"ש שנעשית דל"ת כולה בעי גרידה ה"נ מ"ם פתוחה שנסתמה והנה בעל התרומות נקט בלשונו או מרי"ש עשה דל"ת דמשמע טפי דבע' הכתיבה נמי קא מיירי וכן כתב בהדיא בלשון אחר וז"ל או טעה וכתב דל"ת במקום רי"ש וכלל עמה דין מ"ם פתוחה שנסתמה שכתב וכן אם המ"ם ירך שמאל נגע בשל תחתון ונעשית סתומה או מרי"ש עשה דל"ת לא יועיל תקון לגרוד וכו' אם כן דין אחד להם וכדין זה כן דין זה ובין נפסלה קודם שכתב בין אחר שכתב הכל שוים דכולא בעיא גרידה ולא יועיל תקון לגרוד בסכין דקאמרי לאו למידק מינה כמו שדייקו החכמים הנזכרים קאמרי לה אלא שאין תקון אחר אלא או לגרוד הטפה לבדה ותשאר האות כאשר היתה או לגרוד את כולה ולחזור ולכותבה והם סוברים דתקון גרידת הטפה לאו כלום הוא ואם כן צריך לגרוד את כולה וכדפירשתי דאין לחלק ולומר דדווקא לענין שאינו מועיל תקון הגרידה לבדה הוא שדין מ"ם פתוחה שנסתמה שוה לדין רי"ש שנעשית דל"ת אבל לענין תקונם אינם שוים אלא האי כדיניה והאי כדיניה דלא שנא הא מהא ותן דאי הכי הוה ליה לסמ"ג לפרש לחלק בהדיא דמ"ם פתוחה שנסתמה אינו גורד את כולה ולא הוה ליה לכתוב דין אחד לשניהם מבלי שיפרש לחלק בתקנתם:

ותו דכל דיוקיו של החכם השלם כמוהר"ר יעקב שכתב שהסמ"ג סובר במ"ם פתוחה שנסתמה שגורד מקצתה הוא ממה שכתב שלא יועיל לגרוד ולתקן ודקדק ואמר שמזה הלשון משמע דגרידת לבדה אינה מועילה הא תקון גרידת מקצת האות מועיל וזה הדיוק לא יצדק על רי"ש שנעשית דל"ת אלא גורד את כולה אם כן ליכא לדיוקי מינה הכי ואם כן במ"ם שנעשית סתומה כולה בעי לגרוד ואם כן מלתא דפשיטא לע"ד שגם דברי הרא"ש ז"ל יפורשו כדרך זה שכמותם סובר:

חדר טו

ומעתה אומר שאחר המחיל' מכ"ת הרמ' והנשא' תמהתי על מה שרצ' כ"ת לדקדק בפסקך הראשון ממה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו כיוון שאינו עוש' מעש' בגוף האות שנשארת ודקדק' מזה שאם גרד חלק מהאות הואיל ולא עשה מעש' בגוף האות הנשאר לאו כתב הוא:

והחכם כמוהר"ר לוי ז"ל הקשה על כ"ת הנלע"ד ממה שכתב הרא"ש אלא גורד הסתימה וכו' אלא שכ"ת של כמוהר"ר לוי יישב מלת שנשארה שכתב הרא"ש ז"ל שלא מן הצורך ושלא מן המכוון ולא כן כתב הרא"ש למעלה באותה התשובה בפרשו לשון הגמרא דקאמר הא דחק תוכות ובהיות שלעד"נ שכל זה נוגע בפשט הלשון ראיתי לפרש הלשון הזה לע"ד גם כי לענין הדין דעתי הקצר' מסכמ' לדע' כ"ת ואומר שדעת הרא"ש ז"ל היתה כן כי מ"ם פתוחה שנדבקה מ"ם סתומה היא ואיך יאמר הרא"ש שלא עשה מעשה בגוף האות סתם דהא עשה מעשה במ"ם סתומה דהויא אות ועשאה פתוחה ולא דמי לההיא דחק תוכות דגמרא דהתם לא עשה מעשה בגוף שום אות משום הכי הוצרך הרא"ש לפרש ולומר שנשארה פי' דאף שעשה מעשה בגוף אות מ"ם סתומה שעשאה פתוחה לאו מידי הוא הואיל ולא עשה מעשה בגוף האות שנשארה דהיינו במ"ם פתוחה שנשארה הוי כההיא דחק תוכות דגמרא:

חדר טז

ונחזור למה שהיינו בו אלי דאחר המחילה מכ"ת של כמוהר"ר יעקב וכמוהר"ר לוי בנו תמיה אני במה שכתבו דמהאי דקאמר הרא"ש בראש דבריו ימחוק כולה לא דקדק בדבריו אלא שהשיב לפי שאלת השואל דאטו ידו של הרא"ש ז"ל כבדה על הנחתו לכתוב ימחוק את כולה או קצתה ולבאר הדין בשתי מלות קצרות כמו שרמז אחר כך לפי דעת כ"ת וכל שכן דנפקא מינה טובא לתפארת הספר תורה שאם יגרוד את כולה באולי יתפשט הדין באותיות הסמוכות לה ותהיה הכתיבה מנומרת וכדכתב החכם השלם כמוהר"ר יעקב ואם השואל היה עור בדבר זה ולא שם לבו גם לזאת התקנה למה לא האיר עיניו הרא"ש ז"ל להסיר המכשלה הזאת מתחת ידו לבלתי יתקן הספר תורה באופן איננו מהודר דהיינו במחיקת כל האות ועוד לדבריהם למה ליה להרא"ש ז"ל להזכיר בדבריו כלל ימחוק את כולה דרישא וסיפא כולה חדא מלתא קאמרי לשטתם והיינו להזהיר את השואל לבל יעשה החלוקה השנית והכי הוה ליה להרא"ש למימר תשובה גרידת הסתימה אינו עושה אותה אות והיה מזהיר השואל לבל יעשה החלוקה השנית והוה משמע שפיר כל הדין שכתבו החכמים הנזכרים ולמה כתב ימחוק את כולה להטעות השואל שאם באולי יעלה בדעתו לגרוד מקצת האות להסתפק בדבר שבאולי דעת הרא"ש לפסול בגרידת מקצתה מדקאמר ימחוק את כולה דראש דבריו שהם מפורשים דווקא וכל שכן אם השואל היה המוני כמו שכתב החכם השלם כמוהר"ר יעקב שלא יבין דיוק סוף דברי הרא"ש ויחשוב דראש דבריו דווקא דבשלמא לדידן כתב הרא"ש ז"ל ימחוק את כולה מה שהוא הדין ואח"כ הוכיח למה הדין כן ואינו די בגרידת הסתימ' ורצה להשיב לשואלו כל הדין באר היטב לבל יחשוב מחשבות ואף אם מסוף דבריו יובנו ראש דבריו דרך הפוסקים על הרוב וכן המשיבין לבאר דבריהם בהדיא אלא לדידהו ראש דבריו של הרא"ש לאו מידי קאמרי דהא לדעתם ימחוק את כולה דקאמר לא קאמר לה אלא להזהיר השואל לבל יעשה החלוקה השנית וזה דבר מודיעו בסוף דבריו ורישא וסיפא כולה מלתא חדא קאמרי:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה